פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק מז
(1) תחילת דברי המדרש [שלא הובאה כאן] היא "[שמות יד, לא] 'ויושע ה' ביום ההוא [את ישראל מיד מצרים]', וכי ישראל ביד מצרים היו. אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים וכו'".
(2) לשון המדרש שלפנינו הוא "בשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבונו של עולם, אומה זו שאתה מוציא ממצרים, יש לי עליה דין, יבוא מיכאל שר שלהן, וידון לפניך עמי. באותה שעה אמר הקב"ה למיכאל, בוא ודון עמו".
(3) לשון המדרש שלפנינו: "פתח עוזא שר של מצרים ואמר לפניו, רבונו של עולם, אתה גזרת על אומה זו שיהו משועבדין תחת ידי אומה שלי ארבע מאות שנה, שנאמר [בראשית טו, יג] 'ועבדום וענו אותם וגו'', ועדיין לא עבדו בהן אלא שמונים ושש שנה משנולדה מרים, ועדיין לא הגיע זמנם לצאת. אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי עד ארבע מאות שנה. כשם שאתה קיים, כך שבועתך קיימת".
(4) לשון המדרש שלפנינו: "כלום אמרתי 'בארץ מצרים', 'בארץ לא להם' דברתי, וכבר גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים, וכבר שלמו ארבע מאות שנה, אין לך לשעבד על בני כלום".
(5) "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" [ישעיה נה, ט]. ומצינו כמה פעמים בדברי חכמים את הבטוי "דעת קונו". כגון, [עירובין מא:] "שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן; עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות". וכן [עירובין סה.] "כל המתפתה ביינו ["שמפייסין אותו על דבר, ומתרצה כשטוב לבו ביין" (רש"י שם)] יש בו מדעת קונו". וכן [סוטה ה.] "לעולם ילמד אדם מדעת קונו ["לאהוב את הנמיכות" (רש"י שם)], שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני". וכן [כתובות סב:] "אמר ליה בני, דעת קונך יש בך". וכן נזכר בתנחומא משפטים אות א, וילקו"ש ח"ב רמז תצט. ויש להבין, מהו צירוף המלים "דעת קונו". ואולי אפשר לומר, ש"קונו" מורה שהקב"ה קנה את הנברא, וכמו שנאמר [דברים לב, ו] "הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". ובנצח ישראל פ"ב [כד:] כתב: "כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפעל... ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים... לכך אמר 'הלא הוא אביך קנך'" [הובא למעלה פכ"ג הערה 83]. הרי ש"קנך" מורה על יחס של עבד לאדונו [ראה להלן הערה 376 שהובאו שם מקבילות נוספות לכך]. ו"דעת" היא חבור, וכמו שכתב למעלה פכ"ג [רנד:], וז"ל: "ואחר כך ידע נסתרם בידיעה שכלית, וזה חבור גמור. ולכך אמר באחרונה [שמות ב, כה] 'וידע אלקים', כי אין דבר חבור יותר מן הידיעה". ולמעלה בכת"י [תג.] כתב: "יש דבוק על ידי הראיה, שנגלה לו לגמרי. ועוד יותר מזה הידיעה, כי היודע את הדבר הוא תמיד אצלו, ומתחברים יחד, ולפיכך נקראים האוהבים יחד 'מודע' [רות ב, א], 'מודעתנו' [רות ג, ב]. וכמו שכתוב באברהם [בראשית יח, יט] 'כי ידעתיו', ופירושו כי אהבתיו [רש"י שם]... כי הידוע יש לו חבור עם היודע... ולפיכך החבור של זכר ונקבה נקרא ידיעה גם כן, כדכתיב [בראשית ד, א] 'וידע אדם את חוה אשתו', כי יש חבור ליודע עם הידוע, ולידוע עם היודע, א"כ הידוע הוא מתאחד בו לגמרי. אבל הראיה, אע"ג שהרואה הוא רואה הדבר, כיון שהרואה שהוא רואה לפניו את הדבר אינו רואה רק השטח המראים והנראים מבחוץ, אין זה חבור גמור. אבל הידוע הוא בדעתו לגמרי כמו שהוא הידוע בעצמו. ואף אם אינו לפניו מבחוץ, הידוע הוא בדעתו ושכלו, וזה חבור גמור. אבל הראיה אינו רואה רק את הדבר מבחוץ, ואם אין הנראה לפניו, אינו רואה כלום, ואין הנראה דבק עמו. לכך אמר באחרונה 'וידע אלקים', כי אין חבור יותר מן הידוע ביודע, שהוא עמו, אף כי אין הידוע לפני היודע" [הובא למעלה פכ"א הערה 33]. לכך צירוף המלים "דעת קונו" מורה על הרבותא שיש בדבר, שלמרות שהאדם נמצא בתחתונים, יש בידו לכוון לדעת קונו המרומם ממנו. וכך עולה מדבריו בנתיב הענוה פ"א [ב, א:], וז"ל: "כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל [סוטה ה.] לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהים, והשרה שכינתו על הר סיני. ומפני כי מדת השם יתברך שאתו היא הענוה, וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל... ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו... כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר... כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו... ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו, והדומים נמצאו יחד". הרי כשיש לאדם מדעת קונו, הוא מתדמה ומתלבש במדת בוראו באופן הנעלה ביותר, למרות הפער הקיים בין העבד לאדונו.
(6) מזכיר "מלאכים", כי במדרש הובאו דברי עוזא, שהוא השר של מצרים, שהתרעם על הנהגת הקב"ה עם ישראל. ושר של אומה הוא כמו מלאך, וכמו שכתב להלן פ"ס, וז"ל: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קי.] כתב לגבי שר של מצרים בזה"ל: "דרשו רבותינו ז"ל [שמו"ר כא, ה] 'והנה מצרים נוסע אחריהם' [שמות יד, י], שראו ישראל שר של מצרים בא לעזור למצרים, ולפיכך 'ויראו מאוד' [שם]. וכל זה מפני כי הנצוח הזה לא לאלו מצרים, רק לכל האומה אשר הם תחת השר שלה, ולפיכך בא המלאך לעזור אותם" [הובא למעלה פי"ד הערה 110, וש"נ]. הרי פתח ב"שר", וסיים ב"מלאך", כי חד הם. וראה להלן הערה 55. וכן מיכאל שתק ולא ידע מה להשיב לטענת עוזא. נמצא שאף המלאכים אינם מבינים את דעת קונם, וכמו שמבאר והולך.
(7) ש"הוא שפל בעיני הכל, כאשר הוא דרך הגר" [לשונו בהמשך].
(8) כמו שאמרו לאברהם [בראשית כג, ו] "נשיא אלקים אתה בתוכנו", וכתב הראב"ע [שם] "נשיא אלקים - דרך גדולה בעבור כי אתה נביא". והרד"ק [שם] כתב: "נשיא אלקים - שאלקים נשאך, ואנחנו חושבים אותך כן בתוכנו". ובאור חדש פ"ה [תתקכח.] כתב: "כי אברהם היה לו הגדולה, שהרי נקרא [בראשית יז, ה] 'אב המון גוים נתתיך', וכמו שאמרו 'נשיא אלקים אתה בתוכינו". ובאור חדש פ"ח [תתשמב:] כתב: "כנגד אברהם אמר [אסתר ט, ג] 'ושרי המדינות מנשאים אותם', כי אברהם נקרא 'נשיא אלקים אתה בתוכינו', לכך בשביל זה זכו שהיו מנשאים את היהודים". ובנצח ישראל ר"פ מא [תשכ.] כתב: "אברהם ירש מדה מיוחדת בהתרוממות ובמעלה". ובח"א לסנהדרין צח: [ג, רכ.] כתב: "חשיבות והגדולה... מעלת אברהם, שזכה לחשיבות והתרוממות, שנקרא 'נשיא אלקים', וכל ענינו היה גדולה וחשיבות". ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עז:] כתב: "אברהם כל ימיו בגדולה והתרוממות, כמו שאמרו [ב"ר מג, ה] 'עמק שוה' [בראשית יד, יז], שהושוו בו כל העולם והמליכו את אברהם למלך, והכל הוא בשיעור אלקי" [הובא למעלה פ"ט הערה 245]. וכן לגבי יעקב נאמר [בראשית לה, ה] "ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". ועוד נאמר [בראשית לד, ז] "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה". והגו"א שם אות א [קסו:] כתב: "משמעות הכתוב כי יעקב איש אלקי היה נחשב, ונבלה הוא לעשות זה ב'בת יעקב וכו' וכן לא יעשה', שאין ראוי לעשות מעשה כזה, כי הוא דבר גנאי מאד במה שהיה נחשב יעקב איש אלקי, אין ראוי לעשות מעשה כזה לבתו". אך לגבי יצחק לכאורה לא מצינו כן, שהרי נאמר [בראשית כו, טו-טז] "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר, ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". ובהמשך שם [פסוקים כ-כא] נאמר "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה". ויצחק עצמו אמר לאבימלך ולאחוזת מרעיו [שם פסוק כז] "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם", הרי שלא היה חשוב בעיניהם. ואולי משום שאבימלך ואחוזת מרעיו ענו ליצחק [שם פסוק כח] "ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך", וסוף דבר שהחשיבוהו מאוד. אך יש להעיר מדברי חכמים [סנהדרין קיא. (אודות נסיונות של האבות בא"י)], שאמרו: "אמרתי לאברהם [בראשית יג, יז] 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה, ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף [בראשית כג, טז], ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק [בראשית כו, ג] 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות, ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר [שם פסוק כ] 'ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים', ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב [בראשית כח, יג] 'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו, ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה [בראשית לג, יט], ולא הרהר אחר מדותי". ובפשטות עולה מדברים אלו שלא היו האבות חשובים בארץ כנען. ואפשר לומר שנסיונות אלו היו אירועים פרטיים בחיי האבות, אך לא שכל חייהם בארץ ישראל היו מלאי צער ויגון [ראה הערה הבאה]. ומוכח מדברי רש"י [בראשית לו, יב] כמהר"ל, שכתב: "ותמנע היתה פילגש - להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו. תמנע זו בת אלופים היתה... אמרה, איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פילגש". ובודאי "תאבים לידבק בזרעו" כולל גם את יצחק ויעקב [ק"ו מעשו]. וכן אמרו להדיא במדרש [ב"ר פב, יד (מקור רש"י)]: "להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו, עד היכן היו המלכויות ושלטונים רוצים להדבק בו... אמרה, הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה, אהא לו לשפחה. והרי הדברים קל וחומר; מה אם עשו הרשע, שלא היה בידו אלא מצוה אחת, על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק, שקיים את כל התורה כולה". וק"ו זה כחו יפה כמובן גם כלפי יצחק.
(9) כמו שהאבות נתנסו בקשר לא"י [סנהדרין קיא.], וכמובא בהערה הקודמת. וראה הערה הבאה.
(10) דע, שלמעלה פ"ט [תמט:] כתב שלא היה אצל אברהם אבינו שום רושם של גירות, וכלשונו: "כי לא שייך שיעבוד ואף גירות באברהם. כי כבר ידוע כי אברהם הוא עיקר בנין העולם, שבשבילו נברא העולם, ואין ראוי שיהיה אברהם גר. ואף על גב שכתוב [שמות יב, מ] 'ומושב בני ישראל במצרים ארבע מאות ושלשים שנה', ודבר זה לא יתכן רק עם ישיבת אברהם. ועוד נאמר [בראשית כא, לד] 'ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים'. היינו בודאי שלא נתן לו הארץ עדיין לירושה, אבל שיהיה נמצא בו רושם גירות, לא היה זה. וכאן בא לרמוז על רושם הגירות שהיה חל על יצחק וזרעו. יהיה איך שיהיה, אין ראוי שיהיה אברהם בכלל הגירות כלל". ובכת"י שם [של:] כתב: "אבל שיהיה נמצא בו רושם גירות בפעל, לא נמצא באברהם כלל. לכך נאמר [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה', ולא קאמר 'כי גר תהיה וזרעך', משום שלא נמצא הגירות באברהם כלל, רק בזרעו, כי היה הוא נשיא אלקים". ובגו"א בראשית פט"ו אות יח [רסא:] כתב: "שלא היה ענין הגירות על אברהם... לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא, והוא היה 'נשיא אלקים' [בראשית כג, ו], והושוו כל העולם להמליכו [ב"ר מב, ה], ופירוש 'ולא תראה כל אלה' [רש"י בראשית טו, טו], שלא תראה גירות של שפלות, ולפיכך כתיב [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך', אבל באברהם לא היה בו ענין גירות" [הובא למעלה פ"ט הערה 54, וראה הערה הבאה]. אך אין בזה שום קושי לדבריו כאן, כי חשבון ארבע מאות שנה מתחיל מלידת יצחק, וכפי שכתב רש"י [בראשית טו, יג] "כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה". הרי רושם הגירות חל על יצחק וזרעו, ולא על אברהם [ראה למעלה פ"ט הערה 56]. אמנם אמרו חכמים [סנהדרין קיא.] שגם לאברהם היה נסיון בקשר לא"י [בקבורת שרה], והשוו זאת לנסיונות של יצחק ויעקב בקשר לא"י [הובא בהערה 8]. ומכך משמע שאף אברהם נתנסה ברושם גירות. ועוד, שכך אברהם אמר לבני חת [בראשית כג, ד] "גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני", ופירש רש"י [שם] "גר ותושב אנכי עמכם - גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם". ויל"ע בזה.
(11) אודות שפלות הגר, כן כתב בגו"א בראשית פט"ו אות יח [רסא:], וז"ל: "לא היה ענין הגירות על אברהם... לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא" [הובא בהערה הקודמת]. ובגו"א דברים פ"י אות טו [קע:] כתב: "כי חשוב הגר אצל השם יתברך, ולא יאמר שהגר פחות ושפל אצל השם יתברך, כמו שהוא אצל האדם". ויש בזה הטעמה מיוחדת; נאמר [יחזקאל כא, יז] "מגורי אל חרב היו את עמי", ומצינו שני פירושים למלים "מגורי אל חרב"; (א) הרד"ק בספר השרשים, שורש מגר, כתב: "'וכסאו לארץ מגרתה' [תהלים פט, מה], ענינו הִפַּלְתָּ. ותרגום [בראשית מט, יז] 'ויפול רוכבו אחור', 'וימגר רכביהון לאחורא'... 'מגורי אל חרב היו את עמי', כלומר נפולי חרב היו עמי". (ב) הרד"ק בספר השרשים, שורש גור, כתב: "'כי גר יהיה זרעך' [בראשית טו, יג], 'כי גרים הייתם' [דברים י, יט]... וענין שני 'לא תגורו מפני איש' [דברים א, יז]... ענין פחד. ופירוש [יחזקאל כא, יז] 'מגורי אל חרב', פחדי חרב היו לעמי". הרי המלים "מגורי אל חרב" פירושן נפולי חרב וגם פחדי חרב, ו"פחדי חרב" מיישך שייכי לתיבת "גר". נמצא שתיבת "גר" מכילה בתוכה ענין של נפילה, וזה מורה באצבע שהגר הוא שפל ונופל.
(12) "כי הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה... כי משפט השם יתברך בדקדוק גדול לפי עומק חכמתו, ולפיכך מדקדק עם סביביו, שהם קרובים אל השם יתברך, שמשפטו בדקדוק גדול כחוט השערה" [לשונו להלן (לאחר ציון 45)]. ובנתיב גמילות חסדים פ"ג [א, קנה.] כתב: "כי העולם אי אפשר לעמוד במדת המשפט לפני הקב"ה, אשר מדקדק כחוט השערה". ובהקדמה לנתיבות עולם [ו.] כתב: "כאשר הוא נוטה אפילו מעט מן המשפט, הוא קלקול המשפט והדין, כי הדין והמשפט אין לו לצאת ממנו כלל". ובהקדמה לדרוש על התורה [ז.] כתב: "מפני שדבר זה נחשב כאילו הוא יוצא מקו המשפט ומדתו... אשר אין לצאת ממנו אף כחוט השערה". וראה להלן הערה 46.
(13) דברים אלו יוטעמו יותר על פי דבריו בגו"א בראשית פכ"ג אות ב [שעט.], שעמד שם על דברי רש"י [בראשית כג, א] שכתב ששרה לא חטאה, כי "מה בת כ' לא חטאת, שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא", וז"ל: "ואם תאמר, תינח עונשי שמים [שאין בי"ד של מעלה מענישין אלא מכ' שנה ואילך (שבת פט:)], עונשין בית דין של מטה, דמענישין משלשה עשר, מנא לן דלא חטאת. ולא קשה מידי, דודאי עונשי שמים הם על עבירות קלות, כדכתיב [קהלת יא, ט] 'ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט', 'אם טוב ואם רע' [קהלת יב, יד]. ודרשו בפרק קמא דחגיגה [ה.] אפילו על דבר קל אדם נענש לפעמים, כדאיתא התם [הרק בפני חברו ונמאס, הנותן צדקה לעני בפרהסיא, ההורג כינה בפני חבירו ונמאס, וכיו"ב שם בגמרא]. וכיון שלא חטאת [שרה אמנו] בדיני שמים, מכל שכן בדיני אדם, שהם בעבירות החמורות, שלא חטאת בהם". הרי שבי"ד של מעלה מחמיר יותר מבי"ד של מטה. דוגמה נוספת; אמרו חכמים [ערכין טז:] "עד היכן תכלית יסורין ["סוף מדת יסורין, כלומר יסורין שאין פחותין מהן" (רש"י שם)]. אמר רבי אלעזר, כל שארגו לו בגד ללבוש, ואין מתקבל עליו ["שאינו למדתו כהגון, וצער הוא לו" (רש"י שם)]... אפילו נתכוונו למזוג בחמין ["כוס של יין במים חמין" (רש"י שם)], ומזגו לו בצונן. בצונן, ומזגו לו בחמין... אפילו נהפך לו חלוקו ["שלא לבשה כסדר, וצריך להופכה ולפושטה" (רש"י שם)]... אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש, ועלו בידו שתים ["איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישית" (רש"י שם)]... וכל כך למה ["כלומר, למאי הילכתא הוו יסורין" (רש"י שם)]. דתניא דבי רבי ישמעאל, כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין, קיבל עולמו ["כל מנוחתו לעתיד, ואי עבר עליה חד מהנך, הרי הוא יסורין" (רש"י שם)]". והנה בעיני אדם לא היו דברים אלו נחשבים ליסורין, אך בעיני הקב"ה אף דברים אלו נחשבים ליסורין. ואמרו חכמים [ילקו"ש ח"א רמז תתקסה] "אמר לו הקב"ה [למשה], אם בעיניך דבר קטן שעשית חסד [שעסק בארונו של יוסף ביצ"מ], גדול הוא בעיני, שלא השגחת בכסף וזהב. ואף אני ארד בכבודי ובעצמי לעשות עמך חסד כשתפטר מן העולם".
(14) לשונו בכת"י [תקכח:]: "כי בודאי אם לא היה ישועת הקב"ה, לא היה אפשר לישראל לצאת, מאחר שלפי דעת שכל אנושי, וגם אצל המלאכים, לא היה ראוי להיות יוצאים, שהרי עדיין לא כלה ד' מאות שנה שיהיו זרע אברהם במצרים. אבל השם יתברך לפי חכמתו יש תשועה לישראל, כי לא כדעת האדם דעת השם יתברך, ואצל השם יתברך כבר כלו ד' מאות שנה".
(15) כמו שאמרו במדרש הנ"ל, וכן דעת שמואל [נדרים לב.]. ולמעלה פ"ט [תמה. ואילך] האריך טובא בביאור ענין זה. וראה הערה הבאה.
(16) למעלה פ"ט [תסו.] ביאר מדוע חטא קל הביא את שעבוד מצרים, וז"ל: "ועתה לא יקשה לך, וכי כל כך שקול [חמור] החטא זה של אברהם, להביא עונש גדול על זרע אברהם. כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות השם יתברך בעולם, כי מה היה נחשב העולם אם לא נודע ונתפרסם מציאותו יתברך בעולם. רק שצריך חטא מה להוציא דבר אל הפעל, דסוף סוף היה שיעבוד וצרה, ואין זה בלא חטא, ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע, ודבר זה מבואר מאוד למי שיבין... ועוד, מצד אחר היה ראוי הגלות והשיעבוד לישראל כמו שהתבאר לך בפרקים שעברו, שכאשר לא היו ישראל בשלימות, ושלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא, ואז הם לחלקו יתברך. וקודם שהם לחלקו יתברך, היו משועבדים, עד שהוציא השם יתברך חלקו מתוכם. ולפיכך השיעבוד ראוי מצד עצמו, ומעט חטא מכריע דבר שהוא ראוי מצד עצמו. ולקמן יתבאר עוד" [נראה שכוונתו לדבריו בפרק זה, ולא כפי שצויין שם בהערה 132 שכוונתו לדבריו בפרק ט]. ובהמשך הפרק שם [תפב:] כתב: "וכבר אמרנו לך לך למעלה שלא תביט אל החטא עצמו אם קטן הוא החטא, שלא פירשו רז"ל רק שהיה כאן חטא, יהיה קטן או גדול, שעל כל פנים השיעבוד והגלות ראוי מצד עצמו כמו שהתבאר, רק שבלא חטא לא היתה הגזירה יוצאת לפעל, ולכך בארו ז"ל שהחטאים האלו מכריעים ומוציאים לפעל הגזירה". ושם מאריך בזה עוד.
(17) לשונו בתפארת ישראל פמ"ו [תשיב:]: "כי המשפט הוא היושר בעצמו, שלא יעבור על היושר, וזהו ענין משפט. ודבר זה ידוע, כי אין דבר שהוא מתיחס להשם יתברך רק המשפט, דכתיב [דברים א, יז] 'כי המשפט לאלקים הוא'. וזה מפני כי הצדקה והחסד אפשר שיהיה גם כן בתחתונים, אבל שלא יהיו יוצאים מקו המשפט אין זה רק אל השם יתברך, כי המשפט צריך שלא יהיה בו שנוי כלל, וזה אי אפשר לאדם". ובח"א לסוטה יד. [ב, נח.] כתב: "כי אי אפשר שיהיה [האדם] עושה משפט כמו שעושה השם יתברך... אין יחוס משפט האדם אל משפט השם יתברך, שהרי אפשר שיטעה האדם במשפט". וראה להלן הערה 497.
(18) הולך להביא מאמר המורה שהקב"ה מדקדק במשפטו כחוט השערה.
(19) לפנינו בגמרא ובעין יעקב לא נזכר "ומערות", אלא רק "חופר שיחין". ופירש רש"י [ב"ק נ.] "חופר שיחין - לעולי רגלים בדרכים". וכן רש"י [יבמות קכא:] כתב: "חופר שיחין - לעולי רגלים, ומים מתכנסים בהן, והיו שותין הן ובהמתן".
(20) "שעה ראשונה - שעדיין היא ראויה להיות חיה בתוך המים. אמר להם שלום - תעלה, וכן שניה" [רש"י ב"ק נ.].
(21) "אבל שלישית, שאינה יכולה לחיות, אמר להן עלתה לה, שידוע היה לו שלא תמות שם, כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו" [רש"י יבמות קכא:]. וראה להלן הערה 31.
(22) "אילו של יצחק" [רש"י ב"ק נ.]. אמנם המהר"ל להלן [לאחר ציון 32] יבאר באופן אחר, אך בח"א לב"ק נ. [ג, ח:] ביאר כרש"י. וראה להלן הערה 40.
(23) "זה אברהם" [רש"י יבמות קכא:]. אמנם המהר"ל להלן [לאחר ציון 32] יבאר באופן אחר, אך בח"א לב"ק נ. [ג, ח:] ביאר כרש"י. וראה להלן הערה 40.
(24) "לידע שלא תמות" [רש"י יבמות קכא:]. ופירושו, שהבריות שאלו את רבי חנינא בן דוסא וכי הוא נביא, דמנין ידע שבתו של חנינא לא תמות.
(25) "מצטער בו - לחפור בורות ומערות לעולי רגלים" [רש"י ב"ק נ.]. ורש"י [יבמות קכא:] כתב: "מתעסק בו - בטורח עשייתו". ובח"א לב"ק נ. [ג, ט.] כתב: "יכשל בו זרעו. לפי שמעשה האדם וזרעו הם שוים, כי גם בניו יקראו 'מעשה ידיו', כדכתיב [קהלת ה, ה] 'למה יקצוף האלקים על קולך וחיבל מעשה ידיך', והם הבנים [שבת לב:]. ולפיכך היה מתמיה 'דבר שנצטער עליו לעשותו יכשל בו זרעו', שהם גם כן מעשה ידיו".
(26) "אע"פ כן מת בנו - של רבי נחוניא בצמא, שכך דרכו של מקום לדקדק עם החסידים" [רש"י יבמות קכא:].
(27) "וסביביו נשערה - לשון חוט השערה עם סביביו, עם צדיקים ההולכים אחריו" [רש"י יבמות קכא:]. וראה להלן הערה 47.
(28) "מטיל אימת משפטיו עליהם" [רש"י ב"ק נ.].
(29) לשונו בנתיב העבודה פי"ח [א, קמ.]: "ואמר [בברכת המזון] 'שאתה זן ומפרנס כו' בכל יום ובכל עת ובכל שעה'. פירוש, זה כי האדם צריך לפרנסה כפי מה שמתחדש לו, כי היום הוא צריך לזה, ומחר צריך לאחר, הכל כפי שמתחדש לו הזמן צריך האדם לפרנסה... ופירוש 'בכל שעה', כי השעה חלק מן היום, כי היום נחלק לשעות. ובשעה זו צריך לדבר זה, ובשעה זו צריך לדבר אחר. כלל הדבר כי האדם הוא בעל שנוי, וצריך לפרנסה כפי מה שמתחדש, והשם יתברך נותן לו פרנסתו בכל יום כפי מה שהתחדש לו היום... שעה היא חלק מן היום, וזה מבואר". ובתפארת ישראל פט"ז [רמח.] כתב: "אמרו בפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין לח:], אמר רבי אחא, שתים עשרה שעות הוי יום; שעה ראשונה, הוצבר עפרו. שניה, נעשה גולם... עשירית, סרח. אחד עשר, נדון. שתים עשרה, נטרד והלך לו... בא לבאר מציאות האדם ומהותו, לומר שהאדם הוא הכל. ולפיכך אילו לא היה בריאתו כל שנים עשר שעות, שהם כל היום, שהיום הוא המציאות, ולילה הוא העדר... לא היה האדם רק חלק ומקצת. ודבר זה אינו, כי האדם הוא הכל. ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום, שהוא כל המציאות". ובכל שעה ושעה היתה בריאה אחרת [ולא היתה בריאה אחת שנמשכה כמה שעות], מה שלא היה קודם לכן. וזה מורה באצבע "שהיום נחלק לשעות", וכל שעה ושעה מורה על מהות אחרת של היום.
(30) כי בשלש פעמים הוחזק הדבר [יבמות סד:, וב"ק כג:]. ולמעלה פט"ו [מו.] כתב: "כי בשלשה גזירות הגזירה מתחזקת". וכן כתב שם בסוף הפרק [נח:]. ולהלן פנ"ד כתב: "נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו; גירות, עבודה, ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם". ובגו"א בראשית פמ"ג אות כז [שטז:] כתב: "שאם כן היה מתחזק ברע, כי שלשה הוא חזקה". ובאור חדש פ"ט [תתתלו:] כתב: "יהיו מוחזקים בפורים... שלשה פעמים". ובח"א לסנהדרין צו. [ג, רב:] כתב: "מספר ג' בכל מקום מורה על החוזק, וכמו שאמר הכתוב [קהלת ד, יב] 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ובכל דבר כאשר ירצה להחזיק דבר מתחזק בשלשה. ולכך ג' שנים הוי חזקה לכל דבר בכל מקום [ב"ב כח.]". וראה למעלה פט"ו הערה 90. ואמרו חכמים [ב"ר נו, א] "'ביום השלישי וישא אברהם את עיניו' [בראשית כב, ד]. כתיב [הושע ו, ב] 'יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'. ביום השלישי של שבטים כתיב [בראשית מב, יח] 'ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי'. ביום השלישי של מרגלים, שנאמר [יהושע ב, טז] 'ונחבתם שמה שלשת ימים'. ביום השלישי של מתן תורה, שנאמר [שמות יט, טז] 'ויהי ביום השלישי'. ביום השלישי של יונה, דכתיב [יונה ב, א] 'ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים ושלשה לילות'". ובאור חדש פ"ד [תתמב:] למד ממדרש זה שאין הקב"ה מניח צדיק בצרה יותר משלשה ימים, וכלשונו: "'וצומו עלי שלשת ימים וגומר' [אסתר ד, טז], מה שאמרה אסתר 'צומו עלי שלשת ימים', מפני כי הם רבוי ימים, וכמו שאמרו ז"ל [תו"כ ויקרא טו, כה] 'ימים' שנים, 'רבים' שלשה. ואין הקב"ה מניח הצדיק בצרה יותר משלשה ימים מטעם זה, כי מאחר ששלשה הם רבוי ימים, ואין מידת השם יתברך שיהיה הצדיק בצרות תמיד. ואם הצדיק בצרה זמן מה, אין זה קשיא, כי אי אפשר שלא יהיה דבר מה חסרון בצדיק. אבל שיהיה שלש ימים, שנקראים 'רבים', וכאילו היה תמיד בצרה, אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה כמו זו. וכן אמרו במדרש 'ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק'... הרי לך כי אין ראוי שיהיה הצדיק בצרה יותר מג' ימים, מטעם שאמרנו". וכן אמרו עוד במדרש [ב"ר צא, ז] "לעולם אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה שלשת ימים". ובמדרש אחר [מדרש תהלים מזמור כב] אמרו: "ולמה שלשה ימים, לפי שאין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים". וכן כתב בהקדמה לאור חדש [צו:]. [אמנם לפי זה יש להבין איך מצינו אצל יעקב אבינו שאמר (רש"י בראשית מג, יד) "מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי; צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין". הרי שהיה בצרות רבות שכל אחת מהן נמשכה הרבה יותר משלש שעות ושלשה ימים. וכן נאמר (בראשית מז, ט) "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו'". והרד"ק (שם) כתב: "כי בצרה הייתי כל הימים שחייתי עד הנה, זהו שאמר 'רעים'". ולמעלה פ"י (תקכח:) כתב: "יעקב היה כל ימיו בצרה". ויל"ע בזה]. אך קשה, כי במדרש דובר על שלשה ימים, ולא על שלש שעות. דע, כי בח"א לב"ק נ. [ג, ח. (מקור המאמר שלפנינו)] התייחס לנקודה זו, וכלשונו: "שעה ראשונה אמר שלום. פירוש, כי שלום יש לה, ואין צריך לחשוש שבא עליה דבר. שעה ג' אמר 'כבר עלתה', ודבר זה כי אין השם יתברך מניח הצדיק בצרה יותר מג' ימים, כמו שאמרו במדרש 'ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק', אין הקב"ה מניח הצדיקים בצרה יותר מג' ימים. ובבור שאי אפשר להיות חי בו ג' ימים, ולכך היו ג' שעות כמו ג' ימים". ובפירושי המהר"ל לב"ק שם [הוצאת כשר, כרך ג, עמוד טו, הערה 1] כתבו על כך: "צריך ביאור". ונראה שהוקשה להם מה הביאור לסברה "בבור שאי אפשר להיות חי בו ג' ימים, ולכך היו ג' שעות כמו ג' ימים". אך נראה שדברים אלו מתבארים בצירוף דבריו כאן, שכתב: "אחר שהיום נחלק לשעות, אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה שלש שעות, שלא יהיה מוחזק בצרה". לאמר, שישנם אופנים שונים לחלוקת הזמן [שנים, ימים, שעות וכיו"ב], וכאשר החילוק נעשה שלש פעמים, נוצרה בזה חזקה. אך הואיל וא"א לחיות בבור שלשה ימים, לכך חלוקת הזמן אינה יכולה להעשות על פי הימים, אלא על פי השעות. כי חלוקת שעות גם כן מקרי חלוקה ["היום נחלק לשעות"], לכך החיים בבור יבחנו על פי חלוקת שעות, השקולה לחלוקת ימים במקומות אחרים.
(31) נמצא לפי דבריו שאף אם בתו של רבי נחוניא לא היתה מתה לאחר שלש שעות בבור עדיין היא היתה אז עולה ממנו, כי אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה שלש שעות. אך רש"י [יבמות קכא:] ביאר דברי הגמרא ["דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו"] דזהו מחמת חשש מיתה, וכלשונו: "אבל שלישית, שאינה יכולה לחיות, אמר להן עלתה לה, שידוע היה לו שלא תמות שם, כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו" [הובא למעלה הערה 21]. וכן רש"י ב"ק [נ.] כתב: "שלישית - דהוה לה שהות שתצא נפשה אם ישנה שם". הרי המיוחד בשעה השלישית הוא שא"א לחיות בבור שלש שעות. ופירושו של רש"י מוכח מהגמרא ביבמות [קכא:], שמעשה זה הובא כהמשך למה ששנו שם [קכא.] שהנופל למים שיש להם סוף, אם שהו שיעור "כדי שתצא נפשו" וראו שלא עלה יש להחזיקו כמת, ולהתיר את אשתו. והמאירי [שם ד"ה זה (השני)] כתב שיש להוכיח ממעשה שלפנינו ששיעור "כדי שתצא נפשו" הוא שלש שעות, וז"ל: "מעידין עליו בשעור שתצא נפשו, ואין צורך לשלשה ימים. ושיעור שתצא נפשו יראה שהן שלש שעות. וממה שאמרו בבתו של נחמיה חופר שיחין שנפלה לבור גדול... שלישית אמר להם עלתה. כלומר שלישית, שאילו עמדה שם אי אפשר לחיות, אמר להם עלתה". וכדבריו נקטו הפוסקים; הריב"ש בתשובה [סימנים שעז, שפ, תטז] כתב ששיעור עד שתצא נפשו הוא שלש שעות. והמהר"א ששון [בשו"ת תורת אמת סימן א, ד"ה וכבר כתבתי] הביא את דברי הריב"ש האלו, וכלשונו: "כבר נודע ששיעור שהה כדי שתצא נפשו, נראה מתוך דברי הריב"ש ז"ל שהן ג' שעות, שכן כתב בסימן שעז, וז"ל: 'ומה שכתבת עוד לאסור את האשה משום דכמיא כו' הדין עמך כו' אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחרי מותו, דהיינו משעה שלישית שטבע כו''. הרי דס"ל לרב ז"ל דשיעור 'שהה כדי שתצא נפשו' היינו ג' שעות. ואע"פ שלא ביאר לנו הרב ז"ל מהיכן למדה, נראה דיליף לה הרב ז"ל מהא דתניא בפרק האשה בתרא יבמות [קכא:]; תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיתין שנפלה לבור הגדול... שלישית אמר להם עלתה כו', כלומר כיון שעברו ג' שעות ודאי עלתה, לפי שאינה יכולה לחיות יותר שם. א"כ הרי ששיעור כדי שתצא נפשו הוא ג' שעות". וכן הוא בשו"ת פני יהושע אבן העזר סימן ז, נודע ביהודה מהדורא תנינא אבן העזר סימן סא, שו"ת רעק"א תנינא סימן מו, שו"ת חת"ס אבן העזר ח"א סימן צב, ועוד. ומכל הני רבוותא מבואר שלכך עלתה מהבור משום שבשלש שעות היתה מתה, וזה לכאורה דלא כמהר"ל. ויש לעיין בזה.
(32) הוא איל [ראה למעלה הערה 22].
(33) רש"י [ויקרא ה, טו] "איל - לשון קשה, כמו 'ואת אילי הארץ לקח', אף כאן קשה, בן שתי שנים". ובגו"א בראשית פל"א אות טו [קיט:] כתב: "איל... פירושו כשהוא קשה, וכשהוא בן שתים אז שפיר נקרא 'איל' מפני שהוא קשה, כי 'איל' הוא לשון קשה, מגזרת 'ואת אילי הארץ לקח'". ורש"י [בראשית לא, כט] כתב "יש לאל ידי - יש כח וחיל בידי... וכל 'אל' שהוא לשון קודש, על שם עזוז ורוב אונים הוא". ורש"י [שמות טו, יא] כתב "באלים - בחזקים, כמו 'ואת אילי הארץ לקח', 'אילותי לעזרתי חושה' [תהלים כב, כ]". ואמרו חכמים [יומא סז:] אמרו "'עזאזל' קשה שבהרים, וכן הוא אומר 'ואת אילי הארץ לקח'". ובגו"א בראשית פ"ב אות יד [נז.] כתב "לשון 'אלקים' מלשון חוזק, כמו 'ואת אילי הארץ לקח'". וכן כתב בנצח ישראל פ"ה [קכד:], ועוד. וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 88, פמ"ה הערה 83, פמ"ו הערה 204, ולהלן הערות 449, 538.
(34) ומדת הדין היא קשה, וכמו שיבאר. לכך האיל [שהוא בהמה קשה] מורה על מדת הדין, וכמו שכתב הקהלת יעקב, ערך איל [ב], וז"ל: "איל בחינת דין". ובזוה"ק ח"ג לח: אמרו "רבי יוסי אמר, שור ואיל מסטרא דשמאלא קא אתיין; שור מסטרא דשמאלא, דכתיב [יחזקאל א, י] 'ופני שור מהשמאל'. איל, בגין אילו דיצחק".
(35) "וכך דרך האדם, כאשר הוא רואה אחד בצרה, הרחמים מעוררים אותו לפעול בחזקה מאוד" [לשונו בהמשך]. נמצא ש"בא התשועה במדת הדין" פירושו כמו "בא התשועה בחזקה". ואודות שהצרה מביאה לתשועה בחזקה, מעין כן כתב בהקדמה לאור חדש [קז.], וז"ל: "ואמרה [אסתר] 'אקרא יומם ולילה ולא דומיה לי' [תהלים כב, ג]. פירוש, כי האדם כאשר קורא מתוך צרה, אז הקריאה הוא משני פנים; האחד, שיעזור אותו מן הרשע, אשר ידו גברה עליו בכח זרועו שלו, וילחם השם יתברך נגדו, וישבר השם יתברך זרועות רשע... ועל התפילה זאת אמרה 'אקרא יומם', זהו עניין אחד. העניין השני, שירחם עליהם, ולא יתן אותם לכלותם, כי הם יושבים בצרה ובחשיכה, וכנגד זה אמרה 'ולילה ולא דומיה לי'". הרי צרת האדם מכפילה את הצורך בתשועה; מלבד עצם התשועה, יש גם מימד הרחמים על האדם הנתון בצרה.
(36) צירוף המלים "מדת הדין הקשה" הוא מצוי בספרי המהר"ל [להלן פס"ג, נצח ישראל פכ"ג (תצז:), נתיב גמילות חסדים פ"ד (א, קסא.), נתיב הליצנות פ"א (ב, ריח:), ועוד]. וראה למעלה פכ"ג הערות 171, 172.
(37) אמרו חכמים [שבת לג:] "כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון". ובח"א שם [א, כח.] כתב: "מפני שהזקינים נמצא בהם הרחמים יותר ממה שנמצא בבחורים, שיש בהם מדת הדין". אמנם יש להעיר, שאמרו חכמים [סנהדרין לו:] "אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים". ופירש רש"י [שם] "זקן - ששכח כבר צער גידול בנים, ואינו רחמני". ואולי יש ליישב שזקן ששכח צער גידול בנים הוא זקן מופלג ביותר, ואין הוא הזקן שמדובר עליו כאן. וכן הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ב ה"ג כתב: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות". והלח"מ [שם] כתב שהכרחו של הרמב"ם להוסיף "מופלג בשנים" הוא מחמת ששם בהלכה ו כתב שהדיינים "יהיו כולן בעלי שיבה". ומקור הרמב"ם הוא מסנהדרין [יז.], ושם אמרו "אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה... ובעלי זקנה". ובעל כרחך שיש לחלק בין "זקן" [שנזכר בסנהדרין לו:] ל"בעלי זקנה" [שנזכרו בסנהדרין יז.], שהראשון הוא "זקן מופלג בשנים". ומצינו שכבר חילק כן באור חדש פ"ב [תקמג.], וז"ל: "חכמים כל זמן שמזקינים דעתן נוספת עליהן [שבת קנב.], ולפיכך כאשר הוא בן ע"ה שנה ראוי לו החכמה יותר... כל זמן שיש כאן זקנה, גובר כח השכלי יותר. ומכל מקום כאשר הוא זקן לגמרי, והוא חלש, אין לאדם השכל כל כך, שהחולשה של הגוף מבלבל את שכלו, עד שאין לו השכל בשלימות".
(38) אודות שהרחמים היא על מי שנמצא בצרה, כן כתב כמה פעמים. וכגון, למעלה פל"ה [תרלא.] כתב: "אין הרחמנות גורם רק שלא יהיו בשעבוד ובצרה, אבל אינו מביא גאולה". כי מדת הרחמים מחייבת סילוק הצרה, אך לא מעבר לכך. ולהלן פס"ט כתב: "הרחמים בין לצדיק ובין לרשע, כאשר יגיע לו צרה מרחם השם יתברך עליו, ונותן לו מה שצריך מתוך הצרה... שאין רחמים רק כאשר הגיע לו צרה, וצריך לדבר מתוך הצרה... ועוד שני חלקים של חסד, שעושה חסד אף שאינו צריך, ונותן לצדיק ולרשע על צד היותר טוב. כי זה החילוק שיש בין חסד ורחמים; כי הרחמים אינם רק כאשר הוא צריך לאותו דבר מתוך צרה. וחסד, בין שצריך לאותו דבר, ובין שאין צריך לאותו דבר, נותן חסד על צד היותר טוב". ובנצח ישראל פמ"ז [תשפח:] כתב: "החילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם". דוגמה לדבר; מצינו שאין הקב"ה עושה נס בחינם וללא צורך, ומעין מה שאמרו חכמים [ברכות נח.] "עביד רחמנא ניסא לשקרי" [בתמיה]. ובגו"א בראשית פי"ד אות יח [רלז:] כתב: "ולמה היה צריך לנס בחינם". ובגו"א דברים פ"א אות כד [יג.] כתב: "לא יעשה הקב"ה נס בחנם". ושם פ"ח אות ג [קמה:] כתב: "לא מצאנו נס בחינם". וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ה [קסז.]. והביאור הוא, שכבר השריש בח"א לגיטין נו. [ב, קג.] שהנס בא לעולם מצד מדת הרחמים, וכלשונו: "כי הנסים באים לעולם מצד מדת הרחמים, ודבר זה ידוע גם כן אם יש לך לב להבין, כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה, והשם יתברך מרחם עליהם, כאשר תמצא בכל הנסים. כי אין הקב"ה משנה הטבע שלא לצורך, רק שהוא לצורך, ודבר זה ממדת הרחמים". לכך ברור שהנס הוא רק כאשר יש צרה וצורך, כי הנהגת הרחמים היא רק בהתאם לצרה וצורך [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 357, פ"ו הערה 98, פי"ב הערה 123, פכ"א הערה 60, פל"ה הערה 38, פל"ט הערה 26, ולהלן הערה 489].
(39) מעין כן כתב למעלה פי"ח [קנה:], וז"ל: "מדכתיב [שמות ב, יב] 'ויך את המצרי', סבר רבי אביתר באגרופו הרגו [שמו"ר א, כט]... מפני שהיה מצרי רשע, שהכה את ישראל, והיה משה מתעורר נגד הרשע לעשות בו דין בעצמו, ולכך הכה אותו בידו, ולא בדבר אחר". ונאמר [שמות ב, יז] "ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". ודרשו חכמים [שמו"ר א, לב] "'ויקם משה ויושיען', מלמד שהיה משה יושב עליהם בדין. אמר, דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים". הרי שהרחמים על בנות יתרו ["ויבואו הרועים ויגרשום"] הביאו על הרועים את הדין ["דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים"]. ולמעלה ר"פ כ [ריח.] כתב: "'ויקם משה ויושיען', מלמד שהיה משה יושב עליהם בדין וכו'. דקדקו רז"ל במלת 'ויקם', דלא הוי למכתב רק 'ויושיען'. לכן אמרו כי המלה הזאת מרמז לך שמתוך הדין נתעורר משה, כדיין המתעורר לעשות מעשה כאשר יראה בעיניו העיוות והשקר. ולכך נאמר 'ויקם', והוא התעוררות הדין, וזהו הוראה על הנפש השלימה של משה". ולהלן פס"ו כתב: "צריך כל אדם כאשר יראה דבר עולה, אז נפשו מתעורר לעשות דין. ולכך כל דיין צריך שיהיה לו לב אמיץ וחזק למשפט. ודבר זה ברור הוא, שהדין הוא בא מן התעוררות הנפש". ומכלל "התעוררות הנפש" הוא "כאשר הוא רואה אחד בצרה, הרחמים מעוררים אותו לפעול בחזקה מאוד".
(40) בח"א לב"ק נ. [ג, ח:] סלל לו דרך אחרת בביאור "זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו", והוא שהם מרמזים לעקידת יצחק ואברהם [כפי שביאר רש"י בגמרא (הובא למעלה הערות 22, 23)]. וזה לשונו: "יראה כי לכך בא זכר של רחלים, כי התשועה מן השם יתברך על ידי עקידת יצחק, וזה העקידה שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך להקריב את עצמו אליו, ובזה האדם אל השם יתברך לגמרי. וכל צרה שהיא באה על האדם היא מצד האדם עצמו, וכאשר האדם הוא אל השם יתברך יוצא האדם מן הצרה, בזה שהוא אל השם יתברך. ולפיכך אמרו במדרש [תנחומא וירא אות כג], אמר אברהם להקב"ה, כשישראל יהיו חוטאים לפניך, זכור להם עקידת יצחק אביהם, ופדה אותם מצרתם. כי זכירת העקידה הוא פדיון מן הצרות, כמו שאמרנו. ולפיכך כאשר נפלה לבור, והיתה נתונה בצרה, היה פודה אותה עקידתו של יצחק. ואף על גב דהיתה נצולה בזכות אביה, כמו שאמר 'דבר שהיה מצטער בו אותו צדיק יכשול בו זרעו', מ"מ זכות חנניא חופר שיחין היה גורם לזכור לה עקידתו של יצחק, ולרחם עליה כאשר באת אל הצרה, והיה השם יתברך מרחם עליה. ואמר שהיה זקן אחד מנהיגו. ודבר זה רמז על אברהם, כי אברהם היה מוליך את בנו יצחק אל העקידה, והיה הוא מקריב את האיל תמורת יצחק בנו. וזה כי מה שמסר את נפשו אל השם יתברך הוא מצד האהבה, ואם לא היה מצד האהבה, רק מצד היראה, לא היה מוסר עצמו אל השם יתברך לגמרי. ואברהם נקרא 'אוהבי' [ישעיה מא, ח]... ולכך אמר כי זקן אחד מנהיגו, כי אברהם נקרא 'זקן', כמו שאמרו [ב"מ פז.] עד אברהם לא היה זקנה, עד שבא אברהם, דכתיב [בראשית כד, א] 'ואברהם זקן בא בימים'. והעקידה היתה על ידי אברהם, שהיה עובד השם יתברך מאהבה, ועל ידי זה מה שמסר יצחק נפשו אל השם יתברך על גבי מזבח, בזה מסר נפשו אל השם יתברך לגמרי, ודבר זה נזכר לפני ה' כאשר באה עליהם צרה. לכך אמר כי זכר רחלים נזדמן לה, וזקן אחד מנהיגו, והבן זה" [ראה למעלה פל"ז הערה 53, ופ"מ הערה 235].
(41) לשונו בח"א לב"ק נ. [ט.]: "מה שמצינו כי בתו העלה הקב"ה מן הבור בשביל אביה שהיה מצטער על הבור לעשות, ואילו הבן מת בצמא, אף על גב שגם כן היה לומר 'זה שחפר בור בשביל שיהיו מים לישראל ולא ימותו בצמא, יכשול בו זרעו להיות מת בצמא'". ראה בסמוך הערה 45.
(42) לשון המאירי [ב"ק ב:] "אם הזיקו לאחר נפילתן דרך מכשול, בור הוא".
(43) פירוש - נפילה בבור היא בקום ועשה, שהאדם הולך ונופל בבור דרך מכשול, ולא יתכן ש"דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו". אך מיתה בצמא אינה בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה, שאין מים, והעדר מים אינו נחשב למכשול, לכך אין לומר על זה "דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו".
(44) לשון תוספות [ב"ק נ.] "דבר שנצטער בו - ואם תאמר, אכתי מנא ליה, הא מת בנו בצמא. ויש לומר, דמכל מקום באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל". נמצא שגם תוספות חילקו בין חפירה למיתה [וכמהר"ל], אך מטעם אחר; אין ראוי שזרעו של חנינא יכשל באותו דבר עצמו שעשה חנינא לטובה, שהוא חפר שיחין לעולי הרגל, ומן הנמנע שזרעו יכשל משום חפירה. אך מיתה בצמא אינה זהה לחפירה, ולכך אין כאן טענה "דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו". וראה הערה הבאה.
(45) נראה מה דלא ניחא ליה בתשובת התוספות הוא משום שגם מיתה בצמא אפשר להעמידה כמקבילה לחלוטין למעשי חנינא, ולומר "זה שחפר בור בשביל שיהיו מים לישראל ולא ימותו בצמא, יכשול בו זרעו להיות מת בצמא", וכפי שכתב בח"א לב"ק נ. [ג, ט.], והובא למעלה [הערה 41]. ואז מיתה בצמא תיחשב ל"אותו דבר עצמו" שעשה חנינא. ודע, שבח"א לב"ק נ. [א, ט.] חילק באופן נוסף; הנפילה בבור נובעת ממעשה ידיו של נחוניא, שהוא חפר את הבור שלתוכו נפלה בתו, וזה לא יתכן שבתו תמות מחמת מעשה ידיו. מה שאין כן בבנו שמת מחמת צמא, אין לומר "זה שחפר בור בשביל שיהיו מים לישראל ולא ימותו בצמא, יכשול בו זרעו להיות מת בצמא" [ראה הערה 41], כי מה שהיו מים לישראל אינו משום מעשה ידיו של נחוניא, אלא שלאחר חפירת הבור באו המים מעצמם לישראל, וכלשונו: "כי נפילת הבור הוא בשביל החפירה, ועל זה שייך 'דבר שנצטער בו אותו צדיק', דהיינו החפירה עצמה, יכשול בו זרעו ליפול בבור. אבל המים הם באים מעצמם, ועל זה לא נצטער". וראה שם שביאר עוד שני הסברים כיצד דקדוק הדין של הקב"ה היה נראה בעליל; (א) אע"פ שהבור היה לתועלת הרבים, מ"מ הואיל ואנשים היו נופלים וניזוקים מחמתו, לכך היה על כך עונש חמור. (ב) הבת ניצלה אך הבן מת בצמא, כי הבת היא יותר זרע האב מן הבן.
(46) "אצל השם יתברך, שהוא מדקדק כחוט השערה לפי עומק השכל והמשפט" [לשונו למעלה לפני ציון 12]. ואודות שכפי עומק החכמה והשכל כך עומק הדין, הנה אמרו חכמים [יומא כג.] "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם", ובבאר הגולה באר השני [קעב:] כתב: "דבר זה בשביל מדת השכל בתלמיד חכם, כי ראוי לשכל שיהיה מעמיד מדותיו, כי השכל כל ענינו במשפט ודין... כי השכל רוצה הדברים המחויבים להיות, כי זהו עניין השכל בעצמו שהוא מחוייב מוכרח להיות... ולפיכך מדת תלמיד חכם שאינו מוותר, כי הויתור והדין שני הפכים הם, כי הויתור אינו דין. וזה שאמרו 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו תלמיד חכם'. רצה לומר שכל עוד שהוא יותר נוקם ונוטר ואינו מוותר, הוא מדת השכל, שמעמיד כל דבריו בהכרח ובחיוב. והפך זה אשר הוא נוטה אחרי החומר, אין בו דין כלל, שאין בו מדת השכל שהוא דין. ודבר זה מבואר כי הויתור אינו דין... וכל אשר הוא נבדל מן הגשם אינו מוותר. והיינו כאשר אין ראוי לוותר, ואם השכל נותן שיש לוותר, הנה גם כן דבר זה שכלי, שיש לוותר. אבל הויתור כאשר אין השכל מחייב, אין זה פעל שכלי" [הובא למעלה פ"ט הערה 137, ופל"ט הערה 24].
(47) ועל כך נאמר הפסוק [תהלים נ, ג] "וסביביו נשערה מאוד", וכפי שדרש חד מ"ד בגמרא [ב"ק נ.], וראה למעלה הערה 27. ומצינו בספריו שלשה הסברים להנהגה זו; (א) הקב"ה אינו סובל במחיצתו חטא ועון, וכפי שכתב בנצח ישראל פ"ה [קכג.], וז"ל: "מה שתמצא אצל בני אהרן שמתו מיד [ויקרא י, א-ב], זה מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואותם שהם סביביו לא יסבול הקב"ה שיש בהם חטא. כי לא יגור אצלו דבר חטא, לכך נענשו מיד. אבל אצל הרשע... אין משלם לו מיד". (ב) הקירבה עצמה מחייבת דין, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מכ"ג [תעו.]: "ואמר [אבות שם] 'והחיים לדון'. כלומר מצד שהם חיים, השם יתברך דן אותם, כי החיים יש להם קירוב אצל השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים' [דברים ה, כג], ומפני כך מקבלים מאתו יתברך דין, כי נאמר [תהלים נ, ג] 'וסביביו נשערה מאד'. ולא כן המתים, שאין המתים, מצד שהם מתים, עם השם יתברך... ודבר זה תבין מה שיום הדין הוא בראש השנה, כי הימים האלו להשם יתברך קירוב אל העולם, כמו שאמרו רז"ל [ר"ה יח.] 'דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב' [ישעיה נה, ו], כי קירבת השם יתברך אל העולם מביא הדין". ובח"א לשבת נה. [א, ל:] כתב: "כי אותם הקרובים אל השם יתברך ביותר, הם קרובים וקודמים אל העונש, במה שהם קרובים אל השם יתברך. וכמו שדרשו ז"ל גם כן בב"ק [ס.] 'כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל הגדיש או הקמה' [שמות כב, ה], שאין מתחלת אלא מן הצדיקים. מפני שהצדיקים הם קרובים אל השכינה". ובח"א לר"ה טז. [א, קג.] כתב: "כי המציאות נדון לפי הדביקות, כי כאשר הוא יתברך קרוב אליו, אז מדת הדין של השם יתברך עליו... וכן אמר הכתוב [שמות לג, פסוקים ג, ה] 'כי לא אעלה בקרבך רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך', שמזה תלמוד כי דביקות השכינה הוא הדין מצד עצמו, כי כל דבר אשר קרוב לה', אשר הוא אלקי האמת, נדון יותר". ובח"א לב"ק נ. [ג, ט:] כתב: "לפי שהוא יתברך שופט תקיף, לכך סביביו יש סער ואימה מכח משפט השם יתברך, כי מי יצדק לפניו ומי יעמוד לפניו. ולכך מי שהוא סביביו יהיו בלא חטא לגמרי, כי לפי קורבתו אל השם יתברך, עושה בו משפט יותר, ומדקדק עמו, כאשר סביביו נסערה מאוד". וזהו מה שנאמר [ויקרא י, ג] "בקרובי אקדש". וכן נאמר [עמוס ג, ב] "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם". (ג) החטא אינו ראוי לקרובים אל ה', וכפי שכתב בנצח ישראל ר"פ יד [שמ.]: "כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו, ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם אין ראוי להם החטא כלל, ולפיכך החטא אצלם הוא נחשב היציאה מן הראוי... כי ישראל קרובים אל העונש... כי החטא אין ראוי להם, ולפיכך השם יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה... שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה".
(48) לשונו בח"א לב"ק נ. [ג, ט:]: "ונורא על כל סביביו. מה שלא למד מפסוק ראשון 'וסביביו נסערה מאוד', כי מפסוק 'וסביביו נסערה מאוד' אינו משמע עד כמה מגיע הסער, דלא כתיב רק 'וסביביו נסערה מאוד'. ולכך מביא ראיה מן 'ונורא על כל סביביו', כי מפני שהוא נורא, נזכר כמה גדול הסער, כי כפי יראתו של השם יתברך. וזהו תכלית היראה, שהרי הוא יתברך נורא בתכלית, כך הוא מדקדק עמהם עד שהוא מדקדק אף כחוט השערה". ויש להבין, היכן נזכר בפסוק זה ["אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו"] שאיירי במשפטו של הקב"ה. ובשלמא בפסוק האחר ["יבוא אלקינו ואל יחרש אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד"] ניחא, שהמלים "יבוא אלקינו ואל יחרש אש לפניו תאכל" עוסקות בנקמת ה' בגוים [רש"י ורד"ק שם], וזהו משפטו של הקב"ה. אך היכן מוזכר משפטו של הקב"ה בפסוק זה. ואפשר לומר, כי תרגום יונתן [שם] תרגם את שתי המלים הראשונות ["אל נערץ"] "אלקא תקיפא". והרד"ק [שם] כתב "נערץ כמו נורא... והוא נערץ ונורא בסוד המלאכים הקדושים". ומשפט ויראה שייכות להדדי, וכמו שנאמר [תהלים קיט, קכ] "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי". והרד"ק [שם] כתב: "וממשפטיך יראתי. שתשפטני כפי מעשי, לפיכך אני נזהר שלא לעבור מצותיך ומשפטיך, כי ירא אני ממך שתענישני". זאת ועוד, ברישא דהאי קרא כתיב "סמר מפחדך בשרי", "פחדך" סתם, ובסיפא כתיב "וממשפטיך יראתי", וזה מורה שפחד סתם מהקב"ה מוסב על משפטו יתברך. והוא הדין לקרא דידן ["אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו"] מדובר ביראה ממשפטו יתברך.
(49) בבאר השני [קלח.], שהביא שם מאמר חכמים [סנהדרין יז.] "סנהדרי שראו כולן לחובה, פוטרין אותו. מאי טעמא, כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא ["כיון דגמירי דבעי הלנת דין בפרק היו בודקין (סנהדרין לה.), שאם לא מצאו לו זכות יום ראשון, מלינין אותו למחרת, שמא ימצאו להם טעמי זכות" (רש"י שם)], והני תו לא חזו ליה" [דיינים אלו כיון שחייבהו כולם שוב לא יראו לו זכות], וכתב שם לבאר: "כי התורה הצריכה לעשות הלנת דין, מפני כי האדם הוא חמרי, וכל שכל ודעת אשר יש לו התלות בחומר אינו שכל ברור, שאינו שכל גמור כמו השכל שהוא נבדל לגמרי מן החמרי. ולפיכך צריך הלנת דין לבא אל הבירור. בפרט כאשר הוא דין נפשות, שאם יצא שום עַוְלָה, אין להחזיר... וכאשר הדין עומד באדם וילין עמו הדין, לא שייך לומר שהיה ממהר לפסוק קודם שראוי שהרי לן אצלו הדין, ואז המשפט כמו שראוי לאדם בעל חומר. ובית דין שראו כולם לחובה כאילו נפסק הדין. ובודאי אם אחד מהם מלמד זכות הרי עדיין הדין תולה, אבל כאשר ראו כולם לחובה כבר מסולקים הם מן הדין. וכיון שהם מסולקים מן הדין, אין מחפש לו זכות כלל. וכבר אמרנו, כי האדם מפני שהוא אדם גשמי, צריך שיהיה השכל שלו יורד לעומק, ואין השכל שלו בפעל. וצריך שיהיה מעיין בו עד שירד לעומק, ויצא אל הפעל, כמו שראוי אל שכל האדם שאינו בפעל. ואלו שראו כולם לחובה, נסתלק מהם המשפט, ואין מעיינים בו עוד. וזה אין ראוי לאדם, כי האדם הוא גשמי, ושכל שלו יש לו התלות בחומר, וצריך לו עיון. וכאשר יש לחוש לשום דבר שאינו כמו שראוי, אין על בית דין של מטה לדון אותו, וידון אותו שופט כל הארץ, אשר המשפט אליו. כי התורה נתנה לכל אחד כמו שראוי; לבית דין של מטה ראוי להם שידונו כמו שראוי לאדם גשמי. ואין שכל האדם שכל נבדל לגמרי בפעל, רק העליונים יש להם שכל נבדל בפעל. ולכך כאשר דן בית דין של מטה בלא הלנת דין, כאילו היה שכל האדם נבדל בפעל, זה לא נתן לתחתונים. וצריך שיהיה ההבדל בין דין של מעלה ובין דין של מטה כמו שראוי". ושם מאריך בזה עוד.
(50) "הרי גם כן השעבוד היה להם בדבר קטן מאוד, שאמר אברהם 'במה אדע', ואם כן בדבר קטן בא השעבוד. וכל זה בשביל כי הוא יתברך מדקדק במשפטו כחוט השערה" [לשונו למעלה לאחר ציון 14].
(51) כפי שביאר למעלה [מציון 5 ואילך].
(52) לשון הילקו"ש [שם]: "באותה שעה ענה עוזא ואמר, רבונו של עולם, יודע אני בעצמי שהן [המצריים] חייבין, אלא שב עליהם במדת רחמים". וראה להלן הערה 55.
(53) לשון הילקו"ש [שם] "באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה, ואמר; רבונו של עולם, הלא שעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם [בתמיה]. מיד חזר הקב"ה וישב עליהן במדת הדין, וחזר וטבעם בים. לכך נאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה'".
(54) פירוש - המצריים לא היו ראויים לשום רחמים, ולכך "היד הגדולה" של הקב"ה הענישה אותם במדת הדין והגבורה. ואודות ש"יד הגדולה" מורה על מדת הדין והגבורה, כן אמרו חכמים [ברכות נח.] "'והגבורה' [דהי"א כט, יא], זו יציאת מצרים, שנאמר [שמות יד, לא] 'וירא ישראל את היד הגדולה וגו''". וכתב רש"י [שמות שם]: "את היד הגדולה - את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה". והמהרש"א [ברכות שם] כתב: "במדת הגבורה פעל יציאת מצרים על ידי המכות שהביא על המצרים, שנאמר 'את היד הגדולה וגו''... מדכתיב הכא גבי 'יד', מורה ממש על הגבורה, שעושה ביד ובמדת היד". והצל"ח [שם] כתב: "אחר כך ראיתי שאונקלוס תרגם הך קרא 'וירא ישראל את היד הגדולה' 'וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא', עיין שם. וצריך לומר דכל היכי דכתיב 'גדולה' אצל יד פירושו גבורה". ונראה ביאורו, כי סתם יד הוא שמאל [מנחות לז.], ויד שמאל היא מסטרא דגבורה [זוה"ק ח"א כג.]. לכך כאשר תיבת "גדולה" היא שם תואר ל"יד", פירושו הגדלת השמאל, שהיא גבורה [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 2]. והרמב"ן [דברים לד, יב] כתב: "'היד החזקה' [שם] זו מדת הדין, כלשון 'היתה עלי יד ה'' [יחזקאל לז, א]... ולכן יאמרו במשפט [רות א, יג] 'כי יצאה בי יד ה''". ובגו"א בראשית פכ"ח אות כג [סח:] כתב: "כי סתם יד הוא שמאל". ובדר"ח פ"א מ"א [קלז.] כתב: "נביאים מקבלים מצד שמאל, כדכתיב אצל הנבואה [יחזקאל לג, כב] 'יד ה' היתה עלי', וכל יד הוא שמאל".
(55) כמו שאמרו בילקו"ש הנ"ל "באותה שעה ענה עוזא ואמר, רבונו של עולם, יודע אני בעצמי שהן [המצריים] חייבין, אלא שב עליהם במדת רחמים" [הובא למעלה הערה 52]. ו"עוזא" הוא השר של מצרים [כפי שכתב למעלה בתחילת הפרק בשם הילקו"ש שם]. ומה שכתב שהשר של האומה הוא "כח שלהם", הנה אמרו חכמים [דב"ר א, כב] "אין הקב"ה פורע מאומה עד שפורע משרו תחלה. כיצד, פרעה וכל המצריים לא שקעם הקב"ה בים עד ששקע לשרן תחלה. מנא לן, אמרי רבנן 'סוסים ורוכביהם' אין כתיב כאן, אלא [שמות טו, א] 'סוס ורוכבו', זה השר שלהן. וכשיצאו המצריים לרדוף אחרי ישראל תלו ישראל את עיניהם והיו רואין שרן של מצריים פורח באויר. מנין, אמר רבי יצחק דכתיב [שמות יד, י] 'והנה מצרים נוסע אחריהם', זה השר שלהן". ולהלן בסוף הספר [הלכות יין נסך ואיסורו] כתב: "אף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו, כמו שידוע מדבריהם. ואנו אין תולים החלוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל אומה ואומה שר מיוחד... כי האומות דביקים בכח מיוחד... ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית, שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם". ורבינו בחיי [בראשית כה, כח] כתב: "אנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד, כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד... והם מושכים כח מן השר שלהם, שהוא מקבל שוחד ביום הכפורים. וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה". ובספר בני יששכר [מאמרי חודש אדר, מאמר ס, דרוש ד] כתב: "כל האומות יש להם שרים, לכל אחד שר מיוחד אשר חילק ה' אותם בדור הפלגה. והנה כל שר לאומתו נקרא 'ראש' אותו האומה, כעין הגוף המתנהג אחרי הנהגת הראש, וכשניטל הראש מן הגוף הנה יופסק החיות. כמו כן כשנפסק ונתבטל כח השר של האומה למעלה, נפסק חיות האומה למטה". ויש להבין, מה ראה לציין דוקא כאן שהשר של האומה הוא "כח שלהם", ומה היה חסר אם רק היה אומר "ואף אם לימד שר שלהם זכות שיהיה מרחם עליהם", ללא המלים "כח שלהם". ויש לומר, שבא להורות שאע"פ שלא נזכר במקרא לימוד הזכות של השר, מ"מ בלא ספק היה כזה לימוד זכות, כי השר של האומה הוא קשור לגמרי באומתו ["כח שלהם"], ומתוך כך בודאי ילמד עליהם זכות. וכך כתב להדיא בכת"י [תקל.], וכלשונו: "כל אומה יש לה שר למעלה המליץ זכות על אומתו, ודבר זה הגיע לכל מצרים, למלך וכל עמו. ואין ספק שהיה שר שלהם מליץ טוב בעד כל האומה. ולפיכך כתיב 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים', אף על גב שהיה כל אומת מצרים, ואין ספק שהיה שר שלהם מליץ זכות עליהם, ואפילו הכי 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה''".
(56) כי עבודה בחומר ולבנים היא מלאכת הטיט, וכמו שאמרו במדרש [מדרש זוטא שיה"ש פרשה א] "שחורים היו ישראל במצרים, כשהיו עושים בטיט בחומר ובלבנים". ובגמרא [פסחים קטז.] אמרו שהחרוסת בליל הסדר היא מצוה, משום שהיא "זכר לטיט", שנאמר [שמות א, יד] "וימררו את חייהם וגו' בחומר ובלבנים" [תוספות פסחים קיד.], והחרוסת דומה לטיט [מאירי פסחים קטז.].
(57) כן כתב למעלה פט"ז [מב:], וז"ל: "המלאכה היתה נגד חיי האדם, כמו מלאכת הטיט, כי מלאכה הזו במה שהיא עבודה שפלה ופחותה, היא נגד חיי האדם, עד שזה נקרא מרירות חיים, שאינה לפי החיים שלו... ואין חיי האדם נוחים בהם, כמו בחומר ובלבנים, כאילו חייו אינם חיים". ובכת"י שם [שנט:] כתב: "מרירות חיים לגמרי, עד שחייו אינם חיים. ואילו היו משעבדים אותם במלאכה לעשות זהב, אף כי היתה המלאכה קשה כל כך כמו בחומר ובלבינים [לא היה זה מרירות], כי המלאכה בזהב הוא עבודה שהיא ראוי לאדם. אבל השעבוד הקשה בדבר כמו טיט, נקרא מרירות חיים" [הובא למעלה פט"ז הערה 67]. ולהלן פס"ג כתב: "יש מרירות לאדם בעבודה קשה... ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט, שכן אמרו ז"ל בשמו"ר [א, כז] אצל 'ויצא משה וירא בסבלותם' [שמות ב, יא], שאין מלאכה קשה ממלאכת הטיט... שהיה המרירות במלאכת הטיט, שאין מלאכה קשה יותר". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "יש לטבול המרור בחרוסת, כי המרירות שלהם היה עבודת הטיט, שאין מרירות יותר מזה". ובכת"י [תקל.] ביאר יותר, וז"ל: "אין מלאכה יותר קשה ממלאכת הטיט... כי הוא נקרא 'חמר' על שם החומר, וכל דבר שהוא חומרי מלאכתו בו יותר קשה לפי שהוא [אינו נמצא] בשלימות כלל, וזה נקרא חומר, וצריך להשלים אותו. וזהו שאמר חבקוק [ג, טו] 'דרכת בים סוסיך חומר מים רבים', בשביל החומר הזה, שהיא המלאכה הקשה היותר גדולה, הבאת עליהם מים רבים".
(58) אמרו חכמים [שבת קנא:] "'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' [דברים יג, יח], כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים. וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים". ובח"א שם [א, פב.] כתב: "מדת הרחמנות מצד שהוא מתקשר ומתאחד עם אותו שהוא מרחם עליו. ולכך האדם מרחם על בנו, מפני שדעתו קשורה בבנו. והאוחז במדה זאת, הוא דבק במדריגה שבה מתאחדים ומתקשרים דברים המחולקים. והמדה הזאת אינה לחצאין, וכאשר הוא דבק במדת ההתאחדות הרי גם כן יש מרחמים עליו בשביל האחדות הזה... וכמו שהוא מתקשר במי שצריך לרחמנות, הוא העני, גם כן השם יתברך מתקשר עמו... וכבר אמרנו פעמים הרבה כי לכך נקרא האוהב בלשון תרגום 'מרחמוהי' [דברים ז, ט], מפני שכל אוהבים הם מתקשרים יחד בשביל האהבה, ואז נמצא הרחמנות בהם, שהאחד מרחם על השני [ראה למעלה פכ"א הערה 65, ופמ"ד הערה 170], שתמצא כי מדת הרחמנות מכח האחדות. וכאשר תבין בחכמה כי מדת הרחמים מקשר הכל ביחד, ומזה תבין הדברים אשר רמזו חכמים, והם דברים גדולים מאוד". וגם בכת"י [תקל.] הביא מאמר זה, ויובא בהערה הבאה.
(59) בכת"י [תקכח:] פתח פרק זה בהרבה שאלות, ושאלתו השניה והשלישית [שהן הנוגעות כאן] הן: "עוד יש לשאול, מאי 'אשר עשה ה'', דמדת הרחמים הוא, ואמר 'היד הגדולה', היה לומר '[אשר עשה] אלקים'. ועוד יש לשאול [על מה שנאמר כאן "ויראו העם את ה'"], הרי ראו [העם] כמה נסים ומופתים בארץ מצרים, ולמה לא היו [העם] יראים את ה' אחר כל הנסים". ובהמשך שם [תקל.] כתב: "ביאור זה, כי מלבן של טיט הוא שעבוד היוצא מן השעור, ואין שם רחמים כלל. וכל אדם שיש בו רחמים ראוי לרחם עליו, וכל מי שאין בו רחמים אין הקב"ה מרחם. וכן דרשו... דכתיב [דברים יג, יח] 'ונתן לך ה' רחמים ורחמך', כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו. וטעם הדבר, כי הדבר שהוא במדת הדין נעשה מעצמו, לפי שהוא בא בדין. אבל הרחמים שאין ראוי בדין, למה יבוא... אין הדין נותן זה... ודבר שאינו בא מעצמו צריך להתעורר למטה, וכאשר מתעורר למטה, אז בא. ולפיכך אמר גבריאל שאין כאן רחמים, לפי שלא היה בהם שום רחמנות, רק הכל דין. כי זה המלבן מורה על אכזריות... וזהו שאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים', כי הכל היה נהפך עליהם למדת הדין, ואין כאן רחמים כלל, ואף מדת הרחמים נהפך לדין". נמצא שלכך נאמר שישראל יראו את ה' [ולא בנסים שהיו בארץ מצרים], כי רק כאן ראו הנהגה שהיא כולה דין, וכמו שנתבאר.
(60) לשון המכילתא [שמות יד, לא] "רבי יוסי הגלילי אומר, מנין שלקו המצרים במצרים עשר מכות, ועל הים לקו חמשים מכות. במצרים מה הוא אומר, [שמות ח, טו] 'ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע וגו''. ועל הים מהו אומר, 'וירא ישראל את היד הגדולה וגו''. כמה לקו באצבע, עשר מכות. אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות, ועל הים לקו חמשים מכות". ולהלן ר"פ נח הביא את המדרש הזה, וכתב לבארו בזה"ל: "קריעת ים סוף היה בכל היד, ובמצרים לקו באצבע עשר מכות. וטעם זה שהמכה במצרים באצבע ועל הים ביד, וזה כי המכות במצרים לא היו באים לאבד את מצרים בכלל, לכך לא היו המכות במצרים רק פרטים, ולא באו דרך כללות. עד שעל הים, אז רצה להביא הקב"ה על מצרים מכה כוללת, שרצה להעניש מצרים במה שעשו לישראל. לפיכך במצרים כתיב 'אצבע אלקים היא', פירוש כמו האצבע שהוא חלק היד, ואינו כל היד, שלא היה במצרים רק מכה פרטית. אבל בים כתיב 'וירא ישראל את היד הגדולה', שאז היה רוצה לגמור את עונשם להביא עליהם איבוד בכל. שאחר שראוים הם להביא עליהם מכות להעניש אותם, לא הביא עליהם מכה פרטית, כי הפרטי הוא חלק בלבד, ואינו הכאה שלימה. אבל הוא יתברך היה רוצה להביא עליהם על עונשם מכה כללית, עד שתהיה הכאה שלימה. ועוד כי במצרים שהוא מקום פרטי, לכך כאשר לקה היאור, או לקה עפרה, ראוי שתהיה מכה זאת על ידי אצבע בלבד, כי המקום הוא פרטי, לכך המכה על ידי דבר פרטי. אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי. לכך המכה על הים היה בכל היד, וזה נתבאר למעלה פעמים הרבה. ולכך דרש רבי יוסי שהמכות על הים היו חמשים, שהם חמשה פעמים עשרה, שהוא מנין המכות שהיו במצרים. ולפי שהמכה הכללית מתיחסת אל היד, שהיא מכה בכל ידו, והמכה הפרטית מתיחסת אל האצבע, שהוא פרטי, ולפיכך מחויב שיהיו המכות על הים חמשים, כמו שהיד כוללת חמש אצבעות".
(61) בעקבות קריעת ים סוף.
(62) פירוש - קריעת ים סוף הראתה שכל הנמצאים הם תחת רשותו ומלכותו של הקב"ה [כפי שיבאר בסמוך], ומחמת כן הקב"ה יכול לפעול בהם כרצונו. ולמעלה פמ"ו [לאחר ציון 176] כתב: "ראש השנה... הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם... שהוא יתברך מלך ואדון העולם, והכל תחת רשותו. ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תשכה:] כתב: "לא שייך לומר שגוזל בחזקה מן הקב"ה, כי אין כח לבריאה ליקח דבר מן השם יתברך". ושם פ"ג מ"ג [צה:] כתב: "דע כי כל הנמצאים , והעולם ומלואו, הכל הוא אל הקב"ה, דכתיב [תהלים כד, א] 'לה' הארץ ומלואה'". ושם מט"ז [תב:], כתב: "כל הנמצאים בעולם הם בידו של הקב"ה, ואין שום נמצא שהוא ברשות עצמו". ובפתיחה לאור חדש [קסט:] כתב: "ישראל ביד השם יתברך, ויכול לעשות בהם כרצונו". ובח"א לשבת לא: [א, יז:] כתב: "כל העולם הוא תחת רשותו לפעל בו כרצונו... כחומר ביד היוצר". ועל כך אמרו חכמים [חולין קלט.] "מנה זה לבדק הבית, ונגנבו או אבדו... כל היכא דאיתיה, בי גזא דרחמנא איתיה, דכתיב [תהלים כד, א] 'לה' הארץ ומלואה'". ופירש רש"י [שם] "אינן אבודין, שבכל מקום שהם, של הקדש הן". ורש"י [ב"ק סו:] כתב: "קרבן אינו נגזל, דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה".
(63) כפי שכתב הרמב"ן ס"פ בא [שמות יג, טז] שעל ידי הנסים שנעשו בארץ מצרים מוכח אמתת הנבואה, וכלשונו: "כאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה" [ראה להלן הערות 87, 93, 97, 166]. ואודות שמשה הוא שלוחו של הקב"ה, מקרא מלא הוא, דכתיב [שמות ג, יב] "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". ורש"י [במדבר יז, יג] כתב: "אמר לו המלאך [לאהרן], הנח לי לעשות שליחותי. אמר לו, משה צוני לעכב על ידך. אמר לו, אני שלוחו של מקום, ואתה שלוחו של משה. אמר לו, אין משה אומר כלום מלבו, אלא מפי הגבורה". וכן כתב רש"י [שמות ו, כז] "הוא משה ואהרן - הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף". ועוד כתב רש"י [במדבר כ, טז] "מלאך - זה משה, מכאן שהנביאים קרואים 'מלאכים'".
(64) פל"ד [תקצז.], פ"מ [לאחר ציון 253, ולאחר ציון 276], ור"פ מב, ושם הערה 7. וכן כתב להלן ר"פ נח, ופנ"ט. וראה להלן ציונים 77, 187, 469.
(65) לשונו למעלה פל"ד [תקצו:]: "מפני שאמרו 'אצבע אלקים היא' [שמות ח, טו], כלומר שכל המכות היו מכות פרטיות, כמו האצבע שהוא אצבע פרטי, ושמא אין ממשלתו בכלל מציאות העולם. לכך קרע להם הים, לפי שהים אינו פרטי כמו היאור, שהוא נהר פרטי, אבל הים הוא כללי במה ש'כל הנחלים הולכים אל הים' [קהלת א, ז], והוא מציאות כללי, ולפיכך הים נבקע. והים הוא כמו היאור, ואין חלוק ביניהם, רק שזה חלקי, שהיאור חלק, והים הוא כללי". ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 253] כתב: "ועוד יש ענין גדול בקריעת ים סוף. שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף, שהוא בטול אל הים, שאין הים נחשב כמו היאור, שהוא נהר אחד פרטי, אבל הים, אף על פי שהם ימים הרבה, מכל מקום הכל בשם 'ים' נקראו, כדכתיב [בראשית א, י] 'ולמקוה המים קרא ימים'. והים בריאה מיוחדת בעולם, וכדכתיב [תהלים צה, ה] 'אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו', הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים". ובהמשך הפרק שם [לאחר ציון 276] כתב: "קריעת ים סוף נחשב המכות בכלל העולם, שאין עוד ים בעולם, לכך נחשב הים מציאות כללי". ולהלן ר"פ נח כתב: "טעם זה שהמכה במצרים באצבע, ועל הים ביד ["וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד, לא)]... כי במצרים שהוא מקום פרטי, לכך כאשר לקה היאור, או לקה עפרה, ראוי שתהיה מכה זאת על ידי אצבע בלבד. כי המקום הוא פרטי, לכך המכה על ידי דבר פרטי. אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי, לכך המכה על הים היה בכל היד". וכן כתב להלן פנ"ט. ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג:] כתב: "לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלהים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים... וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים... וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר מִיָּם אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד. ולפיכך לא היו הם פרטים. אבל תמצא שתי ארצות כמו מצרים בעולם, לכך הנסים שהיו שם היו פרטים ולא כללים. ולפיכך נאמר אצל המכות במצרים [שמות ח, טו] 'אצבע אלקים', שהמכה פרטית, חוץ על הים נאמר [שמות יד, לא] 'היד הגדולה', להורות שהמכה כללית. ולעולם כאשר היה דבר המוכה דבר פרטי, כמו מצרים שהוא פרטי, היה מכה בהם בדבר פרטי, שהוא האצבע, וכאשר המוכה דבר כללי, כמו הים, היה המכה בהם דבר כללי, הוא היד" [הובא למעלה פל"ד הערות 76, 87, פ"מ הערה 282, ופמ"ב הערה 7. וראה להלן הערות 67, 188, 191].
(66) מה שהזכיר את "היאור פרטי" הוא מחמת כי היאור לקה במכת דם [שמות ז, יז], ומכה זו נקראת "הכות ה' את היאור" [שם פסוק כה]. והוצרך לבאר שקריעת הים הכללי מורה יותר מהכאת היאור הפרטי שקדמה לה, ולכך רק בקרי"ס המאוחרת ממנה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אך מה שהוסיף "וכן הירדן דבר פרטי" צריך ביאור, דמה שייך לכאן הירדן, ומאן דכר שמיה. ודוחק לומר שמתייחס לקריעת הירדן שהיתה בימי יהושע [יהושע ג, טז-יז], דמדוע ראה צורך להשוות בין קרי"ס המוקדמת לקריעת הירדן שהיתה ארבעים שנה לאחר מכן. ולהלן [לפני ציון 549] הזכיר את העברת הירדן, אך אין מעלה ארוכה מדוע הזכירה כאן.
(67) לשונו בהמשך הפרק [לאחר ציון 184]: "הכחות הפרטים אין בידם רק דבר אחד פרטי, כמו שהוא פרטי. כמו שתאמר כי מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש... כי מיכאל ממונה על דבר אחד פרטי". ולהלן פנ"ה כתב: "לא תמצא כח הכולל הכל זולת השם יתברך, כי כל המלאכים זה ממונה על זה, וזה ממונה על זה, אבל השם יתברך הוא הכל... וזה כי הוא העלה הראשונה יתברך שמו וזכרו לעד, שכולל הכל, ואין פעולותיו בחלק בלבד, רק בכל. והמלאכים הם ממונים על דברים פרטים... ולפיכך מיכאל מים, וגבריאל אש, ואין אחד כולל הכל, רק כל אחד חלק אחד פרטי". וכן כתב [להבדיל] בנוגע לעבודה זרה. וכגון, למעלה פי"ט [ריב:] כתב: "אמרו חכמים [מכילתא שמות יח, יא] שלא הניח [יתרו] עבודה זרה שלא עבדה, מזה תדע כי לא היה יתרו כמו שאר עובד עבודה זרה, שעובד עבודה זרה פרטית, שדבק בה לגמרי. אבל יתרו היה מוכן לעבוד כח קדוש, הוא אלקי האלקים כולל הכל. ומפני זה לא היה יתרו עומד על עבודה זרה אחת, שיש לה כח פרטי אחד. כי העובדי עבודה זרה, זה עובד לכח זה, וזה עובד לכח אחר, והוא יתברך כולל כל הכחות. ויתרו לא נחה דעתו בכח אחד פרטי, אבל היה עובד את כולם, היה חושב כי זה ראוי לו. וזה ממעלת יתרו, שלא היה מוכן להיות דבק בכח פרטי, עד שנתגייר, ובא לעבוד הקב"ה, שהוא כולל כל הכחות, כמו שאמר [שמות יח, יא] 'כי גדול ה' מכל אלקים'". ובגו"א בראשית פי"ח אות יט [שא.] כתב: "כסבור שהם ערביים [שמשתחוים לאבק רגליהם (רש"י בראשית יח, ד)]. יש מקשים, איך היו עושים אלהות אבק שברגליהם. ואין זה קשיא, דאם כן יקשה לך 'זבוב אלהי עקרון' [מ"ב א, ג], שהיו משתחוים לזבוב, ומאי ממש יש בזבוב שיהיה מתירא מן הזבוב. אבל בעלי עבודה זרה היה סכלות דעתם כי השם יתברך ברוך הוא, אלקים קדושים הוא, אי אפשר לעבוד לו. ובחרו בכוחות שהם אינם קדושים, והם ממונים על דברים פחותים. ובעבור שאינם קדושים, הם קרובים אל האדם הפחות. ולפיכך בחר זה בזבוב, וזה באבק, כי היו עובדים לכחות של אלו דברים אשר הם בחלקם. כי האבק שברגל, דבר פחות ושפל מאד הוא, והיו הערבים סבורים כי האדם אשר הוא במעלה גדולה, ואין לך בתחתונים יותר גדול מן האדם במדריגה, והוא תחת המדריגה השפלה אשר בעליונים [ראה למעלה פמ"ו הערה 223]. ולפיכך היו עובדים לאבק שברגליהם, לאותו שהוא ממונה עליו למעלה. וידוע הוא כי אין דבר שפל כמו האבק שברגל, ואין דבר ממונה עליו רק הכח אשר הוא קטון יותר בכחות העליונים. והיו אומרים כי האדם הוא נכנע למדריגה השפלה שבעליונים, והאבק דרכים הוא דמות למדריגה השפלה יותר, והאבק בחלקו, כי כל התחתונים בחלקו של עליונים הם". ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג.] כתב: "כי ידוע כי העובדים עבודה זרה גם מייחסים אל העבודה זרה כוחות פרטיות, שזה ממונה על האש, וזה ממונה על המים, וזה על דבר זה, וזה על דבר אחר, ואין אחת שאומרים עליה שהיא כללית". וראה להלן הערות 185, 186.
(68) "לפיכך אמרה רחב 'כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו'', זכרה המופת הזה, כי זה בעצמו מורה כי בידו הכל ואין חוץ ממנו" [לשונו בסמוך (לאחר ציון 78)]. וראה להלן הערה 466.
(69) לכאורה לא נתבאר בדבריו מדוע האמונה במשה רבינו ["ויאמינו בה' ובמשה עבדו"] נתחזקה בעקבות קריעת ים סוף. ויש לבאר, שהואיל וקרי"ס היא דבר שרק הקב"ה יכול לעשותו ["הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל" (לשונו למעלה לאחר ציון 67)], וקריעת הים נעשתה באמצעות משה רבינו ["ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טז), "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שם פסוק כא)], לכך זה מורה משה הוא שלוחו של הכל יכול, ו"הוא יתברך פועל ועושה שליחותו על ידי משה, שהוא שלוחו לעשות בארץ אשר ירצה" [לשונו למעלה לאחר ציון 62].
(70) בא לבאר הסבר שני כיצד קרי"ס הביאה לאמונה בה' ובמשה. ועד כה הסביר שכלליות הים מורה זאת. ומעתה יבאר שהיפוך הים אל הפכו [ליבשה] מורה זאת. וראה להלן הערה 81 בהבדל נוסף שיש בין שני הסברים אלו.
(71) שינה לשונו לומר על הים "ברשותו הים כיון שמשל עליו", ועל היבשה כתב "ובידו היבשה כיון שעשה הים יבשה"; "ברשותו" ו"משל" בים, לעומת "בידו" ו"עשה" ביבשה. ונראה ביאורו, כי בקרי"ס לא נוצרו מי הים, אלא הם נדחו ונערמו. אך היבשה נוצרה ונתגלתה, וכמו שכתב למעלה בהקדמה שלישית [קנא:]: "היה דבר זה בריאה גדולה, לפי שנעשה מן הים יבשה. וכמו שהיה בששת ימי בראשית, שאמר [בראשית א, ט] 'יקוו המים אל מקום אלד ותראה היבשה', אף כאן נעשה מן הים יבשה". לכך הקב"ה משל על הים [שמימיו נערמו ונצבו כמו נד], ועשה את היבשה [בריאה חדשה שלא היתה קיימת עד אז]. והתולדה מממשלת ה' על הים היא ש"ברשותו הים", לאמר שהקב"ה שולט על הים. והתולדה מבריאת היבשה היא "בידו היבשה", וכמו שכתב רש"י [בראשית יד, יט] "קונה שמים וארץ - כמו [תהלים קמו, ו] 'עושה שמים וארץ', על ידי עשייתן קנאן להיות שלו". וזהו "בידו היבשה". ודברים אלו [בריאת היבשה וממשלה על הים] קשורים מאוד לשני טעמים שכתב בכת"י [תקל:] בביאור יחוד קרי"ס לעומת המכות שקדמו לה, וז"ל: "כאשר עשה השם יתברך בים אז היו מאמינים, וזה בשביל כמה טעמים, שאז ראוי להם האמונה... כי אין חידוש מי שמקלקל כמו המהוה. וכל המכות שהיו במצרים כולם היו הפסד ולהכות מצרים, והכל הוא הפסד. אבל על הים היה זה הויה לעשות מן הים יבשה. וזה כי המים עצמם אינם נקראים בריאה [כמבואר למעלה פי"ד (יב.)], ואין הויה במים, שהבריאה הוא בדבר שהוא נאסף ומתקבץ, לא כמים הנגרים. וכאשר עשה השם יתברך בריאה במקום שאין ראוי לבריאה, וזה ענין גדול לעשות מן הים יבשה, ודבר זה ראוי להיות בו אמונה. ובתנחומא [לפנינו נמצא בילקו"ש ח"א רמז רמא, ויובא להלן (לאחר ציון 179)] 'אז ישיר משה ובני ישראל' [שמות טו, א], מהו 'אז'. עשה הקב"ה לדור אנוש היבשה ים, נאמר [בראשית ד, כו] 'אז הוחל לקרא בשם ה''. ולנו עשה הים יבשה, ב'אז' נקלס אותו. עד כאן. וביאור זה כי מלת 'אז' מורה על ענין חדש שהיה אז מה שלא היה, ואין חדוש רק או הויה או הפסד. ובדור אנוש, שהיבשה שהוא הויה נפסד, נאמר 'אז'. ובדור של ישראל, הים הוא דבר שאין בו הויה, נעשה הויה, ראוי לקלס אותו על הויה הגדולה שנעשה להם... ועל זה נאמר 'ויאמינו בה''... שהאמינו ביכלתו יתברך [ראה להלן הערה 192]. ועוד מצד אחר גם כן, כי כאשר אנו רואים שכל המציאות היא ביבשה, ושם כל הנבראים [ראה למעלה פ"מ הערה 102], ואם ידו של השם יתברך משלה ביבשה, ששם אין זה פלא, כמו שידו משלה בים, שאין שם נמצא, ואין דבר מציאות בעולם יוצא חוץ ממנו, והכל ברשותו יתברך".
(72) אודות שאין שום שייכות בין ההפכים, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, למעלה בהקדמה שניה [קח:] כתב: "הם שני הפכים בנושא אחד, ולא יתקבצו יחד". ולמעלה פ"ה [רסט.] כתב: "ההפכים הם מתנגדים מצד עצמם". ולהלן פנ"ב כתב: "מושכלות ראשונות, כמו שידע האדם ששני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח [יא:] כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנג.] כתב: "הדברים שהם הפכים מתנגדים זה לזה לגמרי". ובגו"א דברים פ"י אות ט [קסד:] כתב: "הנמנע הוא לקבץ שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה לא יצויר בחכמה והשגה כלל". ובתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "ראוי ההתדמות באין ספק להביא החבור, כאשר תמצא דברים הדומים יש להם חבור יחד. והדברים אשר הם הפכים זה לזה, אי אפשר שימצאו יחד, ודבר זה אין צריך ראיה". ובנצח ישראל פט"ו [שסב:] כתב: "אי אפשר שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי אם כן היו שני הפכים בנושא אחד... דבר זה אי אפשר". ובבאר הגולה בבאר הרביעי [שכ:] כתב: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם". ובדר"ח פ"ה מט"ז [שצב:] כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש. ולפיכך אי אפשר לשני דברים שהם מחולקים שיעמדו יחד, שאם כן היו שני הפכים בנושא אחד". ובדר"ח פ"ו מ"ה [קיא:] כתב: "איך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החומרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". ובנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.] ביאר שאין משיחין בסעודה [תענית ה:] משום שהאכילה והדיבור הם הפכים, ולכך אין הם נמצאים יחד בשעת הסעודה. ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ז:] כתב: "ההפכים אין נמצאים יחד". ובנתיב הצניעות פ"ג [ב, קז.] כתב: "הטוב הוא הפך הרע, והשלימות הפך החסרון, והמעלה הוא הפך הפחיתות, וההפכים מתרחקים זה מזה מה שאפשר להם להתרחק בתכלית הרחוק". ובנתיב היצר פ"ד [ב, קלג.] כתב: "היצר טוב ויצר הרע הם שני הפכים. ולפיכך כאשר נוטה ליצר הרע, אינו זוכר יצר טוב, כי שני הפכים אי אפשר שיהיו ביחד בנושא אחד. ולכך בשעת יצר הרע אינו זוכר יצר טוב". ובח"א לסוטה מג. [ב, פא:] כתב: "לא היה מכירת יוסף רק על ידי מדיינים [בראשית לז, לו], כי ההפכים, כמו שהיה יוסף ומדיינים, מתנגדים זה לזה, מושלים זה על זה". ובדרוש על התורה [י:] כתב: "מפני שנברא האדם לעמל [איוב ה, ז], לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח... על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים. דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין, אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו, כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל... ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד, כי אין ההפכיים נמצאים יחד". ובדרוש לשבת התשובה [עט.] כתב: "צוה הקב"ה שיהיה האדם הולך אחר מדות הקב"ה [סוטה יד.], מפני כי הדברים המתדמים יחד יש להם חבור ביחד, ואשר הם הפכים אין להם חבור ודבוק יחד. וכאשר יתדמה אל בוראו, אף שבודאי אי אפשר להתדמות אל בוראו ויוצרו, רק מה שאפשר להתדמות מן המדות הטובות והמשובחות, בזה יהיה לו דביקות וחבור בו יתעלה. ואשר הוא עושה הפכו, הוא מתרחק ממנו בתכלית הריחוק". וכן הוא בנצח ישראל פ"ז [קפב:], דרוש על התורה [טז:], ועוד [ראה למעלה פ"ד הערות 10, 136, פ"ה הערות 96, 98, פי"ב הערה 37, פט"ו הערה 123, פט"ז הערה 83, פי"ח הערה 84, פי"ט הערה 59, פכ"ב הערה 77, פכ"ז הערה 5, פל"ג הערה 29, פ"מ הערה 124, פמ"ב הערה 108, פמ"ג הערה 157, ופמ"ו הערה 126].