אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק נב

פרק נא

(1) אודות שזאת התמיה המתבקשת, כך משמע מהמשך דברי הגמרא שם [פסחים קטו:]: "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה, אמר להו, עדיין לא קא אכלינן". וכן מורה לשון הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ג], שכתב: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'... וכיצד משנה... עוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו". הרי השינוי הוא שעקרו את השולחן קודם אכילה, ובדרך כלל עושים כן רק בסיום האכילה, ולא לפניה. וכן השו"ע [או"ח סימן תעג ס"ו] כתב: "ואז יצוה להסירם מעל השולחן ולהניחם בסוף השולחן כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו". ובתשובות הרא"ש [כלל יד סימן ה] כתב: "ויקח הקערה שבה המצות ויצוה להסירה מעל השולחן, כדי שיראה התינוק וישאל למה מסלקין הלחם, ועדיין לא אכלנו".

(2) אין כוונתו לחיוב הסבה שבליל הסדר, אלא להסבה סביב השולחן בכדי לאכול, וכמו "הסבו על השלחן" [רש"י ברכות נא:]. ואם לא היו מסובים, לא היה מקום לתינוק לתמוה מדוע אין אוכלים. אך עכשיו שהיו מסובים, ובזה היו מוכנים לאכול, ועם כל זה עקרו את השולחן, יש בכך הרחקת האכילה יותר מאם לא היו מסובים כלל, כי "שנה ופירש" מהאכילה. ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכט:] כתב: "ואילו לא באתה [תמנע] להתגייר, אין זה הרחקה. אבל מאחר שבאת להתגייר ונדחתה, זה היא תכלית ההרחקה" [ראה למעלה פי"ט הערה 198, ופמ"ה הערה 114].

(3) לשון המשנה ברורה [סימן תעג ס"ק סו]: "כדי שיראו התינוקות וישאלו. המצות מוכנות לאכילה למה מסלקין אותם. ויאמר להם, שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים". והנה תוספות [פסחים קטו:] כתבו "כדי שיכיר התינוק וישאל - כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים [פירוש - והן שאלות "מה נשתנה"]. אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר מ'מה נשתנה'". ומתוך שהמהר"ל לא כתב שמתוך השאלה על עקירת השולחן יבואו לשאול על שאר דברים, בפשטות משמע שאינו סובר כתוספות [כן כתבו בהגש"פ הוצאת מכון מהר"ל הערה 31]. וכן במנהגי מהרי"ל [סדר ההגדה (מהדורת מכון ירושלים) עמוד קה] כתב: "העיד מהר"י סגל על חמיו מהר"ר משה כץ, פעם אחת שאלתו בתו, אבא למה הגבהת הקערה, והתחיל 'עבדים היינו', ולא אמר 'מה נשתנה'", ודלא כתוספות. אך נראה שגם לפי המהר"ל אין לדלג על "מה נשתנה", שכתב "ישיב לו כי יש לנו לספר ביציאת מצרים קודם האכילה". הרי שהשאלה על עקירת השלחן אינה חלק משאלות הלילה [עד שתבוא ותאמר ששוב אינו צריך לשאול "מה נשתנה"], אלא היא הקדמה לדברים שיספרו בהם בלילה הזה, שעתה הולכים לקיים מצות סיפור יצ"מ. וראה למעלה פ"נ הערה 76.

(4) "והוא במקום עקירת שלחן" [הוספה בכת"י (שכא)]. והרשב"ם [פסחים קטו:] כתב: "מצוה היא לעקור את השלחן... והני מילי לדידהו דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו, וכן לכל אחד, אבל אנו מסלקין את הקערה שבה המצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן, ודי לנו בכך... ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו". וכן הוא בתוספות שם [ד"ה למה] "למה עוקרין את השלחן - דוקא שלהן, שהן קטנים. אבל שלנו שהן גדולים, איכא טורח גדול בעקירתו, נהגו לסלק הקערה לצד אחד, דליהוי כעקירת שלחן". והרא"ש [פסחים פ"י סימן כט] כתב: "והאידנא ששלחנות שלנו גדולים הם, וטורח לסלקם, מסלקינן הקערה שבה המצות, כאילו אינם רוצין לאכול יותר".

(5) "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין" [הגדה של פסח]. ובמשנה [פסחים קטז.] לא הזכירו את השאלה על הסבה, אך הזכירו את השאלה על קרבן פסח: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי", ופירש הרשב"ם [שם]: "בזמן שבית המקדש קיים היה שואל כן".

(6) כן הקשה האברבנאל בזבח פסח, השער השביעי, ויובא בהערה הבאה. ובכת"י [שכא] כתב שאלה זו בשם "המפרש האגדה", ונראה שכוונתו לאברבנאל. וראה למעלה פ"נ הערה 148.

(7) לשון האברבנאל: "בתשובת 'עבדים היינו לפרעה וכו'', והוא שבהיות השאלה על המצה ועל המרור ועל ההסיבה והטיבול... לעניין הטיבול וההסיבה לא השיב דבר, וגם לא לעניין המרור". וכן היה קשה להרבה מפרשי ההגדה, וכמבואר בהערה הבאה.

(8) פירוש - האברבנאל ודעימיה [יובאו בסמוך] ביארו ש"עבדים היינו" היא התשובה ל"מה נשתנה", וטרחו לבאר כיצד שאלות "מה נשתנה" מתיישבות. וכגון, האברבנאל [עמוד קה] כתב: "'עבדים היינו' זו היא תשובת שאלת 'מה נשתנה'. כי לפי ששאל השואל למה בלילה היה נעשה דברים מורים על העבדות, ודברים מורים על החירות. היתה תשובתו שבלילה הזה 'עבדים היינו לפרעה במצרים', ולכן נעשה אותם הדברים המורים על העבדות. ובלילה הזה גם כן 'הוציאנו ה' אלקינו משם', והיינו בני חורין, ולכן נעשה אותם הדברים המורים על החירות. כי הנה בלילה אחת בתחילתה היינו עבדים, ובסופה היינו בני חורין, ולכן נעשה דברים ההפכיים האלה בלילה הזה מכל שאר הלילות, לזכרון העבדות והחירות שהיינו בו בזה הלילה. הנה התבאר מזה היות התשובה מספקת וכוללת לכל חלקי השאלה... ולכן לא נתן כאן טעם המרור משום [שמות א, יד] 'וימררו את חייהם', כי לא בא לתת טעם למצות המרור, כי אם להפכיות הפעולות, כמו שזכרתי". וכן הרבה מפרשי הגדה הבינו ש"עבדים היינו" היא תשובה ל"מה נשתנה", והם: הפירוש המיוחס לרשב"ם, הריטב"א, ארחות חיים, רשב"ץ, אבודרהם, הרי"ד, ועוד. אך המהר"ל סובר [בהסברו הראשון] שהתשובה תהיה רק בסוף המאמר, כשמשיב על פסח מצה ומרור, וכמו שהולך ומבאר.

(9) בדברי רבן גמליאל שאומר "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו; פסח מצה ומרור". ובזה יש את התשובה לשאלות ממצה מרור וקרבן פסח.

(10) לשונו בכת"י [שכא]: "רק בדברים אשר מתחיל עתה הוא התחלת הספור, כדי שיגידו תחילה שהיינו עבדים והקב"ה גאלנו, ודברים אלו הם הקדמה. לפיכך אנו אוכלין פסח מצה ומרור, והוא תשובה בודאי לכל השאלות".

(11) לשון הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ז הלכות ו-ז]: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". הרי שחובת ההסבה נובעת מחמת שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שההסבה היא דרך חירות. ורש"י [פסחים צט:] כתב: "ואפילו עני בישראל לא יאכל בלילי פסחים עד שיסב כדרך בני חורין, זכר לחירות".

(12) מעין כן ביאר השבלי הלקט, ש"עבדים היינו" היא תשובה רק לשאלת ההסבה, ואילו שאר השאלות ייענו רק בסוף המאמר [ובזה הוא כמהר"ל], וז"ל: "'עבדים היינו כו'' היא תשובת ההסיבה לבד, שיצאנו מעבדות לחירות, וההסיבה היא סימן לבני חורין... ותשובת השאלות האחרות בסוף ההגדה 'רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו; פסח מצה ומרור... תדע לך שכן הוא, דאמרינן התם [פסחים קטז.], אמר ליה רב נחמן לדראו עבדיה, עבדא דשבקיה מריה לבר חורין ויהיב ליה דהבא וכספא, מאי בעי למיעבד. אמר ליה, צריך לאודיי ליה ולשבוחיה [תרגום: עבד שהוציאו רבו לחירות ונתן לו זהב וכסף, מה צריך העבד לעשות. אמר לו, צריך להודות לו ולשבחו]. אמר ליה, פטרתן ממימר 'מה נשתנה'. פתח ואמר 'רבן גמליאל היה אומר וכו''. הא למדת שהיא תשובת 'מה נשתנה'". אך יש להבין, היכן התשובה לשאלה מדוע אנו מטבילין שתי פעמים. ואולי על כך הגמרא [פסחים קיד:] ביארה "בעינן תרי טיבולי כי היכי דליהוי ביה היכרא לתינוקות", ולכך אין בעל ההגדה מיישב שאלה זו. וראה למעלה פ"נ [לאחר ציון 66].

(13) "אם היה הבן חכם, הבן שואל את אביו" [רבינו חננאל שם].

(14) לפנינו בגמרא אמרו "ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות פסח, שואלין זה לזה", ולא נזכר "מה נשתנה", אלא שמופיעות נקודותיים, ולאחריהן המלים "מה נשתנה". ובדקדוקי סופרים [דף קפא] כתב: "בדפוסים החדשים הדפיסו אחרי מלות 'שואלין זה לזה' שתי נקודות, לומר שמכאן מתחיל ציון המשנה 'מה נשתנה'. ושבוש הוא, ובכל כתבי היד ובדפוסים הישנים היא ברייתא אחת, וצ"ל הנקודות אחר 'מכל הלילות'". וכן למעלה פ"ב [קפג.] הביא לשון הגמרא ש"אפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'". וכן העתיקו הטור [או"ח סימן תעג], הב"י שם [ס"ק ז], ושו"ע [או"ח סימן תעג ס"ז].

(15) יש להעיר, כי במשנה [פסחים קטז.] אמרו סתם "כאן הבן שואל אביו... מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ורק בגמרא [שם] אמרו על כך "חכם בנו, שואלו. ואם אינו חכם, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'". הרי הציור של "שני תלמידי חכמים" הוא האופן האחרון שהגמרא הציעה, אך האופנים הקודמים מדברים בבנים, ולא בשני תלמידי חכמים. וכן למעלה פ"ב [קפב.] ביאר שקודם יש להשיב לבן, "כי שאלת בנו יותר עדיף... שאינו יודע המצוה לגמרי יותר מצוה, שהוא פרסום אליו יותר... אבל תלמידי חכמים, שכבר יודעים ענין הפסח, אין כל כך פרסום, כיון שכבר ידעו כל ענין הפסח. ומכל מקום גם כן הם צריכים לספר ביציאת מצרים". ומאי האי שכתב כאן שאמירת "מה נשתנה" נאמרת על ידי תלמידי חכמים דוקא. ויש לומר, שאין כוונתו לומר שזו שאלה של תלמידי חכמים בלבד, אלא שזו שאלה של תלמידי חכמים גם כן. לאמור ששאלת "מה נשתנה" מתאימה להשאל גם על ידי תלמידי חכמים, ולכך בהכרח שאין זו שאלה על הטעם של מצה ומרור [כי זאת הת"ח יודעים מעצמם], אלא זו שאלה אחרת, וכמו שמבאר. וראה להלן הערה 28, שנקודה זו מתבארת מדבריו שם.

(16) לכך אין השאלה "מצה זו על שום מה", כי ת"ח יודעים דבר זה.

(17) שני הטיבולין, והסבה.

(18) ואם תאמר, הרי בודאי שגם דבר זה ידוע לתלמידי החכמים, ומאי אולמא שאלה זו משאלת "מצה זו על שום מה" ששלל. ויש לומר, שסיפור יצ"מ גופא צריכה להאמר גם אם הסיפור כבר ידוע למספר. וכן כתב למעלה פ"ב [קפב:]: "שיש לספר כל ענין הפסח אף על גב שידע, משום דמצוה לספר ביציאת מצרים. ומזה יש ללמוד אף אם הוא תלמיד חכם גמור, ויודע המצות החקים והמשפטים, צריך לספר ביציאת מצרים... שאף על גב שידע המצוה, מצוה לספר ולדבר מזה בפה, שזה פרסום יותר, לכך יש לו לשאול 'מה נשתנה הלילה וכו''". ולהלן בסוף הפרק כתב: "ואם תאמר, אחר שהוא חכם ונבון, למה לו לספר. אין הדבר קשיא, כי צריך לספר את הדבר, וכמו שאמר הכתוב [דברים טז, ג] 'למען תזכור את יום צאתך'. לפיכך 'אף אם כלנו חכמים כלנו נבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים'", ולהלן פנ"ג כתב: "מזה למדנו כי חייב האדם לפרסם יציאת מצרים בפה, אף שהוא חכם גמור ויודע הכל, מחויב לפרסם בפה". זאת ועוד, אפילו שהחכם נמצא לבדו, מכל מקום צריך להוציא סיפור יצ"מ בפיו, וכמו שכתב החינוך [מצוה כא], וז"ל: "וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב" [ראה להלן הערה 270]. אך אין ענין לספר בעניני המצה והמרור אם הם כבר ידועים למספר.

(19) פירוש - לפי מהלך זה התשובה נסמכה מיד לשאלה ["כסדר"], ולא כפי מהלכו הקודם שהתשובה נאמרת בריחוק רב מהשאלה [בסוף ההגדה].

(20) "ויש לשאול, למה לא זכר ד' כוסות" [לשונו בכת"י (שכב)]. וכן הקשו הרשב"ץ, האברבנאל [בשער החמישי, ובהמשך עמוד קה], הגדת ברכת השיר, הגדת מעשה נסים, ועוד. והרש"ש [פסחים קטז.] כתב: "דקדקו קצת מפרשי הגדה מדוע אינו שואל על ד' כוסות".

(21) פסחים קיז: "ארבע כסי תיקנו רבנן". ומה שכתב "תקנת חכמים לגמרי", כדי לאפוקי מהסבה, שאף שהיא ג"כ תקנת רבנן, מ"מ היא קשורה למצה שהיא דאורייתא, וכמו שמבאר והולך.

(22) אלא שרשם בתורה. ואף על פי שבזמן הזה מרור הוא מדרבנן [פסחים קכ.], מ"מ בזמן שהיו מקריבים קרבן פסח המרור היה מהתורה [שם], שנאמר [במדבר ט, יא] "על מצות ומרורים יאכלוהו".

(23) ירושלמי פסחים פ"י ה"א "אמר רב לוי, ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד, וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות", והרי זה זכר ליציאת מצרים, מפני שבאותו יום נהיינו בני חורין [שאילתות שאילתא עז]. והמאירי [פסחים צט:] כתב: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב [שם]. רצה לומר שלא יאכל אלא בהסבה דרך חירות, כדי שירמוז בה סימן לחירות וגאולה, ויתעורר לשבח מי שגמלנו טובה בגאולה וחירות משעבוד קשה ומגונה". ואע"פ שבמדרש [שמו"ר כ, יח] אמרו "'ויסב אלקים את העם' [שמות יג, יח], מכאן אמרו רבותינו [פסחים צט:] 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', שכך עשה להם הקב"ה", ומכך משמע שהסבה היא מן התורה, מ"מ כבר כתב בספר המנהיג [הלכות פסח סימן נד] שהמדרש הוא "סמך להסיבה מן התורה".

(24) ופירש רשב"ם [שם] "כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון כבני חורין, שהוא זכר הגאולה".

(25) פירוש - הטיבול הראשון נעשה עם כרפס [שו"ע או"ח סימן תעג ס"ו], ואינו נעשה עם מרור. לכך אין לו שום שייכות למצוה מן התורה.

(26) פירוש - בטיבול השני מטבילין את המרור בחרוסת [ראה הערה הבאה], ו"החרוסת מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים" [לשון הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז הי"א]. ומקשה, שאע"פ שהטיבול השני נעשה עם מרור, ולא עם כרפס [ולכך יש לטיבול השני שייכות מסויימת למצות מרור מהתורה], מ"מ החרוסת שיש בטיבול השני היא לגמרי מדרבנן, ללא זיקה כלשהיא לדאורייתא.

(27) פסחים [קטו.] "אמר רב פפא, שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת". והמחבר [שו"ע או"ח סימן תעה ס"א] כתב: "יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת".

(28) יש להבין סברתו [שרק שואלים ב"מה נשתנה" על דברים הקשורים לחיובי תורה], שהרי השאלות האלו הן של תינוקות המתעוררים לשאול מחמת השינויים שרואים בלילה הזה ["כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות" (פסחים קיד:)], ומדוע ששאלות אלו יוגבלו רק לשינויים הקשורים לחיובי תורה, הרי התינוקות אינם יודעים מה מדאורייתא ומה מתקנ"ח. ויש לומר, שהמהר"ל לשיטתו ממה שכתב למעלה [לאחר ציון 12] ש"מאמר 'מה נשתנה' הוא מאמר תלמיד חכם... כי 'מה נשתנה' שאלת תלמיד חכם... ששואל מה ענין זה לנו, כי מה קרה לנו שעושין החירות והשעבוד, ובאיזה מקום היה זה". ולמעלה [הערה 15] נתבאר שאין כוונתו לומר שזו שאלה של תלמידי חכמים בלבד, אלא שזו שאלה של תלמידי חכמים גם כן. לאמור ששאלת "מה נשתנה" מתאימה להשאל גם על ידי תלמידי חכמים, ולכך ניתן להגביל שאלות אלו לדברים הקשורים לחיובי תורה. והסברה לכך היא, שהואיל ומצות סיפור יצ"מ היא מהתורה, לכך דרך הבנת מצות התורה של הלילה הזה יהיה אפשר להגיע למצות סיפור יצ"מ, כי שתיהן [מצוות הלילה ומצות סיפור יצ"מ] הן מהתורה, ושייכות להדדי. אך מצוות דרבנן הן תוספת על התורה, ואין צורך להעזר במצוות דרבנן בכדי להגיע למצות סיפור יצ"מ שהיא מהתורה.

(29) לשונו להלן פ"ס [לאחר ציון 322]: "כי ארבע כוסות תקנו חכמים דרך חירות, שכן דרך בני חורין לשתות בסעודה ארבע כוסות, כי פחות מזה אין זה מורה על החירות, ויותר מזה היה דרך שכרות, וגם זה אינו בן חורין". הרי שדרך בני אדם לשתות בסעודה ארבע כוסות. ובהגש"פ משנת מהר"ל [אות סב] הביא יישוב דומה לזה מהגדת באר מרים [לרב ראובן מרגליות], וכלשונו: "ואשר לא טבעו שאלה על מנין ד' כוסות שחייבין בליל פסח, נראה שזהו יען כי גם במסיבות אחרות בכל ימות השנה נהגו לשתות ד' כוסות; ראה ברכות [מג.] 'כיצד סדר הסיבה וכו', בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו [על המטות] והסבו כו' בא להם יין וכו'', וברש"י [שם] 'דהאי יין בתרא הוא יין שלפני המזון'. ושם [מב.] 'בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון', ועיין רש"י שם. נמצא ששתו ד' כוסות; א' קודם ההסיבה, ב' לפני המזון, ג' לפני ברכת המזון, וד' כוס של ברכת המזון... [הרי] עצם השתיה של ד' כוסות נהגו בם גם בכל השנה, ולכן לא הוטבע מנין הכוסות בשאלות". אמנם בכת"י כאן [שכב] כתב שבשאר לילות שותים שתי כוסות, וכלשונו: "כי אין אדם אוכל בלי שתיה [ראה להלן פ"ס הערה 180], וסתם אכילה יש בה שתיה. רק שיש בזה הלילה החיוב ד' כוסות דוקא, אין זה שינוי שיאמר 'מה נשתנה', כי ב' כוסות בשאר לילות, והלילה הזה ד' כוסות, אין זה שינוי כלל". ומעין דבריו כאן כתב הרשב"ץ, וז"ל: "זה הוא הטעם למה אינו שואל על ארבע כוסות, כי בכל הלילות אם רצה לשתות [ישתה] כן, ואין זה שינוי בלילה הזה". וכנראה כוונתו כנ"ל, שנוהגין לשתות כך בשאר לילות [דאל"כ (אלא שכוונתו לומר שבשאר לילות יש בידו לשתות אם ירצה), יקשה על הרשב"ץ שבכל שאר הלילות גם יכול לאכול מצה, להסב, ולטבול כמה פעמים שירצה].

(30) פירוש - בכל הנוסחאות שלנו להגדה של פסח אומרים "אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת". וכן הוא במשנה שלפנינו [פסחים קטז.]. והדגשתו היא שאומרים "אין אנו חייבין לטבל".

(31) פירוש - הגמרא [פסחים קטז.] בתחילה ביארה שצריך לומר "שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". ועל כך המשיכו בגמרא [שם] ואמרו "מתקיף לה רב ספרא, חיובא לדרדקי", ופירש הרשב"ם [שם] "בתמיה, הא משום היכרא דתינוקות כדי שישאלו קעבדינן", ואי אפשר לומר לשון חיוב אם זה רק כדי שישאלו התינוקות.

(32) המשך לשון הגמרא [פסחים קטז.] "אלא אמר רב ספרא, הכי קתני; 'אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים", הרי תיבת "חייבין" הוסרה מהמשנה.

(33) פירוש - על פי מסקנת דברי רב ספרא הגיהו הרשב"ם והטור את הנוסחא "אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת", ובמקומה אמרו "אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת". ודע, שהטור לא ביאר את טעמו מדוע יש להגיה את הנוסחא שלנו, אלא סתם דבריו. אך הרשב"ם [פסחים קטז.] כתב כן להדיא: "אלא אמר רב ספרא כו' - מהכא שמעינן דהכי אית לן למימר 'שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת', והאומר 'אין אנו חייבין לטבל' שיבוש הוא בידו". וכן הב"י [או"ח סימן תעג ס"ז] כתב: "ולא גרסינן 'אין אנו חייבין לטבל', והכי אמרינן בפרק ערבי פסחים [פסחים קטז.]. וטעמא משום דאם כן משמע דבלילה הזה אנו חייבין לטבל שתי פעמים, וליתא, דטיבול ראשון אינו חובה, ואין עושין אותו אלא כדי שישאלו התינוקות" [הובא למעלה פ"נ הערה 86]. וראה להלן הערה 46 שסתימות דברי הטור היא הסבה שלהלן נקט רק בשמו של הטור, ולא בשמו של הרשב"ם.

(34) לשון המשנה [פסחים קיד.] "הביאו לפניו מטבל בחזרת", והפירוש שאוכל חזרת בטיבול. ו"חזרת" היא מה שהיום קוראים חסה, שזהו מרור. והגמרא [פסחים קיד:] ביארה שהטיבול השני נעשה רק משום היכרא דתינוקות, וזה מוסב על הציור של המשנה [שהטיבול הראשון היה במרור]. וכן אמרו בגמרא [פסחים קיד:] "ודקאמרת תרי טיבולי למה לי, כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. וכי תימא אם כן לישמעינן שאר ירקות. אי אשמעינן שאר ירקות, הוה אמינא היכא דאיכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי, אבל חזרת לחודא לא בעי תרי טיבולי. קמשמע לן דאפילו חזרת בעינן תרי טיבולי, כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות".

(35) במצות מרור.

(36) פ"נ [לאחר ציון 67].

(37) לשונו למעלה פ"נ [לאחר ציון 78]: "הא דמקשה בגמרא [פסחים קטז.] אתרי טבולין, דקאמרינן 'אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים'. ומקשה, חיובא לדרדקי וכו'. ומתרץ, דכך יאמר; 'בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת'... אמתניתין [פסחים קיד.] קאי, שהטיבול הראשון גם כן בחזרת, דאין לו שאר ירקות. וכיון שטיבול ראשון בחזרת, דהוא מרור, יצא כבר בטיבול ראשון במרור. וטיבול השני בחזרת אינו רק משום היכרא דתינוקות".

(38) הנה הטור או"ח סימן תעה ס"ה כתב שהבה"ג [הלכות ברכות ריש פ"ב] והרא"ש [ר"ה פ"ג סימן יא] פסקו שמצות צריכות כוונה. אך הר"ן [ר"ה ז: בדפי הרי"ף] הביא הרבה ראשונים הסוברים שמצות אינן צריכות כוונה. וכן האור זרוע [הלכות ר"ה סימן רסא] והרשב"א [ר"ה כח:] סוברים דמצות אינן צריכות כוונה. והמחבר [שו"ע או"ח סימן ס ס"ד] פסק שמצות צריכות כוונה. וכן המשנ"ב סימן תעה ס"ק לד כתב: "דמצות צריכות כוונה". והמ"א [סימן ס ס"ק ג] והמשנ"ב [שם ס"ק י] כתבו בשם הרדב"ז [ח"ד סימן אלף צד] שרק במצות דאורייתא בעי כוונה, אך במצות דרבנן אין צריך כוונה. ופשטות לשון המהר"ל היא שלעולם לא בעי כוונה, וכדעת הראשונים שהביא הר"ן. וכן כתב בגו"א בראשית פי"ט אות מב [שלז.] שמצות אינן צריכות כוונה [ראה שם הערה 94]. וראה להלן פנ"ג הערה 4.

(39) לשונו למעלה פ"נ [לאחר ציון 103]: "דודאי טבול ראשון כדי שיהיה ניכר הטבול השני לשם מצות מרור, שאף על גב שאכל המרור בתוך הסעודה בעידן אכילת מרור, כיון שדרך לאכול חזרת כל השנה, לא יהיה ניכר שהוא לשם מצוה. לכך צריך טבול ראשון, כדי שיהיה נראה טבול חזרת לשם מצוה. ומדקדק [ריש לקיש (פסחים קיד:)], דלמה צריך עוד טבול שני, אלא משום דמצות צריכות כונה. והא דלא דייק מטבול ראשון, דלמה צריך טבול ראשון כלל, אלא שיהיה ניכר הטבול השני לשם מצוה, אם כן מצות צריכות כונה. דאין זה ראיה, [ד]לעולם יש לומר דאף על גב דמצות אין צריכות כונה, עדיין צריך שיהיה ניכר המצוה לגמרי. לפיכך הטבול הראשון, כדי שיהיה ניכר הטבול השני שהוא לשם מצוה", וראה שם הערה 108. ולפי דבריו [שאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ בעי היכר שנעשה לשם מצוה], תתיישב ברווחא שאלת רבי שלמה קלוגר [סוכה ב.], שהנה נחלקו [שם] רבנן ורבי יהודה בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה [לרבנן היא פסולה, ולרבי יהודה היא כשרה]. ובגמרא [שם] רבה ביאר שרבנן לומדים דינם מהפסוק [ויקרא כג, מג] "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ד"עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה. למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא". והקשה רבי שלמה קלוגר בזה"ל: "מה פריך הש"ס מנה"מ לרבה, ואמר משום דלא שלטא בה עינא, א"כ למאן דאמר מצות צריכות כוונה בלאו קרא תפסל, כיון דבעינן שיכוין לשם מצות סוכה, ואם לא שלטא בה עינא, ולא יזכור שיושב בסוכה, א"כ לא יכוין כלל לשם מצות סוכה. וכיון דבאמת מצות צריכות כוונה הוי פלוגתא דתנאי בפסחים [קיד:], א"כ נימא דבזה פליגי רבנן ורבי יהודה; רבנן ס"ל מצות צריכות כוונה, לכך פסול למעלה מעשרים, כיון דלא שלטא בה עינא לא יזכור שיושב בסוכה. ורבי יהודה יסבור דמצות אין צריכות כוונה, לכך לא בעי היכר". אך לפי המהר"ל א"א לתלות מחלוקת רבנן ורבי יהודה בזה, כי אף אם רבי יהודה יסבור דמצות אין צ"כ, מ"מ עדיין בעי היכר למצוה. לכך בע"כ שיש היכר למצוה גם אם הסוכה היא למעלה מעשרים אמה ולא שלטא בה עינא, ואעפ"כ היא פסולה לרבנן, ולדבר כזה בעי מקרא שילמדנו זאת.

(40) "ואין צריך למחוק הגירסא שלנו" [לשונו בכת"י (שכב)]. ולמעלה פ"נ [לאחר ציון 108] כתב: "אבל מטבול שני מדקדק שפיר, דאם מצות אין צריכות כונה, אם כן טבול שני למה לי. דאין לומר שיהא ניכר לשם מצוה, דכיון דיצא כבר בטבול ראשון, אם כן אין הטבול השני מצוה, שתאמר עליו שיהא ניכר לשם מצוה".

(41) פ"נ [לאחר ציון 110].

(42) פירוש - הגמרא מבארת שלעולם מצות אינן צ"כ, וצריך שני טיבולין משום היכר לתינוקות. ועל כך מקשה הגמרא שאם כן התנא היה יכול להשמיענו שגם כאשר מטבל טיבול ראשון בשאר ירקות [שאין יוצאין בהם ידי מרור] וטיבול שני בחזרת, יש בטיבול השני היכר לתינוקות. ומדוע השמיענו באופן שלא מצא אלא חזרת [אם לא כדי להורות שמצות צריכות כונה].

(43) לשונו למעלה פ"נ [לאחר ציון 113]: "והשתא מאי 'וכי תימא', דהא גם למקשה קשיא קושיא זאת, למה צריך טבול ראשון בחזרת, לאשמועינן שאר ירקות, כיון דטבול ראשון לא הוי רק משום לעשות טבול דרך חירות, למה לי לעשות דוקא בחזרת, דהוא מרור. אלא פירושו כמו שאמרנו, דריש לקיש היה סובר לכך בעי טבול ראשון בחזרת, דעל ידי טבול ראשון ניכר דטבול שני, דהיינו המרור, שהוא אוכל דהוא לשם מצוה, ולא יאמרו שכדרכו מטבל כשאר ימות השנה, ולכך יעשה טבול ראשון, ודהשתא ניכר טבול שני שהוא לשם מצוה. ומפני דחיישינן שמא עדיין לא יעשה הטבול השני למצוה, אף על גב דעבד ליה היכרא, לפיכך יותר טוב לעשות טבול ראשון במרור, שאם לא כיון לגמרי בטבול שני לשם מצוה, מכוין בטבול ראשון. שמאחר שעל כל פנים הוצרכו לתקן טבול ראשון שיהיה ניכר טבול שני שהוא לשם מצוה, יש לתקן טבול ראשון במרור, שאם לא כיון בטבול שני לשם מצוה, וכיון בטבול ראשון, יצא. אבל השתא דאמרינן מצות אין צריכות כונה, אם כן למה צריך טבול ראשון במרור, דאף על גב שלא כיון בטבול שני, יצא, דמצות אין צריכות כונה".

(44) "שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".

(45) לשון הב"ח [או"ח סימן תעג ס"ז]: "מהר"ל מפראג חילק דכשהטיבול הראשון בשאר ירקות, שפיר הויין שני הטיבולים חיוב גמור, ובגמרא איירי כשהטיבול הראשון במרור. ולא נהירא". ולא ביאר מהי השגתו. ואולי כוונתו לשאלות של הפרי חדש [או"ח סימן תעג ס"ק ו] על המהר"ל, שהובאו למעלה [פ"נ הערה 74]. ומהתוספות [פסחים קיד. ד"ה הביאו] ומהמרדכי פסחים סימן תריא משמע כמהר"ל, עיי"ש. וכן הט"ז [או"ח סימן תעג סוף ס"ק ז] כתב כמהר"ל. ואם תאמר, אם גם הטיבול הראשון הוא מצוה וחיוב, מדוע אין על כך חיוב ברכת המצות. והריטב"א [בהלכות סדר ההגדה (עמוד ט)] שאל כן בכלליות, וז"ל: "אין מברכין עליו [על הכרפס] ברכת המצוות 'בא"י כו' אקב"ו לאכול ירקות מרים', אלא ברכת הנהנין בלבד. ובודאי שיש לשאול טעם לזה". ובספר קובץ רשימות שיעורים [פסחים, פרק ערבי פסחים ס"ס עז] יישב זאת דוקא לפי מהר"ל, וז"ל: "לפי המתבאר מדברי המהר"ל דגדר המצוה בהטיבול הראשון הוא משום דהוי הכשר לקיום מצות המרור, דע"י הטיבול הראשון הוא דמינכרא דהוי לשם מצוה, ומיקיימא המצוה דמרור, לפי זה יש לבאר ג"כ הא דלא מברכין ברכת המצוות על הטיבול הראשון, כיון דלא הוי מצוה בפ"ע, וכל מה דמיחשב בשם מצוה הוא משום דהוי הכשר למצות המרור, דלכן הוי כחלק ממצות המרור, ולכן אין מברכין עלה, דלא תקנו חז"ל ברכה מיוחדת למצות הכרפס, דנכלל ונפטר בעיקר הברכה דמברכין על המרור, דמה דהכרפס הוי בשם מצוה הוא משום דהוי הכשר למצות המרור, וממילא דבטל וטפל לעיקר מצות המרור ולברכתה".

(46) מה שמזכיר כאן רק את הטור, ולא את הרשב"ם [שהזכירו למעלה (לאחר ציון 30) יחד עם הטור], הוא משום שעכשו ביאר שהטעם שלא אומרים "אין אנו חייבין לטבול" אינו משום קושית רב ספרא "אטו חיובא לדרדקי" [פסחים קטז.], אלא כדי להשוות את הגירסא בין שיש לו שאר ירקות לבין שאין לו שאר ירקות. אך זה אי אפשר לומר לפי הרשב"ם, שהוא כתב להדיא [שם] שמחמת קושית רב ספרא אין לומר "אין אנו חייבין לטבול" [הובא למעלה הערה 33]. לכך דבריו כאן הם רק לפי הטור [שסתם דבריו ולא ביאר נימוקו], ולא לפי הרשב"ם. ולמעלה פ"נ [לאחר ציון 85] כתב: "ולפי זה היה נראה לישב הנוסחא שכתוב בהן 'שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים'. כי הנוסח הזה איירי בסתם, דיש לו שאר ירקות לטיבול הראשון, והשתא הוי שני הטיבולין חובה... ואפילו הכי מחק הטור [או"ח סימן תעג ס"ז] 'אין אנו חייבין לטבל', משום דלפעמים אין לו שאר ירקות, ובטיבול הראשון לוקח גם כן מרור, והרי בטיבול ראשון יוצא ידי מצות מרור... והטיבול השני כדי לעשות היכרא לתינוקות בלבד".

(47) לא מצאתי מקומו, דאמנם למעלה פ"ב [קפג.] ביאר את העדיפות שיש בסיפור יצ"מ לבנו מאשר שני תלמידי חכמים ששואלין זה לזה "מה נשתנה", אך לא עסק שם כלל בצורך ב"מה נשתנה", ומדוע אין מתחילין ישירות ב"עבדים היינו".

(48) כמו שכתב להלן בפרק [לאחר ציון 232] שהמושכלות הראשונות "נסמכות אל הגשמים, שמהם קונה הידיעה". וכן מצינו שחז"ל תמיד נקטו בדבריהם ב"משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם וכו'", כדי להקנות לנו את הידיעה מן המורגש אל המושכל. והרמב"ם [הקדמתו לפירוש המשניות] כתב: "הלימוד להמון העם צריך שיהיה בדרך חידה ומשל, כדי שיהיה כולל הנשים והנערים והקטנים, עד אשר ישלם שכלם, ואז יתבוננו וישכילו עניני הרמזים ההם. ולענין זה רמז שלמה עליו השלום, באמרו [משלי א, ו] 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם'". ואמרו חכמים [סוטה מט.] "משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים", ופירש רש"י [שם] "מושלי משלות - לתת אות אמתלא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה". והמהר"ש אלקבץ כתב: "חכמות האצילות לא יתכן ללמוד וללמד אותה אם לא תתלבש במשל גופני לצייר ציורים ולהמשיל דמיונות. והמשכיל יבין לעלות מן המוטבע אל המורגש, ומן המורגש אל המושכל, ומן המושכל אל הנעלם" [נדפס בסוף הספר "מאמר שברי לוחות" לרמ"ע מפאנו (ל:)]. ובספר שומר אמונים הקדמון [למהר"י אירגאס ויכוח ראשון אות נה] כתב: "ועתה על ידי זה המשל המורגש תעלה אל המושכל, ותבין כי מה שאנו אומרים שהיו הספירות נעלמות בו וכו'". וראה להלן הערה 235.

(49) פירוש - המאמר של "מה נשתנה" מתמקד על מצות ליל הסדר [מצה, מרור, טיבולים, הסבה, וקרבן פסח בימי המקדש], ולכך יש לפתוח את סיפור יצ"מ במאמר "מה נשתנה", כי למצות יש שייכות אל המורגש. ואודות שהמצות הן מורגשות לעומת הידיעות המושכלות, הנה על כך נאמר [משלי ו, כג] "כי נר מצוה ותורה אור", הרי המצוה היא נר [דבר מורגש], והתורה היא אור [נבדל מהמורגש]. ובנתיב התורה ר"פ יז [עתר.] כתב: "מעלת המצוה שבזולת המצות אין השלמה לאדם, ואף כי השלמת התורה היא על הכל, עם כל זה אם אין המצות, אין כאן תורה. וזה שאמרו בפרק בית שמאי [יבמות קט:], תניא רבי יוסי אומר, כל האומר אין לו אלא תורה... אפילו תורה אין לו... וביאור זה מה שאמר כי 'אף תורה אין לו', כי התורה היא שכלית, ואינה שייכת אל האדם שהוא גשמי, רק על ידי המצות שהם מתיחסים לאדם לגמרי... אצל המצוה כתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה', ואצל הנשמה כתיב גם כן [משלי כ, כז] 'נר ה' נשמת אדם', שהם שניהם שוים... ולכך המצות שהם שייכים לאדם, על ידי זה יש לאדם שייכות אל התורה. וכאשר מדליק הנר, אחר כך מגיע אל האור, שהוא התורה. ולכך כאשר עושה המצות, שהם נר, אחר כך מגיע אל האור, היא התורה. ולכך כתיב 'כי נר מצוה ותורה אור', והיה לו להקדים ולומר 'כי תורה אור ונר מצוה'. רק כי הכתוב בא לומר כי המצוה היא סבה לתורה, שאם אין האדם עושה המצות, ויאמר כי לא יהיה לי רק למוד התורה, אף התורה אין לו. כי האדם והתורה הם שני דברים נבדלים זה מזה, ואינם שייכים זה לזה; שהאדם הוא חמרי, והתורה היא שכל פשוט. אבל המצוה שהיא תלויה במעשה, אשר המעשה שייך אל הגוף והגשם, ועל ידי זה האדם ראוי אל התורה השכלית. ולכך אמר שאם האדם יאמר 'אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו'". וישראל אמרו [שמות כד, ז] "נעשה ונשמע", ואמרו על כך חכמים [זהר חדש בראשית מז.] "עשיה בעובדין טבין, ושמיעה באורייתא". וכן הגר"א [אדרת אליהו דברים לב, א] כתב: "והם אמרו 'נעשה ונשמע', כי נגד המצות המיוחדים לגוף אמרו 'נעשה', ונגד התורה הלימודית המיוחד לנשמה והשכל אמרו 'נשמע'". הרי שישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע" כי כך סדר הדברים מחייב; דרק על ידי המצות ניתן להגיע לתורה. נמצא שיחס המצות לתורה, יחס כפול הוא; מחד גיסא ללא מצות א"א להגיע לתורה, ו"כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו". ומאידך גיסא "התלמוד מביא לידי מעשה" [קידושין מ:], וכמבואר למעלה פ"ו הערה 93. ולפי זה מתבאר עוד דיוק בלישנא דקרא "כי נר מצוה ותורה אור"; לאחר שנאמר ברישא "נר מצוה" [הקדים ה"נר" ל"מצוה"], היה ראוי שימשיך ויאמר בסיפא "ואור תורה" [יקדים ה"אור" ל"תורה"]. אך לא כך נאמר בסיפא, אלא נאמר בה "ותורה אור", והלא דבר הוא. אמנם לפי דבריו בנתיב התורה מיושבת הערה זו, דבשלמא אם כוונת הפסוק היתה להשוות בין המצוה לתורה, שפיר היה מקום להקשות מדוע שינה בסיפא ממה שנאמר ברישא. אך הואיל ונתבאר שאין כוונת הפסוק להשוות בין המצוה לתורה, אלא לחבר המצוה לתורה, ולומר שהמצוה היא סבה לתורה, לכך הוצמדו התיבות "מצוה" ו"תורה" להדדי, ולא יעבור זר ביניהן, כי זיקת המצוה לתורה היא מגמת הפסוק, ואותה אנו מבקשין [הובא למעלה פ"ח הערה 291, וראה למעלה פכ"א הערה 74]. ובתפארת ישראל ר"פ ד [סח.] כתב: "הדרכים והפעולות אשר הם מביאים אל ההצלחה הם מצות התורה, שבזולתם היה נשאר בכח... והם הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון להושיב אותו עם המלך ה' צבאות עין בעין... כי המצות הם צירוף האדם מן הגשמי" [ראה למעלה פל"ה הערה 25, ופמ"א הערה 41, שהובאו מקבילות רבות ליסוד זה. וראה להלן פנ"ט הערה 36]. והרבותא בדבריו כאן היא שלא רק שקיום המצות בפועל הוא תנאי להגיע לתורה השכלית, אלא לימוד ענין המצות הוא תנאי להגיע לתורה השכלית, שכאשר מתעסק בשאלות אודות המצות המורגשות של הלילה [והן שאלות "מה נשתנה"], יבוא להבנת יצ"מ באופן מושכל. ואודות שהמצות המורגשות הן ביטוי לעומק השכלי של הענין, כן כתב בגו"א במדבר פי"ט אות כ [שה:], וז"ל: "כאשר נדע הלכות דבר אחד, נוכל לעמוד על מהותו. ואין ספק שהלכותיו נמשכים אחר עצמו, לכך מתוך זה אנו עומדין על מהותו. ולפיכך אמרו רז"ל [עירובין טו:] שאין עושין גולל ודופק מבעלי חיים, כדי ללמוד הטעם, וממנו תבין ענין גולל ודופק" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 387, פל"ו הערה 2, ולהלן פ"ס הערה 36]. ואל תשאל מדוע הלימוד של מצות מורגשות נחשב למדריגה נמוכה יותר מכל לימוד שכלי, שאיידי ואיידי הם לימוד, כי להלן [הערה 234] יתבאר שמעלת החכמה נקבעת בהתאם למעלת הנושא שבו עוסקת החכמה. והואיל ומצות הן יותר מורגשות מהתורה השכלית, אף לימוד המצות הוא יותר מורגש מלימוד התורה השכלית. וצרף לכאן דבריו המסולאים של המשך חכמה [שמות יב, כא], שכתב: "רצה [הקב"ה] שכל ישראל יתעצמו בעיון מושכל, שיאמינו באחדותו. וכל ההרגשות והמוחשים לא ירעו להם ולא יזיקו למושכלותם. מה עשה לדרכי ההטעאה מכוחות המדמה והמתעה, הרבה להם תורה, מושכלות רבות בתורה שבכתב ושבע"פ, לחזק כח השכל להיות קיים ועומד ומתגבר על המדמה. ועל ההרגשות המתעות ומביאות להתפעל מהטבע ולשכוח היוצר בראשית, ולתת כבוד להנבראים, הרבה להן במצות לחלק להם ההרגשות. כמו אהבה, אהבת רעים, חיי המשפחה, אהבת האומה, נקמה לנקום משונאי ה', חסד לעשות עם חבירו, וכל ההרגשות מקום להם במצות, יופי פרי עץ הדר... ומצות ליקח כל המוחשים וההרגשות למצות ומעשים טובים, שלא יפתו את האדם לרע. ולכן נשא הציץ על הראש, והיה כתוב 'קודש לה'' [שמות כח, לו], שהשכל כולו קודש. אמנם על הלב, מקור ההרגשות, כתיב 'ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו' [שם פסוק ל], להורות שההרגשות יהיו אל המצות, שרובן המה התאחדות האומה, כמו בית הבחירה, וביאה ברגל לירושלים, ולקט שכחה ופאה, ומעשר ותרומה, שזה התאחדות האומה. ולכן יהיו ההרגשות עסוקים במצות, ולא יתפתו להטבע להעריץ מה שהלב מתרגש מהם לעבוד עבודה זרה". ומאיליה עולה תחינתם של ישראל קדושים "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך" [ברכת קריאת שמע].

(50) ראיתי כמה מחברים שהבינו שכוונת המהר"ל להדגיש שהבנה נכונה היא רק דרך שאלה ותשובה, ולא לגשת ישירות לתשובה בדילוג השאלה, ודייקו כן מלשונו שכתב "שאלת מה נשתנה". אך נראה שאע"פ שהיסוד נכון, מ"מ אין זו כוונתו כאן, כי הזכיר ג' פעמים תיבות "מה נשתנה", ורק בפעם השניה כתב "שאלת מה נשתנה", ולא בשתי הפעמים האחרות. אלא כוונתו היא שהמאמר של "מה נשתנה" מתמקד על מצות ליל הסדר [מצה, מרור, טיבולים, הסבה, וקרבן פסח בימי המקדש], ולכך יש לפתוח את סיפור יצ"מ במאמר "מה נשתנה", כי למצות יש שייכות אל המורגש [כמו שנתבאר בהערה הקודמת], ומשם יעלה אל המושכלות. וכן בכת"י [שכב] כתב: "כי הידיעה נקנית מן המורגש אל המושכל. והמצות הם מורגשים, ומהם יעלה האדם אל הידיעה האמיתית. לכך קבעה התורה סיפור היציאה אל המצות, שזהו בדרך סדר הידיעה, לעלות מן המורגש אל המושכל. והמצות הם כמו סולם לעלות בהן אל הידיעה השלימה".

(51) תיבת "וכן 'עבדים היינו וכו''" אינה מובנת כאן. ובהגש"פ הוצאת מכון מהר"ל [הערה 40] כתבו שאולי יש לגרוס "ואחר כן", שלאחר אמירת "מה נשתנה" יש לומר "עבדים היינו". ועוד ציינו שבכת"י [שכג] ליתא לתיבת "וכן".

(52) גורס "רבא", וכן הוא בכת"י כאן [שכג]. ולפנינו בגמרא איתא "שמואל". אך הרבה ראשונים גרסו "רבא" [מגיד משנה (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ד), ריטב"א בביאור להגדה, ר"י בן יקר, אבודרהם, ועוד, (כמבואר להלן הערות 89, 90)]. וראה במבוא בהגדה שלמה [עמוד 22].

(53) דוגמה לדבר; נאמר [בראשית ב, ב] "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו'". וכתב בגו"א שם אות א [נא.] בזה"ל: "ואם תאמר, ולמה לא כתב 'ויכל אלקים ביום הששי'. אין זה קשיא גם כן, שאילו כתב 'ויכל ביום הששי', הייתי אומר שכלה המלאכה באמצע יום הששי. אבל השתא דכתיב 'ויכל אלקים ביום השביעי'... על כרחך צריך לפרש בהתחלת יום השביעי. ואין להקשות ואם היה פירושו שכלה המלאכה באמצע יום הששי, מה נפקא מיניה. ונראה שדבר גדול בא לומר, שלא תאמר כי שביתת שבת הוא במקרה, כלומר שלא היה עוד מלאכה לעשות, שהרי באמצע היום שבת ממלאכה בערב שבת. ואם כן לא היה זה מעלת שבת. שאילו היה לו מלאכה היה עושה עוד מלאכה אף בשבת. ולפיכך כתב 'ויכל אלקים ביום השביעי', דהיינו לגמרי ביום השביעי, שנראה כאילו כלה ביום השביעי, וכל כך המשיך הקב"ה המלאכה ולא שבת מן המלאכה אלא בשביל השבת, שהוא יום מנוחה. מזה אנו לומדין שהשבת בעצמו ראוי לשביתה. וכן אמרו רז"ל [ב"ר ז, ה] שבערב שבת בין השמשות ברא הקב"ה השדים, וקדש עליו היום, ולא גמר אותם". וכן כתב בתפארת ישראל פ"מ [תריא:], וסיים דבריו שם בזה"ל: "מזה תראה כי קדושת היום היה גורם הפסק המלאכה, ולא שהפסק של המלאכה גורם קדושת היום". והואיל ופסח איקרי "שבת" ["ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו)], חוזרת ונשנית בו עצמיותה של שבת. ולמעלה פל"ט [לח.-נב:] ביאר בארוכה את הדמיון בין פסח לשבת, עיי"ש.

(54) לשונו בתפארת ישראל פמ"א [תרמא.]: "כי דבר זה מבואר לכל כי כל פועל במקרה אינו נקרא פועל, שהרי אמרו [שבת מא:] דבר שאינו מתכוין מותר בשבת, כמו שאמרו [שבת כט:] גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין. וכל זה מפני שלא יתיחס אל האדם שעשה פעל כאשר פעל במקרה". ובאתוון דאורייתא כלל כד כתב: "כשאינו מתכוון נחשב שלא עשה האדם את המעשה כלל, ורק כנעשה מאליו נחשב, אבל לא כעשאו האדם. דמה שאיברי האדם עושים בלי כוונתו, איננו מתייחס כלל למעשהו, וכמובן לכל בעל שכל צח" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 174]. וראה בסמוך הערה 57.

(55) כאן נקט בציור ש"ביתו נשרף", ואילו למעלה כתב "הפועל במקרה, משל זה הבית שהוא נשרף", ולא כתב "ביתו שהוא נשרף". כי כאן רצונו להורות שכבוי השריפה נעשה בעצם ובכונה מחמת היזק השריפה ["נמשך אל הדליקה, והוא הפסד הבית" (לשונו להלן לפני ציון 59)], ולכך נקט ש"ביתו נשרף", דמחמת הפסד הממון הנגרם לו פעל לכבוי השריפה, והכבוי נמשך אחר השריפה. אך למעלה איירי בכבוי במקרה, שאינו נמשך אחר השריפה, לכך איירי בסתם בית, ולא בביתו, כי אין הכבוי נמשך כלל אחר השריפה. וראה להלן הערה 59 במה שנתבאר על פי חילוק זה.

(56) דע שהמושגים "עצם" ו"מקרה" מופיעים למאות בספריו, וכמדומני שלא נמצא בשאר ספריו שטרח להגדירם כפי שעשה כאן.

(57) יש להבין, איך ניתן לומר שכל הנסים והנפלאות וקרי"ס שעשה ה' לישראל במצרים יחשבו שבאו במקרה וללא כוונה [שאלת ידי"נ רבי יואל אדלר שליט"א]. ויש לומר, שתיבת "מקרה" יש לה משמעויות שונות בספריו, וכאן אין כוונתו לפעולה שנעשית ללא מחשבה, אלא לפעולה שלא נעשתה בכדי לחלץ את ישראל מצרתם, אלא שנעשתה מצד טובו וחסדו יתברך, כדרך ה' שתמיד משפיע חסד וטוב על הנבראים. לכך, ללא הקדמת הגנות לשבח היה ניתן לחשוב שהשבח נעשה מצד מדת החסד של ה'. אך הקדמת הגנות לשבח מורה שהשבח נעשה מצד מדת הרחמים של ה', שישראל היו נתונים בצרה [גשמית או רוחנית], וה' גאלם בכדי להוציאם מצרה. וזהו שאומרים בהגש"פ "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו; הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה". והמעלה שיש לגאולה הבאה מצד מדת הרחמים [על פני מדת החסד] היא שאז הגאולה מורה על החיבור הקיים בין ה' לישראל, לעומת גאולה הבאה מצד מדת החסד, שאינה בהכרח מורה על חיבור זה, כי כל ענינה של רחמים הוא החבור והאחדות שיש בין המרחם לבין זה הזקוק לרחמים [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 69, פמ"ז הערה 58, להלן פנ"ח הערה 30, ופ"ס הערה 24]. לכך גאולה מצד טובו יתברך נחשבת ל"מקרה" לעומת גאולה מצד רחמיו יתברך. ואודות שזהו מן הנמנע שהגאולה באה במקרה, כן כתב למעלה תחילת פי"ט [קסב.]: "'ויצא ביום השני והנה שני עברים נצים' [שמות ב, יג], זה דתן ואבירם [שמו"ר א, כט], הם הם שאמרו דבר זה, הם הם שהותירו מן המן [שמות טז, כ], הם שאמרו [במדבר יד, ד] 'נתנה ראש'. דקדקו רז"ל במדרש הזה, כי איך היה על ידי שני עברים דבר גדול כזה, להיות מוסרים למלכות את משה רבינו עליו השלום הגואל. ואי אפשר שלא היו עושים אלו הרשעים דבר זה בלבד, כי אם לא כן, היה דבר זה מעשה מקרה, שמעשה שלא נעשה רק פעם אחת, מקרה הוא... ואין בחינה בדבר שהוא במקרה. ואי אפשר לומר שהיה דבר זה במקרה, שהרי מדבר זה בא הגאולה; שעל ידי זה ברח למדין [שמות ב, טו], ונשא בת יתרו [שם פסוק כא], ונגלה לו השכינה [שם ג, ד]. ואיך תהיה הגאולה במקרה, שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל, ואיך תהיה על ידי דבר במקרה, זה לא יתכן. ולפיכך אמרו כי אלו שני אנשים העברים הם דתן ואבירם, שהיו מעולם רצועת מרדות למשה וישראל, ונתחזקו פעמים הרבה בזה. ולכך לא בא הדבר הזה על ידי מקרה, רק על ידי מי שהוא מוכן לזה בעצם, הם דתן ואבירם, ועל ידם ראוי לגלגל דבר זה". וכן הוא להלן פנ"ד הערה 150, ופנ"ט הערה 8. ובנצח ישראל ר"פ נג [תתלו.] כתב: "כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה. ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה" [הובא למעלה פט"ז הערה 6, ופי"ט הערה 9]. ובכת"י למעלה [שפט.] כתב: "ואיך תהיה הגאולה במקרה, ואין דבר יותר עצמי כמו גאולת ישראל". וראה להלן הערה 127.

(58) כן כתב באור חדש פ"א [רמה.], וז"ל: "שמואל סבר [ששם "אחשורוש" מורה על "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה" (מגילה יא.)], כי עיקר השם של 'אחשורש' הוא מורה על מה שכתוב במגילה הזאת, כי אין ספק כי מה שכתוב במגילה הזאת הוא דבר גדול מאוד... ולכך אמר שהושחר פניהם של ישראל בצום ובתענית, וזהו עיקר המגילה שהוזכר בה גודל הצרה שהיה לישראל". ופירושו, שגודל הצרה הוא "עיקר המגילה", כי גודל הצרה מורה שהגאולה לא באה במקרה, אלא שבאה להוציא את ישראל מצרתם. דוגמה לדבר; אמרו במשנה [אבות פ"ד מ"א] "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", ובדר"ח שם [ח.] כתב: "וזה שאמר 'איזה חכם', שראוי שיקרא חכם, זהו אשר הוא 'לומד מכל אדם'. כלומר שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו, עד שהוא לומד מכל אדם. הנה ראוי אדם כזה שיקרא בשם 'חכם', בודאי שלא באה לו החכמה במקרה, רק באשר הוא היה משתוקק אל החכמה עד שלמד מכל אדם, ונחשב החכמה מצד עצמו, שהיה משתוקק לחכמה". הרי כאשר האדם משתוקק לחכמה, ומרגיש שהוא חסר בלעדיה, אזי החכמה מתקבלת אצלו כפי שהמים לכבוי השריפה מכבים את שריפת ביתו. אך כאשר אינו משתוקק לחכמה, אזי החכמה מתקבלת אצלו כפי שמטר מכבה את השריפה.

(59) בהוצאת הגש"פ של מכון מהר"ל [הערה 45] הקשו בזה"ל: "צריך ביאור, איך מעידה הגנות על פועל מכוון, הרי גם בציור בבית הנשרף וכבהו המטר יש כאן פעולה של הטבה הבאה אחרי גנות, ובכל זאת אינה אלא פעולה אקראית על ידי המטר". וביאור קושיתם הוא, כי לכאורה אין הקדמת הגנות שוללת את האפשרות שהשבח הבא בעקבותיה נעשה במקרה, כי גם בציור שהמטר מכבה את השריפה היתה הקדמת גנות [שריפת הבית] לשבח [מטר], ועם כל זה המטר היה שבח מקרי. ויש לומר, שההבדל בין שני הציורים שנקט [בשני בתים שנשרפו] אינו רק לגבי מקור המים [מי מטר לעומת מי כבוי], אלא גם בין "בית שהוא נשרף" ל"רואה ביתו נשרף" [כמבואר למעלה הערה 55]. באופן שבציור הראשון [סתם בית] גם לא היתה גנות כלל משום שאין לו הפסד ממוני מבית סתם שנשרף. אך בציור השני [ביתו שנשרף] היתה גנות של "הפסד הבית" [לשונו כאן], שהרי ביתו שלו הוא זה שנשרף. לכך בציור השני המים שנזרקו לכבות את השריפה נמשכים אחר הפסד ממונו שעשתה השריפה. ומעולם לא עסק בציור שביתו נשרף, ובא מטר וכיבה את השריפה [ובאמת בציור כזה מן הסתם נחשיב את המטר למכוון מלמעלה]. ובעוד שכאן עולה שמה שקדם לגאולה [גנות] מורה שהגאולה אינה מקרית, הרי שלפעמים מה שבא בעקבות הגאולה מורה שהגאולה אינה מקרית, שאמרו חכמים [מגילה י:] שמעלת מגילת אסתר מתבטאת בכך שה' הכרית את הרשעים והעמיד במקומם את הצדיקים [אסתר במקום ושתי, מרדכי במקום המן]. ובפתיחה לאור חדש [קסו:] כתב: "כי כאשר השם יתברך עושה נקמה באויביו, ויש להרהר ולומר כי במקרה בא המכה על האויב. אבל כאשר בא הצדיק במקומו, כמו שהיה כאן, כי במקום ושתי באה אסתר, ובמקום המן בא מרדכי, אין לתלות בדבר מקרה".

(60) בא לבאר טעם שני מדוע "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ובעוד טעמו הראשון היה שהקדמת הגנות מורה שהגאולה אינה מקרית אלא עצמית, הרי טעמו השני הוא שהקדמת הגנות מורה שהגאולה היא במדריגה עליונה אלקית. ובכת"י [שכג] פתח קטע זה בזה"ל: "וכאשר תבין עוד תדע עוד, כי יש שני מיני שבח; השבח שהוא כך תמיד מבלי שהיה גנות קודם, והשבח שקודם לו הגנות".

(61) כמו שנאמר [בראשית א, ה] "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ואמרו חכמים [שבת עז:] "כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא". ובזוה"ק [ח"ב קפד.] איתא: "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא". ובנצח ישראל ר"פ ל [תקפו.] כתב: "כבר התבאר לך כי גלות ישראל, עם שהוא חסרון מצד עצמו לישראל, הוא סבה אל הטוב המקווה לנו לבסוף. ועם כי אין הגלות סבה לטוב המקווה בעצם, הוא סבה מכל מקום לטוב, כי כל הויה יוקדם לה העדר, כמו שבארנו כמה פעמים. כמו שיוקדם הלילה לפני היום, וכך יוקדם עולם הזה לפני עולם הבא, ולכך ראוי שיוקדם לפני זה העדר וחסרון הוא הגלות". ובח"א לנדה כד: [ד, קנו:] כתב: "כי כל הויה, ההעדר קודם לו, וההויה הוא השלימות, כמו ההעדר שהוא חסרון... שאין הויה רק אם יוקדם לו העדר, ודבר זה תלמוד מן תורת אמת שמתחלה כתיב 'ויהי ערב', שהוא הלילה, והוא ההעדר, שלכך נקרא 'חושך' מלשון העדר, [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו'', ואחר כך 'ויהי בוקר'" [הובא להלן הערה 267]. אמנם בח"א לשבת עז: [א, מב.] כתב הסבר אחר להקדמת הלילה, וכלשונו: "כח מדת הדין הוא ממהר לצאת לפעל מכח חוזק המדה, ולפיכך היה הלילה קודם היום... כי מדת הדין ממהר פעולתה ויוצא קודם לפעל, מפני חוזק המדה" [הובא למעלה פכ"ד הערה 4, ולהלן פ"ס הערה 137]. ובכת"י [שכג] הוסיף כאן: "ומפני כך אור היום יותר משובח ויותר מעולה מן אור הלבנה, שלא יקדם לו קודם חשיכה יותר, וזה הדבר ידוע בעצמו".

(62) לשונו בדר"ח פ"ד מי"ז [שסא:]: "ואל יקשה לך, למה צריך אל עולם הזה, יברא העולם הבא בלבד. כי דבר זה אינו קשיא, כי חסרון העלול הוא נראה בעולם הזה, שהוא התחלה, ואחר כך יושלם. כי אף שראוי מצד הפועל שתהיה הפעולה מתיחסת בשלימותה אל הפועל, דבר זה מצד הפועל, שכל פעולה ראויה שתהיה מתיחסת אל הפועל. אבל מצד הפעולה עצמה, שהוא עלול, הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה. ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והוא עולם הזה. עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר, שהוא ראוי אל הפעולה מצד עצמה... דומה בזה אל האדם הנולד, שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל. ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה [ש]הוא קטן ופחות. ואחר שהתחיל לגדל, עד אחר כך יתרומם. וכן הוא העולם, אין ראוי שיהיה העולם הבא בתחילה. וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחלתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדולו. אבל בתחלה הוא קטן, ואין לו המעלה שמגיע אליו בסוף" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 54, פ"ה הערות 25, 130, פי"ח הערה 22, פל"ד הערה 6, ופמ"ז הערה 37]. אמנם כאן הדגשתו היא שהמדריגה האלקית העליונה אינה נמצאת בתחילה, וכמו שמבאר והולך.

(63) לשונו בכת"י [שכג]: "אי אפשר לו להגיע אל המעלה בתחילת מציאותו, שאם היה לו בהתחלת מציאותו לא היה [זה] מעלה עליונה אלקית, שאם היה מעלה הזאת עליונה אלקית, לא היה נמצא בהתחלתו, שאין העולם הזה ראוי לזה, שאינו מיוחד למעלה האלקית". וטעם הדבר מבואר למעלה פכ"ט [תפג.], וז"ל: "כי כאשר תבין ותדע כי באמת יעקב הוא בכור, והוא עלול בראשון, רק לענין התגלות בעולם הטבעי לצאת לפעל, עשו יותר ראשון. כי הדבר אשר הוא קרוב אל העלה הראשונה, הוא רחוק מן התגלות בעולם הטבעי. ואשר הוא רחוק מן העלה, הוא קרוב להתגלות בעולם הטבעי, ודבר זה ידוע. ולכך היה יוצא עשו להתגלות בעולם הטבעי תחלה. אבל באמת יעקב הוא הבכור, שכך ראוי בסדר העולם, כי הוא העלול בראשונה".

(64) ו"חסרון המקבל" הוא מחמת שנמצא לאחר שלא היה [כמבואר למעלה הערה 62], וכן מחמת ריחוקו מהעלה הראשונה [כמבואר בהערה הקודמת]. ובנצח ישראל ס"פ כו [תקנד.] כתב: "אין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר [שבית המקדש הראשון יהיה] בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש [ברכות כח.] אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור [בראשית א, ג], שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו [שם פסוק ב] עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים... וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימותו האחרון" [הובא למעלה פי"א הערה 50, פכ"ט הערה 18, ופל"ה הערה 44]. ובנר מצוה [עט.] כתב: "כי מתחילין בקטן ומסיים בגדול, דמעלין בקודש ואין מורידין. כי הקדושה היא מעלה עליונה, ואין מגיע אל מדריגה הזאת העליונה מתחלה, רק כי עולה אליה מדרגה אחר מדרגה עד האחרון, מצד כי האדם מתעלה באחרונה אל קדושה יותר".

(65) לשונו בבאר הגולה באר הרביעי [תקלה:]: "כל ענין זה בא לומר כי העולם הזה נברא במעלה העליונה, ואשר אינו כל כך במעלה, הוא יותר קודם שיהיה נמצא מן אשר הוא יותר במעלה, שהוא מאוחר להיות נמצא. ודבר זה מבואר ליודעי חכמה שכך הוא. ולכך כל האומות היו נמצאים קודם ישראל, וכן בבריאת העולם כל בעלי חיים ושאר דברים היו נמצאים קודם שנברא האדם, ואין ספק בזה. ובבריאת העולם, כאשר העולם הזה נברא במעלה העליונה, בודאי יש קודם אשר הוא אינו כל כך במעלה". וכן הגוף נוצר בל"ט ימים ראשונים, והנשמה ניתנת ביום הארבעים [גו"א דברים פכ"ה אות ג (שפב:), והובא למעלה פי"ח הערה 62]. ועל כך נאמר [איוב ח, ז] "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד", ודרשו חכמים [קידושין מ:] "הקב"ה מביא יסורים על הצדיקים בעולם הזה כדי שירשו העולם הבא". וראה דבריו בח"א לר"ה טז: [א, קז.] בביאור המאמר [שם] "כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה". ומדגיש כאן כמה פעמים שזהו המהלך בעולם הזה דייקא. ועל כך כתב הפחד יצחק פסח [מאמר יז, ב, לאחר שהביא את דברי המהר"ל כאן]: "ויוצא לנו מדברים הללו כי ענין זה של שבח דוקא על ידי גנות בתחלה משתייך הוא לזמנו של העולם הזה, אשר בו ערב קודם לבוקר, מעיקרא חשוכא והדר נהורא [שבת עז:]. אבל באותו הזמן אשר עליו אומרת הנבואה כי הוא יום אשר [זכריה יד, ז] 'הוא לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור', כי אז לא יהיה השבח זקוק לעבור דרך הגנות".

(66) "אור בתחלתו" - מציאות של היום, שהיום הוא אור, וכמו שכתב בנתיב התורה פ"א [סה.] "האור הוא יום, כמו שנאמר [בראשית א, ה] 'ויקרא ה' לאור יום'". וכן כתב בנתיב האמת פ"א [א, ריש קצז.]. ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] כתב: "הלילה הוא חורבן ויללה, כי לכך נקרא 'לילה' על שם היללה, הפך היום שהוא כולו אור, והאור הוא שמחה... שהלילה מסוגל לבכיה, ולא כן היום, שהיום בשביל האור יש בו שמחה, ואין מוכן לבכיה".

(67) יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, למעלה פ"ח [תטז:] כתב: "כי המציאות נקרא 'אור', והעדר נקרא 'חושך'". ולמעלה פל"ד [תקפד:] כתב: "כמו שהאור מורה על המציאות, כך החושך מורה על ההעדר". ולמעלה פל"ו [תרסב.] כתב: "כי היום מתיחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר... וכבר ביארנו כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ובנתיב התורה פ"ג [קלה.] כתב: "כל אור מורה על המציאות, כמו שהשחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך, לכך החושך מורה העדר". ושם ר"פ ד [קסג.] כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא היום, שבו האור. אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנב:] כתב: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]. ובחושך אין דבר נמצא כלל, לכך המציאות נקרא 'אור'". ושם בבאר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך". ובח"א לתמיד לא: [ד, קנ:] כתב: "החושך הוא העדר האור, אשר האור הוא המציאות, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות, וכמו שהוא לשון 'חושך' מלשון העדר, כמו [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', פירושו שלא היית מעדיר בנך ממני... לשון 'חושך' בא על העדר, כי כאשר אין אור, בזה יש העדר הכל. כי באור הכל נמצא, ובחושך הכל נעדר, ולכך הסומא נחשב נעדר כמו מת" [ראה למעלה פ"ה הערה 67, פ"ח הערה 243, פי"ד הערה 52, פל"ג הערה 78, פל"ד הערות 4, 5, פל"ו הערות 57, 82, פמ"א הערה 28, ופמ"ד הערה 31].

(68) לשונו בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמט.]: "התחלת היום הוא חדוש האור באויר העולם, ואז מתעלה העולם יותר ממה שהיה לפני זה לילה". ובבאר הגולה באר הששי [קצב.] כתב: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, כי הלילה הוא העדר נחשב, ובהתחלת היום הוא התחלת המציאות".

(69) לשונו בכת"י [שכג]: "עד שבא אברהם אבינו שהוא היום, דכתיב [ישעיה מא, ב] 'מי העיר ממזרח צדק', שאברהם היה כמו אור היום". וכוונתו למאמר חכמים [ב"ר ב, ג] "אמר הקב"ה, עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבא האורה, [בראשית א, ג] 'ויאמר אלקים יהי אור' זה אברהם, הדה הוא דכתיב [ישעיה מא, ב] 'מי העיר ממזרח צדק וגו'', אל תקרא 'העיר', אלא 'האיר'". ולמעלה פ"ה [רסא:] כתב: "כי יש באברהם דבר שלא תמצא בכל אדם, כי אברהם אינו נקשר ואינו מתיחס אל אביו תרח, כמו שאין יחוס וקישור האור אל החושך. כי אברהם הוא האור, שהרי הדורות הראשונים היו תוהו וחושך, ואברהם הוא האור של מציאות". ובדר"ח פ"ה מ"ג [פה.] כתב: "מאחר שעיקר הנסיון הזה להוציא אל פעל הנגלה צדקת הצדיק, היה אברהם בפרט ראוי לנסיון. כי הדור שהיה בו אברהם, כולו תוהו וחושך, שלא היה בהם מציאות, והוא יתברך רצה שיהיה אברהם התחלת אור המציאות בעולם. ובזה שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות, ויצא צדקתו לפעל לגמרי, היה אברהם אור המציאות. ולפיכך נתנסה אברהם בעשרה נסיונות דוקא, כי מאחר שהיה לו לאברהם חבור אל הדורות שהיו כלם חושך ולא אור, רצה השם יתברך להבדיל ביניהם, שיהיה יוצא אור המציאות של אברהם לפועל, לכך נתנסה" [הובא למעלה פ"ז הערה 117, ופל"ו הערה 101]. ובסוף דרוש על התורה [מט.] כתב: "כי כאשר היה אברהם, היה כל העולם כלו חשוך, בלא אור השכל כלל, שלא הכירו אף את בוראם. ואברהם הקריא שמו בפי הבריות" [רש"י בראשית כד, ז]. ובח"א לסנהדרין צו. [ג, רא.] כתב: "כי אברהם נמשל ליום, כי עד אברהם היה הכל תוהו וחושך, עד שבא אברהם והתחיל העולם להאיר" [הובא למעלה פ"ה הערה 66]. ודע, בעוד שכאן משוה בין היות אברהם תחילת המציאות לאור, הרי בגו"א בראשית פכ"א אות כח [שסב:] השוה נקודה זו לנטיעה, וכלשונו: "כי ראוי לאברהם נטיעת הפרדס [סוטה י.], במה שאברהם הוא דומה ומתיחס לפרדס, מפני שהפרדס יש בו אילנות נטועות, כך אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם [ב"ר יב, ט], מפני שהיו שני אלפים תוהו, ולא היה מציאות להם עד שבא אברהם, אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע השם יתברך בעולמו. ולפיכך ראוי לו שיטע פרדס, שהיה דומה אברהם לעולם כמו הנטיעה, וכך היה אברהם בעולם, והיה נטיעה מתברכת" [הובא למעלה פ"ה הערה 15, פ"ז הערה 150, ופמ"ז הערה 562]. ולמעלה פ"ה [רנג:] ביאר מדוע אברהם נולד באור כשדים, כי היה צריך להוולד במקום של תוהו, והקב"ה מתחרט על הכשדים שבראם [סוכה נב:], עיי"ש.

(70) לשון המאמר במילואו "תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם ["נגזר על העולם להתקיים כמנין ימי השבוע, וביום השביעי שבת, ובשבעת אלפים נוח לעולם" (רש"י שם)]; שני אלפים תוהו ["שני אלפים ראשונים נגזר עליו להיות תוהו בלא תורה" (רש"י שם)], שני אלפים תורה ["בלא ימות משיח" (רש"י שם)], שני אלפים ימות המשיח... שני אלפים תורה, מאימת... מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן' [בראשית יב, ה, "ומתרגמינן [שם] דשעבידו לאורייתא" (רש"י ע"ז שם)], וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה ["הוסיפם על אלף ותתקמ"ח שהיו בידך כשנולד אברהם הרי אלפים תוהו" (רש"י שם)]". וכן הביא מאמר זה למעלה פ"ה [רנ:], וראה שם הערה 15.

(71) פירוש - הזמן של הבריאה עובר במסלול דומה לבריאה עצמה; כמו שתחילת הבריאה הוא חושך, כך תחילת זמן הבריאה הוא תוהו [ראה למעלה פנ"א הערה 46 בביאור היחס בין הזמן להויה הנעשית בו]. וכן ביאר ענין זה בנצח ישראל ר"פ כז [תקנח.], וז"ל: "בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו... ובפרק חלק [סנהדרין צז.] תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח... ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים, ובאיזה צד מתיחס כל אחד ואחד מאלו דברים לחלק ממנו. וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה ומתחלק אל אמצע ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו. שאין ספק כי ההתחלה הוא מחולק מן האמצעי, והאמצעי מחולק מן הסוף, כי כל אחד ואחד יש לו גדר בפני עצמו. ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו... וקאמר 'שני אלפים תוהו' נגד התחלה, שכן ההתחלה עדיין אין בו דבר, וזה מסגולת ההתחלה, שאין בו דבר ממש. ואמר 'שני אלפים תורה', כי הזמן האמצעי מיוחד לתורה, ודבר זה בארנו בסוף חבור גבורות ה' [להלן פ"ע] ובכמה מקומות, מפני שהאמצעי אינו גשם, כי כל גשם יש לו רחקים, והאמצעי אין לו רוחק, לכך מתייחס הזמן האמצעי - שאין לו רוחק - אל בלתי גשמי, כמו התורה, שאין שייך בה גשמות כלל. ו'שני אלפים ימות המשיח', פירוש הזמן האחרון הוא מיוחד לימות המשיח, כי הזמן האחרון הוא ההשלמה, שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה. ולכך הזמן האחרון מתייחס אל המלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם, כאשר יהיה כל העולם אחד, עד שיהיה העולם בשלימות. ולכך ראוי שיהיה מלך המשיח, שהוא המשלים, בסוף הזמן, שאז מסוגל אל השלמות ביותר" [הובא למעלה פ"ט הערה הערה 247, פכ"ה הערה 101, פכ"ט הערה 89, ופמ"ו הערות 15, 40]. וראה להלן פנ"ז הערות 187, 188, ופנ"ט הערה 51.

(72) בכת"י [שכג] כתב משפט זה כך: "ולכך אילו היו אומרים השבח תחילה, לא היה זה מורה על המעלה האלקית. רק דבר זה מורה על המעלה האלקית אשר היה להם תחילה גנות, ואחר כך היה הקב"ה מעלה אותם אל מדריגה האלקית". ולהלן פנ"ד [לאחר ציון 16] כתב: "הקב"ה העלם מן הגנות אל השבח והעלוי".

(73) לשונו בכת"י [שכג]: "כלל הדבר, כי מדריגת העולם אינו במדריגה שיהיה נוהג מתחילתו על המדריגה העליונה, כי טבע המציאות כך הוא, כי לשפלותו צריך ליתן לו טבעו אשר עליו, עד באחרונה יעלה אל המדריגה, ודבר זה מובן לחכמים. לכך מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ובשערי תשובה שער ב אות ה, כתב: "ויש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו, כי יהיה החושך סבת האורה, כמו שכתוב [מיכה ז, ח] 'אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [מדרש תהלים מזמור כב] אלמלא נפלתי, לא קמתי. אלמלא ישבתי בחושך, לא היה אור לי". וכן הוא המהלך לגבי קליטת דברי תורה, דבתחילת העיון האדם טועה בהבנת הדברים, ורק מתוך הטעות הוא מגיע להבנה הראויה, כי אי אפשר לעמוד על חכמה אלקית בתחילת המחשבה, וזהו "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" בבחינת הדעת. וכן אמרו חכמים [גיטין מג.] "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". ועל הפסוק [דניאל ט, ב] "אני דניאל בינותי בספרים" דרשו חכמים [מגילה יב.] "מדקאמר 'בינותי', מכלל דטעה". וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, בבאר הגולה תחילת הבאר הרביעי [שיג:] כתב: "והנני משתטח ארצה, בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי... שאם יקרא דברים אלו ולא יכנסו בלבו, שיחזור ויקרא ויעיין עוד. כי הדברים האלו לא יכנסו בלב הקורא רק בעיון רב מאוד, כי כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים". ושם קודם לכן בבאר השלישי [רפב:] כתב: "שהאדם יחשוב בתחלת העיון שדברים רחוקים הם, והם קרובים". ושם בבאר השביעי [תו:] כתב: "כי דבריהם צריכים באור והבנה, לכך האדם אשר יקח דבריהם בהבנה ראשונה, אין עומד על דבריהם, והוא רחוק להם". ובדר"ח פ"ה מט"ו [שנט:] כתב: "מי שמעמיק בדברי חכמים ימצא בהם חכמה עמוקה, ואם שנראה רחוק בתחלת הדעת, אבל כל עוד שהוא מעמיק בהם הלא נגלה כאור בהיר הדברים, עד שאין ספק בהם". ובגו"א שמות פט"ו אות לג [שיז.] כתב: "כי דברי רז"ל בודאי קרובים, ורחוקים בתחלת המחשבה, וקרובים כאשר מדקדק בהם" [הובא למעלה פ"ט הערה 13]. ובפחד יצחק אגרות וכתבים [אגרת קכח], כתב: "החכם מכל אדם אמר 'שבע יפול צדיק וקם' [משלי כד, טז]. יש חושבים כי כונתו בדרך רבותא; אע"פ ששבע יפול צדיק, מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו". וכן מדוייק מלשון הפסוק, שלא נאמר "שבע יפול וקם צדיק", שאז יקרא "צדיק" רק לבסוף כשקם, אלא נאמר "שבע יפול צדיק וקם", שנקרא "צדיק" כבר בעת נפילותיו. וזה מורה באצבע שתהליך קימת הצדיק היא דרך נפילותיו, ולא למרות נפילותיו. ובנצח ישראל ר"פ א [ח.] כתב טעם שלישי מדוע יש להתחיל בגנות, וז"ל: "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים [פסחים קטז.] בהגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך" [ראה להלן פנ"ג הערה 90, ופנ"ד הערה 97]. ויש להבין לפי שלשת הסבריו ל"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" [(א) להורות שהגאולה אינה מקרית. (ב) להורות שהגאולה היא אלקית. (ג) ידיעת ההפכים אחת], מדוע לא מצינו כן אלא רק בנוגע ליצ"מ, ולא בשאר גאולות ישראל. שאין אנו אומרים שמגילת אסתר נכתבה באופן ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח". וכן לא מצינו בחנוכה שפרסום הנס יעשה באופן של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", ורק מצינו כן ביצ"מ. ויל"ע בזה.

(74) לשונו להלן פס"ו: "כי האדם חלקיו הוא הגוף והנפש, הם חלקי האדם... וכנגד שלא יהיה חוטא בנפשו לשמים נתן לו ע"ז, כי כל החטאים אי אפשר שיחטא בנפשו בלבד, חוץ מע"ז, דכתיב [יחזקאל יד, ה] 'למען תפוש את ישראל בלבם', וזהו בע"ז... דכל העבירות אין מצטרפת מחשבה למעשה, חוץ מן ע"ז... ואם כן החטא הזה בלבד הוא לנפש". ובגו"א שמות פכ"ה אות ד [רנח.] כתב: "בחלק הנפשיי הוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובע"ז אמרו חז"ל [קידושין מ.] 'למען תפוס ישראל בלבם' [יחזקאל יד, ה], במחשבה בלבד הוא נענש". ובנתיב הלשון פ"ו [ב, עה:] כתב: "במסכת יומא [סט:] ובמסכת סנהדרין [סד.] אמרו שם כי יש שני יצרים; דהיינו יצרא דערוה, ויצרא דעבודה זרה. ואלו שני יצר הרע הם כנגד הגוף והנפש, כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה, כי מצד הגוף נוטה האדם אל הערוה, שהוא מתאוה לו, ומצד הנפש נוטה האדם לעבודה זרה. כי בודאי הגוף אין נוטה לעבודה זרה, שהעבודה זרה הם כחות רוחניות, ושייך זה אל הנפש בפרט, לא אל הגוף... ולפיכך ג"ע ראש החטאים שהוא נמשך אל יצר הרע של ג"ע, וע"ז הוא החטא השני, והוא ראש החטאים מצד אחד, והוא נטית הנפש אל הרע, כמו שיש לגוף האדם נטיה אל הרע, הוא היצר הרע שהוא מצד הגוף, וכך יש לנפש נטיה אל הרע, והוא יצרא דעבודה זרה". ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכא:] כתב: "היצר הרע של עבירה, דהיינו זנות, והוא בגוף האדם. השני, יצר הרע של ע"ז, והוא בנפש האדם". ובח"א לקידושין ל: [ב, קלו:] כתב: "יצרא דע"ז, שזה היצר אינו דבק בגוף, רק בנפש... שממנו מחשבות רעות וזרות של עבודה זרה". וראה למעלה פ"ד הערה 104, ולהלן פנ"ד הערה 15. ובעוד שכאן מייחס את חטא ע"ז לנפש, הרי בכמה מקומות ייחס חטא ע"ז לשכל. וכגון, בתפארת ישראל פכ"ח [תלא.] כתב: "העבודת אלילים הוא לשכל האדם, ודבר זה ידוע שאמר הכתוב 'למען תפוש את בית ישראל בלבם', ואין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה רק אצל עבודת אלילים". ובנצח ישראל ס"פ ג [נו:] כתב: "כי אלו שתי יצרים, יצרא דערוה ויצרא דע"ז, הוא לשני חלקי האדם, הגוף וכח השכלי". ובדרוש לשבת תשובה [עח:] ביאר ששפיכות דמים מתייחסת לנפש, וע"ז מתייחסת לשכל. וכן הוא בנתיב הלשון פ"ד [ב, עב.]. ובנתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:] כתב: "שפיכות דמים הוא שנוי אל הנפש, כי ההורג נפש הוא חוטא בנפשו... לא בגופו. והע"ז הוא שנוי אל השכל, אשר טועה בשכלו אחר הע"ז". ובח"א לזבחים פח: [ד, סח.] כתב: "החטא שהוא בשכל הוא עבודה זרה... במחשבה השכלית, מה שאין כן בשאר עבירות". ובנתיב התשובה פ"ח [קכ:] כלל את שניהם בחדא מחתא, שכתב: "המינות נוטה לעבודה זרה... והחטא הזה אל הנפש, שבו השכל". ובגו"א שמות פכ"ה הערה 25 התעוררה קושיא זו, ונתבאר שם שביחס לגוף נחשבת ע"ז לכח נפשי, אך בנפש גופא ע"ז מתייחסת לשכל יותר מאשר לנפש. וכן הוא בדר"ח פ"ד הערה 24. וראה למעלה פמ"ג הערה 110 שנקודה זו הוזכרה שם לגבי חכמה. וראה הערה הבאה.

(75) הזכיר "נשמה", ולפני כן הזכיר "נפש", כי נמצא הרבה פעמים בספריו ש"נפש" ו"נשמה" הם שמות מתחלפים [ראה למעלה פל"ט (תשסט.), נתיב התורה פ"י (תמב.), ושם הערה 205, שם פט"ז הערה 25, גו"א בראשית פ"ו סוף אות יא (קכג:), הקדמה לאור חדש (נ.), ושם הערה 186, דרשת שבת תשובה (פא:), ועוד]. ובדר"ח פ"ב מ"ט [תשא.] כתב: "כאשר תבין סוד הנשמה, שנאמר [איוב לב, ח] 'ונשמת שדי תבינם', ומשם אצולה הנשמה. ולכך יש חמשה שמות לנשמה [ב"ר יד, ה]; נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה". ובנצח ישראל פכ"ג [תפח:] כתב: "התפילין הם על הראש, ששם הנשמה הנבדלת והשכל... והמצוה הזאת לאדם לפי שיש באדם הנשמה והשכל הנבדל, ומצד הזה ראוי לו השמחה, מצד שלימות הנפש". הרי שוב פתח ב"נשמה הנבדלת" וסיים ב"שלימות הנפש". וכן מוכח מיניה וביה ממאמר חכמים [ביצה טז.], שאמרו "נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר [שמות לא, יז] 'שבת וינפש', כיון ששבת ווי אבדה נפש". הרי פתח ב"נשמה יתירה", וסיים ב"אבדה נפש" [ראה למעלה פל"ט הערה 75].

(76) מגנות הגוף. ודע, שאחד ממפרשי ההגדה הראשונים, הוא רבינו שלמה ב"ר אברהם [מובא בהגדה של פסח עם תורת הראשונים (עמוד לז)], ביאר את דעת רב כפי שביאר המהר"ל, וז"ל: "נחלקו בזה האמוראים, והם רב ושמואל בענין הגנות מה הוא; רב אמר, שהוא 'מתחלה עובדי עבודה זרה', ושמואל אמר 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. כונת רב לדעתי, כי הוא מבואר כי אין גנות ובזיון גדול מהגנות והבזיון הנפשיי, והוא גדול מאד מגנות ובזיון הגוף, כי כמו שהנפש נכבדת מהגוף, כמו כן בזיונה גדול מבזיון הגוף, ועל זה אמר [תהלים עג, כ] 'בעיר צלמם תבזה', כי צלמם נאמר שם על הנפש, לא על תמונת הגוף... וידוע כי האמנת הדעות הבלתי אמתיות היא בזיון גדול בנפש, וגנות גדולה. ולכן יאמר רב כי אחר שמסדר המשנה יאמר ש'מתחיל בגנות', שהוא ראוי להתחיל בגנות הגדול שבגנויות, והוא גנות הנפש ובזיונה, ולכן יתחיל המגיד 'מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', שהוא גנות גדולה לספר איך היו עובדי ע"ז אבותינו, ועכשו קרבנו המקום לעבודתו, ויוציאנו מהגנות הגדולה ההיא". והקשה ידידי הרה"ג רבי שרגא פייבל קורנבליט שליט"א, מדוע המהר"ל לא ביאר את רב שע"ז היא גנות יותר גדולה מעבדות משום שע"ז היא עבירה חמורה [ואחת משבע מצות בני נח (סנהדרין נו:)], לעומת עבדות, שאינה עבירה כלל. ובמקום זאת המהר"ל ביאר שע"ז היא גנות יותר גדולה מפני שהיא מתייחסת לנפש, ולא לגוף. וביותר קשה לרבא, הסובר שעבדות היא גנות גדולה יותר מע"ז [כפי שיבאר בסמוך], הרי ע"ז היא עבירה חמורה, ואילו עבדות אינה עבירה כלל. ויל"ע בזה.

(77) לשונו בנצח ישראל פ"ה [קה:]: "הנפש בקלות מקבל קלקול, כי החשוב אינו יכול לסבול [שום קלקול], ודבר מועט מפסידו". וכן כתב כמה פעמים לגבי הצורה [והנפש היא הצורה, כי "לא נקרא שם אדם אחד עליו רק ע"י הנפש, שהוא צורה לאדם" (לשונו בנצח ישראל ר"פ נג)]. כגון, למעלה פ"ד [רכד.] כתב: "הצורה היא... שלימה, ואין חסרון בה כלל. וישראל בעבור שעצם שלהם במדריגת צורה נבדלת שלימה, לכך אם אין לישראל ענין הראוי לצורה כאילו אין להם מציאות כלל, כי זהו ענין הצורה הנבדלת אשר אין בה חסרון והיא שלימה, ואם יש בה חסרון, כאילו אין כאן צורה נבדלת". ובנצח ישראל פי"ד [שמו.] כתב: "כאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר... ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם. וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם, הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה, כאשר אינה בשלימות שלה, יש לה בטול... והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת... וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה, כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי... כי הצורה כאשר אין בה השלימות אשר ראוי אל הצורה כאילו היא בטילה, כי לא שייך חסרון מה בצורה. הרי על ידי זה נחשב הצורה כאילו אין לה מציאות כלל". ואמרו חכמים [כתובות ה:] "אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים", ובנתיב השתיקה פ"א [ב, קא:] כתב: "דע כי הצורה היא יותר מוכן לקבל קלקול מכל שאר איברים, כי הצורה ראוי אליה השלימות לגמרי, וכאשר יש כאן חסרון מה, מוכן לקבל קלקול. ודבר זה גלו אותו החכמים בפרק הרואה [ברכות סא.], שאמרו שם 'אחור וקדם צרתני' [תהלים קלט, ה], אחור למעשה בראשית, וקדם לפורעניות, שנאמר [בראשית ז, כג] 'וימח את כל היקום מן האדם עד בהמה', אדם ברישא, והדר בהמה. ודבר זה בארנו במקומו כי האדם צורה לעולם כמו שידוע, ולכך הפורעניות שבא לעולם מתחיל בדבר שהיא צורה. וכן הדבר שהוא צורה הוא ראשון לקבל קלקול. ולכך אמרו שהאוזן נכוה תחלה לאיברים, שהאוזן שהוא כמו צורה, נכוה תחלה, אפילו על ידי דבר קטן ועבירה קטנה מוכן האוזן לקלקול. אף כי דברים בטלים אינו דבר גדול, רק בשביל כי האוזן הוא צורת האדם, שאף זה נחשב קלקול אל הצורה, ולכך אל ישמיע אל האוזן דברים בטלים, שיהיה נשמר מן הקלקול בעבור שהוא הפתח והוא התחלה" [ראה למעלה פ"ד הערות 39, 56, 57, 59, 71, 72, פט"ו הערה 36, פ"מ הערה 290, ולהלן פ"ס הערה 122]. הרי הצורה מפאת חשיבותה כשיש בה חסרון היא נעדרת לגמרי, כי בכך נוטלה ממנה חשיבותה, לעומת הגוף. וראה להלן פנ"ד הערה 330.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה