אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק מה

פרק מד

(1) בפרק זה ימשיך לבאר את המצות שבהן נזכרה יציאת מצרים. ולמעלה בתחילת פמ"ג כתב: "התורה זכרה יציאת מצרים במצות שהם יסוד ועיקר הדת, ראוי לנו להזכיר המצות שנזכר אצלם יציאת מצרים, ולמה כתב אצלם בפרט". ובפרק הקודם ביאר את הדיבור [שמות כ, ב] "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ובפרק זה יבאר שש מצות; שבת, לא להטות משפט [לאחר ציון 30], רבית [לאחר ציון 38], משקלות, שרצים, וציצית.

(2) לשונו בתפארת ישראל פמ"ג [תרס:]: "בדברות הראשונות נתן טעם לשמירת שבת [שמות כ, יא] 'כי ששת ימים עשה ה' וגו'', ובדברות האחרונות נתן טעם [דברים ה, טו] 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'". והראב"ע [שמות כ, א] עמד על ההבדלים שבין הדברות הראשונות והשניות, ועל הבדל זה כתב: "והקשה מכל אלה כי בראשונה כתוב טעם שבת 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'... ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'". וכן הרמב"ם [מו"נ ב, לא] והרמב"ן [דברים ה, טו] עמדו על זה. ובגו"א דברים פ"ה אות ג [קה.], ובתפארת ישראל פמ"ד [תרפ.] האריך בענין זה, ודבריו שם יובאו בהערות הבאות.

(3) לשונו בגו"א דברים פ"ה אות ג [קה.]: "בדברות הראשונות [כתיב] 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת', ולא נמצא זה בדברות שניות. דודאי חלוף זה הוא לפי עיקר הדברות; שבדברות ראשונות נאמר 'זכור יום השבת לקדשו', דהיינו שיעשה מעשה ויקדש יום השבת בפה, ויאמר השבת מקודש [פסחים קו.]. ופירש הכתוב מה קדושה יש בשבת יותר מבשאר הימים, ועל זה אמר 'כי ששת ימים עשה ה' השמים והארץ וינח ביום השביעי על כן ברך ה' השבת', כי זהו קדושתו, שהשם יתברך לא עשה בו מלאכה, ולכך ראוי לך לזכור לקדש השבת בפה. ולא שייך כאן הטעם שבדברות האחרונות 'וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך על כן צוך יום השבת', שזה אין ענין לו לקדושת השבת". ובתפארת ישראל פמ"ד [תרפ.] כתב: "כי 'זכור' הוא מצות עשה, לזכור את יום השבת. והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת, ולכך יזכור אותו. ומה מעלתו של שבת, כי מה יום מיומים [סנהדרין סה:]. ואמר כי בודאי יש יום מיומים, 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'', וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים, שהוא יום מקודש משאר הימים. ובמצות 'זכור' לא שייך הטעם 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך וגו'', כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים, ולפיכך הוצרך לתת טעם 'כי ששת ימים וגו''".

(4) אע"פ שכל המצות ניתנו רק לישראל, ולא רק שבת, מ"מ דוקא בשבת יש קושי בדבר, שהואיל והשבת נגזרת ממעשה בראשית, שהקב"ה שבת ביום השביעי, א"כ זה צריך להיות שייך לכל בני אדם, ולא רק לישראל. וכן כתב בתפארת ישראל פמ"ד [תרפא.], ויובא בסמוך הערה 9. נמצא שבדברות הראשונות נתן טעם [סנהדרין סה:] "מה יום מיומים", ובדברות השניות נתן טעם [מגילה טו:] "מה נשתנו אלו מאלו". הרי שהדברות הראשונות עוסקות בחפצא של שבת, ואילו הדברות השניות עוסקות בגברא של שבת. ובהקדמה שניה לדר"ח [פב:] כתב: "הנה שלש תפלות תקנו אנשי כנסת הגדולה בשבת... 'אתה קדשת' [ערבית של שבת], 'ישמח משה' [שחרית של שבת], 'אתה אחד' [מנחה של שבת], וכל תפילה ענין מיוחד. ואלו ג' תפילות מורים על ג' מדריגות השבת, שכל אחת זו למעלה מזו; כי בתפלת 'אתה קדשת' לא נזכר רק קדושת שבת, מפני ששבת ממלאכתו, ולא נזכר בו יותר. וזהו מדריגה אחת לשבת, שהוא יום קדוש לפני ה'. ובתפילת 'ישמח משה' תקנו 'ולא נתתו לגויי הארץ וכו''... כי זה השבת לא נתן השם יתברך כי אם לישראל, אשר בחר השם יתברך בהם, והם נבדלים מכל האומות אליהם. וכן יום השבת נבדל מן ששת ימי המעשה לעצמו. ולכך נתן השבת לישראל דוקא, אשר בהם בחר השם יתברך, וזהו המדריגה השניה שיש לשבת. המדריגה השלישית, כי השבת הוא אחד. והפרש יש בין מה שהשבת הוא אחד, ובין מה שנזכר לפני זה בתפילת 'ישמח משה', שישראל בחר השם יתברך בהם, ונבדלים מכל העמים, וכן השבת גם כן נבדל מכל הימים; כי מה שבחר השם יתברך בהם, אין זה מורה על שישראל אחד לגמרי כאילו אין זולתם, עד שהכל טפל אצל ישראל. וזהו מעלת ישראל העליונה, שהם עם אחד, ואין זולתם. כי אף אם נבראו האומות, אינם רק לשמש את ישראל... ודבר זה נוסף על המעלה שנזכר לפני זה אל השבת, שבו בחר השם יתברך, רק כי הוא יום אחד לגמרי, ואין זולתו". ושתי המדריגות הראשונות של שבת [יום קדוש לה', והשבת מיוחדת לישראל] מקבילות לחלוטין לשבת של הדברות הראשונות ולשבת של הדברות השניות. וראה עוד בח"א לב"ק לב: [ג, ה:] שביאר ששלשת השמות של שבת [שבת, כלה, מלכתא] הם כנגד שלש אותיותיה של שבת [שי"ן בי"ת תי"ו]; שביתה, בגדי שבת, ותענוג שבת. ודו"ק.

(5) בא לבאר נקודה זו גופא; מדוע בדברות הראשונות דובר על קדושת השבת, ובדברות השניות דובר על האדם השומר את השבת.

(6) לשונו בתפארת ישראל פמ"ד [תרעח.]: "כי כאשר תתבונן במה שכתוב בדברות הראשונות 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ', ובדברות שניות כתיב 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'', יתבאר לך בבירור שהשנוי הזה נמשך בשביל כי בדברות הראשונות נאמר [שמות כ, ח] 'זכור את יום השבת', ובדברות שניות כתיב [דברים ה, טו] 'שמור את יום השבת'. והדבר אשר הוא מקובל לרבותינו ז"ל [עירובין צו.] כי כל מקום שנאמר 'שמור' הוא מצות לא תעשה".

(7) יש להעיר, שבעוד שכאן מבאר שאין מניעת מלאכה קדושה לשבת, הרי בכמה מקומות לכאורה כתב להיפך. וכגון, בתפארת ישראל פ"מ [תרכד.] כתב: "כי מה שאין לעשות מלאכה ביום השבת הוא קדושה לשבת, שהיום הזה אין בו תנועת מלאכה, שכל תנועה גשמית... ולפיכך בטול מלאכה לאדם ביום השבת, שאין בו תנועת מלאכה, וזה מורה על קדושה" [ראה להלן הערה 21]. וקודם לכן בפכ"ז [תיג.] כתב: "כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי, במה שאין בו מלאכה". ושם פמ"ד [תרפה:] כתב: "השביתה מן המלאכה היא קדושה נבדלת". ובגו"א בראשית פ"ב אות ד [נג:] כתב: "לא היו יכולים לעשות מלאכה, וזה קדושה, שהיו קדושים ממלאכת חול". ובח"א לשבת קיג. [א, נ:] כתב: "כי השבת הוא קודש... [ו]כל דבר שהוא קודש נבדל מן עניני החמרי, כמו שהוא השבת נבדל מן המלאכה. שכל מלאכה הוצאה לפעל, וכל הוצאה לפעל הוא שייך לגשם, אשר יוצא לפעל. ולפיכך המלאכה אסורה ביום השבת, שהוא קודש". ונראה לבאר כוונתו כאן לפי מה שכתב בתפארת ישראל פמ"ד [תרפ:], וז"ל: "אצל 'שמור' שאינו רק לא תעשה, שלא יעשה מלאכה, ומה שהאדם יושב בטל ואינו עושה מלאכה, אין זה מעלת השבת, שהרי אין זה דבר נראה, שכמה בטלנים יש. רק עיקר מעלת השבת על ידי מצות עשה להזכיר יום השבת, שזהו מעלת השבת בפעל". ובגו"א דברים פ"ה אות ג [קז:] כתב: "בשלילת המלאכה מן היום הזה לא נמצא בו השבת, כי כמה פעמים שהאדם הוא שובת מן המלאכה, ולא יהיה ניכר שיש לו שבת". והרמב"ן [דברים ה, טו] כתב: "אין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה". ונמצא, שאין בטול מלאכה דבר ניכר לרואה כמורה על הקדושה, כי אין ההעדר מפעולת הפועל [כמבואר להלן ר"פ נו]. וזהו דיוק לשונו, שכתב: "ואין השמירה... קדושה לשבת, שאין זה רק מניעת מלאכה", ולא כתב "בטול מלאכה" כדרכו. ולשון "מניעה" מורה באצבע שכוונתו להעדר מלאכה יותר מאשר לבטול מלאכה. והרי כך מוכח מיניה וביה; לשון הפסוק הוא "שמור את יום השבת לקדשו" [דברים ה, יב], הרי להדיא נאמר שהשמירה שייכת אף היא לקדושת השבת, יהיה הטעם אשר יהיה. לכך בהכרח שהשמירה שייכת לקדושת השבת, אך אין בזה הכרה לרואה, וכמו שנתבאר.

(8) ולא קדושה ליום.

(9) לשונו בתפארת ישראל פמ"ד [תרפא.]: "ולפיכך במצות 'שמור' לא נתן הטעם 'כי ששת ימים עשה ה' וגו'', כי זה מורה על מעלת השבת. רק נתן טעם למה שאמר 'שמור', שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו ושלא יחללו אותו, יותר מכל עכו"ם. ואל דבר זה צריך טעם, שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים, ונח ביום השביעי, ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת, כי אין זה מגיע לישראל בלבד [כמבואר למעלה הערה 4]. ועל זה נתן טעם 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך', כלומר כי השבת מתיחס לישראל דוקא". ומעתה יבאר כיצד יצ"מ מורה שהשבת ראויה לישראל בפרט.

(10) בתחילת הפרק הקודם [יובא בהערה הבאה]. וראה להלן ציון 34.

(11) לשונו למעלה פמ"ד [לאחר ציון 14]: "יש בישראל ענין אלקי שאין בכל הנמצאים. ולפיכך אמר אחריו [שמות כ, ב] 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי היציאה מארץ מצרים מורה שיש לישראל מעלה אלקית נבדלת מן הגשמית, וזה מוכח מפני שהוציא אותם מבית עבדים. שכבר התבאר כי העבד הוא חמרי, וכמו שאמרו חכמים [יבמות סב.] 'שבו לכם פה עם החמור' [בראשית כב, ה], עם הדומה לחמור. והרבה פעמים התבאר זה, כי העבד, שהוא משועבד, דומה לחומר, שהוא משועבד מתפעל, ואינו פועל, כמו העבד הזה. ומה שהשם יתברך הוציא את ישראל מבית עבדים, היו יוצאים מן העבדות לקנות מעלה האלקית... שכל זה הוראה שישראל קנו המעלה האלקית". ובח"א לקידושין כב: [ב, קלב.] כתב: "כל עבדות בעולם הוא ענין חמרי, גם זה רמזו חכמים בחכמתם 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. ובארנו דבר זה במקומות הרבה בחבור גבורות ה'". וכן כתב למעלה הקדמה שניה [קד.], פ"ג [רט:], פ"ד [רכב., רלו.], פ"ט [תסט.], פי"א [תקלה:], פט"ז [עה:], פי"ט [קע:], ופמ"ג לאחר ציון 60. וראה למעלה פמ"ג הערה 62, פמ"ד הערות 16, 18, 20, להלן ציון 26, פמ"ו הערות 90, 146, פמ"ז הערה 542, ופמ"ט הערה 309.

(12) במה שה' הוציאנו ממצרים.

(13) לשונו בתפארת ישראל פל"ז [תקמב:]: "מה שאמר הכתוב [שמות כ, ב] 'מבית עבדים', בא להודיע מאיזה טעם הוא אלקיהם, ומקבלים ישראל אלקותו. כי דבר זה ראוי לנבדלים שמקבלים אלקותו, אבל איך אפשר דבר זה לבעלי גוף שיקבלו אלקותו, שהוא יתברך נבדל מן בעלי גשם וגוף. ולכך אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', הוסיף 'מבית עבדים', כי ההוצאה מבית עבדים מורה על המדרגה האלקית הנבדלת שיש לישראל, שהרי הוציאם מבית עבדים. כי כבר נתבאר פעמים הרבה מאד, כי כל משועבד הוא חמרי, כי החומר הוא משועבד תחת הצורה. והפך זה הצורה, היא בת חורין... ולפיכך אמר 'אנכי ה' אלקיך', שאני אלקיך במה שהוצאתיך ממדרגה פחותה החמרית, שהוא עבדות, ובזה אתה נבדל מן החמרי. וקבלתם מלכותי ואלקותי, בשביל זה עבדים אתם אל השם יתברך. כי הכל במדרגה חמרית אל השם יתברך, שהוא יתברך נבדל מכל. ואולי תאמר, כי מה היא המדרגה שהוציא אותם מן הפחיתות החמרי שהיו עבדים, הרי יותר יש מעלה מי שלא היה עבד כלל. זה אינו, כי בודאי הפרישה מן הפחיתות יש בזה מדרגה נבדלת, יותר ממי שלא היה לו כלל מדרגת הפחיתות, ולא הוציאו מזה כלל. שאם לא היה לישראל מדרגה נבדלת לגמרי, לא היו ישראל יוצאים מן העבדות. אבל הפרישה מזה מורה על שקנו ישראל מדרגה נבדלת לגמרי" [הובא למעלה פי"ט הערה 200, פל"ט הערה 124, ופמ"ד הערה 23. וראה להלן הערה 114]. וזהו לשונו הזהב כאן, שכתב: "הפרישן מן החמרי מה שהיו עבדים, וזה מורה על מעלה נבדלת מן הגשמית", לאמור שהפרישה והיציאה מהחומריות היא הפקעה גדולה יותר מהחומריות מאשר מי שמעיקרא היה רחוק מהחומריות.

(14) לשונו למעלה פמ"א [לאחר ציון 83]: "ועוד נקרא [הכח החמרי] 'נהרא' [חולין ז.], מפני שהחמרי אין מציאות לו בפעל, למי שיודע ענין החומר ומדריגתו. ולכך נקרא 'נהרא', כי הנהר, שאינו עומד, אין לנהר מציאות גמור בפעל, שאין לדבר מציאות בפעל רק אם הוא נמצא נח בפעל, אבל הנהר הזה שאינו נח, אין לו מציאות גמור בפעל. ולכך נקרא החומר שאין לו מציאות גמור בשם 'נהר'" [ראה להלן הערה 22]. ובתפארת ישראל פ"מ [תרח:] כתב: "ואם תאמר, ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שינוח ביום השביעי, אדרבא, יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל. וזה, כי גם השמים הם פועלים, אבל אין מנוח להם. וזה כי כי אין בפעולתם ההשלמה, ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך, כיון ששבת, יש בפעולתו ההשלמה. ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון. וכיון שאין חסר דבר, שייך בזה שביתה" [הובא למעלה בהקדמה שלישית הערה 151, פל"ו הערה 87, ופל"ט הערה 133]. ובדר"ח פ"ב מ"ח [תרמו:] כתב: "הדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם, ואז הוא נח". ושם פ"ג מט"ז [תיב:] כתב: "העולם הבא יש שם ישיבה והנחה. ודבר זה מורה על כי האדם בשלימות בפועל, ואינו מתנועע אל ההשלמה, רק כבר הוא שלם, וכל אשר הוא שלם הוא נוח ויושב". ושם פ"ד מי"ח [שפד.] ביאר שהעוה"ז אינו בעל הנחה, וכלשונו: "ההנחה הפך עולם הזה, שאין בו המנוחה. ודבר זה ימשך למדריגת עולם הזה. כי כבר אמרנו כי מדריגת עולם הזה שהוא בעל שנוי, ואינו עומד על ענין אחד, והוא בכח יוצא אל הפעל. ומצד הזה אין בעולם הזה הנחה, כי השנוי אינו הנחה כלל. וכל אשר הוא בעולם הזה הוא בעל שנוי, ומפני זה אינו בעל הנחה". ושם פ"ה מ"ט [רפו:] כתב: "הדבר שהוא שלם ראוי אליו השביתה והמנוחה... והנה תראה המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל, ואז הוא בעל מנוחה. אבל כאשר לא הושלם ואינו בפועל, אז שייך אליו התנועה". ובנתיב התורה פ"ט [שפג:] כתב: "דבר שאין לו השלמה אין לו מנוחה, כי המנוחה היא בהשלמת הדבר". ושם פט"ו [תקצא.] כתב: "אי אפשר שיהיה נברא האדם בלא עמל, כי המנוחה לדבר כאשר דבר אחד נשלם, וכאשר הוא שלם יש לו מנוחה. והאדם בעולם הזה אינו שלם, כי זה האדם תמיד יכול להוציא את עצמו יותר אל הפעל, כי הוא נברא בכח כמו שאמרנו. ולפיכך אמר כי האדם נברא לעמל, והוא יוצא אל הפעל תמיד במה שאפשר". ובבאר הגולה באר השני [קנה.] כתב: "בשבת אסור לתקן מלאכתו, שאין מלאכה ראוי בשבת, כי בו העולם נשלם, ובדבר שהוא שלם אין מלאכה". ובדרשת שבת הגדול [רכז.] כתב: "כי האדם הליכתו הוא אל השלמתו, והשלום הוא השלמתו. ובעולם הזה אינו בעל שלום, כי אין האדם בשלימות בעולם הזה, רק הוא תמיד דורך אל השלימות, ובזה הוא דורך אל השלום. ולפיכך אמר בפרק הרואה [ברכות סד.] הנפטר מן המת אל יאמר 'לך לשלום', אלא 'לך בשלום'. והנפטר מן החי אל יאמר 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום'. ורוצה לומר כי המת כבר הוא בסוף, וקנה השלימות אשר ראוי לו, ואז ראוי אליו השלום, כמו שאמרנו, ולפיכך יאמר 'לך בשלום'. והנפטר מן החי אל יאמר 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום', כלומר שיהיה הליכתו לשלום, כי הוא תמיד דורך עוד אל השלימות, אשר הוא השלום. ולפיכך אומרים לו 'לך לשלום', שהוא יגיע אל השלום". ובח"א לע"ז ג. [ד, כא:] כתב: "לפיכך העולם הבא הוא שביתה [ו]מנוחה, ואין שם יציאה אל הפועל, כי אין זו מנוחה... כי השבת הוא יום מנוחה ובלתי יציאה לפעל, רק הכל במנוחה". ובח"א לשבועות ט. [ד, יג.] כתב: "ואל תשאל מן השבת שהוא יום קדוש ואין בו חטאת. כי זהו מפני שהוא יום מנוחה, יום שהכל מתוקן... ואין ראוי לתקן החסרון ביום המתוקן, וכמו שאסור כל תקון ביום הזה. ולכך אין חטאת ביום השבת" [ראה להלן פמ"ו הערה 136]. ואמרו חכמים [סוטה מ:] "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד", ופירש רש"י שם "אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה" [שמעתי מידי"נ הרה"ג ר' הדר מרגולין שליט"א]. לכך שבת נקראת "תכלית מעשה שמים וארץ" [תפילת ערבית דשבת], כי הואיל והקב"ה נח ביום השביעי, בהכרח שזה מורה שהגיע אל תכליתו, שאל"כ, לא היה נח ביום זה, אלא היה ממשיך במלאכתו. ובדר"ח פ"א מי"ח [תלח.] כתב: "כי בששת ימי המעשה לא היה מנוחה, רק היה תנועה לצאת אל הפעל, וככלות ימי המעשה היה העמידה, והוא המנוחה, וזהו השלום" [הובא למעלה פל"ו הערה 87].

(15) פירוש - אין לאומות שלימות הצורה, שאז היה ראוי שיושלמו, אלא הם נעדרי שלימות הצורה, ולכך אינן בעלי שלימות גמורה. וראה הערה 17. ואודות הבטוי "שלימי צורה", הנה למעלה פ"ט [תעב.] כתב: "לא תמצא מעלת צורה נבדלת מן החומר, אשר אין בה מפחיתות החומר, כמו שיש בישראל, אשר הם שלימי צורה נבדלת". הרי ש"שלימי צורה" פירושה צורה נבדלת לגמרי מן החומר. וברי הוא שאין האומות "שלימי הצורה", וכפי שהשריש בנצח ישראל פי"ד [שדמ.], וז"ל: "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד" [הובא למעלה פ"ד הערה 27, פי"ב הערה 31, פט"ו הערה 43, פכ"ב הערה 112, פכ"ג הערה 175, פ"מ הערה 267, פמ"ב הערה 98, ופמ"ד הערה 67].

(16) "נכרי ששבת - ממלאכתו יום שלם חייב מיתה, שנאמר 'יום ולילה לא ישבותו', וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה, דאבני אדם נמי קאי. ולא תימא 'לא ישבותו' אהך ששת עתים דקרא קאי, כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות. 'פשיטא' לא גרסינן, דהא טובא קא משמע לן, דאבני אדם קאי" [רש"י סנהדרין נח:].

(17) לשונו בח"א לסנהדרין נח: [ג, קסג:]: "גוי ששבת חייב מיתה וכו'. פירוש, כי הדבר שהוא בפעל הוא בעל הנחה, שכבר נמצא בפעל, ואז הוא נח. והגוים אינם בפעל בשלימות כלל, שיאמר עליהם שהם בפעל. והתנועה היא אינה בפעל כלל, כמו שהוא ידוע מענין התנועה, שהיא בכח, ואין התנועה בכח עד שהיא יוצאת לפעל, אבל היא נשארת בכח לעולם, וכל זה ידוע למי שידע מענין התנועה. לפיכך גוי ששבת חייב מיתה, וזה מפני כי השביתה הוא מצד שהוא בפעל, ואין שייך דבר זה לגשמי. והגוי כאשר שובת נכנס במדריגה אשר אינה ראויה לו כלל, כי אין ראוי לו השביתה. ואשר יכנס במדריגה אשר אין מציאות אליו עמה, ונעדר ממנו אותה מדריגה, הוא יקבל העדר" [וכן חזר וכתב בקיצור בח"א שם לדף צט: (ג, רכז:)]. ובתפארת ישראל פ"מ [תרכג:] כתב: "הדבר הטבעי אין ראוי שיהיה לו שביתה, כי מדרגת הטבעי אינו כל כך. כמו שאין בני נח מצווים על השבת, מפני שהם טבעיים חמריים, ואין לטבע החמרית שביתה והשלמה, כמו שידוע לנבונים. וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם, אין להם מדרגת השבת". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רפח.] כתב: "הנה תראה כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל, ואז הוא בעל מנוחה. אבל כאשר לא הושלם, ואינו בפועל, אז שייך אליו התנועה. ודבר זה ראוי אל האומות, שאין מציאותם בשלימות לגמרי, והם בכח ולא בפועל, לכך ראוי להם גם כן התנועה התמידות. וזהו אמרם ז"ל במסכת סנהדרין [נח:]; בן נח ששבת חייב מיתה, שנאמר [בראשית ח, כב] 'יום ולילה לא ישבותו'. ויש לשאול, למה יהיה חייב מיתה על זה. אבל זה בשביל שאין ראוי לבן נח השביתה, כי השביתה מורה על שלימות בפועל, ודבר זה אין ראוי לבן נח, מפני שאין להם השלימות בפועל, אבל הם בכח ולא בפועל, לכך אין ראוי להם רק התנועה... וכך הארץ צריכה שתשבות, שאם היה בה מלאכה תמידית, היה מורה שהיא חסירה השלימות, ולכך היא במלאכה התמידית, ולא תבא לכלל המנוחה. ולכך כתיב [ויקרא כה, ד] 'שבת שבתון יהיה לארץ', שיהיה לארץ עצמה שביתה, ודבר זה מודיע מעלת הארץ" [ראה למעלה פכ"ח הערה 11, פמ"א הערות 79, 87, ובסמוך הערה 21]. ודע, שבכת"י שבסוף פ"ו לדר"ח כתב הגהה בשולי העמוד [והובא שם הערה 2110], וז"ל: "השבת עצמו הוא שביתת ומנוחת ישראל, ומורה זה על השלמת ישראל, שהם בהשלמה, ומכיון שהם בהשלמה ראוי שתהיה להם המנוחה. כי כאשר הדבר נשלם אז יש מנוחה, וכאשר לא נשלם אין כאן מנוחה. ולפיכך אמרו 'גוי ששבת חייב מיתה', וזה מפני כי האומות אין להם השלמה, וכאשר כאילו יש לאומות השלמה, ובזה הוא נכנס במעלה עליונה, היא מעלת ישראל. וכל אשר נכנס למעלה קדושה עליונה, הוא חייב, כמו זר שעובד על המזבח שחייב מיתה [סנהדרין פג:]. ולפיכך גוי שהוא שומר השבת, שהוא קודש, חייב מיתה".

(18) כן כתב בתפארת ישראל פמ"ד [תרפה.], ויובא להלן הערה 28. ובהקדמה שניה לדר"ח [עח:] כתב: "כי השבת אין ספק שהוא מורה על מדריגת ישראל, שנתן להם יום מנוחה שלא נתן לכל האומות. וכמו שאנו אומרים בתפלת 'ישמח משה' [שחרית של שבת]; 'ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, ובמנוחתו לא ישכנו ערלים, כי אם לזרע יעקב אשר בם בחרת'. זכר ג' דברים; שלא נתן השבת לגויי הארצות, ולא אל עובדי פסילים, ולא אל ערלים. כי השבת הוא קודש אל השם יתברך, ולכן מי שהוא נוטה וסר מן השם יתברך, אינו ראוי לו השבת... כי השבת מורה על מדריגת ישראל".

(19) פירוש - הצורה היא בפועל ולא בכח, וכמו שמבאר והולך. ו"שלימות הדבר" פירושו שהדבר הגיע לתכליתו, ואינו עדיין מתנועע אל שלימותו. ואודות שהצורה היא בפועל ולא בכח, כן כתב בבאר הגולה באר החמישי [נו:], וז"ל: "דבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה. והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש, אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור. ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא, שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה כמו שהתבאר פעמים הרבה, ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה" [הובא למעלה פ"ד הערה 38, פ"מ הערה 268, ולהלן פמ"ז הערה 219]. ובח"א לב"ב נח. [ג, פג:] כתב: "כאשר היה אברהם בעולם הזה, הנה ימצא הצורה בפעל, וכאשר הצורה בפעל, עומדת בעצמה מבלי שנסמכת אל הנושא. ואם הצורה היא בנושא, אז היא מוטבעת בו, ודבר זה בטול אל הצורה, שאין הצורה רק בפעל. רק אם אין הצורה מוטבעת בנושא, והיא נבדלת ממנו, ואז הצורה בפעל. ולפיכך כאשר היה אברהם בחיים, ובחיים הצורה בפעל, היה עומד בעצמו, וכמשפט הצורה שהוא בפעל, שאינו מעורבת עם הנושא" [הובא למעלה פ"ד הערה 102].

(20) אודות שהחומרי הוא בכח והנבדל הוא בפועל, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, למעלה פ"ד [רכג:] כתב: "יש לך להבין כי החומר מציאות פחות, כי הוא דבר חסר במה שהוא חסר הצורה שעל ידה המציאות בפעל, כי החומר נחשב בכח, וכל כח, בשביל שאינו בפעל, הוא חסר. והצורה היא הפך זה, שהיא שלימה, ואין חסרון בה כלל". ולהלן פנ"ב כתב: "הקב"ה הוא בלבד בפועל הגמור, וזהו מפני שהוא יתברך נבדל מן החומר, שכל ענין החומר הוא בכח. וכל אשר יש לו צירוף גשמי, אי אפשר שיהיה בפועל הגמור. לכן הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר, והוא בלבד בפועל הגמור. ולא כך המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מ"מ יש להם יחוס וקירוב אל הגשם, ולכך אינם בפועל הגמור, רצה לומר שאין מדריגתם בתכלית השלימות". ובדר"ח פ"ד מי"ח [שעד:] כתב: "החומר הוא בכח תמיד ואינו בפעל... שהאדם בעל חומר, אשר החומר הוא בכח ולא בפעל, והוא מקבל תמיד הצורה והשלימות". ובנצח ישראל פכ"ט [תקפב.] כתב: "הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח". ושם ס"פ ל [תקצב.] כתב: "החומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד... כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפועל". ובתפארת ישראל ר"פ ג [נו:] כתב: "וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא מעלתו האחרונה בפעל, כי זהו מדרגת העליונים שהם בפעל, אבל התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפעל". ובאור חדש פ"ב [תקלד.] כתב: "כי החומר אין מציאותו בפעל, ומפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש, שנחשב כמו צורה לאשה, נמצאת האשה בפעל". בח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:] כתב: "כי האדם הוא בכח ולא בפעל, כי כל גשם הוא בכח ולא בפעל, רק הנבדל הוא בפעל. ולפי מה שהוא נבדל, אם הוא נבדל לגמרי, הוא בפעל הגמור... וכל שהוא בכח ראוי אליו העמל, שהוא יציאה אל הפעל, ולפיכך [איוב ה, ז] 'אדם לעמל יולד'". וכן הוא בדר"ח פ"ג מ"ו [קסח.], שם פ"ו מ"ז [רלז:], נתיב התורה פט"ו [תרטז.], נתיב יראת השם פ"ב [ב, כה:], ח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא.], ח"א לחולין פט. [ד, קג.], ועוד. וראה להלן ציון 25. ואמרו חכמים [ע"ז ג.] "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ופירש רש"י שם "בערב שבת - בעולם הזה". ובח"א לע"ז ג. [ד, כא.] כתב: "כי העוה"ז הוא עולם הגשמי, אשר הוא בכח תמיד. ולפיכך בעוה"ז שייך מצות ומעש"ט... לפי שהעולם יוצא אל הפעל, כאשר הגשמי הוא בכח ויוצא אל הפועל. אבל בעוה"ב האדם שם הוא בפועל, ולא שייך שם יציאה אל הפועל כאשר אינו גשמי, ולפיכך העוה"ב הוא שביתה מנוחה, ואין שם יציאה אל הפעל... ולפיכך אמר, מי שטרח בערב שבת, הוא יום המעשה, ואז יאכל בשבת, כי השבת הוא יום המנוחה, ובלתי יציאה אל הפעל, רק הכל במנוחה, ולפיכך המצות אינם שייכים רק לעוה"ז בלבד" [הובא למעלה פ"ד הערות 35, 36, ופמ"א הערה 60].

(21) פירוש - כל גשם אינו מגיע למנוחה ולנחלה, אלא הוא חותר בתמידיות לשנות מצבו בתנועה ממקום למקום. ואודות שהגשמי הוא בעל תנועה, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פכ"ח [תנח:] כתב: "כי הגשמי פועל בתנועה". להלן ר"פ מו כתב: "הזמן נתלה בגשם, כי הזמן מתחדש מן התנועה, והתנועה היא לגשם. והמעיין ידע כי הזמן והתנועה והגשם משתתפים מתיחסים בכל דבר". ובגו"א שמות פי"ב אות מב [רטו.] כתב: "הענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן, ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רפט:] כתב: "כי התנועה היא לגשם, כאשר ידוע מענין התנועה שהיא לגשם. ולפיכך בני נח שהם חמרים בעלי גשמות, אם הם רוצים לשבות, מה שאין ראוי לדבר שהוא בעל גשם, והם רוצים להלביש עצמם במדריגה נבדלת, חייבים מיתה". ובתפארת ישראל פ"מ [תרטו:] כתב: "לא היה בשבת הויה שיש בה תנועה, לטעם אשר אמרנו, כי ההויה שיש בה תנועה הוא לגשם. אבל קבלת הצורה, שהיא הויה בלי תנועה, כי אין בקבלת הצורה התנועה... אין זה מלאכה כלל". ושם בהמשך הפרק [תרכג.] כתב: "הקדושה גם כן במן. כלומר שמה שלא ירד מן בשבת, מורה שהיום קדוש [רש"י בראשית ב, ג]. שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש. ולכך כל הויה אין בה קדושה, מטעם אשר אמרנו. ולכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הוית המן... כי מה שאין לעשות מלאכה ביום השבת הוא קדושה לשבת, שהיום הזה אין בו תנועת מלאכה, שכל תנועה גשמית" [ראה למעלה הערה 7]. ואמרו חכמים [סנהדרין צב.] "כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה", ובח"א שם [ג, קפג.] כתב: "פירוש, כי מי שאין בו דעת אין ראוי להיות מקומו מקום אחד, כי מי שאין בו דעה שכלית הוא בעל גשם, וכל גשם הוא בעל תנועה, והתנועה הוא בגשם כמו שידוע. אבל מי שיש בו דעה השכלית, אין ראוי לו התנועה". וכשם שכל גשם הוא בעל תנועה, כך כל תנועה היא גשמית, וכמו שאמרו חכמים [שבת קיג.] שאין לפסוע פסיעה גסה בשבת. ובח"א שם [א, נא.] כתב: "מה שאמר שאין לפסוע פסיעה גסה בשבת, כי הוא תנועה יותר מן השעור, שכל תנועה היא גשמית... כי נקרא 'שבת', ראוי שיהיה בו המנוחה, לא התנועה הגשמית". ובח"א לסנהדרין צה: [ג, קצה:] ביאר שהתנועה היא גשמית משום שהתנועה נעשית על ידי פסיעות מחולקות, ולא ביעף אחת, ולכך היא גשמית, וכלשונו: "זהו הטעם מה שקפצה לו הארץ לאליעזר עבד אברהם [רש"י בראשית כד, מב], שהיה ההליכה הזאת הליכה אלקית עליונה, עד שאין למעלת הליכה הזאת התנועה הגשמית. כי במה שהתנועה היא חלק, לכך היא גשמית, ואין ראוי דבר זה למעלת ההליכה הזאת... שכל תנועה הוא לגשם, וכל ענין האבות למעלה מזה. ולפיכך כאשר היה נשלח אליעזר עבד אברהם בשליחתו של אברהם, שכל ענין אברהם אלקי, ולפיכך ראוי שיקפוץ לו הארץ. ובמדרש [פדר"א פט"ז] אמר שקפצה הארץ לאליעזר בהליכתו לחרן, ובחזרתו. ונראה כי בהליכתו קפצה לו הארץ בשביל אברהם. ובחזרתו, שכבר עשה שליחותו של אברהם, קפצה לו הארץ בשביל יצחק, שאליו הביא לו אשה" [הובא למעלה פכ"ח הערה 11, ולהלן פמ"ו הערה 18].

(22) מלשון זה ["בעל כח"] משמע, שתיבת "כח" אינה במובן של "בכח" לעומת "בפועל", אלא מלשון כח וגבורה [כמו "אין דבר יותר בעל כח מן השור" (לשונו למעלה פמ"ג לפני ציון 123)]. אמנם עד כה נקט בתיבת "בכח" ["אין הגשם בפעל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב וכו'"]. ואולי תיבת "בכח" גופא נקראת ע"ש הכח, משום שכל עוד שהדבר לא הגיע לתכליתו ולמנוחתו, אזי הוא חותר להגיע לשלימותו בחוזק גדול. ולמעלה פי"ב [תקנז:] כתב: "כי הדבר שאינו שלם ואינו בפעל, הולך ומשתוקק לצאת אל הפעל. וכאשר היו ישראל שבעים נפש, שזה מספר מוגדר שלם, והיו נמנים, לא היו פרים ורבים. רק כאשר מתו שבעים נפש, ואז לא היו מן אותם שהיו מוגדרים, ולא היה להם שלימות, היו מתנועעין מאוד לצאת אל הפעל. שכבר התבאר כי שלימות ישראל הוא ששים רבוא. וכל דבר מתנועע אל שלימותו, והיו פרים ורבים מאוד". ובנתיב השלום פ"א [א, רטז:] כתב: "כל פעולה ותנועה הוא בשביל ההשלמה שיושלם בסוף... כי הזרע בבטן האשה תנועת הויה שלו אל השלמה, שיושלם הולד. וכן כל מתנועע הוא מתנועע אל השלמה". ושם ר"פ ב [א, ריט.] כתב: "כי כל דבר הוא רודף אחר השלמתו והוא מתנועע אחר השלמתו, והרי הזרע כאשר נזרע באדמה הוא מתנועע וצומח עד שיגיע אל השלמתו, וכאשר יושלם אז הוא נח. וכן הולד במעי אמו, תנועת הוייתו אל שיושלם" [הובא למעלה פל"ט הערה 134].

(23) כי "כח" פירושו תנועה, ואין לתנועה השלמה, וכפי שכתב למעלה: "התנועה אין בה שלימות גמור", וראה למעלה הערה 14. דוגמה לדבר; הרוח קיימת רק כאשר היא בתנועה, אך אין רוח עומדת. ובספר דעת אמונה [חלק שלישי, עמוד רסד] כתב: "באמת שמציאות זו של עמידה במקום אחד לא תיתכן; אם האדם לא יעלה עצמו בסולם הבחירה, על כורחו ירד. 'אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה' [משלי טו, כד]. והגר"א [שם] כתב: האדם נקרא 'הולך', שצריך לילך תמיד מדרגא לדרגא. ואם לא יעלה למעלה, ירד מטה מטה חס ושלום, כי בלתי אפשר שיעמוד בדרגה אחת, עכ"ל. האדם נקרא 'רוח ממללא' [אונקלוס בראשית ב, ז], זו מערכת הרוח שבה נמצא האדם שבאדם; חיותו וכח הבחירה שלו... רוח, כל מציאותה הוא ההילוך, אין מציאות של רוח עומדת" [הובא למעלה פמ"א הערה 88].

(24) פירוש - הגשם הוא בעל כח, וכל בעל כח אינו בעל השלמה, ולכך הגשם אינו בעל השלמה.

(25) יסוד נפוץ בספריו, וכמלוקט למעלה הערה 20.

(26) פירוש - העבדות היא לחומרי [כמבואר למעלה הערה 11], ולחומרי יש פחיתות. ולמעלה פי"א [תקלו:] כתב: "הנבדל הקדוש מן העריות הוא קדוש מן פחיתות החומר המגונה הזה". ולהלן פס"ז כתב: "יעקב היה נקרא קדוש נבדל מן החומר הפחות... שהיה נבדל מן פחיתות החומרי". ובתפארת ישראל פל"א [תע.] כתב: "כי כל ענין הנוטה אל הגשמי יש בו שפלות ופחיתות, ודבר שהוא נבדל יש לו מלכות". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רעא:] כתב: "הדבר שהוא חמרי יש לו פחיתות ושפלות, והדבר שהוא נבדל הוא להיפך, שיש לו קשוט וכבוד, ודבר זה מבואר". וכן כתב שם פ"ד מכ"ב [תמב:], באר הגולה באר הששי [קנז:], ח"א לשבת קיג. [א, נ:], ח"א לנדרים לא: [ב, ה.], ח"א לב"מ פז. [ג, נא.], וח"א לב"ב י: [ג, סד:]. וראה למעלה הקדמה שלישית הערה 54, פ"ג הערה 78, פי"א הערה 27, פי"ז הערה 18, פכ"ג הערה 177, פכ"ט הערה 41, פל"ט הערה 124, פמ"א הערות 74, 120, ולהלן פמ"ז הערה 336. וצירוף המלים "פחיתות החומרי" הוא מצוי מאוד בספרי המהר"ל.

(27) "בלתי מושלם" - אינו מגיע לשלימותו ותכליתו.

(28) לשונו בתפארת ישראל פמ"ד [תרפה.]: "ועוד יש לך לדעת מה שכתוב בדברות אחרונות 'וזכרת כי עבד היית במצרים', זהו עצמו הטעם שישמרו ישראל השבת. והוא מבואר ממה שאמרו ז"ל [ב"ר יא, ח] אמרה שבת לפני הקב"ה; לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג. והשיב לה הקב"ה, כנסת ישראל יהיה בן זוגך. כי ישראל הם נבדלים מן האומות, והשבת נבדל משאר הימים... ולכך הם בעצמם מזדווגים ומתחברים יחד. וזה שאמר 'שמור את יום השבת לקדשו', שלא לעשות מלאכה בשבת, שהוא קדוש ונבדל משאר הימים, 'וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך משם'. וכבר בארנו כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מבית עבדים, ששם היו עבדים, דבר זה מורה שהיו נבדלים בקדושה מן האומות החמרים... ודבר זה קדושת ישראל, לכך נתתי לך השבת, שהוא נבדל גם כן מן ימי החול, אשר בהם המלאכה. והשביתה מן המלאכה היא קדושה נבדלת, 'על כן צוך ה' אלקיך את השבת', כי השבת הוא בן זוגך לגמרי", ושם מציין את דבריו כאן. וראה למעלה הערה 18.

(29) נמצא שיש למהר"ל שלשה הסברים בביאור השייכות בין יצ"מ לשבת; (א) דבריו כאן, שהיציאה מבית עבדים מורה על מדריגת ישראל העליונה, ובמדריגה זו יש שלימות ושביתה. וכן כתב בתפארת ישראל פמ"ד [תרפה.], והובא בהערה הקודמת. (ב) בתפארת ישראל פמ"ד [תרפב.] ביאר שיצ"מ היא השלמה לעולם, וכמו ששבת היא השלמה לעולם, וכלשונו: "דבר זה, שהוא יציאת מצרים, היה השלמת העולם לגמרי, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות. ולפיכך יציאת מצרים, שאז היו ישראל לעם, הוא השלמת העולם. ולכך השלמת ישראל היה כמו השלמת העולם; כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה, ובשבת קנה השלמתו. כך ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה, ולא היה להם מנוחה, עד שיצאו ממצרים, ואז קנו המנוחה. ולפיכך דבר זה עצמו, מה שישראל יצאו ממצרים, הוא מתחבר עם השבת, כי עתה היה השלמת העולם לגמרי, והוא השלמה העליונה, אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו, וכאילו עתה קנה ההשלמה... בשביל זה ראוי שיהיה מצוך את יום יום השבת יותר מכל אדם, כי הם אינם ראוים לשבת, כי אם ישראל, שבהם השלים השם יתברך את עולמו" [הובא בחלקו למעלה פכ"ג הערה 175, ופל"ט הערה 166]. ומעין זה כתב למעלה פל"ט [לאחר ציון 154]. (ג) בגו"א דברים פ"ה אות ג [קה:] ביאר שהשבת ניתנה בכדי לזכור את יצ"מ, וכפי ששאר מצוות הן זכר ליצ"מ, וכלשונו: "בדברות האחרונות כתב 'שמור יום השבת לקדשו', שרצה לומר שלא יעשה מלאכה ביום השבת, אמר הטעם שלכך לא תעשה מלאכה שתזכור 'כי עבד היית במצרים ויפדך ה''. וזה תזכור כאשר תעשה מלאכה כל ימי השבוע, ואחר כך תשבות ביום השבת, זהו זכר ליציאתם ממצרים, שעשיתם מלאכה ואחר כך פדך... שתזכור אשר פדך ממצרים, על כן צוך יום השבת, ופשוט הוא". ולמעלה סוף הקדמה שלישית [קס:] ביאר שיש לכתוב את ספר הגבורות [העוסק ביצ"מ] לפני ספר הגדולה [שיעסוק בענייני שבת], וכלשונו: "ונתחיל בסדר הפסח, לפי שהוא סבת שבת גם כן, שהרי תקנו בקדוש שבת 'זכר ליציאת מצרים'", ושם הערה 159.

(30) כמוזכר למעלה פמ"ד הערות 3, 4.

(31) "ויפדך ה' אלקיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" [המשך לשון פסוק יח].

(32) לשון הפסוק במילואו "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה".

(33) "על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" [המשך לשון פסוק כב].

(34) למעלה מציון 10 ואילך. וראה להלן ציונים 49, 92.

(35) כפי שכתב בכמה מקומות שהקב"ה בוחר לשכון עם השפלים מפאת פשיטותו יתברך. וכגון, בנצח ישראל ר"פ יב [שי:] כתב: "אי אפשר לומר שהדביקות הזאת [אל הקב"ה] לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו [ישעיה נז, טו] 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח'. וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות... ועוד אמרו [חולין פט.] על הפסוק הזה [דברים ז, ז] 'לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט', כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם". ובח"א לסוטה ה. [ב, לג:] כתב: "כי השם יתברך שכינתו על אשר הוא דכא ושפל. וזה רמזו חכמים במדרש [ב"ר יט, ז] במה שאמרו 'עיקר שכינתו בתחתונים היתה'. וכך השם יתברך משרה שכינתו על אשר הם נמוכים, מפני שהם פשוטים. ובדבר זה הארכנו מאד בחבור גבורות ה' בסופו [להלן ר"פ סז, ויובא בסמוך]... ולפיכך משרה שכינתו בתחתונים". ואמרו חכמים [מגילה לא.] "כל מקום שאתה מוצא גדולתו [ובגמרא שלפנינו איתא "גבורתו"] של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה [דברים י, יז] 'כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים', וכתיב בתריה [שם פסוק יח] 'עושה משפט יתום ואלמנה'. שנוי בנביאים, [ישעיה נז, טו] 'כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו'', וכתיב בתריה [שם] 'ואת דכא ושפל רוח'. משולש בכתובים, דכתיב [תהלים סח, ה] 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו', וכתיב בתריה [שם פסוק ו] 'אבי יתומים ודיין אלמנות'". ולהלן ר"פ סז כתב: "ועוד דע כי מה שהוא עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב את הגר לתת לו לחם ושמלה, הוא בעצמו מן גדולתו, והוא תכלית הרוממות... ואמתתו יתברך מה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, והוא תכלית רוממותו וגדולתו. ולפיכך מלך בשר ודם אין אתה יכול לתת לו שבח רק כשאתה מתאר אותו בגדולה ובגבורה ורוממות. אבל השם יתברך, אחר התוארים החשובים שנותנים לו, אומרים שהוא 'עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב את הגר לתת לו לחם ושמלה'. או 'אבי יתומים ודיין אלמנות', שזה מורה על פשיטות, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, לכך הוא פונה אל יתום ואלמנה וכיוצא בו מן השפלים. שכל אלו הנמצאים הם פשוטים, שהפשוט נקרא שאין בו דבר מיוחד, והם יותר ראשונים, שהשם יתברך משגיח עליהם ופונה אליהם בעבור שהם פשוטים, ממה שיפנה אל הגדולים שאינם פשוטים. ולפיכך אחר שזכר תארי השם יתברך, זכר מעלתו מצד עצמו, ואמר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות מצד עצמו, ולפיכך הוא פונה אל הנמצאים שלא נמצא בהם שום גדולה ורוממות, כמו אלמנה יתום וגר, ומעלה זאת יותר גדולה ממעלה הקודמת". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ב:] כתב: "ועתה יש לשאול, למה זה ועל מה זה שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו... בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה, והיא הגדולה על כל הגדולות, עד שאין גדולה למעלה. ואם לא כן, לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה. אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה, מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. וזה כי בעל הענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור, שהוא פשוט, והפשוט הגמור לא מוגבל. לפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השם יתברך, אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו, שהוא הפשיטות הגמור, שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה. וזהו מצד הפשיטות שבו, שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן, אבל עושה משפט אל הכל בשוה, וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל... ומה שהוא משגיח בשפלים מורה זה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, והפשיטות הוא מעלה על כל" [הובא למעלה הקדמה שניה הערות 121, 122, ופכ"ג הערה 159].

(36) כי "ידיעת ההפכים אחת" [נצח ישראל ר"פ א, וראה למעלה פכ"ה הערה 45, ולהלן הערה 62, פמ"ו הערה 128, ופנ"א הערה 27], והואיל והפשיטות היא סבה להתחבר עם השפלים [כמבואר בהערה הקודמת], ממילא ההפכים לפשיטות, והם בעלי גוף וגשם, ימאסו וירחיקו את השפלים. ואודות שבעלי גוף וגשם הם הפכים לפשיטות, כן כתב בנתיב הענוה פ"א [ב, ד.]: "מדת הפשיטות כאשר הוא מסולק מן הגוף הגשמי". ושם פ"ז [ב, יז.] כתב: "כי כמו שמדת הענוה היא מדה נבדלת מן הגשמי... כך מדת הגאוה גשמית... כי כאשר מיחד עצמו שהוא בעל מעלה ואינו אדם פשוט, שבעל מדה זאת נוטה אל הגשמי במה שהוא יוצא מן הפשיטות, ובפרט כאשר הוא רואה עצמו בעל גדולה, שהגדולה בעצמו מיוחד לגשם, כי הגודל יש לו רוחק, והרוחק הוא משעור הגשם. אף כי הגדולה הזאת אינה גדולה גשמית, מכל מקום אם אינו גשמי הוא נוטה אל הגשם, דסוף סוף שם גדולה יש כאן... והנה המדה של גדלות בודאי מדה גשמית, והלשונות שבאו על מדה זאת כולם מורים גשמית, שהרי נקרא [סוטה ה.] 'גס רוח', וכל גסות ועבות הוא גשמי, שלא תמצא לשון גסות רק על דבר הגשמי, שהוא גס ואינו דק. ומזה תדע כי הגאוה היא מדה נוטה בה אל הגשמיות, וכל זה במה שהוא יוצא מן הפשיטות שנמצא בבעל הענוה". וראה הערה הבאה.

(37) אודות שהעושר הוא קנין גשמי, כן כתב בנתיב העושר פ"ב [ב, רכו.], וז"ל: "כי המתנות שהם בעולם... האחת, הוא דבר שהוא שכלי, והוא בלתי גשמי, כמו החכמה, שהוא דבר שכלי בלתי גשמי. והשני, הוא דבר שהוא הפך זה, שהוא גשמי לגמרי, כמו העושר, שאין העושר רק בקנינים הגשמיים". ובהמשך הפרק שם [ב, רכז:] כתב: "העושר הוא דבר גשמי... שנקראו 'מעות' כלומר מה הדבר נחשב, שהוא לעת מה, ואינו דבר תמידי... שהוא תחת הזמן, והזמן הוא בעל שנוי, שתלוי בגלגל, שהוא חוזר ואינו עומד קיים על מקום אחד, ולפיכך העושר משתנה". וכל הפרק שם הוקדש לבאר גשמיות העושר [ראה למעלה פכ"ט הערה 46, ולהלן פמ"ו הערה 17]. וכן הוא בח"א לנדרים לח. [ב, יב:]. ובדר"ח פ"ד מ"ט [קפד.] כתב: "אבל למשמאילים בה, דהיינו שעוסקים בתורה שלא לשמה, שהוא להנאת עצמם, ודבר זה מדריגת עולם הזה בלבד. וכפי התכלית אשר הוא מכוין אליו, יקנה על ידה, שהוא מדריגת עולם הזה, דהיינו עושר וכבוד בלבד, שהם דברים אשר הם בעולם הזה". ובתפארת ישראל פל"ט [תקצט:] כתב: "כי העושר הוא הברכה של קניני עולם הזה". ובפתיחה לאור חדש [קעו:] כתב: "מאחר שהצדיק מוכן לחכמה ודעת, שהוא קנין שכלי בלתי גשמי, אינו מוכן לקנינים גשמיים, הוא העושר. ולכך אין הצדיק מוכן לזה, רק הרשע, שהוא גשמי, מוכן לעושר. לכך הרשע מאסף העושר". וכן הוא בח"א לשבת סג. [א, לט.] ח"א לב"מ קיד. [ג, נו.], וח"א לב"ב טז. [ג, עב.]. ונאמר [משלי כב, ז] "עשיר ברשים ימשול". ובספר בן סירא יג, כב כתוב: "כנשיא מואס בשפל כן העשיר בדל". ועוד, כי כבר השריש שמי שחלקו בעוה"ז הוא רודף אחר מי שנבדל מן העוה"ז [נצח ישראל פט"ו (שנט.)]. וכן הרודף יוצא מהפשיטות, והנרדף יש בו הפשיטות [ח"א לשבת פח: (א, מה.) וח"א לב"ק צג. (ג, טו:)]. והואיל ולעשיר יש מדריגת העוה"ז [כמבואר כאן], ולשפל ודל אין אחיזה בעוה"ז [תפארת ישראל פ"ה (צ.), נצח ישראל פכ"ח (תקעב.), ושם פנ"ט (תתקט.)], לכך ברי הוא "כי אין מי שמואס ומרחיק את הגר יתום ואלמנה כי אם אותם שהם בעלי גוף וגשם, אוהבים את העושר וענינים הגופנים".

(38) לשונו בנתיב הענוה פ"ב [ב, ה.]: "בישראל יש להם גדולה אלקית, וכל שיש לו מעלה אלקית נמצא בו הענוה, כמו שאמרו אצל השם יתברך [מגילה לא.] 'כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו'... שזה מדת הפשיטות, והיא מדה נבדלת מן הגשמי, והיא מדת הקב"ה שעם גדולתו ענותנותו, והפך זה באומות" [הובא בחלקו למעלה פמ"ד הערה 62]. ובח"א לסוטה מט. [ב, פח.] כתב: "עצם העושר אין ראוי זה לישראל... שהוא קנין עולם הזה במה שהוא עולם הזה, אין ראוי לישראל, כי העולם הזה הוא עולם המורכב, ואין ראוי לישראל כי אם הפשיטות... כי ישראל אשר הם מוכנים לעולם הבא בפרט מצד שראוי להם מדריגה אלקית, לא גשמית, אין להם חלק בעולם הזה אשר הוא גשמי".

(39) בא לבאר כיצד יצ"מ היא סבה לאיסור רבית, וכמבואר למעלה הערה 1.

(40) פירוש - הרצון להלוות ברבית נובע מתאוות הגוף וחמדת הממון. ואמרו חכמים [תנחומא בהר אות א] "'נבהל להון איש רע עין' [משלי כח, כב], זה המלוה מעותיו ברבית, שהוא נבהל להעשיר". והראב"ע [משלי שם] כתב: "נבהל להון - אץ להעשיר, כלומר נבהל ואץ לקבץ הון". ודמות ראיה יש לזה ממה שאמרו חכמים [ברכות נה.] "אמרה ליה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה ברבי אלעאי, פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוי ברבית. אמר לה, הימנותא לדידי, תרוייהו אסירן". ובדר"ח פ"ו מ"ג [פה:] כתב: "החזיר הוא ביותר רודף אחר ענין גופו ותאותיו, ואין כיוצא בו. כי שאר בעלי חיים אינם כל כך מאוסים. כי שאר בעלי חיים מבקשים קצת כבוד בטבע, כמו שאמרו [ילקו"ש ח"א רמז רמ"ג] 'ארבע גאים; שור בבהמות, ארי בחיות וכו''... אבל החזיר אינו רק לבקש אכילתו הגופנית דרך מאוס ודרך טינוף". והשוואת מלוי ברבית למגדלי חזירים מורה על הגופניות שיש למלוי ברבית. ואודות שחמדת הממון היא תאות הגוף, כן כתב להלן פס"ו: "גזל הוא נגד עריות, ובכל מקום אמרו חכמים [חגיגה יא:] 'גזל ועריות שנפש האדם מחמדתן', הרי כי כל אלו שני דברים הם שוים. ועיקר גזל רדיפת הממון וחמדת העושר וההון מענינים הגופניים, כמו עריות... כי עריות שהוא רודף ומחמד נשים, או הגזל שהוא רודף אחר העושר... הוא חמדה לדבר מיוחד, שהוא לזנות, או שהוא נבהל להון" [הרי נקט במלים "נבהל להון", וכפי שהובא למעלה]. ובח"א לשבת קיד. [א, נג:] כתב: "החומר הוא מעור ומסמא את עין השכל, כי כאשר האדם נוטה אחר חמדת הממון, ודבר זה הוא ענין חמרי, והוא מעור עיני השכל, ולכך כתיב [דברים טז, יט] 'כי השוחד יעור עיני חכמים'... כי החומר מכבה עיני השכל". ואמרו חכמים [חולין מד:] "איזהו תלמיד חכם, זה הרואה טרפה לעצמו", ופירש רש"י [שם] "זה הרואה טרפה לעצמו - כשנולד ספק טרפות בבהמתו, ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס עליה, ואוסרה... אינו חומד להכריע להיתר". ובח"א שם [ד, צה.] כתב: "פירוש, כי התלמיד חכם הוא שהוא שכלי לגמרי, ואינו נוטה אחר החמרי כלל. ומי שרואה טריפה לעצמו, אינו אוהב ממון שלו כאשר רואה להטריף הטריפה שהיא שלו, וזה מורה שאינו נוטה כלל אחר מדת החומר, שהוא חסר תמיד, רק אחר השכלי, ולכך רואה טריפה שלו". וראה להלן ציון 46. אך לפי זה יש להעיר, מדוע דוקא חמדת הממון של רבית מחייבת שתוזכר אצלה יציאת מצרים [כמו שיבאר], לעומת שאר איסורי ממון [גזילה, גניבה, שוחד, וכיו"ב] שלא הוזכרה אצלם יצ"מ. ויל"ע בזה.

(41) לשונו למעלה פ"ד [ריח.]: "כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תעוב, ונמשכים בטבעם אחר הזנות ומעשים אשר הם תעובים... כי המצרים הם דביקים בזנות, וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה... ובשביל זה קרא יחזקאל את מצרים 'חמורים', 'אשר בשר חמורים בשרם' [יחזקאל כג, כ], להודיע כי ענין מצרים חומרים, וכל פעולתם נמשך אחר זה... הנה תמצא כי מצרים דומים ונמשלים לענין החומר... לכך המצריים נמשכים אחר הראוי להם". וכן הזכיר בהמשך הפרק שם [רלא.]. ולמעלה פי"א [תקלה:] כתב: "כי מצרים נקראים חמור, כדכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם', והיו שטופי זמה, כדכתיב בפרשת עריות [ויקרא יח, ג] 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', ולא היה בעולם מקום שהיו שטופי זמה כמו ארץ מצרים". ולמעלה פט"ז [עז:] כתב: "אז היה מושל על החומר, הם מצרים אשר נמשלו לחומר, דכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם'". ולמעלה פל"ז [תשטז.] כתב: "מצרים נקראים 'חמור', דכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם', וכל מדריגתם חמרי". ולמעלה פמ"ד [לאחר ציון 15] כתב: "שכבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל ענינם הכל חמרי כמו מצרים, והם נקראו בעצמם 'אשר בשר חמורים בשרם'". ושוב מבאר שתיבת "חמור" מורה על החומריות. וראה למעלה פט"ז הערה 73, פל"ז הערה 119, פל"ט הערות 169, 178, 288, פ"מ הערה 269, פמ"א הערה 131, פמ"ג הערה 196, ופמ"ד הערה 20.

(42) מבואר מדבריו שהואיל והמצריים הם חומריים, לכך ארץ מצרים היא ארץ חומרית, שהרי כתב "ולפיכך נאמר שם 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', ארץ שהיה שם הכל ענין גופני, כי מצרים... נקראו 'חמורים'". ואודות זיקת הארץ אל יושביה, כן כתב למעלה פ"ח [שעו:], וז"ל: "כי לפי הענין האדם יש לו מקום... וכן לכל אומה ואומה נתן ארץ כפי מה שהם, וכל דבר יש לו מקום לפי טבעו ומעלתו". ולהלן ר"פ ע כתב: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, שבשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמרו [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו'. כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו; שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו". ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] כתב: "כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו". ושם פנ"ו [תתסה.] כתב: "כאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו". ובאור חדש פ"א [שמז.] כתב: "כמו שהם מחולקים במדריגותם, כל אחד מקום שלו לפי מדריגתו" [ראה למעלה פ"ח הערות 65, 67, פי"ט הערה 91, פכ"ב הערה 65, פכ"ט הערה 84, ופ"מ הערה 20]. וראה הערה הבאה.

(43) כמו שאמרו [כלים פ"א מ"ו] "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". ולמעלה בהקדמה שלישית [קכט:] כתב: "האמצעי מתיחס תמיד אל הקדושה והמעלה הנבדלת מן הגשמית, כמו שהיתה הארץ הקדושה... מכוון באמצע העולם" [תנחומא קדושים אות י]. ובנצח ישראל פ"ה [קז:] כתב: "ארץ ישראל מובדל מכל הארצות בהתרוממות". ובהקדמה לדר"ח [כו.] כתב: "כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה, אשר הארץ הזאת היא נבדלת, יש בה השכל יותר משאר ארצות, ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת, לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים [ב"ב קנח:] ביותר משאר ארצות, ולא היה בארץ ישראל דוקא הנבואה [תנחומא בא אות ה]. ובארנו זה במקומות הרבה". ובנתיב התורה פ"י [תלד:] כתב: "כי הארץ הקדושה, הדר בה הוא דר במקום שיש לו קדושה, וכמו שאמרו [ב"ב קנח:] 'אוירא דארץ ישראל מחכים', שכל ענין ארץ ישראל ומעלתה שהיא נבדלת מן הגשמי, שהרי היא קדושה". ובח"א לכתובות קיב. [א, קסח.] כתב: "הארץ היא קדושה, ואינה חמרית כמו שאר הארץ... כי מעלת הארץ הן מצד הארץ עצמה, הן מצד אוירא של ארץ ישראל, הן מצד העפר". ובח"א לשבת לג. [א, כה.] כתב: "דע לך, כי הארץ הקדושה מעלתה שנקראת 'קדושה', והשם יתברך הוא אלקי הארץ. כי מכל הארץ בחר השם יתברך בא"י הקדושה, והוא אלקי הארץ, וכדכתיב [מ"ב יז, כו] 'ולא ידעו משפט אלקי הארץ', שתראה כי השם יתברך אלקי הארץ". ובח"א לקידושין סט. [ב, קמז:] כתב: "ארץ ישראל גבוה מכל הארצות [קידושין סט.]... וזה כי א"י קדושה מכל הארצות... ודבר שהוא קדוש - עליון הוא, והחומרי הוא השפל... ומפני זה יאמר כאשר הולך אל א"י שהוא 'עולה'... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקרא שפלים, והקדושים נקרא גבוהים". ואמרו חכמים [קידושין מט:] "עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם כולו". ובח"א שם [ב, קמה:] כתב: "כי יש לדעת כי החכמה היא השכל הנבדל, וראוי שיהיה בארץ ישראל אשר היא הארץ הקדושה. ולפיכך הארץ הקדושה היא מיוחדת בחכמה מכל שאר ארצות". ובתפארת ישראל פס"ד [תתרב:] כתב: "כי כל חוצה לארץ מיוחס לחמרי, וארץ ישראל מיוחס אל השכלי, וכמו שאמרו ז"ל עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם; תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם" [הובא למעלה פ"ח הערה 55]. וקדושת הארץ מורה על קדושת ישראל [ולכך אסור לישראל להלוות ברבית], וכמו שכתב למעלה פ"ח [שעג:]: "ויש לך לדעת כי הארץ אשר נתן הקב"ה לאברהם היא ארץ קדושה נבדלת מכל האדמה... כמו שהארץ הקדושה מצד קדושתה אינה סובלת החטא, כמו שאמר [ויקרא יח, כח] 'ולא תקיא הארץ אתכם' כשתטמאו חס ושלום הארץ, כך ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים. ולפיכך הארץ מתייחס לישראל בענין זה; כי הארץ קדושה במעלתה, הנבדלת מן הפחיתות ומן התיעוב, וכן ישראל... כי לפי ענין האדם יש לו מקום, לכך כשנתן הקב"ה ארץ הקדושה לישראל, בודאי מפני שהם ראוים לה... ולכך לפי מעלת ישראל, שיש להם מעלה נבדלת קדושה, יש להם ארץ קדושה". ולמעלה פ"ט [תנה.] כתב: "כי האבות והשבטים מצד קדושתם העליונה ראוי להם הארץ הקדושה". ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] כתב: "כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו... כי ראוי להם [לישראל] ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים". ושם פנ"ו [תתסה:] כתב: "כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קמ:] כתב: "בגמרא פרק שלשה שאכלו [ברכות מח:]... כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ... לא יצא ידי חובתו... ומה שאמר שצריך שיזכור בה ברית ותורה, ומה ענין ברית ותורה לברכת הארץ. ופירוש זה, כי כמו שהארץ היא קדושה נבדלת משאר ארצות, לכך צוה שיהיו נמולים. כי צריך לארץ אומה נבדלת משאר אומות, כמו שהארץ נבדלת משאר ארצות. ואין דבר שנבדלים בו ישראל לגמרי משאר אומות רק המילה, והיא קדושה, מפני שהמילה היא הסרת הערלה שהיא גנות וגנאי גשמי חמרי, לכך סלוק הערלה היא קדושה. לכך אנו אומרים [שבת קלז:] 'אשר קידש ידיד מבטן'. ועוד צריך להזכיר התורה בברכת הארץ, וזה עוד יותר מעלה של קדושה. כי המילה קדושה והיא סלוק הערלה, שהיא גנות וגנאי גשמי, ואילו התורה היא קדושה, והיא הסרת גשמי לגמרי. ושניהם שייכים אל הארץ, דהיינו סלוק גנות וגנאי הגשמי, היא הערלה, ועוד על זה היא התורה, שהוא סלוק הגשמי לגמרי. כי כאשר יש להם הארץ שהיא נבדלת בקדושה מכל הארצות, זכו ועלו גם כן למילה, שבה ישראל נבדלים מכל האומות מצד שאין בהם פחיתות הערלה, שהיא גנות גשמי. ועוד הם נבדלים יותר במה שיש להם התורה השכלית הנבדלת מכל חכמה. ומפני שיש לחשוב כי הארץ שנתן השם יתברך לישראל, היא בתחתונים, ואין לה המעלה אלקית, ועל זה אמר שצריך להזכיר בברכת הארץ - ברית ותורה. כי בשביל הארץ זוכים ישראל אל שני דברים אלו, דהיינו המילה והתורה, ועל ידם ישראל נבדלים אלקיים לגמרי... כי הארץ נבדלת מכל שאר ארצות בקדושה, ובשביל זה זכו לקנות עוד מעלה היא המילה, ועוד יותר על זה התורה, והכל מצד זכות ארץ ישראל, כי שם ראוי להיות התורה, כי אוירא דא"י מחכים [ב"ב קנח:]. ולכך אמר שצריך להזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, והבן הדברים האלו מאד". ובנתיב התורה פ"י [תמא:] כתב: "כאשר הוא דר בארץ ישראל, אדמה קדושה, בזה מקדש גם כן אדמה שלו, הוא בגופו". ובנתיב היסורין ר"פ ב [ב, קעו.] כתב: "בפרק קמא דברכות [ה.], תניא רבי שמעון אומר, שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן; תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא... יש לשאול, למה נתנו אלו מתנות על ידי יסורין. כבר בארנו כי היסורים זכוך הנפש, ולכך כאשר ישראל קנו מעלה נבדלת מן הגוף, צריכים קודם מרוק וזכוך הנפש, עד שראוי לקבל המעלה הקדושה... כי ארץ ישראל היא קדושה, ולא היו ראוים ישראל אל מדריגה הקדושה הזאת שינחלו הארץ הקדושה הנבדלת, עד שהגיע להם יסורים, שהיה להם זכוך הנפש ע"י סלוק הגוף ע"י יסורין, עד שראוים לקבל מעלת הקדושה". ובח"א לחולין צא: [ד, קח:] כתב: "כי יעקב היה מושל בכל הארץ, כי הארץ הקדושה ראויה ליעקב, שהוא כולו קדוש... ולכך הארץ היא כולה ליעקב" [הובא למעלה פ"ח הערה 62, ולהלן פמ"ז הערה 547]. וכן ידוע כי היחס שבין ישראל לאומות, הוא היחס שבין א"י לשאר ארצות, וכמו שכתב הגר"א באדרת אליהו [דברים א, ו]: "'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' [דהי"א יז, כא], כי שניהם הן ביחוד, ישראל וא"י, ישראל מע' אומות, וא"י מכל הארצות... כמו שאמר בזוהר [ח"ג צג:] אימתי גוי אחד, בזמן שהיו בארץ" [הובא למעלה פ"ח הערה 55].

(44) אודות שהיות הקב"ה לישראל לאלקים מחייבת את קדושת ישראל, כן נאמר [ויקרא יא, מד] "כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'", ופירש רש"י [שם] "כי אני ה' אלקיכם - כשם שאני קדוש, שאני ה' אלקיכם, כך 'והתקדשתם', קדשו את עצמכם למטה". ובגו"א שם אות מב [רנח:] כתב: "כשם שאני קדוש שאני ה' אלקיכם. פירוש, למה הוצרך למכתב בקרא 'אני ה' אלקיכם', אלא שהוא נתינת טעם למה שאמר הכתוב 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני', ומה ענין זה שיהיו ישראל בשביל זה קדושים, אלא 'כי אני ה' אלקיכם', לפיכך תהיו קדושים כשם שאני קדוש", ושם הערה 269. והרא"ם [ויקרא יא, מד] כתב: "מפני שאני ה' אלקיכם, אתם מחוייבים שתהיו מתדמים לי, שכשם שאני קדוש, כך תהיו קדושים". וכן נאמר [ויקרא יט, ב] "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". ושמעתי ממו"ר הגר"י דיוויד שליט"א לבאר נקודה זו, כי היות הקב"ה לישראל לאלקים מורה על חבור ויחס הקיים בין קוב"ה וישראל, וכתוצאה מחבור זה חלה קדושתו יתברך על ישראל, וישראל יוכלו לקלוט קדושה זו רק באם יתנהגו בקדושה. וכן כתב השם משמואל [חלק המועדים, ראש השנה שנת תרע"ב], וז"ל: "הנה אמרו ז"ל [במדרש הובא בתוספות חגיגה ג:] שלשה מעידין זה על זה, ישראל ושבת והקב"ה. והיינו שישראל מעידין על הקב"ה, שמטבע בשר ודם שיהיה להוט אחר החומריות, ורק ישראל עם קדוש, שנשמתם חלק אלוק ממעל, הם יכולין להתקדש, ואומות העולם בלתי אפשר להם שיהיו קדושים. וזהו [ויקרא יט, ב] 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם'. וכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר בזה"ל: 'קדושים תהיו', והיאך בשר ודם יכול להיות קדוש, אלא 'כי קדוש אני ה' אלקיכם'. והם הדברים שאמרנו. וא"כ כשישראל מתקדשים, הם מעידין שהשם יתברך קדוש, כי בלתי זה הרי אי אפשר שיהיו קדושים". ודברים אלו נתבארו למעלה פמ"ד הערה 153, עיי"ש.

(45) יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, למעלה בהקדמה שניה [סו.] כתב: "ענין 'קדוש' נאמר על מי שהוא נבדל". ולמעלה פט"ז [עו.] כתב: "מי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר". ולמעלה פמ"ב [לאחר ציון 53] כתב: "כי קידוש שמו מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, שזהו ענין הקדוש בכל מקום, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאוד". ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 452] כתב: "כי הוא יתברך נאדר בקודש, שהוא נבדל מן הנבראים. וזהו ענין הקדושה בכל מקום, שהוא אינו משתתף עם הנמצאים. שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר, זולת הקדוש ברוך הוא, שלכך נקרא 'הקדוש ברוך הוא' מפני שהוא קדוש מן הנמצאים שהם בעלי חומר או מצורפים אל החומר, ודבר זה נתבאר בספר הזה פעמים הרבה מאוד". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז [קסד.] כתב: "כל קדוש יש לו מעלה נבדלת מן הגוף". ובגו"א ויקרא פי"ט אות ג [נד:] כתב: "נקרא 'קדוש', רוצה לומר פרוש מעניני עולם הזה, שהוא גוף". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רפד:] כתב: "כל קדושה הוא נבדל מן החמרי, שלכך מקדישין השם יתברך שהוא נבדל מן הגופנית. ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי". ובנתיב הפרישות ר"פ א [ב, קיא:] כתב: "אין קדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופניים, ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושים מן הגוף... וכל אשר מרחיק יותר, הוא יותר קדוש ויותר נבדל". ובתפארת ישראל פל"ז [תקנד.] כתב: "כבר זה התבאר פעמים הרבה שאין ענין הקדושה רק שהוא נבדל מן החומר, כי זהו ענין הקדושה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תק.] כתב: "כי כאשר יאמר שהוא 'קדוש', רוצה לומר שהוא נבדל מן הגוף, שזהו ענין הקדושה שהוא נבדל מן הגוף, ומבואר הוא למבינים. וכאשר הוא רוצה להקדיש לו יתברך ולומר שהוא יתברך קדוש נבדל מן הגוף, יש לו להתעלות מן כבידות הגוף. כי איך יהיו מקדישים לו יתברך, והאדם עם הגוף. ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 118, פ"מ הערה 138, פמ"ב הערה 54, פמ"ד הערה 153, ולהלן פמ"ז הערה 453].

(46) כמבואר למעלה הערה 40. ולכאורה מבאר שהרבית נאסרה מחמת שהיא "מתאות הגוף וחמדת הממון" [לשונו למעלה לפני ציון 40], לאמור ש"תאות הגוף וחמדת הממון" היא הסבה, ואיסור רבית הוא מסובב מכך. ויש להבין, מדוע בטרם שנאמר איסור רבית יש ברבית "תאות הגוף וחמדת הממון", הרי זהו דרך משא ומתן, ומה עוול יש בכך. זאת ועוד, שאמרו חכמים [ב"מ עה:] "מלוי רבית... משה רבינו חכם ותורתו אמת ["לישנא מעליא נקט" (רש"י שם)], ואומרין, אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר, לא היה כותבו". ובח"א שם [ג, ל:] כתב: "פירוש מצוה זאת [של רבית] אינה כמו שאר מצוות, רק הוא במשא ומתן. ואומרים, כי אדרבא הוא טובת המלוה והלוה במשא ומתן. ומפני כך כל האומות מתירין הרבית, שאומרים שהוא טוב למלוה וללוה גם כן... ובוודאי האמת הוא כך, שהרבית הוא טובת שניהם, רק שאיסור רבית אינו בשביל קלקול משא ומתן, רק גזירת הכתוב הוא, ולא בשביל שום קלקול משא ומתן". וכן כתב בנתיב הצדקה פ"ו [א, קפב.], ובתפארת ישראל פנ"ד [תתמה.]. ואם אין ברבית שום עוול בעצם, מדוע בטרם שנאסרה היא נחשבת ל"תאות הגוף וחמדת הממון" [ומחמת כן נאסרה]. וצריך לומר, שאין כוונתו כאן לומר שיצ"מ היא הסבה לאיסור רבית, אלא כוונתו לומר שלאחר שישנו לאיסור רבית אזי "המלוה ברבית חוטא ביציאת מצרים" [לשונו להלן]. וכן מוכח מהפסוקים עצמם [שאיסור רבית אינו תולדה מיצ"מ], שנאמר [ויקרא כה, לו-לח] "אל תקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך, את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". הרי שאיסור רבית נאמר לפני הזכרת יצ"מ. זאת ועוד, שהנה איסור רבית נזכר לראשונה בפרשת משפטים [שמות כב, כד], ונאמר שם "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך", ובפרשת משפטים לא נזכרה כלל יצ"מ. לכך בודאי שאיסור רבית עומד מצד עצמו, ואינו תולדה מיצ"מ, ורק לאחר שישנו לאיסור זה בעולם, המלוה ברבית חוטא ביציאת מצרים, כי הוא נכנע לתאות הגוף וחמדת הממון. ודע, שבעוד שכאן מבאר שא"י ואלקותו יתברך הוזכרו בפרשה זו מחמת מעלת הקדושה [והקדושה סותרת לחמדת הממון של רבית], הרי בנתיב הצדקה פ"ו [א, קפא:] סלל לו דרך אחרת, והיא ששני דברים אלו מורים על אחדות ישראל, ורבית עומדת כנגד אחדות ישראל, וכלשונו: "ומזה יש לך להבין כמה גדול עונשו מי שלוקח רבית. כי התורה אמרה שהמצוה שיהיה מלוה לחבירו ישראל [שמות כב, כד "אם כסף תלוה את עמי וגו'"], שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי, כאשר מקבל זה מזה, ואינם גוזלים זה מזה. וזה מלוה לו ברבית, ונושך אותו, וכל נשיכה הוא העדר לאותו שנושך, והוא כמו נשיכת נחש... ועוד תדע חומר של רבית, כי אף על גב שנותן הלוה מדעתו עובר בלאו, וזה לא מצינו בשום מקום. אבל דבר זה כמו שאמרנו, כי ישראל הם עם אחד, ובשביל כך יש להם אל אחד, ולכך ציוה שיהיה מלוה זה לזה. וזה לוקח רבית ונושך חבירו, לכך הלוקח רבית מהפך המתוק למר, שמורה לקיחת הרבית הפך זה שמורה ההלואה. ולכך אף הנותן עובר, דסוף סוף הרבית והנשך מורה שאין האחדות בישראל, שאין אחדות בהם. כי שני דברים שהם אחד, משלים זה את זה, והרבית הוא הפך זה, שנושך אותו, והוא העדר אל האחדות. ולכך הלוקח רבית מאחיו ישראל, לא די שאין אחד השלמה לשני, רק האחד הוא העדר השני. ולכך אמרה תורה [ויקרא כה, לז-לח] 'את כספך לא תתן לו בנשך אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'. ומה ענין זה לכאן שאמר 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'. אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ, היו ישראל עם אחד לגמרי. וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו הירדן, ולא באו לארץ, לא נענשו על הנסתרות, עד שעברו ונעשו ערבים זה בעד זה [סנהדרין מג:]. הרי שלא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה, כי נקרא 'ערב' שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ, והיו ביחד בארץ, והיה להם מקום אחד, הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן 'להיות לכם לאלקים', כי יש להם אל אחד, ולפיכך 'את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך'". וראה להלן הערה 61.

(47) "הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת, ונתעברה מהן בעשר עבורין, עשר בכורות שהן בכורות של אביהן, כולן מתו" [רש"י שם].

(48) "מלוה מעותיו לישראל ברבית, ואומר של נכרי הם" [רש"י שם].

(49) במה שהקב"ה הפריש את ישראל מהעבדות החומרית, וכפי שכתב למעלה [לאחר ציון 11]: "הפרישן מן החמרי מה שהיו עבדים, וזה מורה על מעלה נבדלת מן הגשמית". ולמעלה [לאחר ציון 33] כתב: "כי מאחר שהשם יתברך הוציא אותך מארץ מצרים מבית עבדים, הוצאה מבית עבדים מורה שנתן לך מעלת אלקית, כמו שהתבאר". וראה להלן ציון 92.

(50) פירוש - על ידי נסים. הרי בנוסף לכך שיצ"מ מורה על מעלת ישראל האלקית, היא גם מורה על מעלת היציאה גופא שהיתה בהנהגה ובמדריגה אלקית, ולא על פי הטבע. והשייכות בין שתי המעלות האלו [מעלת ישראל, ומעלת היציאה] נתבארה למעלה פל"ה [תרכא.], שכתב: "כל ענין הגאולה מבלי המשך זמן. ולפי שישראל יצאו במדריגת קדושה אלקית שאין שייך בה זמן, שהרי יצאו על ידי אותות ומופתים... ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע". וראה להלן פמ"ז הערה 548. והטעם שהוצרך לדבר עתה על מעלת היציאה [לאחר שעסק במעלת ישראל], כי בא לבאר את הנהגת הקב"ה שהבחין בין טפה של לבכור לטפה שאינה של בכור, הרי שאיירי בהנהגתו יתברך. וראה למעלה פל"ה הערות 9, 23, פל"ו הערה 43, ולהלן הערה 120, פמ"ו הערה 90, ופמ"ז הערה 548.

(51) פירוש - ככל שאיירי במעלה יותר גדולה, כך יש בה הבחנה יותר מדוקדקת בין הדברים. וככל שאיירי במעלה יותר קטנה, כך אין בה הבחנה מדוקדקת בין הדברים. וכן נאמר [קהלת ט, ב] "מקרה אחד לצדיק ולרשע", ופירש רש"י שם "מקרה אחד - ויודעים שסוף הכל אשר צדיק ואשר רשע למות, ומקרה אחד יש בעולם הזה לכולם, כל זה הם יודעים, ואף על פי כן בוחרים להם דרך הטוב, לפי שיודעים שיש הפרש ביניהם לעולם הבא". הרי מצד הגופים [שהוא הטבע] אין הבדל בין צדיק לרשע. ועל כך נאמר [ש"א טז, ז] "ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב", וכתב הרד"ק [שם]: "אל תבט אל מראהו - בוחן לבות וכליות, בני אדם ידע לבב אליאב, כי איננו ישר, לפיכך אמר לשמואל אל תבט אל מראהו, כי אעפ"י שהוא יפה מראה והגון למלכות לפי מראהו, אני יודע לבבו ומאסתיהו למלכות, כי איננו הגון לפי לבבו". ועל כך אמרו חכמים [שבת יג:] "אין שוטה נפגע", ופירש רש"י [שם] "כלומר אינו מכיר בפגעיו". והפתגם אומר "שוטה אינו מרגיש" [מילי דאבות עמוד י]. וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פמ"ג [לאחר ציון 22] כתב: "היה לישראל התנגדות מן מצרים, ולא היה התנגדות הזה רק דבר בלתי טבעי, כי בטבעם אין התנגדות, והכל בשוה ביחד לפי הטבע. ולפיכך לא היה התנגדות הזה רק בלתי טבעי". ובדרשת שבת הגדול [רי:] כתב: "מצד האדם שהוא גשמי, והוא בעולם הגשמי, אין נראה הבדל בין צדיק ובין רשע, אבל כשיוצא מן הגשמי יהיה נראה ההבדל בין צדיק ובין רשע. ומה שאין עתה נראה הבדל, היינו מפני שהאדם הוא גשמי, והוא בעולם הזה גשמי, וכל גשם הוא גולם אין בו הבדל, ולפיכך אין חילוק בין צדיק ובין רשע... [אך] כשלא יהיה עוד הכל גשמי, אז יהיה ההבדל בין צדיק ובין רשע". ובגו"א בראשית פ"ו אות כז [קלט:] כתב: "כי מצד הגוף אין חילוק בין טוב ובין רע, רק מצד הנפש יבא הבדל בין צדיק ובין רשע, שהגוף בשניהם אחד, רק שנשמת הצדיק יותר חשובה וזכה מן הרשע". ובדר"ח פ"ד מכ"א [תל:] כתב: "כי השכל בו מחולקים בני אדם, שאין דעת של זה כמו זה... כי מצד הגופות שוים בהם בני אדם, והחילוק שיש לאדם זה מזה הוא מצד השכל והדעת, שהם מחולקים בדעתם". וכן ביאר שישראל והאומות שוים להדדי בחצוניותם, אך נחלקים בפנימיותם, וכלשונו להלן בפס"ז: "אם אתה אומר הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה, אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא ואי אפשר להיות נמצא בכל האומות בשוה" [הובא למעלה פ"ג הערה 72, פי"ט הערה 226, פ"מ הערה 99, פמ"ב הערה 23, פמ"ג הערות 23, 180, ופמ"ד הערה 54]. וכן למעלה פל"ט [לאחר ציון 86] ביאר לפי זה מדוע תפילין של ראש הם ארבעה בתים, ותפילין של יד הם רק בית אחד. ובדרוש לשבת תשובה [עו:] כתב: "לא תמצא בבהמה ובשום בעלי חיים שיהיה להם גב ופנים. וידוע כי הפנים בו זיו והדר... וזה מרמז לך על אור עולם הבא... אבל הגב אין בו ענין זה כלל, והוא שייך לעולם הזה. וזהו דכתיב [תהלים קלט, ה] 'אחור וקדם צרתני'... האחור בעולם הזה, והפנים לעולם הבא. כי אי אפשר להכיר האדם מאחוריו, ולא ניכר זה מזה מאחוריו, אבל בפנים של אדם יש היכר בין אדם לאדם. וכך יש היכר בין אדם לאדם בעולם הבא, ואין היכר בין אדם לאדם בעולם הזה". וראה בנתיב התורה פ"א הערה 137. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [ברכות סא.] על בריאת אדם וחוה "בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד". ובביאור הדבר כתב בגו"א בראשית פ"א אות סט [מז.] בזה"ל: "רצו בזה כי הזכר והנקבה מחולקים בצורתן, ולכך כאשר עלה במחשבה לבראתם, היו שנים. כי כאשר הם מושכלים, הם שנים, שצורת הזכר בלבד, וצורת הנקבה בלבד. אבל כאשר נברא בפעל בגופו, היה החומר מקבל צורת שניהם... שהחומר אינו מוכן לקבל צורת הזכר בפני עצמו, וצורת הנקבה בפני עצמו, רק שהחומר מוכן לקבל צורת האדם. כי החומר שהוא אינו מיוחד, אינו כל כך במעלה... ולפיכך לא היה חומר האדם כל כך במעלה שיקבל צורת האדם הזכר בפני עצמו, והנקבה בפני עצמה, רק היה מוכן לקבל צורת האדם הזכר והנקבה בכלל" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 53, פי"ב הערה 130, פי"ח הערה 10, פכ"ט הערה 70, פל"ט הערה 91, ופמ"ד הערה 132]. ואם תאמר, דלכאורה למעלה פמ"ג [לאחר ציון 74] כתב להיפך, שהחילוק הוא לגשמי והאחדות היא לרוחני, וכלשונו: "כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". ואילו כאן מבאר שבמעלה עליונה יש הבחנה בין הדברים, ובמעלה תחתונה וגשמית אין הבחנה בין הדברים. ויש לומר, שיש הבדל בין צמד המלים "אחדות וחילוק", לצמד המלים "שונה ושוה"; הצמד הראשון ["אחדות וחילוק"] עוסק בדברים המתאחדים ובדברים המתפרדים, ועל כך קבע שהרוחני מתאחד והגשמי מתפרד. אך הצמד השני ["שונה ושוה"] עוסק בדברים המובדלים ועומדים, ועל כך קבע שהרוחני מבחין בהבדלים, והגשמי אינו מבחין בהבדלים. לכך מצינו לגבי "עיני בשר" גופא כפילות זו; מחד גיסא כתב כאן "כי אין עיני בשר לו, ומבחין הכל". הרי שעיני בשר אינן מבחינות בכל. ומאידך גיסא בכת"י לדר"ח פ"ב מ"א כתב "אין אל השם יתברך עיני בשר [לכך נאמר עליו בלשון יחיד "עין רואה" (אבות שם)], ובבשר שייך רבוי עינים כמו שיש לאדם" [הובא שם הערה 173]. הרי שיש ל"עיני בשר" רבוי של הגשמי. וראה למעלה פמ"ג הערה 76.

(52) לאחר ציון 39, שהעמיד את חמדת הממון הגופנית של המלוה ברבית, לעומת יציאת מצרים המורה על קדושת ישראל, והקדוש פורש מחמדת הממון הגופנית. וראה למעלה הערות 40, 46. ובספרא [ויקרא כה, לח] אמרו "כל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כופר ביציאת מצרים". וראה להלן הערות 101, 104.

(53) בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור. וראה להלן ציון 93.

(54) "ויקשה לך, דיותר הוי למכתב אצל חֵלב, המוכר חֵלב בחזקת שומן, ונבילה בחזקת שחוטה, וטריפה בחזקת כשירה" [לשונו להלן (לאחר ציון 98)]. וראה להלן הערה 97. ואודות שהקב"ה מבחין בין דברים הנראים כדומים, כן נאמר [ויקרא יט, יד] "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלקיך אני ה'", ופירש רש"י [שם] "ויראת מאלקיך - לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו 'ויראת מאלקיך', המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו 'ויראת מאלקיך'". וכן רש"י חזר וכתב שם פסוק לב. ועוד כתב רש"י [ויקרא כה, יז]: "ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר 'ויראת מאלקיך', היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו 'ויראת מאלקיך'". והרי זהו הלשון עצמו שכתב רש"י גם לגבי רבית, וכלשונו [שם פסוק לו] "ויראת מאלקיך - התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר 'ויראת מאלקיך'" [ראה הערה 58]. הרי שגם בשאר עבירות הודגש שהקב"ה יבחין בין דברים הנראים כדומים, ומדוע זה נזכר רק לגבי איסור רבית.

(55) פירוש - לא רק שהקב"ה מבחין בדברים נגלים [אך נראים כדומים ומחלק ביניהם], אלא אף מבחין בדברים הנסתרים לגמרי, שאינם נגלים לשום אדם. וכן נאמר [ירמיה כג, כד] "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'". ויש להעיר, שלכאורה ההדגשה "ואף מה שעושה בסתר" מתפרשת שזו היא רבותא שאינה נמצאת בנדון דידן [המלוה ברבית]. אך הרי גם המלוה ברבית דידן עושה עבירה בסתר, כי איירי בציור שתולה מעותיו בגוי, ש"זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו" [לשון רש"י (ויקרא כה, לו), וכמובא בהערה הקודמת], ומדוע אין מעשה הלוואה זה נחשב הבחנה בדבר שהוא בסתר. וראה בסמוך הערה 58 בישוב שאלה זו.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה