פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק מח
(1) בגמרא [פסחים קז:] לא אמרו מלים אלו, אלא רק אמרו "משום מצה דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה". אך מביא כאן דברי התוספות [שם], שכתבו "דילמא אתי למיכל אכילה גסה, ואינה אכילה וכו'". וכן כתב הרשב"ם [שם]. אמנם רש"י והרשב"ם במשנה [פסחים צט:] כתבו: "לא יאכל - כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה", ולא תלו זאת בקיום המצוה, אלא בקיום המצוה בהידור [ראה להלן הערה 14]. אך כאמור הרשב"ם בעצמו ביאר בגמרא [קז:] שאכילה גסה לא שמיה אכילה [יעויין ברש"ש פסחים צט: שעמד על הסתירה בדברי הרשב"ם]. ועוד אמרו [ב"ק קי.] "אכילה גסה לאו כלום היא". וראה להלן הערה 112.
(2) לשון הגמרא ביומא [שם] "אמר ריש לקיש, האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור, מאי טעמא, 'אשר לא תענה' כתיב [ויקרא כג, כט], פרט למזיק". ופירש רש"י [שם] "אכילה גסה - שאכל לילי יום הכפורים על השובע, שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה, וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה, ושלא להנאה. פרט למזיק - לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו, אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו". ותוספות ב"ק קי. כתבו "אכילה גסה לאו כלום היא מפיק לה ריש לקיש... האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור".
(3) כן כתבו תוספות [פסחים קז:].
(4) לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן". וראה להלן הערה 19.
(5) בתמיה, הרי סוף סוף קיים את מצותו, אע"פ שאכלו באכילה גסה, ומדוע יקרא "רשע". ומוכח משאלת הגמרא שאכילה גסה שמיה אכילה, כי מקיים בזה מצותו. ותוספות [ב"ק קי.] גם כן הקשו כן, וז"ל: "'רשע' קרית ליה, נהי דלא עבד מצוה מן המובחר, מצוה מיהא עביד. משמע דיצא ידי חובה".
(6) וכן כתב המשנה ברורה סימן קצז ס"ק כח: "מי שהיה שבע קודם שאכל, ואכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותה אכילה, אעפ"כ אם נהנה גרונו מאותה אכילה, מברך עליו לפניו ולאחריו, ומוציא אחרים. ואם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו, אינו ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה, לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות שבתורה". ושם [סימן רצא סק"ד] כתב: "אכילה גסה אינה חשובה אכילה". ושם סימן תעו סק"ו כתב: "אכילה גסה - דהיינו שאינו מתאוה כלל לאכול שאז אינו עושה מצוה מן המובחר, שאף שאפיקומן הוא זכר לפסח, והפסח נאכל על השובע [פסחים ע.], דהיינו שהוא שבע כבר, ולכן אוכלין האפיקומן אחר גמר הסעודה... מכל מקום צריך שיהא לו קצת תאוה לאכול, ואם לאו, אין זה מן המובחר. ואם שבע כ"כ עד שנפשו קצה באכילה מרוב שובע, אף שדוחק עצמו לאכול, אינו יוצא ידי חובתו כלל במצוה זו, שאכילה גסה כזו אינה נקראת אכילה כלל". וכן כתב שם [סימן תריב ס"ק טו].
(7) מקור הביטוי "אין אני כדאי" הוא בגמרא [ברכות יז.] "עד שלא נוצרתי איני כדאי כו'". וכן הוא בב"ר נ, ד, שם עו, ה, במדב"ר כא, טו, ועוד. ובתפילת החזן לפני מוסף של ימים נוראים נאמר "באתי לעמד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך".
(8) משמע מלשונו שהואיל ודברים אלו נאמרו בשם רבינו תם לכך בפרט "אין אני כדאי לדקדק על דברי התוספות". ואודות רום מדריגת הר"ת, כן כתב בנתיב התורה פ"ה [רנט:]: "היו בארצות אלו חכמים גדולים, אשר כל העולם שותים מימיהם, ובעלי מעשים, כמו רש"י ורבינו תם ובעלי תוספות, נשמתן תחת כסא הכבוד, ויש להם מהלכים עם חכמי הלב הראשונים, הם התנאים והאמוראים". ובשו"ת הריב"ש [סימן שצד] כתב: "המאור הגדול, רבינו שלמה זצ"ל, גלה עמוקות התלמוד, מני חשך. לא עממוהו כל סתום. ובזולת פירושו, היה כדברי הספר החתום. והמאור השני, רבינו יעקב, איש תם, אשר כמוהו בפלפול לא נהיה מאחר שהתלמוד נחתם, תלמוד ערוך בפיו ושגור, סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה; מפלפולו, ועומק שכלו, ורחב בינתו... דשאני ר"ת, דרב גובריה, והיה כאחד מהם [הראשונים שהיו לפניו], ואולי יותר מהם, בחריפות ובקיאות, לפי מה שנראה, ממה שחדש בתלמוד. וכל חכמי ישראל הנמצאים היום, כלם כקליפות השום וכגרגיר שומשום נגד אחד מתלמידיו הקטנים". ובאמת אע"פ שמצינו בהרבה מקומות שהמהר"ל חולק על דברי תוספות [כגון בגו"א בראשית פכ"ד אות ט (שצז.), שם שמות פי"ב אות א (קפה:), שם פי"ח אות מב (מו:), שם פי"ט אות כב (עח.), שם פכ"א אות סו (קפ.), שם פל"ב אות יח (תמ.), שם פל"ה אות ג (תצ.), שם ויקרא פ"א אות נג (מא:), שם פי"ט אות כה (סז:), שם דברים פ"כ אות יא (שכא:), שם פכ"א אות ז (שלז.), שם פכ"ו אות כו (תטז.), נצח ישראל פ"ה (עז.), הקדמה לאור חדש (ז.), ח"א לשבת קיח: (א, נט:), ועוד], אך לא מצאתי שיחלוק על הר"ת מלבד במקום אחד [ח"א לר"ה טז. (א, קד:), שכתב שם: "ותימה, איך עלה על דעתו של רבינו תם וכו'"]. וצרף לכאן, שהמהרש"ל כתב [בהקדמה לים של שלמה ב"ק, באמצע ד"ה אף] בזה"ל: "אבל מצאתי בתשובות הרא"ש [בשו"ת חוות יאיר סימן קצב מסכים לדברי הים של שלמה האלו, אולם הוא מעיר "אף כי לא ראיתיו בשו"ת הרא"ש"] שכתב שהאיש רבי משה בר מיימון גדול היה מאוד בכל החכמות, מ"מ כשהוא חולק עם ר"ת ור"י שלא לשמוע אליו, אלא לילך אחרי בעלי התוספות, כי קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה יותר מן הרמב"ם".
(9) מקור הביטוי "תורה היא וללמוד אני צריך" הוא בגמרא [ברכות סב., ומגילה כח.]. ובתפארת ישראל פ"ו [קד.] כתב: "ועם כי אין ראוי להשיג על הרב הגדול ז"ל [הרמב"ן], מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים". ובנר מצוה [קה:] כתב: "ובודאי אין לנו יד וכח להשיב על דברי הראשונים, שהם הררי אל, אין נמלים כמונו יכולים לפתוח פה נגדם, מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכין".
(10) כן הקשה התוספות רא"ש [יומא פ:], וז"ל: "מיהו קשה דא"כ מאי פריך ליה ריש לקיש 'מצוה מיהא קא עביד רשע קרית ליה', ולישני ליה רבי יוחנן דאנא באכילה גסה יותר מדאי קא אמינא". וכן הקשה המהרש"א [פסחים קז:] וז"ל: "וקצת קשה, דאכתי מאי פריך בההיא דנזיר 'רשע קרית ליה נהי כו'', אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה מלאכול איירי, ושפיר נקרא 'רשע'. ויש ליישב". ונראה שכוונתו לדבריו בהוריות י:, ויובאו בהערה הבאה.
(11) פירוש - בהמשך הגמרא בנזיר [כג. (לאחר קושית ריש לקיש)] אמרו "אלא משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו, וזה אשתו ואחותו עמו. לזה נזדמנה לו אשתו, ולזה נזדמנה לו אחותו. זה שנזדמנה לו אשתו, 'צדיקים ילכו בם'. וזה שנזדמנה לו אחותו, 'ופושעים יכשלו בם'. מי דמי, אנן קאמרינן חדא דרך, הכא שני דרכים". ופירש רש"י [שם] "מי דמי אנן אמרינן דבחד דרך - הולך אחד ונכשל אחד. הכא שני דרכים - אשתו ואחותו, דלזה נזדמנה לו אשתו, ולזה אחותו". לכך רבי יוחנן לא היה יכול להשיב לקושית ריש לקיש ש"פושעים יכשלו בם" איירי באכילה גסה לגמרי ["קץ לאכול"], ו"צדיקים ילכו בם" איירי באכילה לשם מצוה, כי זה היה מעמיד את הפסוק בשתי דרכים שונות לגמרי. ואם תאמר, הרי בשלב זה בגמרא [בקושית ריש לקיש] עדיין לא ידענו שא"א להעמיד את הפסוק בשני דרכים שונים, כי כך שאלה הגמרא רק בהמשך הסוגיא לאחר האוקימתא הבאה של "אשתו ואחותו עמו". ועצם העובדה שלאחר קושית ריש לקיש הגמרא העמידה את הפסוק באוקימתא של "אשתו ואחותו עמו" מורה באצבע שעדיין לא ידענו שא"א להעמיד את הפסוק בשני דרכים שונים. והדרא קושיא לדוכתא, מדוע רבי יוחנן לא השיב לריש לקיש ש"פושעים יכשלו בם" איירי באכילה גסה לגמרי, כיון שעדיין לא ידענו ששני חלקי הפסוק צריכים לעסוק בדרך אחד. דע, שהמהרש"א [הוריות י:] כתב גם כן כדברי המהר"ל האלו, והוסיף ליישב את ההערה הזאת, וכלשונו: "ואין להקשות, דלוקמה אכילה גסה דהכא בכהאי גוונא דלא שמיה אכילה, ולא תקשי ליה 'פסח מיהא עביד'. דיש לומר, ד'צדיקים ילכו בם ופושעים וגו'' מיירי ודאי אענין אחד, ואכילה גסה דיום הכפורים לא מקרי אכילה, אלא מזיק, כדאמר התם [יומא פ:]. ואף על גב דאכתי לא אסיק דמיירי בדרך אחד, הא מסיק אדעתיה שפיר דאיירי בענין אחד". ופירושו, שאמנם עדיין לא ידענו ששני חלקי הפסוק צריכים לעסוק בדרך אחד, אך בודאי כבר ידענו שהם צריכים לעסוק בענין אחד, ומן הנמנע שרישא דקרא תעסוק באכילת מצוה, וסיפא דקרא תעסוק בדבר שאינו נקרא אכילה כלל [ואודות ששני חלקי הפסוק צריכים להיות שייכים זה לזה, כן כתב בגו"א דברים פי"ד אות א (רלג.), וז"ל: "ואם תאמר, מאי ענין זה לזה... ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי" (הובא למעלה פט"ו הערה 116)]. אמנם אין לומר את ביאור המהרש"א בדברי המהר"ל, כי המהר"ל הולך לבאר שכשם שאין להעמיד סיפא דקרא ["ופושעים יכשלו בם"] באכילה גסה גמורה, כך אין להעמידה באכילה גסה של העדר תאוה. והרי לפי המהרש"א אין מקום להשוואה זו, כי אכילה גסה גמורה היא ענין אחר, בעוד שאכילה גסה של העדר תאוה היא דרך אחר, אך לא ענין אחר. לכך לפי המהר"ל עדיין יקשה כיצד כבר בשלב זה של הגמרא ידענו ששני חלקי הפסוק צריכים לעסוק בדרך אחד, כאשר לאחר מכן הגמרא תעמיד את הפסוק באוקימתא של "אשתו ואחותו עמו". ויל"ע בזה.
(12) בסמוך [לאחר ציון 17] יתבאר מדוע קושיא זו קשה רק לפי רבינו תם, ולא קשה על הגמרא עצמה. וראה להלן הערה 25.
(13) פירוש - בגמרא [פסחים ע.] אמרו "חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השובע", ופירש רש"י [שם] "על השובע - שיהו נהנין באכילתו, ותיחשב להן". ומתוך כך בא ליישב את הערתו הקודמת ["איך אפשר לפרש שאכל לשם אכילה שאינו מתאוה לאכול, דאם כן קשה שהרי זה שני דרכים הם"], כי גם אכילת הצדיק חייבת להיות אכילה ללא תאוה, כי זה דינו של קרבן פסח שנאכל על השובע [ורק שהצדיק התכוון לשם מצוה, והרשע נתכוון לשם אכילה גסה], לכך אין להקשות "הכא שני דרכים", כי שניהם אכלו אכילה אחת [ללא תאוה]. וכל זה אין לומר, וכמו שמבאר והולך.
(14) כי אכילה ללא תאבון אינה אכילה מן המובחר, וכמו שכתבו רש"י והרשב"ם [משנה פסחים צט:] "לא יאכל - כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה" [הובא למעלה הערה 1]. דוגמה לדבר; בשו"ע או"ח סימן רעא ס"א כתב: "כשיבוא לביתו [בליל שבת מהתפילה] ימהר לאכול מיד". ובמשנה ברורה שם סק"א כתב: "ואם אינו תאב לאכול, יכול להמתין מלקדש עד שירעב... ומכל מקום נראה דהיכא דיש בזה משום שלום בית, או שיש לו בביתו משרתים או שאר אורחים, ובפרט אורח עני, לא יאחר בכל גווני, דכיון דהם מוטלים עליו, לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר". ובשער הציון [סימן תע ס"ק יח] כתב: "דאפילו אם לא יאכל אחר כך לתיאבון, מצוה קעביד, אלא שאינו מן המובחר".
(15) כן כתבו תוספות [פסחים קז:] כהמשך לדברי רבינו תם, וז"ל: "ואומר רבינו תם, דתרי גווני אכילה גסה; אחת שנפשו קצה מלאכול... ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול, אך יש בה טעם. והא דפסח נאכל על השובע, היינו שמתאוה לאכול קצת". היינו דהוקשה לתוספות [לפי רבינו תם], שאם אכילת הרשע היא "אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול", במה שונה ממנה אכילת הצדיק, דהואיל והפסח נאכל על השובע בהכרח שגם אכילת הצדיק תהיה ללא תאוה לאכול. ועל כך מיישבים תוספות שמ"מ באכילת הצדיק היה "מתאוה לאכול קצת". וכן התוספות רא"ש [הוריות י:] כתב: "אף על פי שדרכו להיות נאכל על השובע... אבל אין לאכול קדשים אחר השובע כל כך שאין נפשם נהנית מהם". והמאירי [פסחים קז:] כתב: "ומה שאמרו בפסח שיהא נאכל על השובע, פירושו שכשיכלה בשר הפסח מפיו יהא שבע, ולשון זה רצה לומר 'נאכל על השובע', והוא ממוצע בין מי שאוכלו רעב למי שאוכלו אחר אכילה מרובה, עד שהוא קץ באכילה זו. ופסח, וכן שאר קדשים, אין ראוי לאכלם דרך רעבתנות, אלא דרך כבוד ואחר אכילה אחרת, כדרך מאכל חשוב שבא לאחר אכילה, ומ"מ לא אחר אכילה מרובה עד שיהא קץ באכילתו, אלא אחר אכילה שכשמצטרפת זו עמה נעשה שבע". והמשנה ברורה [סימן תעו סק"ו] כתב: "לא יאכל אפיקומן אכילה גסה - דהיינו שאינו מתאוה כלל לאכול, שאז אינו עושה מצוה מן המובחר. שאף שאפיקומן הוא זכר לפסח, והפסח נאכל על השובע, דהיינו שהוא שבע כבר, ולכן אוכלין האפיקומן אחר גמר הסעודה כמו שיתבאר בסימן תעז [סעיף א], מ"מ צריך שיהא לו קצת תאוה לאכול, ואם לאו, אין זה מן המובחר".
(16) לשון תוספות [שם]: "ועוד יש לומר, דאין לו לקרותו 'רשע' כיון שקיים מצות פסח, אף על פי שלא קיים מצות אכילה, דאכילת פסחים לא מעכבא [פסחים סט:]". וכן כתב הרמב"ן [יבמות מ.]: "ולי נראה דהתם לאו משום דנפיק באכילה גסה, אלא נהי דלא עבד מצוה דאכילת פסח, אבל ידי פסח מיהא יצא, שאין אכילת פסחים מעכבת, ולפיכך לא מיקרי 'פושע'".
(17) כן הביא להקשות המנחת חינוך [מצוה ו, אות יב], וז"ל: "הראו לי הלומדים בתוספות פסחים... כתבו דאין לקרותו 'רשע' כיון שקיים מצות פסח, אף שלא קיים מצות אכילה, דאכילת פסחים לא מעכבא. ותמהו, נהי דאכילת פסחים לא מעכבא, היינו לענין חיוב פסח שני, אבל בודאי הוא מצות עשה בפני עצמה, כמבואר בר"מ [ספר המצות מ"ע נו, והלכות קרבן פסח פ"ח ה"א] והרב המחבר כאן [חינוך מצוה ו], אם כן הוי בודאי 'רשע' דאינו מקיים מצות עשה". ומה שכתב "אם כן בודאי 'רשע' דאינו מקיים מצות עשה" יוטעם על פי דברי הטורי אבן [ר"ה כט.], שכתב: "והא אף על גב דעביד פסח, אפילו הכי מצות אכילת פסח, שהוא חייב מהתורה, לא קיים... אם כן הא ודאי 'פושע' ו'רשע' מקרי, דאפילו אינו מקיים דברי חכמים מקרי הכי, כדאמר בפ"ב דיבמות [כ.], וספ"ק דנדה [יב.], כל שכן באינו מקיים מצוה של תורה". והמנחת חינוך [שם] כתב ליישב בזה"ל: "ואמרתי להם דבעשה שעבר אינו רשע, דהוי בשב ואל תעשה", והביא כמה ראיות לדבר. ומעין כן כתב הפרי חדש [או"ח סימן תריב סק"ו]. ואולי המהר"ל נאיד מזה, כי מלשונו בגו"א במדבר פ"ה אות י [סה.] עולה שהמבטל מצות עשה [בשב ואל תעשה] נקרא "רשע", וכמבואר שם הערה 62. וכן בדר"ח פ"ה מי"ג [שלח:] כתב: "למה לא נקרא 'רשע', שהרי מונע עצמו מן הצדקה", וראה שם הערה 1525. וכן משמע מהגמרא [נזיר כג.] דלא כמנחת חינוך, וכפי שכתב הדבר שמואל [פסחים קז:], וז"ל: "המנחת חינוך תירץ דבמצות עשה לא נקרא 'רשע' כיון שהוא בשב ואל תעשה, עד כאן דבריו. ואינו מובן לעניות דעתי, דאם כן אפילו אם אכילת פסחים מעכבת, ואפילו כשלא הקריב פסחו, גם כן אין לקרותו 'רשע', כיון שהוא בשב ואל תעשה. ולשון הגמרא 'נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קעביד', מבואר שאילו לא עשה פסח היה נקרא 'רשע', ודבריו צריכים עיון". וראה למעלה פי"ד הערה 44, פי"ט הערה 26, ופמ"ז הערה 152.
(18) פירוש - מה שאמרו בגמרא בנזיר "לשום אכילה גסה" לא מדובר באכילה שהיא גסה [לא אכילה גסה ממש, ולא אכילה ללא תאוה], אלא באכילה רגילה, אך כוונתו אינה לשם מצוה אלא לשם רעבתנות, וכמו שמבאר והולך.
(19) יש להבין, מדוע מוסיף מלים אלו [על השובע"], הרי למעלה [לפני ציון 4] כתב: "משל לשני בני אדם שאכלו את הפסח", ולא הוסיף "על השובע". ונהי שזו ההלכה [ראה הערה 13], אך מה ההכרח להזכיר הלכה זו כאן. וראה הערה 21 בישוב הדבר.
(20) ככל הדברים האלו כתבו תוספות ב"ק קי. [ד"ה אכילה], וז"ל: "אכילה גסה לאו כלום היא - ואם תאמר, דבפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע [נזיר כג.]... אמר ליה ריש לקיש, 'רשע' קרית ליה, נהי דלא עבד מצוה מן המובחר, מצוה מיהא עביד. משמע דיצא ידי חובה. ויש לומר... דהתם לא מיירי באוכלו אכילה גסה ממש, אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח, אלא כדי להיות שבע. תדע, דלא קאמר 'אכילה גסה', אלא 'לשם אכילה גסה'". וקצת פלא שלא הביא כאן דברי התוספות האלו. ודע, שלא כולם גרסו בגמרא "לשם אכילה גסה", אלא גרסו "אכילה גסה" בלבד [תוספות יבמות מ., תוספות רא"ש יומא פ:, שם הוריות י:, ועוד].
(21) היה נראה לבאר שאין זו מצוה מן המובחר משום שאינו אוכל לשם מצוה. אך מהמשך דבריו מבואר שאין זו כוונתו, שכתב שאם אוכל לשם הנאתו אין הוא פושע כלל [גם להו"א של הגמרא], אף שגם אז אינו אוכל לשם מצוה. לכך נראה שהרשעות בזה שהואיל והוא אוכל בבולמוס ["זולל בשר", והוא על פי הנאמר (משלי כג, כ) "בזוללי בשר למו". ו"המרבה באכילת בשר יקרא 'זולל'" (לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש זלל)], ו"חובת כל הקרבנות כדקיימא לן [סוטה טו.] 'למשחה' [במדבר יח, ח], לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין" [לשון רש"י פסחים פו.]. וכן הרשב"ם [פסחים קיט:] כתב: "דינו [של פסח] ליאכל בסוף על השובע, וכן כל קרבנות, כדכתיב 'למשחה', לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין". לכך כאשר אוכל לרעבון וזולל בשר, אין זה כדרך שהמלכים אוכלין [ולפי זה מובן מדוע הזכיר כאן שקרבן פסח נאכל על השובע (מה שהוקשה למעלה הערה 19), כי בא להדגיש שקרבן פסח צריך להאכל כדרך שהמלכים אוכלים (שזהו דין "על השובע"), והאוכל לשם רעבון סותר אכילת מלכים]. ומעין כן כתב החינוך [מצוה טז], וז"ל: "שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר [שמות יב, מו] 'ועצם לא תשברו בו'. משרשי המצוה... שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים". ולהלן [לאחר ציון 45] כתב: "כי חלוק יש מי שהוא אוכל לתאות האכילה, או מי שאוכל מחמת רעבון; כי האוכל מחמת רעבון אוכל אכילות שאינם טובים, כדי להשביע נפשו ולפרנסו. ומי שאוכל מחמת תאוה, מתאוה דברים טובים". וראה להלן הערות 46, 47.
(22) האוכל לשם רעבתנות.
(23) פירוש - האוכל לשם אכילה גסה אוכל בצורה גשמית ובבולמוס ["זולל בשר"], לכך אין זה מצוה מן המובחר. אך האוכל לשם הנאתו כדרך בני אדם, אין זו אכילה גשמית ובבולמוס, לכך אין בזה שום הוה אמינא לכנותו "רשע". ולפי דבריו תתיישב קושית התוספות הרא"ש [הוריות י:] על רש"י, שהקשה: "אם הוא תאב לאכול, ואכל שלא לשם מצוה, לימא 'ואחד אכלו שלא לשם מצוה'". ולפי דבריו יש ליישב דהרשעות [לפי ההו"א] אינה במה שלא כיוון לשם מצוה, אלא במה שזולל בשר. ודע, שהטורי אבן [ר"ה כט. ד"ה איכווין (צויין בגליון הש"ס לרעק"א בנזיר כג.)] הקשה דריש לקיש גופיה סבר דמצות צריכות כוונה [פסחים קיד:], ולשיטתו אם לא נתכוון לשם מצוה לא קיים את מצותו כלל, ומדוע הקשה שלא יכונה "רשע", הרי לא קיים מצותו. ושאלה זו קשה במיוחד לפי המהר"ל, שמבאר ש"לשם אכילה גסה" פירושה לשם רעבתנות. ועיי"ש בישובו. והערוך לנר [ר"ה כט.] יישב שאלה זו ברווחא, וז"ל: "הטורי אבן הקשה סתירה מריש לקיש אריש לקיש, דבפסחים דייק ממתניתין שם דמצות צריכות כוונה, ובנזיר קאמר על מי שאכל פסח שלא לשם מצוה דפסח מיהא עבד, אלמא דס"ל מצות א"צ כונה. ולעניות דעתי י"ל על פי מה שכתב הר"ן בסתירת פסקי הרמב"ם, שפסק בשופר [הלכות שופר פ"ב ה"ד] שצריך שיתכוין שומע ומשמיע, אלמא דס"ל מצות צריכות כונה. ואף על פי כן פסק [הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג] דכפאוהו ואכל מצה יצא, דדייק מניה דמצות א"צ כונה. ותירץ הר"ן [ר"ה כח. (ז: בדפי הרי"ף)] דס"ל... באכילת מצה שנהנה בזה, א"צ כונה. אבל בתקיעת שופר שלא שייך הנאה בזה, צריך כוונה, עיין שם. וכן יש לומר לריש לקיש, דהתם בפסחים דאיירי לענין אכילת מרור, דלא שייך טעמא דנהנה, שהרי מרור הוא... בזה סבירא ליה לריש לקיש דצריך כונה. אבל באוכל פסח שלא לשם מצוה, שנהנה, בזה יוצא משום דנהנה, אע"פ שאוכל לשם אכילה גסה".
(24) שכתב "ואחד אכלו לשם אכילה גסה - מחמת תאוה שאכלו ברעבון" [ראה להלן הערה 46]. ובהגהות מהר"ב רנשבורג שם אות ב כתב: "עיין אורח מישור דכוונת רש"י בזה ליישב קושית התוספות". וזה לשון הספר אורח מישור [נזיר כג.]: "דקשה לרש"י קושית התוספות, הלא אכילה גסה לא שמה אכילה. ותירץ דהאי אכילה גסה פירושו מחמת תאוה, שאוכלו ברעבון. לכך פריך שפיר 'האי רשע קרית ליה'". אמנם רש"י [הוריות י:] כתב: "לשם אכילה גסה - שלא לשום מצוה, אלא נתכוין לאוכלו לשם קנוח סעודה", וזה לכאורה משמע שאוכלו רק להנאתו, ולא לרעבון. אמנם התוספות הרא"ש [הוריות שם] הביא דברי רש"י בשנוי לשון, שכתב: "ואחד אכלו אכילה גסה. פרש"י ז"ל שלא נתכוון לאכלו לשם מצוה, אלא נתכוון לאכול בקנוח סעודה לשם אכילה גסה". וזה עולה כדבריו בנזיר.
(25) כמו שכתב למעלה [מציון 10 ואילך]. אך לשיטת המהר"ל לא קשיא, שאיירי שהצדיק והפושע שניהם אכלו אכילה שוה [לתאבון], אלא שחלוקים הם בכוונתם; הצדיק אוכל לשם מצוה, והפושע אוכל לשם רעבון. מה שאין כן לגבי מצה, שם אמרינן שאם יאכל מן המנחה ולמעלה יאכל את המצה אכילה גסה לגמרי, שנפשו תהיה קצה בה, ואין זו אכילה כלל.
(26) הגמרא מוסבת על לשון המשנה [פסחים צט:] "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך", והגמרא מסתפקת בהבנת המלים "סמוך למנחה"; האם הכוונה למנחה גדולה או למנחה קטנה, וכמו שמביא.
(27) לשון הרשב"ם [שם]: "מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ולמעלה, דהיינו זמן עשיית תמיד הערב כשאתה בא להקדימו, כגון בערב הפסח שחל להיות בערב שבת, שנשחט בשש ומחצה, והפסח אחריו, כדאמרינן בתמיד נשחט [פסחים נח.]".
(28) לשון רשב"ם [שם]: "או דלמא סמוך למנחה קטנה - והיינו בגמר ט' שעות, דמתשע שעות ומחצה הוי זמן דהקרבת תמיד של כל השנה כשהוא מאוחר".
(29) כך נפסקה ההלכה בשו"ע או"ח סימן תעא ס"א "אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון".
(30) לשון הרשב"ם [פסחים צט:]: "ערבי פסחים סמוך למנחה - מנחה קטנה, קודם למנחה מעט, חצי שעה, בתחלת שעה עשירית, דתנן [פסחים נח.] תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשעה ומחצה, נמצאת מנחה קטנה בט' ומחצה, וסמוך לה היינו חצי שעה קודם, בסוף שעה תשיעית, ותחלת שעה עשירית".
(31) כן מבואר בגמרא [יומא כח:]. ורש"י [פסחים צג:] כתב: "שעת שחיטה [של קרבן פסח] מחצות היום ואילך, ד'בין הערבים' כתיב ביה [ויקרא כג, ה], כתמיד [שמות כט, לט], ותמיד, אף על פי שנשחט בשש ומחצה [פסחים נח.], זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך, שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת, ומשחרי כותלי, דהכי אמרינן ביומא בפרק שלישי [כח:] צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, והיינו מחצות היום ולהלן. ופרכינן עלה [שם] מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה, ומשני שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני רחבם מתחתיהן, ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע. ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך". וכן רש"י בחומש [שמות יב, ו, ויקרא כג, ה] כתב: "בין הערבים - משש שעות ולמעלה". ובגליון הש"ס לרעק"א [פסחים נח.] העיר שבכמה מקומות רש"י פירש שמדינא זמן שחיטה הוא משש שעות ומחצה. וראה להלן הערה 34.
(32) פירוש - לאחר שעבר חצי משש השעות האחרונות של היום, שהחלו מחצות היום [תחילת שעה שביעית], וזהו לאחר שעברו תשע שעות שלימות, וכמו שמבאר. וראה הערה הבאה.
(33) נראה שמקור דבריו ["מנחה קטנה אחר שעבר חצי חציו האחרון של יום"] הוא מדברי רבי יהושע בן לוי [פסחים נח.], שאיתא בגמרא [שם] "מנא הני מילי [שתמיד נשחט בשמונה ומחצה], אמר רבי יהושע בן לוי, דאמר קרא [במדבר כח, ד] 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים', חלקהו לבין שני ערבים; שתי שעות ומחצה לכאן, שתי שעות ומחצה לכאן, ושעה אחת לעשייתו". ופירש רש"י [שם]: "בין הערבים - משש שעות ולמעלה שהצל נוטה קרינן 'בין הערבים'. והוה ליה למכתב 'בערב', ושני בדבוריה וכתב 'בין הערבים' לדרשה, חלוק הערב לשני חלקים; שתי שעות ומחצה לכאן קודם לעשייתו, ושתי שעות ומחצה לכאן לאחר עשייתו". הרי שיש לחלק את שש השעות האחרונות של היום לשני חלקים שוים. [אך ק"ק, שבגמרא (פסחים נח.) רבא דחה את דברי רבי יהושע בן לוי, והגמרא הסיקה "אלא אמר רבא, מצותו דתמיד משינטו צללי ערב... הלכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות... מאחרינן ליה תרתי שעי, ועבדינן ליה בשמונה ומחצה". ומדוע שיבאר כסברת רבי יהושע בן לוי, אשר דבריו נדחו]. אך קשה, שאף לרבי יהושע בן לוי מתבאר דתשע שעות ומחצה הוא מעיקר הדין, ולא תשע שעות. וכן מוכח מהמשך הגמרא [שם]: "מתיב רבא, 'בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת' [משנה שם]. ואי סלקא דעתך בשמונה ומחצה דאורייתא היכי מקדמינן ליה". הרי שלרבי יהושע בן לוי "בשמונה ומחצה דאורייתא", וממילא הקרבת התמיד בתשע ומחצה היא גם כן דאורייתא [וזמן מנחה קטנה נקבע על פי הקרבת התמיד, בעוד שזמן מנחה גדולה נקבע על פי שחיטת התמיד, וראה להלן הערות 36, 38], וכיצד כתב כאן "ומנחה קטנה אחר שעבר חציו האחרון של יום, הוא מט' שעות ולמעלה", והקדים בחצי שעה את זמן מנחה קטנה. ואפשר לומר, ש"בין הערבים" מורה שיש לחלק את הערב לשני חלקים שוים; שלש שעות לכאן ושלש שעות לכאן, ולפי זה זמן הקרבת התמיד בעצם הוא מתשע שעות ולמעלה. ומה שנקבע שעה אחת לעשייתו [משמונה ומחצה עד תשע ומחצה], אין זה דין בזמן הקרבן, אלא זה דין במעשה ההקרבה. וכסברה זו כתב בספר הררי קדם, חלק ב, סימן נא, וז"ל: "הנראה פשוט בזה, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבדין של תמיד של בין הערבים תרתי איכא; חדא, עיקר הדין של בין הערבים, אשר הוא הזמן של התמיד... אכן עוד דין נאמר בבין הערבים, דמעשה שחיטה וההקרבה של התמיד צריך לחלקו בין שני ערבים, ודין זה אינו זמן בהקרבן, אלא הוא דין במעשה ההקרבה, דבעינן שעה אחת לעשיתו בין שני ערבים, אבל אין זה שייך לגוף זמן הקרבן כלל". וכן כתב הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל [בירחון תורני מוריה כרך קיג, עמוד צג]. ובודאי שזמן מנחה גדולה נקבע לפי זמן הקרבת התמיד, ולא לפי מעשה הקרבת התמיד. לכך שפיר כתב "ומנחה קטנה אחר שעבר חציו האחרון של יום, הוא מט' שעות ולמעלה", כי זהו בעצם זמן הקרבת התמיד.
(34) כן כתבו כמה ראשונים [תוספות נדה סג: ד"ה מן, רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"א ה"ג, ופירוש המשניות פסחים פ"ה מ"א] שמהתורה הזמן הוא בתחילת שבע, ומ"מ אנו ממתינים עוד חצי שעה, משום שאין אנו בקיאים לכוין את השעה, אך בשש ומחצה הצל מאריך, ונראה לכל שהאריך. ובביאור משנת "כל ישראל" בתחילת דר"ח [קד.] כתב: "זמן מנחה אחר החצות". ויש להעיר, שבבאר הגולה באר הששי [קצח:] כתב לא כדבריו כאן [שהמתנת חצי שעה היא "כדי שיהיה ניכר בהיכר גמור שנטו צללי ערב", ולכך "אמרו מנחה גדולה מזמן שש ומחצה"], אלא כתב טעם אחר לכך שמנחה גדולה היא משש שעות ומחצה, וכלשונו: "לענין הקרבת תמיד של בין הערביים אין נחשב שהחמה במערב רק מחצי שביעית [פסחים נח.]. וכן לענין תפילת מנחה, לא נחשב שהחמה היא במערב עד חצי שבע, לא כאשר עברה השעה הששית [ברכות כו:]. ודבר זה על פי החכמה, כי הזמן הוא מדובק, ואין הזמן נחלק, רק מדובק הוא. ולפיכך דבק סוף שש אל תחלת שבע, ואין כאן עדיין השתנות זמן, ואין חלוק בזמן בין סוף שש לתחלת שבע. אבל אין דבוק סוף שש לסוף שבע, כי זה נחשב ריחוק. ולכך אחר חצי שבע, הזמן מתחלק, ולא נחלק תחלת שבע מסוף שש. וזהו טעם דברי חכמים, שאמרו [ברכות כו:] שזמן תפלת המנחה שהוא אחר חצי שבע. ולא יחלק סוף שש להיות חצי היום, מפני שהזמן מדובק. ואמר שזמן שראוי שיהיה מתחלת שבע, הוא אחר חצי שבע, שאז הזמן נחלק... ולא יאמר שהחמה במזרח רק קודם חצי שש, שאין כאן דבוק לומר שדבק תחלת שש אל סוף שש" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 280. וראה למעלה פל"ו הערה 83]. נמצא שדבריו בבאר הגולה הם שיטה חדשה בזמן של בין הערבים; יש שיטת ראשונים הסוברת [הובאה בתחילת הערה זו] שמהתורה הזמן הוא בתחילת שבע, ומ"מ אנו ממתינים עוד חצי שעה, משום שאין אנו בקיאים לכוין את השעה, אך בשש ומחצה הצל מאריך, ונראה לכל שהאריך [ואלו דבריו כאן]. ויש שיטת ראשונים הסוברת [רש"י ברכות כו: ד"ה מנחה, תוספות הרא"ש נדה סג:, ומאירי פסחים נח.] שמן התורה זמן תמיד של בין הערבים הוא משש ומחצה, לפי שמחצי שש עד חצי שבע החמה עומדת בראש כל אדם, ומחצי שבע ואילך נוטה לצד מערב, ועד שעה זו בכלל חצות הוא. אך למהר"ל בבאר הגולה יש שיטה שלישית; בעצם הזמן מן התורה הוא מתחלת שבע, אך המתנת חצי שעה נוספת אינה מחמת "כדי שיהיה ניכר בהכר גמור שנטו צללי ערב" [לשונו כאן], אלא שהזמן לא השתנה מסוף שש לתחילת שבע, ש"אין כאן עדיין השתנות זמן" [לשונו שם], ורק לאחר חצי שעה נוספת, הזמן מתחלק מהזמן הקודם לו. ובפשטות סברה זו כחה יפה גם מן התורה, ואינה גזירת חכמים. ויש לעיין בזה.
(35) לא מצאתי מקורו לומר סברה זו ["שיהיה ניכר עריבות היום, והוא מן ט' ומחצה"], כי בגמרא [יומא כח:] אמרו כן לגבי צללי ערב, שהוא משש שעות, אך לא לגבי תשע שעות. גם לא מצאתי מי שיאמר שמנחה קטנה מעיקר הדין היא מט' שעות [ורק הוסיפו חצי שעה מסבה כלשהיא], אלא כולם כאיש אחד אמרו שמנחה קטנה מתחילה מתשע שעות ומחצה. ואולי מקור מסוים לכך הם דברי האבודרהם [עמוד קלז] שכתב בביאור שם "מנחה" בזה"ל: "מפני שבשעה עשירית מן היום שנברא בו אדם הראשון חטא [סנהדרין לח:], וזהו שכתב [בראשית ג, ח] 'לרוח היום', ומתרגמינן [שם] 'למנח יומא'" [הובא באליהו רבה או"ח סימן רלב סק"א]. הרי ש"שעה עשירית" היא שעת מנחה קטנה, שאז חטא אדם האשון. וראה להלן הערה 38.
(36) פירוש - חזינן ממשנה זו שהזמן של "תשעה ומחצה" הוא לחומרא, שאין להקריב תמיד של בין הערבים בשעה תשיעית, אלא חצי שעה מאוחר יותר [וזמן הקרבת התמיד הוא זמן מנחה קטנה, וכמבואר למעלה הערה 33].
(37) פירוש - לא אמרינן שזמן מנחה קטנה מתחיל רק מתשע שעות ומחצה, ועד לאותה שעה לא התחיל כלל זמן מנחה קטנה, ולכך יהיה רשאי לאכול בערב פסח עד תשע שעות ומחצה [וזהו "לקולא"], כל זה אין לומר.
(38) חזינן מדבריו שאיסור אכילה בערב פסח תולה בזמן התחלת מנחה קטנה. והואיל וזמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות [לחומרא], ולא מתשע וחצי שעות, לכך איסור אכילה בער"פ מתחיל מתשע שעות, כי "נתנו דין מנחה קטנה, ולא יאכל". ובודאי הכרחו לומר כן הוא מחמת שהמשנה תלתה איסור אכילה בערב פסח ב"סמוך למנחה", ואם לא היה קשר בעצם בין איסור אכילה לזמן מנחה [אלא זמן מנחה הוזכר כסימן בעלמא לאחת משעות היום], תיקשי לך מדוע המשנה הזכירה כלל זמן מנחה, ולא נקבה בשעה מדויקת של היום [שש ומחצה או תשע ומחצה]. ובעל כרחך שאיסור זה מישך שייכא לזמן מנחה. וכמה פעמים למעלה [הקדמה ראשונה הערה 49, פל"א הערה 52, פל"ח הערה 83, ופמ"ז הערה 178] הובאו דברי הרמב"ם [הלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א], שכתב: "הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני אומרין שזה שנאמר בתורה [ויקרא כג, טו] 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית [מנחות סו.]. ומפי השמועה למדו שאינה שבת, אלא יום טוב [שם]. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה [ויקרא כג, יד] 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר [יהושע ה, יא] 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי'. ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע". וכל דברי הרמב"ם לגבי "ממחרת השבת" של לשון תורה, כחם יפה לגבי "סמוך למנחה" של לשון חכמים. אך יש להבין, שהגמרא [פסחים קז:] ביארה שהטעם שאין לאכול סמוך למנחה קטנה הוא "משום מצה, דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה". ובפשטות אין לטעם זה שום שייכות לזמן מנחה, אלא כדי "שיכנס לה כשהוא תאוה" [לשון רש"י (פסחים קז:)], כי אם יאכל מאוחר מדי, לא יאכל מצה כדבעי. ומה שייך לכאן קולא וחומרא של זמן מנחה. ונראה לומר שהמיוחד בזמן של מנחה קטנה הוא שהוא סוף היום המתייחס ללילה שיבוא בעקבותיו. וכן כתב הבן יהוידע [ברכות ו:], וז"ל: "ידוע שחצי השני של היום נחלק לשני ערביים; ערב האחד הוא מתחלת שש, וכל משך מנחה גדולה, שהוא עד תשע ומחצה. וערב השני מתחיל מן זמן מנחה קטנה עד הסוף. וידוע שזמנים אלו חלוקין הם בשליטת החיצונים; כי חלק הב', שהוא זמן מנחה קטנה, הואיל והוא קרוב ללילה, שליטת החיצונים גדולה ותקיפא בו ביותר. מה שאין כן חלק הא', שהוא משך מנחה גדולה, אין להם שליטה גדולה בו כזה", ושם מאריך בזה. ומצינו במיוחד שהזמן ממנחה קטנה ואילך מתייחס לסעודת לילה דייקא; הנה המחבר [שו"ע או"ח סימן תריא ס"ב] כתב: "התירו [ביוה"כ] לקנב ירק ולפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה כשחל בחול". ובמשנה ברורה [שם סק"ז] כתב: "מן המנחה ולמעלה. רצה לומר מנחה קטנה, שהוא סמוך לערב, והוא שעה שדרך בני אדם לתקן מאכלם בחול, וניכר שלצורך לילה הוא עושה. אבל קודם המנחה אסור, שנראה כמתקן לצורך היום". ובשער הציון שם סק"ט כתב: "ובזה מתורץ גם כן מה שיש לדקדק על היתר דפציעת אגוזים, מאחר שאינו לאכול לאלתר, והלא לעיל בסימן שכא סי"ט בהגה מוכח דאסור. אכן לפי הנ"ל ניחא, דכיון דהוא סמוך לערב, הוי כמו שמכין עצמו לאכול לאלתר". הרי מבואר דחשיב לאלתר וסמוך לסעודת לילה מזמן מנחה קטנה ואילך, אף שיש יותר משעתיים ומחצה עד הלילה. לכך אין לאכול בערב פסח מזמן מנחה קטנה ואילך, כי זמן זה מתייחס לסעודת לילה, ושפיר חיישינן שיאכל מצה בלילה באכילה גסה. ויש בזה הטעמה נפלאה; אמרו חכמים [שבת קיח:] "מצוה להתפלל עם דמדומי חמה... מאי קרא, [תהלים עב, ה] 'ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'", ופירש רש"י [שבת שם] "דמדומי חמה - כשהיא אדומה, שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה, וערבית סמוך לשקיעתה. עם שמש - עם זריחתה. ולפני ירח - קודם אור הירח, בעוד השמש לא שקעה". הרי מנחה קטנה ["ולפני ירח - זו מנחה" (רש"י ברכות כט:)] נלמדת מהמלים "ולפני ירח". וזה מורה באצבע שמהותה של תפילה זו היא סמיכותה ללילה. ויש להוסיף לזה, שהנה זמן מנחה קטנה נקבע על פי הקרבת התמיד [תשע ומחצה], בעוד שזמן מנחה גדולה נקבע על פי שחיטת התמיד [בערב פסח ובערב שבת, שהיא בשש ומחצה]. ויש להבין פשר חילוק זה. והמאירי [ברכות כו.] עמד על כך, וכתב: "אף על פי שלהתחלת מנחה [קטנה] אנו מונים מט' שעות ומחצה ולמעלה, שהוא זמן הקרבתו, והיה לנו לדון להתחלת מנחה גדולה משעת הקרבה גם כן, והוא ז' ומחצה. הדין נותן לומר כן, כלומר שהמתחיל להקדים בזמנה, אינו מקדים יתר על שחיטה שבערב הפסח. והמאחר לא ישער התחלת זמן יותר משעת הקרבה שבכל יום". הרי שמנחה גדולה יש להקדים כמה שיותר, ומנחה קטנה יש לאחר כמה שיותר. ובשלמא להקדים מנחה גדולה, ניחא, כי זריזין מקדימין למצות [פסחים ד.]. אך מהו הטעם לאחר זמן מנחה קטנה. אלא הביאור הוא כנ"ל, שהואיל ומהותה של מנחה קטנה היא סמיכותה ללילה, לכך יש להסמיכה לקצה האחרון האפשרי של היום, כדי שתהיה סמוכה ונראית ללילה. ובכת"י לדר"ח פ"ב מי"ג [הובא שם בהערה 1419] כתב: "מתפלל עם דמדומי חמה [ברכות כט:], והיינו בזמן שאין יכול לאחר עוד התפילה". הרי שיש להתפלל מנחה קטנה בקצה האחרון האפשרי. ואם כנים הדברים, יש בכך נתינת טעם לדבריו למעלה שכתב "מנחה קטנה כדי שיהיה ניכר עריבות היום, והוא מן ט' ומחצה". ולא נמצא מקור מפורש לסברה זו [ראה למעלה הערה 35]. אך עתה שנתבאר שמהותה של מנחה קטנה היא להורות על חלק היום האחרון הסמוך ללילה, מסתבר מאוד שיש להמתין ל"ניכר עריבות היום", כדי שיהיה מחוור כשמלה שחלק זה של היום מתחבר ומתייחס ללילה שיבוא.
(39) תרגום: רבא היה שותה יין כל היום של ערב פסח, כדי לגרור תאות המאכל ללבו שיאכל יותר מצה.
(40) פירוש - הגמרא [שם] מקשה על המשמעות העולה מהמשנה [ברכות לה.] שיין סועד את לבו של השותה, וא"כ תיקשי לך כיצד רבא שתה יין בערב פסח, וכמו שמביא והולך.
(41) פירוש - שתיה מועטה סועדת את האדם, אך שתיה מרובה גוררת את תאות האכילה [ורבא היה שותה הרבה].
(42) לשון הטור [שם]: "יין מותר לשתות, הן רב או מעט, כי הוא גורר תאות המאכל".
(43) לשון הבית יוסף [שם]: "ומה שכתב [הטור] ויין מותר לשתות הן רב או מעט וכו'. דברי רבינו מתמיהין, דהא איתא בריש פרק כיצד מברכין [ברכות לה:]... וכתבו התוספות... אלמא דפורתא לא, ואם כן היאך כתב רבינו דבין רב או מעט מותר". וכן בשו"ע [או"ח סימן תעא ס"א] פסק כתוספות, וז"ל: "ויין מעט לא ישתה, משום דמיסעד סעיד. אבל אם רצה לשתות יין הרבה, שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה גורר תאות המאכל". וכתב הביאור הלכה שם: "ויין מעט וכו' - בטור כתב דבין מעט בין הרבה מותר. אלא שהב"י הקשה עליו מסוגיא דברכות [לה:], ולהכי סתם שלא כדבריו, אלא כדעת התוספות".
(44) כהקדמה לדבריו כאן, נעתיק את דברי הב"ח [או"ח סימן תעא] שהביא את דברי המהר"ל האלו בבהירות רבה, וז"ל: "נראה מדברי רבינו [הטור] שהוא מפרש דהכי קאמר; היין אע"פ שהוא גורר הרבה, מכל מקום סועד הוא מעט. וזהו 'טובא גריר', כלומר הרבה הוא גורר. 'פורתא סעיד', כלומר מעט הוא סועד. אבל אין חילוק בין רב למעט. ודלא כפירוש התוספות... שמפרשים דהכי קאמר; 'טובא גריר', כלומר כששותה הרבה [הוא] גורר, וכששותה מעט הוא סועד, ומשום הכי אסור לשתות יין בערב פסח מן המנחה ולמעלה אלא אם כן שותה הרבה, דליתא. וכך פירש הרב מה"ר ליוא מפראג זצ"ל בחיבורו, עיין שם". וכן הט"ז [שם סק"ב] כתב: "דהטור מפרש הגמרא דהכי קאמר, מעט הוא סועד, כלומר מה שהוא סועד הוא מעט. אבל מה שהוא גורר, הוא הרבה. כלומר דב' מדות יש ליין; האחת, שסועד מעט. ב', שגורר הרבה למאכל". ונמצא שלפי התוספות תיבות "טובא" ו"פורתא" ["טובא גריר, פורתא סעיד"] נאמרות על כמות היין [הרבה יין (גריר), ומעט יין (סועד)]. אך לפי הטור תיבות אלו נאמרות על פועלו של היין, שהיין גורר הרבה, וסועד מעט, שאותה כמות יין פועלת שני דברים מתחלפים [גרירה וסיעוד], ולא שמדובר בשתי כמויות יין שונות, וכמו שמבאר והולך.
(45) מוסיף תיבת "לב" ללשון "סעיד" שבגמרא, כי כך הוא לשון המקרא [בראשית יח, ה] "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם". ורש"י [שם] כתב: "וסעדו לבכם - בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דליבא. בתורה 'סעדו לבכם'. בנביאים [שופטים יט, ה] 'סעד לבך פת לחם'. בכתובים [תהלים קד, טו] 'ולחם לבב אנוש יסעד'". ואף על פי ששם מדובר בפת ולא ביין, מ"מ מצינו שתיבת "לב" נאמרת ביחס לסעד המזון.
(46) בא ליישב כיצד ניתן לומר בו זמנית שהיין "סעיד" ו"גריר", כי לכאורה זו סתירה מיניה וביה, וזה כמו לומר שהיין "סעיד" ו"לא סעיד". ובשלמא לפי תוספות זה לא קשה, דאדרבה, כאשר יש "סעיד" אין "גריר", וכן להיפך, כי מעט יין סעיד ולא גריר, והרבה יין גריר ולא סעיד. אך לפי הטור קשה, שסובר שכל שתיית יין פועלת שני דברים בו זמנית; גריר וסעיד. ואכן הט"ז [או"ח סימן תעא סק"ב] הקשה כן על פירוש זה, וכלשונו: "אבל לא נראה לעניות דעתי פירוש זה, דהא אי אפשר לומר שתי מדות אלו ביחד, דהא סועד וגורר הם הפכים זה לזה". אך המהר"ל בדבריו כאן בא ליישב שאלה זו, ויבאר ש"סעיד" פועל בתחום אחד [למי שאוכל מחמת רעבונו], ו"גריר" פועל בתחום אחר [למי שאוכל מחמת תאוה], וכמו שמבאר והולך. ומעין כן חילק למעלה [לאחר ציון 19] בין אכילה מחמת רעבון לאכילה מצד הנאה. אך רש"י [נזיר כג.] כתב: "ואחד אכלו לשם אכילה גסה - מחמת תאוה שאכלו ברעבון" [הובא למעלה הערה 24]. הרי שרש"י חיבר תאוה ורעבון להדדי, ואילו המהר"ל כאן מחלק ביניהם.
(47) מקור דבריו הוא מאמר חכמים [ב"ק צב:] "מנא הא מילתא דאמרי אינשי כלבא בכפניה גללי מבלע, דכתיב [משלי כז, ז] 'נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק'". ובח"א שם [ג, יד:] כתב: "פירוש הנאת האכילה אינו תלוי במה שמאכל הוא טוב, רק בשביל שהאכילה משלים נפשו, ובשביל כך נהנה מן המאכל, שהיא השלמתו. ונפקא [מינה], כי האדם אשר הוא לוקח פירות ואוכל וטועם אותם, אם הם טובים, אל יטעום אותם כשהוא רעב, שאז אף המר הוא מתוק". וכדברים הללו ממש כתב בחידושי הלכות שלו לפסחים ט., שאמרו שם "כל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך, אין צריך בדיקה... בבשר לא משיירא". והתוספות [שם] העירו מהגמרא בב"ק [יט:], ש"חשיב חזיר שאכל בשר אכילה על ידי הדחק" [לשון התוספות שם]. וליישב הערה זו כתב המהר"ל [שם] בזה"ל: "ואף על גב דחזיר לאו אורחיה לאכול בשר, היינו דניחא ליה במידי אחריתי, ומכל מקום החזיר דרכו לאכול תמיד, וכשאין לו לאכול, אוכל הכל. וכמו שאמרו חכמים [שבת קנה:] 'דלית עתיר מחזיר' ["שכל מאכל ראוי לו, ומוצא לאכול" (רש"י שם)], ולפיכך אוכל אף מה שאין דרכו לאכול, דתמיד הוא רעב. ומה שהכלב היה אוכל כשהוא רעב, שאמר 'כלבא בכפניה גללא מבלע בליעי', כך החזיר תמיד הוא רעב, ואוכל דברים שאין דרכו לאכול". ויש בזה הד ליסודו שדבר הנעשה מחמת הכרח [כאכילה מחמת רעבון], אינו שייך לפרשה של כבוד וחשיבות [שיאכל רק מאכלים טובים וראויים], כי במקום ההכרח אין הבדלי דרגות של כבוד וחשיבות, ש"ההכרח לא ישובח ולא יגונה" [ספר העקרים (מאמר שלישי פל"ו), שו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רצה), והמהרש"א (ב"ב טז.) הביאו בשם "הפילוסוף", ושם (חולין ז.) הביאו בשם "מאמר החכם"]. לכך האוכל מחמת רעבון, אינו מקפיד לאכול רק את הדברים הטובים, אלא יאכל מכל הבא ליד כדי להשקיט רעבונו ולהשביע נפשו. אך האוכל מחמת תאוה, יבחר להתאות רק לדברים טובים ומועילים. דוגמה לדבר; נאמר [שמות כח, מ] "ולבני אהרן תעשה כותנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת", ופירש רש"י [שם] "ולבני אהרן תעשה כותנות - ארבעה בגדים הללו, ולא יותר; כתונת, ואבנט, ומגבעות, היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה [שם פסוק מב]". ובגו"א שם אות טז [שנב:] כתב: "ומכנסים כתובים למטה בפרשה. נראה לי מה שלא כלל את המכנסים עם שאר הבגדים, מפני שאין דומה מכנסים לשאר בגדים. כי מכנסים אינו מלבוש לכבוד, רק הוא לכסות הערוה [שם פסוק מב], ושאר מלבושים כלם כבוד הגוף הם. והרי המכנסים אינם רק להסיר הגנאי, והערוה לכסות, ושאר בגדים הם 'לכבוד ולתפארת' [שם פסוק ב], לכך נאמר אצל הבגדים 'לכבוד ולתפארת'... ובכל מקום לא יחבר המכנסים עם שאר מלבושי כבוד, שאינו דומה ואינו שוה להם". ובהמשך שם באות יט [שנה:] כתב: "המכנסים שאינם לכבוד, רק לכסות הערוה, בשניהם שוה באהרן ובבניו". והמשך חכמה [שמות כח, מ] כתב: "הנה כל דבר שיש בו כבוד בהיותו, לא יהיה בחסרונו פחיתות. אבל דבר שבהעדרו יהיה פחיתות, לא יהיה בהיותו שלימות וכבוד. והנה בגדים אלו יהיו בהיותם כבוד, אבל על המכנסים בלבשו אותם אינם בגדי כבוד, אולם בהעדרם הוא פחיתות". דוגמה נוספת; בגו"א דברים פ"ח אות ד [קמז.] כתב: "יש חלוק בין [דברים ח, ד] 'שמלתך' ובין [דברים כט, ד] 'נעלך'. כי המלבושים הם לכבוד האדם, כמו רבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותיה' [שבת קיג.], ובשביל זה הם צריכים לאדם, כדי להתכבד ולהתקשט האדם בהם... ומנעלים אינם מלבושי כבוד... כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם, שלא יקבל נזק ברגליו, ואינם לעצמם. וזהו שתקנו חכמים [ברכות ס:] כשלובש סודר שלו או טליתו לברך 'מלביש ערומים', בלשון לבישה. וכשהוא מסיים מסאני [שם] 'שעשית לי כל צרכי', כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, לא בשביל עצמם כלל, שאין זה מלבוש לכבוד". וראה עוד בגו"א שמות פי"ח אות טו [טז:], ודר"ח פ"א מ"י [שה.], שביאר שוב שדבר של הכרח אינו שייך לכבוד וחשיבות.
(48) פירוש - יין מביא את האדם לתאות אכילה ביותר, ומביא את האדם לשביעה חלקית, אך לא לשביעה מלאה.
(49) מקשה כן לפי הטור, דמהו הכרח הגמרא לחלק בין גריר לסעיד [שהיין גריר טובא וסעיד פורתא], הרי בכדי לבאר את הנהגתו של רבא בערב פסח [שהיה שותה יין] ניתן לומר שהיין גריר טובא וסעיד טובא גם כן, ומ"מ רבא שתה יין בערב פסח כדי לגרור את תאות האכילה לאכול מצה טפי. ובשלמא לפי התוספות ניחא, שהנהגת רבא תובן רק אם נבאר שהרבה יין גריר, ומעט יין סעיד, ולכך רבא שתה הרבה יין כדי לצאת מסעיד ולעבור לגריר. אך לפי הטור מה ההכרח לומר שהיין סעיד פורתא.
(50) פירוש - אם היין היה סעיד טובא, לא היה רבא מרוויח דבר משתיית יין בערב פסח משום שהיה מגיע לאותה תוצאה גם ללא שתיית היין [וגם היה מפסיד את דמי היין ששתה].
(51) פירוש - אדם רעב אינו אוכל פחות לתאבון מאדם הגורר תאות האכילה, כי בודאי מחמת רעבונו יאכל לתאבון לא פחות מאדם האוכל לתאותו.
(52) פירוש - אם מה שהיין מסלק [הרעב] היה שוה למה שהיין מביא תחתיו [תאות אכילה].
(53) פירוש - מדוע רבא שתה יין בערב פסח בכדי להיות "גריר", הרי אם לא היה שותה יין כלל היה רעב, ואז גם כן היה אוכל מצה לתאבון, ומה הרוויח במה שהחליף רעב בגריר, ומעין מה שאמרו חכמים [כתובות קי.] "הפוכי מטרתא למה לי", ופירש רש"י [שם] "הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה, מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל, ושל שמאל לימין".
(54) פירוש - מה שהיין ממעט מהרעבון [סעיד] הוא פחות ממה שהיין מרבה תאות האכילה [גריר].
(55) כי רבוי תאות המאכל הוא יותר מסילוק חלקי של הרעב. ואם תאמר, הרי אם רבא לא היה שותה כלל היה רעב לגמרי ללא שום ניכוי, ו"ודאי האדם כל כך אוכל מחמת רעבון כמו שהוא אוכל מחמת גרר" [לשונו למעלה לאחר ציון 50]. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, במה עדיף גריר שלאחר שתיית היין מרעב שלפני שתיית היין. ויש לומר, שללא שתיית היין רבא היה רעב לגמרי לאכילת מצה, אך לא היה גריר כלל, והיה רעב ללא גריר. אך לאחר שתיית היין רבא עדיין קצת רעב, משום שאין היין מסלק את הרעבון לגמרי ["סעיד פורתא"], והוא גם גריר לגמרי לאכול מצה ["גריר טובא"]. לכך לאחר ששתה השתוקקותו למצה מרובה יותר מאילו לא שתה כלל, כי לאחר ששתה הוא גם קצת רעב וגם גריר טובא, ואילו קודם ששתה היה רק רעב, ולא היה גריר כלל.
(56) "דחמרא מיגרר גריר" [המשך לשון הגמרא שם].
(57) לשון הגמרא שלפנינו הוא "דתנן, בין הכוסות הללו ["בין הראשון לשני בין השני לשלישי" (רשב"ם שם)] אם רצה לשתות, ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואי אמרת מסעד סעיד, אמאי ישתה, הא קא אכיל למצה אכילה גסה. אלא שמע מינה מגרר גריר".
(58) בפשטות כוונתו להקשות מסתימת לשון המשנה ["בין הכוסות אם רצה לשתות, ישתה"], שסתימת לשון זו מורה שמדובר בכל אופני השתיה, גם בשתיה מועטה. וכן הקשה בחידושי הר"ן [פסחים קח.], וז"ל: "ואם תאמר, והיכי תנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, דמשמע בין פורתא בין טובא, דהא נהי דטובא גריר, פורתא סעיד". וכן הקשו רבינו דוד [שם] ומרדכי [שם], ויובאו בהערה הבאה. ובשו"ת חכם צבי [קונטרס תוספות חדשים סימן ח] כתב: "אי כדברי התוספות קשה טובא, והא רבא גופיה מודה דפורתא מיסעד סעיד... אמאי תנן במתניתין סתמא אם רצה לשתות ישתה, הן רב או מעט". ובפרי חדש [או"ח סימן תעא סק"א] כתב: "ואם איתא דפורתא סעיד, היכי קתני סתם 'בין הכוסות הללו אם רצה לשתות, שותה', דמשמע אפילו מעט". אמנם המהר"ל לא הזכיר בלשונו כלום אודות ש"קתני סתם", ומשמע שאינו מקשה מצד סתימת לשון המשנה. וראה להלן הערה 62.
(59) דבריו יובנו לפי מה שכתב בחידושי רבינו דוד [פסחים קח.], וז"ל: "ואם תאמר, והא אמרינן בפרק כיצד מברכין [ברכות לה:] טובא גריר, פורתא סעיד. ומנא לן דבין הכוסות טובא שתי, דילמא פורתא שתי, וסעיד ליה לליביה. ואיכא למימר, שאחר שהוא שותה שתי כוסות קודם הסעודה, ואותו שישתה בין הכוסות, טובא הוי, ולא סעיד". וכן כתב המרדכי [פסחים קח:], וז"ל: "דחמרא מיגרר גריר. ודוקא טובא, אבל פורתא מיסעד סעיד, כדאמרינן בברכות [לה:]. ומכל מקום מייתי שפיר ראיה מהא דקאמר 'בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה', דהיינו טובא, דהא שתה כבר כוס ראשון, ומה ששתה בינתים, וכוס שני שישתה אחרי כן, ואם כן הוי טובא". הרי שכל כמות יין שישתה בין הכוסות מצטרפת לחשבון גדול, ונקראת "טובא". וכן המגן אברהם [סימן תעא סק"ד] כתב: "מעט לא ישתה. ואף על גב דמותר לשתות בין הכוסות... היינו משום ששותה שני כוסות, וכל מה ששותה מקרי 'טובא'". וכן כתב המשנה ברורה [סימן תעא סק"ז]: "שתי כוסות של רביעית או רובן, יש לחשוב להרבה, ושרי". ולאפוקי מדעות אלו כתב המהר"ל כאן "דאין נראה שיהיו שנים או שלשה רביעית יין נקרא 'טובא'". וכוונתו שהשיעור לכוס יין הוא רביעית [פסחים קח:], ושתי כוסות והפורתא ששתה ביניהן עולות לג' רביעיות יין, ולדעתו אין זה נקרא "טובא". וכמהר"ל כתב גם בבגדי ישע [המפרש על המרדכי שם] אות קכא. וראה להלן הערה 62.
(60) לשון הגמרא [שם] במילואו "וחמרא מי סעיד, והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא, כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי. טובא גריר, פורתא סעיד. ומי סעיד כלל, והכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו'', נהמא הוא דסעיד, חמרא לא סעיד". ופירש רש"י [שם] "והכתיב ויין ישמח לבב אנוש - וסיפא דקרא 'ולחם לבב אנוש יסעד', משמע אבל יין אינו אלא משמח".
(61) כי מקשה מפסוק זה על מה שאמרו קודם לכן בגמרא ש"פורתא סעיד", וכמובא בהערה הקודמת. וכן לשון הגמרא הוא "ומי סעיד כלל".
(62) כן הקשה גם האליהו רבה [או"ח סימן תע"א ס"ק ד], וז"ל: "ובאמת נראה לי ראיה לפירוש הטור, דאי לפירוש התוספות קשה קצת, מאי פריך הש"ס שם ומי סעיד כלל, והא כתיב 'ויין ישמח לבב אנוש', נהמא מסעד, חמרא לא מסעד. דילמא קרא בהרבה יין מיירי". אך יש להבין, הרי המקרא נקט בסתמא "יין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד" [ומדוייק מכך שיין אינו סועד], ומהיכי תיתי להעמיד את הפסוק באוקימתא שאיירי בשתיה מרובה, ולא בשתיה מועטה. וכשם שהראשונים הוכיחו למעלה מסתימת לשון המשנה ["בין הכוסות אם רצה לשתות, ישתה"] שמדובר בכל אופני השתיה, גם בשתיה מועטה [ראה למעלה הערה 58], כך ניתן להוכיח מסתימת לשון המקרא. ונראה שהמהר"ל למעלה מעולם לא הוכיח מסתימת לשון המשנה שאיירי בשתיה מועטה, שהרי לא הזכיר בדבריו סתימת לשון זו כלל, אלא שהוכיח שהמשנה איירי בשתיה מועטה משום "דאין נראה שיהיו שנים או שלשה רביעית יין נקרא טובא" [לשונו למעלה לאחר ציון 58]. לאמור שרגלים לדבר שהמשנה איירי בשתיה מועטה, כי בפשטות איירי בכמות קטנה של יין [הנצרכת לשתי כוסות ולשתיה ביניהן]. אך סתימת לשון המשנה מצד עצמה אינה מחייבת לומר שאיירי גם בשתיה מועטה, וניתן להעמיד את המשנה באוקימתא של שתיה מרובה. לכך שפיר הקשה כאן שסתימת לשון המקרא גם כן ניתנת להעמיד באוקימתא של שתיה מרובה.
(63) אמנם הפרי חדש [או"ח סימן תעא ס"א] הקשה על דברים אלו [שהובאו בב"ח שם] מלשון הגמרא "טובא גריר, פורתא סעיד", וז"ל: "ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר 'גריר טובא, וסעיד פורתא'". ויל"ע בזה. ודע, שב"ביאורים למסכת פסחים" לרבי בצלאל [בנו של המהר"ל], הנדפס בקובץ "אור עולם, א" [עמוד 62], ובמאסף ישורון כרך י [עמוד צד], מועתקים דברים אלו כמעט אות באות כדבריו בגבורות כאן, ובנקודה זו יש הוספה בשם בנו של המהר"ל בזה"ל: "ונראה לבנו בצלאל דדעת הרי"ף נוטה לפירוש אדוני אבי הגאון, מאחר דרי"ף לא הביא בפירושו רק רבא הוי שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכא דגריר ליה לליביה כי היכא דתתהני ליה מצה לאורתא, ולא הביא הא דפריך בכיצד מברכין [ברכות לה:] וחמרא סעיד, והא רבא שתי, ומשני פורתא מסעד סעיד, טובא מגרר גריר. משמע דאין חילוק בין פורתא ובין מרובה. וכן כתב המרדכי, רק יש שוטים שאינם מבינים המרדכי ומגיהין, וטעות הוא בידם, כדפרישית".
(64) זהו ענין חדש שלא דן בו עד עתה, והוא אודות אכילת פירות וירקות בערב פסח [אמנם הלשון "ומדברי הרמב"ם" משמע שזהו המשך הענין הקודם].
(65) לשון הרמב"ם במילואו [שם]: "אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כריסו מהן" [ראה להלן הערה 89]. והשו"ע [או"ח סימן תעא ס"א] כתב: "אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל אוכל מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם".
(66) "יכול אדם לטבול ולאכול מיני תרגימא, פירות, והאי דנקט 'מטביל', לפי שמאכלם על ידי טיבול" [רש"י שם]. וכן אמרו חכמים [יומא עט:] "מאי 'מיני תרגימא', פירות", ופירש רש"י [שם] "תרגימא - ליפתן". והב"ח או"ח סימן תעא ס"ב האריך לבאר ש"מיני תרגימא" שהוזכרו כאן הם פירות, ולא חמשת המינים. וראה להלן הערות 84, 99.
(67) לשון הרמב"ם בפיהמ"ש [פסחים פ"י מ"א]: "וזה שמנענו אותו מן האכילה, אינו אכילת לחם לבדו, כי אין ברשותו לאכול לחם באותו שעה. ואסור לנו לאכול מצה ביום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצוה. אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים" [הובא בגר"א שו"ע או"ח סימן תעא ס"א]. וראה להלן הערה 70.
(68) לשון הב"ח [או"ח סימן תעא ס"ב]: "מה שכתב 'והרמב"ם כתב אבל אוכל הוא מעט וכו''... נראה שטעמו מפני שהוא מפרש מדקאמר 'אבל הוא מטבל', דדוקא דרך טיבול, כדרך בני אדם שמטבילין קודם סעודה מעט, כדי שיהא תאב לאכול, אבל לא ימלא כריסו מהם". הרי שלמד מתיבת "מטבל" שאיירי באכילה לעורר את התאבון, ולכך לא ימלא כריסו מהם, וכמו שמבאר המהר"ל כאן. אך הגר"א [שו"ע או"ח סימן תעא ס"א] למד כן משום שתיבת "מטבל" גופא מורה על דבר מועט, וכלשונו: "אבל לא ימלא. רצה לומר זה שאמר 'מטביל', כלומר דבר מועט, וזה שאמר 'מעט פירות כו''".
(69) נוקט שאיסור אכילת מצה הוא מחצות, שאז יש איסור חמץ מהתורה [מבואר בהמשך דבריו]. וכן היא שיטת הרא"ש [פסחים פ"ג סימן ז], בעל המאור [פסחים טו: בדפי הרי"ף], והר"ן [פסחים טז. בדפי הרי"ף]. וכן דעת הריטב"א [פסחים נ.], ויובא בסמוך. אך הרמב"ן במלחמות [פסחים טו: בדפי הרי"ף] חולק וסובר שאסור לאכול מצה כל יום ארבעה עשר. והמגיד משנה [הלכות חמץ ומצה פ"ו הי"ב] הביא את שתי הדעות, והוסיף שמהרמב"ם משמע שהאיסור הוא כל היום [יובא להלן הערה 73]. וכך פסק הרמ"א [או"ח סימן תעא ס"ב].
(70) כן כתבו תוספות [פסחים צט:], וז"ל: "לא יאכל אדם - ואם תאמר, ומה לא יאכל; אי מצה, אפילו קודם נמי אסור, כדאמרינן בירושלמי 'כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו'. ואי במיני תרגימא, הא אמר בגמרא [פסחים קז:] אבל מטבל הוא במיני תרגימא. ויש לומר, דאיירי במצה עשירה, דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו, ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא, וכן היה נוהג ר"ת". וכן כתב הרא"ש [פסחים פ"י סימן א, ויובא להלן לאחר ציון 85]. אך יש להעיר, שלמעלה הביא את שיטת הרמב"ם שאין לאכול בער"פ [מן המנחה ואילך] פירות וירקות כדי למלא כריסו, וא"כ שוב אין הכרח לומר שאיירי רק במצה עשירה, אלא ניתן להעמיד את המשנה בפירות וירקות. וכן פירש הרמב"ם עצמו בפיהמ"ש [שם], והובא למעלה הערה 67. וכן כתב בעצמו להלן [לאחר ציון 88] שלפי הרמב"ם אין ראיה שאיירי במצה עשירה. וכן כתב הגר"א [שו"ע או"ח סימן תמד סק"ז, וסימן תעא סק"ה]. וצריך לומר שדבריו כאן הם לפי הרא"ש [כמו שכתב להלן לפני ציון 76]. אך לפי הרמב"ם ראיית הרא"ש נדחית, וכפי שכתב להלן [לאחר ציון 88].
(71) שאז היא אסורה על כל העולם [דברים כב, כג-כד], "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש" [קידושין ב:]. והרמב"ם [הלכות אישות פ"א ה"ג] כתב: "כיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת, אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש, והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש צריכה גט".
(72) לשון הרמב"ם [הלכות אישות פ"י ה"א]: "הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות. ואפילו אם קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתיחד עמה ויפרישנה לו. וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום". ועל כן מברכים בברכת אירוסין [כתובות ז:] "ואסר לנו את הארוסות", ופירש רש"י [שם]: "ואסר לנו את הארוסות - מדרבנן, שגזרו על הייחוד של פנויה, ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה, כדפרישית [מסכת כלה ר"פ א] כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה". הנה הריטב"א [פסחים נ.] כתב: "לא נאמר [איסור אכילת מצה בער"פ] אלא משעת איסור החמץ, דהשתא מתחיל אירוסי המצוה. נמצא דעד ארבע שעות מותר אפילו במצה הראויה, ומשם ואילך אסור במצה הראויה". הרי שכתב שאיסור אכילת מצה בער"פ צמוד לאיסור חמץ, והואיל ואיסור חמץ מדרבנן הוא משעה חמישית [פסחים יא:], כך גם איסור אכילת מצה הוא משעה חמישית. וכן משמע מתוספות [פסחים לה:] שכתבו: "ר"ת נהג היתר בדבר, והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים. והא דקאמרינן בירושלמי [פסחים פ"י ה"א] האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה, וזו מצה עשירה היא". וכן בחידושי הר"ן [פסחים מט:] כתב: "לדידן דלא מתסר חמץ אלא מחצות ולמעלה מדאורייתא, אי נמי מסוף ארבע מדרבנן, אפשר דמצה נמי לא מיתסרא אלא מהאי זימנא ואילך". אמנם המהר"ל אינו סובר כן, שכתב כאן ש"מצה גמורה אסורה מחצות", וכן "מן חצות נאסר בחמץ". ונראה לבאר טעם המהר"ל, שהדמיון של אכילת מצה בער"פ לארוסה אינו רק מחמת איסור חמץ שחל בער"פ [עד שתבוא לדון שהשתא דמדרבנן איסור חמץ מוקדם יותר, לכך גם איסור מצה יוקדם יותר], אלא הדמיון לארוסה הוא שאיסור חמץ נתפס כהתחלת תהליך שבסופו תהיה מצות אכילת מצה, וכמו שהארוסין הם התחלת תהליך שבסופו יהיו נשואין. אך איסור חמץ דרבנן [מחמש שעות ולמעלה] אינו משום שחז"ל מקדימים את התהליך הנ"ל לשעה מוקדמת יותר, אלא שאיסור זה הוא כמו הרבה גזירות דרבנן אחרות, שחששו למכשול ולטעות ["אדם טועה שתי שעות" (פסחים יב.)], ללא שום קשר למצות מצה. לכך, כאשר הנך עוסק באיסור חמץ לכשעצמו, ולא מצד שהוא מוליך למצות מצה, אין באיסור חמץ זה שום דמיון לארוסה, וברי הוא שאיסור אכילת מצה בער"פ לא יוקדם לשעה חמישית. ודו"ק.
(73) לשון המגיד משנה [הלכות חמץ ומצה פ"ו הי"ב]: "יש מי שכתב דדוקא לאחר איסור חמץ, דהיינו אירוסין דמצה. ומדברי רבינו נראה כל היום". ולפי דברי המהר"ל כאן יומתק מאוד לשון המגיד משנה "דהיינו אירוסין דמצה". וכן כתב הב"ח [או"ח סימן תעא סק"ד]: "אכן יראה יותר נכון לפי הטעם דאינו אסור [באכילת חמץ] אלא מחצות, דהא טעמו משום 'בועל ארוסתו וכו'', וזה אין שייך אלא מזמן איסור חמץ, דכיון דנאסר בחמץ, ועדיין זמן מצה לא הגיע, הוה ליה כארוסה דנאסרה לכל, ועדיין זמן נישואי בעלה לא הגיע. אבל קודם זמן איסור חמץ לא דמי לארוסה".
(74) לשון הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ו הי"ב] "ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו".
(75) פסחים לה. "אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ["דלא נתן בה מים" (רש"י שם)], אין חייבין על חימוצה כרת ["דמי פירות אין מחמיצין" (רש"י שם)]... מאי טעמא דריש לקיש, אמר ליה דאמר קרא [דברים טז, ג] 'לא תאכל עליו חמץ [שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני]', דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, חייבין על חימוצו כרת. והא הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה ["ורחמנא אמר 'לחם עוני'" (רש"י שם)], אין חייבין על חימוצה כרת". וכן המחבר בשו"ע [או"ח סימן תסב ס"א] כתב: "מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות, אפילו שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו, מפני שהיא מצה עשירה, וקרא כתיב [דברים טז, ג] 'לחם עוני'". וראה להלן פנ"א הערה 43.
(76) לשון הרא"ש [שם]: "הא דקתני סמוך למנחה לא יאכל, הא מקמי הכי אכיל. ומי מצי אכיל, חמץ מו' שעות ולמעלה הא אסור מדאורייתא. מצה נמי לא אכיל, דאמר בירושלמי האוכל מצה בערב הפסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו. ואי מיני תרגימא הא אמרינן לקמן [פסחים קז.] דשרי. וצריך לומר מצה עשירה, דמצי אכיל. דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה בערב פסח היינו במצה שראויה לצאת בה ידי חובתו בלילה. וכן נוהג ר"ת בערב הפסח שחל להיות בשבת, שהיה עושה סעודה שלישית במצה עשירה". וראה להלן הערות 88, 96, 108.
(77) לשון הטור [שם]: "קודם שעה עשירית יכול לאכול פת. ומהו הפת שיאכל; חמץ אסור מתחלת שעה חמישית ולמעלה. מצה נמי לא, דאיתא בירושלמי האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו. הלכך לא משכחת פת שיוכל לאכול אלא מצה עשירה, פירוש שנילושה במי פירות. דבירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאין בה בלילה, אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאוכלה עד תחלת שעה עשירית". וכן הוא בתוספות בשם ר"ת [פסחים לה:, צט:], וראה למעלה הערות 69, 70, ולהלן הערות 88, 96, 108.
(78) בליל חמשה עשר.
(79) מחצות יום ארבעה עשר, כמו מצה גמורה.
(80) וכן פסק השו"ע [או"ח סימן תעא ס"ב] "קודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה", וכתב המשנה ברורה שם [סק"י]: "מצה עשירה. היינו שנילושה במי פירות, ולהכי מותר לאכול, כיון שאין יוצאין בזה ידי מצה בלילה, כמבואר בסימן תסב [ס"א]". ואם תאמר, הרי לכתחילה אינו יוצא ידי חובה במצה עשירה, ורק יוצא בה "כשאין מצה אחרת". ומנין לומר שאף מצה [עשירה] שמהני רק בדיעבד, תיאסר אכילתה מחצות ארבעה עשר. ויש לומר, שאם היו יוצאים ידי חובה במצה עשירה, היה מוכח מכך שהיא נקראת "מצה" [ומה שהיא לא לכתחילה, זהו משום שאינה "לחם עוני" (כמבואר למעלה הערה 75), ויתבאר להלן]. נמצא שגם במצה עשירה היה מעבר מדרגת חמץ בחצות י"ד לדרגת "מצה" בליל ט"ו, וזהו מקביל לחלוטין למעבר שבין ארוסה לנשואה [כמו שנתבאר], ולא היה מקום להתיר אכילת מצה עשירה לאחר חצות י"ד. וצרף לכאן, שכבר השריש בגו"א שמות פל"ד אות יט [תעט:] שאי אפשר "שיהיה קרא בדיעבד". והתוספות [גיטין ג:] כתבו "מדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד". והרמב"ן [ע"ז סז:] כתב: "לא מצינו בתורה שום דבר שאסור לכתחילה ובדיעבד מותר". וכן כתב הריטב"א [סוכה יא:]. והשב שמעתתא [ש"ו ס"פ יח] כתב: "מעולם לא שמענו לחלק בדאורייתא בין לכתחילה ודיעבד". לכך אם מצה עשירה היתה מועילה מהתורה, שוב אין לומר שהיא "מצה" רק בדיעבד, כי אין דיעבד בתורה. אלא בהכרח שאין מצה עשירה בכלל "מצה", ולכך אינה נאסרת באכילה מחצות ארבעה עשר.
(81) כמו שנאמר [ויקרא ב, ו] "פתות אותה פיתים ויצקת עליה שמן מנחה היא", ופירש רש"י [שם] "לרבות כל המנחות ליציקה". ובמשנה [מנחות עד:] אמרו "כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן; יציקה, ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן... החלות טעונות בלילה, ורקיקין משיחה". ו"כל המנחות טעונות לוג שמן" [לשונו בגו"א ויקרא פ"ח אות ז (קעד:)], ומקורו מהמשנה [מנחות פ.]. אם כן מוכח שיש שם "מצה" גם כאשר המצה נילושה בשמן, ומדוע שמצה עשירה לא תחשב גם כן ל"מצה". וכן אמרו [פסחים לח:] שאין יוצאים יד"ח מצה בחלת תודה ורקיקי נזיר משום "דהוה ליה מצה עשירה", ופירש רש"י [שם] "לאו מצה ענייה היא, דהא נילושה בשמן".
(82) מבואר מדבריו שדין "לחם עוני" אינו שייך לשם "מצה", אלא הוא דין בפני עצמו. לכך, אף שאינו יכול לקיים במצה עשירה זכרון ל"לחם עוני", עדיין יכול לקיים מצות אכילת מצה. וכן החת"ס על התורה [תורת משה דברים טז, ג] הביא בשם מפרשי התורה שטעם "לחם עוני" הוא זכר לעניות ושעבוד, וטעם "מצה" הוא זכר לגאולה וחירות, וכתב: "ונפקא מינה לדינא מי שאין לו אלא מצה עשירה, יאכלנו ויקיים מצות מצה, הגם שאין מקיים מצות לחם עוני". והמגן אברהם [סימן תעא סק"ה] הביא דברי המהר"ל האלו, והקשה עליהם כמה קושיות, ומתוך כך חלק על המהר"ל, והכריע שאין יוצאין יד"ח במצה עשירה, אפילו אם אין לו מצה גמורה. וכן הפרי חדש [שם סק"ב] והחוק יעקב [שם סק"ה] סוברים כמג"א. והמשנה ברורה [סימן תעא סק"י] פסק כמג"א, והביא שכך מבואר בכמה ראשונים. ובמשנת יעבץ [או"ח סימן טז אות א] כתב: "הרי מבואר בדברי המהר"ל דהא דבעינן לחם עוני במצה, זה לא תנאי בשם מצה, דלא הוי תורת מצה אם אין היא לחם עוני, אלא דשתי מצות הן; מצות מצה, ומצות לחם עוני. ואם אין לו אלא מצה עשירה, אע"פ שלא מקיים בה מצות לחם עוני, מ"מ הוא מקיים בה מצות אכילת מצה. והמג"א הנ"ל חולק על המהר"ל, וכתב דאפילו בשעת הדחק שאין לו אלא מצה עשירה, אינו יוצא בה גם בדיעבד. והיינו דסובר דהא דבעינן לחם עוני במצה, אין זה דין נוסף ומצוה בפני עצמה, אלא שהוא תנאי בשם מצה, דלא הוי תורת מצה לצאת בה אם אין היא לחם עוני, ולכן אפילו בדיעבד לא יצא במצה עשירה, שהרי זה כלא אכל כלל מצה". ובמאסף ישורון [כרך יד, עמוד שעט] כתב הגאון רבי מיכל פיינשטין זצ"ל בזה"ל: "הנה נסתפקנו בדינא דלחם עוני, אי הוי רק תנאה בלחם דמצה, או דהוי קיום דין בפני עצמו, דצריך לקיים דינא דלחם עוני. ונפקא מינה לכאורה אי אחר האפיה תבלע יין וכיו"ב, אם חסר בלחם עוני... והבאנו ראיה מוכרחת מדברי המהר"ל מפראג גבורות ה' פמ"ח דכתב דמצה עשירה יוצאין בה מצות מצה, אלא דחסר לחם עוני. הרי דתרי דיני נינהו, ושייך קיום בלא לחם עוני. על כל פנים חזינן דלחם עוני הוי קיום דין בפני עצמו". וראה הערה הבאה, ולהלן פנ"א הערה 43.
(83) משש שעות [כמו מצה גמורה]. ודע, שהאליה רבה [סימן תעא סק"ח] הביא את דברי המהר"ל וקושיות המג"א עליו [ראה הערה קודמת], וכתב: "אבל אני אומר אחר עיון בגוף ספר גבורות ה' בעומק הבנתו, דגם הוא מודה דאין יוצאין ידי חובתו, ומ"מ 'מצה' נקרא, כיון דאתא לידי חימוץ ע"י המים. מה שאין כן בנלוש במי פירות לבד, דלא אתא לידי חימוץ, אין נקרא 'מצה', ואם כן אין מקיים בו מצוה כלל, ואין בו תועלת לאכול אף בשעת הדחק, שאין לו מצה כלל. אבל בנילוש במי פירות מעורב במים, מצוה לאכול לו בשעת הדחק כשאין לו מצה כלל, אלא דאין יוצא ידי חובתו כלל ידי מצות 'לחם עוני'. והשתא לא תיקשי כל הקושיות הנ"ל למעיין בש"ס בכל המקומות הנ"ל, ודו"ק כי קצרתי". וכן הב"ח [או"ח סימן תעא סק"ג] כתב: "דהא דתניא בפרק כל שעה [פסחים לו.] רבי עקיבא אומר, מה תלמוד לומר 'לחם עוני', פרט לעיסה שנילושה בשמן ויין ודבש, היינו דוקא בשאין בו מים, דכיון דאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא בה ידי חובת מצה. אבל כל שאר מצה עשירה שיש בה ג"כ מים שבא לידי חימוץ, כיון דמצה היא, יוצא ידי חובתו דיעבד. והילכך אסור לאכלו נמי בערב פסח מחצות ולמעלה". וכן כתב האבני נזר [או"ח סימן שעז אות ג] שלמהר"ל יש לחלק בין לש במי פירות בלבד [שאינה נקראת מצה], ללש גם עם מים. ובספר תשובות והנהגות [להגר"מ שטרנבוך שליט"א] ח"ה סימן קלב [עמוד רג] הביא את דעת הגר"א [או"ח סימן תמד סק"א] לאסור מצה עשירה בערב פסח, וביארו לפי שיטת המהר"ל כאן. ובשו"ת כתב סופר [או"ח תשובה צב] הביא את דברי המהר"ל האלו, והאריך לבארם. וראה בספר הזכרון למרן בעל הפחד יצחק עמודים קנ-קנב במה שכתב לבאר את שיטת המהר"ל במצה עשירה. אמנם המשנה ברורה [סימן תסב סק"ח, וסימן תעא סק"י] כתב בשם האחרונים שאין יוצאין ידי חובה במצה עשירה. ובשער הציון [סימן תעא ס"ק יא] כתב שהמקור לדין זה הוא "מגן אברהם ופרי חדש וחוק יעקב ושאר אחרונים, דלא כב"ח". וכן הביא שם שיטות ראשונים לאסור.
(84) אך לא מדובר במצה עשירה, כי היא כבר אסורה קודם לכן [מחצות]. ו"מיני תרגימא" הם פירות וירקות, ולכך הם נאסרו רק אם ממלא כריסו מהם [כמבואר למעלה מציון 64 ואילך]. אמנם לשונו "שלא ימלא כריסו משאר מיני תרגימא" מורה לכאורה ש"מיני תרגימא" הם חמשת מיני דגן, כי ביחס למצה עשירה הם "שאר מיני תרגימא". אך דוחק שיסתור דבריו מלמעלה [ציון 66] שכתב ש"מיני תרגימא" הם פירות וירקות. ומצינו בזה מחלוקת ראשונים; דעת הרא"ש [פסחים פ"י סימן יט, ובתשובה כלל יד סימן ה] ש"מיני תרגימא" הם חמשת מיני דגן [ראה להלן הערה 91]. אך הרשב"ם [פסחים קז:] התוספות [שם במסקנתם] והרי"ף [שם כג. בדפי הרי"ף] סוברים ש"מיני תרגימא" הם פירות. ונפקא מינה להלכה יש בזה; כי כאן כתב "שלא ימלא כריסו משאר מיני תרגימא", ומדויק מכך שאם אינו ממלא כריסו, שרי. ואמנם בפירות אכן זו ההלכה, שפירות מותרים משעה עשירית ואילך, אך מ"מ לא ימלא כריסו מהם [כמבואר למעלה מציון 64 ואילך]. אך אם מדובר כאן בחמשת מיני דגן, עולה מדבריו שכל עוד שאינו ממלא כריסו מהם יהיה שרי אף מחמשת מיני דגן משעה עשירית ואילך. וזה דלא כב"ח [או"ח סימן תעא ס"ב] שכתב: "הלכך כאן מסתברא דתבשיל העשוי מחמשת המינין דמשביעים, אסור מן המנחה ולמעלה [אף אם אינו ממלא כריסו מהם], שאי אפשר שיאכל אחריהם מצה לתיאבון אם יאכל מהם מתחלת שעה עשירית ואילך. ואם כן צריך לומר דמיני תרגימא דשרינן להו הכא היינו פירות דוקא. ואין פירושו כמיני תרגימא דעלמא, שהוא תבשיל העשוי מחמשת המינין, דמיני תרגימא משתנה פירושו לפי הענין. וכך סתם רבינו [הטור] דבריו כמסקנת התוספות וכרוב המחברים, ולא כדעת הרא"ש אביו". ובשער הציון [סימן תעא ס"ק ד] כתב: "כדעת הרי"ף והרמב"ם ורשב"ם... ד'מיני תרגימא' הוא פירות, ולא הזכירו שום אחד מהם ה' מינים. ודברי חק יעקב [שם ס"ק ב] שכתב דרוב פוסקים מסכימים להרא"ש צריכים עיון". וראה למעלה הערה 66.
(85) שמצה עשירה מותרת עד תשע שעות [סמוך למנחה קטנה].
(86) מדרבנן [פסחים יא:]. אמנם ברא"ש שלפנינו איתא "חמץ מו' שעות ולמעלה הוא אסור מדאורייתא" [יובא בהערה 88]. אך הטור [או"ח סימן תעא ס"ב] כתב: "קודם שעה עשירית יכול לאכול פת. ומהו הפת שיאכל; חמץ אסור מתחלת שעה חמישית ולמעלה".
(87) מחצות. וראה למעלה הערה 69.
(88) לשון הרא"ש [שם]: "הא דקתני 'סמוך למנחה לא יאכל', הא מקמי הכי, אכיל. ומי מצי אכיל; חמץ מו' שעות ולמעלה הא אסור מדאורייתא [פסחים ה.]. מצה נמי לא אכיל, דאמר בירושלמי [פסחים פ"י ה"א] האוכל מצה בערב הפסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו. ואי מיני תרגימא, הא אמרינן לקמן [פסחים קז.] דשרי. וצריך לומר מצה עשירה, דמצי אכיל". וכן כתב בתשובה כלל יד אות ה. וכן הוא בתוספות פסחים צט: [הובא למעלה הערות 70, 76].
(89) פירוש - בודאי אין ראיה שהמשנה עוסקת במצה עשירה לפי דברי הרמב"ם, שכתב [בהלכות חמץ ומצה פ"ו הי"ב] "אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כריסו מהן" [הובא למעלה לאחר ציון 63]. וראה הערה הבאה.
(90) לכך מה שטען הרא"ש "ואי במיני תרגימא, הא שרי כל היום" [לשונו למעלה (לאחר ציון 87)] אינו לפי הרמב"ם, כי זהו רק עד לסמוך למנחה [שאוכל פירות אפילו למלאות כריסו מהם], אך משם ואילך אינו רשאי לעשות כן, אלא רק לאוכלם מעט. וראה למעלה הערה 70.
(91) פירוש - דעת הרא"ש [פסחים פ"י סימן יט, ובתשובה כלל יד סימן ה] ש"מיני תרגימא" הם חמשת מיני דגן, ולא פירות וירקות [הובא למעלה הערה 84]. וממילא אין לומר שמיני תרגימא באים רק כדי למשוך את הלב לאכילה כפי שביאר למעלה לפי הרמב"ם ["משמע דרך טיבול דוקא, כדרך בני אדם שמטבילין קודם הסעודה כדי שיהיה ממשיך האכילה... אבל לא ימלא כריסו מהם" (לשונו למעלה לאחר ציון 66)]. לכך לפי הרא"ש אין לאסור מהמנחה ומעלה אכילת מיני תרגימא אף שממלאת את כריסו, והדרא קושיא לדוכתא, מהו המאכל שנאסר מהמנחה ומעלה שהיה מותר עד אז.
(92) הביטוי "פרוסה קיימת" נמצא בגמרא [ברכות לז.], שאמרו שם "הכוסס ["כמות שהיא" (רש"י שם)] את החטה, מברך עליה 'בורא פרי האדמה'. טחנה אפאה ובשלה ["לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים"], בזמן שהפרוסות קיימות ["שלא נמוחו בבשולן" (רש"י שם)] בתחלה מברך עליה 'המוציא לחם מן הארץ'... אם אין הפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליה 'בורא מיני מזונות'". והכוונה שיש לתבשיל "תואר לחם" [לשונו בסמוך]. ובא לבאר שמצה מבושלת, אף שיש לה תואר לחם, מ"מ אין יוצא במצה כזו, וכמו שמבאר והולך.
(93) פירוש - אמרו חכמים [ברכות לח:] "יוצא ברקיק השרוי ["במים ידי אכילת מצה של מצוה, וקרינן ביה 'לחם עוני'" (רש"י שם)], ובמבושל שלא נמוח, דברי רבי מאיר. ורבי יוסי אומר, יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל... משום דבעינן טעם מצה, וליכא". והרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ו] כתב: "מצה שבשלה אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה, שהרי אין בה טעם הפת". וכן פסק השו"ע או"ח סימן תסא ס"ד. והמשנה ברורה [שם ס"ק כ] כתב: "אפילו אם יש בכל פתיתה כזית, וגם יש עדיין תואר לחם עליה, לפי שאחר הבשול נתבטל ממנה טעם המצה".
(94) והובא למעלה הערה 92.
(95) עד סמוך למנחה.
(96) לשון המשנה ברורה [סימן תעא ס"ק כ] "אם בשלה, וכמו שנוהגין במדינותינו לעשות כדורים ממצה שקורין קניידלעך, או מצה מבושלת... מותר לאכלה קודם שעה עשירית, דזה בודאי לא מיקרי מצה". ובשער הציון שם ס"ק יט כתב: "ואפילו אינן פרורין, רק יש בהם כזית שמברכין עליו 'המוציא', מכל מקום לענין מצה אינו יוצא בה, משום דבעינן טעם מצה. וכן כתבו הגר"ז ובחידושי רבי עקיבא איגר [שם אות ג]". ולשון הרעק"א [שם] הוא: "אין יוצאים ידי מצה בזה, דבעינן טעם מצה, אם כן יש לומר דמותר לאוכלו בערב פסח". ויש להבין לשונו כאן, שכתב "ושמא בהאי גוונא שרי בערב פסח, דלאו מצה הוא כלל", דאם "לאו מצה הוא כלל", מדוע זהו רק "שמא בהאי גוונא שרי בערב פסח", ולא בודאי דשרי. והרי הרא"ש [פסחים פ"י סימן א] כתב: "דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה בערב פסח היינו במצה שראויה לצאת בה ידי חובתו בלילה" [הובא למעלה הערה 76]. וכן הטור [או"ח סימן תעא] כתב: "בירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאין בה בלילה, אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאוכלה עד תחלת שעה עשירית" [הובא למעלה הערה 77]. ולמעלה [לאחר ציון 74] כתב: "ודוקא מצה גמורה אסור לאכול אותה. פירוש, מצה שיוצא בה לערב. אבל מצה עשירה שאין יוצא בה, אין איסור לאכול. ומט' שעות ולמעלה אסור". ומדוע עם כל זה כתב כאן לגבי מצה שבישלה "שמא בהאי גוונא שרי בערב פסח", ולא בודאי דשרי. וביותר מזה מצינו שהשער הציון [סימן תמד ס"ק א] כתב שבביאור הגר"א [שם ס"ק ז] צידד שלדעת הרמב"ם אסור לאכול מצה מבושלת בער"פ אפילו קודם שעה עשירית [וכן שמשמע שדעת הגר"א נוטה לשיטה זו]. והרי הרמב"ם פוסק כרבי יוסי שאין יוצא יד"ח במצה מבושלת [הובא למעלה הערה 93]. ומהי הסברה להחמיר במצה מבושלת יותר ממצה עשירה [לשיטות שאין יוצאים יד"ח במצה עשירה]. ובספר בית דוד [מסאלוניקי, או"ח סימן רמז] עמד על זה, וז"ל: "לאכול מצה מבושלת בערב פסח נראה דאסור. אף על גב דכתב הרא"ש ז"ל ר"פ ערבי פסחים ורבי יעקב בעל הטורים ז"ל בסימן תעא דבירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאין בה בלילה, אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר, ומבושלת כיון שאין יוצאין בה בלילה, יהא מותר. נראה דלא היא, דהא בתחילת הלשון שם כתב הטור, וזה לשונו 'קודם שעה עשירית יכול לאכול פת, ומהו הפת שיאכל; חמץ אסור מתחלת שעה חמישית ולמעלה, מצה נמי לא, דאיתא בירושלמי האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו. הלכך לא משכחת פת שיוכל לאכול אלא מצה עשירה... דבירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאין בה בלילה, אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאוכלה עד תחלת שעה עשירית'. והשתא אי מבושלת שריא, היכי קאמר לא משכחת פת שיוכל לאכול אלא מצה עשירה, הא משכחת לה מצה מבושלת. אלא ודאי כשאמר בירושלמי דאסור לאכול מצה, בין אינה מבושלת בין מבושלת, בכל גוונא. ואף על גב דמבושלת אין יוצאין בה, מ"מ הרי ראויה היא לצאת בה קודם בישול, וכיון דקודם בישול אסורה לו מחמת שהיא ראויה לצאת בה, אף על פי שמבשלה ופוסלה מלצאת בה, לא פקע איסור מינה". ושם הרבה להביא ראיות לזה. נמצא שיש מקום להחמיר במצה מבושלת יותר ממצה עשירה, ולכך יובן מדוע המהר"ל כתב "שמא בהאי גוונא שרי בערב פסח", ולא דודאי שרי.