אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק מד

פרק מג

(1) פירוש - יציאת מצרים היא שורש לאמונת האמת, והיא שורש לדת. ואודות הבטוי "אמונת אמת", כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תיב:], וז"ל: "כי בדבר זה בו בארו רבותינו ז"ל לתקן אמונת אמת, ולתת דעת לבני אדם". ובנתיב השלום פ"ב [א, רכד:] כתב: "הפילוסופים אשר בנו דבריהם על היסוד שהוא כנגד אמונת אמת". וכן הזכיר בטוי זה הכוזרי [מאמר חמישי אות כג], וספר מעשי השם [חלק מעשי אבות פכ"א]. ומה שכתב "כבר ידעת", ניתן לומר שכוונתו שהדבר ידוע מעצמו [כמו שיובא בהמשך ההערה]. או ניתן לומר שכוונתו לדבריו שכתב למעלה ר"פ ג [קפח.], וז"ל: "בחר הוא יתברך בליל פסח להודיע מעשיו לבאי עולם, להכיר את שמו בעולמו בהוציאו את עמו ממצרים. וענין זה ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה, ומאצלנו בל ימוט. כמו מצות סוכה, שאמרה התורה [ויקרא כג, מג] 'למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים'. ואף השבת נאמר בו [דברים ה, טו] 'וזכרת כי עבד היית במצרים'. וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים 'זכר ליציאת מצרים'. נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום [ברכות יב:], ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה [שם], שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה ביציאה, הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקב"ה הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם, כי אם ליציאת מצרים. ואף כי לפי השגת בני אדם קצרי השכל נראה כי יש דבר שיש בו שנוי טבע ממנהגו של עולם, שנראה לאדם בחוש הראות שהוא יותר גדול נס ופלא מיציאת מצרים בעצמו, אינו כן לדעת התורה. כי נראה מן התורה ששמה יציאת מצרים עיקר ויסוד האמונה מן הראיות אשר אמרנו למעלה, כי תמצא בתורה ברוב דברים זכר היסוד הזה. ובמכילתא בפרשת 'וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים' [שמות יח, א], מלמד ששקולה יציאת מצרים נגד כל הנסים והגבורות שעשה הקב"ה לישראל. הרי שהם ז"ל הוכיחו מן הכתוב כי יציאת מצרים בעצמו שקולה כנגד כל הנסים". ואודות שיצ"מ היא שורש האמונה, כן כתבו הראשונים בכמה מקומות. וכגון, הרמב"ן ס"פ בא [שמות יג, טז] כתב: "ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ז בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה; מהם כופרים בעיקר... ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית... ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם, ואין עמהם עונש או שכר... וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד, ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה... ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ [שמות יב, טו], ובעזיבת הפסח [במדבר ט, יג]... ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב... ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות, זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים". ובספר החינוך מצוה כא כתב: "מצות סיפור יציאת מצרים... ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות... ובידו לשנותם... כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם". והטור או"ח סימן תרכה כתב: "תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו. והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים" [הובא למעלה פ"ג הערה 9, ולהלן פמ"ה הערה 90, ופמ"ז הערה 97]. ומשמע מהראשונים האלו שהנסים שהיו ביצ"מ הם שורש האמונה. אמנם כאמור למעלה פ"ג [קצ:] כתב: "כי יציאת מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה ביציאה, הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל", וראה שם הערה 15, והערה הבאה.

(2) בספר רעה אמונה למו"ר הגר"מ שפירא זצוק"ל, בהקדמה לעיקרים, במאמר הפתיחה, כתב: "הרמב"ם ז"ל קבע להלכה [הלכות תשובה פ"ג הלכות ז-ט] כי יש י"ג עיקרים שחובה והכרח להאמין בהם, כדי להכנס לכלל ישראל ולהיות שייך לתורה ומצוות... נושא זה צריך ביאור, היכן השורש בתורה לכך שיש עיקרים לאמונה, ויש חובה להאמין בהם, עד שלא יתכן לקבל תורה בלעדי אחד מהם. ונראה, שהתורה מלמדת על ענין העיקרים בכך שהיא מעמידה את יציאת מצרים כיסוד לקשר של ישראל עם הקב"ה, ושורש התורה והמצוות. ככתוב [שמות כט, מו] 'וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלקיהם'. וכן [במדבר טו, לח] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'. וכן [ויקרא כה, נה] 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'. מבואר אם כן שיש עיקר ויסוד לתורה, והוא יציאת מצרים, וכל מה שכלול בגילוי של יציאת מצרים הם העיקרים של התורה". ושם מאריך לבאר כיצד י"ג עיקרי האמונה נתבררו ביציאת מצרים. והעורך שם ציין שכן כתב הר"מ חגיז בספרו אלה המצוות, מצוה כא. וכן הוא בספר דרך פיקודיך, מצוה כא. ולהלן פמ"ז [לפני ציון 84] כתב: "הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים. ודע, כי ג' אמונות הם יסוד הדת, וכאשר חס ושלום תפול אחת, מהם תפול הדת בכללה. האחת, הוא ההשגחה, שהוא משגיח בתחתונים... האמונה השנית, שהכל הוא ביד ה', ואין דבר חוץ ממנו, וזהו אמונת מציאות השם יתברך... האמונה השלישית, שידבר השם יתברך את האדם, ויתן לו תורה, וזהו אמונת תורה מן השמים".

(3) כמו בדבור "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" [שמות כ, ב], שבת [דברים ה, יב], רבית [ויקרא כה, לח], תפילין [שמות יג, ט], איסור עריות [ויקרא יח, ג], ועוד, וכמו שיבאר בסמוך, ולהלן בפמ"ה. אך דבריו צריכים ביאור, שהרי יצ"מ נאמרה אצל הרבה מאוד מצות, וכמו אונאת הגר [שמות כב, כ], איסור שקצים ורמשים [ויקרא יא, מה], מאזני צדק [ויקרא יט, לו], איסור ממכרת עבד [ויקרא כה, מב], ציצית [במדבר טו, מא], ועוד. ולהלן פמ"ה [לאחר ציון 29] כתב: "וכן תמצא מצות הרבה שנאמר אצלם 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'; בפרשת תצא [דברים כד, יז-יח] 'לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'. [שם פסוקים כא-כב] 'כי תבצור כרמך לא תעולל וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'". ובגו"א בראשית פ"א אות ב [ד:] כתב: "וכן הרבה מצות תולה הכתוב ביציאת מצרים". ובגו"א שמות פי"ב אות עח [רמז.] כתב: "רוב המצות [כוונתו להרבה מצות (כמבואר למעלה פ"ג הערה 13)] זכר ליציאת מצרים". ויקשה לומר שכל המצות האלו הן "יסוד ועיקר הדת". זאת ועוד, שאמרו חכמים [תיקוני זהר תיקון ו (עד:)] "חמשין זמנין אדכיר באורייתא יציאת מצרים, לקבל חמשין תרעין דבינה" [הובא למעלה פ"ג הערה 3]. וכן בזוה"ק [ח"ב פה:] אמרו "'הוצאתיך מארץ מצרים' [שמות כ, ב], דא יובלא, כמה דתנינן מסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים. ובגין כך חמשין זמנין אדכר יציאת מצרים באורייתא". והגר"א [בפירושו לתיקוני הזוהר, תיקון לב, (עו:)] כתב: "אלא חמשין זמנין כו' - והנה יש תשעים פעמים לשון הוצאה, אבל לא חשיב כי אם אותן שאמר הקב"ה לאמרן לישראל" [והולך ומונה שם כל הפעמים הללו]. ושוב יקשה לומר שבכל הפעמים הרבות האלו מדובר "במצות שהם יסוד ועיקר הדת". והרמב"ם בהלכות גניבה פ"ז הי"ב כתב: "כל הכופר במצות מדות [מדות ומשקלות] ככופר ביציאת מצרים, שהיא תחילת הצווי. וכל המקבל עליו מצות מדות, הרי זה מודה ביציאת מצרים, שהיא גרמה לכל הצוויין". וראה הערה הבאה.

(4) קשה, אם יצ"מ נזכרה אצל המצות שהן "יסוד ועיקר הדת" [לשונו כאן], מה מקום יש לשאול "למה כתב אצלם בפרט", הרי תשובתך בצידו, שאלו הן המצות שהן "יסוד ועיקר הדת". ויל"ע בזה. ולולא דמסתפינא, במקום לומר "והתורה זכרה יציאת מצרים במצות שהם יסוד ועיקר הדת", יש לומר "והתורה זכרה יציאת מצרים במצות, שהיא יסוד ועיקר הדת", והתיבות "יסוד ועיקר הדת" אינן מוסבות על המצות, אלא על יציאת מצרים. ואז כל דבריו יובנו היטב.

(5) מה שמכנה זאת "מצוה ראשונה" יוסבר על פי דבריו בתפארת ישראל פל"ד [תקג:], וז"ל: "התחלת התורה באל"ף ["אנכי" (שמות כ, ב)]... להורות על התורה שהיא אחת וסדר אחד מקושר. כי מן עשרת הדברות יוצאים כל המצות, כי תרי"ג מצות נכללים בי' הדברות [רש"י שמות כד, יב]". וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ב [עט:], ודרוש על התורה [כז.]. ובנצח ישראל פ"ט [רלא.] כתב: "התורה עצמה היא הברית, כי התורה הוא חבור לישראל, ועשרת הדברות, כי הדבר אשר הוא בין שני דברים יש לו חבור אל שניהם, ובזה מקשר אותם. ולכך התורה כולה, עם עשרת הדברות, הם החבור בין השם יתברך ובין ישראל. רק כי עשרת הדברות, שהם ראשונים אל התורה, יש להם חבור אל השם יתברך ביותר, ושאר התורה יש לה יותר חבור אל ישראל. ולכך 'בני ישראל' כמספר תרי"ג חוץ מיו"ד, שהם עשרת הדברות. ועשרת הדברות אינם קרובים כל כך אל ישראל, רק על ידם יש להם חבור אל השם יתברך". ובהבנת נקודה זו, צרף לכאן דבריו בתפארת ישראל פל"ה [תקיב:], שכתב: "יש שתי בחינות באלו עשרת הדברים; הבחינה האחת, מצד שאלו עשרת דברים הם מיוחדים שהם בלבד במה שיש מצוה וגזרה מן השם יתברך אל האדם שהוא העלול. והוא הברית והחבור שיש לעלה עם העלול, שדבר זה שייך דוקא בעשרת הדברים. והבחינה השנית, מצד שהם בכלל כל מצות התורה שלמות האדם, ולכך היו אלו עשרת הדברים נכתבים בתורה [שמות כ, ב-יד] עם שאר מצות. ונכתבו על הלוחות בפני עצמם, כי הם נבדלים משאר מצות התורה, שהם בלבד במה שיש מצוה וגזרה מן השם יתברך אל האדם. ואם לא כן, לא היה ראוי שיהיו אלו עשרת הדברות נכתבים בלוחות בלבד, כי ראוי שתהיה 'תורת ה' תמימה' [תהלים יט, ח], ואיך יהיה על הלוחות דבר חסר, שהם עשרה דברות בלבד. אבל הדברים הם כמו שכתבנו למעלה, כי יש תמימות בהם, שאלו מיוחדים במה שיש מצוה וגזרה מן השם יתברך אל האדם". נמצא שיחס עשרת הדברות לשאר מצות הוא יחס של קבלת עול מלכות שמים לקבלת עול מצות, ואמרו חכמים [ברכות יג.] "למה קדמה פרשת שמע ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות". לכך עשרת הדברות "הם ראשונים לכל התורה" [לשונו בנצח ישראל פ"ט], כי כך הוא הדבר מבחינתו של הקב"ה. והם הם דבריו בתפארת ישראל ר"פ לה [תקי.], שכתב: "התבאר לך ההפרש שיש בין עשרת הדברות שנאמרו לישראל, ובין שאר התורה. כי עשרת הדברות הם בראשונה מן השם יתברך לשאר מצות התורה, אשר הם אחר עשרת הדברות, ותוספות עליהם".

(6) מבאר ש"אנכי" היא מצוה, וכדעת הרמב"ם בספר המצות מ"ע א, והרמב"ן [שמות כ, ב]. וכן הוא בזוה"ק [ח"ב כה:]. ודלא כדעת הבה"ג שאין "אנכי" מכלל תרי"ג המצות, וכמובא בהשגות הרמב"ן לספר המצות [מ"ע א]. ובתפארת ישראל פל"ז [תקלד:] כתב: "בודאי הדבר הברור כי 'אנכי ה' אלקיך' הוא הראשון, ופירושו 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולכך לא תכפור בי לומר שאיני אלקיך חס ושלום". וקודם לכן, שם ר"פ לו [תקכד.] כתב: "כי המצוה הראשונה להאמין כי יש סבה והתחלה ראשונה נמצא במציאות, וזה שנאמר 'אנכי ה' אלקיך וגו''. ומי שאינו מאמין בדבר זה, הרי הוא כופר בעיקר" [הובא למעלה פל"ח הערה 88].

(7) לשון הראב"ע [שמות כ, א]: "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'שעשיתי שמים וארץ'". וכן הוא בספר הכוזרי מאמר א, אות כה. וכן הקשה רבינו בחיי [שמות כ, ב]. ובתפארת ישראל פל"ז [תקלז:] כתב: "הקושיא שנשאל אל הראב"ע, כמו שכתב בפרשת יתרו, למה אמר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולמה לא אמר 'אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ'". וכן נגע בשאלה זו בגו"א בראשית פ"א סוף אות ב [ד:], שם שמות פ"כ אות ו [צג:], נצח ישראל ר"פ ל [תקפו:], הקדמה לדרוש על התורה [ד.], ודרשת שבת הגדול [ר:]. ויש להבין, מהי העדיפות לומר "שעשיתי שמים וארץ" [שאלת ריה"ל] או "אלקי השמים והארץ" [לשונו כאן], על פני "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמנם מה שסתם כאן ביאר בתפארת ישראל פל"ז [תקלח.], וז"ל: "יקשה להם, כי הוא יתברך אלקיהם לא בשביל שהוציא אותם מארץ מצרים, רק בשביל שברא את האדם, והוא אלקי הכל. ולפיכך הוקשה להם, כי ראוי לומר 'אנכי אלקי השמים אשר בראתי שמים וארץ וגם אותך', ולמה תלה בהוצאה בלבד". וכן כתב בדרשת שבת הגדול [ר:], וז"ל: "מה שאמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', והלא בלא זה השם יתברך אלקי הכל, ומאחר שהוא אלקי הכל יעשו האמת, ולמה תלה ביציאת מצרים... והאמת שהוא יתברך אלקי הכל, ואין תולה ביציאת מצרים".

(8) המשך לשון הראב"ע [שמות כ, א]: "וזאת היתה תשובתי אליו. דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם... כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלקים, ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות... והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הראשון 'אנכי ה' אלקיך', וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא... והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלקים... והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים אמר משה [דברים ד, לה] 'אתה הראת לדעת', שהכל ראו זה, חכמים ושאינן חכמים, גדולים וקטנים... והנה הזכיר למשכיל 'אנכי ה'', והוסיף 'אשר הוצאתיך', שיבין המשכיל ושאינו משכיל". נמצא שמעלת יצ"מ היא ברירותה [נראתה בעינים], ולכך אף מי שאינו משכיל יוכל להבין זאת. גם הכוזרי [מאמר ראשון, אותיות כה-כז] תלה זאת במעלת הראיה, אך במקום לומר שהראיה נעשתה לחלושי השכל, הוא הדגיש שרק הראיה מחייבת [את הרואה], ומבלעדי ראיה אין חיוב כלל, וכלשונו: "בדומה לזה אמר משה בפתח דבריו בדברו אל פרעה [שמות ז, טז] 'אלקי העברים שלחני אליך', רצונו לומר אלקי אברהם יצחק ויעקב. כי היה דבר האבות מפורסם אז באומות, ונודע כי הענין האלוקי נתחבר עמם, והשגיח עליהם, ועשה להם נפלאות. ולכן לא אמר לו משה לפרעה 'אלקי השמים והארץ שלחני אליך', ולא 'בוראי ובוראך שלחני אליך'. וכן פתח האלוק בדברו אל כל עדת בני ישראל 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אני בורא העולם ובוראכם'. וכן פתחתי אני בהשיבי לך שר הכוזרים כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מה הוא הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים. ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה למראה עינים. אמר הכוזרי: לפי זה [שרק הראיה היא המחייבת את הרואים], אין תורתכם מחיבת כי אם אתכם בלבד. אמר החבר: אמנם כן, כל מי שנלוה עלינו מן האמות כיחיד יבואהו מן הטוב אשר ייטיב עמנו האלוק... כי אילו היה חיוב התורה מצד מה שהאלוק ברא את כלנו, היו שוים בה כל בני אדם, כלבן כשחור, כי כלם ברואיו יתברך. אולם חיוב התורה עלינו הוא מצד מה שהוציאנו האלוק ממצרים, ומצד היות לו התחברות עמנו בהיותנו סגולת בני אדם". רבינו בחיי [שמות כ, ב] כתב גם מעין דברי הראב"ע [ברירות הראיה], וז"ל: "אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כדי לתת מופת על אלקותו וקבלת מלכותו מכל מה שראו בעיניהם, והם יכולים להעיד עליו. והכוונה לומר חייבין אתם לי שתקבלו אלקותי עליכם, ממה שראיתם בעיניכם האותות והמופתים הנכללים ביציאת מצרים. ומפני זה לא אמר 'אשר בראתי השמים והארץ', כי לא ראו זה בעיניהם, ורצה להביא להם ראיה על האלקות ממה שראו הם בעצמם בעיניהם" [וכן כתב הריב"א (שמות כ, ב)]. ושם הוסיף הסבר נוסף, וז"ל: "ועוד, כי ההוצאה מארץ מצרים כוללת בריאת עולם, שהנסים הנמשכים אחר ההוצאה ההיא רבים, וממה שנשתנה הטבע בהם יתבאר מזה חידוש העולם. כי עם הקדמות, לא ישתנה דבר מטבעו כלל. ומפני זה אמר 'אשר הוצאתיך', כי בודאי היתה ההוצאה מורה על החידוש ועל ההשגחה ועל היכולת שתקבלו עליכם אלקותי ומלכותי". נמצאנו למדים שהראשונים השיבו ארבע תשובות [לשאלה מדוע נאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'", ולא "אשר בראתי שמים וארץ"]: (א) הראיה מועילה גם לחלושי השכל, שלא יוכלו להבין הדברים בשכלם [הראב"ע]. (ב) רק הראיה היא המחייבת לקבל אלקות, ובלא ראיה אין חיוב מעיקרא [הכוזרי]. (ג) הראיה אינה ניתנת להכחשה, לכך הזכיר יצ"מ, כי הם עצמם עדים לה [רבינו בחיי (תשובה ראשונה)]. (ד) יצ"מ מוכיחה על בריאת העולם, שאם העולם היה קדמון אי אפשר שישתנה דבר מטבעו כלל [רבינו בחיי (תשובה שניה)]. ובגו"א בראשית פ"א אות ב [ד.] ביאר שתשובת הראב"ע היא כתשובה הראשונה של רבינו בחיי, שאי אפשר להכחיש את הראיה, ויובא בהערה הבאה.

(9) תמוה, כי בגו"א בראשית פ"א אות ב [ד.] כתב כדברי הראב"ע בשמו, וכלשונו: "אין בריאת העולם ראיה על הניסים שחידש הקב"ה, אדרבא, הניסים שחידש הקב"ה הם ראיה על בריאת העולם. שחידוש הניסים ראינו בעינינו, ואילו חידוש העולם לא ראינו בעינינו, ואיך יהיה ראיה מן החידוש על הניסים. וכן בפירוש אמר הכתוב [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ואילו 'אנכי אשר בראתי שמים וארץ' לא אמר. וכן הרבה מצות תולה הכתוב ביציאת מצרים, מפני שראינו זה בעינינו, ואין אדם יכול להכחיש הנס. וכן פירש הראב"ע בפרשת יתרו, עיין שם". ואילו כאן כתב על דברי הראב"ע האלו ש"אין בדבריהם מה שיתן האמת". ויש לומר, שבגו"א הוכיח מהראב"ע לעצם הסברה שדברים שרואים בעינים מוכיחים יותר מדברים שלא רואים בעינים. אך מ"מ אינו מסכים עם הראב"ע שזהו הביאור לדיבור "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ואולי הטעם לאי הסכמה זו הוא, שהמלים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" באות במקום המלים "אשר בראתי שמים וארץ". והמלים "אשר בראתי שמים וארץ" היו מחייבות בעצם את קבלת הקב"ה לאלוק, כי הן מעמידות את האדם כנברא ועלול מול הבורא ועלה, והוא היחס של העבד לאלקיו. ולפי ראשונים אלו, אמנם מעלת יצ"מ היא שראינו את הנסים בעינינו, אך עדיין אין זה מחייב בעצם שישראל יקבלו את הקב"ה לאלוק. אך לפי מה שיבאר בסמוך, יתבאר שיציאת מצרים גופא מחייבת בעצם שישראל יקבלו עליהם את הקב"ה לאלוק.

(10) לשונו בתפארת ישראל פל"ז [תקלז:] "הקושיא שנשאל אל הראב"ע, כמו שכתב בפרשת יתרו, למה אמר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולמה לא אמר 'אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ'. כי דבר זה לא שייך לומר כלל, כי הכתוב רצה לומר למה הוא אלקיהם, ועל זה אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל ידי זה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, קבלתם אותי למלך, ותהיו עבדים לי. ואם יקשה להם כי הוא יתברך אלקיהם לא בשביל שהוציא אותם מארץ מצרים, רק בשביל שברא את האדם, והוא אלקי הכל. ולפיכך הוקשה להם, כי ראוי לומר 'אנכי אלקי השמים אשר בראתי שמים וארץ וגם אותך', ולמה תלה בהוצאה בלבד. אלו האנשים מבינים כי אין חלוק בין אלקותו יתברך על ישראל, ובין אלקותו על הכל, וכמו שהוא יתברך אלקי הכל, כך הוא אלקי ישראל. ודבר זה טעות. כי מה שאמר הכתוב 'אנכי ה' אלקיך', רצה לומר שאני אלקיך בפרט, שהוא יתברך שמו חל על האומה הנבחרת בפרט. אף כי הוא אלקי הכל, אין נקרא שמו רק על האומה הנבחרת, ואין מלכותו רק על האומה הנבחרת. וזהו 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. כי לא דבר הכתוב לענין הממשלה, כי דבר זה בודאי שהוא יתברך מושל על כל. רק כי הכתוב אומר כי על ישראל נקרא שמו, ומלכותו עליהם... ובספרי [דברים ו, ד], 'שמע ישראל ה' אלקינו' [שם], למה נאמר, והא כבר נאמר [שם] 'ה' אחד', ומה תלמוד לומר 'אלקינו', עלינו הוחל שמו ביותר... אלקים אני לכל באי עולם, עליך הוחל שמי ביותר... הנה הדבר מבואר כי מה שאמר 'אנכי ה' אלקיך', לומר כי מלכותו ואלקותו יתברך דבק בהם, והם מקבלים מלכותו ביותר מכל שאר הנמצאים. ולכך שייך בישראל בפרט 'אנכי ה' אלקיך', ולא נכללו עמהם שאר הנמצאים, רק מלכותו על ישראל ביותר, ודבר זה מבואר בחבור גבורות ה'". ומה שחוזר ומחבר את אלקותו יתברך על ישראל למלכותו יתברך על ישראל, כן כתב בנתיב העבודה פ"ז [א, צח.], וז"ל: "מה שלא אמר 'שמע ישראל ה' אחד', שאז לא היה כאן מלכות שמים, כי צריך לומר 'אלקינו' לקבל עליו אלקותו". ובח"א לסוטה כב. [ב, סד:] כתב: "אם קרא קריאת שמע מקבל עליו עול מלכות שמים, שהשם יתברך אלוק עליו" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערות 84, 94, 95, ופל"ט הערה 63].

(11) "וכאשר הוא אלקי ישראל, בזה בעצמו הוא אלקי הכל, שכל הנמצאים נמשכים וטפלים אצל ישראל, כמו שימשכו כל האברים אחר הלב, והוא העיקר" [לשונו להלן (לאחר ציון 23)]. ולמעלה בכת"י [תצא:] כתב: "ישראל הם ראשית המציאות לפי שהם ראשונים לכל האומות, שישראל הם בנים לה', ואין קודמים לפניהם, ולפיכך הם בכורו יתברך. ונקראים בניו, כי הם העלולים הראשונים, רצה לומר שהם עלולים בעצם, כי הוא יתברך עלה, ואשר הם עלולים ממנו בעצם הם ישראל. לאפוקי האומות, שהם גם כן מעשה ידיו, אינם בעצם מעשה ידיו, רק כי הם נמשכים אחר ישראל, ואינם עלולים ממנו יתברך בעצם. ומפני שהם עלולים הראשונים, בזה הם בניו, לאפוקי האומות לא נקראו בניו" [הובא למעלה פל"ז הערה 97]. וראה למעלה פל"ט הערה 61 שנתבאר שם שישראל קודמים לאומות כפי שהסבה קודמת למסובב, שישראל נבראו לעצמם, והאומות נבראו לשמש את ישראל. וראה להלן הערה 146, שהובאו שם מקבילות נוספות ליסוד זה.

(12) לשונו למעלה פמ"ב [לאחר ציון 97]: "אבל ישראל, מפני שהם נבדלים מכל האומות, ואינם בכלל שלהם, והם עליונים וקדושים על כל האומות". ולהלן פס"ז כתב: "אמרו חכמים [אבות פ"ג מי"ד] חביב האדם שנברא בצלם אלקים... ואין לכל בני אדם המעלה הזאת בשוה, שעם שכל מין האדם נברא בצלם אלקים אמרו [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם ואין האומות קרוים אדם'. שצריך שלא יהיה בטול לצורה אלקית זאת שנתן באדם, והאומות שהם חומרים ביותר, הצורה הזאת בטילה אצל החומר, ונעשית הצורה חומרי. אבל בישראל החומר בטל אצל הצורה... והרי לא נמצא הנבואה כי אם בישראל, ואם לא נמצא המעלה זאת בדורותינו, זהו שנתרחק מעלה זאת מישראל עם שאר המעלות, מכל מקום ישראל מוכנים לזה בפרט". ולהלן פע"ב כתב: "כאשר ראינו בעם ישראל הכנתם לקבל מעלה עליונה, כי לא היה דבר זה מקרי בישראל מה שקבלו המעלה העליונה אשר זכרנו, כי דבר זה אי אפשר. האחד, כי דבר שהוא במקרה אינו תמידי ואינו מאודי, ובישראל היו נסים הרבה מאוד שלא תמצא לשאר אומות. וכן היו נמשכים בהמשך הזמן, עד שאי אפשר לך לומר רק כי יש לישראל הכנה בעצמם לקבל המעלה העליונה, מה שאין בשאר אומות, כמו שיש באדם מצד עצמו לקבל הכנה לקבל השכל והחכמה. ועוד, כי הדבר שהוא בפרט המין נוכל לומר שהוא במקרה, אבל דבר שהוא מגיע לכלל האומה אין דבר זה במקרה. ומצאנו נסים שהגיעו לכלל ישראל, כגון יציאת מצרים ובאר ומן ומפלת סנחרב, והרבה משיספר, ואין זה במקרה, כי אם היה זה במקרה למה לא היה לשאר אומות גם כן. ולמה היה זה לאומה זאת בכללה, ולא למקצת או לאיזה אנשים. וכיון שאנחנו ראינו הנסים נמשכים דוקא בישראל, ולא בשום אומה, והיו הנסים בכללות האומה, אין זה רק שישראל מוכנים לקבל המעלה האלקית הנבדלת, ולכך היו דביקים במעלה אלקית עליונה, שהיה הנהגתם שלא בטבע, רק על ידי נסים... אף שנסתלקה השכינה מישראל, ונתבטלו המעלות שהיו לישראל, הכנתם על זה לא נתבטל... ואתה מוכרח לומר שלא היה כל זה במקרה בישראל, כי אם בשביל הכנה שבישראל לקבל המעלות... ויותר מזה, מה שנמצא בישראל דבוק שכינה ושפע הנבואה על שאר אומות, שאין להם דבר זה, כמו שיש למין האנושי מעלה יתירה שיש להם השכל על ידי הכנה שבהם על שאר בעלי חיים שאין להם השכל. ואם אתה אומר שהיה זה בלא הכנה מיוחדת באומה שיקבלו אלו המעלות, וקבלו את המעלות האלו האלקיים הנבואה והשכינה, אם כן גם כן יכול להיות שיקבל הבעל חיים שכל האנושי בלא הכנה מיוחדת, אבל דבר זה בודאי לא יתכן. וכמו כן לא יתכן שקבלו ישראל דברים אלו בלא הכנה מיוחדת בנפשם... ולא נמצא הכנה באומות לתורה כי אם בישראל, שיש להם הכנה". ולהלן בסוף הספר [בהלכות יין נסך] כתב: "הנה דבר ידוע אף כי ישראל והאומות הם שוים משתתפים בדבר הנגלה, ותראה שיש לכל בני אדם ראש ידים ורגלים אברים וגידין ובשר ופרצוף, לאחד כמו השני, ואין חלוק ביניהם, אבל שלא יהיה שום חלוק בין ישראל לאומות בדבר הפנימי, דבר זה אינו כלל... כי האומות דביקים בכח מיוחד, וישראל דביקים בכח קדוש, הוא השם יתברך, אשר הבדיל אותם מן העמים, ולקחם אליו". ובתפארת ישראל פ"א [לד:] כתב: "כי הנבואה ורוח הקודש והשכינה היו מיוחדים בו העם אשר בחר בו השם יתברך מזולת שאר העמים עכו"ם. ואין ספק כי הנבואה הכנה בנפש האדם, ותמצא הכנה הזאת מיוחדים בה העם אשר בחר ה' יתברך. ומזה תראה כי העם הזה היה יותר נפשם אלקית מצד ההכנה הזאת... והם [ישראל] נתיחדו בפעולות האלקיות שהם מצות התורה לפי מדריגת נפשם האלקית, במה שהיו מוכנים לנבואה ורוח הקודש ולהיות השכינה ביניהם". ובתפארת ישראל פי"ב [קצב:] כתב: "ישראל הם קדושים, נבדלים מפחיתות החמרי שיש לאומות העולם. ודבר זה התבאר גם כן במקומות הרבה, עד שהוא ידוע מאד, כי מדרגת ישראל שאין להם פחיתות החומר, כמו שיש לאומות העולם". וראה למעלה פמ"ב הערה 100, ופמ"ג הערה 76, שנלקטו שם הרבה מקבילות ליסוד זה.

(13) לכך אלקותו ומלכותו של הקב"ה חלות במיוחד על ישראל, כי יש בישראל ענין אלקי. ובפחד יצחק ר"ה מאמר יא, אות טו, כתב: "ידועים הם דבריהם של חכמי הלשון, כי ההבדל בין מלוכה וממשלה הוא, כי ממשלה היא שלא ברצונו של מי שמושלים עליו, ומלוכה היא ברצונו של מי שמולכים עליו [ראב"ע בראשית לז, ח, גו"א בראשית פי"ז אות ג (ערב:), וגר"א משלי כז, כז (ראה למעלה פט"ו הערה 29)]. בודאי שזה נכון. אבל אין זה אלא חיצוניות הדברים. בפנימיותם של דברים, גנוזה היא ההכרה העדינה כי ה'אדם שבאדם' אינו אלא הדעת שבו. ומכיון שהשם מלוכה לא יונח אלא על הדומה. שכן אריה נקרא מלך החיות [חגיגה יג:] מפני שגם הוא חיה. אבל אם האדם שליט על החיות, אינו אלא מושל ולא מלך, מפני שאין האדם מסוג הבעל חי... מדת המלוכה דורשת דוקא את ההשתייכות לסוג אחד, ובדרך ממילא משתלשל מזה שאין מדת המלוכה נוהגת אלא בזמן שהמלוכה מתקיימת היא מדעתו של זה שמולכים עליו". וראה להלן הערה 153, שנקודה זו עולה בבירור מדבריו שם. וראה להלן פמ"ו הערה 177.

(14) דע, כי כמה ממפרשי המקרא ביארו שלכך נאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" [ולא "אשר בראתי שמים וארץ"] משום הטעם שכתב המהר"ל עד כה; ה' הוא במיוחד אלקי ישראל, ולא של האומות, ולכך נקט במאורע שהיה מיוחד רק לישראל, ולא לכלל העולם. וכגון, החזקוני [שמות כ, ב] כתב: "אשר הוצאתיך - היה יכול לומר 'אשר עשיתיך', או 'אשר בראתיך', וכן כמה הרבה חסדים שעושה עם בריותיו, לומר שיש להקב"ה דין עלינו לקבל מצותיו. אלא אם היה אומר כן, היו יכולים להשיב הלא עשית כן לכל שאר אומות, ולמה תטיל עלינו בשביל כך עול תורתך. לפיכך שם לפניהם מה שלא עשה כן לכל גוי ולשום אומה אחרת". וכן כתב רבי יוסף בכור שור [שמות כ, ב], ומעין זה בכתב וקבלה [שם]. אך המהר"ל נאיד מזה, כי כבר באמירת "אנכי ה' אלקיך" ישנה הדגשה שאיירי בישראל בלבד ["ופירוש 'אלקיך' בפרט" (לשונו למעלה)], וזהו משום "שיש בישראל ענין אלקי שאין בכל הנמצאים" [לשונו למעלה], ולכך אי אפשר לומר שנאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כדי ליחד אלקותו יתברך על ישראל, כי יחוד זה כבר נעשה בתיבות "אנכי ה' אלקיך". לכך יבוא לבאר הסבר אחר לתיבות אלו.

(15) פירוש - הצמדת המלים "מארץ מצרים" ל"מבית עבדים" מורה שכשם שהיציאה "מבית עבדים" היא הפקעה מחומריות העבד, כך היציאה "מארץ מצרים" היא הפקעה מחומריות המצריים, וכמו שמבאר והולך.

(16) מלשון זה משמע שכוונתו לדברים שכתב עד כה בספר זה. והם: למעלה הקדמה שניה [קד.], פ"ג [רט:], פ"ד [רכב., רלו.], פ"ט [תסט.], פי"א [תקלה:], פט"ז [עה:], פי"ט [קע:], פמ"ג לאחר ציון 60. וכן הוא להלן פמ"ה הערה 11. וראה בסמוך הערה 18.

(17) "שבו לכם פה - אליעזר עבד אברהם הוה" [רש"י יבמות סב.].

(18) אודות שהמשועבד והחומרי הם מתפעלים, ואינם פועלים, כן כתב למעלה פ"ט [תסט.], וז"ל: "בא לתת טעם למה היו ראוים זרעו לשעבוד דוקא, ולא לעונש אחר, רק בשעבוד... כי כל משועבד מתפעל מן המשעבד, ולא יתכן ההתפעלות רק אל בעלי החומר שהוא מתפעל, לא אל הצורה הנבדלת והשכל הנבדל, כיון שאינו בעל חומר, אינו מתפעל. ומאחר שאינו מתפעל, לא שייך בו שיעבוד". ולמעלה פי"א [תקלח.] כתב: "כבר ידוע כי הצורה הפועל והמולך, והחומר משועבד תחת הצורה. לכך היה יוסף מושל על מצרים, שהוא היה הקדוש והנבדל מפחיתות החומר". ולמעלה פט"ז [עה:] כתב: "כבר אמרנו לך למעלה שהשיעבוד הוא שייך דוקא לחומר, שהוא מוכן להשתעבד בו ולהיות מתפעל, וזה נתבאר למעלה. אמנם שבט לוי מפני שהיה קדוש, ומי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר... לא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל... ולפיכך יצא משבט לוי משה רבינו עליו השלום, אשר הוא הצורה השלימה, והוא נבדל מן החומר כאשר יתבאר, עד שלא היה אדם נבדל מן החומר כמו משה רבינו עליו השלום, והוא היה ראוי להיות מושל על מצרים". ולמעלה פי"ט [קע:] כתב: "וכבר אמרנו למעלה בפרקים הנזכרים שאין מקבל התפעלות ושעבוד רק הגשם... והגשם יש לו השתעבדות בודאי". וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בגו"א שמות פי"ח אות כו [כו.] כתב: "כי כל חמרי מתפעל משועבד". ובדר"ח פ"ו מ"ג [צ.] כתב: "כל דבר שהוא צורה, ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות. ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר, כי מצד הצורה אין שעבוד. ודבר זה רמזו ז"ל [יבמות סב.] על עבד כנעני 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר, כי המשועבד מתפעל מאחר, ודבר זה ענין החומר, שהוא מתפעל. אבל בצורה, כיון שאין בצורה התפעלות כלל, לא שייך לומר על הצורה שעבוד, רק חירות, ודבר זה מבואר... שלא יקרא בן חורין רק כאשר לא ימצא בו צד אפשרות שעבוד, וזה לא ימצא רק במי שעוסק בתורה, שהוא בן חורין לגמרי, כמו שבארנו. כי השכל הוא בן חורין, אין שייך שעבוד בו". ובתפארת ישראל פל"ז [תקמג.] כתב: "הצורה היא בת חורין, ודבר זה רמזו חכמים בברייתא דשנו חכמים [אבות פ"ו מ"ג] ובשאר מקומות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה, שנאמר [שמות לב, טז] 'חרות על הלוחות', אל תקרי 'חָרות', אלא 'חֵירות'. והרצון בזה כי ראוי שיהיה השכל בן חורין בלתי משועבד, שאין ראוי שיהיה שעבוד רק אל החומר" [ראה המשך דבריו בהערה 22]. ובאור חדש פ"ה [תתקמה.] כתב: "וידוע כי החומר שהוא חסר, ראוי לו העבדות בפרט". ובמבוא לתורת המהר"ל [נועם כרך כה, עמוד רפ] כתב: "מהות העבדות היא קבלת עולו של השני, והרי קבלה זו היא אחת התופעות של החומר, שכן החומר כל קיומו הוא בקבלה מאחר. לא כן הצורה הרוחנית, המשוחררת מכל קבלה מן הזולת, היא כולה חירות" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 328, פ"ג הערה 79, פ"ד הערה 87, פט"ז הערה 67, פי"ט הערה 40, פל"ו הערה 32, ופמ"ב הערה 62. וראה להלן הערות 57, 58, פמ"ה הערות 11, 13, ופמ"ז הערה 351].

(19) למעלה פ"ד [ריח.], פי"א [תקלה:], פט"ז [עז:], פ"ל [תקיא.], פל"ז [תשטז.], פל"ט [לאחר ציון 168], ופ"מ [לאחר ציון 268], ויובאו בהערה הבאה, ובהערה 21.

(20) לשונו למעלה פ"ד [ריח.]: "כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תעוב, ונמשכים בטבעם אחר הזנות ומעשים אשר הם תעובים... כי המצרים הם דביקים בזנות, וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה... ובשביל זה קרא יחזקאל את מצרים 'חמורים', 'אשר בשר חמורים בשרם', להודיע כי ענין מצרים חומרים, וכל פעולתם נמשך אחר זה... הנה תמצא כי מצרים דומים ונמשלים לענין החומר... לכך המצריים נמשכים אחר הראוי להם". ולמעלה פי"א [תקלה:] כתב: "כי מצרים נקראים חמור, כדכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם', והיו שטופי זמה, כדכתיב בפרשת עריות [ויקרא יח, ג] 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', ולא היה בעולם מקום שהיו שטופי זמה כמו ארץ מצרים" [ראה להלן הערה 56]. ולמעלה פט"ז [עז:] כתב: "אז היה מושל על החומר, הם מצרים אשר נמשלו לחומר, דכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם'". ולמעלה פ"ל [תקיא.] כתב: "וכבר נתבאר לך בפרקים הקודמים, כי אף על ישראל לא היו מושלים מצרים אשר מתיחסים אל בשר חמור, רק כאשר לא היו ישראל בשלימות, ומיד כאשר היו ישראל בשלימות יצאו מרשותם". ולמעלה פל"ז [תשטז.] כתב: "מצרים נקראים 'חמור', דכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם', וכל מדריגתם חמרי". וכן כתב למעלה פל"ט [לאחר ציון 168], ויובא בהערה הבאה. ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 266] כתב: "כי כבר התבאר כי יש לישראל מעלת הצורה הנבדלת, וראיות ברורות על זה. ולפיכך המצרים שהם הפכים, שנמשלו לחמור, דכתיב [יחזקאל כג, כ] 'בשר חמורים בשרם', היו מתנגדים לישראל. ותחלה משלו המצרים על ישראל, כאשר המשפט נותן כי החומר עיקר בראשיתו, ובתכליתו ובסופו יחלש, ויתגבר עליו הצורה הנבדלת. וכך היו ישראל מושלים על מצרים, שהם החומר, ויצאו מהם כמו הצורה הנבדלת מן החומר. וכאשר יצאו מהם, היו גם כן המים מתנגדים להם, כי ענין אחד למים עם המצרים; כי כמו שמצרים רחוקים מן הצורה הנבדלת, כך המים הם משוללים מכל צורה, והם קרובים אל החומר ונוטים אליו, ולפיכך המים מתנגדים אל ישראל, כמו שהתבאר כמה פעמים. וכמו שמשלו על מצרים על ידי מכות, כך גם כן הים נקרע ונבקע לפניהם, וזהו יציאה ופרישה מן החומר". ולהלן פמ"ה [לאחר ציון 40] כתב: "ולפיכך נאמר שם [ויקרא כה, לח] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', ארץ שהיה שם הכל ענין גופני. כי מצרים כמו שנתבאר פעמים הרבה שנקראו 'חמורים', שנאמר 'בשר חמורים בשרם' על שם החומרית שבהם". ובתפארת ישראל פל"ז [תקמג:] כתב: "וכן רמזה התורה כי העבדות הוא חמרי, כמו שאמרה תורה על העבד המשועבד 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. רמז לך כי העבד המשועבד הוא חמרי, כמו החמור שהוא חמרי". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תרפח:] כתב: "על העבד נאמר 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור, רצה לומר כי הוא נוטה אל החומר". וכן כתב שם פ"ג מט"ז [תטו:], ושם פ"ה מי"ט [תמו.]. ובנתיב היסורין ס"פ א [ב, קעה:] כתב: "העבד הוא בעל חומר, וכמו שאמרו ז"ל על העבדים 'שבו לכם פה עם החמור', 'עם הדומה לחמור'. כי כל עבד הוא כמו בהמה נחשב, שהיא חמרית... ובארנו אותם בכמה מקומות שהעבד נחשב חמרי". וכן כתב בנצח ישראל פ"ז [קצו.], ח"א למנחות מד. [ד, פ.], ועוד. ובח"א לקידושין כב: [ב, קלב.] כתב: "כל עבדות בעולם הוא ענין חמרי, גם זה רמזו חכמים בחכמתם 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. ובארנו דבר זה במקומת הרבה בחבור גבורות ה'". וראה למעלה פל"ט הערה 169, פ"מ הערה 269, פמ"א הערה 118, פמ"ג הערות 173, 196, ולהלן פמ"ה הערות 11, 41.

(21) לשונו למעלה פל"ט [לאחר ציון 168]: "כי כאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים יצאו מענין החמרי, כי מצרים נקראו 'חמורים', והיו ישראל גוברים עליהם, כאשר התבאר למעלה". ופירושו, שהתגברות ישראל על המצריים היא גופא יציאה מחומריות המצריים, שעצם היציאה ממצרים הוא ביטוי לממשלת הצורה על החומר. ורומז כאן שהפרישה והיציאה מהחומריות היא הפקעה גדולה יותר מהחומריות ממי שמעיקרא היה רחוק מהחומריות. וכן כתב למעלה פי"ט [רב:], וז"ל: "כי הפורש מדבר שחטא בו, כאשר הוא מואס בדרכיו הראשונים ופורש מהם, הוא יותר נקי וטהור מהם מאילו לא עשה. וזהו על דרך שאמרו חכמים [ברכות לד:] במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ובדר"ח פ"ג מ"ז [קצד.] כתב: "כל הפורש מדבר אחד, הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו. ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר, לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים זה אל זה, אין האחד פורש מן השני, ואדרבה, הדומה יאהב את הדומה, ומתחבר עמו". וכן כתב להדיא לגבי יצ"מ בתפארת ישראל פל"ז [תקמד: (יובא בסמוך הערה 23)]. וראה למעלה פי"ט הערה 198, ולהלן הערה 63, שהובאו מקבילות נוספות ליסוד זה.

(22) אודות שישראל קנו מעלה אלקית כשיצאו ממצרים וכשנקרע הים, כן כתב למעלה פל"ט [לאחר ציון 175]: "כאשר בקע ים סוף ויצאו בחרבה, יצאו ישראל מענין החמרי לגמרי, עד שקנו ישראל אז מעלה נבדלת". ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 112] כתב: "וכן ישראל, מפני הענין האלקי שקנו ישראל ביציאת מצרים, נדחה הים ונעשה יבשה... הכל מודים שקריעת ים סוף לא היה רק בשביל שהמעלה האלקית היתה פועלת בים. שיש לים טבע החומר בלבד, ונדחה החומר מפני המעלה הקדושה האלקית... שבקריעת ים סוף נדחו המים, שהם דומים אל החומר, ולפיכך נדחו על ידי מעלה קדושה אלקית". ושם בסוף הפרק [לאחר ציון 286] כתב: "כל זמן שלא קרע להם ים סוף, לא היה לישראל... מציאות בשלימות... ולפיכך אמרו במדרש [שמו"ר ג, ח] שלכך נקראו [שמות ב, ו] 'עברים', רצה לומר 'עבר ים'. פירוש שיש לקרות לישראל על שם עברת הים, שזהו עצם מעלתן". ולמעלה ס"פ מא [לאחר ציון 146] כתב: "כי כל ענין קריעת ים סוף מה שקנו ישראל המדריגה האלקית הנבדלת מן החמרי, ולפיכך היו מבקעים הים, שהים הוא חמרי". ולמעלה פמ"ב [לאחר ציון 15] כתב: "המדרש הזה מבאר לך מה שבארנו, כי ישראל קנו כאשר עברו הים מעלה עליונה פנימית [יותר] ממה שהיה קודם". ולהלן פס"ח כתב: "כי כאשר עלו ישראל מן הים, אז קנו ישראל עצם מדריגתן ומעלתן, כמו שמבואר בספר הזה. כי ישראל לא קנו עצם מעלתן עד אחר שעברו ים. ולכך שם ישראל 'עברים', על שם 'עבר ים', כמו שנתבאר למעלה מדברי חכמים" וכן האריך לבאר להלן לאורך כל פרק מה. ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 521] כתב: "כי כאשר יצאו ישראל ממצרים, קנו ישראל מדריגתם ומעלתם אשר הם על כל האומות". ולהלן ר"פ ס כתב: "הקב"ה כאשר לקח ישראל אליו, קנו המעלה מצד העלה, שהוא הקב"ה... כי מדריגת ישראל שיש להם מצד שהם אל השם יתברך" [ראה למעלה פל"ט הערה 177, פ"מ הערה 104, פמ"א הערה 147, פמ"ב הערה 16, ולהלן פמ"ז הערה 522]. ובנצח ישראל פנ"ו [תתסו:] כתב: "ישראל דומים לארבע רוחות השמים, אשר הם כל העולם. וראוי לדבר שהוא כל העולם, להיות מקומו בארבע רוחות... ואל יקשה לך מה שהיו ישראל במצרים, והוא במקום מיוחד. כי עדיין לא היה לישראל מעלה העליונה הזאת, עד שיצאו מצרים ולקחם השם יתברך לו לעם, ולכך היו במצרים מקום פרטי" [הובא למעלה פכ"ו הערה 76]. ויש להעיר, כי אם קנית המעלה הזאת נעשתה במיוחד ובמסוים בקריעת ים סוף, מדוע לא נזכרה קרי"ס בדבור זה של "אנכי". ואין לומר שזה נכלל במה שנאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" [כי קרי"ס היא גמר יציאת מצרים (כמבואר למעלה פ"מ הערה 104)], שהרי גם ההוצאה "מבית עבדים" נכללת ביצ"מ, ומכל מקום היא חולקת מקום לעצמה מפאת היציאה מהחומריות היתירה שיש בה. וכמו כן היה לכאורה ראוי שקרי"ס תחלוק מקום לעצמה מפאת היציאה מהחומריות היתירה שיש בה. ויל"ע בזה.

(23) לשונו בתפארת ישראל פל"ז [תקמב:]: "דבר זה מבואר בחבור גבורות ה' [כאן]. ושם בארנו כי מה שאמר הכתוב 'מבית עבדים', בא להודיע מאיזה טעם הוא אלקיהם, ומקבלים ישראל אלקותו. כי דבר זה ראוי לנבדלים שמקבלים אלקותו, אבל איך אפשר דבר זה לבעלי גוף שיקבלו אלקותו, שהוא יתברך נבדל מן בעלי גשם וגוף [ראה להלן הערה 47]. ולכך אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', הוסיף 'מבית עבדים', כי ההוצאה מבית עבדים מורה על המדרגה האלקית הנבדלת שיש לישראל, שהרי הוציאם מבית עבדים. כי כבר נתבאר פעמים הרבה מאד, כי כל משועבד הוא חמרי, כי החומר הוא משועבד תחת הצורה. והפך זה הצורה, היא בת חורין... ולפיכך אמר 'אנכי ה' אלקיך', שאני אלקיך במה שהוצאתיך ממדרגה פחותה החמרית, שהוא עבדות, ובזה אתה נבדל מן החמרי. וקבלתם מלכותי ואלקותי, בשביל זה עבדים אתם אל השם יתברך. כי הכל במדרגה חמרית אל השם יתברך, שהוא יתברך נבדל מכל. ואולי תאמר, כי מה היא המדרגה שהוציא אותם מן הפחיתות החמרי שהיו עבדים, הרי יותר יש מעלה מי שלא היה עבד כלל. זה אינו, כי בודאי הפרישה מן הפחיתות יש בזה מדרגה נבדלת, יותר ממי שלא היה לו כלל מדרגת הפחיתות, ולא הוציאו מזה כלל. שאם לא היה לישראל מדרגה נבדלת לגמרי, לא היו ישראל יוצאים מן העבדות. אבל הפרישה מזה מורה על שקנו ישראל מדרגה נבדלת לגמרי" [הובא למעלה פי"ט הערה 200, פל"ט הערה 124, ולהלן פמ"ה הערה 13]. ודע, שבתפארת ישראל פס"ט [תתרפד.] ביאר שמחמת המעלה שקנו ישראל ביצ"מ זכו ישראל לתורה. ובהקדמה לנצח ישראל [ג.] ביאר שמחמת מעלה זו יזכו ישראל לגאולה האחרונה. וכן כתב למעלה פל"ט [לאחר ציון 192]: "כאשר זכו ישראל למדריגת יציאת מצרים, שעשה גדולות עמהם, יזכו למדריגה יותר עליונה שיעשה עמהם גדולות לעולם הבא". וכן מחמת מעלה זו זכו ישראל לארץ ישראל, וכמו שכתב בגו"א שמות פי"ג אות ח [רנד:]: "כי עם יציאת מצרים זכו בארץ, כדכתיב [שמות ו, ו-ח] 'והוצאתי אתכם והבאתי אתכם אל הארץ וגו'" [הובא למעלה פכ"ב הערה 91, ופ"מ הערה 71]. ובהקדמה לאור חדש [נב.] כתב: "אנו אומרים גם ביום הכיפורים 'זכר ליציאת מצרים'... פירוש זה, שהשם יתברך בחר בישראל שהוציא אותם ממצרים, ובשביל שהוציאנו ממצרים ולקח אותנו לעם נתן לנו יום זה, שהוא יום סליחה וכפרה להציל את נפשינו". ובהקדמה לדרוש על התורה [ו.] כתב: "כי באין ספק כל הטוב שזוכים ישראל אליו הם זוכים מצד שהם... אשר בחר בם א-ל". ובחירה זו נעשתה ביצ"מ [ראה למעלה פל"ט הערה 193, להלן פמ"ו הערה 1, ופמ"ז הערה 283]. נמצא שיצ"מ היא הסבה לכל הטובות המושפעות על ישראל. והביאור הוא לפי דבריו כאן, שכתב: "מאחר שקנו המעלה האלקית ראוי שיתיחד שמו יתברך על ישראל בפרט, כמו שאמר 'אנכי ה' אלקיך', כי הם ראוים לו יתברך". ומכלל "כי הם ראוים לו יתברך" נכללים מ"ת, א"י, גאולה האחרונה, וכל מילי דמיטב [ראה להלן פמ"ו הערה 90, ותפארת ישראל פס"ט הערה 68].

(24) מוסיף נקודה זו [שהקב"ה הוא גם אלקי הכל], כי אם לא כן הדרא קושיא לדוכתא "למה תלה הכתוב ["אנכי ה' אלקיך"] ביציאת מצרים, ולא אמר 'אנכי ה' אלקי השמים והארץ'" [לשונו למעלה לאחר ציון 6]. שאף אם יש מעלה מיוחדת במלים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" שאינה נמצאת במלים "אלקי השמים והארץ", עדיין תיקשי לך שלאידך גיסא יש מעלה אחרת במלים "אלקי השמים והארץ" שאינה נמצאת במלים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומה ראית להעדיף מעלת "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" על פני מעלת "אלקי השמים והארץ". לכך טרח לבאר שכל מעלה שתימצא ב"אלקי השמים והארץ" נכללת ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ובנוסף לכך יש ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" המעלה שישראל יצאו מהחומרי, שאינה נמצאת כלל במלים "אלקי השמים והארץ".

(25) דברים אלו מבוארים למעלה פל"ט [לאחר ציון 58], וז"ל: "השם יתברך התחלת הנמצאים, ובראשון הוא התחלה לישראל, שהם נקראים [שמות ד, כב] 'בני בכורי ישראל', וכל הנמצאים הם נבראו בשביל ישראל... ומה שהוא יתברך מאחד ומקשר את הנמצאים, הוא גם כן על ידי ישראל המקבלים אלקותו ואחדותו, דכתיב [דברים ו, ד] 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. ועל ידי ישראל שהם אחד, קישור הנמצאים עד שהם אחד, כי כולם מצורפים לישראל, שהם עם אחד בארץ". ובגו"א ויקרא פ"כ אות ו [צז.] כתב: "כנסת ישראל, אליה גם כן הכל... מצטרפים לה כל הנמצאים... נמצא שהכל הוא לכנסת ישראל, שהשם יתברך נתן להם כל תחת רשותם... ובזה הם לכנסת ישראל". וכן כתב בנתיב העבודה פי"ד [א, קכא:]. וכמה פעמים כתב כן אודות האדם. וכגון, בבאר הגולה באר הרביעי [תקמד:] כתב: "כי האדם הוא יחיד בתחתונים, והכל נתן לעבדו, הרי האדם מקשר ומאחד את התחתונים... לכך כל הנמצאים מתאחדים על ידי האדם, שהוא אחד בתחתונים". ובגו"א בראשית פ"א אות סב [מג:] כתב: "ראוי להיות האדם נברא שבו יתקשרו הנמצאות... וכאשר יש האדם בתחתונים, הנה מקושרים כל הנמצאות, לפי שכל הנמצאים בתחתונים בשביל האדם... ולפיכך הם כולם אחד". ובח"א לסנהדרין לז. [ג, קמו.] כתב: "כל העולם נברא בשביל האדם, והאדם אחד, ואם יש הרבה נמצאים, כלם משמשים אל הצורה היחידה, שהוא האדם... כי הצורה היא אחת, והיא מאחדת הכל. כמו המלך בעם, שעל ידו מתקשר העם עד שנעשה עם אחד, בשביל המלך שהוא מולך עליהם, והם עבדיו. כך כל בריאות העולם הם מצטרפים אל האדם, שהוא אחד. ועכשיו שהאדם אחד, העולם אחד, ונמצא הכל מן פועל אחד". וכשם שהאדם מאחד את כל הנמצאים מחמת שהכל נברא בשביל האדם [רש"י בראשית ו, ז], כך ישראל מאחדים את כל הנמצאים, מחמת ש"כל הנמצאים הם נבראו בשביל ישראל" [לשונו למעלה פל"ט לאחר ציון 60]. וזו טעימה נוספת במאמר חכמים [יבמות סא.] "אתם קרויים אדם, ואין האומות קרויין אדם" [ראה למעלה פ"ט הערה 148, פל"ט הערה 65, פמ"ב הערה 100, להלן הערות 40, 41, 184, ופמ"ז הערה 392].

(26) לשונו למעלה פ"ח [תל.]: "כל זמן שעוסקים בניך בשתים, שהם התורה ובית המקדש, נצולו משתים [מהאומות וגיהנם (ב"ר מד, כא)]. כי כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם; הלב שממנו החיות, והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם. וכמו שהלב הוא באמצע האדם, וממנו מקבלים חיות ושפע כל האברים, כך בית המקדש באמצע העולם, ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע". ולהלן פס"ה כתב: "דע שכל האברים מקבלים החיות מן הלב, ולא תוכל לומר כי זה האבר מקבל חיות מאבר אחר, ואותו האבר מקבל החיות מן הלב, רק כל האברים מקבלים החיות מן הלב. וכך כל הנמצאים כולם מקבלים החיות מן השם יתברך תחלה, בלי אמצעי". ולהלן פע"א כתב: "כבר ידענו שאין באדם כל האברים בשוה במעלה. כי אבר כמו הלב, הוא האבר הנכבד שבו החיות, וממנו מקבלים שאר האברים חיות. לכך כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי נקרא 'לבלוב', מלשון 'לב', כלומר שחוזר אליו חיותו, שהיא בלב". ואמרו חכמים [יבמות סג.] "אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל... אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל... אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". ובח"א ליבמות סג. [א, קלו:] כתב: "אפילו משפחות הדרות וכו'. פירוש זה, כי ישראל הם לב העולם ועיקר העולם, והכל מתברך בשביל העיקר, כמו שהלב מפרנס כל האברים שבגוף. וכמו שאמרו ז"ל [תענית י.] על ארץ ישראל, שהיא שותה תחילה, ומן התמצית שותה הכל... כך בשביל ישראל מתברך הכל, אף שהם דרים תוך הארץ, לא על הארץ. וכן הספינות, אף על גב שהם דרים בים לא על הארץ, מתברך הכל בשביל ישראל. כי ישראל... נחשב כמו לב האילן אשר הוא בתוך האילן, ומתוך האילן מתברך הכל, דהיינו כל הענפים היוצאים מן השורש. כי השורש הוא השם יתברך, שהוא השורש ועיקר הכל, ומן השם יתברך נבראו ממנו ישראל בעצם ובראשונה, מקבלים ישראל הברכה... ובשביל ישראל נברא הכל... ולפיכך בשביל ישראל מתברך הכל". ובבאר הגולה באר השביעי [שפג:] כתב: "דע כי האדם הוא מאברים רבים; מידים ורגלים, ושאר אברים, עד רמ"ח אברים. וכולם אין בהם חיות מצד עצמם, כי אם באבר אחד [הלב], אשר הוא יושב ראשונה במלכות, מקבל החיות תחלה, שהוא מוכן לזה. וכאשר האבר הראשון הזה, הוא הלב, בטל ממנו החיות, אז כל האברים בטלים, ואין להם עוד חיות... אין החיות אל הרגל מצד עצמו, רק שמתפשט אליו החיות, ומקבל אותו מן הלב... שעל ידו מקבלים החיות. ולפיכך צריך שיהיו כל האברים דביקים אל הלב... אשר הלב מביא החיות אל שאר האברים, וכאשר נסתם השביל המביא החיות אל האבר, אותו האבר הוא מת ובטל, בעבור שנפסק ונכרת מן אשר מביא לו החיות". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תשיז:] כתב: "הלב הוא שורש האדם שממנו כל הכחות... על ידו החיים בא לכלל האברים". וכן הוא בדרשת שבת הגדול [רט:]. ובזוה"ק [ח"ג רכא:] כתב: "שייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא". ועל כך נאמר [משלי ד, כג] "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" [הובא למעלה פל"ט הערות 67, 103].

(27) פירוש - הלב הוא העיקר, ושאר האברים הם טפל, והטפל נמשך אחר העיקר. ובנצח ישראל פל"ז [תרפז.] כתב: "רוב האברים נמשכים אל הלב, שהוא עיקר". וכבר השריש רבי יהודה הלוי [כוזרי מאמר שני, אות לו] "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חלאים מכולם, ורב בריאות מכולם". ובמחשבת חרוץ אות יג כתב: "בעולם הזה גם כן בני ישראל הם לב העולם שממנם תוצאות חיים לכל העולם כולו, שגם כל האומות יונקים מהם. דעל כן אמרו בתענית [ג:] דאי אפשר לעולם בלא ישראל, וכן בכמה דוכתי. דאם חס ושלום יכלה ישראל, יאבד ויכלה כל העולם כולו, וכבעל חי שניטל לבו, דאין לו חיות עוד" [הובא למעלה פל"ט הערה 61]. ואודות שהטפל נמשך אחר העיקר, כן כתב בנצח ישראל פכ"ה [תקכו.], וז"ל: "ודבר זה יש לך ללמוד מגלות הראשון, הוא גלות מצרים. שנאמר עליהם [דברים כו, ה] 'ויהי שם לגוי גדול', מלמד שהיו ישראל מצוינים [ספרי שם]. וזה כי ישראל מעטים היו, שלא היו רק שבעים נפש [שמות א, ה], והמעט בטל וטפל אצל העיקר, ונמשך אחריו. מכל מקום היו מצוינים מסומנים, ולא היה להם חבור אצל מצרים" [הובא למעלה פמ"ג הערה 161]. ובבאר הגולה באר החמישי [יט:] כתב: "אין לומר עליהם שהם מסולקים לגמרי מן המציאות ולעשות אותם מחולקים לגמרי, רק הם נמשכים אחר העיקר, כמו כל דבר טפל שנמשך אחר העיקר". ובח"א לב"ב עג: [ג, פט.] כתב: "עצם המציאות שהוא עיקר, הוא קודם וראשון אל אשר אינו עיקר כל כך. ואשר אינו עיקר, הוא נמשך ונטפל אחר אותו דבר שהוא יותר עיקר. כמו שהוא באילן, שנמשך ומשתלשלים חלקיו זה אחר זה עד סוף האילן. ויש אשר הוא יותר קרוב אל העיקר, שהוא נושא הכל, ואשר הוא אחריו נמשך ונטפל אליו, עד סוף השתלשלות האילן". ולמעלה פל"ח [תשכח:] כתב: "כמו דבר המקרה שהוא נמשך אחר מה שהוא בעצם". וראה שם הערה 37, ופמ"ג הערה 204.

(28) פירוש - מלבד ההסבר הראשון להעדפת "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" על פני "אלקי השמים והארץ" [כי "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" מורה על הענין האלקי שיש בישראל], אי אפשר היה לכתוב "אלקי השמים והארץ", כי השמים והארץ נבראו לשמש זולתם, ולא לעצמם, וכמו שמבאר והולך. וראה הערה 42.

(29) ולא נבראו לעצמם. וראה להלן הערה 197.

(30) לשונו למעלה פל"ד [תרד:]: "כי ארץ ושמים אינם נבראים כי אם לאשר בהם". ובאור חדש פ"ו [תתקעה.] כתב: "כי עליונים ותחתונים תלוים בישראל... וכמו שדרשו רז"ל [ב"ר א, ד] 'בראשית ברא אלקים' [בראשית א, א], בשביל ישראל נברא העולם". ובח"א לנדרים לא: [ב, ו.] כתב: "אם לא היה האדם, לא ברא הקב"ה שמים וארץ. כי האדם בלבד ראוי לו המציאות, והכל בשבילו נבראו ויצאו לפעל, אחר שראוי אליו המציאות בצד עצמו. אבל שאר הנבראים לא נמצאו בצד עצמם, רק שנבראו לשמש את האדם". ורש"י [דברים ל, יט] כתב: "אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם... הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שינתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים". הרי השמים והארץ נבראו כדי לשמש את האדם [ראה למעלה פכ"ב הערה 24, פל"ד הערה 119, פל"ט הערה 61, ולהלן פמ"ז הערה 272].

(31) נראה לבאר זאת בשני אופנים; (א) לפי דבריו למעלה פל"ד [תקצג:]: "הביא עליהם הצפרדעים, הם הנבראים שהם דרים במים, והם יותר במעלה מן המים עצמם, כי המים מקום לנבראים שהם בתוכו, ולכך המים הם יותר תחתונים לנבראים שהם בתוך המים, והצפרדעים יותר עליון... שכל דבר שהוא מקום לדבר, הוא פחות ושפל יותר מן דבר אשר הוא דר שם. וזה דבר פשוט בכל דבר, שהמקום יותר פחות במעלה לאשר הוא מקום לו. והשמים הם משכן לעופות, דכתיב [בראשית א, כ] 'עוף יעופף על פני רקיע השמים', ונאמר [בראשית א, ל] 'ועוף השמים'... ואחר כך החושך במאורות, שהם בשמי השמים העליונים", ושם הערה 62. הרי שהמאורות חשובים מן השמים, כפי שהצפרדעים חשובים מן המים, והעופות חשובים מן השמים. (ב) כי המאורות נבראו להאיר, ולכך הם בעלי מציאות מובהקת יותר מן השמים. ובבאר הגולה באר הששי [קנט.] כתב: "המאורות, שהם בפרט אשר ראוי להם המציאות ביותר". וקודם לכן שם [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור". ובנצח ישראל פ"י [רנו.] כתב: "והם עיקר במציאות, והם השמש והירח והכוכבים". ובנתיב התשובה פ"ח [קלג.] כתב: "כי חמה ולבנה יש להם מציאות יותר... שיש בהם האורה המורה על המציאות". ואודות שהאור הוא המציאות, כן נתבאר למעלה פמ"א הערה 28, וש"נ.

(32) הרי המאורות נבראו להאיר לבני האדם הנמצאים בארץ. ובתפארת ישראל פי"ב [קפה:] כתב: "כתיב בקרא 'ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ', הרי כי תחלת בריאתם היה כדי לשמש את העולם, ולא נבראו לעצמם כלל".

(33) פירוש - אם השמים נבראו לשמש את האדם [כמו שהוכיח מהמאורות], כל שכן שהארץ נבראה לשמש את האדם, וכמו שנאמר [תהלים קטו, טז] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

(34) כן הוא בספר השרשים לרד"ק שורש לאך, וז"ל: "'ומלאך בא אל איוב' [איוב א, יד]... ענינם ידוע, שהוא ענין השליחות בין מבני אדם, בין מאת הבורא יתברך. וכן הנביא נקרא 'מלאך' לפי שהוא שליח השם, 'וישלח מלאך ויצאנו ממצרים' [במדבר כ, טז], והוא משה רבינו עליו השלום". והמו"נ ח"ב פ"ו כתב: "כבר ידעת שענין 'מלאך' שליח", ושם מאריך בזה. ולהלן פס"ח כתב: "יורה שמם עליהם, שנקרא 'מלאך', מלשון שליחות, שהוא נשלח לעשות רצונו של הקב"ה". ובגו"א בראשית פי"ח אות יא [רצה:] כתב: "ענין המלאך הוא השליחות, ולכך נקרא 'מלאך' לשון שליחות, ושמות המלאכים הוא לפי השליחות שנשתלחו. לכך אם מלאך אחד עושה שתי שליחות, היה מלאך אחד שני מלאכים... שעיקר עצמות המלאכים השליחות, שלזה הם נבראים לעשות שליחות". ובתפארת ישראל פי"ז [רסג.] כתב: "המלאכים, אשר שמם יורה עליהם שהם מלאכים, שלוחים משמשים לזולתם". וכן כתב בנצח ישראל פכ"ב [תסז:], ונתיב התורה פי"ז [תרעו:]. ובהקדמה לאור חדש [קיד:] כתב: "נקראו 'מלאכים' מפני שהם שלוחים ומלאכים, והרי הם שלוחי השם יתברך לשמור את האדם". ורש"י [שמות כג, כ] כתב: "הנה אנכי שולח מלאך שהוא שליח, ואינו עושה אלא שליחותו". ובגו"א בראשית פל"ב אות לג [קנב:] כתב בתמיה: "איך רשאי המלאך לשנות לו שמו, דאין זה שליחותו". ובפחד יצחק שבועות, מאמר ד אות ז, כתב: "'מלאך' פירשו שליח, והאישים העליונים נקראים 'מלאכים' מפני שמלבד שליחותם אין להם כלום. 'אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות' [ב"ר נ, ב], מפני ששליחותו זוהי מציאותו, ואי אפשר לה לבריה אחת שתהיה יותר מבעלת מציאות אחת. ועל דרך זה היא ההבנה במאמר חז"ל [חגיגה יד.] שישנם מלאכים האומרים שירה רק פעם אחת, וגוועים. כלום יש מיתה במלאכי מרום... אלא שאין להם למלאכים שום קיום אחר מלבד שליחותם, וברגע ששליחותם נגמרת הרי זה ממילא הפסק מציאותם" [ראה למעלה פל"ח הערה 75, פ"מ הערה 70, ולהלן הערות 192, 193].

(35) לשונו להלן פס"ח: "המלאכים נקראים 'עבדים' [ילקו"ש ח"ב רמז תשצט], מפני שהם נבראים לצורך העולם, כי הם ממונים על עניני העולם, כמו העבד שהוא ממונה על צורך הבית... כי נבראו לשמש העולם מה שנשלחים מן השם יתברך". וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קפה:], ויובא בסמוך הערה 40. ובדר"ח פ"ג מי"ד [שסח:] כתב: "המלאכים נבראו לשמש את העולם, וכולם נקראים 'עבדים', כמו העבד שנברא לשמש את האדון". ובאור חדש פ"ג [תשמא.] כתב: "כי המלאכים משמשים לתחתונים, בפרט כאשר האדם שומר התורה, דכתיב [תהלים צא, יא] 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך', ולמה יהיו העליונים משמשים לתחתונים. אין זה כי אם שיש מעלה בתחתונים שאין למלאכים, והוא התורה". ובנצח ישראל פ"ט [רלח.] כתב: "מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ". ושם פנ"ח [תתצו:] כתב: "כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם, עד שהוא עומד על תיקונו... אלו המלאכים אשר הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים" [הובא למעלה פמ"ג הערה 129].

(36) ואין בשמירה זו להורות שהוא יתברך ח"ו משמש את הנמצאים, ומדוע שמירת המלאכים מורה שהם משמשים את הנמצאים. ואודות שהקב"ה שומר את העולם, כן כתב למעלה פמ"ג [לאחר ציון 128]: "השם יתברך שומר המציאות, ונותן קיום להם". ואמרו חכמים [מנחות לג:] "אמר רבי חנינא, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; מדת בשר ודם, מלך יושב מבפנים, ועם משמרין אותו מבחוץ. מדת הקב"ה אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים, והוא משמרן מבחוץ שנאמר [תהלים קכא, ה] 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך' ["דמזוזה ליד הימין היא בכניסתו" (רש"י שם)]". ובתנא דבי אליהו רבא ס"פ ל איתא: "הקב"ה יושב ומשמר מי שיש בו דברי תורה לאמיתו... מכאן אמרו אם עושה אדם שתים או שלש טובות מוסרין מלאך אחד לשומרו, שנאמר [שמות כג, כ] 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך'". ובכלליות אמרו [ע"ז מ:] "ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים". וראה למעלה פמ"ג הערה 129 שהובאו מקבילות נוספות ליסוד זה, קחנו משם.

(37) פירוש - אין זה דומה לשמירת המלאכים את הנמצאים.

(38) אודות שהכל נברא בשביל כבודו יתברך, כן כתב להלן ריש פס"ח: "כל בריאה שנברא מן השם יתברך לא נברא אלא לכבודו, שנאמר [ישעיה מג, ז] 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ולפיכך כל הנבראים בעולם אומרים שירה אל הקב"ה, כי השירה כבודו יתברך, ובכל נמצא יש בו מן כבודו יתברך, וזאת היא השירה מן הנמצאים". ובתחילת דרשת שבת הגדול [קצג.] כתב: "ויש להקשות על מדרש זה [שמו"ר יז, א] מה ענין השירה והקילוס שנותנים הדשאים, ואיך נותנים קילוס להקב"ה. אבל המדרש הזה בא לומר כי אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שאם כן היה נראה ח"ו שיש דבר זולת השם יתברך. וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין הפירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירוש כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן, לא היה נברא אותו נברא בעולם, רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד', כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר השם יתברך... וזהו הקילוס הזה שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה שיש בהן מן הפאר, שנבראו בתכלית השלימות. וכמו שתקנו חכמים ז"ל בברכות כשהאדם יוצא בחודש ניסן ורואה אילנות מלבלבין, מברך 'ברוך שככה לו בעולמו' [ראה ברכות מג:]. והנה שבח הקב"ה מכל יצורי עולמים. ואל יחשוב אדם כי בקטנים, כמו השרצים, אין נראה בהם שבח יוצר הכל. אדרבה, כי בקטנים יותר נראה שבח יוצר הכל, אשר ברא בריאה כמו זאת, כמו שתמצא מינים שפלים פחותים אשר בהם נראה שבח יוצר הכל". וכן הוא בדר"ח פ"ג מ"ז [קפז.]. ובנתיב העבודה פי"ד [א, קכא.] כתב: "הכל נברא לשמש את השם יתברך, כי הכל ברא לכבודו יתברך [כתובות ח.]. כי מן הנבראים כלם ומבריאתם נראה כבוד מעשיו" [הובא למעלה פ"ח הערה 105, פי"ד הערה 64, ולהלן פמ"ו הערה 42]. וראה להלן הערה 143, שהובאו שם מקבילות נוספות.

(39) לעומת הקב"ה, שהאדם עובדו. אך אין כוונתו ח"ו לומר שהקב"ה מקבל מן האדם, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מי"א [תה:]: "דברי חכמים כמשמעו הן, שהאדם נברא לשמש את בוראו. ומה שהקשה [הרמב"ם מו"נ ח"ג פי"ג] כי הוא יתברך אין מקבל כבוד מזולתו. הן אמת שאין יתברך מקבל כבוד מזולתו, ובודאי אם יצדק האדם מה יתן לו ואם יחטא מה יפעל לו [איוב לה, ו-ז], רק שהאדם נברא שהשם יתברך מלך עליו, ואין המלך מקבל הכבוד מה שיתן לו העם, כי הכבוד הוא מצד הממשלה, שהוא מושל עליהם שלא בטובתו ומנהיגו. ואם האדם צדיק, הוא מלכו כשנותן לו שכרו. ואם אינו צדיק, הוא מלכו כאשר נפרע ממנו, שכאשר הקב"ה עושה נקמה בעוברי רצונו גם כן שמו מתגדל ומתקדש... מכל מקום כבודו שיש להשם יתברך מן הנבראים אינו תולה כלל באדם, רק שברא השם יתברך את הנבראים, והוא מולך עליהם, וזהו כבוד מלכותו... ובשביל זה עצמו מה שהוקשה אל הרמב"ם ז"ל, וכי השם יתברך מקבל כבוד מן האדם, אמרו חכמים [אבות פ"ד מכ"ג] 'על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים', הכל הוא להודיע שאין דבר מצד עצמו של אדם, רק הכל הוא מן השם יתברך, ואם כן אין השם יתברך מקבל דבר מן האדם. ואם לא שהיה הכל בעל כרחו של אדם, היה השם יתברך מקבל כבוד מן האדם. אבל אין הדבר כך, רק הכל אצל האדם בעל כרחו, ולכך אין שייך לומר שיהיה מקבל השם יתברך מן האדם" [הובא למעלה פי"ט הערה 12].

(40) כי האדם נברא לעצמו, לעומת המלאכים שנבראו לשמש לזולתם. ואמרו חכמים [תנחומא שמיני אות ב] "אמר [הקב"ה], לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת מה הנאה יש לי". ורש"י [בראשית ו, ז] כתב "מאדם עד בהמה - הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו". ולמעלה פל"ט [לאחר ציון 139] כתב: "ידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם". וכן האריך בזה להלן פרקים סו-סט. ובדר"ח פ"א מ"ב [קסז:] כתב: "וכאשר אין ראוי לאדם הבריאה, הכל בטל, ואין ראוי הקיום לעולם. ודבר זה אמרו ז"ל בכל מקום, כי הכל נברא בשביל האדם". ושם פ"ג מ"ב [נג:] כתב: "בשביל האדם נבראו כל התחתונים". וכן כתב שם פ"ד מי"ז [שנט:], ותפארת ישראל פי"ב [קפד:], ויובא בהערה 73. ובתפארת ישראל פל"ג [תפח:] כתב: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאד, כי אל תשגיח באנשים שאמרו כי הגלגלים והמלאכים הם יותר במעלה ממין האדם. שכבר בארו חכמים לא במקום אחד, רק בכמה מקומות, כי כל העליונים נבראו לשמש האדם, ולפיכך האדם עיקר בעולם הזה". ובספרי המהר"ל יסוד זה [שהכל נברא בשביל האדם] הוזכר במקומות רבים, וכגון; גו"א בראשית פ"א אות ס [מב.], נתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:], נתיב הפרישות פ"א [ב, קיב:], תפארת ישראל פ"ד [עג.], שם פי"ז [רנט.], באר הגולה באר השני [ריד:], שם באר הרביעי [שעג.], שם באר החמישי [קלא.], שם באר השביעי [שסז:], דרוש לשבת תשובה [עז.], ח"א לשבת עז: [א, מא:], ח"א לנדרים לא: [ב, ו.], ועוד [הובא למעלה פל"ד הערה 62, פל"ט הערה 140 (וש"נ), ולהלן פמ"ז הערה 272].

(41) יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, להלן פ"ס כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה מאוד, כי לא היה בריאת האומות רק שהם טפילים אל האומה הנבחרת, והכל נברא בשביל ישראל, והם [ישראל] נבראו בשביל עצמם... כי אין הבריאה בעצם רק לישראל, ואל ישראל נמשך הכל". ובאור חדש פ"א [ש.] כתב: "האומות אינם עיקר בעולם, והם תלוים בזולתן, כי לא נבראו האומות לעצמם, רק בשביל זולתם... לכך האומות שאינם עיקר בעולם, והם טפולים אצל ישראל... האומות תלוים בישראל". ובתפארת ישראל פי"ז [רסב.] כתב: "רק השם יתברך אשר הוא מחוייב המציאות, וכל הנבראים הם אפשרים מצד עצמם, כי לא נבראו כי אם לשמש זולתם, אבל מצד עצמם אפשריים... וכן ישראל הם מחויבים מצד העלה בעצמה... אבל שאר הנבראים ומכחישי ה' אינם מחויבים מצד העלה, כי הם נבראו לשמש זולתם, ואין זה דבר שהוא מחויב". ובבאר הגולה באר השלישי [רסג:] כתב: "והקב"ה השיב לישראל, כי דבר זה אי אפשר שישכח אותם, שלא שייך שכחה בדבר שהוא הכל. כי השכחה שייך בדבר שאינו חשוב, ואינו שם על לבו אותו דבר, ומסלק אותו ממנו, ושוכח אותו. אבל ישראל הם הכל, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו בכמה מקומות. ולפיכך אין שייך שכחה בזה, כי אם אותם ישכח, אם כן מה יזכור, מאחר שישראל הם הכל, שכל המציאות נבראו בשביל ישראל... ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים. לכך לא נקראו בשם 'בנים', המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם, ולכך שם זה נקרא על ישראל [דברים יד, א] 'בנים אתם לה' אלקיכם'". ושם בבאר הרביעי [תטז.] כתב: "כי עיקר בעולם הם ישראל, והם עלולים ראשונים מן השם יתברך, כי לכך נקראו האומה הזאת שהם 'בנים' [דברים יד, א]... כי הבן אינו משמש לאחר, אבל הוא לעצמו. ולא כן הדבר שאינו לעצמו, רק משמש לאחר". וכן כתב שם בבאר הששי [רנ.], נר מצוה [יד:], נצח ישראל פט"ו [שנו.], נתיב הדין פ"א [א, קפה:], ועוד. ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] כתב: "כי מקומם [של ישראל] כל העולם. ודבר זה ראוי לישראל, כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו, ומפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם. לכך כאשר הוגלו מן הארץ, הוגלו בכל העולם". ובח"א לסנהדרין קב. [ג, רלז:]: "בשביל ישראל נברא העולם... והם עם אחד, והכל טפלים אצלם נמשכים אחריהם, והם כמו תוספת בלבד על דבר שהוא עיקר". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז [קסב:] הזכיר את מרכזיות האדם ומרכזיות ישראל, וכלשונו: "ויש לך להבין גם כן למה קראו הקב"ה ליעקב 'אל' [רש"י בראשית לג, כ], שהוא אלוה בתחתונים. כי העולם התחתון נתן הקב"ה לבני האדם, כדכתיב [בראשית א, כו] 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים'. וכל האומות נתן הקב"ה תחת ישראל, כדכתיב [דברים כח, א] 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ', ואין ספק כי הם עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם... ויעקב יצא ממנו האומה הישראלית שנקרא 'ישראל' על שמו, והוא סבה להם... שכל התחתונים תחת רשותו... וכל זה מצד התחתונים בלבד" [ראה למעלה פי"ח הערה 116, פכ"ט הערה 36, פל"ז הערה 97, פל"ט הערות 61, 65, למעלה הערה 25, להלן הערות 184, 197, ופמ"ז הערות 275, 276].

(42) לכך נאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא "אנכי ה' אלקי השמים והארץ", או "אנכי ה' אלקי המלאכים" [כפי שהעיר להלן לפני ציונים 71, 198], כי רק ישראל נבראו בעצם ולעצמם, והם הנבחרים ביותר, ולכך עליהם נקראת אלקותו יתברך. אך שאר נמצאים [שמים וארץ, מלאכים, אומות העולם, וכיו"ב] לא נבראו לעצמם, והם כעבדים המשמשים זולתם, ולא שייך לומר שה' הוא אלקיהם, כי אין אלקותו נקראת על מי שהם עבדים לעבדים. והפחד יצחק פסח מאמר כא, אות ג, כתב: "עד כמה שכפות הוא האדם באתרא אחרא, אי אפשר לו להקרא בתואר 'עבד השם'. [ויקרא כה, נה] 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים', [ב"מ י:] ולא עבדים לעבדים" [הובא למעלה פ"ח הערה 147, ולהלן הערה 194]. וכוונתו לדברי הזוה"ק [ח"ג קח.], שאמרו שם "עול מלכות שמים... לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא, ועל דא עבדין פטורין מעול מלכות שמים". וראה להלן מציון 191 ואילך שהאריך לבאר שהמלאכים נבראו לשמש זולתם, לעומת ישראל.

(43) מה שנקט בלשון חביבות ["דיותר יהיה חביב האדם בעל חומר"], כי כוונתו למשנה באבות פ"ג מי"ד, שאמרו שם "חביב אדם שנברא בצלם", ובדר"ח שם [שכא.] כתב: "מה שנאמר כאן 'חביב האדם', על כרחך פירושו שהוא חביב אף מן המלאכים, כי מה שהאדם חביב מן הבהמה, וכי דבר זה צריך לומר. ועל כרחך פירושו שהאדם חביב אף מן המלאכים". וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קפט.], וז"ל: "אם לא היה דעת רז"ל לומר כי חביבות שלו על כל העולם, אף מן המלאכים, לא היה צריך לומר כי האדם חביב, דודאי חביב מן כל בעל חי. אלא שרצו בזה לומר מצד שהוא בצלם אלקים חביב אף מן המלאכים". ובנתיב הפרישות פ"א [ב, קיב:] כתב: "ואל תתמה איך אפשר שתהיה לאדם הגשמי קדושה עליונה יותר קדושה מן המלאכים... לכך אמר במסכת אבות חביב האדם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, ולשון 'חביב' רוצה לומר כי חביב אף מן המלאכים". והואיל וכתב למעלה [לאחר ציון 39] "ולפיכך האדם יותר נבחר בצד זה", והבחירה מורה על החביבות [רש"י שמות יט, ה, וראה הקדמה לדר"ח הערה 12], לכך נקט כאן בדבריו כלשון המשנה הנ"ל. וצרף לכאן שנאמר [דברים יד, ב] "ובך בחר ה'", ותרגם אונקלוס [שם] "ובך אתרעי ה'", הרי תרגום של "בחר" הוא "רצון".

(44) אודות שהמלאך הוא בלא גוף, כן כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ג: "המלאכים אינם גוף וגויה, אלא צורות נפרדות זו מזו". ושם בהלכות תשובה פ"ח ה"ב כתב: "העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת". והרמב"ן [בראשית א, א] כתב: "אם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה". וכן כתב בנצח ישראל פ"ה [קד:]: "אם אין הגוף, היה האדם כמו מלאך" [הובא למעלה פט"ז הערה 100, ופ"כ הערה 13]. ובדר"ח פ"ד מי"א [רכד.] כתב: "אם לא היה החומר, היה האדם כמו מלאך, ולא היה בו חטא". ובנתיב התשובה פ"ז [קיד:] כתב: "הנבדל מן אכילה ושתיה, זהו מדרגת המלאך, שאינו בעל גוף". ובתפארת ישראל פנ"ז [תתצב.] כתב: "כל דבר שיוצא זה מזה, הנה הם מצטרפים מתיחסים זה לזה. שאין המלאך, שהוא נבדל לגמרי, יוצא מן החומר, שאין לו הצטרפות והתיחסות אליו". ובנתיב הפרישות פ"א [ב, קיב:] כתב: "כי הקדושה שנתן השם יתברך למלאכים, שהם נבדלים מן החמרי". וראה להלן הערה 70, ופמ"ז הערה 464.

(45) נאמר [בראשית ב, טו] "ויקח ה' אלקים את האדם וינחיהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", ופירש רש"י שם "ויקח - לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס". וכתב על כך הגו"א שם אות לב [סז:]: "פירוש, שבאדם לא שייך לקיחה, לפי שעיקר האדם במה שהוא חי משכיל, ובזה לא שייך לקיחה. שאף על פי שהוא לוקח גוף האדם ברשותו, אין שכלו ודעתו יכול לקחת, ולפיכך פירש שלקחו בדברים. והשתא אתי שפיר דלקח גם דעתו ברשותו בדברים. וכן בכל מקום שכתוב אצל האדם לקיחה, מפרש אותו הרב בענין זה, שפתהו בדברים, כדי שיבא הלקיחה גם כן על דעת האדם, שהוא עיקר האדם. ואם לא כן, לא היה בא הלקיחה על האדם, שעיקר האדם הוא דעתו ושכלו" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 331]. ושם שמות פי"ד אות י [רעג:] כתב: "עיקרו של אדם הוא דעתו ושכלו". ושם במדבר פט"ז אות ג [רמג:] כתב: "עיקר האדם הוא נפש המשכלת". ושם דברים פ"ד אות כא [צה.] כתב: "הענין האלקי שבאדם... זהו עיקר צורת האדם, אין אנו משגיחין עוד בשיעור הגוף, שהאדם עיקר שלו במה שיש בו ענין אלקי, ובטל אצלו הגוף, ואין בחינה בו, ולא היו בוחנין רק עיקר האדם". ובתפארת ישראל פנ"ז [תתצט:] כתב: "כי השכל באדם... הוא האדם בעצמו, כי אין האדם רק שהוא בעל חי משכיל... שהרי הגוף מצטרף ומתחבר אל השכל". ובנצח ישראל פי"ט [תטו:] כתב: "והחטא בשוגג אין זה לעצם האדם, כי עצם האדם הוא דעתו, והשוגג עשה בלא דעת". ובח"א לקידושין כב: [ב, קלב.] כתב: "אין הגוף של האדם עיקר האדם". וראה הערה הבאה, להלן הערה 127, ופמ"ז הערה 295.

(46) כמבואר בהערה הקודמת. ואם תאמר, שבתפארת ישראל פנ"ב [תתכא:] כתב: "כי הגוף הוא עיקר האדם". ובדר"ח פ"ה מ"ב [סא.] כתב: "הכל נמשך אחר גוף האדם, שהוא נחשב יסוד ועיקר האדם". זאת ועוד, הרי האדם נקרא "אדם" ע"ש האדמה [ב"ר יז, ד], ואם אין גופו וחומריותו העיקר, מדוע הוא נקרא על שם חלקו הטפל, ולא נקרא "נפש" על שם חלקו העיקרי. והרי השם נקרא על עיקר הדבר, וכמו שכתב למעלה פי"ח [קלח:]: "ואומר אני כי שם 'משה' הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו". ולמעלה פכ"ד [שסב.] כתב: "השם מורה על המהות, שהיא הצורה". ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [קפה.] כתב: "כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר" [ראה למעלה פכ"ד הערה 24]. ומדוע נקרא האדם על שם חלקו החומרי, הרי "אין החומר עצם מעצמו". ובאמת בדר"ח פ"ג מי"ז [תמח:] למד מקריאת שם זו ששורש האדם ועיקרו הוא הגוף, וכלשונו: "כי האדם אשר הוא בעל אדמה, ועם כל זה הוא בעל שכל, ומכל מקום שם האדם הוא בא על שם אדמה, שתראה מזה כי שורש האדם הוא הגוף, והוא עיקר שלו" [הובא למעלה פמ"ג הערה 120]. ויש לומר, כי שם "אדם" אכן מורה שהאדם בא מן האדמה החומרית, אך אין הכוונה לחלק הגוף של האדם שבא מן האדמה [אף שזה ודאי נכון], אלא לכחו היחודי של אדם להוציא את עצמו מן הכח אל הפועל, שאינו קיים בשאר נמצאים. וכח יחודי זה, שהוא כח הצמיחה של האדם, בא לו מן האדמה, כי האדמה מצמיחה את הזרע הניתן בה, וכמו שכתב למעלה פל"ג [תקסח:]: "היאור השריץ הצפרדעים... שאם לא היה היאור, לא היה הכח הזה פועל, והיאור אל הצפרדעים כמו האדמה לזרע שמוציאה הפרי, שאם אין האדמה נותן יבולה, אין הזרע גדל". ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ז.] כתב: "יש לך לדעת כי העפר הוא מיוחד דוקא לדבר זה שממנה יקומו המתים ויחיו ממנה, וכמו שתמצא שהארץ מיוחדת להוציא הצמחים הגדלים מן הארץ, ובבריאת העולם הכל היה מן הארץ. ובמדרש [ב"ר יב, יא] הכל היה מן העפר. רב נחמן אמר, אפילו גלגל חמה נברא מן הארץ, שנאמר [איוב ט, ז] 'האומר לחרס ולא יזרח', עד כאן. פירוש, שכשם שהחרס מן העפר, כך גלגל חמה מן העפר... כי אי אפשר רק שיהיו המתים צומחים מן העפר, כי העפר הוא המקור והיסוד אל כל המתחדשות". וכן כתב בתחילת דרוש על התורה [ט:], וז"ל: "נקרא 'אדם' על שם שנברא מן האדמה [ב"ר יז, ד]. אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטית להקרא 'אדם' על שם האדמה, יותר מכל הנבראים שכלם מן האדמה נבראו... כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים. הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל... כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב, ונשרשים בה תוך העפר, ומוציאה צמחיהם, כן נתן השם יתברך הנשמה הטהורה והזכה, חלק אלקי ממעל בגוף האדם, ונשרשת שם ומוטבעת בגוף כאשר מוטבע החטה באדמה" [הובא למעלה פמ"ג הערה 120, וראה שם מקבילות נוספות]. באופן שהענין מתחלק לפי נושאים; כאשר מדובר על שני חלקי האדם [הנפש והגוף], בזה בודאי אמרינן שהנפש היא יותר עיקר מאשר הגוף, וכמבואר בהערה הקודמת. אך כאשר מדובר על המיוחד שבאדם [הוצאתו מהכח אל הפועל], בזה אמרינן שהיותו בא מן האדמה מורה על יחידיותו, כי האדמה מצמיחה ומוציאה לפועל פירות צמחים ואילנות, ועל שם כך הוא נקרא "אדם". ובפחד יצחק חנוכה, תחילת מאמר ה, כתב: "בודאי ששמו של דבר מתיחס הוא אל המיוחד שבו, ולא אל המשותף שבו. וכבר הזכרנו דבריו של המהר"ל [בחידושי ההלכות שלו למסכת שבת] שביאר את פתיחת מסכת שבת [ב.] במלאכת הוצאה, דהוא משום דאין מלאכת הוצאה נוהגת ביום טוב. והכוונה היא כנ"ל, שהשם 'שבת' מתיחס הוא יותר אל המיוחד שבו, שהוא מלאכת הוצאה, מאשר אל שאר המלאכות, אשר בהן הוא משתתף עם המקראי קודש בכלל". וראה למעלה פכ"ה הערה 90, פכ"ט הערה 104, ופל"ז הערה 46.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה