פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק מו
(1) פרק זה מוקדש לענין המועדים [שלש רגלים וימים נוראים]. ויש להבין, מה ראה לבאר ענין זה כאן, והרי עד כה עסק בהרחבה רבה בענייני יצ"מ והמסתעף מהם, ומה שייך לכאן ענין המועדים. ולמעלה בר"פ מג פתח את הפרק בזה"ל: "אחר שנשלם דברים השייכים ליציאת מצרים, עוד יש מאמרים פרטים בזה", והביא שם מאמרים אודות הסבות ליצ"מ. ובתחילת פמ"ד כתב: "כבר ידעת כי יציאת מצרים הוא שורש אמונת האמת והדת, והתורה זכרה יציאת מצרים במצות שהם יסוד ועיקר הדת, ראוי לנו להזכיר המצות שנזכר אצלם יציאת מצרים, ולמה כתב אצלם בפרט". ושני הפרקים האחרונים עסקו במצות שנזכרה בהן יצ"מ. אך לפרק זה לא כתב שום דברי פתיחה, אלא מיד ניגש לענין שידון בו ["הזמנים המקודשים בתורה"]. ואולי יש לומר, כי כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים, וכפי שכתב למעלה פ"ג [קצ.]: "כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים 'זכר ליציאת מצרים'". ובהקדמה לאור חדש [מג:, נב.] כתב: "כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים... שאנו אומרים גם ביום הכיפורים 'זכר ליציאת מצרים'... פירוש זה, שהשם יתברך בחר בישראל שהוציא אותם ממצרים, ובשביל שהוציאנו ממצרים ולקח אותנו לעם נתן לנו יום זה, שהוא יום סליחה וכפרה להציל את נפשינו" [הובא למעלה פ"ג הערה 8, פל"ט הערה 193, ופמ"ד הערה 23]. והפחד יצחק, יוה"כ, מאמר כא [אות י] כתב: "זו היא התעלותו של מושג השנה [כוונתו למושג הזמן], שמשעת גאולת מצרים ואילך משתייכת היא השנה לסדר התיקונים בעולם, תחת היותה עד אז שייכת לסדר הקלקולים", ושם מבאר שכל קדושת הזמן החלה מגאולת מצרים. ובספר בסוד ישרים, מאמרי ליל שבת [עמוד ריא], כתב: "שורש המועדים הוא ביציאת מצרים, דעם היציאה נאמר [שמות יב, ב] 'החודש הזה לכם ראש חדשים וגו''... וכן בנוסח התפילה דכל המועדים 'אתה בחרתנו וכו' זכר ליציאת מצרים'". נמצא שקדושת המועדים מסתעפת מיצ"מ, לכך הקדיש כאן את הפרק הזה [שהוא הפרק האחרון העוסק ביצ"מ, כי הפרק הבא עוסק בשירה, ומשם ואילך איירי בעניני הסדר וההגדה] לדון בקדושת המועדים. אמנם עדיין צ"ב מדוע לא ביאר להדיא את שייכות המועדים ליצ"מ, כפי שהקדים לבאר בפרקים הקודמים את שייכות ענייניהם ליצ"מ.
(2) כגון, נאמר [דברים טז, טז] "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ה' ריקם".
(3) וכתב רש"י [שם]: "רגלים - פעמים, וכן [במדבר כב, כח] 'כי הכיתני זה שלש רגלים'". ושם בבמדבר כתב רש"י "זה שלש רגלים - רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה".
(4) מה שמוסיף מלים אלו כאן ["חוץ מראש השנה ויום הכפורים"], כדי להורות שיש צד השוה מיוחד ומסוים לשלש הרגלים, ולא תאמר שהוזכרו יחד רק מפאת היותם מועדי התורה, שהרי לא נזכרו עמם ר"ה ויוה"כ, ובעל כרחך ששלש הרגלים שייכים להדדי מעבר להיותם מועדי התורה, כי כל התייחדות מתבטאת בכך שיש כאלו שנשארו מחוץ לאותה התייחדות. וכן ביאר להלן ר"פ נד, וז"ל: "יש לדקדק... שאמר [יהושע כד, ב] 'בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור', למה הוצרך להזכיר נחור בענין זה, ואין לו ענין כלל אל אברהם, שאינו מזרעו. אבל עיקר הכתוב בא להגיד איך קירב הקב"ה את ישראל ובחר בהם. ואילו לא היו שאר אומות גם כן, מה שייך בזה בחירה בדבר שאין שם אחר. אבל בודאי היו שם אחרים, והקב"ה בחר בהם, וזה כי היה אברהם ותרח, ובחר הקב"ה באברהם" [ראה למעלה פ"ח הערה 216, ופל"ט הערה 141]. וכן נאמר [שמות יט, ה] "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכתב רש"י [שם]: "אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי, ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת, 'כי לי כל הארץ', והם בעיני ולפני לכלום".
(5) כמבואר בהערה הקודמת. וצרף לכאן דבריו בנתיב העבודה פי"ז [א, קלא:], שכתב: "בפרק הרואה [ברכות נד:], אמר רב יהודה, שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם, ואלו הן; המאריך בתפלה, והמאריך בשלחנו, והמאריך בבית הכסא. ודברים אלו צריכים פירוש וביאור. וכבר אמרנו שבכל מקום שזכר מספר כמו זה, הם ענין אחד ודבר אחד, ואין זה בלא זה. לכך אלו שלשה שזכרו רצו לומר כי האדם הזה צריך לו ג' דברים, ועל ידם יש לאדם חיות".
(6) "וחג הקציר - הוא חג שבועות. בכורי מעשיך - שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש" [רש"י שם].
(7) "הוא חג הסוכות" [רש"י שם].
(8) לשון הרשב"ם [שמות כג, טז]: "הרי שלשה רגלים תלוים כולם בפירות הארץ; אביב, וקציר, ואסיף".
(9) לשון רש"י [שמות כג, טז]: "כל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות, ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים". ושוב כתב רש"י [שמות לד, כב]: "וחג האסיף - בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו [דברים כב, ב] 'ואספתו אל תוך ביתך'".
(10) לשונו בתפארת ישראל ס"פ כז [תטז:]: "ותלה שלש מועדים; הפסח בחודש האביב, ושבועות חג הקציר, וסוכות חג האסיף. ועוד יתבאר ענין אלו שלשה זמנים אל המועדים השלשה", ושם הערה 73 נתבאר שנראה שכוונתו לדברים שביאר כאן.
(11) לשונו להלן [לאחר ציון 138]: "כי כבר אמרנו לך פעמים הרבה כי הזמן והגשם משתתפים בכל דבר". ובבאר הגולה באר הששי [קפז.] כתב: "כי הזמן והגשם דומים ומתיחסים ושוים". ובתפארת ישראל ר"פ כו [שצ.] כתב: "הזמן והמקום ענין אחד, כאשר ידוע למבינים" [הובא למעלה פכ"ב הערה 75, ופל"ב הערה 80]. ולשונו מורה שאין הזמן דבר גשמי לגמרי, אך מ"מ יש לזמן "יחוס אל הגשם", ומחמת כן יש לו את מאפייני הגשם [כמו שיבאר]. ובביאור משנת "כל ישראל" [הקדמה שניה לדר"ח (פז.)] כתב: "הנמצאים הם שנים; האחד, כל הנמצאים שהם נמצאים בעולם. והשני, הוא הזמן. ואף שהזמן נברא, אינו כמו שאר נבראים, שאינו דבר בעצמו, רק שכל הנמצאים הם נמצאים בזמן, והם תחת הזמן". הרי שהזמן חולק מקום לעצמו ביחס לשאר הנמצאים בעולם. ונקודה זו נתבארה בפחד יצחק פסח מאמר א, אות ה, וז"ל: "מסימניה המובהקים של הנפש היא כי אינה מתמלאת, 'הנפש לא תמלא' [קהלת ו, ז]. משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך. אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה, שהיא מן העליונים [קה"ר ו, ז]. ולא הרי בת מלך כהרי בת מלך. כל מה שהמלכות אדירה יותר, כן לעומת זאת יגדל ה'לא ימלא' של בת המלך. והוא הדין במלכות הנפשות. 'חביב אדם שנברא בצלם, וחביבים ישראל שנקראו בנים' [אבות פ"ג מי"ד]. ובודאי שה'לא תמלא' של מלכות הבנים גדול פי כמה מאשר ה'לא ימלא' של מלכות הצלם. מה הם, איפא, אותם מעדני עולם, אשר במלכות הבנים הם משתקפים כעניני כפר, והנפש לא תמלא מהם, ואילו ה'לא תמלא' אשר במלכות הצלם לא תשיגם. ידועים הם דברי הגר"א [עיין שיח יצחק על סידור אשי ישראל, פיסקא "ברוך שאמר"], על מה שאנו אומרים ב'ברוך שאמר', 'ברוך עושה בראשית', שלפעמים הבריאה כולה קרויה בשם 'מעשה בראשית', ולפעמים אנו משמיטים את המלה 'מעשה', ואומרים בסתמא 'עושה בראשית'. וכתב על זה הגר"א ד'ברוך אומר ועושה' הכונה היא לכל הבריאה כולה, הנקראת 'מעשה בראשית' דוקא, ואילו 'ברוך עושה בראשית' הכונה היא לבריאת הזמן, שגם הזמן היא בריאה מיוחדת, ובכל זאת מפאת היותו הבריאה הנאצלה ביותר, אינה נכללת ב'מעשה' בראשית, ולעומת זאת היא נכללת במלת 'בראשית' גרידא. והיינו שאנו מייחדים ברכה מיוחדת על בריאת הזמן, ואומרים 'ברוך עושה בראשית'. וכשמותחים אנו את הקו הלאה נמצא שאותה התכונה המציינת ביחוד את 'עליוניותה' של הנפש, אשר מפני שהיא מן העליונים לכן אפילו אם הביא לה כל עניני עולם לא תמלא, מטפסת היא ועולה עד מרום הפסגה של בריאת בראשית, ואפילו אותה ההוויה הנאצלה אשר אנו קוראים לה 'זמן', נכסי כפר הם אצלה. ובשעה שהיא ממאסת כל מעדני עולם, גם הווית הזמן בכלל המיאוס היא". וראה להלן הערה 139.
(12) שהזמן מתייחס לגשמי [כמבואר בהערה הקודמת]. וברי שכוונתו היא לפנימיות התורה, וסוד ה' ליראיו. וראה בסמוך הערה 15.
(13) פירוש - הזמן מתחלק להתחלה, אמצע, וסוף. ובגו"א במדבר פכ"ב ריש אות מא [שעח:] כתב: "כי הזמן יש לו ראשית אמצעי וסוף". ובתפארת ישראל פכ"ה [שעט:] כתב: "כל דבר שהוא מחובר יש בו ראשון ואמצע וסוף. ולפיכך הזמן שהוא מחובר, חבור שלו הוא בשלשה, דהיינו ראש ואמצע וסוף". ובנצח ישראל פכ"ב [תס.] כתב: "משך הזמן הוא ערב ובקר וצהרים". ושם פכ"ז [תקנט:] כתב: "כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה, ומתחלק אל אמצע ואל סוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים" [ראה להלן הערות 32, 38]. ובדר"ח פ"ד מ"ה [קכו:] כתב: "הזמן הוא נמשך חלק אחר חלק, אבל לא כן הדבר הנבדל... בפעם אחת". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקלג:] כתב: "כי הזמן יש בו קודם ומתאחר" [ראה למעלה פל"ה הערה 8]. ובפתיחה לאור חדש [קמח:] כתב: "כי הזמן הוא מחובר מן העבר ומן העתיד, וזהו המשך הזמן, כאשר ידוע מענין הזמן למביני מדע". ובהמשך הפתיחה שם [קנא.] כתב: "מפני כי בה"א ברא השם יתברך עולמו, כדכתיב [ישעיה כו, ד] 'כי ביה ה' צור עולמים' [מנחות כט:]... ולא כמו עולם הבא שנברא בי' [שם], שהיא אות קטנה כמו נקודה, ולא יחלק. אבל אות הה"א, שאינו נקודה קטנה, רק שייך בה חילוק. ולפיכך נברא מזה הזמן, שהוא מתחלק". וראה להלן הערה 38, ופמ"ז הערה 229.
(14) לשונו בח"א לב"ב עד. [ג, קב.]: "בזה גלה לך סוד השמים, כי ראוים שיהיה על אופן זה, כי דבר זה להם מפני שאין השמים גשמים כמו שהם התחתונים, וכאשר הם עגולים, כאילו אין כאן גשם, כי הגשם יש לו המשך... שאין לשמים רוחק והמשך גשם". והגשם יש לו רוחק, וכמבואר בסמוך הערה 21. ולמעלה פמ"ג [לאחר ציון 74] כתב: "כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי", ושם הערה 76. ובדר"ח פ"ג מי"ג [שב.] כתב: "כי כל דבר נחלק לארכו ולרחבו, וכל חלק הוא מתחלק לשלשה, כי כל דבר יש לו התחלה, ויש לו אמצע, ויש לו סוף". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנח.] כתב: "הגשמי הוא בעל שעור, והוא התפשטות הגשם, שנעשה משלשה גבולים; הראש והסוף והאמצע". ובאור חדש פ"ה [תתעז:] כתב: "כל צד יש לו ג', דהיינו התחלת הקו ואמצע הקו וסופו, לכך כל קו הוא משוער בג'". ובנצח ישראל פכ"ז [תקנט:] כתב: "כל המשך יתחלק להתחלה, ומתחלק אל אמצע, ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים... ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו". וכן כתב שם פנ"ז [תתפא:]. ובח"א לקידושין ל. [ב, קלד.] כתב: "כי המשך הדבר הוא בשלשה, כי הקו שיש בה המשך יש בו שלשה גבולים; התחלה אמצע סוף... כמו שביארנו זה במקומות הרבה". ובח"א לב"ב עג: [ג, פח.] כתב: "הדבר שיש לו המשך... שייך לו מספר ג', ותבין זה מן השם 'שלש', לשון שלשלת, שיש לו שלשול, המשך". ובח"א לקידושין ל. [ג, קלד.] כתב: "ותדע עוד להבין כי המשך הדבר הוא בשלשה, כי הקו שיש בה המשך יש בו שלשה גבולים, התחלה אמצע סוף". ובח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.] כתב: "התחלת ההתפשטות הוא הקו, שיש לו רוחק, והרוחק נעשה על ידי ג', דהיינו התחלה ואמצע וסוף... אשר הקו מתחלק לג'". וכן הוא בח"א לר"ה טז. [א, סוף קא.], וח"א לסנהדרין צז: [ג, רח:]. וראה למעלה פ"ח הערה 83, פ"ט הערה 243, פי"ב הערה 99, ופכ"ט הערה 89.
(15) נראה להטעים קמעא דברי קודש אלו, שכל דבר שהוא גשמי בא לעולם לאחר שלא היה נמצא בו, ומתחזק והולך, ולבסוף נשלם או נעדר. לכך יש למציאות גשמית שלשה מרכיבים; התחלה, אמצע, וסוף, ואין זה כזה. ובדר"ח פ"ד מכ"ג [תע:], בביאור דברי המשנה [שם] "הילודים למות", כתב: "כי מצד שהוא נולד ראויה לו המיתה, וזה כי הנולד הוא שנולד אחר שלא היה בעולם. וכמו שנולד אחר שלא היה, כך יפסד מן העולם הזה... אי אפשר לומר שיהיה קיים לעולם, אחר שנולד מאב ואם" [הובא למעלה פכ"ב הערה 27]. ולמעלה ר"פ לד [תקפד:] כתב: "מפני שהעולם נמצא אחר שהיה נעדר, יש חושך קודם מציאותו", ושם הערה 6. והואיל ויש לזמן יחוס אל הגשמי, והזמן הוא נברא, לכך גם לזמן יש שלשת מאפיינים אלו; התחלה, אמצע, וסוף. דוגמה לדבר; בנצח ישראל פכ"ז [תקנט.] כתב: "בפרק חלק [סנהדרין צז.], תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח... ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים... וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה, ומתחלק אל אמצע, ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו... וקאמר 'שני אלפים תוהו' נגד התחלה, שכן ההתחלה עדיין אין בו דבר, וזה מסגולת ההתחלה, שאין בו דבר ממש. ואמר 'שני אלפים תורה', כי הזמן האמצעי מיוחד לתורה... ו'שני אלפים ימות המשיח', פירוש הזמן האחרון הוא מיוחד לימות המשיח, כי הזמן האחרון הוא ההשלמה, שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה. ולכך הזמן האחרון מתייחס אל המלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם". וראה להלן הערה 40 שנקודה זו התבארה יותר. וראה להלן פנ"ב הערה 71.
(16) יבאר טעם שני אודות הדמיון שיש בין זמן לגשם. ועד כה ביאר שלשניהם יש משך וחילוק. ומעתה יבאר כי הזמן נתלה בגשם מחמת שמתחדש מן התנועה שהיא לגשם.
(17) של הגלגל. ולהלן פ"ע כתב: "כי זמן ששת ימי בראשית תולה בגשם הגלגל". ובגו"א שמות פי"ב אות מב [רטו.] כתב: "הענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן, ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן". ושם פי"ג אות ז [רנה.] כתב: "כי הזמן הוא תולה בשמש בתנועת הגלגל" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 281]. ובתפארת ישראל פ"מ [תרכג.] כתב: "הקדושה גם כן במן, כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש [רש"י בראשית ב, ג]. שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש. ולכך כל הויה אין בה קדושה, מטעם אשר אמרנו. ולכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הוית המן" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 46, פכ"ח הערה 11, ופל"ו הערה 39]. ובנצח ישראל פי"ז [שפח:] כתב: "ויש לך לדעת כי ב' בחינות יש לשמש; הבחינה האחת מצד עצמה, דהיינו במה שהיא עצם מאיר בלבד. ובחינה השנית הוא כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות". ובדר"ח פ"ד מי"ח [שפו:] כתב: "כאשר יאמר 'ויהי בימי', שאמר ההויה היא בזמן, וכל הויה שהיא בזמן היא הויה בלתי נחה, כי הזמן הוא תולה בתנועה שהיא בלתי נחה, ולפיכך כל מקום שנאמר 'ויהי בימי' שתולה ההויה בזמן, אין כאן הויה נחה, וכל הויה בלתי נחה היא של צער". ובנתיב התורה פי"ד [תקסו:] כתב: "בזמן אשר מסבב השמש גלגלה" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 281]. ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכז:] כתב: "העושר הוא דבר גשמי... שנקראו 'מעות' כלומר מה הדבר נחשב, שהוא לעת מה, ואינו דבר תמידי... שהוא תחת הזמן, והזמן הוא בעל שנוי, שתלוי בגלגל, שהוא חוזר ואינו עומד קיים על מקום אחד, ולפיכך העושר משתנה" [הובא למעלה פמ"ה הערה 37]. ואמרו חכמים [ב"ב טז:] "אבלות מגלגלת ומחזרת על באי עולם", ובח"א שם [ג, עו:] כתב: "יש לך לדעת כי ההפסד תולה בגלגל, כי הגלגל מחדש שנוי, והשנוי הוא הפסד, ולפיכך אמר שהאבילות הוא גלגל שחוזר בעולם ומחדש שנוי... ההפסד שהוא מפני השנוי, אשר כל השנוי בזמן, והזמן תולה בגלגל. ודברים אלו רמזו חכמים [מגילה י:] כל מקום שנאמר 'ויהי [בימי]' אינו אלא לשון צער". וכן כתב בח"א לשבת קנב. [א, פב.]. ובח"א לשבועות ט. [ד, יב.] כתב: "הזמן שהוא תולה בתנועה מן הירח, שהוא משלים סבוב שלו בחודש אחד. ומפני זה האריכו חכמי המחקר ואמרו כי הזמן תולה בגלגל היומי, לפי שהוא סובב ביום אחד... אבל דעת התורה אף על גב שהזמן הפשוט הוא תולה בגלגל היומי, מכל מקום הזמנים המקודשים אינם תולים בו, והם נמנים אל הירח" [וכן הוא בגו"א במדבר פכ"ח אות יא (תסט.)]. ובדרוש על התורה [כג:] כתב: "כי הזמן והמקום שייכים ומתייחסים זה לזה; שהמקום הוא בארץ, והזמן הוא התולה במערכת השמימי וגלגליו". ואודות לשונו כאן "כי הזמן מתחדש מן התנועה", כן כתב בדר"ח פ"ב מ"ד [תקסא.]: "האדם בעל שנוי מצד הזמן, אשר הוא מתחדש מן הגלגל, כי הזמן מביא שנוי לעולם". וראה להלן הערה 32, ופנ"א הערה 17.
(18) כמבואר בהערה הקודמת. ולמעלה פכ"ח [תנז.] כתב: "דע, כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה, רק בהנחה, כמו שהוא לאוזן ועין, שפעולתם במנוחה. וזה ענין שכלי, כי הגשמי פועל בתנועה. ולכך לא היה למשה כח הדבור, שהוא גשמי". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רפט:] כתב: "כל דבר שיש לו קדושה, כמו ישראל והארץ, ראוי שיהיה בא לכלל מנוחה ושביתה. כי התנועה היא לגשם, כאשר ידוע מענין התנועה שהיא לגשם. ולפיכך בני נח שהם חמרים בעלי גשמות, אם הם רוצים לשבות, מה שאין ראוי לדבר שהוא בעל גשם, והם רוצים להלביש עצמם במדריגה נבדלת, חייבים מיתה [סנהדרין נח:]. וישראל שיש להם מדריגה קדושה בלתי גשמית, ראוי שיהיה להם השביתה מן התנועה, דהיינו המלאכה... ולפיכך נתן לישראל, שהם קדושים, יום קדוש ושביתה". ובתפארת ישראל פ"מ [תרטו:] כתב: "לא היה בשבת הויה שיש בה תנועה, לטעם אשר אמרנו, כי ההויה שיש בה תנועה הוא לגשם. אבל קבלת הצורה, שהיא הויה בלי תנועה, כי אין בקבלת הצורה התנועה... אין זה מלאכה כלל". ואמרו חכמים [שבת קיג.] שאין לפסוע פסיעה גסה בשבת. ובח"א שם [א, נא.] כתב: "מה שאמר שאין לפסוע פסיעה גסה בשבת, כי הוא תנועה יותר מן השעור, שכל תנועה היא גשמית... כי נקרא 'שבת', ראוי שיהיה בו המנוחה, לא התנועה הגשמית". ועוד אמרו חכמים [סנהדרין צב.] "כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה", ובח"א שם [ג, קפג.] כתב: "פירוש, כי מי שאין בו דעת אין ראוי להיות מקומו מקום אחד, כי מי שאין בו דעה שכלית הוא בעל גשם, וכל גשם הוא בעל תנועה, והתנועה הוא בגשם כמו שידוע. אבל מי שיש בו דעה השכלית, אין ראוי לו התנועה". ובח"א לסנהדרין צה: [ג, קצה:] ביאר שהתנועה היא גשמית משום שהתנועה נעשית על ידי פסיעות מחולקות, ולא ביעף אחת, ולכך היא גשמית ["זה שכבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החלוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחלוק והפירוד תמיד לגשמי" (לשונו למעלה פמ"ג לאחר ציון 74)], וכלשונו: "זהו הטעם מה שקפצה לו הארץ לאליעזר עבד אברהם [רש"י בראשית כד, מב], שהיה ההליכה הזאת הליכה אלקית עליונה, עד שאין למעלת הליכה הזאת התנועה הגשמית. כי במה שהתנועה היא חלק, לכך היא גשמית, ואין ראוי דבר זה למעלת ההליכה הזאת... שכל תנועה הוא לגשם, וכל ענין האבות למעלה מזה. ולפיכך כאשר היה נשלח אליעזר עבד אברהם בשליחתו של אברהם, שכל ענין אברהם אלקי, ולפיכך ראוי שיקפוץ לו הארץ. ובמדרש [פדר"א פט"ז] אמר שקפצה הארץ לאליעזר בהליכתו לחרן, ובחזרתו. ונראה כי בהליכתו קפצה לו הארץ בשביל אברהם. ובחזרתו, שכבר עשה שליחותו של אברהם, קפצה לו הארץ בשביל יצחק, שאליו הביא לו אשה". [ואגב, לפי דבריו בח"א לסנהדרין מתיישבת הערה אלימתא; למשך שליחות אליעזר להביא את רבקה, אליעזר הזכיר תיבת "אדוני" תשע עשרה פעם (בראשית כד, יב-סה). בשמונה עשרה פעמים הראשונות הכוונה היא לאברהם, ויצחק נקרא "בן אדוני" (שם פסוקים לה, מג). אך בפעם האחרונה שנזכר "אדוני" הכוונה היא ליצחק, שנאמר (שם פסוקים סד-סה) "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני וגו'". ותמוה טובא, מדוע בפעם האחרונה להזכרת תיבת "אדוני" נתחלפה הכוונה ליצחק, בעוד שבשמונה עשרה פעמים הקודמות הכוונה לאברהם (וב"אמת ליעקב" שם עמד על כך). אך לפי דבריו בח"א לסנהדרין הדבר מתיישב באופן נפלא, שכתב ש"בהליכתו קפצה לו הארץ בשביל אברהם. ובחזרתו, שכבר עשה שליחותו של אברהם, קפצה לו הארץ בשביל יצחק, שאליו הביא לו אשה". והואיל וקורות הדרך חזרה נעשו ונעצבו מחמת זיקת אליעזר ליצחק, לכך דין הוא שדוקא בדרך חזרה יקרא יצחק "אדוני", לעומת הפעמים הקודמות (הובא למעלה פכ"ח הערה 11, ופמ"ה הערה 21)].
(19) כי הזמן מתחדש מן התנועה, והתנועה היא לגשם. לכך ממוצא דבר יעלה שמאפייני הגשם [ששה צדדים והנקודה השביעית האמצעית] ימצאו גם בזמן, וכמו שמבאר והולך.
(20) לשונו למעלה פ"ג [קצט.]: "כי שש הוא מספר שלם, וזה כי לא תמצא דבר שלם כי אם על ידי מספר ששה. וזה כי הנקודה היא אחת, והיא חסירה, בעבור שאין לה התפשטות כלל. והקו אשר יש לו התפשטות באורך, ויש לו שלימות יותר, בעבור שיש לו התפשטות באורך, אך אין זה שלימות גמור בעבור שאין לקו התפשטות רק אורך, ואין לו התפשטות אורך ורוחב. והשטח אשר יש לו התפשטות אורך ורוחב הוא שלם יותר, בעבור שיש לו התפשטות אל הצדדין הארבע, אבל אין לו עומק. אמנם הגשם הוא השלם, בעבור שיש לו התפשטות הצדדין הששה, דהיינו מעלה ומטה וארבע רוחות, ואין התפשטות יותר משש קצוות אלו. וכן הסכימו חכמי המחקר כי הגשם הוא השלם בעבור שיש לו שש קצוות, ולפיכך דבר שהוא בעל שש צדדין הוא השלם. ולפיכך היה מספר ישראל שש מאות אלף, כי מספר שש הוא מספר שלם שאין עליו תוספת". ובתפארת ישראל פ"מ [תריג.] כתב: "כבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים ששה, ועל ידם הגשם שלם, והם; המעלה והמטה, וארבעה הצדדין, שהם ארבע רוחות הידועים. כי אין הגשם שלם רק כאשר יש לו ששה צדדין. והצדדים האלו שייכים לגשם, כי הגשם הוא בעל רוחק" [המשך דבריו שם יובא להלן הערה 23]. ובבאר הגולה באר הששי [קפו.] כתב: "כי מספר ששה בו יושלם הגשם, כי כל גשם יש לו ששה צדדין". וכן הוא שם בהמשך הבאר [רנד.]. ולהלן פ"ע כתב: "גדר הגשם הוא שיש לו התפשטות האורך והרוחב והגובה, ואלו הם גדר הגשם, ואם כן הגשם יש לו הרכבה מאלו הרחקים, שהם האורך והרוחב והגובה". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקפג:] כתב: "הרחקים שיש לגשם הוא הגובה ואורך ורוחב, אלו הם הרחקים שיש לגשם". ושם פ"ה מט"ו [שעג:] כתב: "וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם". ושם פ"ו מי"א [שצז:] כתב: "לפיכך אמר [חולין ס.] 'בקומתן נבראו', וזה כנגד הגוף שמקבל הקומה הגשמית, כי הרחקים שייכים לגשם". ובגו"א בראשית פכ"ו אות כא [לג.] כתב: "מספר ששים הוא שלם בעבור שיש בו מספר ששה נגד ו' קצות; ארבע צדדין, והמעלה והמטה". ובאור חדש פ"א [שכא.] כתב: "כי העולם הזה יש לו שש אוצרות, דהיינו למעלה ולמטה ולארבע רוחות". ובח"א לב"מ פד: [ג, לו.] כתב: "כי מספר שש הוא מספר שלם, שהוא כנגד שש קצוות דבר שלם". ובח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.] כתב: "וגמר הדבר כאשר יש לו גמר התפשטות, וזהו כנגד הגשם שיש לו התפשטות באורך ורוחב ועומק כל הצדדין, והם ששה כנגד ששה צדדין... ואלו דברים בארנו אותם במקומות הרבה מאוד מאוד" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערות 16, 18, פ"ג הערות 40, 42, פי"ב הערה 82, ופי"ט הערה 203]. וראה להלן הערה 140.
(21) לשונו למעלה הקדמה שלישית [קל.]: "כל רוחק הוא גדר הגשם, אשר יש לו רחקים". ולמעלה פי"ח [קנז:] כתב: "כי גדר הגשם הוא התפשטות הרחקים". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקפב:] כתב: "כי הדברים הגשמיים שייך בהם הרוחק". ושם פ"ו מי"א [שצז:] כתב: "כי הרחקים שייכים לגשם". ובנתיב התורה פ"ב [קה:] כתב: "הגשם יש לו רחקים מוגבלים". ובנצח ישראל פ"כ [תלה:] כתב: "כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות... מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שמט.], תפארת ישראל פ"ז [קיח.], נצח ישראל פכ"ז [תקסב.], נצח ישראל פנ"ט [תתקב:], נתיב הענוה פ"ז [ב, יז.], ח"א לנדרים לט. [ב, יד.], ח"א לנדה ל: [ד, קנח:], דרשת שבת תשובה [עט.], ועוד [הובא למעלה הקדמה שלישית הערות 33, 34, פ"ח הערה 310, ופי"ח הערה 152]. וראה להלן הערות 140, 155.
(22) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה בהקדמה שלישית [קכט.] כתב: "אמנם השביעי שהוא האמצעי, ונקרא 'היכל הקודש' [ספה"י פ"ד מ"ג], הוא מכוון באמצע. לפי שהאמצעי נבדל מהכל, שהרי אינו נוטה לשום צד מן הצדדין. ומפני כך האמצעי מתיחס תמיד אל הקדושה והמעלה הנבדלת מן הגשמית, כמו שהיתה הארץ הקדושה ובית המקדש מכוון באמצע העולם [תנחומא קדושים אות י]... האמצע אין לו רוחק כלל, רק עומד באמצע, נבדל מן הצדדים שהם רחקים, ולפיכך האמצעי נבדל מן הגשם. אלו הם שש צדדי העולם, עם היכל הקודש, הוא האמצעי". וכן הוא להלן בפרק זה [לאחר ציון 139], פס"ט, ופ"ע. ובתפארת ישראל פ"ע [תתרצו.] כתב: "כאשר בחר הקב"ה, בחר בארץ ישראל, שהוא באמצע העולם. ובחר אחר כך במקדש, שהוא באמצע ארץ ישראל. ודבר זה מפני שכל דבר שהוא נוטה מן האמצע אינו ראוי לקדושה. כי כבר אמרנו פעמים הרבה מאד שכל דבר שיש לו רוחק מתיחס אל הגשמי, שהגשם יש לו רוחק. אבל האמצעי בשביל שאין לו רוחק, שהרי הוא באמצע, מתיחס אל הדבר הנבדל. ומפני זה בית המקדש הוא הקדוש, מפני שבית המקדש הוא באמצע". וכן כתב בדר"ח פ"ה מט"ו [שעג.], ויובא בהערה הבאה. ובנתיב התורה פי"ד [תקלו:] כתב: "כי השביעי לעולם נבדל מן הששה, ודבר זה בארנו במקום אחר כי השביעי נבדל מן הששה". ובח"א לכתובות סח. [א, קנה.] כתב: "האמצעי אין לו רוחק... ודבר זה רמזו חכמים [ספרי במדבר ח, ב]... 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' [שם]... מכאן אמר רבי נתן האמצעי הוא משובח. וזה מפני כי הימין והשמאל יש להם רוחק, ולכך הם מתייחסים אל הגשמי. אבל האמצעי אין לו רוחק, מתייחס אל הנבדל מן הגשמי". ובהספד [קפה] כתב: "זהו מה שכתוב [איוב ה, יט] 'בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך'. ופירוש זה כי העולם הזה נברא בשבעת ימי בראשית, והעולם הזה הוא אל הרשעים, וכמעט שאין לצדיקים בעולם הזה חלק, כי לא ברא עולם הזה רק לאחאב וחבריו [ברכות סא:]. ומפני שהעולם אשר ברא נברא בשבעה ימים, ולכך הרשעים אשר להם עולם הזה, רודפים הצדיק שאין לו עולם הזה... ובשביל כי יום השבת שהוא שביעי לה', שהוא קדוש, לכך אמר 'ובשבע לא יגע בך רע', מפני שהשביעי הוא אל השם יתברך. ולכך 'בשש צרות יצילך' מן הצרות אשר באים על הצדיקים. אבל בשביעי שהוא אל השם יתברך, 'לא יגע בך', במה שהצדיקים הם אל השם יתברך, ולכך לא יגע בך, רק הצדיק נלקח אל השם יתברך בשביעי, אשר הוא שייך אל השם יתברך. וזה תבין ממה שכתוב [שמות כא, ב] 'שש שנים יעבוד ובשביעי יצא חפשי'. כי שש שנים הם ימי חול, ולכך אפשר שיעבוד העבד שש שנים, ויהיה לאדון שלו. אבל בשביעי יצא חפשי ממנו, כי השביעי הוא לה', ולכך בשנה השביעית יצא מן האדון, ויהיה עבד אל השם יתברך". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שמט:], תפארת ישראל פכ"ב [שלא.], שם פ"מ [תריג.], ח"א לר"ה כא: [א, קכב.], ח"א לב"מ פו. [ג, מג:], ועוד. וראה למעלה הקדמה שלישית הערה 35, פ"ג הערה 40, פי"ח הערה 151, פי"ט הערות 203, 204, פכ"ד הערה 86, פ"מ הערה 152, ולהלן הערות 140, 185, 191.
(23) אודות שקדושת השבת היא כנגד הנקודה השביעית האמצעית, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פי"ט [רד:] כתב: "כי השביעי מקודש בימים ובחדשים ובשנים, כדאיתא בויקרא רבה פרשת אמור [כט, יא]". ולשון המדרש [שם] הוא: "כל השביעין חביבין לעולם... בשנים שביעי חביב, שנאמר [שמות כג, יא] 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'... בימים שביעי חביב, שנאמר [בראשית ב, ג] 'ויברך אלקים את יום השביעי'. בחדשים שביעי חביב, שנאמר [ויקרא כג, כד] 'בחודש השביעי באחד לחודש'". ובדר"ח פ"ה מט"ו [שעג.] כתב: "מספר שבעה מורה על המדריגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי. וידוע מספר שבעה כנגד שש קצוות והאמצעית, שהוא נקרא 'היכל הקודש' אשר ביניהם. ודבר זה ידוע אל הנבונים, כי מספר שבעה הוא כנגד שש קצוות, והיכל הקודש שביניהם. וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם, ואילו האמצעי אין לו רוחק כלל, שהרי לא שייך רוחק באמצעי, ולפיכך הוא מתיחס אל הבלתי גשמי. ולכך קראו האמצעי 'היכל הקודש', אשר הוא בתוך שש קצוות, לפי שהוא נבדל מן הגשם, וזהו קדושתו... ולפיכך תמצא בכל מקום כי במספר שבעה חול וקדושה; שבעת ימי שבוע, ששה ימי חול, ובשביעי הוא קודש [שמות לא, יד]. ובחדשים, השביעי גם כן קודש, הוא חודש תשרי. ובשנים, ששה שני עבודה, והשביעית שמיטה [שמות כג, יא], והיא שנת קודש. וכל זה מפני כי מספר הששה הם חול, והם כנגד ששה קצוות הגשם, שהוא חול, ואילו השביעי הוא כנגד היכל הקודש, שהוא השביעי והוא באמצע, ודבר זה ידוע" [ראה למעלה פ"מ הערה 152]. ובתפארת ישראל פ"מ [תריג.] כתב: "אמנם מה שראוי ששת ימים למלאכה, ויום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו. וזה כי העולם הזה הוא גשמי, וכבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים ששה [המשך דבריו שם הובא למעלה הערה 20]... ויש עוד גבול נבדל לעצמו, והוא האמצעי, אשר הוא נבדל לעצמו, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, לא לפנים ולא לאחור, רק עומד באמצע. ואין האמצעי הזה מתיחס לגשם, כמו ששה צדדים, כי הצדדים הששה יש להם רוחק, והרוחק הוא גדר הגשם. ולכך על ששה הצדדין יאמר שהם צדדין גשמיים, אבל האמצעי, מפני שאין לו רוחק, לא יאמר עליו שהוא גשמי בעצמו, ומתיחס אל בלתי גשמי. וכאשר ברא השם יתברך את העולם הגשמי, הנה כמו שיש לגשם שש צדדין, שהם צדדין גשמיים, וכך הוא לבריאת עולם ששה ימים שבו נברא העולם הגשמי, ויום השביעי בו שביתה, ולא היה בו הויה, וזה כנגד האמצעי שאינו מתיחס לגשם, ודבר זה מבואר. וזהו ענין ששת ימי הויה, והשבת שבו היה שביתה בלתי הויה, ולכך יום השביעי הוא קודש. כי כבר אמרנו כי הוא כנגד האמצעי, שאינו מתיחס לגשמי, רק הוא בלתי גשמי, והבן הדברים האלו מאד... והתבאר מה שאמרנו כי יום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו". ובבאר הגולה באר הששי [קפח:] כתב: "האמצע, שהוא תוך ששת הצדדין שיש לגשם, והוא נבדל מן הששה, כמו שידוע... כי העולם הזה הגשמי, גם כן נברא בששה ימים, והשביעי יום השבת, הוא כנגד האמצעי, שהוא נבדל מן הששה" [ראה למעלה פי"ט הערות 203, 204, ולהלן הערה 191].
(24) הבטוי "לגשם הפשוט" יוסבר על פי דבריו להלן פ"ע, וז"ל: "כאשר הפליגו חכמים עוד בחכמה על צורת העולם הזה מצאו כי המורכב האחרון הוא האדם, וקודם לו מורכב הבעל חיים, וקודם לו מורכב הצמחים, וקודם לו מורכב הדומם, וקודם לו הגשם הפשוט הנאמר על ההרחקים בלבד, וזהו התחלת העולם... ודבר ברור הוא כי הגשם הפשוט, אשר יש לו הרחקים השלשה, דהיינו האורך והרוחב והגובה, ויש לו שש פיאות, דהיינו פאת המעלה ופאת המטה, ופאת הימין ופאת השמאל, ופאת הפנים ופאת האחור, והם שש פיאות".
(25) כמבואר בהערה 23. וזהו שאומרים [תפילת ערבית דשבת] "אתה קדשת את יום השביעי". ובהבדלה שבין שבת ליום טוב אומרים [ברכות לג:] "ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת". ובאור חדש פ"א [שצח:] כתב: "כי שביעי הוא מלשון שביעה, מפני שמספר הזה יש בו שביעה, ואין בו חסרון. וזה בארנו בכמה מקומות כי הגוף הגשמי יש לו ששה צדדין, הם המעלה והמטה וד' רוחות. ועדיין אינו שבע, כי עוד יש בו שביעי, והוא כנגד נקודה האמצעי, ואז המספר הזה שבע, שהוא נגד ששה צדדין והאמצעי בניהם, ואין עוד חסרון. ולכך השם יתברך השלים את עולמו ביום הז', שאז היה העולם שבע ושלם, ולא היה עוד חסרון" [ראה למעלה פל"ט הערה 133]. ובעוד שכאן מבאר את קדושת יום השביעי במה שיום השביעי היא הנקודה האמצעית, הרי בגו"א בראשית פ"ב אות ה [נד.] תלה זאת בנקודה אחרת, וכלשונו: "כי קדושת השביעי בשביל שהוא ראוי לקדושה בעצמו, כי השביעי לעולם נבחר, כי הוא נגד 'ערבות', הרקיע השביעי, שהוא כסא כבודו קדוש ומקודש [חגיגה יב:], לכך השביעי נבחר לעולם". ודבריו בגו"א [שהרקיע השביעי נבחר מחמת כסא הכבוד] יתבארו על פי מה שכתב רבי צדוק הכהן [פרי צדיק פרשת בהעלותך אות ב], וז"ל: "ועל זה אמר משה רבינו ע"ה לאהרן שבהדלקת המנורה יהיה המכוון שלו שמי שיעמוד מול פני המנורה, היינו מי שיכין עצמו לקבל אור תורה שבעל פה... 'יאירו שבעת הנרות' [במדבר ח, ב], היינו הנר האמצעי שהוא שבת, מדת מלכות בת שבע, שכלול מכל שבעת הנרות". ושם פרשת בראשית, אות ה, כתב: "וכן שבת הזמן לזכות לתורה, דכולי עלמא בשבת נתנה תורה [שבת פו:], וכן התורה שבעל פה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש [ח"א מז:] 'יום השביעי' [בראשית ב, א] דא תורה שבעל פה, דאיהו יום שביעי. והיינו מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה [תקו"ז יז.]". וראה להלן הערה 192.
(26) בא לבאר את הזמן של שנה, וכיצד הוא מקביל אל העולם ["כי הזמן יש לו יחוס אל הגשם" (לשונו למעלה לאחר ציון 10)]. ועד כה ביאר את הזמן של יום השביעי, וכיצד הוא מקביל לנקודה השביעית האמצעית של הגשם. ומעתה יבאר שהזמן של שנה נקבע באופן אחר מהזמן של שבוע, ולכך היחוס של השנה לגשם יהיה שונה מיחוס השבוע לגשם.
(27) פירוש - שס"ה ימי השנה הם משוערים על פי מהלך החמה. ואמרו חכמים [מכות כג:] "שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה". והרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ט ה"א כתב: "שנת החמה... היא שלש מאות חמשה וששים יום ורביע יום". ונאמר [בראשית מ, יב] "שלשת השריגים שלשת ימים הם", ופירש רש"י [שם] "שלשת ימים הם - סימן הם לך לשלשת ימים". ובגו"א שם אות י [רעא.] כתב: "ואם תאמר, ג' חדשים או ג' שבועות. זה אינו, כי הגפן הוא מוציא השריגים, וכן השנה שהוא שנת חמה, ממנה הם הימים. אבל אין החודש נעשה מן סבוב החמה [אלא בסיבוב הלבנה]. ושבוע גם כן אינו תולה בחמה, שאין ניכר תשלום מספר ימים שבעה בחמה. רק הימים משוערים בחמה, ופשוט הוא". וראה להלן הערה 35.
(28) לשונו בבאר הגולה באר הרביעי [תעו:]: "כאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו''. ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים. והוא יתברך מושל על כל, מכל מקום יש לשמש שֵם ממשלה" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 419, והקדמה שלישית הערה 49]. ושם בבאר הששי [רד:] כתב: "כי באו להודיע בזה עניין החמה ומהותה, כי היא מיוחדת מושלת בתחתונים" [הובא למעלה פ"ד הערה 123]. ובהמשך הבאר שם [רח.] כתב: "כי החמה יש לה ממשלה ומלכות בעולם התחתון". ובתפארת ישראל פ"ד [עא:] כתב: "כי השמש מלך עולם הטבע, ועולם הטבע מסודר תחתיו. וכמו שתמצא מבואר מן הכתוב, שכאשר ירצה להזכיר כל העולם יאמר 'תחת השמש', וכדכתיב [קהלת א, ג] 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש'. [שם פסוק ד] 'וראיתי כל אשר נעשה תחת השמש', וכן תמיד" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 74, ופי"ח הערה 36]. ובנצח ישראל פי"ז [שפז.] כתב: "כי השמש הוא מלך ומושל בעולם הזה". ובנתיב האמונה פ"ב [א, רט:] כתב: "החמה הוא מלך בצבא השמים".
(29) רש"י ר"ה ב. "רגלים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך, משנה שעמד בה המלך". וראה להלן הערה 34.
(30) והמנין גופא הוא סידור הדבר, שממיין את הפרטים בצורה מסודרת [כמו שביאר מו"ר זצ"ל באפיקי מים על ספירת העומר ושבועות, ענין ז]. לכך מונין למלך, כי תולים מעשה הסידור [המנין] במסדר [המלך]. ואודות שהמלך הוא מסדר הכל, כן כתב באור חדש פ"א [רמט:], וז"ל: "קשה, שהיה לו לכתוב 'ויהי בימי המלך אחשורש', ולא זכר אותו בשם 'מלך [אלא נאמר (אסתר א, א) "ויהי בימי אחשורוש"]... כי המעשה עצמו שעליו באה המגילה, מה שאירע לישראל, היה דבר שנוי, שאין ראוי למלך שיתן אומה שלימה להשמיד ולהרוג, והוא דבר שאינו לפי השכל... על זה אמר 'ויהי בימי אחשורש', כלומר מעשה המגילה שהיה הכל יוצא מסדר הראוי, דבר זה היה ראוי אל 'אחשורש'... ולא שייך להזכיר 'מלך', אשר המלך הוא הסדר, ומסדר את הכל". ובתפארת ישראל פ"ד [עב.] כתב: "כמו המלך שהוא שומר את הסדר לבלתי יצא אחד מן הסדר הראוי". ובהמשך הפרק [פב.] כתב: "מלך שומר הסדר שלא ישתנה, כמו שהוא ענין המלך". ובנתיב הזריזות פ"א [ב, קפב.] כתב: "בעלי חיים... יש להם סדר במין שלהם בטבע, וכמו שיש למין האדם מלך מסדר עניניהם, כך יש לכל המינים שנמשכים אחר הסדר בעצמם, והטבע הוא מלך שלהם, עד שעניניהם מסודר... כי אין המלך רק סדר המין". ובח"א לגיטין ו: [ב, צא.] כתב: "ואל יהא מעשה פילגש בגבעה קל בעיניך, כי היה... כאשר היו ישראל בלי מלך, ולא היה להם סדר. ולכך מעשה פלגש בגבעה כתיב בסוף ספר שופטים [פרק יט], אשר כל ספר שופטים מדבר בה מעשי ישראל כאשר היו בלי מלך". ובח"א לב"ב טז: [ג, ע:] כתב: "כי המלכות הוא הסדר אשר מקבלים מן המלך, וקודם שבא המלכות אל העולם, היה ההעדר אל זאת המדריגה, ולא היה שום סדר". ובח"א לסנהדרין צה. [ג, קצה.] כתב: "ענין המלך... מסדר את העם בסדר הראוי". ובח"א לחולין נז: [ד, צה.] כתב: "כי השם יתברך ברא המינים ונוהגים עניניהם אחר המושכל הראוי. ולא שידעו ויבינו ויש בהם דעת, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשך אחר המושכל. וכמו שאמרו ז"ל [עירובין ק:] למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, דרך ארץ מתרנגול... וכמו שיש לאדם מלך שהוא מסדר עניניהם במוחש, כך יש לכל מין ומין מלכות. ואין הפירוש שיש להם מלך ממש מולך עליהם, רק שהטבע שבהם נמשך אחר מלכות, שכמו שהמלך מסדר בני אדם, כך המין בטבע... נמשך אחר זה. וזהו המלך שיש להם, ונמצא שיש להם מלך מצד הטבע, שהוא מנהיג אותם כמו שראוי". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכז.] כתב: "המלך הוא מסדר הכל... המלך הוא עצם הסדר". ובדרשת שבת הגדול [רז.] כתב: "כי כאשר תראה סדר במדינה תדע כי יש מלך מסדר הכל, וכאשר אין סדר להם, תדע כי אין להם מלך". וראה להלן פמ"ז הערה 496. ומה שכתב כאן "המלך מסדר ומקיים המשך המציאות", כי הסדר שומר על הדבר המסודר, ובהעדר סדר יפסד הכל. כי "כל אשר תחת הסדר יש בו שמירה" [לשונו בנתיב הלשון פ"ג (ב, ע.)]. לכך המלך הוא "מקיים המשך המציאות". ובתפארת ישראל פ"ח [קלג:] כתב: "כל אשר יוצא מן הסדר מביא לו זה אבוד הנפש לגמרי". ובנתיב התורה פ"ד [קצח:] כתב: "כל אשר הוא יוצא מסדר העולם הוא בטל לגמרי, ואין לו קיום". ובח"א לשבת יא. [א, ב:] כתב: "כאשר דבר יוצא מן הסדר, דבר זה חורבנו ובטולו". ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רז.] כתב: "דבר זה הפסד גמור כאשר יוצא מן הסדר". וצרף לכאן שנאמר [אסתר ב, כא-כב] "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משומרי הסף ויבקשו לשלוח יד במלך אחשורש ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". ובאור חדש שם [תקפו.] כתב: "ויש לשאול, למה עשה מרדכי זה, שהיה מציל הרשע, הרי אם נותנים לו סם המות, היה מציל את אסתר... כי לכך היה מרדכי מזהיר אותו, אף שהיה מן הסברא שלא יהיה חס עליו כדי שיוציא אסתר מתחת ידו, מכל מקום מפני כי השם יתברך הוא שומר את העולם, ומעמיד המלך לשמור העולם, ולכך אמרו [אבות פ"ג מ"ב] 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. ומכל שכן שיש להגיד עליו אם אחד רוצה להמית אותו" [ראה למעלה הקדמה שניה הערות 68, 355, הקדמה שלישית הערות 74, 253, פ"ג הערה 78, פי"ח הערה 36, פכ"ג הערה 9, פל"ד הערה 69, פל"ח הערה 101, פמ"א הערות 92, 100, ופמ"ג הערה 129].
(31) לשונו בתפארת ישראל פ"ד [עב.]: "השמש היא שמירת סדר עולם הטבע במהלכה ובתנועתה, במה שהוא מושלת בעולם הטבע. וכמו המלך שהוא השומר את הסדר לבלתי יצא אחד מן הסדר הראוי, כך השמש שהוא המושל על עולם הזה, וכדכתיב [תהלים קלו, ח] 'את השמש לממשלת ביום', והוא השומר סדר העולם לבלתי יחליף וימיר את סדר הראוי, ויעמוד על עמדו" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 74]. ובנצח ישראל ס"פ טז [שעט:] כתב: "וכאשר זרחה לו השמש [ליעקב אבינו (בראשית לב, לב), שאז נתרפא יעקב מצלעתו (רש"י שם)], אשר השמש סדר העולם, כי השמש מושל בעולם, והשמש סדר העולם, והסדר מרפא את יעקב מצלעתו. וכאשר יעקב צלע על יריכו, אז יש כאן שנוי בסדר העולם... ולפיכך השמש, שהוא מנהיג סדר העולם, מרפא את יעקב מצלעתו, עד שהעולם חוזר לסדר שלו".
(32) פירוש - המשך הזמן הוא המשך המציאות, וכפי חילופי הזמן כך הם חילופי המציאות. ובנצח ישראל פכ"ז [תקנט:] כתב: "כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה, ומתחלק אל אמצע ואל סוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים" [הובא למעלה הערה 13, ולהלן הערה 38]. ובאור חדש פ"א [תמב.] כתב: "פירוש 'יודעי העיתים' [אסתר א, יג], פירוש שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חליפי הזמן. ולכך אמר 'יודעי העתים', כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים. ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. וזהו 'יודעי העיתים', כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם... וזהו עניין הזמן, וכיון שהם יודעים עניין הזמן, גם כן הם יודעים הדברים שהם תחת הזמן באמיתת שלהם". ובנצח ישראל ר"פ כז [תקנח.] כתב: "בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. וכמו שאמר שלמה 'לכל זמן ועת לכל חפץ'... למדנו שכל הדברים הם מתחדשים בזמן המיוחד להם". ובדר"ח פ"ד מ"ד [פז:] כתב: "כל דבר הוא תחת הזמן" [ראה למעלה פכ"א הערה 16, פכ"ט הערה 94, פל"ב הערה 76, פל"ו הערות 37, 46, ולהלן פנ"א הערה 142]. וכאמור, הזמן תולה בתנועת החמה, וכמבואר למעלה הערה 17. והפחד יצחק ר"ה מאמר כז אות ז כתב: "מפורש הוא בכתוב כי תפקידם של צבא השמים הוא לשמש מקור למציאות הזמן, שנאמר [בראשית א, יד] 'והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים'... משתייכת היא מציאות הזמן לצבא השמים". ולמעלה פל"ו [תרנד.] העיר שבכל ההגדה, המקום היחידי שמצויין בו שהקב"ה הוא "מלך מלכי המלכים" הוא אך ורק בביאור ענין המצה; "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". וביאר שם כי המצה נובעת מכך שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן, ומדריגה נבדלת זו מתבטאת במלים "מלך מלכי המלכים", יעויין שם. והביאור בזה, שהנה יש לשאול, לְמָה הכוונה כשאנו אומרים "מלך מלכי המלכים", ומה היה חסר אם היינו אומרים "מלך המלכים", דעל מה מוסבת תיבת "מלכי". המפתחות לכך נמצאים בביאור דברי הגמרא [ע"ז ד:], שאמרו שם "אימת רתח [מתי הקב"ה זועם על העולם]... תנא משמיה דרבי מאיר, בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, מיד כועס הקב"ה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תעד.] הביא מאמר זה, וכתב: "העבודה זרה וכיוצא בו נמצא לשון 'חרון אף'... עיקר 'חרון אף' נאמר על דבר שהוא מתנגד לו. וכאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו''. ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים... וכאשר בני אדם אינם עוברים את העולם הטבע לעבוד את ה', כמו שראוי לעשות, רק הם נשארים בעולם הטבע, ולא יביטו את אשר פעל ועשה כל אלה, רק די להם בעולם הזה, ואין מקשרין עולם הזה בו יתברך, הנה יש כאן עבודה זרה... וכאשר משתחוים לחמה, הרי דבר זה שנוי סדר העולם, שהם מנתקין הקשור הזה, שצריך לקשור השמש במלך מלכי המלכים, שהוא מושל על כל". הרי שנקט בתואר "מלך מלכי המלכים" להורות שהקב"ה הוא מלך על החמה והלבנה, שהם המלכים ומושלים בעולם השפל. וכן מדויק מלשונו בנתיב אהבת השם פ"ג [ב, כז:], וז"ל: "אמרו במדרש [פרקי דרבי אליעזר פ"ו] כי על השמש כתובים ג' אותיות משמו של הקב"ה. וכל זה מפני כי השמש מקלסת שמו תמיד, ולכך שם ה' עליה... כי השמש הוא מלך בצבא עליונים, לכך שם ה' עליה, שלא יהיה נראה כאילו חס ושלום אין כאן מלך מלכי מלכים, לכך שם ה' עליה". והמלכות שיש לחמה היא שלטון הזמן, וכמבואר כאן. וזהו שאומרים בתפילת "עלינו"; "שהם משתחוים להבל ולריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". לאמור, לאחר שנאמר שהאומות משתחוות לצבא השמים [השורש לכל ע"ז (ראה למעלה הקדמה שניה הערה 376)], מדגישים אנו שלא כצורינו צורם, אלא הוא "מלך מלכי המלכים" [מפי בני האברך המופלג הרה"ג רבי משה יונה שליט"א]. נמצאת אומר שכאשר הנך רוצה להורות שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן, הנך אומר שהוא "מלך מלכי המלכים". וכן אומרים [יוצרות לשבת הגדול] "אתה הוא מלך מלכי המלכים, מלכותו נצח". לכך בכל ההגדה, המקום היחידי שמצויין בו שהקב"ה הוא "מלך מלכי המלכים" הוא אך ורק בביאור ענין המצה, כי המצה היא תולדה מובהקת מהא שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן, וכמו שנתבאר למעלה. והרציתי דברים אלו למו"ר זצ"ל, וקלסם [הובא למעלה פל"ו הערה 48].
(33) כפי שאמרו חכמים [חולין ס:] "אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". ובח"א לשבועות ט. [ד, יא.] כתב: "השמש מושל בעולם התחתון כמו מלך, וכן הירח שהוא מושל בלילה, אין ראוי שיהיו שוים, ויהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד... השמש והירח שניהם מושלים בעולם, זה ביום וזה בלילה, והיום והלילה שניהם הם יום אחד, ואם כן השמש והירח הם שני מלכים משתמשים בכתר אחד". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תסח:] כתב: "הירח מלך תתאי". ובח"א לר"ה כה. [א, קכז:] כתב: "כי מלכות דוד דומה אל מלכות הירח; מה הירח הוא נקרא [בראשית א, טז] 'קטון', גם כן דוד נקרא קטון [ש"א יז, יד] 'ודוד הוא הקטון'".
(34) כמו שאמרו חכמים [חולין ס:] "אמר לה [הקב"ה לירח] זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תסח.] כתב: "וכמו שמונין למלך, כך מונין לירח, שהוא מלך... ואנו מונין לה כמו שמונין למלכים". ולמעלה הקדמה שלישית [קלד.] כתב: "החמה והלבנה, שאלו שני דברים הם המושלים". וכן נאמר [בראשית א, טז] "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגו'". וכן אומרים על המאורות [תפילת שחרית דשבת] "כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". ובבאר הגולה באר הרביעי [שמו.] כתב: "שני מושלים בעולם; החמה ביום, וירח בלילה". ובהמשך שם [תעו:] כתב: "כאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו''. ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים". ובגו"א בראשית פל"ח אות כו [רנז.] כתב: "כי שני הבנים, פרץ וזרח, דומים ללבנה וחמה, ששניהם הם מושלים ומלכים בעולם". ובדר"ח פ"א מי"ח [תכג:] כתב: "וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר'. והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים". ובנתיב השלום פ"ב [א, רכב.] כתב: "לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, אשר הם מתנועעים תנועה תמידית מהירה. והשמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים על ידי תנועתם. וכדכתיב [תהלים קלו, ח-ט] 'את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה'". ובח"א לסנהדרין קי. [ג, רסו:] כתב: "השמש והירח הם המושלים בצבא השמים, ואם אין השמש והירח פועלים, כל הנמצאים בטלים. ולכך תולה הכל בשמש וירח שהם מושלים, וכדכתיב 'השמש לממשלת היום ואת הירח והכוכבים לממשלת בלילה'" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 49].
(35) נאמר [בראשית מ, יב] "שלשת השריגים שלשת ימים הם", ופירש רש"י [שם] "שלשת ימים הם - סימן הם לך לשלשת ימים". ובגו"א שם אות י [ער:] כתב: "ואם תאמר, ומנא ידע [יוסף] כי הם ג' ימים, שמא ג' שנים. ונראה לומר, כי אם היו ג' שנים היו ג' גפנים [מחולקים, ולא ג' שריגים, שהם ג' זמורות של גפן אחת], דאין שנה זו יש לו חבור אל שנה אחרת. אבל אם הם ג' ימים, היה גפן אחד, שהוא דומה אל שנה אחת, ובו ג' שריגים, והם דומים לג' ימים בשנה" [ראה למעלה הערה 27]. ובאור חדש פ"ט [תתתיז:] כתב: "ימי השנה הם כמו פרורים קטנים, שנחלק אליהם השנה". ובפחד יצחק ר"ה מאמר יד אות ז, כתב: "המחזור הזה של זמן כלליות העולם כולל הוא בתוכו המון מחזורים קטנים המשקפים בזעיר אנפין את תהלוכותיו של המחזור הגדול הכללי. כל מציאותה של אותה תקופת זמן הקרויה 'שנה' אינה אלא מחזור קטן המשמש בבואה פרטית לתנועת הגלגל של הזמן הכללי" [ראה להלן הערה 38]. והואיל וכן, ברי הוא שכל שנה ושנה עומדת לעצמה ואינה מתחברת לשנה אחרת, כי השנה לכשעצמה הינה מחזור קטן של כל הזמן הכללי. ובנצח ישראל פנ"ה [תתס:] כתב: "כאשר ישראל הם הכל... והם מתדמים אל השנה שהוא הכל". דוגמה לדבר; נאמר [דברים כו, ג] "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו", ופירש רש"י [שם] "הגדתי היום - פעם אחת בשנה, ולא שתי פעמים". ובגו"א שם אות ח [תה:] כתב: "פעם אחת בשנה. דאם לא כן, 'היום' למה לי". ולכאורה יקשה, מנין ש"היום" מורה על שנה, ולא על שבוע או חודש. אלא הביאור הוא כדבריו כאן, שכל שנה ושנה היא יחידת זמן בפני עצמה, ולכך "היום" בא למעט מועד אחר לגמרי שהוא בעל הויה אחרת לגמרי, וזו שנה אחרת. אך שבוע אחר או חודש אחר אינו נחשב למועד אחר לגמרי. וצרף לכאן מאמרם [ר"ה ב:] "יום אחד בשנה חשוב שנה". ובח"א למנחות צט: [ד, פז.] כתב: "דע, כי פירוש דבר זה כמו שאמרו [פסחים ד.] מקצת היום כמו כולו, ומקצת השנה כמו כל השנה. וטעם דבר זה אשר נחשב המקצת כמו הכל, מפני כי היום הוא אחד, והלילה הוא אחד, ולפיכך מקצת היום כמו כולו נחשב. ואף על גב שלא נחשב כולו מצד הזמן, אבל מצד צורת היום נחשב מקצת כמו כולו, דאינו תולה בהמשך הזמן, שלא יהיה נחשב יום אלא שיהיה י"ב שעות, שזה אינו, רק נחשב יום אפילו מקצת". וכן השנה היא צורת זמן אחת, ולכך יום אחד בשנה חשוב שנה.
(36) פירוש - הואיל וזמן של "שנה" הוא בריאה בפני עצמה, והוא הכל, ואינו חלק מבריאה אחרת, לכך ניתן להשוותו לבריאת העולם, שגם העולם הוא בריאה בפני עצמו, והוא הכל, ואינו חלק מבריאה אחרת. ושויון זה יעשה מחמת ש"הזמן יש לו יחוס אל הגשם" [לשונו למעלה לאחר ציון 10]. ובספר היצירה פ"ו מ"א אמרו ש"עולם שנה נפש" מקבילים זה לזה. ודבריו כאן נסובים על "עולם שנה".
(37) יש מאין, ולפני שנברא העולם הוא לא היה קיים, נמצא שהתחלת העולם היא "שנמצא נברא". וזו הדעה באה לאפוקי מכפירת היוונים שהעולם קדמון [ראה למעלה הקדמה שניה (מט:), ופל"ט הערה 47]. ובספר מנחת קנאות פ"י כתב: "אתחיל לדבר מעיקר השני, והוא אמונת החדוש, והוא לידע שהעולם נתחדש אחר שלא היה, והשם יתברך חדשו מן האפס הגמור ומן העדר המוחלט, והוציאו מן האין ליש ברצונו הקדמון... להוציא מלבם של כופרים מאמיני הקדמות, ואומרים כי העולם מחויב המציאות מאתו יתברך" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 41]. ולמעלה פ"ה [רנד.] כתב: "כל התחלה, לפניה וסמוך לה העדר, שבשביל כך הוא התחלה". ולמעלה ר"פ לד [תקפד:] כתב: "העולם נמצא אחר שהיה נעדר". ובח"א ליבמות טז: [א, קכט:] כתב: "העולם יש לו התחלה בבריאה, ויש לו תכלית. לכך התחלת הבריאה נקרא [תהלים לז, כה] 'נער הייתי', ותכלית העולם הוא נקרא 'זקן' [שם]. לפיכך אמר [יבמות טז:] 'פסוק זה שר העולם אמרו', שאין בהנהגות כל ימי העולם, מן הילדות עד הזקנה של עולם, שיהיה [תהלים שם] 'צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'". ובדר"ח פ"ד מי"ז [שסא:] כתב: "ואל יקשה לך, למה צריך אל עולם הזה, יברא העולם הבא בלבד. כי דבר זה אינו קשיא, כי חסרון העלול הוא נראה בעולם הזה, שהוא התחלה, ואחר כך יושלם. כי אף שראוי מצד הפועל שתהיה הפעולה מתיחסת בשלימותה אל הפועל, דבר זה מצד הפועל, שכל פעולה ראויה שתהיה מתיחסת אל הפועל. אבל מצד הפעולה עצמה, שהוא עלול, הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה. ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והוא עולם הזה. עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר, שהוא ראוי אל הפעולה מצד עצמה... דומה בזה אל האדם הנולד, שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל. ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה [ש]הוא קטן ופחות. ואחר שהתחיל לגדל, עד אחר כך יתרומם. וכן הוא העולם, אין ראוי שיהיה העולם הבא בתחילה. וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחלתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדולו. אבל בתחלה הוא קטן, ואין לו המעלה שמגיע אליו בסוף" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 54, פ"ה הערות 25, 130, פי"ח הערה 22, ופל"ד הערה 6, ולהלן פנ"ב הערה 62. וראה למעלה הערה 15].
(38) כי "שנה" היא זמן, ולזמן יש התחלה, אמצע וסוף. ואודות שכלליות הזמן מתחלקת לשלשה חלקים אלו [והשנה היא בבואה לכלליות הזמן (כמבואר למעלה הערה 35)], כן כתב בנצח ישראל פכ"ז [תקנט.], ויובא בהערה 40. ובגו"א במדבר פכ"ב אות מא [שעח:] כתב: "כי הזמן יש לו ראשית אמצעי וסוף". ובח"א לר"ה טז. [א, קא.] כתב: "כי השנה יש לו ג' חלקים; מצד חלק הראש, ומצד חלק האמצעי, ומצד הסוף" [ראה למעלה הערות 13, 15, 32].
(39) רש"י [שמות כג, טו] "חודש האביב - שהתבואה מתמלאת בו באביה. 'אביב' לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות". הרי "אביב" הוא מלשון אב והתחלה. וכן כתב הרד"ק בספר השרשים, שורש אב. והראב"ע [שמות יג, ד] כתב: "פירוש 'אביב' כמו בכור, כי הוא מגזרת 'אב', שהוא כמו ראשון לאשר הוליד". ושוב כתב הראב"ע [ויקרא ב, יד] "אביב - נקרא כן בעבור שהוא ראשון, והוא מגזרת 'אב'". ובנצח ישראל פס"ב [תתקלח:] כתב: "השאור ראוי לבטל ביום ראשון של פסח, כי השאור אינו ראוי לאכילה, והוא כלו פסולת, כמו שהוא השאור באמת. וראשון של פסח, שהוא התחלת הויות העולם, כי הוא חודש האביב, ובזמן הזה ראוי לבטל הפסולת מן העולם, ולבער אותו, כמו השאור והחמץ" [ראה להלן הערה 147]. ובח"א לר"ה טז: [א, קא:] כתב: "האביב הוא הפועל שהוא גומר את הדבר עד שהוא אביב, וזה נגד הויה" [ראה להלן הערה 118]. ובגו"א במדבר פכ"ב אות מא [שעט.] כתב: "החורף אינו בכלל הזמן, כי הוא העדר והפסד הצמחים". ובח"א לנדרים מא. [ב, יט:] כתב: "האילן הזה שבא עליו הפסד בימות החורף, עד שהעלים נפסדים, והוא בעצמו גם כן מקולקל. כאשר נתרפא מחוליו בחודש ניסן, אז הוא חוזר לקבל כח מן השורש, ומתחדש כבראשונה". לכך האביב נחשבת להתחלת זמן השנה, כי החורף שקדם לה אינו בכלל הזמן. וראה להלן הערות 76, 129.
(40) דוגמה ליחס שבין התחלת ההויה לשלימות ההויה נמצאת בשלשה מקומות בדבריו בנצח ישראל, שביאר שיש ג' נקודות; התחלה, אמצע, ושלימות הדבר [וכאן לא הזכיר אמצע]; (א) שם פכ"ז [תקנט.] כתב: "בפרק חלק [סנהדרין צז.], תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח... ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים... וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה, ומתחלק אל אמצע, ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו. שאין ספק כי ההתחלה הוא מחולק מן האמצעי, והאמצעי מחולק מן הסוף, כי כל אחד ואחד יש לו גדר בפני עצמו. ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו. כי זמן כל ימי עולם הוא ו' אלפים, כדאיתא התם [סנהדרין צז.] אמר רב קטיני, שית אלפי שני הוי עלמא... ומאחר שימי עולם שית אלפי שנה, חילק אותם לג' חלקים... ההתחלה והאמצע והסוף. וקאמר 'שני אלפים תוהו' נגד התחלה, שכן ההתחלה עדיין אין בו דבר, וזה מסגולת ההתחלה, שאין בו דבר ממש. ואמר 'שני אלפים תורה', כי הזמן האמצעי מיוחד לתורה... מפני שהאמצעי אינו גשם, כי כל גשם יש לו רחקים, והאמצעי אין לו רוחק, לכך מתייחס הזמן האמצעי, שאין לו רוחק, אל בלתי גשמי, כמו התורה, שאין שייך בה גשמות כלל. ו'שני אלפים ימות המשיח', פירוש הזמן האחרון הוא מיוחד לימות המשיח, כי הזמן האחרון הוא ההשלמה, שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה. ולכך הזמן האחרון מתייחס אל המלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם... ולכך ראוי שיהיה מלך המשיח, שהוא המשלים, בסוף הזמן, שאז מסוגל אל השלמות ביותר" [הובא למעלה בקצרה הערה 15]. (ב) שם פמ"ג [תשמו.] כתב: "ובפרק חלק [סנהדרין צח:], אמר רב, לא אברא עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר, למשה. ורבי יוחנן אמר, למשיח, עד כאן. וביאור מחלוקתם, כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר ההתחלה נמשך הכל. ויש בחינה שאמצע הדבר הוא עיקר הדבר, במה שעיקר הדבר הוא גוף הדבר, והוא האמצע, לא ההתחלה והסוף. והבחינה השלישית סוף הדבר, ששם השלמת הדבר, ראוי שיהיה עיקר כאשר נשלם. ולדעת שמואל לא נברא העולם רק למשה, מפני שאז היה התחלת ישראל, שהם עיקר העולם, ולא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל [ראה להלן פמ"ז הערה 283]... ולפיכך סבירא ליה שלא נברא העולם אלא למשה, שהוא עיקר, מפני שהוא ההתחלה, ואחר התחלה ימשך הכל. ולרב לא אברא עלמא אלא לדוד, מפני שהעיקר הוא גוף הדבר. וכאשר היה דוד מלך על ישראל, היו ישראל במעלתם היותר עליונה. וזה ראוי שיהיה עיקר, כאשר היו ישראל במעלתם העליונה. ולדעת רבי יוחנן לא נברא העולם אלא למשיח, מפני שאז יהיה העולם בשלימותו האחרון, שלא נמצא בעולם חסרון, רק הכל בשלימות. וראוי לדבר זה דבר שהוא עיקר, שכל דבר נמצא בשביל שלימותו, כי זהו צורתו". (ג) שם פנ"ז [תתפא:] כתב: "ידוע כי כל דבר בעולם מתחלק אל שלשה חלקים, שאין זה כזה; כי נחלק להתחלה, ואמצע, וסוף. ולכל אחד יש בחינה בפני עצמו. ואין ספק כי הבחינה מצד התחלתו הוא זולת הבחינה שהוא מצד השלמתו, ושניהם זולת הבחינה בחלק שאינו נחשב התחלה ולא נחשב השלמה, והוא כמו אמצעי. ובודאי כי יש בישראל בחינה שיאמר עליו דבר זה הוא התחלת ישראל. ואין ספק שיש בחינה בישראל שהוא מצד השלמת ישראל. וכן יש בהם בחינה מצד דבר שאינו נחשב התחלה ואינו נחשב השלמה" [ראה למעלה פ"ט הערה 247, פכ"ה הערה 101, פכ"ט הערה 89, ופרק זה הערה 15].
(41) לשונו להלן [לאחר ציון 81]: "כל זמן שהיא [התבואה] מחוברת בארץ נחשב זה השפעה שנמצא מאתו יתברך, אבל הקצירה שהוא כאשר נשלם הפרי ונקצר, וזה כאשר נשלם על תכלית שלימותו, זהו שלימות הויה", ושם הערה 82.
(42) לשונו למעלה פ"ח [שפה:]: "כי אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל". ובתחילת דרשת שבת הגדול [קצג.] כתב: "ויש להקשות על מדרש זה [שמו"ר יז, א] מה ענין השירה והקילוס שנותנים הדשאים, ואיך נותנים קילוס להקב"ה. אבל המדרש הזה בא לומר כי אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שאם כן היה נראה ח"ו שיש דבר זולת השם יתברך. וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין הפירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירוש כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן, לא היה נברא אותו נברא בעולם, רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד', כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר השם יתברך... וזהו הקילוס הזה שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה שיש בהן מן הפאר, שנבראו בתכלית השלימות. וכמו שתקנו חכמים ז"ל בברכות כשהאדם יוצא בחודש ניסן ורואה אילנות מלבלבין, מברך 'ברוך שככה לו בעולמו' [ראה ברכות מג:]. והנה שבח הקב"ה מכל יצורי עולמים. ואל יחשוב אדם כי בקטנים, כמו השרצים, אין נראה בהם שבח יוצר הכל. אדרבה, כי בקטנים יותר נראה שבח יוצר הכל, אשר ברא בריאה כמו זאת, כמו שתמצא מינים שפלים פחותים אשר בהם נראה שבח יוצר הכל" [ראה להלן הערה 215]. ובדר"ח פ"א מ"ב [קצ:] כתב: "כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו'. כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות, כי אם אשר הוא אל השם יתברך, עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל באמרם [יומא לח.]; כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר [ישעיה מג, ז] 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ונאמר 'כל פעל ה' למענהו'. כי אם נמצא לעצמו, הרי יש חס ושלום דבר זולת השם. ובמה שהוא לכבוד השם יתברך לעבדו, הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר [אבות פ"א מ"ב] 'ועל העבודה'. כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו, שיאמר חס ושלום שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני... כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו". וכן הוא שם פ"ג מ"ז [קפז.]. ובנתיב העבודה פי"ד [א, קכא.] כתב: "הכל נברא לשמש את השם יתברך, כי הכל ברא לכבודו יתברך [כתובות ח.]. כי מן הנבראים כלם ומבריאתם נראה כבוד מעשיו" [הובא למעלה פ"ח הערה 105, פי"ד הערה 64, פכ"ב הערה 23, פל"ו הערה 92, ופמ"ד הערות 38, 143. וראה להלן הערה 69, ופמ"ז הערות 92, 517].
(43) אודות שהעולם ישוב ויאסף אל ה', כן כתב בכמה מקומות. כגון, בדר"ח פ"א מי"ח [תנט.] כתב: "כי העולם הזה הוא בא מן השם יתברך, ואליו שב כאשר הושלם". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פד.] כתב: "כי התמידים שצוה השם יתברך [במדבר כח, ב-ח] להודיע כי העולם הזה שב ומתקרב אל השם יתברך. ואם לא שב אל השם יתברך, לא היה אל העולם קיום בעצמו. רק הוא שב אל השם יתברך, ולא נברא שיהיה לעצמו... העולם הזה, כמו שהושפע מן השם יתברך, כך שב אל עילתו". ובח"א למנחות קי. [ד, פט:] כתב: "כי כבר התבאר בחבור גבורות השם [כאן ולהלן ר"פ סט] כי העולם הזה שב אל עלתו, ואי אפשר רק כך, כי ממנו יתברך הושפע העולם, ואליו יתברך הוא שב". ובאור חדש פ"ג [תרנו.] ביאר שזהו ההבדל בין ישראל לאומות, שישראל בסופם שבים אל ה', ומכך נובעת נצחיותם, לעומת האומות שסופן אצל עצמן, ולכך אינן בנות נצח. וראה להלן הערות 51, 71.
(44) כמו שנאמר [שמות כג, טז] "וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה".
(45) כמו שנאמר [שמות לד, כב] "וחג האסיף תקופת השנה", ופירש רש"י [שם] "וחג האסיף - בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו [דברים כב, ב] 'ואספתו אל תוך ביתך'. תקופת השנה - שהוא בחזרת השנה בתחלת השנה הבאה. תקופת - לשון מסיבה והקפה". ו"תקופת השנה" מורה בפרט על החזרה לנקודת ההתחלה.
(46) פירוש - אין לבריאה של "שנה" עמידה בעצמה, אלא היא חוזרת ונאספת אל יוצרה.
(47) בהמשך הפרק [לאחר ציון 73].
(48) ההתחלה [חג האביב], ההשלמה [חג הקציר], והחזרה [חג האסיף].
(49) לשונו למעלה בהקדמה ראשונה [כט:]: "נמצא השם יתברך לזולתו, שהרי המציא אותם". ובדר"ח פ"א מ"ב [קעז:] כתב: "השם יתברך הוא מחויב המציאות, והנמצאים שנמצאו מאתו, ובודאי יש לאדם יחס אל בוראו במה שבראו השם יתברך, והאדם נברא ממנו. וראוי שיהיה שומר היחס הזה, ואם אין שומר היחס הזה הרי אין בריאתו לכלום". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנא.] כתב: "העולם הזה, שהוא עלול מן העילה, הוא השם יתברך, יש לעלול... חבור וקירוב אל העילה, כמו שיש לבן חבור וצירוף אל האב שבא ממנו. וכך השם יתברך, שהוא עילה אל העולם, יש אל העולם קירוב אל העילה". ובנצח ישראל פמ"ב [תשכט.] כתב: "כי במה שהעלול הוא מן העלה, יש כאן צירוף העלה אל העלול, כמו צירוף בן אל האב, ובבחינה זאת יש כאן צירוף גמור". ובח"א לב"ב צט. [ג, קכב:] כתב: "כי העלה והעלול מצטרפים ביחד, כמו שתראה האב והבן שהם מצטרפים, ויש להם חבור ביחד" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 74, ופכ"ג הערה 75]. וראה להלן הערות 54, 56, 194.
(50) הוסיף כאן תיבת "סבתו" ["העולם הוא חוזר ונאסף אל סבתו המקיים אותו"], ואילו עד כה כתב פעמיים "נאסף אל המקיים" [לאחר ציונים 42, 46], ללא הוספת תיבת "סבתו". ובביאור מרגניתא זו, ראה בסמוך הערה 52.
(51) לשונו בנתיב התשובה פ"ב [מד:]: "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך, ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך, אשר ממנו הוא נמצא, ואליו שבים כל הנמצאים, וזהו קיום שלהם, מפני שהם שבים אל השם יתברך... וזולת זה לא היה קיום אל העולם". ובח"א למנחות כט: [ד, עז:] כתב: "ודע כי גם אל כלל העולם יש לו השבה אל השם יתברך. כי כמו שהעולם בא מן השם יתברך, כך יש לו השבה אל השם יתברך, כי ממקום שבא, שמה ישוב. וכאשר שב אל השם יתברך הוא נבדל, שהוא שב מן מה שהוא גשמי אל השם יתברך. ולפיכך יש לה"א שבו נברא העולם תג [מנחות כט:], שמורה על שיש לעולם כתר" [ראה למעלה הערה 43, ולהלן הערה 71]. והוצרך להוסיף מלים אלו ["ובזה כל המציאות שב אל השם יתברך"], כי הרי מבאר כאן ששיבה זו נובעת מחמת "שהעולם נתלה בו יתברך, ואין לו קיום זולתו יתברך", לכך בהכרח ששיבה זו חלה על כל המציאות, משום שאי אפשר לשום נמצא שיהיה לו קיום זולתו יתברך.
(52) נראה שהביאור לשייכות בין הענין הראשון [שהנמצאים מושפעים מאתו יתברך] לענין השני [שהנמצאים שבים אליו יתברך] הוא שהענין הראשון מעמיד את יחס העולם להקב"ה כיחס המסובב לסבתו, ומחמת יחס זה גופא מתחייב שהעולם ישוב אליו יתברך. כי כבר השריש שאין שום נתק בין המסובב לסבה, אלא המסובב לעולם אדוק בסבה, לכך מחמת אדיקות זו בהכרח שלבסוף העולם יחזור להקב"ה. ואודות חבור המסובב לסבתו, כן כתב בהקדמה לנצח ישראל [א:], וז"ל: "במה שכל סבה ראוי שתמצא עם המסובב, ואם לא כן, לא היה סבה באמת. ואם אתה רואה סבה, והוא אינו נמצא עם המסובב, אינה סבה באמת. המשל... אם אתה רואה האב, שהוא סבה אל הבן, והאב מת והבן נשאר, אין עליך לומר... שהאב סבה גמורה אל הבן, אל תאמר כך, שהסבה הוא שצריך שיהיה נשאר עם המסובב, שאם הוא סבה אליו להיות נמצא, גם הוא צריך לקיומו... אין האב סבה אל הבן, אבל האב סבה אל זריעת הזרע, וזאת הסבה נשארת, כי אם אין האב אין כאן זריעת זרע. אבל הסבה המקיים הבן הוא הטבע שנתן השם יתברך אליו. כי איך יתכן שיתן הסבה יותר ממה שנמצא בעצמו בו, ואם היה האב סבה לקיום הבן, אם כן תמצא שהאב יתן לבן יותר ממה שיש בו, כי יתן קיום לבן אף אחר שמת האב בעצמו, ולבנו יש לו חיות אחר מיתת האב, ודבר זה אי אפשר שיתן דבר מה שלא נמצא בו. אבל סבת קיומו מסבה אחרת, הוא השם יתברך, אשר הוא סבת הכל, ואין סבה זולתו" [הובא למעלה פט"ז הערה 48, פי"ז הערה 68, פכ"ה הערה 21, ופל"ט הערה 157]. לכך הוצרך להוסיף למעלה [לפני ציון 50] תיבת "סבתו" ["ונאסף אל סבתו המקיים אותו"], מה שלא עשה בפעמיים הקודמות [כפי שהערנו בהערה 50], כי כאן בא להורות שמה שהעולם לבסוף חוזר אל הקב"ה אין זה דבר שנתחדש רק לבסוף, אלא הואיל והקב"ה הוא סבת העולם מתחילתו [והעולם מסובב מהקב"ה מתחילתו], לכך לבסוף העולם יחזור אל הקב"ה. וביחס שיש בין שתי ההצטרפיות האלו אל הקב"ה [מצד היותו יתברך התחלה אל הכל, ומצד שהכל שב אליו יתברך], הנה בנתיב העבודה פ"ג [א, פה.] ביאר שבנקודה זו גופא נחלקו התנאים [ברכות כו:] אם תפלות אבות תקנום, או כנגד תמידים תקנום, וכלשונו: "ויש לך להבין אלו דברים, דלרבי יוסי שאמר תפלות אבות תקנום סבר, כי התפלה היא הקירוב אל השם יתברך מצד שהשם יתברך הוא עלה לעולם, והאבות הם התחלה לעולם, לכך הם ראשונים שהשם יתברך עלה להם, ולכך האבות תפלות תקנום. ומר סבר כי הקירוב בזה הוא מצד כי העלול הוא שב אל עלתו, זו היא הקירוב הגמור שיש לעולם אל השם יתברך, ולכך כנגד קרבן תמידים תקנום, שהקרבן הוא מורה שהעלול שב אל עלתו יתברך".
(53) לשונו למעלה בכת"י [תצח.]: "כי אין שם ה' בא על דבר שאינו שלם". ובבאר הגולה באר הרביעי [תנא.] כתב: "ומפני שהוא יתברך מתחבר אל הנמצאים כפי שלימותם, שאין השם יתברך מתחבר אל דבר שהוא חסר. ודבר זה אמרו ז"ל במדרש [ב"ר יג, ג] 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים' [בראשית ב, ד], הזכיר שם מלא על עולם מלא. כי אין אל השם יתברך חבור אל דבר חסר". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קנו.] כתב: "השם יתברך שהוא השלם, אין שכינתו עם הדבר החסר". ובנתיב התורה פי"ח [תרצט.] כתב: "אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם, כמו שהוא יתברך בתכלית השלימות". ובח"א לשבת ל: [א, יד:] כתב: "אין השכינה שורה על דבר חסר, רק על השלם. ולפיכך כאשר נפשו אינו בשמחה, והיא בחסרון, אין השכינה שורה". ואמרו חכמים [שבת צב.] "אין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה", וכתב בח"א שם [א, מו.]: "דבר זה מבואר, כי אין ראוי שתשרה שכינה על דבר חסר, ולפיכך צריך אל כל אלו, שיהיה האדם שלם, ואז אפשר שתשרה שכינה עליו". ובזוה"ק ח"א רטז: איתא "שכינתא לא שריא אלא באתר שלים, ולא באתר חסר, ולא באתר פגים, ולא באתר עציב" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 127, פ"ט הערה 131, פל"ט הערה 85, ופ"מ הערה 11]. וראה הערה הבאה.
(54) לשונו בדר"ח פ"א מי"ח [תנט.]: "העולם מקושר בו [יתברך] מצד התחלת העולם... [ו]מצד השלמתו דבק העולם בו יתברך... וכמו שתראה כי בתחילת הבריאה כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים', סמך הבריאה אל השם יתברך, כי מצד התחלת העולם, אשר הוא יתברך התחלת העולם שממנו נברא, יש לעולם קשור עם השם יתברך. וכן מצד השלמת העולם יש לו קשור בו יתברך, והוא שכתוב [בראשית ב, ג] 'אשר ברא אלקים לעשות'. הרי לך כי העולם יש לו קשור בו יתברך מצד ההשלמה" [הובא בחלקו למעלה פל"ט הערה 46].
(55) לשונו למעלה פ"ח [שפה:]: "כי אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל". ובבאר הגולה באר הששי [רלב:] כתב: "העולם כולו השם יתברך מקיים אותו שלא יתמוטט, כי אין קיום לעולם בצד עצמו, רק על ידי השם יתברך המקיים אותו. ודבר זה על ידי הדביקות שיש לעולם בו יתברך, ומצד הדביקות הזה יש לעולם קיום, ולא זולת זה. והארץ שהיא בתכלית המטה, אם לא היה לה דביקות בו יתברך, לא היה עמידה לה" [ראה למעלה פ"ח הערה 105]. ובדר"ח פ"ו מ"ח [רנח.] כתב: "כי הוא יתברך אחד בלבד ואין זולתו, ולפיכך המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים, מפני שהוא יתברך אלהים חיים, נותן חיים לדבקים בו, ואין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך, ובזה השם יתברך אחד ואין זולתו. וזה שאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור'. כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים, ודבר זה מצד הדביקות שהם דבוקים בו יתברך... כי לא יבא החיים לנמצאים רק מצד הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך... ולפיכך אצל הדביקות נזכר 'חיים', שנאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום'... וזה מפני שהדביקות גורם החיים, כי הוא יתברך נקרא 'עיקר', כמו שאמרו שהוא 'כופר בעיקר' [סנהדרין לח:]. וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר, יש להם חיים מן העיקר. ואם נבדל הגוף מן העיקר, מיד אין לו חיים" [הובא למעלה פמ"ה הערה 67, וש"נ]. ובהקדמה לתפארת ישראל [יט.] כתב: "כי מצד הדבקות בו יתברך אתם חיים". ובתפארת ישראל פ"י [קסד.] כתב: "כי עצם הקיום הוא השם יתברך בלבד, אשר הוא נותן המציאות לכל על ידי הדביקות בו יתברך". וצרף לכאן, שאין נברא שהיה דבוק בה' כמו יעקב אבינו, שדמותו חקוקה בכסא הכבוד [חולין צא:], והוא הקרוב ביותר אל ה' [גו"א ויקרא פכ"ו אות נ (רעג.)], ועליו אמרו חכמים [תענית ה:] "יעקב אבינו לא מת". הרי הדבוק ביותר אל ה' הוא החי ביותר. ועיין בנתיב התמימות פ"א [ב, רו.], שנקודה זו מבוארת שם. וראה להלן פמ"ז הערה 517.
(56) כמבואר למעלה הערה 49.
(57) לשונו למעלה ס"פ ו [שיד.]: "ותבין עוד כי העולם הוא מחסדו של הקב"ה, כדכתיב [תהלים פט, ג] 'אמרתי עולם חסד יבנה', ועל ידי חסדו יוצאים לפעל התולדות בעולם", וראה בסמוך הערה 61. ויש לדייק בלשונו שכתב "מטובו ומחסדו", דמהי כפילות זו. ונראה, שתיבת "טובו" מורה על טיב ועצם ההשפעה [שהמושפע הוא דבר טוב], ואילו תיבת "חסד" מורה על סבת ההשפעה, שהקב"ה משפיע מטובו מחמת מדת החסד. לכך יכול להיות שהקב"ה ישפיע מטובו מצד מדות אחרות, וכמו שכתב בנתיב העבודה פי"ח [א, קלז:]: "'הזן את העולם כלו בטובו [בחן בחסד וברחמים]' [ברכה ראשונה בברכת המזון]. רצה לומר השם יתברך מצד טובו מפרנס את הכל. ואחר כך אמר כי פרנסת השם יתברך את העולם הוא מצד ג' פנים; כי יש שראוי לו הפרנסה מצד הדין, והם הצדיקים שהם בעולם, וזהו שאמר 'הזן את העולם בחן'... ויש שמפרנסו השם יתברך מצד החסד... ויש אשר פרנסתם מצד הרחמים". הרי שישנן שלש אפשריות שמחמתן הקב"ה ישפיע טובו על הנבראים. אך המיוחד במדת החסד הוא שהיא תמיד נעשית בהשפעה של טובה, ואין במדת חסד השפעה של דינין ועונשין. מה שאין כן מדת הדין, שהיא יכולה להביא גם לדינין ועונשין. לכך כאן פתח וסיים בתיבת "חסד", אך ביניהן כתב "השפיע העולם מטובו", כי בזה איירי בעצם ההשפעה.