פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק נג
(1) "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם; רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" [הגדה של פסח].
(2) פירוש - הביא "מעשה ברבי אליעזר וכו'" לאחר שאמרו בהגדה "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
(3) מעין כן פירש הריטב"א, וז"ל: "ואפילו כולנו חכמים אנו מצווין לספר בזה בשמחה ובהודאות. וכל המרבה לספר יותר, הרי זה משובח, ואנו מביאין ראיה לזה ממעשה ברבי אליעזר וכו' שהיו חכמים גדולים, וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה". והמגיה שם [הערה 49] כתב: "כלומר, הראיה היא לשני הדברים שאמר; גם שאפילו חכמים מצווים לספר ביצ"מ, וגם שכל המרבה הרי זה משובח". וכן כתב האברבנאל: "הביא המגיד ראיה איך המרבה לספר ביציאת מצרים הוא המשובח, ואפילו לחכמים ולנבונים וליודעים את התורה כולה, מאותה עובדא שקרה לחמישה גדולי הדור חכמי ישראל, שבליל פסח היו מסובין בבני ברק, ועם כל רוב חכמתם היו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה".
(4) בהגש"פ משנת מהר"ל [אות קיח] למד מדברים אלו שיש לכוון לשם מצות סיפור יצ"מ, שאל"כ, מאי נפק"מ אם חכמים אלו עסקו ביצ"מ "לשם מצוה של הלילה" [לשונו כאן] או "רק בשביל תלמודם שהיו רוצים ללמוד" [שם], סוף סוף "היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". אך יש לדחות, שהרי שיטת המהר"ל היא [למעלה פנ"ב לאחר ציון 37] שמצות אין צריכות כונה, ומהיכי תיתי שבמצות סיפור יצ"מ יש לכוון לשם מצות סיפור יצ"מ. אך נראה שצדקו דבריו מטעם אחר, כי כבר ידוע מאוד שהגרי"ז היה אומר בשם הגר"ח שקיום מצות סיפור יצ"מ מחייב שלשה דברים [שאינם נמצאים בזכירת יצ"מ של כל יום]; (א) דרך שאלה ותשובה. (ב) להתחיל בגנות ולסיים בשבח. (ג) לבאר טעמי המצוה של אותו הלילה כמו "פסח זה על שום מה" [מובא בעמק ברכה עמוד עז, וראה להלן הערה 51]. לכך ברי הוא שאם חכמים אלו עסקו בסיפור יצ"מ מחמת מצות תלמוד תורה, הם לא היו עושים שלשה דברים אלו, וממילא לא היו יוצאים ידי חובה, אף שמצות אין צריכות כונה. ועוד, שהרי המהר"ל ביאר כאן שמעשה זה הובא כאן כדי "להודיע איך היו מחבבים החכמים לספר ביציאת מצרים" [לשונו כאן], ואם החכמים עסקו בסיפור יצ"מ מחמת מצות תלמוד תורה ["שהיו רוצים ללמוד"], אין מכך ראיה שהחכמים חיבבו סיפור יצ"מ. לכך בהכרח יש לשלול את האפשרות שחכמים עסקו בסיפור יצ"מ מחמת רצונם ללמוד, אף אם באופן זה היו יוצאים יד"ח. וראה להלן הערה 150 שהתורה הזכירה את שאלות ארבעת הבנים לא מחמת קיום מצות תלמוד תורה, אלא משום קיום מצות סיפור יצ"מ.
(5) משמע מלשונו ש"בני ברק" אינו שם מקום [כפי שביארו מפרשי ההגדה האחרים], דאם כן היה לו לומר "היו לומדים במקומם", ולא "בבית מדרשם", כי בלא"ה מן הסתם למדו בבית מדרש בבני ברק. ואכן בכת"י [שכט] ביאר ש"בני ברק" הוא שם של משפחה חשובה, וכלשונו: "לכך אמר שהיו מסובין בבני ברק, שהם משפחה חשובה, והיו מסובים בביתם. ואם היו לומדים, היו לומדים בבית מדרשם. אלא שהיו בבני ברק מסובין לקיים מצות פסח". ומה שלא כתב "היו לומדים בבית מדרש" [אלא כתב "בבית מדרשם"], כי לכל אחד מהתנאים האלו היה מקום משלו; רבי אליעזר היה בלוד, ורבי יהושע היה בפקיעין [סנהדרין לב:], ורק רבי עקיבא היה בבני ברק [שם]. וכן רבי טרפון היה בלוד [ב"מ מט:, וראה ב"תולדות תנאים ואמוראים" כרך ב, עמוד 526]. ורבי אלעזר בן עזריה בתחילה היה ביבנה ולבסוף בציפורי [ראה ב"תולדות תנאים ואמוראים" כרך א עמוד 190]. וכן במדרש [במדב"ר טז, י] אמרו "בני ברק, בני סיסרא, בני תמח", ומכך משמע ש"בני ברק" הוא שם של משפחה. וכן הוכיחו ממדרש זה בקובץ המועדים פסח, חלק שלישי, עמוד קפב. ואודות העדיפות שיש בלימוד בבית המדרש [על פני לימוד בבית], כן כתב הרמב"ם [הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב]: "אמרו חכמים [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח". הרי שיש סגולה מיוחדת בלימוד בבית מדרש. ובדר"ח פ"ה מי"ד [שמה:-שנב:] האריך לבאר המעליותא שיש בהולך ללמוד בבית המדרש על פני הלומד בביתו.
(6) קושית האברבנאל [שער יג], וז"ל: "במה שזכר מחכמי ישראל שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, כי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להסיר שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם, והתורה ציותה [דברים טז, יד] 'ושמחת בחגך', וזה היה עינוי נפש". ויש להעיר, שלשון הרא"ש [פסחים פ"י סימן לג] הוא: "מנהג פשוט הוא שלא לשתות יין [לאחר ד' כוסות]. ופירש הר"ם ז"ל טעם למנהג, לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים, לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקב"ה ולאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ואם ישתה, ישתכר. והכי אמרינן בתוספתא [פסחים פ"י ה"ח] חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה. וזה ששנינו מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו'". וכן הוא בטושו"ע או"ח סימן תפא ס"ב [ראה בסמוך הערה 8]. הרי שממעשה זה הוכיח שחייב לספר ביצ"מ "עד שתחטפנו שינה", ולא למנוע שינה מעיניהם. אך זה לא קשה, כי להדיא אמרו במעשה זה שסיפרו ביצ"מ עד זמן קריאת שמע של שחרית. וכן בתוספתא שהביאו אמרו "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה... מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר". ונמצא שהתנאים האלו אכן היו ערים כל הלילה, ורק אנו לומדים מהם ששאר בני אדם יספרו ביצ"מ עד שתחטפנו שינה. וכן כתב החסדי דוד על התוספתא שם, והובא במחזיק ברכה או"ח סימן תפא. לכן שפיר הקשו האברבנאל והמהר"ל כיצד התנאים האלו כל הלילה מנעו שינה מעיניהם ביום טוב. ובשו"ת תורה לשמה [לבעל בן איש חי] סימן תמט כתב: "זאת אודיע לכם שבליל שבת ודאי אסור לעשות... לנדד שינה מעיניו, והרי זה חשיב כאילו מתענה בשבת, שמצער עצמו בשבת, וה' לא צוה בזה ולא ניחא ליה לקב"ה בזה... ולכן אותם הנוהגים לעשות תיקון זה לנדד שינה מעיניהם בליל המילה, וכן בליל יארצייט של אביו ואמו, אם אירע לילה זו בשבת ויו"ט, לא יעשו כן לנדד שינה מעיניהם כל אותה הלילה". וכן כתב הכף החיים סימן רפ ס"ק ה בשם הפתח דביר [שם אות ב]. והפתח דביר [שם] הביא בשם אביו [ספר צפיחית בדבש סימן כד] לחקור "אי איכא איסור בנדידת שינה ליל שבת כל הלילה עד הבקר, כיון שצער הוא לו, וכל דבר הנאסר משום עינוי הוא דאורייתא... והוכיח מכמה דוכתי דאסור לנדד שינה ליל שבת כל הלילה... ומה שהשמיטו הפוסקים דין זה, סמכו על מה שפסקו בסימן רפח [ס"א] איסור התענית יותר משש שעות, דמינה נפקא בק"ו שאסור לנדד שינה, דגדול מצער התענית... דהמצטער עצמו בנדידת השינה נקרא חוטא". וראה בספר מרכבות ארגמן חלק שני, סימן כד, אות יג, שאסף כעמיר גרונה מדברי הפוסקים בענין זה.
(7) כמו שנאמר [בראשית כט, כ] "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". ולמעלה פכ"א בכת"י [תב.] כתב: "כי הזמן מורגש לחוש כאשר הם ימי צער, ודבר זה אין צריך ראיה. אבל ימי שמחה הם מעט בעיני האדם, וכמו שכתב אצל יעקב 'ויהיו בעיניו כימים אחדים'". וכן כתב בתפארת ישראל ס"פ מג [תרעו.], ובפתיחה לאור חדש [קנ.], וכמצויין למעלה פכ"א הערה 6. וצרף לכאן דברי הגמרא [סוכה נג.] "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו". הרי נדוד שינה מחמת שמחת המצוה אינו נחשב לצער.
(8) לשון הפתח הדביר [או"ח סימן ר"פ אות ב]: "ואין להקשות על זה מעובדא דר"א ורבי יהושע וכו' שהיו מסובין בליל פסח... והא איכא איסור בנדידת שינה אפילו ביו"ט, דהוי עינוי. אכן נראה דמתחילה כשקבעו עצמם לישב ולעסוק בסיפור יצ"מ לא היה דעתם להיות נעורים כל הלילה עד הבוקר, אלא עד שתחטפם שינה, אלא דמשכא להו שמעתייהו עד שבהיסח הדעת האיר להם היום והגיע זמן קריאת שמע של שחרית, והם לא כיוונו לכך. וכל כהאי גוונא נמצא שהם לא הרגישו שום צער בנדידת שנתם. ואחר זמן רב שכתבתי זה הראוני... דברי הגאון מהר"ל מפראג ז"ל בספר גבורות ה' [ומביא לשון המהר"ל]... הרי שנרגש מהחקירה הנזכרת וישב כמו שכתבתי". וכן כתב להדיא להלן ס"פ סה: "ומצוה גדולה לספר ביציאת מצרים כל הלילה, כמו שעשו הזקנים בבני ברק שעסקו ביציאת מצרים כל הלילה עד זמן קריאת שמע של שחרית. וכך יש לעשות לכל אדם לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה אם הוא אדם שאפשר לו להיות בלא שינה". וכן הכריע בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סימן כג, אות ב, וז"ל: "מכל האמור מתבאר לנו בפשיטות... דאין כל איסור להיות ער בליל שבת וללמוד ולחדש חידושין דאורייתא טבין כל שאינו מצטער מזה, והשינה אינה אונסתו. ומה גם כשזה עוד עונג לו, והוא מותר גמור". ובהגדת מנחת חן כתב שזהו שפסק בשו"ע [או"ח סימן תפא ס"ב] "חייב אדם לספר בהלכות פסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה", שלא ברור מהו השיעור הזה [הובא למעלה הערה 6]. אך לפי המבואר כאן ניחא, שהחיוב לעסוק בהלכות פסח כל הלילה נאמר רק באופן שלא יסתור מצות שמחת יו"ט. לכך כל זמן שאין השינה חוטפתו, חייב לספר ביצ"מ כל הלילה. אך אם חוטפתו שינה, אינו חייב להתגבר על עצמו, אלא צריך לילך לישון, משום שאסור לצער עצמו ביום טוב. ובהגש"פ [אוצרותיהם של צדיקים, עמוד לה] מביא שהגה"צ רבי שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד [משגיח דישיבת גרודנה] היה עוסק בסיפור יציאת מצרים כל הלילה, והיה רגיל להציע לבחורים שעייפים ללכת לישון, כי מי שעייף ומכריח את עצמו להיות ער, זהו עינוי עבורו, ואסור לענות ולצער עצמו ביום טוב, שמצוה לשמוח ולהתענג בו. ולפי זה בנוגע למנהג ישראל להיות ניעורים בליל שבועות כל הלילה [משנ"ב סימן תצד ס"ק א], לכאורה יש לעשות כן רק כשאינו מצער עצמו מחמת נידוד שינה. ובספר הליכות שלמה [מועדי השנה ניסן-אב] פי"ב הערה 13 מובא שמרן הגרש"ז אוירבאך זצ"ל כשהרגיש חולשה לא היה ניעור עד הבוקר.
(9) "אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא וכו'" [הגדה של פסח].
(10) אחר המעשה שחמשת התנאים עסקו בסיפור יצ"מ כל הלילה.
(11) כן העירו הרשב"ם הרשב"ץ והאברבנאל. וזה לשון האברבנאל [שער יד]: "מה ראיה זאת שהביאו להיות למצוה לספר ביציאת מצרים בלילה הזה ממאמר רבי אלעזר בן עזריה מאותה משנה מפירקא קמא דברכות [יב:]... כי הנה אותה משנה לא כיוונה בליל פסח בלבד, כי אם שתיאמר פרשת הציצית שיש בה יציאת מצרים בקרית שמע של לילה, אף על פי שלילה לאו זמן ציצית הוא ["מזכירין יציאת מצרים בלילות - פרשת ציצית בקריאת שמע, ואף על פי שאין לילה זמן ציצית... אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה" (רש"י ברכות יב:)]... ומה זה לעניין חובת ליל פסח". וכן הקשו הבית הלוי בסוף פרשת בא [על הגש"פ], והעמק ברכה [עמוד עו].
(12) לשון המאמר "שנאמר [דברים טז, ג] 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'; 'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' הלילות. וחכמים אומרים, 'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח". הרי שיש חיוב גדול להזכיר את יצ"מ בכל ימות השנה.
(13) דע שלהלן [לאחר ציון 40] כתב: "הלילה שבו הכה הקב"ה בכורי מצרים, ואמר להם פרעה לצאת, והנה כאן התחלת היציאה, וביום היתה לגמרי, שהרי ביום היו יוצאים, ולא בלילה". הרי ש"זמן היציאה" היה ביום טו ניסן, ולא בליל טו ניסן. ואילו כאן כתב "ספור היציאה בליל זה, שהוא זמן היציאה, שעליו מוטל ביותר". ועל כרחך כוונתו כאן לזמן הנס של מכת בכורות, ולא לזמן היציאה ממש, וכמו שכתב להלן [לאחר ציון 46]: "כל זה בשאר ימות השנה, שאין הזכירה בעת אשר היה הנס... אבל בליל היציאה, שהוא זמן הנס [של מכת בכורות], ועל זמן הנס קבעה התורה הספור, יש להזכיר דוקא בלילה, שהוא זמן הנס". ואודות חשיבות עשיית מצוה בזמנה הראוי, כן אמרו חכמים [פסחים סח:] "חביבה מצוה בשעתה". והאבודרהם [סדר ליל פסח] כתב: "ונקראה 'הגדה', מפני שמגיד בה ענין יצ"מ והנסים ונפלאות שעשה עמנו הקב"ה באותו זמן". ואם מצות זכר יצ"מ של כל יום היא מצוה כ"כ חשובה [עד שיש לקיימה בכל יום, או אפילו פעמיים ביום], כ"ש שסיפור יצ"מ בליל טו [שהוא זמן הנס] היא מצוה חשובה ביותר. וכן כתב האברבנאל: "ועם היות מאמר רבי אלעזר בן עזריה נאמר באמת על זכרון פרשת ציצית, הנה הביאו המגיד לראיה על מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח, כדי לבאר גודל מעלת המצוה הזאת, רוצה לומר לספר יציאת מצרים בליל פסח, מדברי רבי אלעזר בן עזריה, שהשתדל להוכיחו אף בכל לילות השנה, וכפי דרשת בן זומא. וגם לדעת חכמים שאמרו שגם לימות המשיח נתחייב בזה. ומקל וחומר נוציא מזה, שאם בכל הלילות נזכיר יציאת מצרים לזכרון אותו הנס, שיותר ויותר ראוי לספרו בליל פסח, שהוא הזמן המיוחד אליו". וראה להלן הערה 28.
(14) מוסיף כאן שבליל היציאה יש לעסוק בסיפור הנסים. וכן כתב למעלה פ"א [קסח.]: "אנו מספרים שבחו, שלא נהיה כפויי טובה, שעשה הקב"ה לנו נסים ונפלאות, ואין אנו מודים לו עליהם". ולמעלה פנ"ב [לאחר ציון 186] כתב: "ועל זה אמר 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'', כלומר ומפני כך ראוי אלינו לשבח ולספר נפלאותיו שעשה הקב"ה עם אבותינו". וכן כתב הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א] "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן". והחינוך [מצוה כא] כתב: "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות יג, ח] 'והגדת לבנך וגו''" [ראה למעלה פ"א הערה 19, פנ"ב הערה 187, להלן הערה 50, ופנ"ט הערה 2]. אך טעמא בעי, מדוע דוקא כאן [לפי הסברו השני] מוסיף שאיירי בסיפור הנסים, מה שלא עשה בהסברו הקודם. ויש לומר, כי מחלוקת בן זומא וחכמים היא דוקא בנוגע לנסים של יצ"מ [האם תהיה חשיבות לנסי יצ"מ בימות המשיח], שהרי טעמו של בן זומא [שאין מזכירין יצ"מ לימות המשיח] הוא מחמת מה שנאמר [ירמיה טז, יד-טו] "הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" [ברכות יב:]. וכתב המלבי"ם [ירמיה טז, יד] "לכן הנה ימים באים - רצה לומר מצד זה יהיה נס של גאולה אחרונה גדול מנס של יצ"מ, עד שלא יאמרו 'עוד חי ה' אשר העלה מארץ מצרים'". לכך מתוך שחכמים חולקים וסוברים שיש זכר ליצ"מ לימות המשיח, לכך מוכח שיש לספר נסי יצ"מ גם בליל היצאה. וראה הערה הבאה.
(15) מה שמוכיח משיטת חכמים [בנוגע לזכירת יצ"מ של כל השנה], שהוא הדין לסיפור יצ"מ של ליל טו, הוא על פי דברי הגמרא [ברכות יב:], שאמרו "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר [ירמיה כג, ז-ח] 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'. אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו... משל למה הדבר דומה; לאדם שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי. פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות". נמצא שלפי בן זומא אין מזכירין נסי יצ"מ לימות המשיח, ואילו לפי חכמים מזכירין נסי יצ"מ לימות המשיח. לכך לפי חכמים הוא הדין לסיפור יצ"מ בליל טו ניסן [שבו עוסקים בסיפור נסי יצ"מ] שיש לנהוג כן לימות המשיח, דמאי שנא ליל טו משאר ימות השנה. ומשמע מדבריו שלפי בן זומא, שאין מזכירין יצ"מ לימות המשיח, ה"ה שאין מספרים ביצ"מ בליל טו לימות המשיח. והפחד יצחק פסח [מאמר כד] גם דייק כן מלשון המהר"ל שלפנינו, אך הראה שלאו כולי עלמא מודו בה, כי יש הסוברים שאף לפי בן זומא יהיו מספרים ביצ"מ בליל טו לימות המשיח, עיי"ש. וכן כתב שם בסוף מאמר מ. ויש לדון בזה, שהרי למעלה פ"א [קסח.] כתב שחיוב סיפור יצ"מ בליל טו הוא משום הכרת טובה, וכלשונו: "אנו מספרים שבחו, שלא נהיה כפויי טובה, שעשה הקב"ה לנו נסים ונפלאות, ואין אנו מודים לו עליהם". ומדוע לפי בן זומא חיוב הכרת טובה יתמעט בימות המשיח, ונהיה פטורים מלהודות "שעשה הקב"ה לנו נסים ונפלאות". ועיין בספר ענפיה ארזי אל לגר"א גורביץ שליט"א [פסח עמודים יח-יט] שאכן ביאר ש"לענין המצוה של ספור יצ"מ, שיסודה בהשרשת הכרת הטוב להקב"ה, הרי בודאי ישאר מצות ספור יצ"מ בתוקפה [לימות המשיח], שהרי אם לא יצ"מ לא היה מעמד הר סיני, ולא ביאת המשיח" [הראני לזה הבה"ח שלמה לוי שיחיה]. ומדוע לפי המהר"ל החיוב של סיפור יצ"מ בליל טו הוא רק לפי חכמים, ולא גם לפי בן זומא, דחיוב הכרת הטוב לימות המשיח להיכן נעלם. ויש לומר, דבודאי גם לפי בן זומא יהיה מוטל עלינו חיוב סיפור יצ"מ [מחמת הכרת טובה בעבור יצ"מ] גם לימות המשיח, אך זהו מצד חיוב הכרת טובה הכללי, ולא מצד "המדריגה העליונה [של יצ"מ], שאף לימות המשיח לא ישכח מאתנו יציאת מצרים" [לשונו בסמוך]. ונהי בהכרח שישנה שייכות בעצם בין חיוב הכרת טובה לבין חג הפסח, שהרי רק בפסח נצטווינו להראות הכרת טובה, ולא נצטוונו כן בשאר ימים טובים [יעויין למעלה פ"א הערה 18 בביאור מרגניתא זו], מ"מ אין זה שייכות בעצם למאורע של יצ"מ דייקא, אלא למהות היום של חג הפסח [שבו נולד עם ישראל, וכמבואר שם]. והואיל ומשנה זו בברכות הובאה לכאן מצד "המדריגה העליונה [של יצ"מ], שאף לימות המשיח לא ישכח מאתנו יציאת מצרים", לכך ניתן להורות כן רק משיטת חכמים שמחייבים זכירת יצ"מ לימות המשיח, שאין זכירה זו מצד הכרת טובה, אלא מצד הגילוי הנורא שהיה ביצ"מ המורה על עיקרי אמונתנו [כמבואר ברמב"ן ס"פ בא, וראה בענפיה ארזי אל (שם)], ולא ניתן להורות כן משיטת בן זומא [שמעתי מידידי הנעלים הרה"ג רבי יואל אדלר שליטא, והרה"ג רבי שאול מאיר שליט"א].
(16) אודות שזכרון יצ"מ לימות המשיח מורה על המדריגה העליונה של יצ"מ, כן כתב למעלה פל"ט [מו.]: "כמו שנזכר יום השבת כל השבוע מהטעם שאמרנו למעלה, כי הכל הוא פונה אל השלמה, כך יציאת מצרים יהיה נזכר לעולם, כי היציאה, שהוא השלמת הכל, עומדת לעולם ולעולמי עולמים". ושם בהמשך הפרק [נד:] כתב: "שכאשר זכו ישראל למדריגת יציאת מצרים שעשה גדולות עמהם, יזכו למדריגה יותר עליונה, שיעשה עמהם גדולות לעולם הבא". ובהקדמה לנצח ישראל [ג.] כתב: "סבירי להו לחכמים [ברכות יב:] שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה. ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה... וכל זה מפני שאי אפשר שיהיה המסובב בלא הסבה. ולכך ראוי שיהיה עם שעבוד מלכיות זכר אל דבר שהוא סבה אליו, והוא יציאת מצרים". ובהקדמה לאור חדש [נב.] ביאר כיצד יום הכפורים הוא "זכר ליציאת מצרים", וז"ל: "אנו אומרים גם ביום הכיפורים [תפילות היום] 'זכר ליציאת מצרים'... פירוש זה, שהשם יתברך בחר בישראל שהוציא אותם ממצרים, ובשביל שהוציאנו ממצרים ולקח אותנו לעם נתן לנו יום זה, שהוא יום סליחה וכפרה להציל את נפשינו". ובהקדמה לדרוש על התורה [ו.]: "כי באין ספק כל הטוב שזוכים ישראל אליו הם זוכים מצד שהם... אשר בחר בם א-ל". ובחירה זו נעשתה ביצ"מ [כמבואר בהקדמה לנצח ישראל (ג.), וכנ"ל]. נמצא שיצ"מ היא הסבה לכל הטובות שהושפעו על ישראל. וראה למעלה פל"ט הערות 157, 193, 212, פ"מ הערה 14, פמ"ד הערה 23, פמ"ו הערה 1, פמ"ז הערה 283, בסמוך ציון 32, ולהלן פס"א הערה 15.
(17) לשון הגמרא [ברכות כח.]: "אמרה ליה [אשתו של ראב"ע לראב"ע] לית לך חיורתא ["אין לך שערות לבנות של זקנה, ונאה לדרשן להיות זקן" (רש"י שם)]. ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא ["י"ח שורות של זקנה" (רש"י שם)]. היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה 'הרי אני כְּבן שבעים שנה', ולא 'בן שבעים שנה'".
(18) כן הקשה האברבנאל בשער טו, וז"ל: "באותו יום כשמינוהו לנשיא אמר משנה זאת... ועל זה אמר 'הרי אני כבן שבעים שנה', ולא 'בן שבעים', לפי שהיה ילד חכם. יקשה אם כן, מה היה התימא שלא זכה בכל ימיו למצוא ראיה שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, כי המאמר הזה לא יאות כי אם לזקן שקנה חכמה, ועברו עליו שנים רבות, ובכל רוב שנותיו לא זכה לזה, והוא היה בתחילת ימיו". וכן רמז לקושי זה התויו"ט [ברכות פ"א מ"ה], ויובא בהערה הבאה. ובהגש"פ למהר"י טייטלבוים כתב: "אם כן לפי זה מהי הרבותא שאמר 'הרי אני כבן שבעים שנה ולא נצחתי לחכמים', הא באמת לא הי בן שבעים, רק בן י"ח, ומה היתה סברתו לנצח את החכמים מפני שנראה כבן שבעים". וכן הקשה בספר מגיד תעלומה [לבעל בני יששכר (ברכות יב:)].
(19) סברה זו טעונה ביאור, שאם אליבא דאמת הוא היה בן י"ח שנה, ורק שנראה כבן שבעים שנה, מדוע "היה מן הסברא לשמוע לו" מפאת מראהו החיצוני, ומה השתנה מקושיתו, שתמה על כך. ואולי כוונתו כפי שכתב התויו"ט [ברכות פ"א מ"ה], וז"ל: "צריך לומר דרבותא קאמר 'ולא זכיתי עד וכו'', כלומר דאע"פ שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו, שהרי זכה לנס מפני כן, אפילו הכי בזה לא זכיתי עד וכו'". אך פשטות לשון המהר"ל לא משמע כן.
(20) מבאר "ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים" מלשון לא ניצחתי את החכמים החולקים עלי, וסוברים שאין לומר יצ"מ בלילות. וכן ביאר רש"י [בפירוש ההגדה המיוחס לו], וז"ל: "לא זכיתי - לא נצחתי חכמים שתאמר יצ"מ בלילות, וכשאני אומר אומרים אותה בלילות, חולקים עלי, ולא יכולתי לנצחם בדבר זה, לפי שהייתי יחיד והם רבים, ואין דבריו של יחיד במקום שנים... 'זכיתי' ניצחתי... לשון ניצוח". וכן פירשו הריטב"א, ר"י בן יקר, ועוד. וכתירוץ זה נראה גם מהארחות חיים והאבודרהם, שאחרי שביארו שנעשה לו נס כדי שלא יבוזהו, ויהיו דבריו מקובלים, כתבו שלא זכה לנצחם משום שהוא יחיד והם רבים. ומשמע שלמרות שראוי היה שיקבלו דבריו מפני מראהו המבוגר, אין הלכה כיחיד [ראה אוצר מפרשי ההגדה עמוד 102, הערה 34]. אמנם ראשונים אחרים פירשו שגם רבי אלעזר בן עזריה עצמו היה סבור בתחילה שאין מזכירים בלילה יציאת מצרים, עד ששמע את דרשתו של בן זומא. ועל כך אמר "ולא זכיתי" כפשוטו, שלא זכה לקיים מצוה זו כראוי, עד ששמע את דרשת בן זומא, ולמד ממנו שיש חיוב להזכיר אף בלילות [תוספות רי"ד, שבלי הלקט בשם רבינו ישעיה, ראב"ן, ועוד].
(21) כשדרש בן זומא את דרשתו.
(22) "ובן חמישים היה כשאמר זה" [הוספה בכת"י (של)]. ופירושו, כשראב"ע נתמנה לנשיא הוא היה בן י"ח שנים, ושערות זקנו הלבינו. וכשהיה בן חמשים שמע את דרשתו של בן זומא, והיה נראה אז כבן שבעים, ועל כך אמר "הרי אני כבן שבעים שנה". ויש להעיר, דמדוע ראב"ע לא אמר "הרי אני בן חמשים שנה ולא זכיתי וכו'", אלא אמר "הרי אני כבן שבעים שנה", כיון שלפי הסבר זה אין מראהו החיצוני גרידא מחייב כלל לשמוע בקולו, אלא רק מפאת היותו באמת אדם מבוגר [ולא אדם צעיר בן י"ח שנים], וא"כ מדוע ראב"ע נקט במראהו החיצוני ["כבן שבעים שנה"] ולא בגילו המתקדם [בן חמשים שנה].
(23) רש"י ברכות [יב:] לא פירש כן, שכתב "כבן שבעים שנה - כבר הייתי נראה זקן, ולא זקן ממש, שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזריה נשיא, כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר, ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה". הרי דרשת בן זומא נעשתה כאשר ראב"ע נתמנה לנשיא והיה בן י"ח, ולא במועד מאוחר יותר.
(24) במצוות של פסח [קרבן פסח, מצה, ואיסור חמץ].
(25) לשון הפסוקים במילואם "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". הרי המקרא עוסק במצוות פסח [חמץ ומצה] ולא בחיוב הזכרת יצ"מ. וכן הקשה האברבנאל בשער יז, וז"ל: "יקשה זה מאד, לפי שהכתוב הזה... הוא מדבר במצות הפסח, כמו שאמר 'וזבחת פסח וגו' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', וכפי סגנון הפרשה אי אפשר לפרשו כי אם על עניין הפסח, לא לעניין פרשת הציצית".
(26) כפי שפירש רש"י [דברים טז, ג] "למען תזכור - על ידי אכילת פסח ומצה תזכור את יום צאתך".
(27) פירוש - אם לא יזכור יצ"מ בליל טו ע"י מצוות הפסח. ובתפארת ישראל פנ"ב [תתיד.] ביאר שהמצות הנזכרות כאן הן קרבן פסח, מצה, וביעור חמץ, וראה שם הערה 4.
(28) "כיון שעיקר יום היציאה אין לו זכרון" [הוספה בכת"י (של)]. ודברים אלו הובאו בתפארת ישראל פנ"ב [תתטו.] בתוספת ביאור, וז"ל: "מה שכתוב 'למען תזכור יום צאתך', לא על ידי אכילת מצה. שהרי חכמים פירשו [ברכות יב:] 'למען תזכור יום צאתך' על הזכירה בפה, ולא על אכילת מצה. ועל כרחך פירושו כמו שפירשנו בחבור גבורות ה'; 'שבעת ימים תאכל עליו מצות', וכאשר תאכל עליו מצות מעתה תוכל לזכור יום צאתך כל ימיך. שאם לא אכלת מצה בזמן היציאה, לא היה זה זכירה מה שהוא זוכר כל יום ויום, אחר שאין ידוע מה ענין היציאה. אבל עתה שתאכל עליו שבעת ימים מצה, מעתה זכירה של כל יום ויום הוא זכירה ליום היציאה... וכך פירושו כאן; שבעת ימים תאכל מצות, בשביל זה תזכור יום צאתך כל ימי חייך". ונראה לבאר זאת, כי הזכרת יצ"מ בכל יום נועדה להורות שהננו עבדי ה' הקנוים לו יתברך, וכפי שביאר בנתיב העבודה פ"ח [א, קב.], וז"ל: "כי מצד יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך עליהם, כדכתיב [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', שרצה לומר כי לכך אני אלקיך ומלך עליך, ואתה קנוי לי לעבד, בעבור שהוצאתיך מבית עבדים. לכך אתם תהיו לי עבדים לקבל מלכות שמים... וביציאת מצרים גופו של אדם נקנה אל השם יתברך להיות עבד אל השם יתברך" [הובא למעלה פי"ד הערה 40, פכ"ג הערה 13, ולהלן הערה 107]. הרי שעבדות ה' החלה בליל יצ"מ, וכן גם נאמר [ויקרא כה, נה] "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וגו'". ולהלן ר"פ סב כתב: "הם עבדי ה', שהם להקב"ה, שהרי עושה נסים עמהם והוציאם מצרה לרוחה, ובזה הם עבדי ה'. כי כל דבר הרוחה שהושיעם מצרה, הרי היו משועבדים לאחר, ובזה שגאלם הם עבדי ה', כי הוציאם מרשות אחר". לכך אם מה שהיה בליל היציאה אינו ברור לאדם דיו, ממילא זה משמיט את הבסיס מזכרון יצ"מ בשאר ימות השנה, ו"אין זה זכירה".
(29) בכת"י [של] במקום המלים "יש זכירה אל יום יציאתו כל ימי חייו" כתב "יכול להזכיר את [יום] יציאתו כל ימי חייו", לאמור שמעתה יהיה בידו האפשרות לזכור את יום יציאתו כל ימי חייו.
(30) פירוש - האופן היחידי לזכור יצ"מ למשך כל ימי חייו הוא רק על ידי שיזכור יצ"מ בכל יום ויום. אך זכרון זה יהיה לוקה בחסר אם לא יזכור את חיובי ליל היציאה עצמו. לכך פסוקנו עוסק בחיוב המצוות של ליל פסח, כי הוא תנאי לזכרון יצ"מ כל ימי חייך. ואודות שחיוב יצ"מ כל השנה שייך למצות סיפור יצ"מ בליל פסח, כן כתב בהעמק דבר [דברים טז, ג], וז"ל: "עיקר מצות הספור בזה הלילה בא לחזק אמונה בהשגחה בכל השנה מה שנוגע להליכות עולם בחיים. ומשום הכי מסיים המקרא 'למען תזכור וגו''. וכמו שהאב מספר לבנו מעשה שיש בו מוסר, והספור ארוך כדי שעה. ובכל יום מזכירו ברמז קל כל הספור. ובכל שנה חוזר ומספר מחדש, כדי שיעשה שורש בלבבו. כך מצוה לעשות ספור ארוך בזה הלילה, ובכל יום סגי בזכירה לבד". והקרן אורה [ברכות יב.] כתב: "נראה ליישב הא דמשמע מסוגיית הש"ס דנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים בכל יום. וכבר עמד בזה השאגת אריה ז"ל [סימן יב] וכתב הוא ז"ל משום דהוי מצוה שהזמן גרמא, כיון דחיובא ביום ובלילה, נמצא דהזכרת היום זמנה ביום, והזכרת הלילה חיובא בלילה... ולענ"ד הדבר צ"ע, דאם זה חשיב הזמן גרמא, אם כן תלמוד תורה נמי יהיה ממצות שהזמן גרמא, דחיובא ביום ובלילה, כמו שנאמר [יהושע א, ח] 'והגית בו יומם ולילה'... וא"כ כל שכן יציאת מצרים שנאמר סתם 'למען תזכור כל ימי חייך', ולא נזכר בקרא יום ולילה, ודאי לא הוי הזמן גרמא... אבל לפי מה שכתבתי דעיקר חיוב הזכירה של יציאת מצרים הוא בלילה ראשונה של פסח, וכיון דנשים פטורות מעיקר הזכירה, דהוי מצוה שהזמן גרמא [עיין מנ"ח סוף מצוה כא]... א"כ הרי האשה... פטורה גם כן מכל הימים". וכן האור שמח [הלכות קריאת שמע פ"א ה"ג] כתב: "אפשר דנשים פטורות מ[הזכרת] יציאת מצרים [כל השנה], משום דחזינן דפטירי בעיקרא דזכר יציאת מצרים דליל ט"ו משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא. ולא נוכל לומר דקרא 'למען תזכור' קאי אמצה לפירוש רש"י, ונשים הואיל ואיתנהו במצה, מחויבות גם כן בזה, דלא נמסר לנו היקישים ללמוד". ובספר מנחת סולת על החינוך [מצוה כא (עד.)] כתב: "נראה לי דבר חדש, דמי שנעשה בן יג שנה אחר ליל טו, לא מחויב בכל השנה בהזכרת יצ"מ [מהתורה], כיון שבליל טו לא היה עוד בר חיובא, והוא עיקר, וכל השנה טפל לה" [מקורות אלו הובאו בהגש"פ משנת מהר"ל, אות קכה]. ולפי דברי המהר"ל כאן דברים אלו יוטעמו מאוד.
(31) "אם כן מצוה הוא להזכיר יציאת מצרים בימים ובלילות, שאל"כ, לא היה אומר 'למען תזכור כל ימי חייך', ודבר זה הוא פשוט" [הוספה בכת"י (של)].
(32) בכת"י [של] כתב משפט זה כך: "ובזה תדע שגדול יציאת מצרים, שלא יהיה נשכח כאשר יהיה המשיח, שיהיה לישראל גאולה גדולה, לא יהיה נשכח לגמרי יציאת מצרים".
(33) "וזה מורה על המדריגה העליונה, שאף לימות המשיח לא ישכח מאתנו יציאת מצרים" [לשונו למעלה לאחר ציון 14]. וראה למעלה הערה 16.
(34) לכאורה מפסוקים אלו בפשטות משמע שלא תאמר יצ"מ לימות המשיח, וכפי שהקשה בן זומא [ברכות יב:] "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'". ורק שחכמים השיבו לו [שם] "לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו". הרי שניתן לבאר פסוקים אלו גם לשיטת חכמים, אך לא שיש לחכמים ראיה מפסוקים אלו. אך לשונו מורה שיש לחכמים ראיה מפסוקים אלו, ולא רק ישוב לדחיה. ויל"ע בזה.
(35) הארברבנאל שער יח, ויובא בהערה הבאה. ובכת"י [של] כתב: "והמפרש הגדה הקשה על דברי חכמים". וראה להלן הערה 53.
(36) לשון האברבנאל שם: "בדרשת בן זומא 'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' הלילות. כי הנה כבר התבאר במלאכת ההגיון [ראה הערה הבאה], והוא האמת בלא ספק, שמלת 'כל' היא חומה כוללת, תכלול הפרטים כולם. וכשתבוא ההקדמה סתמית מבלי 'כל', תהיה כוחה כח חלקית. כי באומרו 'ימי חייך' מורה על קצת הימים, לא כולם. ובאומרו 'כל ימי חייך' מורה שבכל הימים יתחייב לזכור יציאת מצרים. ולפי זה לא יוכל לדרוש 'כל ימי חייך' הלילות, כי מלת 'כל' שנאמר בכתוב בימים לדידיה איצטריך, ולא לעניין הלילות, ואם כן אין מקום לדרשתו". הרי שהקשה על בן זומא, ולא על חכמים. אך כוונת המהר"ל ב"דברי חכמים" אינה דוקא חכמים [לעומת בן זומא], אלא לדרשתם של בן זומא וחכמים, שנקראים "דברי חכמים". דוגמה לדברי האברבנאל; נאמר [דברים יד, כג] "ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים", ואמרו על כך חכמים [יבמות צג.] "תניא, 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', אלו שבתות וימים טובים", ופירש רש"י [שם] "למען תלמד - גבי תרומה ומעשרות כתיב. כל הימים אלו ימים טובים ושבתות - הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל". הרי שלולא שנאמר "כל הימים" לא היינו מרבים שבתות וימים טובים. וראה הערה הבאה.
(37) אע"פ שמצינו שחכמים דרשו "כל הימים" לרבות כל הימים ללא יוצא מהכלל [הובא בהערה הקודמת], ומשמע שסתם "ימים" אינו כולל כל הימים. אין זה קשיא, כי דיוק לשונו מורה שכאשר נאמרה תיבת "חיים", וכמו "ימי חייך", אז "משמע כל הימים שאתה חי". והביאור הוא כי אין חיים למחצה, וכמו שאמרו [ב"ק סה.] "מה לי קטלה כולה, מה לי קטלה פלגא". ובנתיב התשובה ס"פ ג [נו.] כתב: "כאשר יסורים באים עליו, דבר זה בטול החיים, שאין לו חיים כאשר ראוי. כי החיים נקרא כאשר הוא בבריאתו ובשלימותו... ומי שיסורין מושלין בו אין חייו חיים [ביצה לב:]". וראה למעלה פל"ט הערה 107, פמ"ח הערה 215, ודר"ח פ"א מ"א [קיט.], ושם הערה 86.
(38) שהרי האברבנאל [שם] כתב "כי הנה כבר התבאר במלאכת ההגיון... שמלת 'כל' היא חומה כוללת, תכלול הפרטים כולם" [הובא בהערה 36]. וכוונתו לספר "באור מלאכת ההגיון" לרמב"ם, תחילת הפרק השני.
(39) חולין קלז: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".
(40) לכאורה יותר מתאים לומר "בן זומא", כי הוא זה שדרש כן, כי ראב"ע הביא ראיה מדרשת בן זומא.
(41) כמו שאמרו חכמים [ברכות ט.] "הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב ["נתנו להם רשות לצאת" (רש"י שם)], שנאמר [דברים טז, א] 'הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה'. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר [במדבר לג, ג] 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה'".
(42) לשון רש"י [דברים טז, א] "ממצרים לילה - והלא ביום יצאו, שנאמר [במדבר לג, ג] 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו''. אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר [שמות יב, לא] 'ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו''". ואמרו חכמים [מדרש תהלים מזמור קיג] "בשעה שבאת מכת בכורות, עמד לו פרעה והלך לו אצל משה ואהרן בלילה, שנאמר [שמות יב, לא] 'ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה'. והיה דופק פרעה על פתחו של משה ואהרן בלילה... אמרו לו [משה ואהרן לפרעה], ומבקש אתה לכלות את המכה הזאת ממך, אֱמוֹר 'הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדים של הקב"ה'. התחיל פרעה צוח; לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, והרי אתם עבדיו של הקב"ה". ולמעלה פל"ז [תרצט.] כתב: "ואין להקשות, כיון שנתן הטעם למצה [הגדה של פסח] מפני 'שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שגאלם', וזה ביום היה, שהרי ביום יצאו ישראל ממצרים, כדכתיב [במדבר לג, ג] 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל', ולא בלילה, ואם כן למה מחויבים לאכול מצה בלילה. שאין זה קושיא, כי המצרים היו ממהרים לשלחם, ומה שהיו ממהרים לשלחם זה היה בלילה דוקא, רק ביום יצאו. ולפיכך אכילת מצה על שם [דברים טז, ג] 'כי בחפזון יצאת ממצרים', ראוי לאכול בלילה, ולא ביום".
(43) אודות שיצ"מ החלה בלילה ונסתיימה ביום, כן כתב למעלה פל"ו [תרנז.], וז"ל: "מכת בכורות בלילה, שהלילה מתיחס אל ההפסד ביותר, ולכך זאת המכה בלילה... ונסתלק כח מצרים מעל ישראל בלילה על ידי מכת בכורות... [ו]היציאה ממצרים, שהיא הגאולה, לא היתה רק ביום... הסרת כח מצרים והפסד שלהם בלילה, והיציאה, שהוא הויה לישראל, ביום היה". ובהקדמה לאור חדש [פו:] כתב: "כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, והניסים הם בלילה, וכך תמצא שהיתה מכת בכורות בלילה, אבל היציאה ממצרים ביום, כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, והיציאה עצמה הוא כסדר העולם" [הובא למעלה פל"ו הערה 64, ופל"ז הערה 34]. וראה פחד יצחק מאמר עא אות ז בביאור מדוע יצ"מ נחלקה לשני חלקים אלו.
(44) לשונו למעלה פל"ז [תש:]: "כל דבר שתולה בנס, היה בלילה ולא ביום, לפי שהלילה מיוחד לנסים ונפלאות מה שעשה במצרים. וכן קריעת ים סוף בלילה היה [שמות יד, כא], וכל זה מפני כי מכות בכורות היה הפסד גמור למצרים, וכל שכן קריעת ים סוף, והלילה מתיחס אל ההפסד, ולכך היתה מכת בכורות וכן קריעת ים סוף בלילה דוקא". ובכת"י למעלה [תצא.] כתב: "כבר נתבאר לך למה היתה מכת בכורות בלילה, מפני שמכה הזאת היא המכה היותר גדולה על מצרים, ובה יצאו. וראוי להיות המכה הזאת בלילה, מפני שהלילה גם כן אשר שולט מדת הדין, אשר היה שולט מדת הדין במצרים, ולכך בלילה היה. ועוד, כי הקב"ה עבר בתוך מצרים, והגלות העליונים בעולם התחתון הוא בלילה דוקא, כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, אבל הלילה מיוחד לדברים אשר הם בלתי טבעים" [הובא למעלה פל"ז הערה 38, עיי"ש]. וראה בסמוך ציון 51.
(45) לשון רש"י [ברכות ד:] "עיקר גאולת מצרים בשחרית הוה, כדכתיב [במדבר לג, ג] 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל'".
(46) פירוש - עיקר היציאה היה ביום, ומחמת יציאה זו היתה מכת בכורות בלילה שלפניה, כי מכת בכורות חייבת להיות בלילה [כמבואר למעלה הערה 44], והיא נקבעה להיות בלילה שלפני יציאת היום מחמת שהיא "התחלת היציאה" [לשונו למעלה לאחר ציון 42]. ונמצא ששגרת המחשבה תופסת שבעקבות מכת בכורות שהיתה בלילה, לכך בני ישראל יצאו ממצרים למחרת ביום. אך כאן מבאר שהמהלך הוא הפוך; בעקבות היציאה שהיתה ביום, לכך נעשתה מכת בכורות בלילה שלפניה. והטעם לכך הוא שהכל נמשך אחר העיקר, ועיקר היציאה היה ביום, לכך הטפל ליציאה ימשך אחר עיקר היציאה. ואודות שהטפל נמשך אחר העיקר, כן נתבאר למעלה פל"ח הערה 37, פמ"ג הערות 161, 204, ופמ"ד הערה 27. ויש להעיר מדברי הגמרא [מגילה יז:], שאמרו שם "ומה ראו לומר גאולה בשביעית [בברכות העמידה]. אמר רבא, מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר, בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא", ופירש רש"י [שם] "כיון דשם גאולה עלה, קבעוה בשביעית". ולפי חכמים יקשה, מדוע קבעו את ברכת הגאולה לפי התחלת הגאולה, ולא לפי עיקר הגאולה.
(47) לכך לפי חכמים אין צורך להזכיר יצ"מ בלילות, כי היום הוא העיקר והקובע. נמצא שר"א וחכמים נחלקו כמה חשיבות יש לתת למכת בכורות שהיתה בלילה; ר"א סובר שמחמת כן יש חיוב להזכיר יצ"מ בכל לילות השנה, וחכמים סוברים שאין מ"ב מחייבת הזכרה זו. ואע"פ שבגמרא ביארו שנחלקו בדרשת הפסוק, ואילו כאן מבאר שנחלקו בסברה, כבר השריש בנתיב היסורין פ"ב [ב, קעז.], שאידי ואידי קיימי, וכלשונו: "כבר אמרנו פעמים הרבה מאוד, עם כי חכמים ז"ל כל דבריהם מן המקרא, מכל מקום צריכים דבריהם טעם, כי לא דרש הכתוב לבד בא ללמד, רק שיש כאן טעם שכלי ג"כ. ודבר זה ברור ואין ספק, כי לא על פי עד אחד סמכו, רק גם כן על הטעם השכלי שיש בזה". ובבאר הגולה סוף באר השלישי [דש:] כתב כן בסגנון אחר, וז"ל: "ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב, לא היה עיקר שלמדו זה מן הכתוב, רק כי בלא זה הדבר הוא כך לפי דעת ושכל חכמים, והדבר הוא אמת בעצמו. וכאשר הדבר הוא אמת בעצמו, רק שאי אפשר שלא יהיה נרמז הדבר הזה בכתוב, כי התורה היא תמימה ויש בה הכל" [הובא למעלה פ"ח הערה 78, פל"ד הערה 85, ולהלן הערה 71]. וכעין מחלוקת זו נחלקו בגמרא [ברכות ד:] רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אם יש לסמוך גאולה לתפילה בערבית [ריו"ח סובר שכן, וריב"ל סובר שלא]. ואמרו על בגמרא [שם] "במאי קא מפלגי... דרבי יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא. ורבי יהושע בן לוי סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא", ופירש רש"י [שם] "הילכך גאולה דאורתא לא חשיבא לאהדורי עלה סמיכת תפלה". נמצא שראב"ע סובר כרבי יוחנן, וחכמים סוברים כריב"ל. ונתבאר כאן במה נחלקו לגבי זכירת יצ"מ בלילות, אך לא נתבאר במה נחלקו לגבי זכירת יצ"מ לימות המשיח, דנהי שלחכמים "כל" מרבה לימות המשיח משום שאין לרבות את הלילות [לכך בהכרח יש לרבות לימות המשיח], אך מדוע לראב"ע ובן זומא עדיף לרבות את הלילות יותר מימות המשיח. ואולי יש לומר שהדרשה היותר מתבקשת היא רבוי הלילות, כי מכת בכורות היתה בלילה, וכמו שביאר, ולכך רבוי ימות המשיח הוא מרוחק יותר מרבוי הלילות. אך בתפארת ישראל פנ"ב [תתטז:] ביאר זאת באופן הבא, וז"ל: "ולי יראה דאף לבן זומא לא שתהא הזכרת יציאת מצרים בטלה, כי יציאת מצרים היא התחלת ישראל שהיו אל השם יתברך, ואין חילוק בין בזמן הזה ובין לימות משיחנו, ואין צריך רבוי אל ימות משיחנו, שלעולם יש לזכור ההתחלה, היא יציאת מצרים. רק דחכמים דרשו 'כל ימי חייך' להביא לימות משיחנו, אם כן סבירא להו דהזכרת יציאת מצרים כדי לזכור הטובות שעשה השם יתברך עם ישראל, ולכן לדידהו ימות משיחנו רבוי, שלא תאמר כי אצל הטובה הגדולה של ימות משיחנו אין לזכור טובת יציאת מצרים, ולכך צריך רבוי... [אך בן זומא סובר] שיש לזכור לעולם התחלת ישראל שהיו לעם ה' על ידי היציאה, ובשביל כך המצוה לזכור יום היציאה, ואם כן לא צריך רבוי, דמאי שנא ביאת משיחנו מבזמן הזה, כי לעולם צריך להזכיר התחלת ישראל. רק לדברי חכמים שהזכרת היציאה בשביל הטוב שהטיב השם יתברך עמנו, והוה אמינא שאצל הטובה שיהיה לישראל לימות משיחנו אין להזכיר יציאת מצרים, ולכך צריך רבוי של 'כל ימי חייך'".
(48) בכת"י למעלה [תפד:] סלל לו דרך אחרת בביאור עדיפות היום על פני הלילה בשאר ימות השנה, וכלשונו: "בשאר ימות השנה עיקר המצוה זכר ליציאת מצרים ביום, לפי שאנו מזכירים הטוב שעשה הקב"ה לישראל והוציאם, וזה היה ביום בודאי, ולא בלילה". וראה בסמוך הערה 51.
(49) של מכת בכורות.
(50) כי בליל היציאה יש לעסוק בסיפור הנסים, וכמו שכתב למעלה [לפני ציון 14] "ספור הנסים בלילה שהוציאנו". וכן כתב הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א] "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן". וראה למעלה הערה 14. ולמעלה פל"ו [תרנז.] כתב: "מכת בכורות בלילה.... הסרת כח מצרים והפסד שלהם בלילה, והיציאה, שהוא הויה לישראל, ביום היה... ולפיכך יש לנו לספר ביציאת מצרים בלילה, ולא ביום", ושם הערות 66, 67.
(51) כי הלילה מיוחד לנסים, וכמבואר למעלה הערה 44. ובכת"י כאן [שלא] הוסיף את הדברים הבאים: "ויראה גם כן [שזהו] הטעם [ש]הביא מאמר הזה כאן, משום שבא לומר שהרי [לראב"ע] יש להזכיר [יצ"מ] כל ימי השנה בלילה על שם המכה שהיתה בלילה [של חג הפסח], כל שכן שיש להזכיר בלילה הזה, שהוא זמן המכה והנפלאות באמת. ואף לדברי חכמים, דווקא בשאר ימות השנה יש להזכיר ביום, לפי שהוא מזכיר הגאולה, והיציאה היתה ודאי ביום, ואין גאולה בלילה [ראה למעלה הערה 47]. אבל בזמן שהיו הנפלאות, כמו בלילה של חג הפסח, מודים חכמים ש'כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'". ויש להעיר על דבריו, שלומד [לפי ראב"ע] חיוב סיפור יצ"מ בליל טו בק"ו מחיוב זכירת יצ"מ של כל השנה. אך הרי ישנם שלשה חילוקים מהותיים בין מצות סיפור יצ"מ בליל טו, לזכירת יצ"מ של כל השנה [שסיפור יצ"מ הוא (א) דרך שאלה ותשובה. (ב) מתחיל בגנות ומסיים בשבח. (ג) מבאר טעמי המצוה של אותו הלילה, כמו "פסח זה על שום מה", וכמבואר למעלה הערה 4]. ויש לעיין בזה.
(52) "ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה; אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול" [הגדה של פסח].
(53) האברבנאל. ורוב הפעמים שנוקט בפירוש ההגדה בסתם מפרש, כוונתו לאברבנאל [בפירוש זבח פסח להגש"פ]. וראה למעלה הערה 35.
(54) לשון האברבנאל [שער יט]: "כי מה ראה המגיד להקדים הברכה הזאת אל דרישת הארבעה בנים. ואם ראה להקדימה על מה שדרשו חז"ל בפסוקי התורה, למה לא אמרה בתחילת ההגדה קודם שידרוש שאר הכתובים שכבר נדרשו בה. ומה היחס אשר יש לברכה זו לזוכרה קודם דרשת ארבעה בנים".
(55) פירוש - יותר היה ראוי לשבח את ה' שנתן לנו תורה שיש בה מצוות של הלילה הזה, מאשר שנתן לנו תורה המדברת כנגד ארבעה בנים. והוספה זו ["ויותר הוא ראוי לתת השבח וכו'"] אינה נמצאת באברבנאל, ולא מצאתי מי שהקשה כן. ואודות שיש לתת שבח לה' על שנתן לנו תורה ומצוות, כן כתב בנתיב התורה פ"ז [שיח.], וז"ל: "כי הברכה [על התורה] יש לו לברך בפה וגם בלב, וראוי שלגודל הטובה שנתן השם יתברך את התורה, כן ראוי שתהיה הברכה בכל לבבם, כפי רוב הטובה שנתן להם התורה. כי הברכה שמברך האדם על המצות, נותן ברכה על החסד והטוב שעשה ונתן לו מצוה זאת, ובשביל זה הוא אוהב השם יתברך בכל לבבו". בהקדמה לתפארת ישראל [יב:] כתב: "[יש] לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה... במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך השם יתברך ויתעלה שמו על זה בכל לבו... הטובה העליונה". ויש מפרשי ההגדה שפירשו ש"ברוך המקום" היא ברכת התורה, שתקנוה כאן קודם שאנו באים לדרוש את הכתובים לענין ארבעת הבנים [פירוש קדמון, רי"ד, רשב"ץ, ושבלי לקט].
(56) כי כך נקרא הקב"ה בשאר מקומות בהגדה, וכמו "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים". וכן "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקב"ה חישב את הקץ". וכן "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". וכן בעוד חמשה מקומות נוספים. ועוד, שהואיל ובאים לברך את ה', היה מן הראוי לנקוט בשם שיש בו מצד עצמו תיבת ברכה, וזהו "הקדוש ברוך הוא".
(57) משאר המקומות בהגדה [כמבואר הערה הקודמת]. ובביאור השם "הקדוש ברוך הוא", ראה למעלה הקדמה שניה [סו.], ופמ"ז [תקלו.]. וזה לשון האברבנאל [שער כ]: "למה תיאר הקב"ה בשם 'מקום', באומרו 'ברוך המקום שנתן תורה לישראל'. וכבר חשבו אנשים להינצל מן הספק הזה לפרש המקום הנזכר כאן על הר סיני, שבו ניתנה תורה לישראל, וקיבלוה משם [כך פירש ר"מ דיליאון (בסוף הגדה שלמה עמוד קכב)], וכמו שאמרו במשנה [אבות פ"א מ"א] 'משה קיבל תורה מסיני', והוא באמת דעת מוטעה".
(58) לשון האברבנאל [שער כב]: "מה החלוקה הזאת אשר עשה המגיד בארבעה בנים 'אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו לשאול'. כי הנה החלוקה הזאת אינה שלמת הסתירה, והחלקים אשר זכר אינם מקבילים בעצמם. והיה ראוי שיאמר 'אחד חכם, ואחד סכל'... 'אחד רשע, ואחד צדיק', שהם הפכיים או מקבילים בעצמם, מה שאין כן חכם לרשע, ולא תם לשאינו יודע לשאול". ובכת"י [שלא] הוסיף עוד קושיא: "ועוד, למה נגד ד' בנים, וכי אין בנים יותר מאלו, שהרי יש חכם, ויש שאינו חכם ואינו תם גם כן".
(59) האריכה בתשובות לארבעה בנים [מבואר בהמשך דבריו].
(60) ב"ר ס, ח "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים [בראשית כד, לד-מח] הוא אומרה ושונה. ושרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא [ספרא ויקרא יא, כט]". והובא למעלה פט"ז [סז.], וכתב שם לבארו בזה"ל: "הוא ענין נפלא, כי התורה היא סדר העולם, בה ברא הקב"ה את העולם, ולפיכך הדברים שהם עיקר יסוד העולם, התורה מספר בהן באריכות, כמו אבות העולם, שהם אבות ושורש אל אומה הישראלית, שהם עיקר העולם. נמצא כי האבות הם יסוד העולם, וראוי לבאר היסוד על מה הוטבע העולם", ושם הערה 38. והרי יצ"מ היא יסוד האמונה, וכמו שכתב למעלה פ"ג [קצ:]: "כי יציאת מצרים בעצמו... הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל... כי נראה מן התורה ששמה יצ"מ עיקר ויסוד האמונה", ושם הערות 9, 15. ולמעלה ר"פ מד [רנח] כתב: "כבר ידעת כי יצ"מ הוא שורש אמונת אמת והדת". ולמעלה פמ"ז [תמג:] כתב: "הרי ג' אמונות שנתבארו ביציאת מצרים. ודע כי ג' אמונות הם יסוד הדת וכו'". וכן שלשה עשר עיקרי האמונה נתבררו ביצ"מ [כמבואר בספר רעה אמונה למו"ר זצ"ל עמודים ב-ג, והובא למעלה פמ"ד הערה 2]. לכך כשם שהתורה מאריכה במעשי האבות מפאת היותם יסוד העולם, כך התורה מאריכה בסיפור יצ"מ מפאת היותה יסוד האמונה.
(61) בן הרשע מוזכר בפרשת בא [שמות יב, כו], וכן בן האינו יודע לשאול [שם יג, ח], ובן התם [שם פסוק יד], ובן החכם מוזכר בפרשת ואתחנן [דברים ו, כ], וכמו שביאר רש"י [שמות יג, יד]. ומה שכתב "כאן לא קצרה [התורה] מלהשיב לכל אחד ואחד תשובה בפני עצמו", לא יסתור מכך שהתשובה לבן הרשע נרמזת בתשובה לבן שאינו יודע לשאול, שנאמר [שמות יג, ח] "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ופירש רש"י [שם] "עשה ה' לי - רמז תשובה לבן הרשע לומר 'עשה ה' לי', ולא לך, שאילו היית שם לא היית כדאי ליגאל". והגו"א שם אות ה [רנא.] ביאר "מה ענין בן רשע לשאינו יודע לשאול" בשני טעמים, עיי"ש, דמ"מ התורה השיבה לבן הרשע תשובה בפני עצמו [שמות יב, כז] "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וגו'", ורק שבנוסף לכך הוסיפה דברים לרשע אצל הבן שאינו יודע לשאול. וראה להלן הערות 103, 164.
(62) פירוש - המקום מקיף וכולל את העומד בו, בבחינת "בכלל מאתים מנה" [ב"ק עד.], וכמו שמבאר. ולהלן פע"א כתב: "וסיים [אבות פ"ה מ"ה] 'ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים', הרי שסיים במקום, שהוא כולל מקיף הכל. וזהו המדריגה העליונה שהוא כולל ומקיף הכל". ובדר"ח פ"ג מ"ב [קיז.] כתב: "ענין המקום אשר הוא מקיף ומגביל אשר הוא מקום לו" [הובא למעלה פט"ו הערה 13]. והרי מקומו של אדם הוא ארבע אמות [עירובין מח.], ואין אדם ממלא את כל השטח של ארבע אמות [שם].
(63) ב"ר סח, ט "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום', שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו". וכן הובא ברד"ק ספר השרשים סוף שורש קום.
(64) אודות שהקב"ה כולל הכל, ראה למעלה פנ"ב הערות 209, 213.
(65) לשונו למעלה פמ"ז [תמה:]: "האמונה השנית, שהכל הוא ביד ה', ואין דבר חוץ ממנו, וזהו אמונת מציאות השם יתברך. כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך, רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום, ויוכל לצאת מרשותו. לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל, ואין דבר חוץ ממנו יתברך".
(66) בכת"י [שלא] הוסיף כאן: "כי המקום עומד בו הדבר, והוא עודף עליו, ואין הדבר שהוא מקום לו עודף עליו. כך הקב"ה כולל כל הנמצאים, ועודף עליהם". וכן כתב בגו"א בראשית פל"ז אות מ [רלא.], וז"ל: "כי הוא מקומו של עולם, והוא כולל את הכל... כי הוא יתעלה כולל הכל, ולפיכך נקרא בשם 'מקום' מפני שהוא כולל הכל כמו המקום שהוא כולל מה שבתוכו". ויש למהר"ל הסבר נוסף בשם "מקום", שהוא מלשון "מקיים", וכמו שכתב באור חדש פ"ד [תתיז.]: "כי הקב"ה נקרא 'מקום', מפני שהוא יתברך מקיים הכל". ובח"א לשבת קמה: [א, עז.] כתב: "הוא יתברך שהוא חוזק כל הנמצאים וקיומם, נקרא בשביל זה 'מקום', על שם שהוא נותן קיום לכל" [ראה למעלה פט"ו הערה 13, פי"ז הערה 68, ופמ"ג הערה 130]. וראה בח"א לר"ה טז: [א, קז:] בביאור המ"ד הסובר ששינוי מקום קורע גזר דינו של אדם [שם].
(67) שאומרים "ברוך המקום ברוך הוא", הרי שפעמיים אומרים "ברוך"; לפני ואחרי הזכרת "מקום". והשל"ה [מסכת פסחים בביאור ההגדה (ה)] כתב: "קשה הכפולות, 'ברוך המקום ברוך הוא', וכן אחר כך 'ברוך שנתן תורה ברוך הוא'".
(68) ממה שכתב "לפני הזכרת שמו יתברך וברכה לאחריו" משמע שזהו דין בהזכרת שם שמים, וכמו שכתב הרוקח: "ברוך הוא - צריך לומר, כדכתיב [משלי י, ז] 'זכר צדיק לברכה', זכר צדיקו של עולם לברכה". וכוונתו לדברי הגמרא [יומא לז.] "'זכר צדיק לברכה', אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים, אתם תנו ברכה". אך אין נראה שזו כוונת המהר"ל, כי יבאר כן גם בבבא הבאה "ברוך שנתן תורה לישראל, ברוך הוא", ושם לא נזכר שם שמים. לכך נראה שכוונתו בפשטות שיש בזה תוספת ברכה, וכמו שכתב הרמב"ן [בראשית כז, כט] "הנה הברכה בראש ובסוף". וראה הערה הבאה, ולהלן פנ"ד הערה 34.
(69) הרי גם בבבא זו נכפלה תיבת "ברוך". וכן להלן פנ"ד [לפני ציון 34] כתב: "מה שכפל הדברים לומר 'ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא', להיות ברכה לפני הזכרתו יתברך ולאחריו". ושם בכת"י [שלז] כתב: "לכך כפל הדבר לחזק הברכה והשבח". ורומז בזה שכל כפל הוא לחיזוק. וכן בנצח ישראל פמ"ח [תשצח.] כתב: "כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום [פסחים סא., וש"נ] 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה". ובח"א לב"ק צב. [ג, יג:] כתב "כל כפל הוא לחוזק ולקיים, כמו שאמרו ז"ל 'שנה עליו הכתוב לעכב', הרי כי הכפל הוא לחוזק הדבר". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ח אות כה [קעג.], שלכך לשון כפל הוא לשון שבועה [שבועות לו.]. ובאור חדש פ"ד [תשסה.] כתב: "'ותתחלחל המלכה מאוד' [אסתר ד, ד]. ומה שלא כתיב 'ותבהל המלכה מאוד', דבר זה מורה על גודל הבהלה, לכך 'ותתחלחל' כפל לשון, שכל כפל הוא לגודל הענין" [הובא למעלה פכ"ד הערה 19]. וראה להלן פנ"ד הערה 34, ופנ"ו הערה 141.
(70) בכת"י [שלא] כתב כאן "שכוללת כל החלקים". וכן אמרו חכמים [אבות פ"ה מכ"ב] "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". ומבאר כאן שהתורה כוללת הכל משום שהקב"ה כולל הכל. ואודות שמעלותיה של תורה מתייחסות למעלותיו יתברך, כן כתב לגבי רוחניותה בתפארת ישראל פי"ב [קצב.], וז"ל: "כי התורה בפרט יותר מכל אין לה התיחסות אל החמרי, במה שהיא גזרת השם יתברך בלבד". וכן כתב לגבי אחדותה בגו"א שמות פ"כ אות ג [פז:], וז"ל: "כל שקרוב אל השם יתברך, הוא [הקב"ה] האחד האמת, הוא [הקרוב להקב"ה] יותר באחדות... והתורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה. ולפיכך ניתנה התורה מפיו בדבור אחד [רש"י שמות כ, א], לפי שראוי אל התורה האחדות לפי מדריגת מעלתה" [ראה להלן פנ"ח הערה 58]. ובתפארת ישראל פל"ד [תקד:] כתב: "ראוי שיהיו עשרת הדברות בפרט נאמרים בדיבור אחד, כי התורה היא מן השם יתברך אשר הוא אחד, ואין דבר קודם לתורה, והיא ראשונה... כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל, ולכך התורה מתייחסת ביותר אל השם יתברך, שהוא אחד". וכן כתב לגבי נצחיותה בתפארת ישראל פנ"א [תתז:], וז"ל: "הנה נצחיות התורה מבואר במופת ברור אצלנו; כי התורה היא מן השם יתברך, ומצד המקבל אינה ראויה, כי האדם הוא בעל גוף וגשם, אם לא שהיא מתנה לאדם... ואיך יהיה לדבר זה שנוי וחלוף. ואם התורה מצד המקבל, אפשר [שיהיה בה שינוי], כי המקבל הוא משתנה. אבל הדבר שהוא מצד העלה, כמו שהיא התורה שהיא מצד העלה, אם כן איך אפשר שיהיה לדבר זה שנוי... כי הדבר שהוא מצד העילה אין השתנות לו". ומצינו בספריו ארבעה הסברים מדוע התורה כוללת הכל; (א) מחמת רום מעלתה, וכפי שכתב בדר"ח פ"ד מ"ט [קפב:]: "כי ראוי שתהיה התורה כוללת הכל, לפי שהיא עליונה על הכל. ולעולם הדבר שהוא עליון נכלל תחתיו כל מה שלמטה ממנו" [הובא למעלה פ"ח הערה 197, פכ"ו הערה 3, ולהלן פ"ס הערה 307]. (ב) מחמת שכליותה, וכפי שכתב בח"א לשבת לג. [א, כד:]: "כי הדבר השכלי כולל הכל, ודבר זה אמרנו פעמים הרבה מאוד... ומכל שכן התורה שהיא שכלית... שאין שייך מדה ושיעור". (ג) מחמת אחדותה, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"י [שנ.]: "איך לא תהיה התורה אחת, כי התורה היא כוללת, והכל בה, ואם כן אי אפשר שיהיה דבר זולתה". (ד) מחמת שהיא סדר האדם, וכפי שכתב בדר"ח פ"ה מכ"ב [תקלא.] כתב: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה. דבר זה צריך פירוש, איך נמצא בתורה הכל, שאמר 'דכולה בה'... כי התורה היא הסדר השכלי שסדר השם יתברך סדר הנהגתו של אדם... [ו]אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם, כי ברא השם יתברך העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם. וזה שאמר [ב"ר א, א] שהיה מביט בתורה וברא העולם, כי אחר סדר התורה נמשך סדר העולם. וזה שאמר 'הפוך בה דכולא בה', כלומר כאשר ישיג בתורה הנה הוא משיג בכל סדר המציאות, אחר כי דרכי העולם הזה יוצאים מן דרכי התורה, וקשורים דרכי העולם עם דרכי התורה, עד שהכל יוצא מן התורה, שהיא סדר האדם, נמצא כי הכל הוא בתורה". ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים להרבה טעמים וניצוצות.
(71) כמאמר המפורסם "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", ונראה דמקורו ממה שאמרו חכמים [תענית ט.] "מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא", ופירש רש"י [שם] "ולא רמזה משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה". ובזוה"ק [ח"ג רכא.] אמרו "כמה חביבן מלי דאורייתא, דלית לך מלה זעירא דלא תשכח לה באורייתא". ובניצוצי זוהר [שם אות ד] ציין לדברי הגמרא [ב"ק צב.] שאמרו שם כמה פעמים "מנא הא מילתא דאמרי אינשי", והראו שהדבר מרומז בתורה. והבן יהוידע [חגיגה יג.] כתב: "כי באמת אין לך דבר שאינו נרמז בתורה, וכמו שאמר התנא [אבות פ"ה מכ"ב] 'הפוך בה והפוך בה דכולה בה'. וכן נמי יש עניינים של דרך ארץ שהם נלמדים מפסוקי התורה, כהנך הנזכרים בגמרא דקמא [צב.] מנא הא מילתא דאמרי אינשי, ויליף לכלהו מקרא". ובבאר הגולה סוף הבאר השלישי [דש:] כתב: "ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב, לא היה עיקר שלמדו זה מן הכתוב, רק כי בלא זה הדבר הוא כך לפי דעת ושכל חכמים, והדבר הוא אמת בעצמו. וכאשר הדבר הוא אמת בעצמו, רק שאי אפשר שלא יהיה נרמז הדבר הזה בכתוב, כי התורה היא תמימה ויש בה הכל... סוף סוף נמצא בתורה הכל, כמו שראוי לתורה" [הובא למעלה הערה 47].
(72) פירוש - דוקא כאן ניכרת מעלת התורה שכוללת הכל, מחמת שכאן התורה פירטה באריכות את התשובות השונות לבנים השונים, ובכך נראה שהתורה כוללת הכל, ומתייחסת לכל אחד לפי מדריגתו. ולכוונה זו מטין דברי הריטב"א, שכתב: "ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל וכו'. מפני שצריך לדרוש ארבעה פסוקים חלוקים בעניינים שנאמרו בתורה בעסק ארבעה בנים, לכך מתחיל לברך את ה' שנתן לנו תורה שלימה".
(73) פירוש - הואיל והתורה כוללת הכל [כמו שביאר], לכך התורה מכוונת דבריה כנגד ארבעה בנים, שהם כוללים כל סוגי הבנים, כמו שמפרש והולך.
(74) כי אם רק מתענין בדברים שנמצאים לפניו, אין זה חכם, אלא תם, וכמו שמבאר והולך. וראה הערה הבאה.
(75) פירוש - החכם הוא החוקר על הדברים המרוחקים ואינם נמצאים לפניו, ומתוך כך קונה חכמה. ושתי נקודות אלו [התחכמות על דברים שאינם לפניו, וקניית החכמה] נמצאות בתיבת "טעייא", שהוא סוחר ישמעאל [רש"י ברכות ו:], ההולך למרחקים בכדי לקנות דברים, וכמו שכתב בנצח ישראל פל"א [תקצח:]: "האדם צריך למושכלות שלו להשיג בנמצאים. ולפיכך קרא שכל האדם 'טייעא' [ב"ב עד.], אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה". ובתפארת ישראל פי"ח [ערה.] כתב: "קרא השכל 'טעייא', וזה כי השכל הוא החוקר על הדברים, ומשוטט בעולם לארכו ולרחבו... וזהו ענין הטעייא, כי הטעייא הוא סוחר ישמעאל, שהוא סוחר ומסבב כל הארץ לארכה ולרחבה. ולכך נקרא השכל 'טייעא', כי הטייעא גם כן הוא סוחר סובב ומקיף הארץ, וקונה הסחורה... כי שם 'חכם' על שם קנין החכמה... ולפיכך שם העצמי הראוי אל השכל הוא שם 'טייעא', שהוא סוחר, חוזר על הדברים שקונה". ובח"א לב"ב עג: [ג, צו.] כתב: "ההוא טייעא סוחר ישמעאל, שהוא מסבב בכל מקום למשא ומתן שלו לקנות הדברים אליו. וכן נקרא הכח המשיג, לפי שהוא בעל משא ומתן בדברי חכמה עד שיקנה הדברים שהם בחוץ אליו. כי החכמה הוא קנין בכל מקום, כדכתיב [משלי ד, ב] 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. ואמרו חכמים בפרק קמא דקדושין [לב:] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' [ויקרא יט, לב], 'אין זקן אלא שקנה חכמה'. ולכך נקרא 'זקן', זה קנה. ומפני זה נקרא כח המשיג והקונה החכמה בשם הסוחר, המחזיר אחר קנין דברים להביא את הדברים אל עצם נפש המקבל. וכן קראו השכל 'שכל נקנה'. ואם כן כח המשיג נקרא 'קונה', וזהו הטייעא שהוא קונה". ובהמשך שם [ג, צח.] כתב: "השכל נקרא 'טייעא'... לפי שהטייעא בשביל שהוא משוטט ומסבב בכל מקום, עומד על הדברים. וכך השכל, מפני שהוא משוטט בכל הנמצאים, הוא עומד עליהם ומכירם" [ראה למעלה פי"א הערה 52, פמ"א הערה 49, ופנ"ב הערה 233]. וראה להלן הערות 130, 172.
(76) לשונו למעלה תחילת הקדמה שניה [מ:]: "כי לבני ישראל המאמינים, ואינם חוקרים בשכלם ובמחשבתם לדעת דברים הכמוסים, אין צריך לזה, כי הם תמימי דרך הולכים בתורת ה'". הרי התמימים אינם חוקרים לדעת ה"דברים הכמוסים". וזהו שכתב כאן "שאינו מתחכם בידיעה יתירה". וראה הערה הבאה.
(77) אודות שהתמים אינו חוקר על דברים שאינם לפניו, כן עולה מדברי רש"י [דברים יח, יג], שכתב "תמים תהיה עם ה' אלקיך - התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות". ואודות שהחכמה מפקיעה במקצת מהתמימות, הנה אמרו חכמים [סוטה כא:] "כיון שנכנסה בו חכמה באדם, נכנסה בו ערמומיות", וראה שם בח"א [ב, סב.] בביאור המאמר. ובדר"ח פ"ד מכ"ב [תמח.] כתב: "כי תוספת השכל שהיה לאדם הראשון הוא חסרון לו, כי כאשר האדם תמים הוא נמשך אחר השם יתברך, כמו שדרך התמים להיות נמשך אחר השם יתברך, וכדכתיב [דברים יח, יג] 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', ודרשו ז"ל [בספרי שם] כאשר אתה תמים הוא עמך השם יתברך... והתמים מי שאין לו תוספת חכמה, כי זהו גדר התמים שאינו מתחכם ביותר בערמה ותחבולה, רק הוא מאמין ותמים. ולפיכך כאשר הגיע לו ההתחכמות וההתבוננות שהוא מצד האדם עצמו, כאשר הוא יותר מדאי, בזה היה נפרד מן התמימות". ובנתיב התמימות פ"א [ב, רז.] כתב: "כבר בארנו כי המתמים עצמו הוא עם השם יתברך, כדכתיב 'תמים תהיה עם ה' אלקיך וגו''. וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן השם יתברך אליו, ואינו מתחכם מדעתו. ואדם כמו זה אינו ברשות עצמו, רק הוא עם השם יתברך, וכדכתיב 'תמים תהיה עם ה' אלקיך'. שכאשר תהיה תמים, אין אתה מתחכם בתחבולות שלך שהם מעצמך. כי כאשר הוא משכיל, השכל הוא מן השם יתברך. אבל הערמה והתחבולה הוא לאדם מצד עצמו, ובשביל כך אינו עם השם יתברך" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 6]. ולהלן [לאחר ציון 171] כתב: "כי החכם הוא מוסיף בחכמה, שאין ספק כי כאשר הוא חכם מוסיף בחכמה יותר מתם".
(78) פירוש - אע"פ ש"מגדר תמימות הידיעה שאינו מוסיף ואינו גורע", מ"מ אם רואה דבר שינוי לפניו ואינו שואל על כך, אין זה "תמימות הידיעה", אלא "חסר מן הידיעה", כי כאשר שאלה מתבקשת אינה נשאלת, אין זה רק העדר מעלה, אלא חסרון ניכר, בבחינת "שוטה אינו מרגיש" [מילי דאבות עמוד י]. וכן אמרו [שבת יג:] "אין שוטה נפגע", ופירש רש"י [שם] "כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן". והרי כמה שינויים נעשים בליל הסדר רק כדי שישאלו התינוקות [פסחים קיד:], וכמובא למעלה פ"נ [תש:], ולהלן ציון 115. נמצא שמי שאינו מתעורר לשאול שאלה על שינוי שנעשה לפניו הוא פחות מדעת התינוקות. ולהלן [לאחר ציון 122] כתב: "אמנם התם שהוא שואל מעצמו, ואינו שואל רק כאשר יראה שנוי, ואם לא יראה שנוי, אינו שואל".
(79) כמבואר בהערה הקודמת. והשל"ה [מסכת פסחים, ביאור ההגדה (ה)] כתב: "האינו יודע לשאול, ששם יד לפה". והביטוי "יד לפה" נאמר במקרא [משלי ל, לב] "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", ופירש רש"י [שם] "ואם זמות - בלבך להתקוטט, שים יד על פה ושתוק". הרי ששימת יד לפה היא סתימת הפה כנגד אמירה המבקשת להתפרץ החוצה. כך האינו יודע לשאול בולם פיו מאמירה מתבקשת, לכך אין זה רק העדר מעלה, אלא חסרון ניכר. וראה להלן בס"פ שחזר לבאר את הבדלי מעלות הידיעה שבין חכם תם ואינו יודע לשאול.
(80) הוא הרשע, שבקום ועשה הוא מתחכם להרע, וכמו שמבאר. וזאת לעומת האינו יודע לשאול, שאע"פ שהוא "חסר מן הידיעה", מ"מ אין זה בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה.
(81) על פי הפסוק [ירמיה ד, כב] "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". והרמב"ם [פיהמ"ש אבות פ"ה מי"ד] כתב: "מי שיהיו אצלו מעלות שכליות ופחיתיות מדות, יזיק בהן, יקרא 'חכם להרע', כמו שאמר הפסוק במי שהוא כך 'חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו'. רצה לומר שמעלותם השכליות הם ישתמשו בהן בפעולות הרעות, ולא בטובות".
(82) וזו תוספת, שיוצא מהיושר להתחכם בדברי מינות, לכך זו תוספת לרעה. ורבינו נסים גאון [בהקדמתו לש"ס] כתב: "כי חיוב ידיעת הקב"ה ולשמוע בקולו ולעבדו מדין הדעת הן ראוין". לכך דברי מינות הם הוספה ויציאה לרעה. דוגמה מובהקת לזה הם היוונים, וכמו שכתב השפת אמת [בראשית, חנוכה, שנת תרל"א]: "ענין יון הוא נגד החכמה... היה חכם להרע, דהיינו לילך רק אחר חכמתו, וע"י שקלקלו האמונה נטמאו המחשבות". ולהלן [לאחר ציון 173] כתב: "הרשע הוסיף ברשעתו שכפר בעיקר, דבר שאינו ראוי לשום בריה". וראה להלן הערה 175.
(83) בספר פרשת דרכים [דרוש ראשון] הביא מדרש שהקב"ה מכנה את ס"מ "שוטה שבעולם". וכתב על כך: "יש לדקדק... במה שקרא ה' לס"מ 'שוטה שבעולם', שלא יצדק לו תואר זה, ואינו אלא 'חכם להרע'. ובשאר מקומות ראיתי לרז"ל שמכנים אותו בשם 'רשע'". הרי "חכם להרע" הוא "רשע", וכמו הבן הרשע שהוא "חכם להרע". ובילקו"ש [ח"א רמז כה] אמרו "לא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר [בראשית ג, א] 'והנחש היה ערום'". והשל"ה [מסכת פסחים, ביאור ההגדה (ה)] כתב: "הרשע שהוא גם כן חכם, רק הוא חכם להרע".
(84) בא להדגיש שלא תאמר ש"רשע" הוא רק במעשים ולא במחשבות, וכמו שכתב למעלה פי"ט [קסח:] "אין רשע רק כאשר הוא יוצא להיות רע לבריות". ובדר"ח פ"ה מי"ג [שלח:] כתב: "אין 'רשע' רק מי שהוא רע לבריות". ועל כך מבאר שמ"מ כל הנוטה לרע נקרא "רשע", משום שבזה יוצא מן השווי והיושר, וכמו שיתבאר. ובדר"ח פ"ב מי"ג [תשסז:] כתב: "ואמר אחר כך [אבות שם] 'אל תהא רשע בפני עצמך'. רוצה לומר שלא יהא רשע בפני עצמו, אף כי עיקר הרשעות הוא כאשר הוא רשע לבני אדם, ועל זה יפול שם 'רשע', כמו שאמר [שמות ב, יג] 'רשע למה תכה רעך', וכדכתיב [תהלים י, טו] 'שבור זרוע רשע', פירוש הזרוע והכח אשר הרשע עושה עם הבריות, שבור זרוע שלו... עד שיציאתו ניכר לאחרים, והם הבריות, ואז נקרא 'רשע'... ולפיכך אמר כאן שאל יהא רשע בפני עצמו, אף כי לא יגיע ברשעתו אל זולתו, רק הוא רשע בפני עצמו, מכל מקום אף אם אינו רשע גמור, שם 'רשע' עליו. ולגודל רוע הרשעות ופחיתות הרשעות, אפילו רשעות מה הוא פחיתות גדול מאד". ולמעלה פמ"ז [תנח:] כתב: "הרשעים יצאו מן השווי ומן היושר בעולם הזה". ובדר"ח פ"ב מ"י [תשכו:] כתב: "כי כל רשע הוא יוצא מן הסדר הראוי, כמו שבארנו כמה פעמים ענין הרשע. ומי שיוצא מגדר הפשיטות, אשר הפשיטות הוא השווי הגמור, ראוי שיהיה נקרא 'רשע', ודבר זה ברור מאד". ובנתיב אהבת ריע פ"ג [ב, סא:] כתב: "הפרש יש בין 'רשע' ובין 'חוטא'. כי הרשע נקרא כאשר הוא יוצא מן היושר בלבד נקרא 'רשע'. ו'חוטא' נקרא כאשר יחטא לגמרי, לא יציאה מן השווי והצדק בלבד". ובח"א לשבת קנב: [א, פד:] כתב: "ענין הרשע אשר היה יוצא מן האמצעי... אל הקצה" [ראה למעלה פי"ט הערות 26, 27, פמ"ז הערה 152, ופמ"ח הערה 17].
(85) זהו בן התם.
(86) זהו בן שאינו יודע לשאול.
(87) זהו בן הרשע, והוא הפך החכם, וכמו שמבאר. וראה להלן הערה 168.
(88) בא ליישב את קושית האברבנאל [שלא הובאה עד כה], שהקשה [בשער כג] בזה"ל: "בסדר זכרון הארבעה בנים, שזכר ראשונה החכם, ואחריו הרשע, ואחריו התם, ואחריו שאינו יודע לשאול. ולמה לא זכרם כסדר הפרשיות; הרשע תחילה, שבא בסדר בא אל פרעה בפרשת 'משכו וקחו לכם' [שמות יב, כו]. ואחריו שאינו יודע לשאול, שבא בפרשת 'קדש לי כל בכור' [שמות יג, ח]. ואחריו התם, שבא בסוף הסדרת בפרשת 'והיה כי יביאך וגו'' [שם פסוק יד]. והחכם באחרונה, שבאה פרשתו בסוף סדר ואתחנן [דברים ו, כ]". וכן העירו האבודרהם, שבלי הלקט, והגר"א. ואכן רש"י [שמות יג, יד] כתב: "דברה תורה כנגד ארבעה בנים; רשע, ושאינו מבין לשאול, והשואל דרך סתומה, והשואל דרך חכמה". הרי נקט כסדר כתיבתם בתורה.
(89) לכאורה עדיין קשה, מדוע החכם הוקדם לתחילת הרשימה, דנהי ש"ההפכים יש להם ידיעה אחת", והחכם והרשע צריכים להזכר ביחד, אך מדוע אי אפשר להזכירם לבסוף [אחרי האינו יודע לשאול והתם, שהוזכרו בתורה לפני החכם]. ויש לומר, שהחכם והרשע לא הוזכרו בהגדה מצד סדרם, אלא מצד הבנת עניינם הנובעת מהפכיותם. לכך אין עליך לשאול שהסדר בתורה הוא שונה, כי אצל בעל ההגדה לא הסדר הוא הקובע, אלא ההבנה שבהם היא הקובעת. לכך שני הבנים הראשונים הוזכרו מצד הבנתם, ושני האחרונים מצד סדרם, וכמו שמבאר והולך. ואודות "ידיעת ההפכים אחד" [לשונו בהקדמה לאור חדש (ס.)], הנה זהו יסוד נפוץ מאוד בספריו [ראה הערה הבאה], וכן בספר זה גופא נגע ביסוד זה בהרבה מקומות [למעלה פ"ו הערה 33, פי"ב הערה 39, פכ"ה הערה 45, פכ"ז הערה 78, פל"א הערה 17, פל"ד הערה 5, פל"ו הערה 33, פמ"ה הערות 36, 62, פמ"ו הערה 128, פנ"א הערה 27, להלן פס"א הערה 144, ועוד]. ובכת"י [שלא] כתב משפט זה כך: "כי ההפכים יש להם שווי יותר. וזה כי זה בא מצד תוספת שלו, וזה בא מצד תוספת שלו". ואודות השויון הקיים בין ההפכים, ראה למעלה הקדמה שלישית [קלב:], ושם הערה 44, פכ"ג הערה 211, ופל"ה הערה 46.
(90) לשונו בנצח ישראל ר"פ א: "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך. כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים [פסחים קטז.] בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך" [הובא למעלה פנ"ב הערה 73]. ובבאר הגולה באר החמישי [פח:] כתב: "כי הרגשת הפכים אחד, ומי שמרגיש בחום מרגיש בקור". ובח"א לע"ז ב. [ד, יז.] כתב: "מצד כי ידיעת ההפכים אחד, וכאשר הם מעידים בעצמם [אומות העולם] שהם בעלי ע"ז, וידוע כי האומות הם הפכים לישראל, א"כ בזה מעידים על ישראל כי הם צדיקים". וכן נקט לגבי בעל שם טוב ובעל שם רע [נתיב שם טוב פ"א (ב, רמו.)], חיה טהורה וחיה טמאה [גו"א ויקרא פי"א אות ג (רכז.)], חיים ומיתה [נתיב התורה פ"א (סב., ושם הערה 168)], אדם לעומת נחש [ח"א לסוטה ט. (ב, לח.)], ועוד [הובא למעלה פ"ו הערה 33].
(91) פירוש - שני הבנים הנותרים [תם ושאינו יודע לשאול] הוזכרו כפי סדרם בתורה. ודבריו טעונים ביאור, שהרי שני הבנים האלו לא הוזכרו בהגדה כסידורם בתורה; בתורה נכתב האינו יודע לשאול קודם [שמות יג, ח], והתם נכתב לאחריו [שם פסוק יד], וכמובא למעלה הערה 88 [וכן כתב להלן בסוף הפרק (לאחר ציון 212)]. ואילו בעל ההגדה הזכיר קודם את התם, ולאחריו את האינו יודע לשאול, שאמר: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה; אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר... רשע מה הוא אומר... תם מה הוא אומר... ושאינו יודע לשאול את פתח לו" [וכן הוא גם בהגדת פראג]. והשבלי לקט בשם אחיו רבי בנימין עמד על כך מדוע סיים בשאינו יודע לשאול, ולא בתם. וכיצד כתב כאן "ואחר כך זכרם כסדר". ושמעתי ליישב שאין כוונתו לסדר התורה, אלא לסדר ההגיוני, שמתחילה הזכיר חכם ורשע מפאת הפכיותם, ולאחר מכן הזכיר תם ושאינו יודע לשאול כסדר חכמתם, שיש לתם שלימות הידיעה [ששואל על שנויים שלפניו], ולאינו יודע לשאול יש חסרון בידיעה [שאינו שואל על שנויים שלפניו], וכמו שביאר למעלה. אך לכאורה זה אינו מספיק, כי להלן בסוף הפרק ביאר את סברת סדר התורה [רשע, אינו יודע לשאול, תם, וחכם] משום "שמעלה תמיד בידיעה" [לשונו לפני ציון 215], ומדוע סברת בעל ההגדה ["זכרם כסדר"] תהיה שונה מסברת התורה. ויל"ע בזה.
(92) ישאל כאן שש שאלות על אופן הזכרת ארבעת הבנים. וכל השאלות הללו נשאלו על ידי האברבנאל בזבח פסח [שערים כה-ל], וכפי שיובא בהערות בהמשך.
(93) כמו שכתב רש"י [שמות יג, יד].
(94) שאלת האברבנאל [שער כה], וז"ל: "במה שדרשו פרשת 'כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים' שהיא בסוף סדר ואתחנן על מצוות הפסח, כי הנה הפרשה ההיא על כל מצוות התורה החוקים והמשפטים תדבר, לא לבד במצוות הפסח". והרמב"ן [דברים ו, כ] כתב: "וטעם 'כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות', שישאל תחלה על מה יעידו אלה המצות הנקראים 'עדות', בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם. כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה. ומה החוקים, כי נעלם טעמם בתורה. והמשפטים, ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה, שנסקול העושה מלאכה בשבת, ונשרוף הבא על אשה ואמה, ונכה את הארבעים לזורע כלאים. כי משפטי ישוב המדינות בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה, צדיקים וטובים הן, כל רואיהם יכירון". הרי ששאלת "מה העדות והחוקים והמשפטים" נוגעת להרבה מאוד מצות, ולאו דוקא למצוות הפסח, ומה ראה בעל ההגדה לצרף בן זה לשאלות של ליל הסדר.
(95) הרי שאלת התם היא על פטר חמור, וכמו שכתב החזקוני [שמות יג, יד-טו] "מה זאת - על פסח ועל מצה כבר שמענו טעם, אבל על פדיית הבן והבהמה לא שמענו. ואמרת אליו 'כי בחוזק יד וגו' על כן' שהציל בכורינו ובכורי בהמתנו, 'אני זובח וגו''". וכן הקשה האברבנאל [שער ל], וז"ל: "איך הביא הבן התם בעניין הפסח ממה שאמר 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת', כי הנה זה לא נאמר על מצות הפסח, הלא תראה שהפרשה ההיא תצוה במצות פטר רחם, שנאמר [שמות יג, יא-יב] 'והיה כי יביאך ה' וגו' והעברת כל פטר רחם וגו'', ועל זה אמר 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר', לא על מצות הפסח, שלא נזכרה בפרשה".