אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק מט

פרק מח

(1) "שגם הם נגאלו" [רשב"ם שם]. וראה להלן הערה 4.

(2) "הלא פטורין מן המצות" [רשב"ם שם]. וראה להלן הערה 6.

(3) "קלי מחטים ישנים, דחדש אסור עדיין בלילה הראשון של פסח" [רשב"ם שם].

(4) ואע"פ שהרשב"ם פירש טעמא דתנא קמא משום "שגם הם נגאלו" [הובא בהערה 1], אך כבר דחה רבינו דוד [פסחים קח:] את דבריו, וז"ל: "ואינו נכון, שאע"פ שנגאלו מאי הוי חובה לדרדקי". ורבינו דוד [שם] המשיך לבאר: "והנכון שתנא קמא היה מצריך את התינוקות שישתו ארבע כוסות כדי לחנכן, כמו שמחנכין אותן בשאר מצות" [המשך דבריו יובא בסמוך הערה 6]. וכן עולה מתוספות [פסחים צט: ד"ה לא יפחתו (השני)] שאין לתת ד' כוסות לקטנים שלא הגיעו לחינוך. ובשו"ת הרא"ש [כלל יד תחילת סימן ו] כתב: "לא יפחתו מד' כוסות, אחד אנשים, ואחד נשים, ואחד תינוקות שהגיעו לחינוך צריך שיהיה כוס לפני כל אחד". והובא בב"י [או"ח סימן תעב סט"ו]. וכן המחבר [שם] כתב: "תינוקות שהגיעו לחינוך מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו". והמהר"ל מבאר כדבריהם, שזהו טעמו של תנא קמא.

(5) לכאורה היה צריך לסיים במלים "דמה ישאל תינוק שלא הגיע לחינוך", ולא "מה ישיב לתינוק שלא הגיע לחינוך", כי הרי השאלה היא החסרה כאן ["דאם לא הגיע לחינוך אין בו דעת לשאול"]. ויש לומר, שהעדר שאלה אינו פוטר מחיוב ההגדה, שהרי אחד מארבעת הבנים הוא האינו יודע לשאול [רש"י שמות יג, ה], ועם כל זה אביו מצווה "שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב" [רש"י שם]. לכך ההפקעה של קטן שלא הגיע לחינוך מד' כוסות אינה מחמת העדר שאלה, אלא מחמת ד"מה ישיב לתינוק שלא הגיע לחינוך", שהוא העדר הדעת להבין את התשובה. ומתבאר מדבריו שמצות חינוך תולה בדעת הקטן, וכפי דעתו כך היא מצות חינוכו. וכן המאירי [חגיגה ב.] כתב: "דרך כלל יראה שעיקר החנוך בבן ט' ובן י', לפום חורפיהו. אלא שדברים שידיעתם קלה ומצויה בפחות מכן, מחנכין אותם משיגיעו לידיעת אותו דבר". וכן המגן אברהם [סימן שמג סוף סק"ג] כתב: "החינוך כל חד לפום חורפיה; היודע להתעטף, חייב בציצית. לשמור תפילין, חייב בתפילין. היודע מענין שבת, חייב בקידוש, וכן כל כיוצא בזה". והמשנה ברורה [שם ס"ק ג] כתב: "ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו. כגון היודע מענין שבת, חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה... בין במ"ע של תורה, בין בשל ד"ס. אבל החינוך בל"ת, בין של תורה בין של דבריהם, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול. אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות, או מלחלל שבת, אפילו באיסור של תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו". וכן הפרי מגדים [פתיחה כוללת ח"ב אות י] כתב שאם אין בו הבנה כלל אין בו חיוב חינוך. ובשו"ע הרב [או"ח סימן תעב סכ"ה] כתב: "אף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך, דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות. כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון. וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה, ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני. וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי. וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי". והגו"א דברים פל"א אות ד [תעג.] ביאר שמה שנאמר במצות הקהל להביא את הקטנים [דברים לא, יב "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'"] כדי לתת שכר למביאיהם [חגיגה ג.] "איירי בקטן שיכול ללמוד, דאי לאו הכי היכי נאמר 'ליתן שכר למביאים', מאי שכר למביאים יש כאן, דתינוק קטן שאינו יכול להבין מה יעשה שם. ואם כן איירי בקטן שיש לו דעת" [לשונו שם]. והרמב"ן [דברים לא, יג] כתב: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו - הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך". ובהמשך דבריו הרמב"ן לומד מדברי הגמרא [חגיגה ג.] באופן אחר.

(6) כן כתבו הראשונים. וכגון, רבינו דוד [פסחים קח:] כתב: "ועל זה השיב רבי יהודה וכי מה תעלה לתינוקות ביין, שאין נהנין ושמחין בהן, ואינו להם דרך חירות. וכוונתו לומר שלא הגיעו לחינוך לכך, שכל המצות זמן חנוכן הוא כשהגיע שידע לעשותה כל אחת כמות שהיא" [ראה הערה הבאה]. וכן הר"ן בחידושיו [שם] כתב: "מה תעלה יש לתינוקות ביין. כלומר דבכי האי לא שייך לחנכן במצות, דכיון שאין נהנין ושמחין בו, אינו להם דרך חירות". והמהר"ם חלאווה [שם] כתב: "מה תועלת ומה הנאה, שאין הנאתן אלא במיני פירות. ולא כמו שפירש רבינו שמואל [הובא למעלה הערה 2] מה חיוב יש לתינוקות ביין, דפשיטא דאין חיוב לתינוקות, וליכא מאן דאמר". אמנם הקרבן נתנאל [פסחים פ"י סימן כא אות ד] כתב שמחלוקת ת"ק ורבי יהודה היא בקטנים שלא הגיעו לחינוך, אך כשהגיעו לחינוך גם לרבי יהודה צריך ליתן להם ד' כוסות. וכן המהרי"ל [הלכות סדר ההגדה עמוד צד] סובר שמשמע מהסוגיא שלא הגיעו לחינוך.

(7) ואם תאמר, לפי זה מהו טעמם של תנא קמא שמחייבים קטנים בד' כוסות מטעם חינוך, הרי עד כמה שנוגע לד' כוסות הוי כל קטן בעולם בגדר שלא הגיע לחינוך, וכמו שביאר רבינו דוד [הובא בהערה הקודמת]. והפרי חדש [או"ח סימן תעב ס"ק טו] עמד על זה, וכתב: "רבנן מחייבי לחנך לתינוקות ביין אע"פ שאין תועלת להם בזה, דכל תקון רבנן בקטן דומיא דגדול. דכי היכי בגדול אע"פ שמזיקין לו הד' כוסות חייב לשתותן, וכדלעיל בסעיף י ["מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות" (לשון המחבר שם)], הוא הדין נמי לקטן שהגיע לחינוך, אע"פ שמזיק לו היין, מחייב מדרבנן". ודבריו צריכים ביאור, שהרי אף בציור שמזיקו או שונאו מ"מ כתב המשנה ברורה [שם ס"ק לה] "ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה". ובשער הציון שם [ס"ק נב] כתב: "כן נראה לי פשוט, דאין זה דרך חירות". ומדבריו אלו הסיק הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמחוייב בד' כוסות דוקא באופן שנהנה קצת משתיית היין, אך אם הוא מאוס בעיניו ואינו יכול לשתותו כלל פטור, משום שאין בשתיה כזו דרך חירות כלל [הובא בסידור פסח כהלכתו ח"ב פ"ג (עמוד עב הערה 9)]. הרי שלעולם בעי מיהא שתיית ד' כוסות דרך חירות, וזה כאמור לא שייך בקטן, והדרא קושיא לדוכתא מהו טעמם של תנא קמא שמחייבים קטנים בד' כוסות משום חינוך, הרי אין בזה דרך חירות כלל. ואפשר לומר, שגדר מצות חינוך הוא שיש להרגיל את הקטן לעשות מעשים שכאשר יעשה את אותם מעשים לכשיגדיל יקיים בזה המצוה כדבעי [ריטב"א סוכה ב:, ור"ן יומא פב.]. והרי לכשיגדיל וישתה יין כפי ששתה בקטנותו יקיים בזה מצות ד' כוסות בשלימות ובדרך חירות, כי אצל הגדול שתיית יין היא דרך חירות. ונמצא שמה שעכשיו אין זה דרך חירות, קטנותו גרמה לו זאת, שקטנים "אינם רגילין ביין" [לשונו כאן], ומניעה זו כמובן לא תהיה בעולם לכשיגדיל. וכשם שמצות חינוך מעצם מהותה אינה מתחשבת בקטנותו של הקטן בנוגע לפוטרו מן המצות, כך היא לא תתחשב גם מדברים אחרים הנגרמים לו מחמת קטנותו. לכך ת"ק סוברים שמצות חינוך מחייבת את הקטן לשתות ד' כוסות, כי כאשר יגדיל וישתה באופן זהה לשתייתו כעת יקיים בזה מצות ד' כוסות בשלימות, אע"פ שבעודו קטן קטנותו עושה שאין זה דרך חירות. וסברה זו כתבה הטורי אבן [חגיגה ו.], והאריך בזה בדברים נפלאים, ובתוך דבריו כתב: "ותדע לך עוד דכל היכא שקטנותו גרם לו שגדול כיוצא בו פטור, בר חיוב הוא. דאי לא תימא הכי, לא משכחת ליה חינוך דקטן במצות כלל למאן דאמר בפרק ד' דר"ה [כט.] מצות צריכות כוונה, וכדסבירא ליה לריש לקיש בפסחים [קיד:]... ובלא כוונה אינו יוצא ידי חובה. הא ודאי קטן לאו בר כוונה הוא, וכדאמר בפ"ק דחולין [יב:] גבי קטן יש לו מחשבה, כדפירש רש"י ותוספות התם. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו לחנך את הקטן במצות, הא כיון דלאו בר כוונה הוא, לאו כלום הוא, וכאילו לא עשה דמי... אלא ודאי כיון דהא דלאו בר כוונה הוא קטנותו הוא דקא גרם לו, וכשיגדיל בר כוונה הוי, אין זה מפקיעו מחינוך בקטנותו כדי שלכשיגדיל ויהא בר כוונה יהא רגיל ומחונך במצות". וכן כתב האחיעזר ח"ג סימן פא, סוף אות א [בחיוב הפרשת קטן מאיסור מלאכה בשבת, אע"פ שצריך מחשבה]. ומעתה אדרבה, דברי רבי יהודה טעונים ביאור, מדוע מה שקטנים אינם מורגלים ביין [ולכך אין זה דרך חירות] פוטר אותם ממצות חינוך של ד' כוסות, והרי קטנותם גרמה להם מניעה זו. ובני הרה"ג רבי חנוך דב שליט"א תירץ, ששתיית ד' כוסות אינה מצות שתיה [ורק שצריכה להעשות דרך חירות], אלא שעצם התקנה הוא לשתות דרך חירות, וכאשר חסרה דרך חירות, שוב אין זו התקנה של ד' כוסות, כי אם שתיה בעלמא, כי העיקר חסר מן הספר. ואע"פ שלכשיגדיל יצא בשתייה זו, מ"מ כל עוד שהוא קטן אין שתייתו בכלל מעשה מצוה, ואינה שייכת למצות חינוך. והאמרי בינה [חלק או"ח סימן יד סוף אות א] הביא את קושית הטורי אבן הנ"ל [איך קטן מחוייב במצות משום חינוך למ"ד מצות צריכות כוונה], וכתב ליישב: "בקטן אתי שפיר החיוב לחנכו אף למ"ד מצות צריכות כונה, הא מ"מ עצם המצוה נצטוינו אף בהעדר הכונה, דבכל זאת פעולת המצוה בעצמה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ויעקב חבל נחלתו, בפעולת המצוה אוחז בהחבל לעורר למעלה. רק נוסף על כל מצוה ומצוה בפרטות ציוה לנו השי"ת שיהיה בכונה הראוי לצאת ידי חובת המצוה, וא"כ אף קטן שאין לו מחשבה מחוייב אביו שפיר לחנכו, דגוף המצוה נתקיים אף בהעדר הכונה". וכל זה במצוה שהמעשה מצד עצמו יש לו חשיבות. מה שאין כן בתקנת ד' כוסות, דאם ניטל ממנה דרך חירות, לא נשאר בה אף מעשה מצוה.

(8) כן פסק המחבר [או"ח סימן תעב סט"ו], רא"ש [פסחים פ"י סימן כא], ומרדכי [פסחים אות תריא]. ולשונו כאן "ונראה דהלכה כתנא קמא" מבואר לפי מה שכתב למעלה פמ"ח [לאחר ציון 402] שכאשר תנא קמא חולקים על תנא אחד, זהו רבים נגד יחיד, ואין לפסוק כיחידאי במקום רבים.

(9) והברייתא כצורתה נוטה לדעת רבי יהודה משום שיש בה מעשה רב [רבי עקיבא (או רבי טרפון)] שנהג כרבי יהודה [ראה הערה הבאה].

(10) כן כתב הקרבן נתנאל [פסחים פ"י סימן כא סוף אות ד] על דברי הרא"ש [שם], שכתב: "בברייתא דמייתי בתר הכי משמע דצריך לכל אחד ואחד כוסו, דקתני [הכל חייבין בארבעה כוסות הללו], אחד נשים, ואחד אנשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה, מה תועלת יש לתינוקות ביין. משמע דלתנא קמא צריך כוס, ונהגו ליתן לפני כל אחד ואחד כוסו, וכן נכון לעשות. תנו רבנן, ד' כוסות הללו צריך שיהא בו כדי רביעית, אחד אנשים, ואחד נשים, ואחד תנוקות. אמר רבי יהודה, וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו. ותניא, אמרו עליו על רבי טרפון [גרס רבי טרפון, ובגמרא איתא רבי עקיבא] שהיה מחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שישאלו". וכתב על כך הקרבן נתנאל [שם]: "משמע שפוסק כרבי יהודה, דמעשה רב. וקשה דהא... משמע דרבינו קים ליה כת"ק... ויש לפרש שדרך רבינו כפירוש ר"ן שרבי יהודה פליג אפילו בתינוקות שהגיעו לחינוך, וקיימא לן כת"ק. אלא לענין חילוק קליות קיימא לן גם כן כרבי יהודה מדעבד רבי טרפון עובדא". וכן פסק המחבר [או"ח סימן תעב סעיפים טו-טז]; בסעיף טו כתב: "תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו". ובסעיף טז כתב: "מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו". וראה הערה הבאה.

(11) לשונו בהלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ז: "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין", ולא הזכיר תינוקות. וכן כתב הפרי חדש או"ח סימן תעב סט"ו, וז"ל: "הרמב"ם לא הזכיר חינוך בתינוקות ביין, אלא לענין מצה [הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"י], משמע דפוסק כרבי יהודה. ונראה לי שטעמו מדמייתינן עלה 'אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות כו'', משמע דסבירא ליה כרבי יהודה, ולפיכך פסק כוותיה". וכן הרמב"ם [שם הלכה ג] כתב: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע, וכך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו". הרי שהזכיר חילוק קליות ואגוזים, שזהו דעת רבי יהודה. אך אין זו ראיה מכרעת, שגם המחבר הזכיר כן אף על פי שפסק כת"ק, וכמובא בהערה הקודמת. לכך נראה שכוונת המהר"ל להלכה ז, ולא להלכה ג. ובדפוס האניג ציינו את הלכה ג בתוך דברי המהר"ל, ואף בספר המפתח [החדש] של מהדורת שבתי פרנקל [בהלכה ג] נמשכו אחרי זה, שכתבו "מחלק להם קליות ואגוזים. פסק כרבי יהודה דאין קטנים חייבים בד' כוסות", וציינו את דברי המהר"ל שלפנינו. אך כאמור נראה יותר שכוונת המהר"ל היא להלכה ז, ולא להלכה ג, וכמו שכתב הפר"ח.

(12) לשון הטור [שם סעיפים יד-טז]: "אחד אנשים ואחד נשים חייבים בהם [בד' כוסות] ובכל מצות הנוהגות באותה לילה, כגון מצה ומרור. וגם התינוקות טוב ליתן לכל אחד כוסו לפניו. ומצוה לחלק להם קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו". הרי שלא כתב שיש חיוב לתת לתינוקות ד' כוסות, אלא "טוב ליתן לכל אחד כוסו לפניו". ולכך כוונתו במה שכתב כאן "פירש הטור דמכל מקום טוב ונכון ליתן כוס בפני כל אחד ואחד, אף בפני תינוקות", שאף שיש אומרים שהלכה כרבי יהודה, מכל מקום טוב ונכון ליתן לתינוק כוס. וכן השו"ע [שם] כתב: "תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו", וכתב על כך המשנה ברורה שם ס"ק מו: "מצוה ליתן וכו'. אבל אינו מעכב". ובשער הציון שם אות ס כתב: "חוק יעקב [שם אות כח]. ומפני שלהרבה פוסקים לא נתקנו ארבע כוסות לקטנים, וכרבי יהודה, עיין רי"ץ גאות [שערי שמחה ח"ב הלכות פסחים (עמוד צט)], ורמב"ם [שהובא כאן], ורשב"ץ [יבין שמועה מאמר חמץ (ד"ה מה שאמרו השקה מהם), ובמהדורה החדשה ס"פ כ], ומהר"ם חלאוה [פסחים קט: (עמוד קנ.)]".

(13) "מי מתקני ארבע כוסות, שהן זוגות, דאתי בהו לידי סכנה" [רשב"ם שם].

(14) "תרי - זוגות, והוא הדין לארבעה" [רשב"ם שם].

(15) "ואין מצטרפין זה לזה" [רש"י ורשב"ם שם]. וראה להלן הערה 87.

(16) זה המשך דברי הרי"ף שם.

(17) חסר כאן המשך המשנה "חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר וכו'".

(18) פירוש - רבי יהודה חולק על תנא קמא, וסובר שאם שחט חיה ועוף במקום אחד, יכסה תחילה את דם החיה, ואחר כך ישחט את העוף ויכסה את דמו. ובגמרא [חולין פו:] ביארו שרבי יהודה לומד את דינו מהפסוק [ויקרא יז, יג] "חיה או עוף", ש"הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד" [רש"י שם].

(19) לפנינו בגמרא [חולין פו:] איתא "אמר רבי חנינא", ולהלן [לאחר ציון 231] כתב גם כן "אמר רבי חנינא". אך הרי"ף גרס "רבי יוחנן". וכן המשך הגמרא יביא כגירסת הרי"ף. ולהלן לאחר ציונים 62, 161, 231, יזכיר שוב מאמר זה.

(20) "לענין ברכה - על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי" [רש"י שם, ויובא להלן הערות 232, 259].

(21) "משמש בסעודה היה" [רש"י שם].

(22) "הב ליברך - מזוג כוס לברכת המזון, וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות" [רש"י שם].

(23) "כיון דאמר הב ליבריך - גליא בדעתיה דגמרה סעודתא, ואסור לשתות עד שיברך לפניו, שאין מצטרפת לסעודה ראשונה" [רש"י שם]. ומאמר זה נמצא גם בפסחים [קג:], ויובא להלן ציונים 63, 162, 231. והמשך לשון הגמרא [חולין שם] הוא "הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי, איחייב ליה לברכה", ופירש רש"י [שם] "כיון דאיטפל לכסוי - הפסקה היא מלשחוט, וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה". נמצא ששאלת הגמרא היא מדוע לרבי יהודה סגי בברכה אחת כאשר שחט חיה ועוף במקום אחד, הרי לשיטתו בין שתי השחיטות הללו יש לכסות דם החיה, ורק לאחר מכן יכול לשחוט את העוף, ומדוע אין כסוי הדם של החיה נחשב כהפסקה בין שתי השחיטות.

(24) "מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר - הלכך כי אמר 'הב ליבריך' נתנו דעתם לפסוק מלשתות" [רש"י שם].

(25) "אבל זה אף על פי שיודע שיכסה דם ראשון, לא הסיח דעתו מן השחיטה, וכל שעתא זמן שחיטה היא לו, אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה, ומכסי בחדא ידיה" [רש"י שם].

(26) לשון הרי"ף שלפנינו "הכי נמי כיון דלא אפשר ליה למיקרי ומשתי בהדי הדדי".

(27) לשון הרי"ף שלפנינו "צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא 'בורא פרי הגפן'. וסברא מעליא הוא, והכין מיבעי למיעבד". וראה להלן הערה 186.

(28) נמצא שהרי"ף ביאר שני טעמים מדוע יש לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס וכוס; (א) כל כוס הוא מצוה בפני עצמו, ולחלק ביניהם עבדינן ברכה על כל כוס וכוס [כמו שכתב (להלן לאחר ציון 81) "כיון שהם מצות מחולקות, צריך לברך אכל אחד ואחד כדי לחלק אותם, כדלעיל"]. (ב) משום שאי אפשר בזמן ההגדה וההלל לשתות יין ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], לכך צריך לחזור ולברך לאחר שגמר ההגדה וההלל. ובתחילה המהר"ל יעסוק בקיצור בטעמו הראשון של הרי"ף, ובהרחבה בטעמו השני, ולאחר מכן [לאחר ציון 81] יחזור לטעמו הראשון. וראה להלן הערות 82, 106, 115, 183.

(29) לשון הרא"ש שם: "ולא נהירא לי מה שהביא ראיה משום דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך 'בורא פרי הגפן' אכל כוס וכוס, שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת". וראה להלן הערות 105, 108.

(30) לשון הגמרא [שם]: "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה ["דחול" (רשב"ם שם)], וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא ["משמש עליהן" (רשב"ם שם)]. אמימר בריך על כל כסא וכסא. ומר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא. רב אשי בריך אכסא קמא, ותו לא בריך". וכתבו תוספות שם [ד"ה רב אשי]: "רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך - אע"ג דברכת המזון טעונה כוס, לא היה מברך".

(31) לשון הרא"ש [שם]: "כדחזינן לעיל רב אשי דבריך אכסא קמא, ותו לא בריך, אף על גב דברכת המזון טעונה כוס, לא בעי לברוכי, כיון דליכא היסח הדעת. הכא נמי, אע"ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא, כיון דליכא היסח הדעת, לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא". וראה להלן הערה 105.

(32) זהו המשך דברי הרא"ש [שם].

(33) להלן [לאחר ציון 84] דן המהר"ל אם ד' כוסות מעכבים זה את זה [כגון שיש לו יין רק לג' כוסות], ויסיק שהם מעכבים זה את זה. וצריך לומר דמה שכתב כאן שאינן מעכבים, הוא משום שהולך כאן בשיטת הרא"ש, שהשווה ד' כוסות לתפילין [ראה הערה הבאה].

(34) המשך לשון הרא"ש [שם]: "ואע"ג דלית הלכתא כרב אשי, היינו מטעמא אחרינא, משום דברכת המזון חשיב הפסק, ואיכא היסח הדעת. אבל לפום סברא דידיה דברכת המזון לא הוי הפסק, ליכא מאן דפליג עליה דההיא סברא, דברכת המזון, אע"ג שהיא טעונה כוס למצוה, אינה מזקקת ברכה לסברתו, דליכא הפסקה והיסח הדעת. וכן תפילין, שתי מצות הן, ואינם מעכבות זו את זו, ומברך ברכה אחת על שתיהן. אפילו מאן דבריך שתים, מ"מ ברכה ראשונה עולה גם לשל ראש, דאילו לא היה מניח אלא של ראש, היה מברך שתים [כן כתב בהלכות תפילין סימן יד]". וראה להלן הערות 86, 128, 279.

(35) המשך לשון הרא"ש [שם]: "ומה שהביא ראיה מ'הב לן ונבריך' דהוי הפסק, משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, לאו ראיה היא, דשאני ברכת המזון דהוי היסח הדעת וסילוק על מה שאכל ושתה, הלכך צריך לברך לכתחילה אם רצה לאכול או לשתות... אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה, אפילו הגיע זמן המנחה, ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, ואפילו הכי לא הוי הפסק כדאמרינן [פסחים קב.] גבי עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, דמיירי בכל ענין, אפילו אין שהות ביום, דחייב להפסיק, אפילו הכי לא הויא הפסקה. כל שכן בין כוס ראשון לכוס שני שאם ירצה לשתות דשותה, לא הוי היסח הדעת. וכן בין שלישי לרביעי, אע"ג דאסור לשתות, כיון שהכוס לפניו ודעתו לשתות, לא הויא הלילא הפסק והיסח הדעת. הלכך נראה שאין לברך כי אם על כוס ראשון ושלישי". ולהלן [לאחר ציונים 45, 118] יתייחס לדברים אלו. וראה להלן הערות 60, 120.

(36) כן פסקו רב שרירא ורב האי [הובאו במלחמות לרמב"ן פסחים פ"י (כד. בדפי הרי"ף)], רב נטרונאי ורב עמרם ואבי העזרי [הובאו בטור או"ח סימן תעד], רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"י, תוספות פסחים קג: [ד"ה רב אשי], ומרדכי שם [אות תריא]. והרמ"א [או"ח סימן תעד] כתב: "והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס... וכן דעת רוב הגאונים". וראה להלן הערה 135.

(37) שהקשה על הרי"ף ב' קושיות; (א) רב אשי בסעודת חול רק בירך על כוס הראשון, ולא בירך על כוס ברכת המזון, אף על גב דברכת המזון טעון כוס [פסחים קג:]. (ב) דחה את ראיית הרי"ף מפרק כסוי הדם [חולין פו:, שהביא ראיה דמקרי ומשתי בהדדי אי אפשר], ששאני שם שמדובר בברכת המזון, שהוי היסח הדעת וסילוק ממה שאכל. אבל אם עומד להתפלל בתוך הסעודה, לא אמרינן משתי וצלויי בהדדי אי אפשר. וכך אין ההגדה והלל הפסק לחייב ברכת "בורא פרי הגפן" על כוס שני וכוס רביעי.

(38) פירוש - אין דין כוס בברכת המזון, אלא שיש דין שיברך על הכוס, אך לא דין כוס. דוגמה לדבר; בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ט [סד"ה והנראה] כתב: "גבי קידוש שיעור הטעימה הוא מלא לוגמיו, וגבי ד' כוסות בעינן דוקא רובא דכסא. והפשוט בזה... דרק גבי קידוש ושאר כוסות של ברכה, דעיקר מילתייהו הוא הברכה שעל הכוס, אלא דדינא הוא דהמברך צריך שיטעום, בזה הוא דהוי שיעורא כמלא לוגמיו, דבהכי הויא טעימה. אבל גבי ארבע כוסות, דהמצוה היא שתיית הכוס, על כן צריך לשתותו כולו דוקא, ורק דברובא סגי משום דרובו ככולו. אבל שיעורא דמלא לוגמיו לא שייך הכא כלל, דזה הוא שיעור הנאמר בדין טעימה, ולא הכא דבעינן שתיית הכוס" [הובא למעלה פמ"ח הערה 304]. והפמ"ג סימן רעא [אשל אברהם אות יח] הביא משיירי כנסת הגדולה [הגהות הטור שם סוף אות ד] שהיה נוהג שמברך קידוש על הכוס, ואחר כך מברך על אותו כוס ברכת המזון, דמשום דהואיל ואיתעבד ביה מצוה חדא ליתעביד ביה מצוה אחרינא [שבת קיז:]. ומה שאמרו על כך בגמרא [פסחים קב:] שאין עושין מצות חבילות חבילות, זהו דוקא בזמן אחד, אך בזמנים מתחלפים לית לן בה, שהסעודה מפסקת. ולשון הכנסת הגדולה [שם] הוא: "אני נוהג לומר ברכת המזון באותה אשישה [כוס], מטעם דכיון דנעשה בה מצות קידוש, יעשה בה מצות ברכת המזון... דלא אמרו אין אומרים ב' קדושות על כוס אחד אלא כשאומרים בפעם אחת, אבל כשאומרים בשעות מחולקות, שהקידוש הוא קודם המזון, והברכת המזון הוא אחר המזון, יכול לאומרם על כוס אחד, כלומר על יין אחד, דכוס אחד לא מיקרי, אלא רצופות זה אחר זה". וראה בסמוך הערה 40.

(39) כפי שכתב למעלה פמ"ח [לאחר ציון 361] בביאור הגמרא [פסחים קח:] "שתאן בבת אחת", וז"ל: "שתאן בבת אחת... רב אמר ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא. פירוש דיצא ידי יין, דנחשב לו ככוס אחד, אבל למספר ארבע כוסות אין עולה לו, שצריך לשתות ארבע כוסות". וראה שם הערה 372 שזו שיטת המהר"ל לאורך פרק מח שתקנת ד' כוסות היא על הכוס, והמצות הקשורות לכוסות אלו [קידוש, הגדה, ברכת המזון, והלל] הן בנוסף לעצם התקנה של ד' כוסות. מה שאין כן בכוסות של ברכה, שם עיקר התקנה היא האמירה הנאמרת על הכוס. ואלו הם דבריו כאן. וראה בסמוך הערה 43.

(40) להלן [לאחר ציון 94] חזר על דבריו כאן. ולפי דבריו כאן תתיישב קושיה חמורה של הצל"ח [פסחים קט:], שהקשה: "ולא יפחתו לו מארבעה כוסות. היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה וכו'. ולכאורה יפלא, הלא בכל ליל שבת וליל יו"ט תיקנו רבנן כוס של קידוש, וגם ברכת המזון טעונה כוס... ולמה לא היה קשה לו היכי תיקנו רבנן זוגא". ולפי מה שמבאר כאן לא קשה, כי הרי "לא צריך כוס מחולק לברכת המזון, רק שיברך על כוס" [לשונו למעלה], ומצד הדין ניתן לעשות הקידוש וברכת המזון על כוס אחד [כמבואר בהערה 38], לכך אין כאן תקנה של ב' כוסות, אלא תקנה לקדש ולברך על הכוס, ואין בזה זוגות. מה שאין כן בד' כוסות, שהתקנה היא על מספר ארבע כוסות דייקא, שפיר הקשתה הגמרא שיש בזה סכנה של זוגות.

(41) פירוש - נהי שכוס של ברכת המזון אינו מחולק מכוס של קידוש [וכמו שביאר למעלה], אך מ"מ ברכת המזון מחולקת מקידוש, וחילוק זה יהיה דומה לחילוק הקיים בין ד' הכוסות. והואיל ורב אשי סובר שמברך פעם אחת על הקידוש, ואינו מברך על כוס של ברכת המזון, ה"ה לד' כוסות.

(42) ולא הכוס.

(43) אודות שרבוי ברכות "בורא פרי הגפן" נעשה כדי לחלק בין הכוסות, כן כתב להלן [לאחר ציון 82]: "כיון שהם מצות מחולקות, צריך לברך אכל אחד ואחד כדי לחלק אותם", וראה הערה 83. ואודות חילוקו בין ד' כוסות לכוס של קידוש וברכת המזון, כן כתב למעלה פמ"ח [לאחר ציון 265], וז"ל: "לא שייך שיהיה מוציא את אחרים בד' כוסות, דמאי שנא ממצה ומרור, דכמו שאין יכול האחד להוציא את האחר במצה ובמרור, כך אינו יכול להוציא בד' כוסות, דמצוה דרמיא עליה הוא. ומה שהביא [התוספות (פסחים צט:)] ראיה מן קידוש של כל השנה, התם עיקר מלתא לאו הכוס הוא, אלא עיקר מילתא הוא הקידוש, אלא שאין מקדשין אלא על הכוס. וכיון ששתה בעל הבית, שפיר דמי. אבל הכא עיקר מלתא הוא הכוס, ולא הקידוש, רק שתקנו שכל אחד ואחד מן הכוסות יעשה עליו מצוה, אבל הכוס הוא עיקר, ולא שייך בזה שהוא מוציא אחר" [ראה למעלה הערה 39].

(44) תמצית דבריו היא שבד' כוסות אין דעת המברך בברכתו הראשונה על שאר הכוסות, כי כל כוס וכוס הוא מצוה בפני עצמו, ומילתא באנפי נפשיה. והואיל והכוסות הם מחלוקים, מהיכי תיתי שדעתו תהיה על שאר הכוסות. מה שאין כן בדינו של רב אשי, "כיון דלא צריך כוס מחולק לברכת המזון, רק שיברך על כוס, ומסתמא כי ברך על כסא קמא היה דעתו על כל מה שישתה, אם כן למה יברך על כוס ברכת המזון" [לשונו למעלה לאחר ציון 37]. וראה להלן הערות 62, 109.

(45) הובא למעלה [לאחר ציון 34], ושם הערה 35.

(46) שעל כך אמרו בגמרא [פסחים קב.] שכאשר עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, כשחוזרים לשולחנם אינם צריכים לחזור ולברך.

(47) לשון הרמב"ן במלחמות [שם]: "אמר הכותב, הריני כמשיב על דברי רבינו הגדול. והתניא חברים שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לצאת לבית הכנסת, כשהם יוצאין אינם טעונין ברכה למפרע, וכשהם חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה [פסחים קב.]. והא הכא דתפלה וקדיש ו'אמן יהא שמו הגדול מבורך' ומשתי בהדי הדדי לא אפשר, ואפילו הכי לא צריך לחזור ולברך... ואנו מקשים ועלינו לתרץ. והוי יודע שהפרש גדול בין הפסקת רשות להפסקת חובה. שמי שקבע סעודתו ובירך תחלה על היין, או על הפת, ואם רצה שלא לצאת לבהכ"נ אינו יוצא, שאין הדבר קבוע עליו חובה בתוך הסעודה, אין כאן הפסק, אלא שנוי מקום. אבל ד' כוסות, הדבר קבוע עליו חובה לאחר שבירך על הראשון שיפסיק מלשתות ויתחיל במצוה אחרת, הלכך משעה שנאסרה עליו שתיה הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך".

(48) וכן כתב המהר"ם חלאווה [פסחים קט:], וז"ל: "דאינו מפסיק אלא דבר שקבוע עליו חובה להפסיק עליו עכשיו, וזמנו קבוע בתוך הסעודה. מה שא"כ תפלה, דמצי צלויה מקמי המוציא, ואינה חובה עליו לעשות כסדר הזה, והו"ל האי הפסק כהפסק דשיחה דרשות, שאינו הפסק בתוך סעודתו". וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:], וז"ל: "זה מתברר במה שאמרו בפרק כסוי הדם [חולין פז.] 'התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, הכא איפשר דשחיט בחדא ידא, ומכסי בחדא ידא'. דמשמע דאע"ג דמכסי בתרי ידי, דאפסיק משחיטה, כיון דאיפשר לכסויי בחדא ידא, לא הוי הפסקה [ראה להלן הערה 256]... אף כאן הואיל ואין התפלה חובה עליו בתוך הסעודה, אע"פ שעקר רגליו והלך לבית הכנסת, אינו אלא כשיחה של רשות לענין הפסקה, שהסעודה מתחלה אחת היא, וקביעות אחד יש לה". וכן הים של שלמה [חולין פ"ו סימן י] כתב: "אף הרי"ף מודה הכא [בהפסיקו לתפילה שאינו חוזר ומברך]. בשלמא התם [בד' כוסות], א"א לו בענין אחר, אלא להפסיק באגדתא ובהלל, ומשום הכי חשיב ליה הפסק. אבל הכא אפשר לו שיפסוק ויברך ברכת המזון, ואחר כך יתפלל, וא"כ הוי כדבר הרשות... דכל דבר הרשות לא הוי הפסק בתוך הסעודה. ואף שיש מפרשים תפילת המנחה, מאחר שהוא חובה, הוי הפסק, לא מסתבר הכי, מאחר שאין חובה להתפלל בתוך הסעודה, כדפרישית". וראה להלן הערה 60.

(49) פירוש - המהר"ל יקשה מדברי רב אלפס עצמו [במקום אחר], לעומת מה ששאלו עד כה על רב אלפס מרב אשי בגמרא.

(50) "ושארי" - מתחיל. והאור זרוע [ח"ב אות שנו] כתב: "ושרי המוציא... 'שרי' מתחיל, כמו [פסחים קז.] שרי אבא למיקני איסתירא משיכרא". וכן הרשב"ם [פסחים קז.] כתב: "שרי ליה אבא - התחיל לעשות שכר".

(51) לשון הרי"ף שם: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי ורבי יהודה שהיו מסובין בעכו, וקידש עליהם היום... ואמר רב יהודה אמר שמואל, אין הלכה כרבי יהודה, דאמר מפסיק את סעודתו ועוקר את השלחן ומקדש, ואחר כך גומר סעודתו. ולא כרבי יוסי, דאמר גומר סעודתו ואחר כך מקדש, אלא פורס מפה ומקדש [עד כאן לשון הגמרא (פסחים ק.)], ואחר כך שרי המוציא וגמר לסעודתיה, ומברך ברכת המזון". ויש לעיין בדברי המהר"ל, שהרי הרי"ף לא כתב "אבל 'בורא פרי הגפן' אינו צריך", והלא זו עיקר נקודתו של המהר"ל כאן. אמנם הרא"ש [פסחים פ"י סוף סימן ב] כך מבאר את הרי"ף, וראה הערה הבאה. וב"ביאורים למסכת פסחים" לרבי בצלאל [בנו של המהר"ל], הנדפס בקובץ "אור עולם, א" [עמוד 64], ובמאסף ישורון כרך י [עמוד צה], כתב שאלה זו ביתר בהירות, וכלשונו: "וא"א [ואדוני אבי] הקשה על הרי"ף, דהא מדברי הרי"ף יראה גם בני חבורה שקידש עליהם שפורס מפה ומקדש ושאר 'המוציא'. ומשמע מדבריו אבל 'בורא פרי הגפן' אין צריך, ולא הוי הקידוש הפסק, וכמו שפירש הרא"ש דברי הרי"ף, וכן מוכח מדברי הרי"ף". ולהלן [לאחר ציון 73, וציון 92] חזר להביא דברי הרי"ף האלו.

(52) כוונתו לדברי הרא"ש [פסחים פ"י סוף סימן ב], שכתב: "מיהו קשה לרב אלפס, מהא דאמרינן בירושלמי [פ"ק דברכות ה"ה] גבי הא דאמר ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת ב'ברוך', ופריך והרי קידוש, פירוש דסמוכה ל'בורא פרי הגפן', ופותחת ב'ברוך'. ומשני, שניא שאם היה אוכל מבעוד יום, ומשך סעודתו עד שיקדש היום, אינו אומר 'בורא פרי הגפן'. ואילו היה קידוש הפסק להצריך 'המוציא' משום דנאסרה עליו האכילה, הוא הדין דנאסרה עליו השתיה, וצריך לברך 'בורא פרי הגפן' קודם קידוש. ונראה לי דלא קשה, דודאי האיסור אכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך 'המוציא'. אבל 'בורא פרי הגפן', שהוא קודם הקידוש, בשביל איסור השתיה לא הוי הפסק". אך הרמב"ן במלחמות ה' [פסחים כד. בדפי הרי"ף] סובר שלפי הרי"ף צריך לברך "בורא פרי הגפן" [ראה להלן הערה 74].

(53) כפי שאין הקידוש הפסק כאשר ישבו בערב שבת, וקידש עליו היום.

(54) קושיתו צריכה ביאור, שהרי הרא"ש שמביא כאן [ולשונו הובא בהערה 52] כתב להדיא שאין הקידוש הפסק כלפי ברכת "בורא פרי הגפן" משום "שהוא [בפה"ג נאמר] קודם הקידוש", וכפי שביאר הקרבן נתנאל שם [אות כ], וז"ל: "רצונו דתרתי בעינן; מחמת הזמן שיש איסור לאכול, גם עביד מעשה הפסק באמירת קידוש. מה שא"כ גבי יין, עדיין לא הפסיק באמירת קידוש, על כן על אותו כוס שאומר עליו קידוש אין צריך לברך 'בורא פרי הגפן'. מה שא"כ בברכת הלחם, שזמנו אחר הקידוש". והקרבן נתנאל למד מכך גם נפק"מ לברכת "המוציא", וכהמשך לשונו [שם]: "נשמע מן דא כשמקדש על הפת, שהסדר הנכון לברך בתחלה 'המוציא' על הפת, ואחר כך אומר עליו הקידוש, כמו כן מהאי טעמא אין צריך לברך 'המוציא'. וכן כתב מגן אברהם סימן רע"א [ס"ק ט]". וכל זה בנוגע לקידוש. אך ההגדה נאמרת לפני ששותה את הכוס השני [פסחים קטז.], לכך ההגדה תהיה הפסק לחייב ברכת "בורא פרי הגפן" על הכוס השני, כי חובת אמירתה היא בין הכוסות, לעומת חובת אמירת קידוש שהיא אחר ברכת "בורא פרי הגפן" [כן ביאר להדיא להלן (לאחר ציון 112)]. ונמצא שיש הבדל גדול בין קידוש להגדה, ואילו כאן משוה ביניהם, שכתב: "ולמה יהיה הפסק מה שאמר הגדה, שהרי זה כמו קידוש". ויל"ע בזה. וראה להלן הערה 115.

(55) שחילק בין הפסקת רשות להפסקת חובה, והרי ההגדה והקידוש שניהם הפסקת חובה, ועם כל זה הקידוש אינו מחייב לומר ברכת "בורא פרי הגפן", ואילו ההגדה מחייבת לומר [על הכוס השני] "בורא פרי הגפן".

(56) יבאר טעם אחר לרי"ף [המחלק בין הגדה (שהוי הפסק) לתפילה וקידוש (שלא הוי הפסק)], ולא כחילוק הרמב"ן [שחילק בין הפסקת רשות להפסקת חובה], אלא יחלק בין הפסקה שחז"ל קבעוה בסעודה, להפסקה שלא הוקבעה בסעודה.

(57) פירוש - על כוס ראשון אומר קידוש [פסחים קיד.], על כוס שני אומר הגדה [פסחים קטז.], על כוס שלישי אומר ברכת המזון [פסחים קיז:], ועל כוס רביעי אומר הלל [שם].

(58) כי אמירת ההגדה היא סילוק מהכוס הראשון, ושוב אי אפשר שישתה יין לאחר שסילק עצמו מהיין.

(59) הלשון קצת מגומגם, אך כוונתו ברורה, שאין התפילה חייבת להיות בשעת המשתה.

(60) נראה שבא לאפוקי מדברי הרא"ש, שכתב [פסחים פ"י סימן כד]: "אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה, אפילו הגיע זמן המנחה, ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, ואפילו הכי לא הוי הפסק כדאמרינן [פסחים קב.] גבי עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, דמיירי בכל ענין, אפילו אין שהות ביום, דחייב להפסיק, אפילו הכי לא הויא הפסקה. כל שכן בין כוס ראשון לכוס שני שאם ירצה לשתות דשותה, לא הוי היסח הדעת" [הובא למעלה הערה 35]. ובקרבן נתנאל שם [אות ח] כתב: "שחייב להפסיק ואי אפשר לאכול עד שיתפלל. כתב כן לסתור מליצת הרמב"ן על דברי הרי"ף, שאינו אומר דהוי הפסקה אלא בדבר שחובה עליו, כגון הגדה, אבל בדבר שאין קבוע עליו, לא. הלכך סתר רבינו דבריו, דהא הך ברייתא איירי בתפלה שקבוע עליו חובה, כגון שהגיע זמן תפלת מנחה, ואין לו שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק". ובדבריו כאן דוחה דברי הרא"ש והקרבן נתנאל, כי אע"פ שתפילה כזו היא חובה גמורה, מ"מ היא לא הפסק המחויב להיות בסעודה, כי היה יכול להתפלל בזמן אחר. מה שאין כן חובת אמירת הגדה והלל, הרי אלו הפסקות שנתקנו ונקבעו בסעודת ליל הסדר, ואי אפשר שתהיה סעודת ליל הסדר ללא הפסקות אלו. וכן פסק המחבר [או"ח סימן קעח ס"ו] "מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל, אפילו אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, עם כל זה לא הוי הפסק". וראה למעלה הערה 48.

(61) נראה שבא ליישב את קושית בעל המאור [פסחים כד. בדפי הרי"ף] על הרי"ף, שהקשה בזה"ל: "מדרש הגדה זו מנין לנו שהוא סלוק, והרי שלחן ערוך בסעודתו לפניו, ואין זה נראה סלוק. ומה דאמר הרב ז"ל דלא אפשר ליה למקרי ולמשתי בהדי הדדי, אנו אומרים כי אם רצה לשתות בתוך ההגדה, הרשות בידו, כדתנן [פסחים קיז:] 'בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה'. ואין הפרש בין שותה לפני ההגדה, לשותה בתוך ההגדה, ואין לנו למחות בידו אם בא לשתות בתוך ההגדה". ועל כך משיב, שאף שמותר לשתות, מכל מקום הרי מוטל עליו לומר ההגדה, ואי אפשר לקרות ולשתות בבת אחת. וזהו מתק לשונו כאן "הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה". וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:] בתירוצו השלישי לשאלת בעל המאור, וז"ל: "שאין פירוש 'מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר' מפני שאסור לו לשתות בתוך הברכה מפני ההפסקה... אלא פירוש 'מישתא וברוכי בהדדי הדדי לא אפשר', שאי אפשר לו לשתות בעוד שהוא מברך. ולשון 'אי אפשר' מוכיח כן". והמגיה שם [ציון 22] הביא שכן תירצו הראב"ד בהשגותיו לספר המאור [פסחים יט: בדפי הרי"ף, אות ג], ר"ן [פסחים כד. בדפי הרי"ף], המאירי [פסחים קט:], ועוד ראשונים. וראה להלן הערות 68, 76, 80, 94, 300.

(62) מעין כן כתב הט"ז [או"ח סימן תעד ס"ק א], וז"ל: "ונראה לי טעם הגאונים... צריך 'בורא פרי הגפן' לכל אחד, כיון דחכמים תקנו ד' כוסות, הוי כמתנה בפירוש בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת ברכה זו אלא כוס זה, [ו]כיון שצריך לכוס אחר, חייב לברך עליו, כן נראה לי". ובתוספות שבמרדכי [פסחים קג: ד"ה רב אשי] כתב: "ואם תאמר, מאי טעמא דמה שמברכין בפסח 'בורא פרי הגפן' על הארבעה כוסות... דמי עדיף מברכת המזון דהכא דסבר רב אשי דלא הוי הפסק. ויש לומר, דשאני גבי סדר פסח, דכיון דכל חד וחד למילתיה איתקן, מסיח דעתו ממנו עד שיגיע זמנו, ולכך איתא היסח הדעת טפי מברכת המזון דהכא". נמצא שדברי המרדכי המהר"ל והט"ז הם בסגנון אחד [ראה להלן הערה 106]. וראה להלן הערה 68 בחידוש המיוחד שיש בדברי המהר"ל האלו.

(63) וכן הוא בחולין פו:, והובא למעלה לאחר ציון 20. וראה להלן הערה 162.

(64) ראשי תיבות: יין, קידוש, נר, הבדלה. והכוונה שבמוצאי שבת היה אומר על הכוס יקנ"ה, ונמצא שבין אמירת הקידוש לשתיית היין היה אומר נר והבדלה.

(65) לשון הגמרא [פסחים קג:]: "רב אשי אמר לית הילכתא כתלמידי דרב, דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת, ואמר רב יקנ"ה". ופירש הרשב"ם [שם]: "ולא בעי לברוכי 'בורא פרי הגפן' תרי זימני, חד אקידוש וחד אהבדלה, והוא הדין לתרי כסי דקידוש היום וברכת המזון. וקשיא לרב ייבא סבא דאמר להו הכי אמר רב הב וניברך אסר לכו למישתי, דאם כן קשיא דרב אדרב".

(66) "הכא גבי יקנ"ה לא עקר דעתיה ממישתיא, שעדיין לא שתה, וכל דעתו לשתות" [רשב"ם שם]. נמצא שבהו"א סברנו שיש עקירת דעת ביקנ"ה, ולכך השוונו זאת לברכת המזון, ולמסקנה סברנו שאין עקירת דעת ביקנ"ה. וראה הערה הבאה שהראשונים נתקשו לומר שבהו"א סברנו שיש עקירת דעת ביקנ"ה.

(67) וקשה על הרי"ף שמחייב על כל כוס וכוס בד' כוסות ברכת "בורא פרי הגפן", הרי כששתה כוס ראשון לא עקר דעתו מלשתות שאר כוסות [והוי כמו יקנ"ה], ומדוע חייב לברך על שאר כוסות "בורא פרי הגפן". ודע, שהראשונים [רמב"ן במלחמות (פסחים כד.), רבינו דוד (פסחים קג:), ומהר"ם חלאווה (פסחים קט:)] הביאו מגמרא זו ראיה לרי"ף [ולא קושיא עליו], דמוכח מגמרא זו שברכת המזון היא הפסק לא משום שעקר דעתו, אלא שעצם אמירת ברכת המזון מונע שתיית היין ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"]. שאם צריך עקירת הדעת, איך היתה לגמרא הו"א לדמות ברכת המזון ליקנ"ה, הרי ברי הוא שביקנ"ה לא עקר דעתו מלשתות, "וכל דעתו לשתות" [לשון הרשב"ם שם]. ואין לומר שזה גופא תשובת הגמרא ["ולא היא, התם עקר דעתיה ממשתיא, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא"], דלא מסתבר שהמקשן טעה בדבר כל כך פשוט [שיש עקירת הדעת ביקנ"ה]. ומתוך ג' ראשונים אלו נביא כאן את דברי רבינו דוד [פסחים קג:, ובהערות 71, 78, דברי הרמב"ן ומהר"ם חלאווה], וז"ל: "דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת ואמר רב יקנ"ה. גם זה מוכיח שהטעם לברכת המזון שהיא מפסקת אינו בשביל שהיא עקירת שתייה, שהרי הכוס מונח לפניו, ודעתו לשתותו לאחר שיברך עליו ברכת המזון. אלא ההפסק בשביל הברכה עצמה הוא, משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ולפיכך הקשו מיקנ"ה, שהוא קודם סעודה, והכוס בידו, ואינו עוקר דעתו מן השתייה. שאם היה ההפסק של ברכת המזון בשביל עקירות, היאך עלה על דעת להקשות ממה שאינו עקירות לְמה שהוא עקירות. ואין לך לומר היא שאמרו 'ולא היא גבי ברכות המזון עקר דעתיה ממשתיא וכו'', שלא תמצא בתלמוד משא ומתן בענין זה שלא יהא ממש בדברי האחד, שכולם חכמים היו, ויודעין את התורה. ועוד, שאם היה טעם תלמידי דרב משום עקירות דעתיה, לא היה חולק עליהן רב אשי, שאין לך מי שהוא חולק בזה, שודאי עקירות דעת קובע הוא ברכה, כדין נמלך, שלא חלק בו אדם מעולם. אלא ודאי ההפסק של ברכת המזון הוא מפני הברכה עצמה, דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר". אך המהר"ל מבאר שמסקנת הגמרא היא שבברכת המזון יש עקירת הדעת, וביקנ"ה אין עקירת הדעת, לעומת ההו"א שסברה שגם ביקנ"ה יש עקירת הדעת. וראה הערה הבאה. ובסמוך יביא את דברי הרמב"ן כשיטתו שמיישב קושי על הרי"ף מגמרא זו. אך כאמור, ברמב"ן שלפנינו הביא ראיה מגמרא זו.

(68) חידוש גדול יש בביאור המהר"ל את דעת הרי"ף לעומת הראשונים; הראשונים [רמב"ן, רבינו דוד, ומהר"ם חלאווה (הוזכרו בהערה הקודמת)] מבארים את דעת הרי"ף שלעולם אין היסח הדעת וסילוק משתיית יין בד' כוסות, ומה שבכל זאת צריך לברך "בורא פרי הגפן" על שאר הכוסות הוא משום שבעודו אומר את ההגדה [או את ההלל] אינו יכול אז לשתות יין, כי "משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר" [כמבואר למעלה הערה 61]. לכך הגם שאין מסתלק משתיית יין, בכל זאת מברך על שאר הכוסות "בורא פרי הגפן", כי בפועל נמנעה ממנו שתיית היין בעודו אומר את ההגדה. [ובנקודה זו חלקו על הרי"ף הבעל המאור (פסחים כד. בדפי הרי"ף) והרא"ש (פסחים פ"י סימן כד), ואמרו שבעי סילוק או עקירת הדעת מהשתייה כדי להתחייב ב"בורא פרי הגפן", ובד' כוסות אין סילוק או עקירת הדעת]. אך המהר"ל מבאר את הרי"ף שאכן כדי להתחייב ב"בורא פרי הגפן" צריך סילוק או עקירת הדעת משתיית יין [ומהבחינה הזאת הרי"ף אינו חולק על הבעל המאור והרא"ש], אך הואיל ו"משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר", לכך אמירת ההגדה היא עצמה נחשבת למעשה סילוק משתיית היין, וכלשונו למעלה [לאחר ציון 56]: "דעת רב אלפס דגבי ארבע כוסות, כיון שכך סדרו חכמים לחלק שתיית הכוס הראשון, ולומר ההגדה, ההגדה שהוא אומר הוא סילוק [הכוס] הראשון גם כן... דכך הוא סדר הכוסות, שיפסיק מן השתיה ויאמר הגדה, נמצא כי הגדה היא סילוק ועקירה לשתיה שהוא לפני זה. וכך הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה, לכך הוי הגדה הפסק". וכן כתב כאן "כיון דסדר הגדה אחר כוס ראשון שצריך להפסיק, הוי זה סילוק לכוס ראשון, והוי הפסק". לכך המהר"ל לשיטתו לא היה יכול לבאר את הגמרא [פסחים קג:] כפי שהראשונים ביארו [הובא בהערה הקודמת], כי הראשונים ביארו את ההו"א של הגמרא שעצם האמירה [של ברכת המזון ויקנ"ה] הוא ההפסק, והמסקנה מחדשת שאמירת יקנ"ה נחשבת לברכה אריכתא, ואינה הפסק [כמבואר ברבינו דוד שם]. מה שאין כן למהר"ל, מעולם לא סברנו שעצם האמירה נחשב להפסק, אלא יש צורך בעקירת הדעת או מעשה סילוק. לכך בהכרח שההו"א סברה שיש עקירת הדעת ביקנ"ה, והמסקנה היא שאין עקירת הדעת ביקנ"ה. ונראה שלשון הגמרא נוח יותר למהר"ל, שאמרו "ולא היא, התם עקר דעתיה ממשתיא, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא". ולפי הראשונים פירוש הגמרא הוא שהואיל וברכת המזון בעצמה היא המפסקת, נמצא שמחמת כן לאחר ברכת המזון יצטרך לברך לפניו, לכך חזר הדין שהוא עוקר דעתו משתיה משעה שקיבל עליו לברך. וא"כ הגמרא נקטה במסובב ["התם עקר דעתיה ממשתיא"], ולא בסבה ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], וזהו דוחק מבואר. אך לפי המהר"ל הגמרא נקטה בסבה, שברכת המזון היא עקירת הדעת מהשתיה, ולא רק שגורמת לעקירת הדעת. וראה להלן הערה 168.

(69) על השאלה שמשמע מהגמרא [פסחים קג:] ש"היכא דלא עקר דעתיה ממשתיא, לא הוי הפסק, ואין צריך לחזור ולברך" [לשונו לפני ציון 67], ומדוע בד' כוסות צריך לחזור ולברך, הרי לא עקר דעתו מלשתות. וכאמור למעלה [הערה 67] הרמב"ן שלפנינו הביא ראיה מגמרא זו [ולא קושיא], ויובא בהערה 71.

(70) ואין נר והבדלה נחשבים מצוה אחרת, אלא כולהו חדא ברכתא [מבואר ברמב"ן, ויובא בהערה הבאה].

(71) לשון הרמב"ן [שם]: "והריני מוסיף לו ראיה, מהא דאמרינן לעיל [פסחים קג:] לית הלכתא כתלמידי דרב, דהא יו"ט שחל להיות אחר השבת, ואמר רב יקנ"ה. ולא היא, גבי ברכת המזון עקר דעתיה ממשתיא, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא, כולה כחדא ברכתא נינהו. מדקא מקשינן איקנ"ה, ולא מקשינן מכל קידוש והבדלה דעלמא, דתנן [ברכות נא:] 'מברך על היין, ואחר כך מברך על היום', שמעינן מינה דהכי אקשינן; ברכת המזון לתלמידי דרב מאי טעמא מפסיק, כיון דאיתה לכסא בידיה ודעתיה עילויה, ודאי משום דמכיון דאיתסר עליה שתיה לאחר ברכת היין מחמת מצוה אחרת שהוקבעה לו, נפסקה שתייתו, וצריך לחזור ולברך. אם כן אף ביקנ"ה נמי, כיון דנאסרה עליו שתיה לאחר ברכת היין מחמת מצוה אחרת, הוי הפסק, דהבדלה מצות כוס אחר הוא, וצריך לחזור ולברך. ומהדרינן, לא היא; גבי ברכת המזון מכיון דאמר 'הב ונבריך', עקר דעתיה ממשתיא עד שיברך, שהרי נתן דעתו לברך, ומשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הילכך אף על גב דכסא בידיה ודעתיה עילויה, הא איכא הפסק. אבל הכא לא עקר דעתיה ממשתיא עד שיעשה מצוה אחרת, דכולהו כחדא ברכתא נינהו, ויין גורם לברכות הללו שיסדרם עליו".

(72) פירוש - הרמב"ן ביאר שבברכת המזון צריך לברך [אם משנה דעתו לחזור ולשתות], כיון שעקר דעתו מלשתות. אך ביקנ"ה אינו צריך לברך, כיון שלא עקר דעתו מלשתות, וגם אינו עסוק במצוה אחרת ["דכולהו כחדא ברכתא נינהו"]. ומשמע מכך שאם יהיה עסוק במצוה אחרת, אע"פ שלא עקר דעתו מלשתות, יחוייב בברכה, וזהו הציור של ד' כוסות.

(73) ששאל למעלה [לאחר ציון 48]: "אלא קשיא לי דברי רב אלפס בעצמו, דהא מדברי רב אלפס [פסחים יט: בדפי הרי"ף] יראה גבי בני חבורה שקידש עליהם היום, דפורס מפה ומקדש, ושארי 'המוציא', אבל 'בורא פרי הגפן' אינו צריך, ולא הוי קידוש הפסק, וכמו שפירש הרא"ש דברי רב אלפס. והשתא קשיא, הרי אף על גב דקידוש חובה עליו, וצריך להפסיק בקידוש, אפילו הכי אין הקידוש הפסק. ולמה יהיה הפסק מה שאמר הגדה, שהרי זה כמו קידוש". ולהלן [לאחר ציון 92] חזר והביא דברי הרי"ף האלו.

(74) דע שלרמב"ן גופיה לא קשה קושיא זו, שבמלחמות [שם] ביאר שלפי תלמידי רב [פסחים קג., והרי"ף פסק כמותם] צריך לברך "בורא פרי הגפן". הרי שלא ביאר כרא"ש [פסחים פ"י סימן ב (שהובא למעלה ציון 52)] שלא צריך לברך "בורא פרי הגפן". וכן רבינו דוד [פסחים קט: (עמוד שפ)] כתב כרמב"ן, שצריך לברך "בורא פרי הגפן". והמגיה שם [ציון 75] כתב: "סבירא להו להרמב"ן ורבינו שצריך לחזור ולברך 'בורא פרי הגפן' בכוס של קידוש... אבל הרא"ש שם הסיק שאין צריך לברך". ושתי דעות אלו הובאו בטור [או"ח סימן רעא ס"ד], וז"ל: "אסור לטעום כלום, בין מים ובין יין משתחשך, עד שיקדש. ואפילו התחיל לאכול מבעוד יום, צריך להפסיק. ומיהו אין צריך להפסיק בעקירת השלחן, אלא פורס מפה ומקדש. ויש אומרים שמקדש כמו בשאר פעמים, שמברך על היין, ואחר כך קידוש".

(75) לאחר ציון 55.

(76) כי ההגדה היא סילוק כוס ראשון, אך אין הקידוש סילוק מה שהיה לפניו.

(77) כן הביא הרשב"ם [פסחים קג: ד"ה הכא], וז"ל: "הכא - גבי יקנ"ה לא עקר דעתיה ממישתיא, שעדיין לא שתה, וכל דעתו לשתות. ונראה לי דלא גרסינן 'כולהו חדא ברכתא אריכתא נינהו', שריבוי לשון שלא לצורך הוא, שכבר פירש טעמו יפה משום דלא עקר דעתו ממישתיא, שעדיין לא שתה, וכל דעתו לשתות". אך רבינו דוד [שם] גרס כן, עיי"ש. וכן המהר"ם חלאווה [שם] ביאר גירסא זאת היטב, ויובא בהערה הבאה.

(78) זה לשונו של המהר"ם חלאווה [פסחים קג:]: "הכא לא עקר דעתיה ממשתיא, כולהו כחדא ברכתא היא. וא"ת, ודקארי לה מאי קארי לה, מאי קא מדמי קידוש לברכת המזון, דברכת המזון הוי גמר סעודה ועקירת דעת, ודין הוא שתפסוק... מה שא"כ בקידוש, דאע"ג דמשתי וקדושי בהדי הדדי לא אפשר, מ"מ לא הוי גמר וסילוק. ועוד, מאי קא מקשה מיקנ"ה, ליקשי מכל קידוש דעלמא דאינו מפסיק לברכת היין... ועוד, דא"כ למה ליה לארוכי 'וכולהו כחדא ברכתא נינהו', דהא קא שני להו שפיר. ובכל הספרים גרסינן לה, אעפ"י שרבינו שמואל ז"ל לא גריס ליה אלא 'עקר דעתיה', ותו לא. משום הכי יש לפרש דהפסק ברכת המזון לאו משום גמר הוא, אלא משום דאחייב ליה להפסיק, שנאסר באכילה ושתיה כל דמברך, משום ד'משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר' [חולין פז.]. והיינו דמדמי לה איקנ"ה, ומשום הפסק הבדלה קא נגע בה, ולא משום קידוש. ומשום הכי לא מקשה מקידוש דעלמא, דשאני קידוש דאע"ג ד'משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר', מ"מ דעתיה למשתי, וכסא בידיה, וכבד קדם ברכת היין לקידוש היום, וכברכה אחת אריכתא דמיא. אבל הבדלה שהיא ברכה אחרת, ומחוייב להפסיק בה, ומשתא והבדלה בהדי הדדי לא אפשר, דמי שפיר לברכת המזון. וכי היכי דהבדלה אינה מפסקת, הכי נמי ברכת המזון. ושנינן, דלא דמי, דברכת המזון עקר דעתיה ממישתא, כלומר על כרחיה, ואפילו מברך אכוס, משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. מה שא"כ בקידוש, דלא עקר דעתיה ממשתי כדפרישית. ואי משום הבדלה, כלהו כחדא ברכתא נינהו, דאי לאו אפוקי, ליכא עיולי. ועל דרך זו פירשה הרמב"ן ז"ל. ונמצינו למדין דלא הוי הפסק אלא הפסק מחוייב, דזמנו עכשיו בתוך הסעודה, ודלא אפשר למעבד תרוויהו כבת אחת, בין הוי גמר, בין לא הוי גמר".

(79) ולכאורה יקשה, הרי בציור זה לא שייך לומר "ברכתא אריכתא", ומדוע הקידוש לא נחשב להפסק, כפי שההגדה נחשבת להפסק.

(80) כי "אפשר שתיית סעודה בלא קידוש, ולכך אף על גב שיש שם קידוש, לא הוי הקידוש הפסק. אבל בארבע כוסות, דכך הוא סדר הכוסות, שיפסיק מן השתיה ויאמר הגדה, נמצא כי הגדה היא סילוק ועקירה לשתיה שהוא לפני זה. וכך הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה, לכך הוי הגדה הפסק" [לשונו למעלה לאחר ציון 60]. וראה להלן הערה 94.

(81) נמצינו למדים שהובאו כאן ג' הסברים לבאר את שיטת הרי"ף מדוע בד' כוסות צריך לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס וכוס; (א) ביאור הרמב"ן שהואיל וכל כוס היא מצוה אחרת בפני עצמה, לכך הוי הפסק. (ב) לפי גירסה "כולהו חדא ברכתא", הרי שאין ד' כוסות חדא ברכתא אריכתא, כיון שחייב לפסוק מלשתות ולומר הגדה. (ג) ביאור המהר"ל שאמירת ההגדה היא מעשה סילוק מהכוס הראשון.

(82) כוונתו לטעם הראשון שכתב הרי"ף [פסחים כד. בדפי הרי"ף] שיש לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס, כי הם מצות מחולקות. ועד כה ביאר את טעמו השני של הרי"ף, שאמירת ההגדה היא מעשה סילוק לכוס הראשון ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], ומשום הפסק נגעו בה [ראה למעלה הערה 28, ולהלן הערות 106, 115].

(83) אודות שרבוי ברכות "בורא פרי הגפן" נעשה כדי לחלק בין הכוסות, כן כתב למעלה [לפני ציון 43]: "כאן לענין ארבע כוסות, צריך שיהיה כל שתיה ושתיה בפני עצמו, לכך צריך לברך על כל שתיה ושתיה, כדי שיהיו מחולקים הכוסות". וכך היא הבנתו במשפט הפתיחה של הרי"ף [פסחים כד. בדפי הרי"ף] "רבינא אמר כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא. ואמרי רבואתה, הואיל וכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא, צרכינן לברוכי 'בורא פרי הגפן' אכל כסא וכסא".

(84) הובא למעלה [לאחר ציון 15].

(85) אין כוונתו ממה שכתב הרי"ף, אלא ממה שאמרו בגמרא שיביא מיד [שד' כוסות "כל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא"].

(86) לכך אין הכוסות מעכבים זה את זה. וכן כתב הרש"ש [פסחים קט:]: "ארבעה כסי תקינו רבנן, כל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא. מכאן נראה לי דד' כוסות אין מעכבין זה את זה, ואם אין לו אלא שלש, ישתה כולן". וכן מצינו בתפילין שאמרו במשנה [מנחות לח.] "תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד". והרמב"ם [הלכות תפילין פ"ד ה"ד] כתב: "תפלה של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, מפני שהן שתי מצות, זו לעצמה וזו לעצמה". וכן הטושו"ע [או"ח סימן כו ס"א] כתב: "אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה". וכן הרא"ש [פסחים פ"י סימן כד] השווה ד' כוסות לתפילין, וכתב בתוך דבריו "וכן תפילין, שתי מצות הן, ואינם מעכבות זו את זו" [ראה למעלה הערות 33, 34, ולהלן הערה 125]. ומאידך גיסא כתב הרמב"ם [הלכות לולב פ"ז ה"ה]: "ארבעה מינין אלו [בלולב] מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה". והמג"א [בפתיחה לסימן תפג] כתב: "נראה לי דמי שאין לו אלא כוס אחד, יקח אותו לקידוש, דהא יש אומרים דברכת המזון אינה טעונה כוס. ואם יש לו שנים, יקח לקידוש ולברכת המזון. ואם יש לו ג', יקח לקידוש, ועל כוס שני יאמר ההגדה עד גאל ישראל, ועל השלישי יברך ברכת המזון, ואחר כך יאמר חצי הלל בלא כוס".

(87) כי הגמרא אמרה זאת [שכל כוס הוא מצוה בפני עצמו] כתשובה לשאלה [פסחים קט:] "היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא, לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי". ועל כך תירץ רבינא "ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא", ופירשו רש"י ורשב"ם שם "מצוה באנפי נפשה היא - ואין מצטרפין זה לזה" [הובא למעלה לאחר ציון 12].

(88) "דאף על גב שאמרנו שכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו, אינם לגמרי מצות מחולקות. דאין לומר כלל שאם אין לו רק שנים או שלשה כוסות, שצריך לשתות ג' כוסות" [לשונו להלן לאחר ציון 123]. וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:], וביאר את ההכרח לומר כן, וז"ל: "רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפיה נפשיה. תימה הוא זה, שהרי ארבע כוסות הן, שתקנו לו שתיה של ארבע כוסות דרך חירות, שאם שתה כוס אחד או שתים לא עשה ולא כלום. ויש לומר, שהכונה היא למה שאמרו לפנינו 'ארבע כסי תקנו רבנן דרך חירות', והואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה, וכיון שתקנו כל חד למצותו; זה לקידוש, וזה לספור ההגדה, וזה לברכת המזון, וזה להלל, כל אחד הוא נחשב לעצמו, ואין מצטרפין זה עם זה לענין זוגות". ובגליוני הש"ס לגר"י ענגיל [פסחים קח:] כתב: "ועיין סדר רב עמרם גאון בסדר הגדה [עמוד קכד בהוצאת מוה"ק], דכתב וז"ל: והכי אמר נטרונאי גאון ארבעה כוסות שבפסח חובה הן, ואי אפשר שלא לשתותם. ואם לא שתה, לא יצא ידי חובתו, וחייב מלקות מדרבנן, עכ"ל. ומשמע דאם לא שתה כל הד' לא יצא כלל, דמעכבות זו את זו. דאילו היתה כוונתו רק דאותו כוס שלא שתאו לא יצא ידי חובת אותו הכוס, פשיטא, ומה משמיענו". והמרומי שדה [פסחים קט:] כתב: "דכך תיקנו רבנן שיהא דרך חירות, והיינו דוקא במפוזרות. ומשום הכי הוי כל אחד מצוה בפני עצמה. אבל אין הכוונה שהן ד' מצות ולא מצוה אחת, אלא עיקר הכוונה שכך היא המצוה, שיהא דוקא דרך חירות, והיינו כל אחד בפני עצמו, ולא מצטרפין".

(89) שיש צורך בברכת "בורא פרי הגפן" על כוס שני.

(90) מה שתולה דין זה ב"כיון דכל ארבע כוסות כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו", כי אם ד' כוסות היו מצוה אחת, אם היה מפסיק בהגדה לא היה צריך לחזור ולברך. וכן כתב המהר"ם חלאווה [פסחים קט:], וז"ל: "תפלה דמצי צלויה מקמי 'המוציא', ואינה חובה עליו לעשות כסדר הזה, והוה ליה האי הפסק כהפסק דשיחה דרשות, שאינו הפסק בתוך סעודתו. וכי תימא והיא גופה שיחה דרשות אמאי לא, מאי שנא מתפילין דקיימא לן סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך [מנחות לו.]. אפשר לומר דשאני התם שהן שתי מצות, דזו אינה מעכבת את זו, ומשום הכי כשסח בין זו לזו הוה ליה סח בין ברכה למצוה קודם שיתחיל בה, וצריך לחזור לברך. אבל סעודה קביעות אחד יש לה, וכמצוה אחת דמיא, ומכיון שהתחיל במצוה, אין שיחה דרשות מפסיק בה. כענין שאמרו בקריאת שמע [ברכות יג.] ובהלל [ברכות יד.] דבין פרק לפרק פוסק לשאילת שלום, ואפילו באמצע נמי, ואין צריך לחזור ולברך. אלא דהתם שלא לצורך אסור לשוח, כיון שכל עסקו במצוה. והכא כיון דמ"מ קא עסיק במילי דרשות, באכילה ושתיה, מותר נמי לשוח" [ויסוד הדברים מבואר באריכות בריטב"א ר"ה לד. גבי תקיעות, בטור או"ח סימן תלב, ועיין משנ"ב סימן תקצב ס"ק יג]. ולפי זה יוצא שאם סח שיחת רשות בין הכוסות יצטרך לחזור ולברך, וכמו בסח בין תפילין לתפילין. ואכן כך סובר המהר"ל כאן, שכתב "אם הפסיק בדבור צריך לחזור ולברך", ומוכיח כן משחט מאה עופות. אך המהר"ם חלאווה כתב לא כן, וכהמשך דבריו [שם]: "ואם תאמר, השתא דאתית להכא, ד' כוסות, שהן ד' מצות, נמי תהי שיחה קלה מפסקת בה לכולי עלמא, דומיא דתפילין. הא ליתא, דכיון שהם בקביעות אחת, הרי הן כמצוה אחת, שאין שיחה דרשות מפסקת בה, אלא אם כן שיחה דמצוה הקבועה עליו חובה בתוך הסעודה, כדאמרן. ומעתה תפלה אינה מפסקת". וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:], וז"ל: "ואין לך לומר בארבע כוסות, שהן מצוות חלוקות, ששיחה קלה מפסיקתן... שאחר שהן בקביעות אחד, אין להפסיקן אלא במה שקבעו ביניהן דבר המפסיקו משתייה... שאין דמיונן יפה לשח בין תפלה לתפלה". וכן כתב הרמב"ן במלחמות ה' [פסחים כד. בדפי הרי"ף], והר"ן [שם, ובחידושיו לפסחים קט:]. וראה בסמוך הערות 96, 99.

(91) כי ברי הוא שכל עוף ועוף הוא מצוה בפני עצמו, "דודאי כל שחיטה בפני עצמה" [לשונו להלן לאחר ציון 97]. ואע"פ שבשו"ע שם הובאה דעה שניה "ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק", מ"מ כתב שם הש"ך [ס"ק ז] "דהסכמת הפוסקים דהוי הפסק, וצריך לחזור ולברך". והט"ז שם [ס"ק ט] כתב "כיון שלא הכריע בשו"ע קיימא לן כיש אומרים אלו, דספק ברכות להקל". אך כתב עליו הש"ך בנקודות הכסף [שם] "זה אינו, דהסכמת הפוסקים כסברא ראשונה, וכן פסקו כל האחרונים".

(92) נראה שמוסיף דוגמה זו [של הפסקת תפילה בנוסף להפסקת דיבור] כדי להשוות הפסקה זו להפסקת הגדה, ששתיהן הן הפסקות לדבר מצוה. ומה שכתב "ובודאי אם התפלל בין עוף לעוף צריך לחזור ולברך", כי הפסקת תפילה חמורה יותר מהפסקת דיבורי רשות, שעוסק במצוה, ולא בדבר רשות. אמנם מאידך גיסא מצינו שהפסקת רשות חמורה יותר מהפסקת מצוה, וכגון המחבר [שו"ע או"ח סימן קעח ס"ב] כתב: "חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה... אם לא הניחו שם אדם, כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחילה". וכתב המשנ"ב שם [ס"ק יג] "לקראת חתן וכו'. והוא הדין כשיצא לדבר הרשות. והא דנקט 'לקראת חתן', לרבותא, דבלא הניחו שם אדם צריך לברך ברכת המזון מקודם שיצאו, אף שיוצאין לדבר מצוה", ובשער הציון שם [אות יא] כתב כן בשם אחרונים [ראה להלן הערה 185]. הרי שהפסקת מצוה היא קלה יותר מהפסקת רשות, עד שהיה צורך לומר שעם כל זה היא נחשבת להפסקה. ויש לחלק, כי שם הנידון הוא לגבי היציאה מהסעודה, וכלפי זה יש סברה לומר שהואיל והיה מחויב לצאת [כדי לקיים מצוה], והוה כאילו היה אנוס בדבר, ולכך לא תהיה יציאה זו נחשבת כיציאה, כי הוכרח לעשות כן. אך לגבי עצם ההפסקה, ברי הוא שהפסקה לדבר מצוה היא יותר מהפסקה למילי דעלמא, כי עוסק בדבר חשוב. ודייק לה, שהמשנ"ב שם ביאר שהחידוש של דבר מצוה הוא רק בנוגע לחיוב ברכת המזון כשיוצא, ולא בנוגע לברכה לכתחילה כשחוזר. ודו"ק.

(93) כפי שהביא למעלה [לאחר ציון 49, ולאחר ציון 73].

(94) הנה מטבע הלשון "כוסות מחולקים" הזכיר למעלה [לאחר ציון 37], בקשר לדברי רב אשי [פסחים קג:], שסבר שברכת "בורא פרי הגפן" בקידוש פוטרת את הכוס של ברכת המזון, משום שאין כוס ברכת המזון מחולק מכוס של קידוש, לעומת ד' כוסות, שהם מחולקים זה מזה [ויובא שוב להלן הערה 109]. ולכאורה אין לזה שייכות לדינו של הרי"ף כאן שכאשר אכל מבעוד יום [בערב שבת או עיו"ט], וקידש עליו היום, שצריך לקדש על הכוס, ואינו צריך לומר שוב "בורא פרי הגפן", שאין הקידוש הפסק מהיין ששתה קודם לכן. לכך נראה שכוונתו לדבריו למעלה [לאחר ציון 56] שביאר דאמירת ההגדה היא מעשה סילוק הכוס הראשון, לעומת הקידוש, וכלשונו [למעלה לאחר ציון 60]: "וכן אפשר שתיית סעודה בלא קידוש, ולכך אף על גב שיש שם קידוש, לא הוי הקידוש הפסק. אבל בארבע כוסות, דכך הוא סדר הכוסות, שיפסיק מן השתיה ויאמר הגדה, נמצא כי הגדה היא סילוק ועקירה לשתיה שהוא לפני זה. וכך הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה, לכך הוי הגדה הפסק". וכן ביאר את הרי"ף שוב [למעלה לאחר ציון 73], וכלשונו: "דסבירא ליה לרב אלפס בעצמו דלא הוי הפסק קידוש, אף על גב דהיא מצוה אחרת, אפילו הכי לא הוי הפסק למה ששתה... כמו שאמרנו למעלה משום דהוי הגדה סלוק כוס ראשון... ולא קשיא מדברי רב אלפס עצמו מה שסובר שאם היה יושב ושותה וקידש עליו היום, שאין צריך לברך 'בורא פרי הגפן' על כוס ראשון, ואין הקידוש הפסק כמו שאמרנו. דהתם כיון דאפשר בסעודה בלא קידוש, אף על גב דהוי הקידוש השתא חובה, אין הקידוש מפסיק. לאפוקי ארבע כוסות, כיון שכך הוא הסדר להפסיק בשתיה ולומר הגדה, הוי ההגדה הפסק. כך יראה דעת רב אלפס".

(95) כששוחט עופות נוספים.

(96) כאמור דעת המהר"ל היא שאף דיבור רשות יהיה הפסקה בין הכוסות, שהרי משווה דין ד' כוסות לשח בין עוף לעוף. אך הראשונים [רמב"ן (פסחים מלחמות ה' כד. בדפי הרי"ף, ובחידושיו לחולין פו:), ר"ן (פסחים קט:, ועל הרי"ף שם), רבינו דוד (פסחים קט:), ומהר"ם חלאווה (שם)] כתבו לא כך, והסכימו שאין דיבור רשות מפסיק בין הכוסות [הובא למעלה הערה 90].

(97) שח בין הכוסות.

(98) פירוש - שתה ד' כוסות יין בסעודת חולין, וסח שיחת רשות בין כוס לכוס, אך לא הסיח דעתו מהכוסות שיבואו.

(99) כי שיחת רשות אינה הפסקה בסעודה, וכמבואר למעלה הערה 90.

(100) אלא ברכת הנהנין ["בורא פרי הגפן"].

(101) "השוחט צריך שיברך קודם 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה'" [שו"ע יו"ד סימן יט ס"א]. וראה בנתיב התורה פט"ו [תקצט:] בביאור הברכה של שחיטה, ושם הערה 94.

(102) אך אם הפסיק בדבור לפני שהתחיל לשתות כוס ראשון, חייב לחזור ולברך [ברכות מ.]. וכן פסק המחבר [או"ח סימן קסז ס"ו] "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח, צריך לחזור ולברך". ובנוגע לדבריו כאן [שברכת "בורא פרי הגפן" היא ברכת הנהנין, ולא ברכת המצות], הקשה בני האברך כמדרשו הרה"ג רבי חנוך דב שליט"א, שבגמרא [ר"ה כט.] אמרו שברכת "בורא פרי הגפן" של קידוש אינה נחשבת כברכת הנהנין [שיצא אינו מוציא], אלא כברכת המצות [שיצא מוציא]. וכאן הרי מדבר על כוס ראשון, שרוצה לומר שברכה ראשונה של "בורא פרי הגפן" הנאמרת על כוס ראשון תועיל לשלש הכוסות הבאים [מחמת שהיא ברכת הנהנין]. והרי כוס ראשון הוא כוס של קידוש [פסחים קיד.], ובגמרא בר"ה אמרו שברכת "בורא פרי הגפן" של קידוש נידונת כברכת המצות, ולא כברכת הנהנין. וזו לכאורה הערה אלימתא. אך נראה לומר, שאין הפירוש בגמרא שברכת "בורא פרי הגפן" תיחשב לברכת המצות, דודאי היא ברכת הנהנין [שהרי מטבע הברכה הוא של ברכת הנהנין, ולא של ברכת המצות ("אשר קדשנו במצותיו וציונו")]. אלא לגבי סברת "יצא מוציא" חילקה הגמרא [ר"ה כט.] ואמרה "כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא, מוציא, ואם יצא, אינו מוציא". ופירש רש"י [שם] "חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה [ברכות לה.], ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם, לא ליתהני ולא ליבריך". ועל כך מביאה הגמרא [שם] "בעי רבא, ברכת הלחם של מצה, וברכת היין של קידוש היום ["שמברכין לפני קידוש" (רש"י שם)], מהו. כיון דחובה הוא, מפיק ["ברכת היין מיבעיא לן... מאי כיון דחובה היא... ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה, נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה, ומפיק" (רש"י שם)]. או דלמא, ברכה לאו חובה היא ["בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא, שאף בכל ההניות היא נוהגת" (רש"י שם)]". והגמרא פשטה דחובה היא ומפיק. אך אין זה משום שברכת "בורא פרי הגפן" נהפכה לברכת המצות, אלא שבברכת הנהנין כהאי גונא [שהיא חובה] יש דיני ערבות, שיצא מוציא. וכן לשון רש"י [שם] הוא "נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה, ומפיק". הרי שגם לצד שיצא מוציא, מכלל "ברכת הנאה" לא יצאנו. ודו"ק. הדברים האלו מבוארים בדברי הריטב"א ראש השנה [שם] וז"ל: "מיבעיא לן הכא בהני מהו, מי דיינינן להו כדעבדינן בעלמא, ואם יצא אינו מוציא, דהא ברכה גופה בעלמא לאו חובה היא. או דילמא, כיון דהשתא חובה היא, דלא סגי דלא אכיל מצה ולא מקדש, וכל דמקדש אי אכיל לא סגיא דלא לבריך, ונעשית כל אחת מהן כברכת המצות שהיא עמה, שהיא חובה".

(103) יש להבין, מדוע כשלא הסיח דעתו מן הכוסות שיבואו, אף שסח בין כוס לכוס, מברך ברכה אחת לכל הכוסות [כי זו ברכת הנהנין], ואילו גם כשלא הסיח דעתו מן העופות שיבואו, אך סח בין עוף לעוף, מחוייב לברך על כל עוף ועוף [כי זו ברכת המצות]. ונראה, שברכת הנהנין היא על הנאת הגברא, וכמו שאמרו חכמים [ברכות לה.] "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל". אך ברכת המצות היא על החפצא של המצוה שנזדמנה לפניו, וכמו שאמרו [ירושלמי ברכות פ"ו ה"א] "מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה". וצרף לכאן את שיטת התוספות רא"ש [ברכות טו.] שאילו ברכת המצות היתה מדאורייתא, היא היתה מעכבת את המצוה. וזה מורה באצבע שברכת המצות היא חלק מהמצוה, עד שהעדרותה מעכבת את המצוה. ובמדרש תנחומא [במדבר אות כב] אמרו "'אל תגזל דל כי דל הוא' [משלי כב, כב], זה התורמוס שנכנס עם הפרפרת, לא יאמר אדם יש לפני אגוזים ותמרים עליהם אני אומר הברכה תחילה, ואניח את התורמוס. אמר הקב"ה, 'אל תגזל דל כי דל הוא'". לכך בברכת הנהנין, הקובע הוא דעתו של הגברא, דכל עוד שלא הסיח דעתו מלשתות עוד, אף שסח בין כוס לכוס, מ"מ ברכתו הראשונה תועיל גם להנאה שתהיה לו מהכוסות הבאים, כיון שכבר בירך על הנאתו, ויצא מגדר "נהנה מן העולם הזה בלא ברכה". אך בברכת המצות, הקובע הוא החפצא של המצוה שנזדמנה לפניו, לכך כאשר יש לפניו עופות מחולקים, יש לפניו מצות מחולקות. ומעיקר הדין היה צריך לברך על כל עוף ועוף [כי כל עוף הוא מצוה בפני עצמו], אלא שכל עוד שלא סח בין עוף לעוף נחשבים כל העופות שלפניו לחפצא אחת. אך כאשר סח בין עוף לעוף, נתפרדה החבילה שאיחדה את העופות המחולקים, ושוב מחוייב על כל עוף בברכת המצות, ולא אכפת לן שהגברא לא הסיח דעתו מהעופות.

(104) לשון רב אלפס [פסחים כד. בדפי הרי"ף] "רבינא אמר, כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא [פסחים קט:]. ואמרי רבואתה, הואיל וכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא, צרכינן לברוכי 'בורא פרי הגפן' אכל כסא וכסא" [הובא למעלה לאחר ציון 15].

(105) אודות שרבוי המצות אינו צריך לחייב ברכה, כן העיר הרא"ש [פסחים פ"י סימן כד] על הרי"ף, וז"ל: "ולא נהירא לי מה שהביא ראיה משום דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך 'בורא פרי הגפן' אכל כוס וכוס, שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת, כדחזינן לעיל רב אשי דבריך אכסא קמא, ותו לא בריך, אף על גב דברכת המזון טעונה כוס, לא בעי לברוכי, כיון דליכא היסח הדעת. הכא נמי, אע"ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא, כיון דליכא היסח הדעת, לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא" [הובא למעלה הערות 29, 31]. אך המהר"ל מקשה כן מזוית אחרת; הואיל ואיירי בברכת הנהנין ["בורא פרי הגפן"], ולא בברכת המצות, מדוע שברכה זו תהיה תלויה ברבוי מצות.

(106) לשון הט"ז [או"ח סימן תעד ס"ק א]: "ונראה לי טעם הגאונים... צריך 'בורא פרי הגפן' לכל אחד, כיון דחכמים תקנו ד' כוסות, הוי כמתנה בפירוש בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת ברכה זו אלא כוס זה, [ו]כיון שצריך לכוס אחר, חייב לברך עליו, כן נראה לי". ובתוספות שבמרדכי [פסחים קג: ד"ה רב אשי] כתב: "ואם תאמר, מאי טעמא דמה שמברכין בפסח 'בורא פרי הגפן' על הארבעה כוסות... דמי עדיף מברכת המזון דהכא דסבר רב אשי דלא הוי הפסק. ויש לומר, דשאני גבי סדר פסח, דכיון דכל חד וחד למילתיה איתקן, מסיח דעתו ממנו עד שיגיע זמנו, ולכך איתא היסח הדעת טפי מברכת המזון דהכא". נמצא שדברי המרדכי המהר"ל והט"ז הם בסגנון אחד [הובא למעלה הערה 62]. אך מ"מ יש חדוש בדבריו כאן שלא הזכיר למעלה; כי עד כה ביאר שהרי"ף אומר שני טעמים נפרדים לחיוב ברכת "בורא פרי הגפן" על כל כוס וכוס; (א) כל כוס הוא מצוה בפני עצמו, ולחלק ביניהם יש לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס. (ב) אמירת ההגדה היא מעשה סילוק לכוס הראשון ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], ומשום הפסק נגעו בה [ראה למעלה הערות 28, 82, ולהלן הערה 115]. אך כאן מבאר גם את הטעם הראשון [כל כוס הוא מצוה בפני עצמו] מצד הפסק והיסח הדעת ["דהא כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, ולא היה דעתו על שתיה אחת ארוכה, ולפיכך צריך לברך על כל כוס וכוס"]. ודו"ק. ולהלן [לאחר ציון 121] ישוב ויקשה על הרי"ף כשאלתו כאן, ומחמת כן ידחה את דברי הרי"ף. וכנראה שלא כ"כ ניחא ליה בתשובתו כאן [ראה להלן הערות 122, 133].

(107) כי הברכה על כוס הקידוש פוטרת את הכוס של ברכת המזון.

(108) כפי שטען הרא"ש [פסחים פ"י סימן כד], והובא למעלה לאחר ציון 29.

(109) לשונו למעלה [לאחר ציון 37]: "מצאנו לסלק קושיות הרא"ש ז"ל. וזה כי מה שהקשה מרב אשי [פסחים קג:] שלא היה מברך אכסא דברכתא, אף על גב דברכת המזון טעון כוס. יש לחלק, גבי ברכת המזון היה סובר רב אשי כיון דלא צריך כוס מחולק לברכת המזון, רק שיברך על כוס, ומסתמא כי ברך על כסא קמא, היה דעתו על כל מה שישתה, אם כן למה יברך על כוס ברכת המזון. אבל בד' כוסות, שתיית כוס זה מחולק משתיית כוס הראשון, שכל שתיה ושתיה מחולק לעצמו. ואם יהיה הכל שתיה אחת, אין כאן ארבע כוסות מחולקים, לכך צריך לברך אכל אחד ואחד... אבל הכוסות [של קידוש וברכת המזון] בעצמם אינם מחולקים, רק שיברך על כוס, ויקדש על כוס, ועיקר המצוה הוא הקידוש וברכת המזון. אבל אין צריך שיהיה כוס מחולק מן כוס הקידוש, שהכוסות נחשבים כאחד, כי אין צריך יותר רק שיקדש על הכוס, ויברך על הכוס, ולא איכפת בכוסות מחולקים. אבל כאן לענין ארבע כוסות, צריך שיהיה כל שתיה ושתיה בפני עצמו, לכך* צריך לברך על כל שתיה ושתיה, כדי שיהיו מחולקים הכוסות, וזה נראה נכון".

(110) דבריו הבאים יובנו על פי מה שאמרו בגמרא [פסחים קב:] "אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד", ושם הכוונה לקידוש ולברכת המזון, "כלומר שתי מצות" [רשב"ם שם]. ועל כך כתבו תוספות שם [ד"ה שאין], וז"ל: "שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד - ויש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביאין כוס אחר, ואין מברכין על השני 'בורא פרי הגפן', כיון שכבר בירך על כוס ברכת המזון, כי אין נכון לברך פעמים". והמהר"ל יסכים למנהג זה, אך לא מחמת ש"אין נכון לברך פעמים", אלא שאין חילוק בכוסות [אע"פ שיש חילוק במצות].

(111) נשואין וברכת המזון.

(112) כמו שרב אשי סבר [פסחים קג:] שברכת "בורא פרי הגפן" של קידוש אהני לכוס של ברכת המזון, כך ברכת "בורא פרי הגפן" של ברכת המזון אהני לכוס של ברכות נשואין. וראה במהרש"א שם.

(113) יאמר תחילה ברכת המזון, ואחר כך יברך "בורא פרי הגפן".

(114) יאמר תחילה הלל, ואחר כך יברך "בורא פרי הגפן".

(115) פירוש - הואיל וכל כוס וכוס עומד בפני עצמו, לכך כל הברכות הנאמרות עליו אינן המשך לברכות שנאמרו על הכוס שלפניו, אלא הן התחלה חדשה בכל כוס וכוס. לכך היה ראוי להקדים בכל כוס וכוס ברכת "בורא פרי הגפן", כי זהו סדר הדברים, וכמו שאמרו חכמים [פסחים קו.] "מכדי כל הברכות כולן 'בורא פרי הגפן' אמרי ברישא". ומעין שאלה זו הקשו התוספות [פסחים קב: ד"ה יקנ"ה] על כוס של ברכת המזון, וכלשונם: "ואם תאמר, אמאי לא תקינו נמי בברכת המזון יין ברישא, כמו בכל מקום". והריטב"א בהלכות סדר ההגדה [בסוף מסכת פסחים עמוד יא] מחמת שאלה זו דחה את שיטת הרי"ף, וז"ל: "הגאונים ז"ל אומרים שמברך עליו 'בורא פרי הגפן' [על כוס שני]. ואעפ"י שכבר בירך על כוס ראשון, והיה דעתו לשתות, כיון דמצוה באפי נפשה הוא, הוי כאילו הוא עכשיו ראשון לעצמו. וכן המנהג. אבל אין כן הלכה מחוורת, ואילו היה כן היה ראוי לומר 'בורא פרי הגפן' קודם ברכת 'אשר גאלנו', שבכל מקום דהוי ברכת 'בורא פרי הגפן', איהו הוי ברישא, חוץ מברכת המזון. הלכך אין אומרים 'בורא פרי הגפן' אלא על כוס ראשון של קידוש, ועל כוס של ברכת המזון, אבל לא על כוס שני ולא על כוס רביעי". והארחות חיים [הלכות ליל הפסח סכ"ב] כתב: "וברכה זו של 'אשר גאלנו' [לפני שתיית כוס שני], לא נתקנה על הכוס, אלא ברכה בפני עצמה היא על שהארכנו בסיפור הנסים וענין הגאולה. שאם נתקנה על הכוס, היו מקדימין לברך 'בורא פרי הגפן', כמשפט כל הברכות הערוכות על הכוס". והכלבו [הלכות ליל הסדר סימן נ] והמאמר מרדכי [או"ח סימן תפג ס"ק ו] הביאו. ונראה שהמהר"ל מעיר כן לפי טעמו הראשון של הרי"ף, שחיוב ברכת "בורא פרי הגפן" הוא מחמת שכל כוס הוא מצוה בפני עצמו [ראה למעלה הערות 28, 82, 106]. אך לפי טעמו השני של הרי"ף חיוב ברכת "בורא פרי הגפן" הוא משום שאמירת ההגדה היא מעשה סילוק של הכוס הראשון, ולכאורה לפי זה אין מקום לומר "בורא פרי הגפן" לפני אמירת ההגדה, שכל עוד שלא נאמרה ההגדה, ברכת "בורא פרי הגפן" של הכוס ראשון במקומה עומדת, ולא נסתלקה כלל. וראה למעלה הערה 54.

(116) "וזה אינו" - שאין זו ברכה שניה על כוס ראשון, אלא ברכה ראשונה על כוס שני, וכמו שמבאר. וסברה זו [שמאחרין ברכת "בורא פרי הגפן" כדי להפריד בין שתי ברכות סמוכות של "בורא פרי הגפן"] כתב הראבי"ה [הובא במרדכי כתובות אות קלב ובדרכי משה אבן העזר סימן סב ס"ק ב] שאצל החופה מברכים "בורא פרי הגפן" אחר שש הברכות [דלא כמנהגנו (דרכי משה שם)], משום שמברכים "בורא פרי הגפן" על הכוס של ברכת ארוסין, וכדי שיהיה הפסק בין ב' הכוסות, ושלא לברך ב' פעמים בזה אחר זה "בורא פרי הגפן", קבעוה אחר שש ברכות.

(117) מעין סברה זו [שמאחרין ברכת "בורא פרי הגפן" כדי שתהיה נראית שמוסבת על לאחריה ולא על לפניה] כתב הבית שמואל [אבן העזר סימן סב ס"ק ב], וז"ל: "כשמברכים [בשבע ברכות] ברכת המזון, מברכים שש ברכות, ואחר כך 'בורא פרי הגפן'... הטעם שאל יהיה נראה דמברכים 'בורא פרי הגפן' לצורך ברכת המזון, ולא משום שבע ברכות, לכן מאחרין 'בורא פרי הגפן'".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה