אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק נד

פרק נג

(1) קצת תמוה שאינו מבאר את הקטע "יכול מראש חדש, תלמוד לומר [שמות יג, ח] 'ביום ההוא'. אי 'ביום ההוא' יכול מבעוד יום, תלמוד לומר [שם] 'בעבור זה'. 'בעבור זה', לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מנוחים לפניך". והרבה קשיים יש בקטע זה, וכגון מה שייך קטע זה לכאן. ומהיכי תיתי שיתחייב ב"הגדת לבנך" החל מראש חודש, או מבעוד יום [הריטב"א והאברבנאל ועוד מפרשי ההגדה עמדו על שאלות אלו]. ולא מצאתי בשאר ספריו שיבאר קטע זה.

(2) המובאים כאן בהגדה [יהושע כד, ב-ד] "ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים". וישאל על פסוקים אלו שלש שאלות.

(3) פירוש - בפסוק [יהושע כד, ג] נאמר "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק", ובפשטות "וארבה את זרעו" עוסק ברבוי מעבר ליצחק [כי זה נאמר אחריו "ואתן לו את יצחק"], והכוונה היא לישמעאל [כפי שביארו שם המצודות והמלבי"ם]. והראב"ן כתב: "וארבה את זרעו - ישמעאל ובני קטורה". אמנם הרוקח והכל בו פירשו שרבוי הזרע האמור כאן היינו ביצחק, כמו שנאמר [בראשית כא, יב] "כי ביצחק יקרא לך זרע".

(4) לשון האברבנאל [שער לז]: "מה ראה יהושע לזכור בדבריו לישראל ענין עשו וירושתו".

(5) פירוש - אין נחור מזרעו של אברהם, אלא אחיו [בראשית יא, כו]. וכן האברבנאל [שער לה] כתב: "מה לו עם נחור אחיו".

(6) כמו שנאמר [שמות יט, ה] "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכתב רש"י [שם]: "אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי, ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת, 'כי לי כל הארץ', והם בעיני ולפני לכלום". וכן השריש הרמב"ן [דברים ז, ז], וז"ל: "'ויבחר בכם' מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים" [ראה למעלה פ"ח הערה 216, פל"ט הערה 141, פמ"ו הערה 4, ולהלן פ"ס הערות 30, 334]

(7) שמעתי ממו"ר זצ"ל שלכך בלשון הקודש אותיות "בחר" הן אותיות "חרב", כי הבחירה באחד גונזת בתוכה את חורבנו של מי שלא נבחר.

(8) יש להעיר, מה שייך בחירה של בן מאביו, והרי הבן אינו מפקיע מאביו, לעומת שני אחים, שאח אחד הוא מפקיע מאח שני. ועוד, שהקשה למעלה מנחור ולא מתרח ["למה הוצרך להזכיר נחור בענין זה, ואין לו ענין כלל אל אברהם"], ובתשובתו לא הזכיר כלל את נחור, אלא הזכיר רק את תרח, וזה תמיה גדולה. ולולא דמסתפינא היה נראה להגיה בדבריו "כי היה אברהם ונחור, ובחר הקב"ה באברהם". ואז מדובר בשני אחים [אברהם ונחור], כפי שבהמשך מדובר ביצחק וישמעאל, ויעקב ועשו, שהיו אחים. וכן נאמר [בראשית לא, נג] "אלקי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו וגו'". הרי אברהם עומד לעומת נחור.

(9) הם בני קטורה [בראשית כה, א-ד].

(10) יש להעיר מדבריו למעלה פכ"ג [שיד.], שכתב שבחירה היא רק במיעוט מתוך הרוב [ולא אחד מתוך שנים], וכלשונו: "כי השליש העליון הוא יותר בקדושה, כמו הלב באדם, שהוא בחלק שלישי ולמעלה. וכן האוהל מועד היה שלשים אמה מן המזרח למערב [רש"י שמות כו, ה], עשר אמות האחרונות היה קדש הקדשים [רש"י שם פסוק לא]. לכך מצות המזוזה אחר שני שלישים [מנחות לג.]. והטעם ידוע, כי השליש הוא הקדוש יותר והנבחר, שכל דבר אשר נבחר ונברר, נברר המעט מן הרב. ולכך השליש הוא נבחר לקדושה, שהוא המעוט". ובדרוש על התורה [כה.] האריך בזה יותר, וז"ל: "כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים, שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו הכל, דקיימא לן [פסחים עט.] מחצה על מחצה כרוב. ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל הכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו, המה השנים הנשארים. והוא שכתוב [תהלים קלה, ד] 'כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו'. שבמה שהיה יעקב השלישי לאבות, ומאתו נשרשה ונסתעפה האומה הישראלית היותה לעם, נקרא זה 'יעקב בחר לו' מבין שני האבות הראשונים. וכן עצם ישראל שהם חלק בחיריי, אחד מהשלש כתות חלוקות, שבכלל כל האומות, שהם ישראל, עשו, ושאר האומות" [הובא למעלה פ"ה הערה 131, פ"ו הערה 4, פי"ג הערה 6, ופכ"ג הערה 69]. ואיך כתב כאן "כי היה אברהם ותרח, ובחר הקב"ה באברהם". אך לא קשה מידי, שכאן אין כוונתו לבחירה מן השאר, אלא לבירור אחר בירור עד שלא היתה פסולת, וכמו שכתב בהמשך "הרי שלשה פעמים הוחזק לברר ולבחור דבר מדבר עד שנעשה שלשה פעמים טפה קדושה ברורה שאין בה פסולת. ולפיכך 'ויעקב ובניו', כלומר שכל בניו היו נבחרים, אין בהם פסולת, ושלשה פעמים זה אחר זה נתבררו".

(11) כי בשלש פעמים הוחזק הדבר [יבמות סד:, וב"ק כג:]. ולמעלה פט"ו [מו.] כתב: "כי בשלשה גזירות הגזירה מתחזקת". וכן כתב שם בסוף הפרק [נח:]. ולהלן בזה הפרק כתב: "נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו; גירות, עבודה, ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם". ובגו"א בראשית פמ"ג אות כז [שטז:] כתב: "שאם כן היה מתחזק ברע, כי שלשה הוא חזקה". ובאור חדש פ"ט [תתתלו:] כתב: "יהיו מוחזקים בפורים... שלשה פעמים". ובח"א לסנהדרין צו. [ג, רב:] כתב: "מספר ג' בכל מקום מורה על החוזק, וכמו שאמר הכתוב [קהלת ד, יב] 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ובכל דבר כאשר ירצה להחזיק דבר מתחזק בשלשה. ולכך ג' שנים הוי חזקה לכל דבר בכל מקום [ב"ב כח.]". וראה למעלה פט"ו הערה 90, פמ"ז הערה 30, ולהלן הערות 37, 282.

(12) אודות שלא היתה פסולת בזרע יעקב, על כך אמרו חכמים [ויק"ר לו, ה] "אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה. יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום. אבל יעקב מטתו שלימה, כל בניו צדיקים". ועוד אמרו חכמים [פסחים נו.] "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו... כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד", הרי שאצל יעקב כל בניו היו צדיקים, ומטתו שלמה. ולמעלה פ"ט [תצח.] כתב: "מדת אברהם חסד, ומדת יצחק מדת הדין, זה הפך לזה... ויעקב נגד אמצעי כמו שאמרנו למעלה. לכך מדת יעקב מדת אמת, כי האמת אין לו נטיה לא לימין ולא לשמאל, לכך יעקב הוא נגד האמצעי שאין לו ימין ושמאל. וכל זרע יעקב זרע אמת, שלא היה פסולת בזרעו, אבל אברהם ויצחק היה פסולת בזרעם". ולהלן פס"ז כתב: "כי אברהם היה בו פסולת, ויצא ממנו ישמעאל. ויצחק היה בו פסולת, ויצא ממנו עשו. ואם היה נולד יעקב בפני עצמו, לא היה הטהרה מן הפסולת כמו כאשר הוא [עשו] נולד עמו, אז נברר הזרע... לקבל ענין אלקי, שהוברר יעקב לקדושה". ובגו"א במדבר פכ"ב אות מ [שעז:] כתב: "יעקב ובניו, היו כולם קדושים, ולא היה פסולת בזרעו, ולא עבר שם זר... שאין לנטות ימין ושמאל" [ראה למעלה פ"ט הערות 262, 263].

(13) מעין כן כתב בתפארת ישראל פכ"ב [שכט.] ששמו של "אהרן" מורה על בחירה משולשת לכהונה, וז"ל: "ויראה כי על זה מורה שם 'אהרן'. כי מתחלה נבחרו ישראל מן האומות, ואחר כך נבחרו הלוים מתוך ישראל, ואחר כך נבחרו הכהנים מן הלוים, ואחר כך כהן גדול, כהן הראש [מ"ב כה, יח]. והנה היה לאהרן ג' בחירות אלו... ומפני שהאמצעי לעולם נבחר, שהרי ארץ ישראל, שהיא באמצע הישוב, נבחרה לקדושה, וירושלים באמצע ארץ ישראל נבחרה יותר, ובית המקדש באמצע ירושלים נבחר יותר לקדושה, ולפיכך האמצעי מורה על הבחירה [ראה להלן פ"ס הערה 348]. ולכך בשם 'אהרן' הרי"ש, כי אות הרי"ש הוא אמצעי במאות, כי שי"ן הוא אות ג', והוא רוב אותיות המאות, ואין זה אמצעי. אבל הרי"ש הוא חצי אותיות המאות, והאמצעי עומד בחצי הדבר. וכבר אמרנו כי האמצעי מורה על הבחירה מתוך הכלל, וזהו נגד הבחירה הראשונה שהובחרו ישראל מן האומות. ואחר כך הנו"ן אות אמצעי באותיות העשיריות, והוא נגד בחירה שניה, שהובחרו הלוים מן ישראל. והה"א בשם 'אהרן' והוא אות אמצעי באותיות היחידים, נגד מה שהובחרו הכהנים מן הלוים שנבחרו. והאל"ף שיש בשם 'אהרן' שהוא כהן גדול, כהן הראש על הכהנים, ולפיכך יש בו אל"ף... הרי לך כי שם 'אהרן' הוא שנבחר ונתיחד לגמרי".

(14) והעבדות היא גנות הגוף, וכמו שכתב בח"א לקידושין כח. [ב, קלא:]: "הקורא לחבירו 'עבד' [יהא בנדוי (שם)]... הוא גנות הגוף, מפני שהעבד הוא הגוף נוטה אל החמרי, שכן אמרו [יבמות סב.] 'שבו לכם פה עם החמור' [בראשית כב, ה], עם הדומה לחמור". וראה למעלה פמ"ד הערה 17, שנלקטו שם הרבה מקבילות המורות על חומריות העבד הנלמדת מהפסוק "שבו לכם פה עם החמור" [הובא למעלה פנ"ב הערה 80].

(15) "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" [כדעת רב (פסחים קטז.)]. וכן ביאר למעלה פנ"ב [לאחר ציון 73], וז"ל: "'מתחלה עובדי עבודה זרה' הוא הגנות, שזהו גנות דבק בנפש, כי בודאי שאין הגוף מקבל פחיתות העבודה זרה, כי אם הנשמה", ושם הערה 74.

(16) דע כי למעלה פמ"ג [רנא.] כתב כי בשעבוד מצרים גופא היה שעבוד לגוף ושעבוד לנפש, וכלשונו: "כאשר היו משועבדים במצרים, היו משועבדים בכל חלקיהם. וכנגד הוצאת שיעבוד גופם, אומר [שמות ו, ו] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים'. כי הסבל הוא לגוף כאשר נותנים עליו משא, ולפיכך אמר 'מתחת סבלות מצרים'. ודבר זה ידוע, כי הגוף הוא נושא המשא, ולפיכך החמור, שהוא בעל חומר, נושא משא גדול. ורוב העבודה אינו תולה בגוף, רק בנפש האדם, וכנגד זה אמר [שם] 'והצלתי אתכם מעבודתם', רצה לומר רבוי העבודה, שלא היה מנוח לנפש מחמת רבוי העבודה, והיה הנפש צריכה תמיד להיות בתנועה, והתנועה שייך לנפש". וכן להלן פ"ס [לאחר ציון 201] כתב: "היו ישראל בשעבוד מצרים מצד חלק האחד, הוא הגוף, על זה אמר 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים', שהוא נגד חלק הגוף, כי שעבוד של גוף הוא המשא. ולפיכך החמור, שהוא בעל חומר וגוף, הוא נושא משא וסבל, כי כאשר הגוף חזק הוא נושא משא גדול. וכאשר הנפש קל וזריז התנועה, הוא מוכן להיות זריז ומהיר בעבודה. ותמצא בהמה, כמו החמור, שהוא בעל אברים חזקים, נושא משא כבד, אבל אינו מהיר בתנועה. ותמצא כי שהוא ממהר בתנועה מאוד, אבל לא יוכל לסבול משא גדול. מזה תדע כי משא גדול שייך לגוף, ומהירות התנועה לנפש. והיו משעבדים בישראל בשניהם, במשא גדול מאוד, שהוא מלאכת הטיט. והיו צריכים למהר מלאכתן. וכנגד שעבוד הגוף יאמר 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים'. וכנגד שעבוד הנפש אמר 'והצלתי אתכם מעבודתם'. כי היה קושי העבודה אם מצד איכות העבודה, ואם מצד כמות העבודה. ואיכות העבודה מתיחס לגוף, וכמות העבודה לנפש, שהיו צריכים למהר במלאכת העבודה, והמהירות שייך אל הנפש שבו התנועה". וכן למעלה פ"ג [רו:] ביאר כי עבודות מצרים היא לגוף ועינוי מצרים היא לצורה ["מה שהיו עם מיוחד עם ישראל, עם אלקי אברהם בפרט" (לשונו שם רט:)]. ומעתה יש להקשות, שכשם שהגנות הגופנית מתבטאת בעבדות מצרים ["עבדים היינו לפרעה במצרים"], כך גם הגנות הנפשית מתבטאת בעבדות מצרים, ומה הצורך להרחיק נדוד ל"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" כדי להגיע לגנות נפשית. ויל"ע בזה.

(17) מה שכתב "והקב"ה העלם מן הגנות אל השבח והעלוי" יוסבר היטב על פי דבריו למעלה פנ"ב [לאחר ציון 60], וז"ל: "כי השבח שקודם לו גנות יותר שבח, כמו שתראה כי היום קודם לו הלילה, וזה מפני כי השלימות אינו נמצא בהתחלתו בעולם הזה. וכאשר יגיע לנמצא שלימות מה, אי אפשר שיהיה לו אותה המעלה בתחילתו, כאשר היא מדריגה עליונה אלקית, שאין המקבל ראוי אל מעלה הגדולה האלקית שיהיה כך מהתחלתו. לפיכך המעלה אלקית יוקדם לה גנות, ולבסוף יעלה אל מעלה האלקית, כי כך ראוי אל מעלה האלקית, שלחסרון המקבל אינה נמצאת בו תחלה. וזה נמשך אל הויית העולם הזה שאין בתחלתו נמצא מעלתו, אבל התחלתו הוא בשפלות, ומתעלה באחרונה... ולכך דבר זה מורה על המעלה האלקית, אשר היה להם תחלה גנות, ואחר כך היה הקב"ה מעלה אותם אל מדריגה האלקית, וזהו כפי סדר העולם כמו שאמרנו". הרי "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" נועד בכדי להגיע למעלה האלקית, והם הם הדברים שכתב כאן.

(18) לשון ההגדה [שם] "'וירד מצרימה' - אנוס על פי הדבור".

(19) שאלת האברבנאל [שער לט], וז"ל: "באומרו 'ויעקב ובניו ירדו מצרימה', והוא מאמר קשה, שיורה שהם ירדו שמה מרצונם ובחירתם. ואינו כן, כי אם מפני גזירת בין הבתרים, וכמו שדרשו 'וירד מצרימה', אנוס על פי הדיבור. וראוי שנדע הירידה הזאת אם היתה אליהם בחירית או מוכרחת".

(20) "וזהו שאמר 'ויעקב ובניו ירדו מצרימה' מעצמם" [הוספה בכת"י (שלו)]. ואמרו חכמים [שבת פט:] "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ["כדרך כל הגולים, שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם" (רש"י שם)], אלא שזכותו גרמה לו". וראה להלן [לאחר ציון 145] בהכרח לומר שיעקב ירד מצרימה בעל כרחו, ולא ברצונו.

(21) מכנה את החלק הראשון של הספר "פרקים" סתם [כגון למעלה פכ"ג (שנג:, שנה.), פמ"ג (רטו:), פמ"ז (תלח:), וס"פ עב], ואת החלק הזה "הגדה" [כגון למעלה פכ"א (רנא:), פכ"ג (שנא.), פל"ב (תקנז:), פל"ג (תקעח:), פל"ד (תרב., תרטו:), ופל"ו (תרסח., תרפה:)]. וראה להלן הערה 45, ופ"ס הערה 434.

(22) לשונו למעלה ר"פ יא [תקלב.]: "אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם, ראינו ההשגחה הגדולה להוריד את זרעו של אברהם למצרים. שלא תאמר כי היה הגלות של ישראל במצרים במקרה, רק הכל בהשגחה נפלאה. ובמדרש רבות [ב"ר פו, ב], רבי ברכיה אמר בשם רבי יודא בר סימון, לפרה שהיו מושכין אותה למקולין, ולא היתה נמשכת. מה עשו לה, משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה. כך ראוי היה יעקב לרדת מצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, אמר הקב"ה, בני בכורי הוא, ואני נוהג בו מנהג בזיון... אלא הריני מושך את בנו לפניו... ואמר מאחר שהיתה גזירה מן הקב"ה שירד מצרימה, היה ראוי להיות הגזירה יוצאת לפעל בכח גדול ובמדת הדין ובהכרח, מאחר שהיתה הגזירה שירד מצרימה. אלא בשביל הצדיק עשה שלא יהיה לו בזיון... עכשיו שעל ידי יוסף שהיה חי הורד, שהיה זה פלא, היה מפורסם הדבר ונודע כי הוא יתברך קיים גזירתו" [ראה להלן הערה 150]. ולמעלה פ"ט [תמב.] כתב: "כי כאשר האדם ידקדק בזה לומר שישראל באו בגלות בשביל מכירת יוסף, ימצא שזה הפך משמעות הכתוב, שהקב"ה אמר לו לאברהם קודם לידת השבטים [בראשית טו, יג] 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'. וכל מי שיש לו עינים לראות יראה כי סבת המכירה כדי שיבא לירידת מצרים, שכן דרשו במקומות הרבה 'וישלחהו מעמק חברון' [בראשית לז, יד], מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון, שנאמר לו [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך'. והנה היה השעבוד של מצרים סבה למכירה, לא שתהא המכירה סבה לשיעבוד". ולמעלה פ"י [תקכב:] כתב: "אבל שנאמר דברים אשר אין להם יסוד כי מכירת יוסף הסבה לעונש שיעבוד מצרימה, דבר זה לא יתכן, כמו שאמרנו למעלה, כי אדרבה ירידת מצרים הוא הגורם למכירה". ובהמשך שם [תקכט:] כתב: "כל זה מלמד לך כי ירידתם למצרים היתה הסבה למכירת יוסף, לא שתהא המכירה סבה לירידת מצרים". וראה להלן הערה 148.

(23) "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקב"ה חישב את הקץ לעשות. כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. שנאמר [בראשית טו, יג-יד] 'ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'". וכן יבאר כאן את קישור המשך ההגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם".

(24) כמו שאומרים כאן "שהקב"ה חישב את הקץ". ובחידושי מרן רי"ז הלוי [שמות יב, מ] האריך לבאר ענין הקץ, ומתוך חביבות דבריו נביאם, וז"ל: "'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה' [שמות יב, מ]. יעויין שם בפירוש רש"י ורמב"ן שהביאו מסדר עולם [פ"ג] דהמנין הזה מתחיל מברית בין הבתרים, ומשעה שנולד יצחק לא היה רק ת' שנה, שמאז נתקיים [בראשית טו, יג] 'כי גר יהי זרעך וגו''. ולכאורה הדבר צריך ביאור, מאי שייטי של ברית בין הבתרים לחשוב ממנו. ואי משום שאז נאמר לו כי יהיו גרים ארבע מאות שנה [שם], הלא נאמר בהברית רק 'ארבע מאות', ולא שלשים. וגם נאמר בו 'זרעך', שזה רק משנולד יצחק. אם כן השלשים אינם מוסיפים כלום לענין החשבון, ולמה הוצרך הכתוב להזכירם כלל. ומאי האי דקמסיים [שמות יב, מא] 'ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה וגו'', יעויין שם בפירוש רש"י שהביא מהמכילתא [שם] 'מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין'. והלא הקץ הוא ת' שנה משעה שנולד יצחק, ומה זה שתלה הכתוב יציאתן בת"ל שנה מברית בין הבתרים, שזה לא הוזכר כלל בהברית, ולכאורה אין זה מעלה ומוריד כלל לענין יציאתן ממצרים. ויעויין שם בפירוש רש"י שמסיים עוד 'בט"ו בניסן נולד יצחק, בט"ו בניסן נגזרה גזירת ברית בין הבתרים', ומשמע מזה דבאמת גם שעת הברית נוגעת לחשבון גאולתן ויציאתן ממצרים, וכל זה צריך פירוש וביאור. והנראה לומר בביאור הדבר, דבאמת שני דברים נאמרו לאברהם בברית בין הבתרים; חדא, גזירת גרות ועבדות ועינוי של ת' שנה, כדכתיב בקרא. ושנית נאמר לו אז קץ של גאולה, וכדכתיב [שמות יב, מב] 'הוא הלילה הזה לה''. ופירשו חז"ל [מכילתא שם] 'הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך'. והנה מצינו בגלות בבל שהגזירה היתה כי יהיו בגלות שבעים שנה, כדכתיב בקרא [ירמיה כט, י]. אבל בגלות זה האחרון לא נאמר שום זמן כמה יהיו בגלות, כי [תהלים צה, ז] 'היום אם בקולו תשמעו', ויכולין להגאל בכל יום [סנהדרין צח.], ומעיקרי האמונה כי נחכה לו בכל יום שיבא. אבל להיפוך, נאמר בו קץ של גאולה, כי לזמן הזה מוכרחים הם להגאל, וכדכתיב בחבקוק [ב, ג] 'ויפח לקץ ולא יכזב'. ואמרו חז"ל [סנהדרין צח.] 'לא זכו בעתה' [ישעיה ס, כב]. ובגלות מצרים היו שני הדברים; דעצם הגלות נאמר בו זמן של ת' שנה, ומלבד זה נאמר בו גם קץ של גאולה 'בלילה הזה אני גואל את בניך'. ועיין בילקוט תהלים [ח"ב רמז תתסה], אמר רבי אלעזר, אין ישראל נגאלין אלא מתוך ה' דברים; מתוך צרה, מתוך תפלה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ וכו''. וכן אתה מוצא כשנגאלו ישראל ממצרים מתוך חמשה דברים נגאלו וכו'', וקחשיב שם גם 'מתוך הקץ'. והיינו כמו שכתבתי דמלבד זמן הגלות שנגזר עליהם, שהוא ת' שנה, עוד נאמר לאברהם גם קץ של גאולה, ומתוך זה נגאלו. והקץ הוא כמו קץ של גאולה העתידה במהרה בימינו אמן, שהזמן הוא לענין הגאולה... והנה הזמן של הגלות שהוא ארבע מאות שנה שנגזר עליהם, זה מתחיל משעה שנולד יצחק, וכדכתיב בקרא 'כי גר יהיה זרעך וגו''. אבל הזמן של הקץ של גאולה שנאמר אז לאברהם 'בלילה הזה אני גואל את בניך' זה אינו תלוי כלל בלידת יצחק, רק הותחל חשבונו תיכף משעת הברית. וזהו נאמר במקרא זה ד'ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים' [שמות יב, מא], דחשבון הקץ של הגאולה כך היה ארבע מאות ושלשים שנה משעה שנכרת עמו הברית. והיינו דקמסיים בתריה [שם פסוק מב] 'ליל שמורים הוא וגו' הוא הלילה הזה לה' וגו''. דמלבד זמן הגלות שנגזר עליהם, נאמר עוד לאברהם גם קץ של גאולה 'בלילה הזה אני גואל את בניך', וחשבון זה הותחל משעת ברית בין הבתרים. והן הן דברי רש"י ד'בט"ו בניסן נולד יצחק, ובט"ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים', דבאמת שני חשבונות נפרדים הם; דחשבון ת' שנה של הגלות התחיל משעה שנולד יצחק, וחשבון ת"ל של קץ גאולתן התחיל משעת ברית בין הבתרים, ושניהם כלו כאחד בט"ו בניסן. ונראה דזהו שאנו אומרים בהגדה של פסח 'ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ וכו''. דבשביל הבטחתו שהבטיח לאברהם שבלילה הזה יגאל את בניו, חישב וצמצם שגם הת' שנה של גרות ושעבוד שנגזר עליהם יסתיימו ברגע זו עצמו, דבאמת שני חשבונות נפרדים הם כמו שכתבתי למעלה, אך הקב"ה בשביל הבטחתו צמצם אותם שיסתיימו שניהם כאחד בשעה אחת, בכדי שיגאלו לזמן המובטח".

(25) מלים אלו ["אשר עמדו עלינו תמיד לכלותנו"] לכאורה אינן מוסבות על לבן ומצרים [כי הם לא תמיד עמדו עלינו לכלותינו], אלא על "שונאינו" שהוזכרו לפני לבן ומצרים. אמנם להלן כתב [לאחר ציון 94] שלבן "תמיד רצה לאבד אותו [את יעקב], לא בשעה אחת". ולפי זה ניתן לומר על לבן [וכן על פרעה] שהם "עמדו עלינו תמיד לכלותנו".

(26) והביאו רש"י [בראשית טו, יד] "וגם את הגוי - 'וגם' לרבות ד' מלכיות, שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל". וכן כתב השבלי לקט, וז"ל: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו. פירש אחי רבי בנימין נר"ו הבטחת הגאולה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בין הבתרים כשהראה לו השעבוד וגליות, היא אותה ההבטחה שעמדה לאבותינו במצרים ובבבל ובמדי וביון, והיא העומדת לנו באדום, שאז הראה לו כל הגליות, וכן הוא מפורש בבראשית רבה... 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' על כולן הוא אומר כן. 'שלא אחד בלבד עמד עלינו', כלומר לא המצרים בלבד עמדו להרע לנו, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו להרע לנו ולכלותינו בכח אותה הגזירה של גליות שנגזרה בין הגזרים, והקב"ה מצילנו תמיד מידם כאשר הבטחתנו".

(27) הנה למעלה בפ"ח לא הביא את הדרשה "וגם" לרבות ארבע מלכיות, אך עסק שם בהרחבה ברמזים שנאמרו בברית בין הבתרים לארבע המלכיות, יעו"ש [שצא.-תכט.]. ובתוך דבריו שם כתב [תט.]: "כלל הדבר, המראה הזה הוא שהראה לו הדברים העתידים, כי אברהם הוא שהיה ראש ועיקר ישראל. וידוע כי אחר התחלת הדבר ימשך הכל, שהענין נותן כך שימשך הכל אחר התחלה. ועכשיו הוא התחלת בחירת אברהם במה שכרת עמו ברית, והראה לו כל דבר אשר ימשך. וכאשר אמרו האצטגנינים, כי כאשר יִוָּלֵד האדם, באותה שעה יוכל לראות כל מקריו אשר הם עתידים לבא עליו כל ימיו, מצד אשר הכל נמשך אחר שעה ראשונה. ולפיכך גם כן כאשר הקב"ה כרת ברית עם אברהם, היא שעה ראשונה אשר לקח הקב"ה אותו אליו, והראה לו העתידות כלם אשר ראוי לבא על ישראל". ושם בכת"י [שכה.] כתב: "יש לך לדעת כי אברהם הוא היה ראש ועיקר ישראל, וידוע כי מן העיקר נמשך כל האילן... ולפיכך הראה לאברהם כל הדברים העתידים לבא על בניו, מצד שאברהם היה ההתחלה, ומפני כך הראה לו כל המלכיות אשר ימשלו על בניו, ויציאתם מהם לחירות. שכן היה ראוי להודיע לו, כי עתה בא לכרות עמו ברית זאת שלא תופר". ובח"א לב"ב טז: [ג, עה:] ציין לדבריו למעלה, וכלשונו: "כי אברהם הוא התחלה אל העולם, וזה נקרא [בראשית יז, ה] 'אב המון גוים נתתיך', רצה לומר כי הוא אב והתחלה לכל הגוים. ואחר ההתחלה נמשך הכל, ודבר זה בארנו והארכנו מאוד בחבור גבורות ה', ובארנו כי בשביל זה הראה הקב"ה לאברהם שעבוד מצרים ושעבוד ארבע מלכיות עד היום האחרון, כי אחר ההתחלה ימשך הכל, וכמו שבארנו שם באריכות" [הובא למעלה פ"ח הערה 219. וראה להלן פס"א הערה 127].

(28) פירוש - הגנות הקשה שהיתה לישראל מעוררת שאלה [שיביא מיד], והתשובה עליה תהיה "והיא שעמדה", וכמו שמבאר והולך.

(29) וכל שעבוד הוא מיעוט מציאותו של המשועבד [כמלוקט למעלה פמ"ג הערה 206, פנ"ב הערה 178, ופנ"ט הערה 42], וק"ו שעבוד קשה.

(30) "ולמה לא נאבדו ישראל" [הוספה בכת"י (שלו)]. ונראה שהמלים "ומי הוא השומר אותם" נאמרו כנגד הגנות של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", שהואיל וישראל עבדו ע"ז, אזי אין להם זכויות שיגינו עליהם, ולכך מי הוא השומר אותם שלא יכלו.

(31) יש להבין, שאף ללא חישוב הקץ התמידי, מ"מ הקב"ה הבטיח לאברהם [בראשית טו, יד], "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", וכן "ודור רביעי ישובו הנה" [שם פסוק טז], ומדוע אין ההבטחה בעצמה מחייבת שמירת ישראל מאבדון, אף ללא "שהקב"ה היה מחשב תמיד לעשות". ויש לבאר זאת על פי דבריו המסולאים של הבית הלוי [שמות יב, מג], שכתב: "הנה בהגדה של פסח אמרו 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים'. וכבר ידוע ומפורסם הפירוש בזה, דאם היו שוהין עוד איזו זמן במצרים, לא היה להם מקום להגאל עוד לעולם. ולהסביר הכוונה בזה, דהמצריים בשיעבודם החטיאו אותם באונס, עד שישראל נשתקעו בעבירות ובטומאתן של מצרים, ואם היו שם עוד היו נשקעים כל כך בטומאה, עד שלא היה נשאר בלבם שום רושם קדושה ממה שירשו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, והיו מושרשים בטומאתן בלא שום הבדל, ושוב לא היה להם שום יחוס לאבותינו, ולא היה מקום להבטחת 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', דההבטחה הרי היה לגאול זרעו של אברהם, ולא למי שאינו נקרא זרעו. וכמו דעשו וישמעאל לא נקראו זרעו, כמו שאמר הכתוב [בראשית כא, יב] 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ודרשו [נדרים לא.] 'ביצחק', ולא כל יצחק. זהו מה שנוכל להסביר על פי פשוטו מה שהובא בשם קדוש ה' האר"י ז"ל, דאם היו שוהין במצרים היו נכנסים בשער החמשים של טומאה, ולא היו נגאלים לעולם. והנה כבר ידוע דהגזירה בבין הבתרים היה על ארבע מאות שנה, והם לא היו רק רד"ו שנים [רש"י בראשית מב, ב]... דבאמת נגאלו ממצרים תוך הזמן. וז"ל הילקוט [שמעוני ח"א רמז קצ] על פסוק [שמות יב, ב] 'החודש הזה לכם', 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים' [שיר השירים ב, ח]. בשעה שבא משה ואמר להם בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו, לא כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו 'כי גר יהיה זרעך כו' ארבע מאות שנה', והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר שנה. אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים על הקצים והחשבונות. הרי אומר להדיא דגאלם תוך הזמן... והטעם לזה הוא כמו שנתבאר, כיון דלא יכלו להתמהמה שם עוד, ואם היו שוהים לא היה נגאלים לעולם, ונגאלו תוך הזמן". נמצא שההבטחה עצמה של הגאולה אינה מחייבת את שמירת ישראל מאבדון, ורק חישוב הקץ, המורה על השתוקקותו של הקב"ה לגאול את ישראל ["הואיל והוא חפץ בגאולתכם"], הוא המחייב שמירת ישראל. וראה הערה הבאה.

(32) על פי המבואר בהערה הקודמת, גם הבטחת הגאולות העתידיות אינן רק הבטחה גרידא, אלא יש בה גם חישוב הקץ. וכן כתב השבלי הלקט [שגרס "מחשב את הקץ"], וז"ל: "שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים. פירש אחי רבי בנימין נר"ו שזה שאמר 'שהקב"ה מחשב את הקץ', לא קאי איציאת מצרים, אלא אגאולה אחרונה קאי, והוא להחזיק את לב אומרי ההגדה, לפי שבבשורת בין הבתרים הראה לו הקב"ה לאברהם אבינו כל הגליות, ושעבודן וגלותן וגאולתן. ועכשיו שבאין לספר ביציאת מצרים, לבם מתחזק על ההבטחה שהבטיחן, ומשתעשעין ומתנחמין בה שעתיד לקיימה להן באחרונה, כמו שקיים בראשונה. וכה פתרונו; 'ברוך שומר הבטחתו של ישראל', כלומר ברוך המקום שעתיד לשמור לנו ההבטחה של גאולה, שהבטיחנו ברוך הוא שהוא מהשב את הקץ תמיד, ואומר מתי יבא הקץ והעת של גאולה לעשות מה שאמר והבטיח לאברהם אבינו בין הבתרים... ובכולהו חתם 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', הרי הבטחה של גאולה".

(33) "צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו; שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל".

(34) ממה שכתב "לפני הזכרתו יתברך ולאחריו" משמע שזהו דין בהזכרת שם שמים, וכמו שכתב הרוקח: "ברוך הוא - צריך לומר, כדכתיב [משלי י, ז] 'זכר צדיק לברכה', זכר צדיקו של עולם לברכה". וכוונתו לדברי הגמרא [יומא לז.] "'זכר צדיק לברכה', אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים, אתם תנו ברכה". אך אין נראה שזו כוונת המהר"ל, כי למעלה פנ"ג [לאחר ציון 68] ביאר כן גם את הבבא "ברוך שנתן תורה לישראל, ברוך הוא", ושם לא נזכר שם שמים. לכך נראה שכוונתו בפשטות שיש בזה תוספת ברכה, וכמו שכתב הרמב"ן [בראשית כז, כט] "הנה הברכה בראש ובסוף". וכן כתב גם למעלה פנ"ג [לאחר ציון 66]: "וכפל הדבר לומר '[ברוך] המקום ברוך הוא', לתוספת ברכה, שיהיה ברכה לפני הזכרת שמו יתברך, וברכה אחריו. וכן אחר כך 'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא'" [ראה למעלה פנ"ג הערה 68]. ובכת"י כאן [שלז] כתב: "ומה שכפל הדברים לומר 'ברוך שומר הבטחתו ברוך הוא', כך פירושו; ברוך הקב"ה על דבר זה ששמר הבטחתו לישראל. ושלא תאמר דווקא בדבר הזה צריך, ולא בענין אחר, אמר 'ברוך הוא', בכל דבר הוא ברוך ומבורך. ועוד, לכך כפל הדבר, לחזק הברכה והשבח". וראה למעלה פנ"ג הערה 69, שזהו יסוד נפוץ בספריו שהכפל בא לחזק. וראה להלן פנ"ו הערה 141.

(35) אע"פ שאין בזה שעבוד, וכמו שמבאר.

(36) לשונו למעלה פ"ל [תקכח.]: "כי היה שלשה דברים; תחלה גרות, אף על גב שאין משועבד לאחר, מצד שהוא גר אין לו כח כמו התושב, לפי שהוא ברשות אחרים. ואחר כך הוסיף עליהם שעבוד, כדרך שמשעבדים העבד. ואחר כך הוסיף עליהם הענוי, שהוא ענוי יותר ממה ששאר עבד משועבד, וזה נקרא ענוי". ולהלן פ"ס [לאחר ציון 186] כתב: "נגזר על זרע אברהם שלשה דברים; 'כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו'', הזכיר בהם שלשה דברים; גירות, עבודה, וענוי, והם שלשה דברים, האחד יותר קשה מן השני. וזה כי הגירות בתוך ארץ נכריה, ואין להם כח, והם כפופים תחת אחרים, כמו הגר שיד אחר עליו, ומכל מקום אין משועבד לאחר. 'ועבדום' הוא יותר מזה, שהוא משעבד בו. ומכל מקום השעבוד הזה כמו כמה עבדים משועבדים לאדוניהם, ואין דבר זה יוצא ממנהגו של עולם, שכמה עבדים יש. אבל הענוי הוא דבר יותר מכשעור, שאין האדון מענה את עבדו, אבל הוא משעבד בו, ואין מענה אותו. ולפיכך 'וענו אותם' הוא יותר". ואודות שאין האדון מענה את עבדו, בהוצאת מכון מהר"ל [הערה 123] הביאו שכך אמרו חכמים [גיטין יב:] "ניחא ליה כי היכי דלשבח עבדיה", ופירש רש"י [שם] "דלשבח עבדיה - בגוף בריא". ובכת"י [שלז] במקום לכתוב "סתם אדם אין משעבד עבדו בענוי" איתא "סתם אדון אין משעבד עבדו בענוי". וראה להלן פ"ס הערות 189-191.

(37) רומז לכך שחזקה היא בשלש פעמים, וכמבואר למעלה הערה 11.

(38) בא לבאר כי לשלשה דברים אלו [גרות עבדות ועינוי], יש שלש התחלות זמן שונות.

(39) אודות שהגירות החלה בלידת יצחק, כן כתב רש"י [בראשית טו, יג]: "כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה.... בארץ לא להם - ולא נאמר 'בארץ מצרים', אלא 'לא להם', ומשנולד יצחק 'ויגר אברהם וגו'' [בראשית כא, לד]". ושוב כתב רש"י [שמות יב, מ] "משנולד יצחק עד עכשיו ת' שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים 'כי גר יהיה זרעך'". ומה שכתב כאן "ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות", אין כוונתו שהגירות הפסיקה כשמתו השבטים [שהרי הגירות היתה לת' שנה], אלא כוונתו שעד שמתו השבטים היתה רק גירות, ומשמתו השבטים נתווספה עבדות לגירות. וראה למעלה פל"ח [תשכ:-תשכד:], והערה הבאה.

(40) לשון רש"י [שמות ו, טז]: "ושני חיי לוי וגו' - למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר [שמות א, ו] 'וימת יוסף וכל אחיו', ואחר כך [שם פסוק ח] 'ויקם מלך חדש', ולוי האריך ימים על כולם". ולמעלה פי"ב [תקנה:] הביא דברים אלו. אמנם למעלה פ"ט [תנא:] כתב: "כי השיעבוד התחיל מעת שהיו שבעים נפש". וזה היה כשירדו מצרימה, וכמו שנאמר [בראשית מו, כז] "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים", וכמו שמבאר והולך. וכן כתב למעלה פ"י [תקכא.], וז"ל: "השיעבוד היה מזמן שבאו למצרים, ושם היו ארבע דורות". ולמעלה פי"א [תקמז.] כתב: "כי עם ביאתן למצרים היו שבעים נפש... כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש... באותה שעה שבאו מצרימה, והתחיל השיעבוד, היו שבעים נפש". הרי שמבאר שהשעבוד החל כשהיו שבעים נפש, וזהו מיד כשירדו מצרים, כשכל השבטים עדיין היו חיים. ויש לומר, שלמעלה ר"פ יב [תקנד.] ביאר שהיו כמה שלבים בשעבוד, וכלשונו: "כבר הודעתיך שלא היה השיעבוד הגמור לישראל כאשר יעקב עדיין קיים, כי כל זמן שהיה יעקב קיים לא היה אפשר למצרים להיות גוברים עליו מפני מדריגת יעקב. והוא היה מצרף אליו שבעים נפש, שהם יוצאי ירכו... ואין הפירוש שלגמרי התחיל השיעבוד אחר שמת יעקב, שהרי אמרו [שמו"ר א, ח] 'למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היו משועבדים'. אלא פירוש הדבר שכאשר מת יעקב היה שעבוד על ישראל, ולא היה השעבוד בקביעות עד שמת לוי, אז היה השעבוד בקביעות". נמצא שהשלב הראשון של השעבוד החל כשהיו שבעים נפש, והוא הלך והעמיק יותר לאחר מיתת יעקב ומיתת השבטים. וכן כתב למעלה בכת"י [שלב.], וז"ל: "משנולד יצחק היה הגירות, ולא היה שעבוד עליהם, מפני שלמעלת יצחק אבינו ויעקב והשבטים אין ראוי שתהיה אומה אחרת משעבדת בהם עד שהיו ע' נפש, ואז ירדו מצרים, ואז נקרא שעבוד בודאי, כיון שהיו תחת רשותם. אבל... לא היה השעבוד בפועל על השבטים וע' נפש... ושלש מדריגות נחלק; כי קודם שהיו ע' נפש לא היה שייך ירידה לגמרי, ולא היה שתוף ודמיון אל המצרים. וכאשר היו ע' נפש היה ירידה אל מצרים, ולהיות עומדים תחת רשות מצרים, עד אחר שמתו כל הדור. ואז התחיל השעבוד הגמור, והבן הדברים האלו". וראה למעלה פ"ט הערה 59, פ"י הערות 9, 40, 67, פי"א הערה 79, ופי"ב הערות 2, 10.

(41) לשונו למעלה פכ"ו [תכה:]: "פ"ו הוא ימי השעבוד הקשה, משנולדה מרים עד שיצאו היו פ"ו שנה. כי משה כאשר יצאו היה בן שמונים, ואהרן שמונים ושלשה [שמות ז, ז], ומרים בת שמנים וששה, ומשנולדה מרים התחיל [שמות א, יד] 'וימררו את חייהם', ולפיכך נקראת 'מרים' על שם 'וימררו', כמו שנתבאר". ותוספות בכורות ד. [ד"ה ואהרן] כתבו: "מרים גדולה ממנו [מאהרן] ג' שנים, כדאמר במדרש [שמו"ר א, יג] כמו שהיה אהרן גדול ממשה ג' שנים". ובמדרש שלפנינו לא אמרו כן להדיא, אלא שכך היא משמעות המדרש, וכפי שביאר [שם] החדושי הרש"ש אות יט. וכדבריו כאן כתב למעלה פי"ב [תקנו., תקסד.]. וכן אמרו בפסיקתא דרב כהנא [פסקא ה אות ט]: "עיקר שעבודן של ישראל במצרים לא היה אלא שמונים ושש שנה, משעה שנולדה מרים. ולמה הוא קורא 'מרים', אמר רבי יצחק, לשון מרור, כמה דאת אמר 'וימררו את חייהם'". וכן הוא בשיהש"ר ב, יא, והובא בגו"א שמות פ"ג אות י [נח:]. וראה למעלה פי"ב הערה 10, ופכ"ו הערה 37.

(42) "כדי לגמור עונש שלהם" [הוספה בכת"י (שלז)]. ורומז בכת"י לדברי המפרשים שקושי השעבוד השלים המנין של ת' שנה [ראה פרקי דר"א פמ"ח]. וכן כתבו הפרשת דרכים דרוש ה' [בשם מהר"ש יפה], יפ"ת [שמו"ר טו, א], ואבי עזר לראב"ע [שמות ב, כד]. אמנם לא נמצא מאמר חז"ל מפורש בזה.

(43) שהביא שם בפ"ט [תמה.] את דברי הגמרא [נדרים לב.], שאמרו שם "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר [בראשית יד, יד] 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר, מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר [בראשית טו, ח] 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר, שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר [בראשית יד, כא] 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'". והאריך שם טובא בכמה אנפי לבאר דברי חכמים אלו.

(44) למעלה פ"י [תקטו.], ובתוך דבריו כתב: "המתנגד לכח היחיד הוא מספר ארבעה... ומפני כך נגזר על זרעו ארבע מאות שנה שיהיו גרים, כי זמן השיעבוד הוא מתיחס ומתדמה אל דבר שהוא מתנגד לאברהם. ומפני שהמתנגד לאברהם לעולם הוא מספר ארבע, לכך זמן המשך המתנגד ארבע מאות שנה" [לשונו שם (תקכ.)]. וכן הזכיר בקצרה למעלה פכ"ו [תלב:]. ושם פ"י [תקכא:] כתב: "ועיין לקמן שם הוא יותר מבואר באריכות למה היה השיעבוד ד' מאות שנה", ושם [הערה 45] הובעה תמיהה שלא נמצא מקום אחר שהאריך יותר ממה שכתב שם. אך ברי הוא שכוונתו לדברים שכתב בכת"י כאן [שלז], שאכן האריך בזה, וז"ל: "ומה שנגזר ת' שנה, יש לומר שנגזר עליהם זמן הראוי לגלות, כי מכאן ואילך היא גאולה, כדאיתא במדרשי פרקי ר"א [פמ"ח], ר"א אומר האותיות שנכפלו [הן אותיות מנצפ"ך] כולם לשון גאולה. כ"ך שנגאל אברהם מאור כשדים, שנאמר [בראשית יב, א] 'לך לך מארצך'. מ"ם שנגאל בו אבינו יצחק מיד פלשתים, שנאמר [בראשית כו, טז] 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד'. נ"ן בו נגאל יעקב, שנאמר [בראשית לב, יא] 'הצילני נא מיד אחי'. פ"ף בו נגאלו ישראל, דכתיב [שמות ג, טז] 'פקוד פקדתי'. צ"ץ בו עתיד הקב"ה לגאול ישראל בסוף מלכות רביעי, שנאמר [זכריה ו, יב] 'איש צמח שמו ומתחתיו יצמח', עד כאן. הרי כי אותיות מנצפ"ך הם אותיות הגאולה. ואותיות מנצפ"ך סדר שלהן אחר הת', כענין וכסדר אי"ק בכ"ר גל"ש, דמ"ת הנ"ך וס"ם זע"ן חפ"ף טצ"ר [פירוש - בחלוקת האותיות האל"ף בי"ת לפי הסדר א. י. ק. (מספר אחד - ביחידות, בעשרות, ובמאות). ב. כ. ר. (מספר שנים - ביחידות, בעשרות, ובמאות) ג. ל. ש., ד. מ. ת., והמשך חלוקה זו תהיה ה. נ. ך. (חמש - ביחידות בעשרות ובמאות). ו. ס. ם., ז. ע. ן., ח. פ. ף., ט. צ. ץ., ולפי זה יוצא שאותיות מנצפ"ך מופיעות בסוף אותיות האל"ף בי"ת. והמקור לחלוקה זו של אותיות הקודש הוא בזוהר חדש (אחרי נט:)]. והנה אחר התי"ו העולה ד' מאות, הם אותיות מנצפ"ך. והקב"ה גזר עליהם ת' שנה במספר אות התי"ו, שעד המספר הזה הוא השעבוד, ומכאן ואילך ראוי להיות גאולה. וענין אלו ה' אותיות כפולות הנוספות אחר הת', הך' פשוטה עולה ה' מאות, וכן עד הף' הפשוטה עולה לט' מאות. ולכך הם נוספו אחר האלפא ביתא, וזה דבר פשוט. נמצא כי עד ת' אין גאולה... וזה הטעם יש ליתן, והוא טעם הגון, אלא שצריך להאריך בו יותר. ולעיל בפרשת 'פקד פקדתי' [פכ"ו (תלב.)] תמצא יותר מבואר. אמנם הארכנו בזה עוד לעיל... ונתינת הסיבה בגלות ישראל בשביל מה נגזר על זרעו של אברהם, והרי מבואר שם וכאן, אין צריך להביא".

(45) פרקים ט-י. וכאמור למעלה [הערה 21] מכנה את החלק הקודם של הספר בשם "פרקים".

(46) נראה שכוונתו לדבריו למעלה פ"ט, שבתחילת הפרק הביא את דברי המפרשים שהסבירו טעמים שונים לסבות שהביאו לשעבוד מצרים, ודחה דבריהם אחת לאחת, ואז כתב [תמה.]: "ועתה אשוב אל דברי חכמים הנאהבים והנעימים הברורים, המיוסדים על אדני החכמה. בפרק ארבעה נדרים וכו'" [ומביא את ג' הדעות שהוזכרו בגמרא, שהובאו למעלה הערה 43].

(47) אודות שדעת החכמים היא דעת תורתנו הקדושה, כן כתב למעלה פ"י [תקכב.]: "הנה התבאר לך סבת הגלות על דעת רז"ל [נדרים לב.], והוא הנכון, ומדבריהם אל תזוז, כי מוצאיהם מוצא חיים [עפ"י משלי ח, לה], שהם ידעו ועמדו על דברי תורה בחכמתם ובאמונתם". וכן למעלה פי"א [תקמה:] כתב: "כל זה רמזו חכמים ז"ל במדרש שלהן אשר ידעו פירוש התורה". ובגו"א שמות פל"ג ריש אות יט [תסב.] כתב: "דע כי חז"ל דקדקו מאוד בדברי התורה, והם שהבינו דברי תורה, ולא זולתם". ובנצח ישראל פכ"א [תנא.] כתב: "דברי חכמים, אשר הם יודעים מצפוני התורה". ובבאר הגולה באר השני [קפג:] כתב: "כי דברי חכמים על פי התורה". ובנתיב התורה פי"א [תמז:] כתב: "כי החכמים הם עצם התורה גם כן, וכמו שגזר השם יתברך ונתן התורה לישראל, כך נתן החכמים, והם גם כן עצם התורה" [הובא למעלה פכ"א הערה 42, פמ"ה הערה 68, ופמ"ז הערה 353]. ובהקשר לזה כדאי לצרף את דבריו של רבי ישראל מסלנט [אור ישראל מכתב יח] שהתלמוד אצלנו הוא כמו בחינת מקרא בימי חז"ל.

(48) "צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל" [הגש"פ].

(49) שנאמר [בראשית כז, מא] "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".

(50) כמו שנאמר [בראשית לא, מג] "ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו", ופירש רש"י [שם] "מה אעשה לאלה - איך תעלה על לבי להרע להן". וראה להלן הערה 58.

(51) שאלת האברבנאל [שער מה]: "למה לא זכר הצלת יעקב מעשו כשיצא לקראתו בבואו מבית לבן [בראשית לב, ז "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו", ופירש רש"י (שם) "הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו"], בהיות לב עשו על יעקב רע, כמו שאמר [בראשית כז, מא] 'ואהרגה את יעקב אחי'. ולמה לא דרש המגיד שהבטחת בין הבתרים עמדה ליעקב להצילו מעשו בעת הברכות, כמו שאמר [שם] 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי'. והיה לו לזכור את זה, כמו שזכר מלבן, ובדרך דרשא דחוקה". וקודם לכן [שער מג] הקשה: "באומרו ש'לבן ביקש לעקור את הכל', ולא ידעתי מאין בא זה למגיד, כי הנה הוא לא אמר כי אם 'יש לאל ידי לעשות עמכם רע' [בראשית לא, כט], ולא היתה הרעה ההיא להשמיד להרוג ולאבד, כי אם לקחת את הצאן... גם כי לא אמר שהיתה כוונתו לעקור כי אם שהיה בידו יכולת כפי האנשים אשר עמו, והוא אומרו 'יש לאל ידי לעשות עמכם רע'". וראה להלן הערה 61.

(52) שאלת האברבנאל [שער מב]: "באומרו ש'פרעה לא גזר אלא על הזכרים', והוא בהפך מה שהעידה התורה, שנאמר [שמות טו, ט] 'אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק וגו'', והוא המורה שהיה דעתו לעקור את הכל". והראב"ע [שם] כתב: "תורישמו ידי - תשמידם. וכן [במדבר לג, נה] 'ואם לא תורישו'".

(53) דוגמה לכך הוא עמלק, וכפי שכתב באור חדש פ"ד [תשפד:] "כי כל מה שעשה עמלק וזרעו הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם... רק כי הם צוררים את ישראל, ואינם עושים בשביל טובתם... לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך, וכדכתיב [דברים כה, יז-יח] 'אשר קרך בדרך בצאתך ממצרים'. כי כל אומה אשר בא על אומה אחרת, מפני שהם מכוונים לטובתם, לכבוש את ארצם וליקח מידם ארצם... אבל אלו [ישראל כשיצאו ממצרים] בדרך היה, ולא היה להם שום ישיבה בשום ארץ כלל, ושום ארץ לא היה להם, ועם כל זה באו עליהם למלחמה [שמות יז, ח]. ומה ממון יש להם למי שהיו עבדים עובדים לאחרים. ולא ידע עמלק כי השאילו מצרים ממון [שמות יב, לו], ובשביל זה לא בא, כי לא ידע עמלק כאשר בא מארצו מדבר זה. רק להיות צורר לישראל" [הובא למעלה פמ"ב הערה 127]. ובאור חדש פ"ט [תתתטו:] כתב: "פירוש, מה שאמר [אסתר ט, כד] 'צורר כל היהודים', לא בשביל שהיה מקנא בהן, או שלא היה מעשיהן של ישראל ישרים בעיניו, רק כי עצם היהודים היה המן שונא אותם. לכך אמר 'צורר כל היהודים', מאחר שהוא צורר כל היהודים, אם כן השנאה הזאת לא בשביל שום קנאה, רק כי כל אשר נקרא בשם 'יהודי' היה שונא אותו". וראה למעלה ס"פ מב [קצט.] אודות ההתנגדות בעצם שיש לעמלק כלפי ישראל, לעומת שאר האומות המתנגדות לישראל. ו"עצם" ו"סבה" הם דבר והפוכו, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"ב [תתל:]: "כי הדבר שאינו בעצם, רק בשביל סבה מה, יש לו הסרה. אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו". וכן למעלה פמ"ז [תקנו.] כתב שאדום ומואב מתנגדים בעצם לישראל. וראה בסמוך הערות 61, 62.

(54) אודות התנגדות האומות לישראל, כן כתב להלן פס"ד: "'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם' [תהלים קיח, י-יב]. זכר ג' פעמים 'סבבוני', כנגד הגוים אשר הם מתנגדים לישראל בג' התנגדות; האחד, מצד החילוק שיש ביניהם, שהרי אינם אומה אחת, כי כל אומות בעולם שהם מחולקים מתנגדים זה אל זה, וזה אף באומות עולם עצמם. ולפיכך אמר [תהלים קיח, י] 'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם'. ועוד יותר יש התנגדות לישראל עם האומות בפרט, כי ישראל ואומות מובדלים לגמרי, שאין להם השתתפות יחד. ושאר האומות, אף על גב שיש חילוק ביניהם מפני שהם מחולקים, יש להם השתתפות גם כן שהם אומות מתדמים. אבל ישראל והאומות אינם משתתפים כלל בשום דבר, והם נבדלים, כנגד זה אמר [תהלים קיח, יא] 'סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם'. ועוד יותר יש התנגדות ישראל והאומות, כי יש אומות אשר הצלחת ישראל לא ימצא כאשר אותם האומות בהצלחה. וכן כאשר ישראל בהצלחה, אין אותם האומות בהצלחה, וזה שאמר הכתוב [יחזקאל כו, ב] 'אמלאה החריבה', לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים [מגילה ו.]... ולפיכך כל גוים מסבבין את ישראל, וזהו ענין ג'. וכל התנגדות הוא התנגדות יותר מן הראשון, לכך בראשון נאמר 'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם'. בשני הוסיף לומר 'סבוני גם סבבוני'. בג' הוסיף לומר [תהלים קיח, יב] 'סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם'". ובנתיב התורה פי"ב [תצ:] כתב: "ובפרק קמא דשבת [יא.]... תחת ישמעאל ["לשמשו" (רש"י שם)] ולא תחת גוי ["אדומים, שהיו רשעים יותר" (רש"י שם)]... ורצה לומר כי ימצא לישראל... מתנגדים מן האומות. האחד, מצד שהם אומות נבדלים מחולקים, כמו האומה של ישמעאל מתנגדים לישראל במה שהם אומה מחולקת, והבדל שלהם גורם התנגדות, כמו כל שני דברים מחולקים יבוא התנגדות זה לזה. אבל גוי שהוא אדום, יותר מתנגדים, כי ישראל ואדום הם הפכים לגמרי, כי כאשר זה קם זה נופל, ואי אפשר שיהיה להם שום חיבור. ולפיכך אדום רוצה תמיד להתגבר על ישראל, שבזה הם למעלה... לכך תחת ישמעאל, ולא תחת אדום" [הובא למעלה פמ"ב הערה 123].

(55) לשון המדרש שלפנינו: "שני שנואי גוים בבטנך; כל האומות שונאים את עשו, וכל האומות שונאים את ישראל". ובדרוש על התורה [כ.] כתב: "שלשה הם... כל חלקי האומות הנמצאים בעולם... החלק האחד הוא ישראל. הב', הוא עשו אבי אדום, אשר אלו השנים הם חלקים נפרדים. כדכתיב [בראשית כה, כג] 'שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו'. החלק השלישי הוא כלל שאר האומות כלם. כי כמו שמחולק ומובדל אדום מישראל, ככה מחולק ומובדל גם כן מכל שאר האומות, וכמו שאמרו במדרש 'שני גוים בבטנך', שני שנואי גוים בבטנך; כל האומות שונאין את ישראל, וכל האומות שונאין את עשו, עד כאן. ודבר זה ידוע למבינים ויודעי חן". ומלשונו כאן משמע שגם לעשו יש מתנגדים ללא סבה. אך במשפט הקודם כתב "וזה דוקא בישראל, שאיזה אומות שונאיהם מבלי שעשו להם דבר, ויבא התנגדות להם". ויל"ע בזה. ואולי יש לומר שהשנאה לעשו היא גם מחמת שייכותו המסויימת לישראל, שהרי הוא בנו של יצחק, ובן בנו של אברהם. ובגמרא [קידושין יח.] אמרו "עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, דכתיב [דברים ב, ה] 'כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר'. ודלמא ישראל מומר שאני". הרי שאין ללמוד דיני ירושה של גוים מעשו, כי שאני עשו שהוא "ישראל מומר". נמצא שה"ישראל מומר" של עשו המפרידו משאר גוים, היא גם כנראה הסבה לשנאת שאר הגוים כלפיו. ומעין סברה זו כתב בחכמת התורה לרבי שלמה קלוגר [בראשית לד, ל], וז"ל: "נראה דהטעם שנתנו להם בני יעקב עצה למול תחילה [בראשית לד, טו], ולא הרגו אותם כך. ואין לומר דנתייראו שלא יכלו להם, דהרי גבורים היו, וכמו שאמרו במדרש ב"ר [צג, ז] דממצרים כולו לא נתייראו... ולמה נתייראו כאן דוקא. אך נראה דהם בחכמה עשו, דהם נתייראו פן יתאספו כל הגוים לנקום את נקמת שכם מהם, ויבואו כולם למלחמה עליהם. לכך בקשו מהם למול תחילה, ואז יהיו כל האומות שונאים את שכם כיון שמלו ורצו להתגייר, אם כן נפרדו מן הגוים, וישנאו אותם כל האומות עבור המילה, ולא ינקמו עבורם, רק אדרבא יהיו נהנין שעלתה להם כך על שנתגיירו. ולכך בקשו מהם למול תחילה, כדי להשניאם בעיני כל האומות, ואז יהרגו אותם". הרי הגוים שונאים כל מי שיש לו קשר מה לישראל, ובודאי שעשו לא יצא מקשר מה לישראל.

(56) יש להבין, כי פרעה נתן סבה לשנאתו את ישראל, שנאמר [שמות א, ט-י] "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". ויש לומר, שמ"מ ישראל לא עשו לו שום דבר רע, ולשנוא אנשים שלא עשו לו מאומה היא שנאה ללא סבה.

(57) כמו שיעקב העיד על עצמו [בראשית לא, לח-מ] "זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". ולבן עצמו אמר [בראשית ל, כז] "נחשתי ויברכני ה' בגללך", ופירש רש"י [שם] "מנחש הייתי נסיתי בנחוש שלי, שעל ידך באה לי ברכה. כשבאת לכאן לא היו לי בנים... ועכשיו היו לו בנים". ובזוה"ק ח"א קסא. אמרו [בתרגום ללשה"ק]: "כמה כשפים ונחושים עשה לבן ובחן מזלו וראה כי בשביל יעקב נתברך, ונתוסף לו בכל חודש וחודש מאה צאן, ומאה כבשים, ומאה עזים. רבי אבא אמר, אלף צאן, ואלף כבשים, ואלף עזים נתוספו לו, עד שבשבילו נתעשר לבן עושר רב".

(58) מקשה על עצמו שפסוק זה לכאורה מורה שלבן לא רצה לעולל ליעקב שום רעה, וכמו שפירש רש"י [שם] "איך תעלה על לבי להרע להן" [הובא למעלה הערה 50].

(59) כך משמע מהנאמר [בראשית לא, כט] "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע", ומכך עולה שלולא שה' הזהירו אכן היה עושה עם יעקב רע. וכן ביאר הכתב והקבלה [בראשית לא, מג]: "ולבנותי מה אעשה לאלה היום - טעמו מה אוכל לעשות להם היום, אחרי אשר הוזהרתי לבל נגוע בהם לרעה".

(60) פירוש - ממה שלבן אמר [לאחר שהזהירו ה'] "הבנות בנותי והבנים בני", מוכח שלפני שה' הזהירו היתה כוונתו לעקור את הזכרים והנקבות. וראה להלן הערה 137.

(61) כמו שנאמר להדיא [בראשית כז, מא] "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". ויש להעיר מדבריו למעלה פמ"ז [תקנה.], שכתב שם שאין שנאת אדום מחמת לקיחת הברכות, אלא שנאה בעצם, וכלשונו: "ומה שאמרו במכילתא [שמות טו, יד] 'אז נבהלו אלופי אדום', מפני שאמרו עכשיו יבאו לנקום [בראשית כז, מא] 'וישטום עשו את יעקב על הברכות'... אל תאמר שבמכילתא רצה לומר שהיו יראים דבר זה ממש, רק כי מוכח דבר זה, כי עשו לעולם מתנגד ליעקב, כאשר ידוע מענין עשו שהוא תמיד שונא את יעקב. וזה אמרם שהיו יראים שיקחו את נקמתם 'וישטום עשו את יעקב', שהוא מורה על האיבה עצמית של עשו ליעקב. ומפני כך נאמר כאן 'אז נבהלו אלופי אדום'". ואילו כאן מבאר ששנאת עשו ליעקב היא מחמת לקיחת הברכות. זאת ועוד, הרי רש"י [בראשית כה, כב] כתב: "ויתרוצצו - מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות". הרי אף בבטן אמם היו יעקב ועשו מתנגדים זה לזה [ראה למעלה פמ"ז הערה 530], וכיצד ניתן לתלות התנגדות זו בלקיחת הברכות. אך נראה שזה לא קשה, כי דבריו כאן מוסבים רק על שונאי ישראל המוזכרים להדיא בתורה, כי בדבריו אלו בא ליישב את מה שהקשה למעלה [לאחר ציון 48]: "יש לך להתבונן איך הניח מה שרצה עשו לעשות ליעקב, והתחיל בלבן הארמי. ומה שרצה עשו לעשות ליעקב הוא מבואר בכתוב [בראשית כז, מא], ואצל לבן לא נתבאר בכתוב". הרי ששפתותיו ברור מללו שכוונתו להקשות מהמבואר בכתוב דייקא. ולא מבואר בכתוב שנאת אדום לישראל, ולא התרוצצות יעקב ועשו בבטן אמם. ודו"ק.

(62) פירוש - בעל ההגדה רצה להזכיר רק את אלו השונאים את ישראל בעצם, וכל עוד שיש סבה לשנאתם, אין זו שנאה בעצם, וכמבואר למעלה הערה 53. אך יש להבין, מדוע בעל ההגדה רוצה להזכיר רק את שונאי ישראל השונאים ללא סבה, ולא גם שאר שונאי ישראל. ויש לומר, שבליל הסדר נולד כלל ישראל [כמלוקט למעלה פנ"ב הערה 179], לכך זהו לילה שבו עוסקים ביחוד ישראל מכל האומות. והואיל "כי יש לישראל מתנגדים, לא כמו שאר מתנגדים שבאו בשביל סבה, אבל יש להם לישראל שונאים ואויבים מבלי סבה" [לשונו למעלה לאחר ציון 52], לכך אין ענין להתעסק עם שונאי ישראל הקיימים גם אצל שאר האומות [שיש סבה], אלא יש להתעסק רק עם שונאי ישראל שאינם קיימים אצל שאר האומות [שאין סבה]. זאת ועוד, כי שנאת ישראל ללא סבה היא מחמת מעלת ישראל, וכמו שכתב למעלה פמ"ב [קצח:] לגבי עמלק, וז"ל: "כי זה האויב אינו מתנגד לישראל רק מצד קדושת ישראל, במה שהם נבדלים מכל האומות, וזהו עצם מעלתם. ולפיכך עמלק היה רודף אחרי ישראל. וכל האומות, אף כי הם מתנגדים ואויבים אל ישראל, יש חלוק, כי עמלק רודף ישראל, ולכך כתיב [שמות יז, ח] 'ויבא עמלק', שבא מהר שעיר ארבע מאות פרסה, כך אמרו במכלתא [שם]. והטעם הזה הוא נסתר מאוד, כי התנגדות עצמי יש לעמלק עם ישראל. ומאחר שהיה לו התנגדות עצמי, שלא יהיה לישראל חס ושלום מציאות, לכך רחוק וקרוב אצלו בשוה, והיה בא ארבע מאות פרסה להלחם בישראל. שההתנגדות שיש בין עמלק ובין ישראל מצד עצם שלהם, וכל דבר המתנגד מצד העצם, רחוק וקרוב שוה". לכך התעסקות עם שונאי ישראל ללא סבה היא התעסקות בקדושת ישראל. ודבר זה אינו נמצא בשנאה שיש לה סבה. אך אם כן יש לשאול, מדוע לא הזכיר גם את עמלק, שאף הוא שונא את ישראל בלי סבה, וכמבואר כאן ולמעלה הערה 53. ויש לומר, שאיירי בשונאים שישראל היו תחתם, ומחמת כן היו יכולים ח"ו לאבדם, והקב"ה הצילנו מידם מחמת הבטחת ברית בין הבתרים. וזה היה כאשר יעקב היה תחת לבן, וישראל תחת המצריים. אך עמלק שבא להלחם נגד ישראל ברפידים [שמות יז, ח], לא היה אדון לישראל, וישראל לא היו תחת רשותו. ומה שלא הזכיר את המן הרשע, כי בפשטות איירי בשונאי ישראל שהוזכרו בחומש [כמבואר בהערה הקודמת].

(63) יש להעיר, שזה עתה כתב ש"אלו שנים [פרעה ולבן] מבלי סבה היה זה", ואיך מיד אחר כך שואל "מה היה הסבה שלבן היה רוצה לעקור הכל". ויש לומר, שמה שכתב עד כה ששנאתם היתה ללא סבה היינו משום "כי לא עשו מאומה לפרעה, וגזר על הזכרים... וכן השנאה ללבן היה גם כן מבלי סבה, כי לא עשה לו יעקב רק טובות גדולות", ולכך איירי בשנאת חנם. אך גם לשנאת חנם צריך שיהיה לה טעם מסויים, כי כל דבר שבני אדם עושים הוא לסבה מסויימת, וכמו שכתב בנצח ישראל פי"א [רפט:]: "בודאי כל פעולה בעולם... צריך סבה ותכלית שיפעל".

(64) כמו שכתב רש"י [איכה א, כא] "כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית - אתה גרמת לי שהם שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בם. אם נתחתנתי בהם, היו מרחמים עלי ועל בני בנותיהם". ורש"י [בראשית לז, לה] כתב: "אין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו".

(65) "רז"ל בחכמתם ידעו ענין לבן הארמי, ובמה שהיה דבק, ושהיה הפך אל יעקב. ומצד שהיו הפכים ביחד לגמרי, היה רוצה לאבד את הכל" [לשונו בהמשך].

(66) וטבע האדם הוא לאהוב את בניו ובנותיו. וכן אהבה זו נמצאת אף אצל בהמות וחיות, וכפי שכתב הרמב"ן [דברים כב, ו]: "וכתב הרב במורה הנבוכים [ג, מח] כי טעם שלוח הקן [שם], וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' [ויקרא כב, כח], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה. ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות, כאשר היא מצויה באדם".

(67) נראה להגיה כן על פי הפסוק [תהלים קה, כה] "הפך לבם לשנוא עמו". וגם הקשר דבריו מורה שאיירי בלב לבן.

(68) מעין מה שכתב להלן פנ"ח [לאחר ציון 68]: "דע שאם לא ידענו בביאור שכך הוא דעת חכמים בראיות ברורות שאין להאריך, לא אמרנו דבר זה". ומה שכתב "שראוי לקצר" יוסבר בשני אופנים; (א) אמרו חכמים [פסחים ג:] "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", ופירש רש"י [שם] "לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה". וכן ביאר בדר"ח פ"ב מ"י [תשלא:], והובא למעלה פל"ד הערה 188. ובגו"א במדבר פ"ל אות כ [תקא.] כתב: "ומפני ששיטת ספרי הוא יותר קצרה משיטת התלמוד, לכך [רש"י] אחז דרך קצרה". ובתפארת ישראל פס"ט [תתרפ.] ביאר שלכך התורה שבע"פ לא נכתבה בתורה שבכתב. (ב) ראוי לקצר בדברים השייכים לפנימיות התורה, ולא לגלותם, כמו שכתב למעלה פ"מ [קכא.]: "וכאשר תעמיק בדברים תמצא עוד דברים נפלאים ועמוקים, ומה שאפשר לכתוב בפירוש נתבאר". ולמעלה פמ"א [קסז:] כתב: "מה שאפשר לך להבין מדברי חכמה בארנו, כי אי אפשר לכתוב עומק הפירוש בכתב". וכן כתב בהרבה מקומות, וכמלוקט למעלה פ"מ הערות 246, 248, פמ"א הערה 138, פמ"ט הערה 310, פנ"ב הערה 168, להלן פנ"ו הערה 111, ופנ"ז הערה 210.

(69) בזוה"ק [ח"א קסו:] איתא שלבן היה בעל כשפים, עד שאמרו [שם קנח:] "לבן חרשא הוה, ובחרשא הוה כל עובדוי לגבי דיעקב". והעוסק בכשפים נקרא "מנחש", מחמת שמשתדל להגביר כח הנחש [שם ח"ב רטו:]. ומעתה מובן שאמרו שלבן הארמי הוא נחש [שם ח"ג קיא:]. וראה הערה הבאה.

(70) כי יעקב נקרא "ישורון" [ישעיה מד, ב], והוא ההפך הגמור לנחש עקלתון, שהוא כחו של לבן [ראה הערה קודמת], וכפי שביאר בפתיחה לאור חדש [קפט:]. וכן נאמר [במדבר כג, כג] "כי לא נחש ביעקב". ובנצח ישראל פנ"ח [תתצח.] כתב: "ישראל הם עם השם יתברך בלא חציצה ופירוד כלל, שבשביל זה הם יושבים לפני ה'... ומצד הזה עצמו גם כן אינן ראוים שיהיה בהם נחוש, כי בענין הנחוש הם נבדלים ונפרדים מן השם יתברך, כי הנחוש מכחות חצונית כחות הטומאה, ולכך אין ראוי אל ישראל הנחוש. ובפרק ארבעה נדרים [נדרים לב.]... כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב וגו''. ופירוש זה כמו שאמרנו, כי הניחוש הוא נבדל מן השם יתברך, והוא חבור לכוח חיצוני. ומי שאין לו ניחוש, ופורש מן כוחת חצונית, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה". ולמעלה פי"ב [תקסד:] כתב: "וכל הפך גובר על הפך", ושם הערה 37. וראה למעלה פכ"ב הערה 78. ובכת"י [שלח] האריך לבאר כוונתו, וז"ל: "הוא ידוע לרז"ל שהצורות שהם בנושא אחד יעיקו זו [את זו], וצוררים זו [את זו], בעבור שלא יובדלו בנושא. לפיכך אמר הכתוב [במדבר לג, נה] 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיו אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם אתם יושבים בה'. ביאור, כי הארץ מצד שהיא ארץ כנען, והיה הארץ נושא אל כנען, אם תותירו מהם יהיו שני צורות בנושא אחד, והוא ארץ כנען הנושא להפכים. ולפיכך 'וצררו אתכם על הארץ', שיהיו צורות צרורות זו לזו. וזה יהיה דוקא כאשר הצורות הם הפכים. וכאשר היו ישראל במצרים היו שתי אומות; האומה הישראלית והאומה המצרית במקום אחד, והם הפכים, כאשר מבואר בהרבה מקומות בפרקים הקודמים. ואל תאמר שלפי שפלותם היה ראוי להיות ישראל בטלים בארץ נכריה. כי דבר זה אינו, כי לחשיבות ישראל אינם בטלים, והרי היו בנושא אחד. ונתוסף על זה הסיבה שיש לישראל התנגדות גדול מאוד, יותר מבשאר אומות. ואל תתמה שלא ימצא התנגדות כזה כאשר אנחנו בגלות הזה. זה אינו קשיא, בשביל שאנו נדחים ופזורים בין האומות, אין כאן ישראל בכללם ביחד. אבל כאשר היו תחת מצרים, ישראל ומצרים ביחד. וידוע כי האומה המצרית היפך לישראל... ומפני התנגדות ישראל ומצרים שהיו בנושא אחד, דהיינו במקום אחד. ואילו יובדלו בשתי ארצות, לא נמצא שיהיו צוררים ומתנגדים, אבל בנושא אחד היה נמצא התנגדות. ולפיכך גזרו על הזכרים, שהם עיקר צורת ישראל. והצורות הם מעיקות זו את זו במה שהם צורות. ולפיכך היה גוזר על הבנים, שהם בפרט צורות נחשבים יותר מן הנקבות. וכבר אמרנו כל הצורות במה שהם צורות מעיקות זו את זו, כי ההפכים הם הפכים בעצמם, ועצמם הוא הצורה, לכן לא היה פרעה מתנגד רק אל הזכרים, שהם הצורה. וכאשר היה יעקב בבית לבן עם בניו, נתוסף עליו עוד ענין אחר מה שלא היה במצרים. וזה כי יעקב בביתו של לבן היה, ודבק בבנותיו, לקחם לו לנשים. ואין לך חיבור והתייחדות כמו זה. והם הפכים בעצמם, שהרי יעקב היה תם [בראשית כה, כז], וזה לבן הארמי [שם פסוק כ]. וכן נקרא 'לבן רמאה' [אונקלוס שם], על שם רמאותו, כאשר נודע [רש"י בראשית כט, יח]. והנה ההפכים כאשר הם הפכים, בהתחברם בענין אחד, הוא רוצה לאבד את אחר. ומצרים כאשר לא היה רק בארץ אחת, היו כמו הצורות המעיקות זו את זו בצורות, והיו מתנגדים בזכרים בלבד, כמו שאמרנו. אבל בשביל שהיה יעקב בביתו של לבן נתחבר עמו, לקח את בנותיו, והיה [לבן] מתנגד לו, לכך היה לבן מבקש לעקור את הכל. כי ענין זה הוא לפי מה שההפכים נמצאו בדבר אחד, כי מאחר שהיה יעקב בביתו, ולקח בנותיו, יותר חבור יש כאן מכל, עד שלגמרי היה רוצה לבן לדחות את יעקב, כמו שיתבאר עוד. ויש לזה ראיות עצומות שגילו רז"ל ענין דבר זה במדרש על דרך הרמז, ואל יהא בעינך קל דבר זה". וראה להלן הערות 105, 141.

(71) כמבואר בהערה הקודמת שכאשר ההפכים הם שותפים בנושא אחד, אחד רוצה לאבד את זולתו. ובדר"ח פ"ה מט"ז [שצב:] כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש. ולפיכך אי אפשר לשני דברים שהם מחולקים שיעמדו יחד, שאם כן היו שני הפכים בנושא אחד". ויסוד זה הוזכר למעלה הרבה פעמים; וכגון, למעלה בהקדמה שניה [קח:] כתב: "הם שני הפכים בנושא אחד, ולא יתקבצו יחד". ולמעלה פמ"ז [תמ:] כתב: "ההפכים, במה שהם הפכים, אין להם שייכות זה אל זה כלל". ולמעלה פנ"ב [לאחר ציון 216] כתב: "מושכלות ראשונות, כמו שידע האדם ששני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". וראה למעלה פנ"ב הערה 217, ושם סומנו המקומות הרבים שיסוד זה הוזכר בספר זה. ויש להעיר, שכאן לכאורה היה ההפך ליסוד זה, כי "כל זמן שהיה יעקב בביתו [של לבן], היה הטבע גובר, שסוף סוף היו בניו ובנותיו, והיה מכסה את השנאה שהיתה בלבו. עד שברח יעקב, והפך לבו לשנוא, ונגלה השנאה שהיתה בעצם לבו אל יעקב" [לשונו כאן]. הרי ששנאה זו פרצה אל הגלוי רק כשיעקב התרחק מבית לבן, ולא בעודו אצלו. וכיצד שנאה זו מתבארת מחמת שההפכים אינם יכולים להיות שותפים בנושא אחד. ויש לומר, שיעקב לעולם נמצא עם לבן במקום ונושא אחד מחמת שיעקב נשוי לבנותיו של לבן [כמבואר בהערה הקודמת], ורק כשהיה יעקב בבית לבן טושטשה שנאת לבן כלפיו על ידי הטבע [כפי שכתב כאן], אך כשיעקב ברח מבית לבן, מעתה המצב של שני הפכים בנושא אחד [מחמת שבנותיו של לבן הן נשותיו של יעקב] נמצא בבהירות רבה ללא טשטוש הטבע, ולכך אז פרצה החוצה שנאת לבן ליעקב. ואודות שלבן נמצא עם יעקב אף ממרחק מחמת בנותיו הנשואות לו, זה נראה ממה שלבן אמר ליעקב בשיחתם האחרונה שהיתה ביניהם [בראשית לא, נ] "אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי וגו'", הרי שאף ממרחקים לבן נמצא עם יעקב מחמת בנותיו הנשואות ליעקב.

(72) לשון הסיפרי שלפנינו: "מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאובד, ומעלה על לבן הארמי כאלו איבדו". אמנם בילקו"ש [ח"א המשך רמז תתקלח] איתא "מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאבדם". וכבר נתבאר למעלה [פ"מ הערה 2, וש"נ] שבספר זה מצוי שהמהר"ל יביא דברים בשם המכילתא או המדרש רבה, אך דבריו נמצאים יותר בדיוק בילקו"ש.

(73) כן פירש רש"י על אתר [דברים כו, ה "לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב"], וזה מורה שזהו פשוטו של מקרא, וכפי שרש"י עצמו העיד על פירושו [בראשית ג, ח] "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו".

(74) ויהיה פירוש הכתוב שארמי היה אובד על ידי אבי. והמדרש מבאר כשני הפירושים הללו כאחד [יעקב מאבד את ארם, ולבן ביקש לאבד את יעקב], וכמו שמבאר.

(75) להלן יבאר שארם הם כשדים, והכשדים הם נטולי מציאות, "ומפני זה היה ארם הפך יעקב, רוצה לאבד את יעקב מצד שהם הפכים, וזה כי יעקב הוא מציאות העולם בודאי, כי כל גוים כאין נחשב, ויעקב ובניו עיקר מציאות העולם. נמצא כי ארם הזה רוצה לעקור את יעקב מכל וכל, כי הם הפכים בודאי. ולפיכך היה התנגדות יעקב וארם כמו הפכים ההעדר אל המציאות. לכך היה רוצה לעקור הכל, כי ההעדר הוא מתנגד למציאות לגמרי" [לשונו להלן לאחר ציון 134]. וצרף לכאן, שלמעלה ביאר [ציון 70] שיעקב הוא הפך ללבן, ולבן מורה על אנשי מקומו, וכפי שכתב בגו"א בראשית פכ"ה אות יט [ה:]: "היו כולם [אנשי פדן ארם] רשעים, דהא לבן ידוע היה ברשעתו", ושם בהערה 60 נתבאר שלבן מגלה על כל אנשי מקומו על פי מה שאמרו חכמים [מגילה טו.] "כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, ופרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי, בידוע שהוא רשע בן רשע". וכן ביאר הנחלת יעקב [בראשית כה, כ] שם, וצירף לזה דברי המדרש [ב"ר סג, ד] "רבי פנחס אמר, כתיב [בראשית כח, ה] 'וילך פדנה ארם', מה תלמוד לומר [שם] 'אל לבן הארמי', מלמד שכולן כללן ברמאות", "הרי דסבירא ליה דלבן ללמד על הכלל כולו יצא" [לשון הנחלת יעקב שם]. והרי הרמאות היא הפך התמימות והאמת של יעקב, וכמבואר למעלה הערה 70.

(76) כמשפט ההפכים, שכאשר הם מתחברים האחד מבטל מציאות זולתו, וכמבואר למעלה הערות 70, 71. וראה להלן הערה 139.

(77) "כי יעקב הוא מציאות העולם בודאי, כי כל גוים כאין נחשב, ויעקב ובניו עיקר מציאות עולם... ולפיכך היה התנגדות יעקב וארם כמו הפכים ההעדר אל המציאות... כי ההעדר הוא מתנגד למציאות לגמרי" [לשונו להלן לאחר ציון 134].

(78) פירוש - היות לבן מתנגד בעצם ליעקב היא עצמה נחשבת למעשה גמור מצדו של לבן, אף שבפועל לא נעשה שום פעולה חיצונית. וניתן לבאר סברה זו על פי מה שאמרו חכמים [שבת סג.] "אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". ובח"א שם [א, לט:] כתב: "כי המצוה היא אלקית שכלית, ולפיכך אין המצוה כמו שאר דברים גשמיים, שאף שבא להם אונס, סוף סוף לא נעשו ["אונס כמאן דעבדינן לא אמרינן" (ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו)]. אבל דבר כזה שאינו דבר גשמי, והרי היה רוצה לעשות המצוה, וכך היה בדעתו ובמחשבתו, רק שבא לו אונס, וכיון שחשב בשכלו לעשות, מחשב הכתוב כאילו עשאה, כאשר היה בדעתו ובשכלו לעשות, רק שחסר גוף המעשה הגשמי ונאנס... וכל זה מצד כי המצוה היא אלקית, אינה מעשה גופני כמו שאר המעשים, כי המעשה שהוא גופני תולה בעשיית הגוף לגמרי, וכל זמן שלא נעשה, הרי לא נעשה. ולא כן המצוה, שהיא ענין שכלי אלקי בלבד" [הובא למעלה פנ"א הערה 134]. והוא הדין בצד הטומאה; התנגדותו של לבן ליעקב אינה התנגדות גופנית, אלא "מלחמה בין כחות הקדושה והטומאה, והיא מלחמה שלא מצינו בטבע דוגמתה, שכן אין בתוך הטבע לא קדושה ולא טומאה" [לשון הפחד יצחק חנוכה מאמר ב]. ובעולם הרוחני מחשבה נחשבת למעשה גמור. ולמעלה פמ"ג [רז.] כתב שגם התנגדות מצרים לישראל אינה טבעית, "כי בטבעם אין התנגדות, והכל שוה ביחד לפי הטבע. ולפיכך לא היה התנגדות הזה רק בלתי טבעי".

(79) יש להעיר מדברי רש"י [דברים כו, ה], שכתב: "ארמי אובד אבי - לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות חישב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה". ומשמע שזו הנהגה כללית אצל כל בני אומות העולם, ולא הנהגה מיוחדת אצל לבן מפאת התנגדותו בעצם ליעקב. אמנם להלן [לאחר ציון 135] גם הזכיר את כל האומות, ומיד אחר כך הזכיר את ארם. וראה להלן הערה 138 בישוב הדבר.

(80) פירוש - מניעת איבוד יעקב לא באה מצד ארם, אלא מצד הקב"ה, ולכך מבחינת ארם היתה מחשבה גמורה לאבד את יעקב, ו"אין מעשה יותר מזה". ובספר חסדי ה' לרבי משה מרגליות [הדרך הראשון, עמוד ח] כתב: "השם יתברך מצרף אף מחשבה רעה למעשה היינו דוקא גבי אומות העולם... ונראה לי הטעם בזה, לפי שאין לאומות תבלין שמעכב על יצרם הרע... היא התורה הקדושה [קידושין ל:]... אבל אומות אין להם תבלין הללו, הנה אין מי מעכב על מחשבתם הרעה. ולכך אם חושב לעשות רע ונאנס עליה ולא עשאה, אין העיכוב על פי עצמו, אלא העיכוב מיד ה' אשר קלקל מחשבתו הרעה... וכמו שאמר לבן ליעקב [בראשית לא, כט] 'ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע', הנה העכוב הגיעו מיד השם יתברך אשר עכבו בעל כרחו. ולכך מעלה עליו הכתוב ומצרף מחשבתו הרעה למעשה, דכתיב 'ארמי אובד אבי' ביקש לאבד, ומעלה עליו כאילו איבד חס ושלום".

(81) "ארמי אובד אבי".

(82) לשון הראב"ע [שם]: "מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סיבב לרדת אל מצרים". וראה להלן הערה 96.

(83) לשון הראב"ע [שם]: "מלת 'אובד' מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר 'מאביד' או 'מאבד'".

(84) אודות שחז"ל הם חכמי האמת ובעלי האמת, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [קב.]. ובדר"ח פ"ה מ"ו [קצה.] כתב: "רז"ל בעלי אמת המשילו הנשמה אל השם יתברך". ובנצח ישראל פי"ז [שפד:] כתב: "ודע, כי על פי דעת רז"ל בעלי האמת, כח החיה הרביעית מקבל מן כח חמה המאור הגדול" [ראה למעלה פי"ב הערה 58]. ומאוד מצוי שיכנה את חז"ל בשם "חכמי האמת". וכגון, בנתיב השלום פ"ב [א, רכד.] כתב: "רז"ל חכמי האמת". ובגו"א בראשית פכ"ח אות יז [סב:] כתב: "אבל חכמי האמת פירשו האמת". ובגו"א בראשית פמ"ט אות כד [תכט.] כתב: "כי הם דברי חכמה מופלאה, רמזו חכמי האמת ליודעי מדע". וכן הוא בגו"א שמות פט"ו אות ב [רצא:], שם דברים פכ"ו אות יב [תז.], ועוד. ובדר"ח פ"ה מט"ו [שעז.] כתב: "הארכנו בזה לבאר דברי חכמי אמת... ואי אפשר לכתוב מזה [רק] כטפה מן הים, כי הדברים הם עמוקים יוצאים מן החכמה פנימית עליונה". והכוונה בכנוי זה הוא שחז"ל הם בעלי החכמה הפנימית, לכך דבריהם אמת ולא אומדנא בעלמא. וראה למעלה הקדמה שניה הערות 319, 391, פ"ט הערה 26, פי"ט הערה 246, ולהלן הערה 143.

(85) לשון הראב"ע [שם]: "והקרוב ש'ארמי' הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד, והטעם עני בלא ממון... והנה הוא ארמי אובד היה אבי. והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי, כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול. ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה". וכן כתב הרד"ק [ספר השרשים שורש "אבד"], וז"ל: "כי פירוש פסוק 'ארמי אובד אבי', יעקב אבי היה אובד, וקראו 'ארמי', לפי שגר בארם, ושם היה אובד, כי בצער גדול היה שם עשרים שנה, כמו שהתרעם על לבן ואמר [בראשית לא, מ] 'הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה'". וכן פירש הספורנו [דברים כו, ה]: "ארמי אובד אבי. הנה אבי, שהיה יעקב, היה זמן מה ארמי אובד, שלא היה לו בית מושב".

(86) גם בגו"א דברים פכ"ו אות יב [תז.] האריך בענין זה, וז"ל: "והראב"ע רצה להשיב על חכמי האמת, כי היה לכתוב 'ארמי מאבד אבי'. ולפיכך פירש שבארמי היה אובד אבי יעקב, שהיה בחוסר כל. ופירוש 'ארמי' הוא יעקב, כאשר היה יעקב בארם היה אבוד מבלי לבוש. אלו דברי הראב"ע. והנה הוא השיב על חכמים, וטען עליהם משא של מחט, וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיא שהקשה על חכמים ז"ל יש לתרץ בהרבה פנים... וכך אני משיב לבעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המלה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מלות שהם 'מלה זרה', ונמצא כאשר הוא עומד, וצריך לפרשו יוצא. דכך כתוב [שמות יד, כה] 'ויסר את אופן מרכבותיו', הרי 'ויסר' פועל עומד, וצריך לפרש אותו יוצא. וזאת המלה היה קשה עליו [הראב"ע כאן] יותר לפרשו פועל יוצא. ומכל שכן מלה זאת שתמצא אותה פועל עומד וצריך לפרשו יוצא; [דברים לב, כח] 'כי גוי אובד עצות המה', וכן [תהלים ב, יב] 'ותאבדו דרך'. אף כי הוא [ראב"ע דברים לב, כח] נדחק בפירוש המלה לפרשה עד שיעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם [שם] 'מאבדי עצות אינון', ואם כן עשה מן עומד - יוצא. וכן ראוי לו, ולרד"ק אשר הלך אחריו [ספר השרשים שורש "אבד"], לפרש המלה הזאת בכאן, ולא לילך אחר דעתם לחלוק על דברי חכמים ועל המתרגם גם כן. כי לא מלה זרה אחת כזאת תמצא במקרא".

(87) לשונו בגו"א דברים פכ"ו אות יב [תח:]: "ועוד יש לומר, מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל, שלא איבדו, נאמר אצל זה פעל עומד, רוצה לומר כי הפעולה עמדה ולא יצאת, לכך נאמר לשון פעל עומד. שהפעל לא היה יוצא לאחר להיות נאבד, לכך כתב לשון פעל עומד".

(88) בא לבאר הסבר שני מדוע נאמר "אובד" ולא "מאבד". ועד כה ביאר שנאמר פועל עומד ["אובד"] משום שהפעולה לא יצאה אל הפעל, ונשארה במחשבה. ומעתה יבאר ש"אובד" אינו פועל כלל, אלא הוא שם דבר. ובכת"י [שלט-שמ] האריך בביאור הדבר, יעו"ש.

(89) ולא נאמר "ואחריתו עדי נאבד".

(90) "ולא יקרא 'מכשיל'" [לשונו בגו"א שם (תז:)].

(91) לשונו בגו"א שם [תז.]: "נוכל לומר כי 'אובד' הוא שם דבר... והוא שם דבר על משקל 'ואחריתו עדי אובד' [במדבר כד, כ], כמו שכתב הרד"ק [ספר השרשים שורש אבד] בשם החכם רבי יעקב בן אליעזר... כי בהרבה מקומות יקרא סבת הדבר בשם הדבר המסובב, ויקרא האבן, כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל בו בני אדם, 'מכשול', על שם שנכשלים בו בני אדם, ולא יקרא 'מכשיל'. והכי נמי נקרא 'אובד אבי' על שם שהוא אבידת יעקב. וכן בהרבה דברים נקרא פועל הדבר על שם הדבר". דוגמה לדבר [שהדבר נקרא על שם מה שמסובב ממנה]; למעלה פט"ו [מ:] כתב: "'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' [שמות א, יג]. רבי אליעזר אומר, בפה רך [סוטה יא:]... נראה כי הוקשה לרבי אליעזר, דאי פרכא כמשמעו, זה כתב אחר כך [שמות א, יד] 'כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך', אלא הכתוב בא לומר 'בפה רך'... כי כאשר המעביד מדבר עמו דברים רכים, ומתוך כך הוא מכריעו על השעבוד של פרכא, זה נקרא גם כן 'בפרך', שהרי היה עבודה קשה מאוד מכח דברים רכים". נמצא כי גם הדיבור הרך עצמו נקרא "בפרך", כי על ידי הדיבור הזה הושפע המשתעבד לקבל על עצמו לעשות עבודת פרך, כי הסבה נקבעת על פי המסובב ממנה [הובא שם הערה 58]. דוגמה שניה; נאמר [בראשית ד, כ] "ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה", ופירש רש"י [שם] "ומקנה - מדרש אגדה, בונה בתים לעבודה זרה". ובגו"א שם אות כד [קו.] כתב: "אף על גב דכאן כתיב 'המִקנה'... המ' בחיריק, ומ' של 'מְקנא' בשוא... נוכל לפרש שפיר... אף על גב שהמ' בחיריק, יהיה שם דבר, ונקרא העבודה זרה 'מִקנה' על שם שהיא מְקנא, כמו שיקרא האבן 'מכשול' על שם שהוא מכשיל". דוגמה שלישית; בדר"ח פ"ד מ"ד [צו.] הביא את המדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תתקמ] שלמדו מהפסוק [משלי כה, ח] "אל תצא לריב מהר", "'לרב' כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר השררה", וביאר שם [צח:] בזה"ל: "נראה כי כתב מה שלא יקבל עליו שררה בלשון 'ריב', מפני שדבר זה שהוא קבלת השררה שאין ראוי לה מביא ריב, כי רוצה שיכבדוהו בני אדם בשביל שררותו, ואין העולם נוהגים בו כבוד, כי יאמרו כי אין ראוי לו השררה, ובשביל כך מתחדש הריב. ודבר זה עינינו רואות כי כך הוא" [הובא למעלה פ"ח הערה 267]. הרי ששררה זו נקראת "ריב" ע"ש מה שמסובב ממנה, שמביאה לריב [כמבואר בדר"ח שם הערה 476]. דוגמה רביעית; התיו"ט [נדרים פ"י מ"ג] כתב דברים ששמע מהמהר"ל בדרשה [ואינם נמצאים בספריו], וז"ל: "ועוד נמצא בדבריהם 'מסור' [ר"ה יז.], ולא אמרו 'מוסר'... ואני שמעתי בדרשה מפי רבינו מהר"ר ליווא ז"ל שאמר בשם 'מסור', לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים, אבל קראוהו 'מסור' להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר, והרי הוא נמסר" [ראה דר"ח פ"ד הערה 955].

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה