אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק מג

פרק מב

(1) פירוש - בעשרים ותשעה הפרקים האחרונים [יד-מב] נתבארו לפי סדר פרשיות התורה [שמות-בשלח] שעבוד מצרים והיציאה ממנה, עד קריעת ים סוף, ובזה תם ונשלם ביאור פרשיות התורה השייכות לשעבוד ויציאת מצרים. מעתה יבאר בפרק זה מאמרים פרטיים בסבת גאולת ישראל ממצרים. ודע, שבשני הפרקים הבאים [מד-מה] יבאר את המקומות בתורה שנזכרה בהם בפרט יציאת מצרים, ובפרק מו יבאר ענין המועדים, ובפרק מז יבאר שירת הים. ומשם ואילך יבאר בארוכה ענייני ליל הסדר וההגדה [שמונה עשר פרקים (מח-סה)]. נמצא שחמשת הפרקים הבאים [מג-מז] נמצאים בין שני עניינים ארוכים וגדולים [שעבוד ויציאת מצרים, וליל הסדר וההגדה].

(2) לפנינו בגמרא איתא "דרש רב עוירא". אך בעין יעקב איתא "דרש רבי עקיבא". ודרכו להביא כגירסת העין יעקב, וכמבואר למעלה כמה פעמים [הקדמה שלישית הערה 10, פ"א הערה 9, פי"ד הערות 3, 24, 92, פט"ו הערה 142, פי"ז הערה 1, פל"ח הערה 18, להלן פמ"ד הערה 81, ועוד]. וכן בח"א לסוטה יא: [ב, מז:] כתב: "דרש רבי עקיבה וכו'".

(3) "כשמושיבין הסיר על גבי כירה קרי לה שפיתה" [רש"י שם].

(4) לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "אחת של חמין", ופירש רש"י [שם] "אחת של חמין - לרחוץ רגלי בעליהן בשדה".

(5) "בין שפתים - בין מצרי השדות, מקומות צנועין. מצר גבול השדה, גבוה מכאן, וחבירו מכאן, וחריץ באמצע" [רש"י שם]. וראה להלן מציון 69 ואילך בביאור הדבר.

(6) "ישראל, שנאמר [שיה"ש ה, ב] 'יונתי תמתי'" [רש"י שם].

(7) "לצאת ממעי אמך" [רש"י שם].

(8) "מנקר - מנקה. משפר - כמו שעושין לתינוקות ליישב את איבריהם ולתקנן, שניתקין מצער הלידה" [רש"י שם].

(9) "כעין ככר עגול" [רש"י שם].

(10) "גדילים מן הארץ כצמח השדה" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 46.

(11) "לבית אביך" [רש"י שם].

(12) "שראו שכינתו כבר" [רש"י שם].

(13) "שראיתי כבר" [רש"י שם].

(14) מבואר בהמשך דבריו שזר הוא לומר שהבנים נבלעו בקרקע, ולא היו עם שאר ישראל. ובכת"י [תקכ.] הוסיף כאן דברים יסודיים בגישה לדברי חכמים, וז"ל: "המאמר הזה נראה מאוד זר, ויש בו דברים נפלאים ועמוקים מאוד מאוד. דע, כאשר באו דברים כאלו בדברי חכמים, שנראה בהם זרות איך שנבלעו בקרקע וכיוצא בזה. ואתה תדע דברי חכמים, כי כל הדברים האלו נאמר[ו] על הצורה המצוירת בלבד, שהצורה המופשטת מן הגשמיות הוא עיקר עצמו ומציאותו של דבר. והרבה מן החכמים היו אומרים שהמציאות מקרה קרה לנמצאים, כלומר שאינו עצם הדבר כלל, כי עצמו הוא המושכל שלו, ומציאותו דבר בפני עצמו, והוא דעת הרמב"ם [מו"נ ח"א פנ"ז] והרבה מן החכמים. ועל כל פנים אף לאותן שאמרו כי מציאות הדבר הוא עצמו, ונכנס בגדרו העצמי [ראה באור ה' מאמר א, כלל ג, פרק א, ובמגן אבות פרק ה בתארים של השי"ת, שליקטו את הדעות השונות בענין זה], הרמז כאן הוא על הצורה המופשטת בלבד". וזהו יסוד מוסד בספריו. וכגון, בבאר הגולה באר הרביעי [תצ:] כתב: "דבר זה התבאר לך פעמים הרבה מאוד, כי זהו דרך חכמים שהם מדברים מן המהות בלבד, והוא עצם הדבר". ושם בבאר הששי [שלח:] כתב: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, כי דברי חכמתם היו בחכמה ובהשכל, ואינם דברים גשמיים, ולכך נקראו 'דברי חכמים', שהם דברים שכליים בלבד, ולא היו דברי חכמים רק מן המהות הענין, ואין להם עסק בדברים החומרים הנגלים". ובח"א לב"ק קיח. [ג, טז:] ביאר כן לענין המיתה שהמית רבי יוחנן את רב כהנא, וז"ל: "כאשר תבין מיתה זאת, כי זאת המיתה אינה רק קבלת מיתה עליונה... אבל לא היה במוחש, רק היה זה שכלי... כי מיתת רב כהנא היה בהסתר... לא במוחש לעין". ובח"א לב"ב עג. [ג, פז.] כתב: "דבר זה בארנו פעמים הרבה, כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת". ובח"א לע"ז י. [ד, לה.] כתב כן לגבי הני תרי עבדי שהיה הורג אנטונינוס, וז"ל: "וקשה, איך הותר שפיכות דמים... אבל אני אומר כי דברי חכמים אינם במורגש... ורצה לומר כי העבד שלקח עמו היה הורג אותו, וההריגה הזאת היא הריגה עליונה, עד שסלק כחו לגמרי... וכל זה מיתה עליונה... והכל ענין שכלי לגמרי... אבל אין זה במורגש כלל". ולמעלה [פ"ט הערה 206, פי"ב הערה 132, פי"ז הערות 74, 94, פי"ח הערה 18, ופמ"ב הערה 20] הובאו מקבילות רבות ליסוד זה. אמנם בנדפס לא נחית לזה, כי כאן יבאר שהבליעה היתה נסית, ואינה סותרת למהלך הטבעי, שהיו נמצאים בעולם כשאר בני אדם. אך בכת"י [בהסברו הראשון] ביאר שהבליעה היתה במהות המופשטת, ולא במוחש הגשמי. לכך בכת"י הקדים לבאר שחכמים עסקו בצורה המופשטת, ולא הקדים לבאר כן בנדפס. והסברו השני בכת"י [תקכו.] הוא כהסברו בנדפס.

(15) עמודים קח.-קכא.

(16) לשונו למעלה בהקדמה שניה [קח:]: "אמנם צריך עיון אם נעשה נס זה [של עמידת החמה ליהושע (יהושע י, יב)] לכל העולם, או לא נעשה נס זה רק באופק ההוא. כי יש לומר כי ליהושע ולישראל באופק ההוא היה עמידת השמש, ולכל העולם לא עמדה השמש... ואם יאמר איך יתכן דבר זה בציור, כי תלך השמש ותעמוד בפעם אחת... כי אפשר ויכול להיות שתלך השמש מצד ענינה הנהוג, ותהיה עמידה לה מצד הנס, שיכול להיות לדבר אחד שני דברים הפכים מצד שני בחינות, והטבע דבר מיוחד, ושלא בטבע דבר מיוחד. כי אין ספק כי מעלת הנס הבלתי טבעי הוא יותר במעלה ובמדריגה מן הטבע. ומפני שהם שני מדריגות מתחלפות, הנה היתה השמש בשני בחינות כפי חלוף המדריגות; תלך מצד הטבע, ותעמוד בצד בלתי טבעי. כי כשם שראוי שתלך מצד הטבע, כך יש בחינה שכלית שבאמצע השמים יש לה עמידה כמו שהתבאר, והוא בחינה שכלית, ואין זה טבעי, ולכך היה לה עמידה במדריגה הבלתי טבעית. ויהושע ועמו שהיו צריכים אל הנס הבלתי טבעי, היתה עומדת. ולשאר העולם אשר אין צריכים לנס, היה להם מנהג הטבעי". ושם מאריך בזה מאוד. ובח"א לשבת קנו. [א, פט:] כתב: "ועוד כבר בארנו בספר גבורות ה' אצל חוזרת צל המעלת, כי דברים כאלו הוא שלא כדרך הטבע, כי השם יתברך מחזיר... לאחריו שלא כדרך הטבע, ובשביל כך אין הטבע בטל, כמו שבארנו והארכנו שם בדבר זה". ועוד אמרו חכמים [סנהדרין קח:] "ששינה עליהם הקב"ה [על דור המבול] סדר בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח", ובח"א שם [ג, רנז.] כתב: "ואל יקשה, כי איך אפשר שיהיה שנוי בשמים, שיהיה שנוי כמו זה, ודבר זה לא יתן הדעת והשכל. כי אין זה קשיא, כמו שבארנו באריכות בהקדמה של חבור גבורות השם, כי דבר זה דרך נס הוא, כמו שהיה דרך נס שתעמוד שמש בגבעון. וכך אפשר שתחזור אחורנית, עיין שם ותמצא מבואר". ובספר הזכרון למרן בעל הפחד יצחק [עמוד סב] מובאים דברים שאמר במחשבתו כאשר עמד ליד ציון המהר"ל בפראג, ובתוך הדברים נכתב שם: "כמה טרחת בהקדמה השניה לגבורות להוכיח להסביר ללמד ולהשריש כי על הטבע אינו סותר כלל ואינו מפקיע כלל ממהלך של הטבע" [הובא למעלה הקדמה שניה הערות 369, 384].

(17) בח"א לסוטה יא: [ב, מז:] כתב עד כאן אות באות, והוסיף כאן: "וכמו שימצא שהיו המים של מימי היאור כאשר נהפכו לדם [שמות ז, כ], טבעים לישראל".

(18) לשונו למעלה בהקדמה שניה [קיב.]: "והרי תמצא במכת מצרים שהיה דבר והפכו בענין אחד. אמרו רבותינו ז"ל [שמו"ר ט, י] כשהיה קערה מליאה מים, והיה הישראל ומצרי שותים ביחד, היה הישראל שותה מים, ומצרי דם. נמצא שהיו המים טבעיים לישראל, ובלתי טבעיים למצרים. וכן מכת חושך אמרו [שמו"ר יד, ג] שהיה חושך למצרים, והישראל כאשר היה נכנס למקום החושך ההוא היה לו אור... כי למעשה נסים יש שני הפכים בנושא אחד, האחד טבעי, והשני בלתי טבעי. ומפני שהמצרים המקבלים ראוים לקבל החושך, וישראל האור, היה כאן שני הפכים מצד המקבלים. וגם המים יש להם הכנה מה להיותם דם, וזה מצד שכל מים יש בהם הרכבה, ואינם פשוטים לגמרי. ולפיכך היו המים דם למצרים בדרך נס שלא בטבע, שקבלו המים צורת דם על ידי ההכנה ההיא, אף על פי שאינה הכנה גמורה, היו נעשים לדם שלא בטבע, ולישראל היו המים נשארים כדרכם". ובהמשך ההקדמה שם [קיח.] כתב: "כלל הדבר, כי אפשר הוא בודאי כי יוכל להיות נמצא דבר אחד בשתי פנים, לאחד טבעי, ולאחד בלתי טבעי, כמו שהיה אפשר שיהיו המים דם למצרים, וטבעי לישראל. והיה חושך למצרים ואור לישראל... ונמצא לו דרך נס בלתי טבעי, ולא לשאר הנמצאים. ואמנם קשה הוא להשיג על האדם... כי זהו לפי שהאדם הוא טבעי, אינו משיג רק הטבעי, ולפיכך נעלם ממנו הדבר הבלתי טבעי, לכך אין ראיה מן דעת האדם. ולפיכך כל הנסים נמנעים לפי הטבע, אבל לפי עולם הנבדל, שהוא למעלה מן הטבע, הם אפשרים. וכמו שהטבע נוהג על ענינו המיוחד בטבעי, כך נוהג הנהגה הבלתי טבעית על ענינה אשר ראוי".

(19) אבות פ"ה מ"ה "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... עומדים צפופים ומשתחוים רווחים".

(20) "טבעה כמו שהוא" - טבעה של העזרה. ובכת"י [תקכו.] הוסיף: "שאל תאמר כלל כי הטבע והעזרה נשתנו מה שהיה על טבעה, שדבר זה אינו כלל, רק היה נמצא טבעה כמו שהוא".

(21) לשונו למעלה בהקדמה שניה [קטז.]: "אמרו [אבות פ"ה מ"ה] 'עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש', ואחד מהם 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים'. הנה גם דבר זה הוא נמנע לפילוסופים, שזהו הכנס גשם בגשם לפי שעה, כי מה שהשתחוו רווחים לפי שעה שנתגדל המקום, ולא היתה העזרה גדולה ממה שהיתה קודם. אמנם לפי דברי חכמי אמת אין זה יציאה מן הטבע, כי דבר שהוא דרך נס ודרך פלא אינו טבעי, ואינו משתתף עם הטבע כלל, עד שיהיה קשה, אבל הוא דבר בלתי טבעי. ולפיכך כאשר היו משתחוים היו בריוח, כי היה זה על ידי עולם הנבדל, שמשם הנסים באים אל העולם, ושם הוא הכל מרווח. כאילו יצאו מעולם הטבעי להיות עומדים בעולם שאינו טבעי, אשר לא ישתתף עם הטבעי, ולא ידחק הבלתי טבעי את הטבעי, ונשאר המקום בגדלו לשאר אנשים, אך אל המשתחווים היה בריוח".

(22) דוגמה לדבר; נאמר אצל יעקב אבינו [בראשית כח, יט] "ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה", ועם כל זה חכמים דרשו [חולין צא:] שבאותו לילה יעקב היה בבית המקדש. ולכאורה יקשה, איך יעקב היה באותו זמן בשני מקומות שונים [בית אל, ובית המקדש]. ובח"א לחולין צא: [ד, קו:] כתב ליישב: "פירש רש"י [חולין שם] ד'בית אל' דכתיב בקרא לאו בית אל ממש, אלא בית המקדש קרא 'בית אל' על שם בית אלקים. ודעת רש"י כמו שפירש בפירוש החומש [בראשית כח, יז] דנעקר הר המוריה ובא לקראתו עד בית אל ממש, דעל כרחך בבית אל ממש היה, דכתיב [שם פסוק יט] 'ואולם לוז שם העיר לראשונה'. ולי יראה דודאי אף על גב שהיה בבית אל, והיא לוז, מכל מקום היה גם כן בבית המקדש דרך נס. שדבר זה אפשר שיהיה במקום אחד, ועל ידי נס הוא במקום אחר. ועל ידי נס היה בבית המקדש, ודבר זה נכון והגון" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 384].

(23) אודות שישראל והאומות שוים להדדי מצד הטבע, כן כתב להלן בסוף הספר [בהלכות יין נסך ואיסורו], וז"ל: "הנה דבר ידוע אף כי ישראל והאומות הם שוים משתתפים בדבר הנגלה, ותראה שיש לכל בני אדם ראש ידים ורגלים אברים וגידין ובשר ופרצוף, לאחד כמו השני, ואין חלוק ביניהם, אבל שלא יהיה שום חלוק בין ישראל לאומות בדבר הפנימי, דבר זה אינו כלל. ואף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו... ואנו אין תולים החילוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל לכל אומה ואומה שר מיוחד. כמו שנזכר בכתוב [דניאל י, כ] שר פרס שר יון... הרי כי האומות דביקים בכח מיוחד, וישראל דביקים בכח קדוש, הוא השם יתברך, אשר הבדיל אותם מן העמים ולקחם אליו. ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם, ויש לישראל הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה דביקים בו יתברך. ולכך אף אם כל בני אדם מתדמים בדברים המורגשים והחצונים, מובדלים הם בכח פנימי". וקודם לכן להלן בפס"ז כתב: "אם אתה אומר הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה, אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא ואי אפשר להיות נמצא בכל האומות בשוה". ובתפארת ישראל פ"א [לד:] כתב: "אמנם כל המין מבני אדם אי אפשר שיהיו שוים כלם במעלת נפשם. ועם שכל מין בני אדם שוים בתאר פניהם ובעניניהם, אינם שוים במה שיש חלק מהם יותר אלקי מזולתם, כמו שידוע... כי העולם הזה אשר בו מין בני אדם, הוא עולם הטבע. ולפיכך הדבר אשר הוא טבעי ראוי שימצא בכל המין בשוה... אבל האלקיות לא ימצא בשוה לכל המין". וכן נאמר [קהלת ט, ב] "מקרה אחד לצדיק ולרשע", ופירש רש"י שם "מקרה אחד - ויודעים שסוף הכל אשר צדיק ואשר רשע למות, ומקרה אחד יש בעולם הזה לכולם, כל זה הם יודעים, ואף על פי כן בוחרים להם דרך הטוב, לפי שיודעים שיש הפרש ביניהם לעולם הבא". הרי מצד הגופים [שהוא הטבע] אין הבדל בין צדיק לרשע [הובא למעלה פ"ג הערה 72, פי"ט הערה 226, פ"מ הערה 99, פמ"ב הערה 23, להלן הערה 180, פמ"ד הערה 54, ופמ"ה הערה 51]. וראה נתיב התורה פ"א הערה 137. אך להלן [לאחר ציון 74] לכאורה כתב להיפך, וז"ל: "כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". וראה שם הערה 76.

(24) בח"א לסוטה יא: [ב, מז:] הוסיף [לפני תיבת "ולפיכך"]: "רק כי כח מצרים הבלתי טבעי היה מתנגד לישראל. ולפיכך וכו'". ויש להעיר, דנהי שבטבע ישראל והאומות שוים להדדי [כמבואר בהערה הקודמת], אך מנין לומר שהתנגדות המצרים לישראל היא התנגדות בלתי טבעית, הרי ניתן לבאר זאת מצד שהטבע מתנגד למעלה האלקית, וכמו שכתב בנצח ישראל פל"ד [תרמט.]: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי" [ועל פי זה ביאר את יסורי המשיח בעולם הזה, וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין צג.) שהקב"ה הטעין על המשיח יסורין כריחיים, והמשיח יושב בין סובלי חלאים (סנהדרין צח.)]. וקודם לכן שם ר"פ כח [תקעב.] כתב: "וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי" [הובא למעלה פמ"א הערה 67]. ומדוע לא נבאר כאן שהתנגדות המצריים לישראל היא טבעית, כהתנגדות ע"ה לת"ח [כן הקשו כאן בהוצאת "מכון המהר"ל" הערה 4]. ואפשר ליישב זאת על פי דבריו למעלה פ"ג [רו:] שכתב שישראל נשתעבדו למצרים הן מצד החומר והן מצד הצורה. ובהמשך שם [רט.] כתב: "וכאשר היו ישראל במצרים, היו תחת רשותם והיו עבדים למצרים, זהו דבר אחד. והיו מוסיפין עליהם ענוי, זה ענין שני. הנה העבדות מה שהם תחת רשותם בא להם מצד החמרי שבהם, אשר החומר הוא עבד תמיד, והוא תחת רשות אחר. ומצד הצורה, רצה לומר מה שהיו עם מיוחד עם ישראל, עם אלקי אברהם בפרט, ומזה הצד יבא להם העינוי, אשר היו גוברים עליהם מצרים בענוי, כי הצורות גוברות זו על זו, מתנגדות זו אל זו" [ראה למעלה פ"מ הערה 15]. ומעתה תקשי לך, נהי שהתנגדות המצרים לצורת ישראל תוסבר מצד התנגדות הטבעי לבלתי טבעי, אך כיצד נפרנס את התנגדות המצרים לחומר של ישראל, הרי מצד החומר אידי ואידי טבע נינהו. ועל כרחך מוכח שהתנגדותם של המצריים לחומר של ישראל היא התנגדות בלתי טבעית, וכמו שכתב כאן. ועוד אפשר לומר, שאף התנגדות המצרים לצורת ישראל אינה יכולה להיות מוסברת מצד התנגדות הטבעי לבלתי טבעי, כי למעלה פ"ד [רכד.] ביאר שצורת ישראל במצרים היתה חסרה, ולכך נשתעבדו למצרים, וכלשונו: "אם אין לישראל ענין הראוי לצורה, כאילו אין להם מציאות כלל, כי זהו ענין הצורה הנבדלת אשר אין בה חסרון והיא שלימה, ואם יש בה חסרון, כאילו אין כאן צורה נבדלת. ולכך כאשר לא היו ישראל בשלימותם כאשר היו במצרים, שעדיין לא היו בשלימותם עד שהיו שש מאות אלף, שזהו שלימות ישראל, היו ישראל כאילו לא היה להם מציאות כלל. כי ענין הצורה שהיא שלימה, ואם אינה שלימה אין לה ענין הצורה. ולכך היו משועבדים תחת יד מצרים". ולמעלה פ"ל [תקיא.] כתב: "כבר נתבאר לך בפרקים הקודמים, כי אף על ישראל לא היו מושלים מצרים אשר מתיחסים אל בשר חמור, רק כאשר לא היו ישראל בשלימות, ומיד כאשר היו ישראל בשלימות יצאו מרשותם" [ראה למעלה פל"ט הערה 171, ופ"מ הערות 272, 275]. והואיל וצורת ישראל במצרים לקתה בחסר, וצורה חסרה "אין לה ענין הצורה", שוב אי אפשר לומר שהמצריים התנגדו לישראל מצד התנגדות הטבע לצורה, כי לא היתה אז לישראל מדריגת הצורה [ואדרבה, כשישראל הגיעו למדריגתם מיד יצאו ממצרים], ובהכרח שהתנגדות המצרים לישראל היתה בלתי טבעית.

(25) כי בליעה בלתי טבעית מועילה כנגד התנגדות בלתי טבעית [אף שאינה מועילה כנגד התנגדות טבעית. וראה להלן הערה 116]. דוגמה לדבר הם דבריו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, שכתב בקובץ מאמרים [עמוד צה, ונדפס גם בסוף קובץ הערות על מסכת יבמות, אות י] שחיזוק בלימוד התורה מגביר את ישראל על עמלק, וכלשונו: "עיקר כחו של עמלק הוא ברפיון ידינו בתורה, וככתוב 'וילחם ישראל ברפידים' [שמות יז, ח], ואמרו חז"ל [תנחומא בשלח אות כה] שרפו ידיהם מן התורה. ולכן והיה אם נתרפה מן התורה, וגבר כחו של עמלק. ואם נתחזק בלימוד התורה, יחלש כחו של עמלק. ואם כן עלינו להתאמץ בכל עוז להפיץ לימוד התורה, הן בלימוד לעצמו והן ללמד לאחרים, ולגדל בניו לתלמוד תורה, ולהחזיק ידי הלומדים, וזהו חיצי מות לעמלק. ואף שהדבר אינו מורגש לעיני בשר, אבל הלא אין לנו הכלים והחושים לתפוש דברים רוחניים, ולכן לא נדע מעצמנו מאומה, זולתי המקובל בידינו מחז"ל בתורה שבכתב ושבעל פה. וכל אדם מישראל הלומד תורה ומחזקה, מחליש במדה ידועה את כחו של עמלק, ויש לו חלק במצות מחיית עמלק. ואין אלו דברי דרוש, כי צריכים אנו להאמין בפירוש חז"ל להמקראות שהן דברים כהוויתן ממש" [הובא למעלה פמ"ב הערה 137]. הרי כנגד מתנגד רוחני [עמלק] מועילה מדריגה רוחנית [לימוד התורה הקדושה], וכמבואר כאן. ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 535] ביאר שההתנגדות של אדום ומואב לישראל היא התנגדות בלתי טבעית [מובא להלן הערה 34].

(26) מבאר הסבר שני, ולפיו כאשר בליעה בלתי טבעית מועילה כנגד התנגדות בלתי טבעית [וכהסברו הראשון], אז היא גם מועילה כנגד התנגדות טבעית.

(27) פירוש - כאשר היו נבלעים כדי להנצל מהתנגדות בלתי טבעית [וכפי שביאר עד כה].

(28) אודות שהבלתי טבעי גובר על הטבעי, כן כתב הרבה פעמים בספר זה ובשאר ספריו. וכגון, למעלה פכ"ב [רפב:] כתב: "כי ראוי משה לעשות את האומות שממה, כי הדבר הנבדל מצד שהוא נבדל יחריב את הדברים אשר הם גשמים, כמו שכתוב [שופטים יג, כב] 'מות נמות כי אלקים ראינו'. ומזה תוכל להבין כי הדברים הגשמים נחרבים מן הדברים הנבדלים. וכאשר היה מעלת משה רבינו עליו השלום נבדל, נקרא [דברים לג, א] 'איש האלקים', והאומות אין בהם דבר נבדל, והם מענין החומר, לכך נחרבו מן משה 'איש האלקים'". ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 105] כתב: "לכך נעשה הים יבשה בבריאת עולם, שהאדם יש לו מעלה אלקית, ומאותה מעלה אלקית נדחו המים, שהם חמרים, כמו שהתבאר כמה פעמים כי החומר נדחה מפני דבר אלקי. לכך בבריאת עולם, בשביל ישוב האדם שיש בו ענין אלקי, כי האדם יש לו ענין אלקי, נדחו המים ונעשו יבשה. וזה סוד גדול שלא היו יכולים לעמוד עליהם הטבעיים, איך נעשה מן הים יבשה בבריאת עולמו. וכן ישראל, מפני הענין האלקי שקנו ישראל ביציאת מצרים, נדחה הים, ונעשה יבשה. לכך אמר [מכילתא שמות יד, טו] 'עדה קדושה על אחת כמה וכמה', פירוש ישראל שהם קדושים נבדלים, אין ספק שהנבדל פועל בחומר... שהכל מודים שקריעת ים סוף לא היה רק בשביל שהמעלה האלקית היתה פועלת בים, שיש לים טבע החומר בלבד, ונדחה החומר מפני המעלה הקדושה האלקית... [כי] מדריגה אלקית מדריגתו על החומרים, והוא שמבקע החומר" [ראה שם הערה 117 שצויינו שם הרבה מקומות שהזכיר יסוד זה בפרק מ]. ולמעלה ס"פ מא [לאחר ציון 133] כתב: "כלל הדבר... כל מי שמדריגתו בלתי חומרי, הוא גובר על המונע החומרי, ונבקע לו החומרי... כי כל ענין קריעת ים סוף מה שקנו ישראל המדריגה האלקית הנבדלת מן החמרי, ולפיכך היו מבקעים הים, שהים הוא חמרי, כמו שהתבאר". ולהלן פס"ב כתב: "דבר שאין לו צורה כלל... לא יוכלו לעמוד מפני הקדוש הנבדל. וכן ההרים, בעבור שהם בעלי חומר גס, אין עמידה להם בפני הקדוש והנבדל... שאין עמידה לנמצאים בעלי החומר בפני קדוש נבדל". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנד.] כתב: "כי הבלתי גשמי מחלק הגשמי ומפרידו, שהוא גובר עליו עד שמחלקו". ובדר"ח פ"א מי"ג [שנד:] כתב: "כמו שתמצא כי כאשר מתחבר האדם אל העליונים אשר אינם עם הגוף יבא לו המיתה, כמו שאמר [שופטים יג, כב] 'אלקים ראינו נמות', כי אין לאדם גשמי מציאות עם הנבדלים. וכך כאשר האדם הוא מתחבר להיות נהנה מדבר שהוא חלק שמים, חייב מיתה". ובנתיב התורה פ"ז [רצב:] כתב: "כי אין מציאות לדבר החמרי עם הנבדל... שאין אלו דברים יש להם מציאות וחבור יחד, ונדחה הפחות והחול מן אשר הוא קדוש. וכמו שאמר הכתוב 'אלקים ראינו מות נמות', וכי אלקינו הוא המיתה לאדם. אלא שאמר שאין לאדם להתחבר עם הקודש, והאדם, שהוא חול, נדחה". ושם פט"ו [תקצד.] כתב: "ובפרק אלו עוברין [פסחים מט:], תניא רבי אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר [ויקרא יא, מו] 'זאת תורת הבהמה והעוף כו'', וכל שאינו עוסק בתורה אסור. פירוש, כי אכילת הבשר הוא שעושה את הבשר עד שאינו נמצא, שהרי אוכל אותו עד שאין מציאות לו. ודבר זה מורה כי במדריגת האדם לא נמצא הבעל חי. ודבר זה בודאי כי במדריגת השכלי, אין נמצא החמרי, שהוא הבהמה. ולכך מותר לתלמיד חכם לאכול בשר ולעשות הבהמה עד שאינה נמצאת, כי במדריגת השכל אין מציאות לבהמה החמרית, ולכך אוכל אותה. אבל עם הארץ אין לו מדריגה זאת לומר כי במדריגת עם הארץ לא נמצא הבעל חי, שהרי אין אל עם הארץ השכל האלקי, ולפיכך עם הארץ אסור לאכול בשר". ובתפארת ישראל פכ"ד [שנו.] כתב: "הנבדל מבטל הדבר הגשמי". ושם פל"ט [תקצט.] הביא מאמר חכמים [נדרים ז:] "כל מקום שהזכרת השם מצויה, שם עניות מצויה", וביאר המאמר על פי יסוד זה. ושם פ"מ [תרכה.] כתב: "כי הקדוש שהוא נבדל, ואין בו החמרי הגשמי, מבטל את הדבר הגשמי". ובבאר הגולה באר השביעי [שעד:] כתב: "דבר זה ידוע, כי החמרי אין לו מציאות כלל אצל המדריגה הנבדלת, ונחשב כאילו אינו, כיון שזה חמרי, וזה נבדל מן החמרי... כי כבר אמרנו כי אין מציאות כלל אל החמרי אצל הנבדל, והוא אוכל אותו עד שאין לו מציאות". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיג.] כתב: "ואמר אחריו [במדבר כד, ח] 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'. כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה 'אל מוציאו ממצרים', ולכך 'יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ'. מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'... שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 15, פכ"ב הערות 111, 113, 114, פ"מ הערות 109, 140, 174, 175, פמ"א הערות 99, 108, 147, פמ"ב הערות 6, 16, 62, 63, 90, להלן פמ"ה הערה 119, ועוד].

(29) "אף לפי ענין טבעם" [הוספה בכת"י (תקכו.)].

(30) נראה שמה שנקט כאן בפסוק "בין תבין את אשר לפניך", הוא משום שבגמרא [חולין ו.] למדו מפסוק זה "אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם, 'בין'. ואם לאו, 'תבין את אשר לפניך'". ופירש רש"י [שם] "אם יודע ברבו - שאם ישאלנו ישיב לו טעם. בין - שאל. ואם לאו תבין את אשר לפניך - מעצמך, ואל תשאל ותביישנו" [ובבאר הגולה באר השלישי (רפו.) ביאר את המאמר]. הרי פעמים שהתלמיד לומד מדברי רבו, ופעמים שלומד מעצמו. לכך כאן שהמהר"ל מצוונו להבין את דבריו, וכן להבין מעצמנו שאר דברים [כפי שמיד יכתוב], נקט בפסוק שיש בו הבנה כפולה זו. והנה כתב כאן ש"תבין אשר לפניך, כי הדברים האמיתים הם מגלים לך וכו'", הרי מדגיש שהדברים שהושמו לפניך הם דברי אמת. וזה יוסבר על פי דבריו בהקדמה לתפארת ישראל [ה:], שכתב: "אמנם לשום דברי תורה לפני זולתו הוא קשה... כי אם אינו מכוין ההלכה להאיר עיני זולתו בדבר אמת, למה לו. כי תכלית מה שיכוין המניח דברי תורה לפני זולתו, להחכים אותו בדברי אמת ויושר" ושם ס"פ לו [תקלא:] כתב: "והבן הדברים האלו מאד, כי הנה לפניך דברים אמתיים, אין ספק בהם למי שמעיין בהם". ובדר"ח פ"א מ"ב [ריב.] כתב: "הנה מבואר לפניך פירוש מאמר זה באמת ובבירור". כי יש להדגיש את אמיתות הדברים שהונחו לפני הלומד.

(31) אודות שדברי אמת מתפרסים מעבר למקומם ומגלים דברים נוספים, כן עולה מדברי חכמים [שבת קד.] שאמרו שאותיות "אמת" רחוקות זו מזו ["זו בתחילת אל"ף בית, וזו באמצע, וזו בסוף" (רש"י שם)], ואותיות "שקר" צמודות זו לזו. זה מורה שהאמת מתפשטת בכל מקום, והשקר הוא רק במקומו [ראה שם בח"א (א, מח.)]. ובנצח ישראל פי"ד [שמח.] כתב: "וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה". ובתניא ספי"ג כתב: "כי הנה מדת אמת היא מדתו של יעקב, הנקרא [שמות כו, כח] 'בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה', מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין... ומדת אמת היא נחלה בלי מצרים". ובהסכמתו של מו"ר הגאון רבי יונתן דייוויד שליט"א לספר נצח ישראל, כתב: "מו"ח מרן בעל פחד יצחק זצ"ל התיחס בכמה מקומות אל המהר"ל בתואר 'מאור עינינו'. בלשון זו מונח שאין בדבריו רק למודים פרטיים בלבד, אלא כעין הדרכה והארת עינים בהשקפה כללית, ומבט חדש על כלליות דברי חז"ל, לא רק באותו מקום שעליו הוא דן. וכידוע דבר זה מכל ספריו, וכבר העידו כך גדולי עולם מדורות הקודמים".

(32) על פי משלי ו, ג "עשה זאת איפוא בני והנצל". ומזכיר ביטוי זה כאן ובח"א לסוטה יא: [ב, מח.], ואינו נמצא בשאר ספריו. ובא להדגיש שניתן לבאר בליעה זו באופן שונה משני הסבריו הראשונים; כי עד כה ביאר שהבליעה אכן התרחשה אך היא היתה בלתי טבעית, ומועילה כנגד התנגדות בלתי טבעית [הסברו הראשון]. וכן מתוך שהבליעה שהיתה בפועל מועילה כנגד ההתנגדות הבלתי טבעית, היא גם מועילה כנגד ההתנגדות הטבעית [הסברו השני]. ומעתה יבאר שהבליעה לא התרחשה בפועל, אלא היא ציור מושכל ומופשט להסתרת ישראל. ולהלן [לאחר ציון 112] יחזור לבאר כהסבר שלישי זה. והואיל והסבר זה הולך בדרך חדשה, השונה מהסבריו הקודמים, לכך כתב "אמנם אם הדבר קשה לך להבין, זאת עשה ותנצל", ותלך בכיוון חדש השונה מהכיוונים שהוזכרו עד כה. וראה להלן הערות 50, 112, 127.

(33) פירוש - אין הבליעה הזאת אלא ההסתר שהקב"ה הסתיר את ישראל מהמצרים המתנגדים להם, וכמו שמבאר.

(34) הוא מזלם העליון של המצריים. וכן כתב למעלה פט"ו [נא:] לגבי פרעה, וז"ל: "זה מפעולת הכח של מעלה, והוא מזלו, שכל ענין פרעה אין ספק שהיה על ידי כחו ומזלו". ולמעלה פי"ז [קו.] כתב: "והוקשה להם עוד [סוטה יב:], דלמה הוצרך למכתב [שמות ב, ה] 'ונערותיה הולכות על יד היאור', דמאי נפקא מיניה בזה. לכך אמרו שהיו הולכות למיתה על שמיחו בה שלא תקח את הילד. כי המיתה תקרא 'הולך', לפי שהולך בדרך כל הארץ מן העולם... ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי, וזהו מיתה עליונה, ושוב לא מיחו. כי יש לדעת, כי כל ענין משה רבינו עליו השלום במה שמיחו בה, הכל בכח עליון שלהם, שהיו נערות אלו מתנגדים למשה רבינו עליו השלום בכח מזלם למעלה. וכיון שהמזל העליון נסתלק, וזהו מיתה עליונה, שוב לא מיחו על הצלת משה רבינו עליו השלום, שנסתלק מהם כחם העליון ומזלם, שהיה מסית אותם. והצלת משה רבינו עליו השלום, וכן התנגדותן, הכל בכח עליון". וכן כתב שוב למעלה פי"ט [קעו:] לגבי כחו של פרעה, ושם הערה 73. ולמעלה פל"ז [תשיד:] נתבאר שמזלם של המצריים הוא מזל טלה, שהוא המזל הראשון. וכבר נתבאר כאן שהתנגדות המצריים לישראל לא היתה טבעית, אלא בלתי טבעית. וכן כתב להלן פמ"ז [לאחר ציון 535] לגבי אדום ומואב: "כי התנגדות שלהם אינו טבעי, רק יש להם התנגדות בכחם העליון אשר יש להם, הם מתנגדים לישראל".

(35) אודות שהמצריים היו גוברים על ישראל, כן כתב למעלה פ"ג [רו:]: "וכאשר תדקדק להבין עוד, תדע כי היו מצרים גוברים על ישראל מצד עיקר צורתם, שעליה נקראו בשם 'ישראל'. וגם גוברים עליהם בצד אשר הם עָם, ודבר זה במדריגת החומר". וכבר נתבאר למעלה שהשעבוד הוא התגברות המשעבד על המשועבד [פ"ג הערה 17, פ"ד הערה 46, פ"ט הערה 284, ופי"ב הערה 2].

(36) אודות שהבליעה מורה על העדרו המוחלט של הבלוע, הנה רש"י פירש [בראשית מא, ל] את הפסוק [שם] "ונשכח כל השובע", "הוא פתרון הבליעה". והגו"א בראשית פמ"א אות ו [רעח:] עמד על כך מדוע העדיף רש"י לבאר שהמכוון הוא לבליעת השבלים שבחלום פרעה [בראשית מא, ז], ולא לאכילת הפרות שבחלום פרעה [שם פסוק ד], וכתב: "פירש רש"י שהוא פתרון הבליעה, ולא אמר שהוא פתרון האכילה, כי מן הבליעה יש ללמוד יותר, שהוא רמז על שנשכח כל השובע". ובדר"ח פ"ג מ"ב [צא.] כתב: "מי שהוא בלא תורה, כי אין נחשב האדם לכלום בלא תורה, ולכך היה [זולתו] בולע אותו עד שאינו נמצא". וכן כתב שם פ"ה מט"ז [שצ:] לגבי בליעת קרח ועדתו [במדבר טז, לב], וז"ל: "מחלוקת זו לגמרי שלא לשם שמים, ולא היה קיום לאותה מחלוקת כלל... כמו שתראה שפצתה האדמה את פיה ובלעה אותם חיים. ודבר זה שהוא בליעה לגמרי ראוי למחלוקת שהיא שלא לשם שמים לגמרי". ובנצח ישראל פל"ד [תרמח.] הביא המדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תסט] שעשרת השבטים נבלעו בין האומות. וכתב לבאר שם [תרנא:]: "עשרת השבטים... כאילו אינם כלל... שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם" [הובא למעלה פט"ו הערה 26, ולהלן פמ"ז הערה 473]. ופתגם שאומרים הבריות על מי שנסתר ונעלם לגמרי ש"כאילו בלעה אותו האדמה", וכלשון המהר"ל כאן.

(37) אודות שאי אפשר להפסיד את האדמה בכללה, כך נאמר [קהלת א, ד] "והארץ לעולם עומדת". ובגו"א בראשית פ"ב אות יח [ס.] ביאר שהואיל ואדם הראשון נברא מכל האדמה מארבע רוחות [רש"י בראשית ב, ז] לכך אין לאדם דבר שיפסד אליו, וכלשונו: "אין האדם כמו שאר הנמצאים, לפי ששאר הנמצאים הם פרטים, לכך יש להם הפסד, כי יש להם דבר מה שיפסדו אליו. כי האש שהוא חלק דבר, יכול להיות נפסד אל יסוד אחר מן היסודות. ואילו היה האש הכל, אין לו דבר שיהיה נפסד אליו. ולפיכך אמרו שהאדם נברא מכל האדמה... אם כן הוא הכל, ואין לו דבר שיפסד אליו, ולפיכך אין לו הפסד... כי אל מה יהיה נפסד כאשר הוא כמו הכל". וראה להלן פמ"ז הערות 156, 576. ובח"א לע"ז נד: [ד, נז.] כתב: "העולם נוהג על פי טבעו הכללי, והאדם הפרטי הזה אין כח בו לבטל את מנהגו של עולם".

(38) מחמת ההסתר, שהיו כאילו נבלעו באדמה, שאז דין "אדמה" חל עליהם, וכמו שנתבאר. ובכת"י [תקכו:] כתב: "ואמר שהיו נבלעים בקרקע. כלומר שההסתר הזה כאילו חזרו ליסוד שלהם אשר ממנו יצאו, ואז לא יוכלו לשלוח יד בהם, והיו כמו האדמה, שאין כח באדם להפסיד אותה בכללה". וראה להלן הערה 117.

(39) "היינו דקאמר מביאין שוורים, שאין דבר יותר בעל כח מן השור, דכתיב [משלי יד, ד] 'ורב תבואות בכח שור'" [לשונו בהמשך הפרק (לאחר ציון 121)]. ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 315] כתב: "כי השור יש לו חוזק ביותר ממה שיש לכל שאר בעל חי. ואם שיש לארי כח וטורף הכל, אין זה מדת החוזק והקיום, כי הקיום היא מדה אחרת לגמרי. ולפיכך השור בעל עבודה רבה, וזה מורה על החוזק, ויש לו קיום, שיכול לעמוד במלאכה קשה". ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכג.] כתב: "תנא דבי אליהו דרש, שישים האדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי [ע"ז ה:]. פירוש זה כי האדם ילמד תורה, הן אם יש לו מונע כחות נפשו, ונפש קורא 'שור', וזה שנאמר 'ורב תבואות בכח שור', והנפש בעל כח בודאי, ולפיכך הנפש נקראת שור" [ראה להלן הערה 196]. וכן כתב בח"א למכות כג. [ד, ד:]. ובדרשת שבת הגדול [רטו:] כתב: "וזה שאמר [תהלים נא, כא] 'אז יעלו על מזבחך פרים', דהיינו שבכל כחם יהיו עובדים השם יתברך, ואז יעלו על מזבחך פרים... כי אין דבר יותר בעל כח כמו השור, דכתיב 'ורב תבואות בכח שור', כלומר כל כחות שלו יהיה מקריב אל השם יתברך. וזה שאמר גם כן [חולין ס.] 'שור שהקריב אדם הראשון', שרצה לומר שהקריב כחו אל השם יתברך, והוא השור שהקריב אדם הראשון". ובדרוש על התורה [יא.] כתב: "ובע"ז [ה:], 'אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור' [ישעיה לב, כ], תנא דבי אליהו, לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה, עד כאן. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה, ויט שכמו לסבול עול דברי תורה. וזכר שני המינים, המה השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה. כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק... כן יהיה האדם מצד גופו שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח... ועוד נוסף על זה ישעבד כח הנפשיי אשר לו אל התורה, כבחינת השור שכחו גדול... אם בנפש אשר בו יעמול בתורה, לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל, באשר כח נפשו גדול, כנאמר 'ורב תבואות בכח שור'. וכן הדבר ממש, אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו". וראה להלן הערות 41, 123, ופמ"ז הערה 318.

(40) וכיוצא מן הכלל נתקלל קין [בראשית ד, יב] "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך וגו'", וההעמק דבר [שם] כתב: "ידוע דאדמה בלי עבודה אינה מוציאה גידולים כי אם מעט, וקין היה עובד אדמה ביתרון הכשר דעת, והיתה מוציאה גידולים לפי העבודה. על כן היה הקללה שעבודתו לא תוסף תת כחה לך משלא היה עובדה כלל... שלא תועיל עבודתו של קין". ובספר שם יעקב [ערך עני (סז:)] כתב: "כל מי שחורש יותר, יתקן האדמה יותר, וירויח ויצמיח זרעים יותר ויותר". וראה בסמוך הערה 42.

(41) מו"ק ב: "אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה. רבה אמר, משום חורש... מה דרכו של חורש לרפויי ["לרכך" (רש"י שם)] ארעא, האי נמי מרפויי ארעא". ועוד אמרו בגמרא [שבת עג:] "תנא, החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן", ופירש רש"י [שם] "אינו חייב אלא אחת, דכולהו לרפויי ארעא עבידי". ובדרוש על התורה [יא:] כתב: "כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל" [ראה למעלה הערה 39].

(42) אודות שרבוי עבודת האדמה מניב רבוי פירות, כן עולה מדבריו בדרוש על התורה [י.], שכתב: "כי האדם הוא כמו האדמה, שהיא בכח ולא בפעל. וכאשר האדמה נעבדת תמיד, כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלימותו אל הפעל לגמרי". ושם בהמשך הדרשה כתב [יא:]: "אי אפשר לאדם לקבל התורה כי אם על ידי מדה זאת שיעשה עצמו כבהמה עובדת האדמה, בשגם הוא יעבוד אדמתו, הוא בעצמו, שנקרא על שם האדמה [ב"ר יז, ד]. וכתיב [בראשית ב, טו] 'ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', אמרו חז"ל [זוה"ק ח"א כז.] 'לעבדה' זו מצות עשה. הרי כי נקרא האדם אדמה כאשר אמרנו, וכל זה כי האדם הוא חסר בעת בריאתו, וצריך שיהיה נעבד ויוצא לפעל על ידי עבודה. כאדמה הזאת שצריכה עבודה לצאת על ידה אל הפעל, כמו כן האדם יוצא לפעל על ידי תורה ומצות". וראה להלן הערה 120.

(43) פרקים יב [תקס.], טו [לז:], ויובא בהערות הסמוכות. וראה להלן הערה 128.

(44) לשונו למעלה פי"ב [תקס.]: "וכאשר התחילו עוד מצרים לענותם, והיו רוצים להפסידם... כי על ידי העינוי של גוף הגוף חלוש". ולמעלה פט"ו [לז:] כתב: "כי השיעבוד הוא למעטם, ועל ידי זה החומר שלהם נחלש". ואודות שהעינוי מחליש את הגוף, אמרו חכמים [גיטין ע.] "ג' דברים מכחישין כחו של אדם; פחד, דרך, ועון... דרך, דכתיב [תהלים קב, כד] 'עינה בדרך כחי'". ובח"א שם [ב, קכט:] כתב: "ידוע כי יש באדם שלשה כחות אשר בהם שייך חולשה; האחד כח הגוף, השני כח נפשי, השלישי כח נבדל שהוא השכלי... כי החטא מחליש כח נבדל אשר הוא באדם... והפחד דבר זה מחליש כח הנפש, כי הנפש כוחו כאשר הנפש הוא בשמחה... והדרך מחליש כח גוף, כי התנועה הוא כנגד הגוף, ומי שהוא בעל גוף קשה עליו התנועה, ולפיכך הדרך מחליש כח הגופני ביותר". ועל חולשת הדרך נאמר "עינה בדרך כחי", הרי שהעינוי מחליש את הגוף. וכן נאמר [שמות א, יג] "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", ופירש רש"י שם "בפרך - בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו" [הובא למעלה פי"ב הערה 28, פט"ו הערה 41, ופ"מ הערה 4].

(45) לשונו למעלה פי"ב [תקס:]: "וכיון שהגוף חלוש הוא מוסיף ברכה האלקית כאשר כח הגוף חלש. לפיכך היו פרים ורבים, כיון שהיו משעבדים אותם להחליש כח הגוף, וכל שהיה כח הגוף נחלש, גבר כח אלקים יותר להיות ישראל דבקים בברכת אלקים. וזה 'כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ'. וזהו דוקא בישראל, שעיקר כחם הוא כח אלקי, לא כח גופני". ולמעלה פט"ו [לז:] כתב: "כאשר החומר נחלש ביותר, מתדבק הנפש והרוח בכח קדוש. וזהו דוקא בישראל. וכיון שהם דבקים בכח קדוש, אז בא להם הברכה בודאי... כי כמו שהיו מצרים משעבדים, היה כח הקדוש דבק בהן ומבשרתן 'כן ירבה וכן יפרוץ'". ולמעלה פ"י [תקכז:] הזכיר ענין זה בקצרה, וכלשונו: "ובמדרש רבות [ב"ר צד, ב] 'כל טוב מצרים' [בראשית מה, כג], ששלח לו גריסים של פול. נראה שהפול טוחנין אותו ברחיים של גרוסות, שכאשר גורסין אותו ברחיים עושה הרבה מאוד, לכך נקרא 'גריסין', שגורסין ומשברין אותו לחלקים הרבה, וכל עוד שמשברין אותו נעשה לחלקים הרבה. כך היו ישראל בזמן שהיו משעבדים בהם בעבודה המשברת את גופם, על ידי זה היו פרים ורבים, כדכתיב 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'". וכן כתב בגו"א בראשית פמ"ה אות טז [שמב.], והובא למעלה פ"י הערה 65, פי"ב הערה 30. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [נדרים מ.] "הקב"ה זן את החולה... השכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה", ובח"א שם [ב, יט.] כתב: "רצה לומר אחר שהטבע נפסד אצלו, הרי הקב"ה קיומו, וזה שהוא זן את החולה. וכן מה שאמר שהקב"ה למעלה מראשותיו של חולי, דבר זה הוא מצד כי החולה הוא מסולק מן הטבע החומרית, ומאחר שהוא מסולק מטבע החמרית, שהרי הוא חולה, ויש הפסד לטבע החמרית, אז השם יתברך, שהוא נבדל מטבע החמרי, למעלה מראשותיו, ששם השכל הבלתי טבעי". ובח"א לב"מ פז. [ג, נא:] כתב: "החולשא הזאת הוא עוד יותר הוא מיעוט הגוף לגמרי... והוא עלוי לאדם. ודבר זה רמזו חכמים במסכת נדרים כי השכינה למעלה מראשו של חולה. ודבר זה בוודאי כי כאשר יחלש הגוף, מתקרב השכינה אל האדם". ועוד אמרו חכמים [שבת קנב.] "תלמידי חכמים כל זמן שמזקנין חכמה נתוספת בהם", ובח"א שם [א, פב:] כתב: "כאשר החומר נחלש לעת הזקנה, שאז כחות החמרים נחלשים, ומפני חולשם כח השכלי מתגבר, שכן כאשר זה נופל זה קם, שכח החמרי בחזקו ובתקפו אין השכלי בכחו ולעת זקנתו שבטל ונחלש החמרי מתגבר השכלי מעלה מעלה". ובכלליות קבע כי החומר הוא מסך מבדיל בין הקב"ה לאדם, וכמו שכתב בנצח ישראל פמ"ב [תשכח:], וז"ל: "בעולם הזה אשר האדם הוא גשמי חמרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם". ושם פמ"ט [תתה.] כתב: "כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא". ובתפארת ישראל פי"ט [רפח.] כתב: "כי הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות". ובנתיב התורה פ"ד [קסח:] כתב: "כי החומר הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם הגשמי... כי הגשמי הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם, כאשר התבאר זה בכמה מקומות". לכך כל ירידה ונפילה לחומר, היא הקטנת המסך בין הקב"ה לאדם, לכך "כאשר החומר נחלש ביותר, מתדבק הנפש והרוח בכח קדוש" [הובא למעלה פי"ב הערה 29, ופט"ו הערה 42].

(46) אודות ש"מיד כשחזרו מהם היו מבצבצין וצומחים כצמח השדה" כך הוא לשון המאמר [סוטה יא:] "ומביאין שוורים וחורשין על גבן... לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר [יחזקאל טז, ז] 'רבבה כצמח השדה נתתיך'" [הובא למעלה לפני ציון 10]. וכן כתב להלן [לאחר ציון 125].

(47) להלן [לאחר ציון 122], ויבאר שם שאין החרישה רק בטוי לשעבוד הקשה, אלא השבת גופם של ישראל ליסוד האדמה. וכן רבוי ישראל יתבאר מצד החזרה ליסוד האדם.

(48) פירוש - יש לפרש את ענין החרישה כאחד משני ההסברים שכתב ויכתוב בסמוך.

(49) למעלה לאחר ציון 15.

(50) פירוש - לכל שלשת ההסברים של הבליעה [ראה למעלה הערה 32] לא מדובר בבליעה טבעית, אלא בבליעה בלתי טבעית.

(51) הוא התחלת המאמר שבגמרא [סוטה יא:], וכפי שהובא למעלה בתחילת הפרק. ויש להעיר, מדוע ביאר תחילה את סוף המאמר [הבליעה והחרישה], ורק לאחר מכן חוזר לבאר את התחלת המאמר [בשכר נשים צדקניות נגאלו ממצרים]. ובדרך כלל מבאר חלקי המאמר כסדר אמירתם. ויל"ע.

(52) לפנינו בגמרא [נדרים כ:] איתא "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן". ובעירובין [ק: (שגם שם הובא המאמר)] איתא "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן".

(53) "כלאה, שיצאה לפני יעקב ואמרה לו [בראשית ל, טז] 'אלי תבוא', ויצא ממנה יששכר, דכתיב [דהי"א יב, לג] 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים'" [ר"ן נדרים כ:]. ובעירובין ק: הזכירו להדיא את לאה, שאמרו שם "ואילו נבונים לא אשכח, ואילו גבי לאה כתיב 'ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכור שכרתיך', וכתיב 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו''".

(54) לשון הפסוק הוא [דברים א, טו] "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם וגו'", וכתב רש"י [שם] "אנשים חכמים וידועים - אבל 'נבונים' לא מצאתי".

(55) לשון רש"י [נדרים כ:]: "חמור גָרַם ליששכר שנולד, אותו חמור שהיה יעקב רוכב, שפנה לאהל לאה". נמצא שהפסוק "יששכר חמור גרם" מלמדנו שיששכר נולד מחמת בקשת לאה מיעקב.

(56) הרי שליששכר היתה בינה, וזו מדה שלא נמצאה בדורו של משה.

(57) כן ביאר הרמב"ם במו"נ ח"א פי"ז, וז"ל: "היה קורא את החומר נקבה, והיה קורא את הצורה זכר". וכן הוא שם בח"ג ר"פ ח. ויסוד זה הוזכר פעמים רבות מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, להלן פנ"ו כתב: "כי הזכר הוא הצורה, והנקבה היא החומר, ודבר זה ידוע". ובבאר הגולה באר הראשון [קא.] כתב: "כי ההעדר דבק בחומרי, ודבר זה מבואר לכל, כי החטא הראשון היה בא מן האשה, שהוא [האיש] נחשב כמו צורה". ובתפארת ישראל פ"י [קס:] כתב: "וידוע כי האשה יותר חמרית מן הזכר". וכן הוא שם בפנ"א [תתח:]. וראה בתפארת ישראל פ"ד הערה 82, שצויינו שם הפעמים הרבות שיסוד זה הובא בספר התפארת. ובנצח ישראל פמ"ח [תשצו.] כתב: "נקיבה היא חומרית... [ו]הזכר הוא מתייחס אל הצורה הבלתי גשמית". ובדר"ח פ"א מ"ה [רנד.] כתב: "כי האשה היא יותר חמרית מן האיש, כי האיש נחשב במדריגת הצורה לאשה". ושם פ"ד מי"א [רכא.] כתב: "כי האיש נוטה אל הצורה, והאשה נוטה אל החומר". ובהקדמה לנתיבות עולם [ט:] כתב: "האשה... הוא החומר נקרא... כמו שבארנו בכל מקום". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] כתב: "'זכר' בגמטריה 'ברכה'... שהוא כנגד הצורה שהיא ברכה. והנקבה כנגד החומר, שאין בחומר ברכה, רק הוא מקבל" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 29]. ובנתיב הצניעות פ"א [ב, קו.] כתב: "כי הנקבה היא חמרית, כמו שנתבאר פעמים הרבה, ואילו הזכר הוא כמו צורה נבדל מן החמרי". וכן הוא בנתיב הפרישות פ"א [ב, קיג:], ח"א סנהדרין כב: [ג, קמג:], גו"א בראשית פ"ב אות מב [עג:], ועוד ועוד. וראה למעלה פ"ג הערה 73, פ"ד הערה 35, פ"ט הערה 242, פ"י הערה 58, פי"ג הערה 37, פי"ד הערה 70, פי"ט הערות 88, 132. ומה שכתב כאן "שיש לו מעלת הצורה ולאשה מדת החומר", ולא כתב "ולאשה מעלת החומר", אע"פ שלמעלה פכ"ד [שפב.] כתב: "וזה מורה על מעלת החומר של הנמצאים שהם בארץ, שאין בהם מן הרע", כי כאן בא להצביע על חסרון החומר הזקוק להשלמת הצורה, ובודאי כאשר איירי בחסרון החומר אין לומר "מעלת החומר". וכן באור חדש פ"ה [תתקמג:] כתב: "כי המן ועבדיו היה להם מדת החומר החסר... יש לו משפט החומר, שהוא חסר ואינו שבע". ובח"א לחולין מד: [ד, צה.] כתב: "מדת החומר שהוא חסר תמיד" [הובא למעלה פ"ד הערה 36, פי"ט הערה 191, ולהלן פמ"ד הערה 207].

(58) לשונו למעלה פי"ט [קעט:]: "'וישב על הבאר' [שמות ב, טו], מיצחק ומיעקב למד [שמו"ר א, לב]. דע, כי האשה נקראת 'באר', כדכתיב [משלי ה, טו] 'שתה מים מבארך', והבאר נתן לישראל בזכותה של מרים [תענית ט.], כי מזה תלמוד שהבאר דבר שייך לאשה. וזה כי הבאר הוא שנובע מלמטה למעלה, וכל שאר דברים באים מלמעלה למטה. והוא דמיון האשה שהיא משתוקקת לבעלה, וזהו השתוקקות של עלוי, כי האיש יותר במעלה בערך האשה, והיא משתוקקת להתעלות בבעלה, ולפיכך האשה היא בלבד דומה לבאר. ולכך נזדווגו לאלו זיווגם על הבאר, כי המקום הוא גורם דברים הרבה [סנהדרין יד:], ושייך הזיווג אל הבאר, כי עליית הבאר שהוא עולה תמיד, זהו בעצמו הזיווג, שהוא השתוקקות האשה אל בעלה והתדבקות בו, וזהו התעלות לה. והבן דבר זה היטב מאוד". וראה להלן הערה 63. אוזן מלים תבחן; אמרו חכמים [כתובות סא.] "עולה עמו ואינה יורדת עמו, אמר רב הונא מאי קראה, [בראשית כ, ג] 'והיא בעולת בעל', בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל". ותמוה, כיצד נדרש מ"בעולת בעל" "בעלייתו של בעל", הרי בעילה לחוד ועליה לחוד. אלא הם הם הדברים שביאר כאן, כי עצם הזיווג הוא השתוקקות האשה להתעלות בבעלה, כפי שהחומר מתעלה ומושלם על ידי הצורה, לכך "עולה עמו ואינה יורדת עמו". וזו הערה נפלאה [הובא למעלה פי"ט הערה 92].

(59) הכל - האֵם ובניה.

(60) אודות שנבונים הם רחוקים מן החומר, כן כתב להלן פנ"ב בביאור ההבדל בין "חכמים" ל"נבונים", וז"ל: "זכר ארבע דברים [בהגדה]; חכמים, נבונים, זקנים, יודעי התורה, כנגד ארבע מדריגות... שיש אל הידיעה. וזה כי כאשר הוא משיג בנמצאות, נקרא זה 'חכמה'. אבל מפני שההשגה הזאת נסמכת אל הגשמים, שמהם קונה הידיעה, אין זאת הידיעה נקיה ומופשטת מן החומר לגמרי, בעבור שנסמכת ידיעה זאת אל החומרים, והם הנמצאים הגשמים. אבל המושכלות השניות ["נבונים"], בעבור שהוא יקנה אותם מן המושכלות הראשונות [כי "נבון" הוא מי שמבין דבר מתוך דבר], הם נקיים יותר מן החומר, שהרי בהשגתם אינם נסמכים אל החומרים מבחוץ... נמצא כי... החכמה הוא שכל בלבד. וכנגד זה אמרו 'אפילו כלנו חכמים'. ושכל נקנה אשר הוא נקנה מן השכל ראשון, והוא יותר פשוט. וכנגד זה אמרו 'כלנו נבונים', כמו שאמרו [סנהדרין צג:] נבון המוציא דבר מתוך דבר".

(61) הקדמה שניה [קד.-קו:], פ"ג [רט:], פ"ט [תסט.], פי"א [תקלח.], פט"ז [עה:], ופי"ט [קע:]. וראה להלן פמ"ד הערה 16.

(62) לשונו למעלה בהקדמה שניה [קד.]: "השמש היא בעלת חומר, ולכך קרא השמש 'עבד', כאשר נתבאר פעמים הרבה מאוד כי החומר הוא עבד, לכך נקרא גם כן העבד חמור, כדכתיב [בראשית כב, ה] 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור [יבמות סב.], ואין בן חורין רק השכל, ולפיכך אומר שהוא עבד", ושם הערות 328, 330. ולמעלה פ"ג [רט:] כתב: "הנה העבדות מה שהם תחת רשותם בא להם מצד החמרי שבהם, אשר החומר הוא עבד תמיד, והוא תחת רשות אחר". ולמעלה פ"ט [תסט.] כתב: "בא לתת טעם למה היו ראוים זרעו לשעבוד דוקא, ולא לעונש אחר, רק בשעבוד... כי כל משועבד מתפעל מן המשעבד, ולא יתכן ההתפעלות רק אל בעלי החומר שהוא מתפעל, לא אל הצורה הנבדלת והשכל הנבדל, כיון שאינו בעל חומר, אינו מתפעל. ומאחר שאינו מתפעל, לא שייך בו שיעבוד". ולמעלה פי"א [תקלח.] כתב: "כבר ידוע כי הצורה הפועל והמולך, והחומר משועבד תחת הצורה. לכך היה יוסף מושל על מצרים, שהוא היה הקדוש והנבדל מפחיתות החומר". ולמעלה פט"ז [עה:] כתב: "כבר אמרנו לך למעלה שהשיעבוד הוא שייך דוקא לחומר, שהוא מוכן להשתעבד בו ולהיות מתפעל, וזה נתבאר למעלה. אמנם שבט לוי מפני שהיה קדוש, ומי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר... לא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל... ולפיכך יצא משבט לוי משה רבינו עליו השלום, אשר הוא הצורה השלימה, והוא נבדל מן החומר כאשר יתבאר, עד שלא היה אדם נבדל מן החומר כמו משה רבינו עליו השלום, והוא היה ראוי להיות מושל על מצרים". ולמעלה פי"ט [קע:] כתב: "וכבר אמרנו למעלה בפרקים הנזכרים שאין מקבל התפעלות ושעבוד רק הגשם... והגשם יש לו השתעבדות בודאי". ולהלן ר"פ מד כתב: "כי העבד שהוא משועבד דומה לחמור, שהוא משועבד מתפעל, ואינו פועל, כמו העבד הזה". וראה להלן ר"פ מה. וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בגו"א שמות פי"ח אות כו [כו.] כתב: "כי כל חמרי מתפעל משועבד". ובדר"ח פ"ו מ"ג [צ.] כתב: "כל דבר שהוא צורה, ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות. ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר, כי מצד הצורה אין שעבוד. ודבר זה רמזו ז"ל [יבמות סב.] על עבד כנעני 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר, כי המשועבד מתפעל מאחר, ודבר זה ענין החומר, שהוא מתפעל. אבל בצורה, כיון שאין בצורה התפעלות כלל, לא שייך לומר על הצורה שעבוד, רק חירות, ודבר זה מבואר... שלא יקרא בן חורין רק כאשר לא ימצא בו צד אפשרות שעבוד, וזה לא ימצא רק במי שעוסק בתורה, שהוא בן חורין לגמרי, כמו שבארנו. כי השכל הוא בן חורין, אין שייך שעבוד בו". ובתפארת ישראל פל"ז [תקמג.] כתב: "הצורה היא בת חורין, ודבר זה רמזו חכמים בברייתא דשנו חכמים [אבות פ"ו מ"ג] ובשאר מקומות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה, שנאמר [שמות לב, טז] 'חרות על הלוחות', אל תקרי 'חָרות', אלא 'חֵירות'. והרצון בזה כי ראוי שיהיה השכל בן חורין בלתי משועבד, שאין ראוי שיהיה שעבוד רק אל החומר". ובאור חדש פ"ה [תתקמה.] כתב: "וידוע כי החומר שהוא חסר, ראוי לו העבדות בפרט". ובמבוא לתורת המהר"ל [נועם כרך כה, עמוד רפ] כתב: "מהות העבדות היא קבלת עולו של השני, והרי קבלה זו היא אחת התופעות של החומר, שכן החומר כל קיומו הוא בקבלה מאחר. לא כן הצורה הרוחנית, המשוחררת מכל קבלה מן הזולת, היא כולה חירות" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 328, פ"ג הערה 79, פ"ד הערה 87, פט"ז הערה 67, פי"ט הערה 40, ופל"ו הערה 32]. וראה להלן פמ"ד הערות 16, 18, פמ"ה הערה 11, ופמ"ז הערה 350.

(63) אמרו חכמים בב"ר [כ, ז] "אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר [בראשית ג, טז] 'ואל אישך תשוקתך'". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא.] כתב לבאר: "אין תשוקת אשה אלא לאישה. דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר אל המשפיע, והוא השתוקקות החומר אל הצורה... והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה" [הובא למעלה פי"ט הערה 87, פמ"ב הערה 42, ולהלן פמ"ז הערה 269]. וראה למעלה הערה 58.

(64) בח"א לסוטה יא: [ב, מח.] כתב משפט זה כך: "והיו מולידים בנים חכמים ונבונים ראוים לגאולה". ולהלן [לאחר ציון 132] יחזור על דבריו שכתב כאן אודות מעלתם הנבדלת של הבנים האלו. וראה להלן הערה 141.

(65) פירוש - הכל נמשך מהיות הבנים אלו רחוקים מן החומר.

(66) אודות שהחומרי הוא פתי וסכל, כן כתב בנתיב התשובה פ"א [ד.], וז"ל: "כי יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאות, וזהו שאמר [משלי א, כב] 'תאהבו פתי', שאין נמשך אחר השכל, רק אחר הגוף. ולכך יקרא 'פתי', שאין לו השכל ודעת. וכמו שאמרו [תנחומא נשא אות ה] 'כי תשטה' [במדבר ה, יב], אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות. כי הזנות מעשה חמרי, וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות, והלך השכל אשר מרחיק התאוות הגופנים". ובנתיב התוכחה פ"א [ב, קפט:] כתב: "ואמר שם [ילקו"ש ח"א רמז תשצג] כי המקבל תוכחה נעשה חכם. כי המקבל תוכחה, שהם דברי חכמה מן המוכיח, אם כן הוא מקבל השכלי, ובזה הוא מוכן לקבל השכל גם כן, ויהיה נעשה שכלי. וזה שאמר שלמה [משלי טו, לא] 'אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין'. כי בודאי השומע תוכחה הוא גובר על גופו החמרי, ומקבל השכלי, ולכך בקרב חכמים תלין". ונאמר [דברים ל, ו] "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'", ופירש הרמב"ן [שם] "כי החמדה והתאוה ערלה ללב". והאונקלוס תרגם [שם] "ויעדי ה' אלקך ית טפשות לבך". הרי התאוה והטפשות בני חדא בקתא אינון.

(67) אודות שהכרת הבורא היא מעלה שכלית, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [קה.]: "לא היה מי שהיה לו מעלת השכל כמו שהיה לאברהם... שהוא היה תחלה שהכיר האמת, שקודם לכן היו טועים אחר הדמיון, ומאז הכירו בוראם, ועמדו על השכל". ובתפארת ישראל ר"פ כ [רצד.] כתב: "מעלת אברהם דבקה בחכמה העליונה, לכך היה אברהם בפרט מיוחד אל התורה, שהוא השכל העליון, כאשר ידוע. כי בן ג' שנה הכיר אברהם את בוראו [נדרים לב.]. ומאחר שהיה אברהם מיוחד בזה, ולא כן יצחק ויעקב, רק כי קבלו מאברהם, לכך היה אברהם גם כן מקיים מה שנותן השכל העליון הזה. ולכך היה אברהם מיוחד לקיים את כל התורה". ובדרוש על התורה [מט.] כתב: "כי כאשר היה אברהם, היה כל העולם כולו חשוך בלא אור השכל כלל, שלא הכירו אף את בוראם. ואברהם הקריא שמו בפי הבריות [רש"י בראשית כד, ז], ולכך כתיב אצלו [בראשית כב, ג] 'ויחבוש את חמורו', כי העולם היה בימיו כחמור שאינו יודע רק אבוס בעליו". ואמרו חכמים [ב"מ פז.] "עד אברהם לא הוי זקנה", ובח"א שם [ג, נא.] כתב: "פירוש, כי הזקן יש בו השכל והחכמה, שהרי כן אמרו [קידושין לב:] אין זקן אלא שקנה חכמה. כי לעת זקנתו נחלשו כחות הגופניים, ומתגברים כחות השכליים... כי בהתגבר השכלי מתיש כחו של אדם הגופני... ולפיכך עד אברהם, שהיה הדור חסר חכמה, שלא היו מכירים בוראם... והיה חסר השכל בעולם, ולכך לא היה זקנה, הוא הסתלקות כחות הגוף. אבל אברהם היה עושה שהיה מקבל העולם מעלת השכל, ועם זה הוא הזקנה. אף כי לא היה כל העולם חכמים ונבונים, אין זה כלום, סוף סוף היה אל העולם מעלת השכל, אשר השכל מתנגד אל כחות הגוף. לכך מן אברהם ואילך, שהיה שכל בעולם, היה נוהג זקנה בעולם, והבן הדברים האלו מאוד" [ראה למעלה הקדמה שניה הערות 333, 334, 337, פ"ד הערה 104, פט"ז הערה 10, פכ"ב הערה 78, פכ"ט הערה 103, פ"מ הערה 133, ופמ"א הערה 37]

(68) בכת"י [תקכ:] ביאר כאן גם את מה שהקב"ה זימן להם דגים קטנים, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים [סוטה יא:, והובא למעלה בתחילת הפרק], וז"ל: "ומה שאמר בשעה שהיו שואבות מים היה מזמן להם הקב"ה דגים קטנים, הוא בשביל שכך מדתו של הקב"ה, מי שהוא אוהב לאחר, כמו הנשים האלו שהיו אוהבים לבעליהן, והיו הנשים מרחמים על בעליהם שהיו עושים מלאכה קשה, והיו הולכים לשאוב מים לצורך בעליהם, נתן להם הקב"ה שאלתם, וזימן להם דגים קטנים בכדיהם. ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, כי זה מורה על השלימות השגחה היותר גדולה. וזה כי אילו מצאו דגים קטנים [בלבד], אף על גב שהיה מורה זה על ההשגחה, לא היה זה מורה על שלימות השגחה. אבל דבר זה, שהיו שואבות מחצה מים ומחצה דגים, והיו צריכים אל מים כמו אל דגים, זהו תכלית השגחה. וכאשר היה השגחה זאת במדת הדין, וכל מעשה ידיהם היה נמשך מן מדת הדין, שהיה נמשך מן מדת הדין שהיה על ישראל, והיה הקב"ה מרחם עליהם במדת דינו, לכך היה חצי מים וחצי דגים משוער, שהיה הקב"ה מרחם עליהם במדת הדין שהיו בשעבוד קשה. וכל ענין הדין משוער לגמרי בדין, ומפני שהיו צריכים אל מים ודגים, היו בשוה המים והדגים".

(69) ופירש רש"י [סוטה יא:] "בין שפתים - בין מצרי השדות, מקומות צנועין. מצר גבול השדה, גבוה מכאן, וחבירו מכאן, וחריץ באמצע" [הובא למעלה הערה 5]. וראה בסמוך הערה 71.

(70) פירוש - אף על פי שאין זה המקום המצוי לחבור איש ואשה, אך [ב"מ פד.] "אהבה דוחקת את הבשר", והיו מזדווגים היכן שהיה אפשרי. ואמרו חכמים [אבות פ"ה מכ"ב] "לפום צערא אגרא", ובדר"ח שם [תקמב.] כתב לבאר: "כי האדם כאשר מקיים רצון המקום בצער, הוא יותר קרוב אליו מאשר מקיים רצונו שלא בצער... כי כאשר יש לאדם מונע להתקרב אל אחד, והוא בכחו ובגבורתו וביד חזקה שלו דוחה את המונע ומתקרב, תראה בזה כמה כחו להתדבק שם, וכמה קרוב הוא אל אותו שמתקרב אליו, שהרי דוחה את המונע ומתקרב. וכך כאשר האדם מקיים את המצוה אף בצער, הוא מתקרב אל השם יתברך בכח ובגבורה שלו, אף כנגד המונע, ודבר זה יורה על הקירוב הגדול אשר יש לו אצל השם יתברך. וכאשר יש לו קירוב גדול אל השם יתברך, אין ספק כי השכר יותר גדול, כי אין השכר כי אם לפי הקירוב אשר יש לו אל השם יתברך [ד]מקבל מאתו השכר. וזה שאמר כאן 'לפום צערא אגרא', לפי הצער הוא הקירוב אל השם יתברך, שכל עוד שמצטער במצוה ועושה המצוה, השכר יותר... שיש לו מניעה שלא לקיים המצוה, והוא מתגבר על זה ומתקרב עצמו, ודבר זה מבואר" [הובא למעלה פ"ג הערה 28, פכ"ג הערה 191, ופל"ט הערה 37].

(71) כמבואר למעלה הערה הערה 69. ו"גבולים" אינו מתפרש רק על הקו הנמצא בקצה וסוף השטח, אלא כל התחום [עד הקו] נקרא "גבולין", והוא מקום מפגש בין שני תחומים. וכן נאמר [שמות י, יד] "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים וגו'", ותרגם אונקלוס [שם] "ושרא בכל תחום מצרים". וכן [שמות יג, ז] "ולא יראה וגו' שאור בכל גבולך", ותרגם אונקלוס [שם] "בכל תחומך". וכן [ירמיה לא, טז] "ושבו בנים לגבולם", ותרגם יונתן [שם] "ויתובון בניא לתחומהון". ובלשון חכמים "קדשי הגבול" [קידושין סט:], ופירש רש"י [שם] "תרומה הנאכלת בכל מקום". וכן נאמר [בראשית מט, יד] "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים", ותרגם אונקלוס [שם] "ואחסנתיה בין תחומיא". ונאמר [שופטים ה, טז] "למה ישבת בין המשפתים וגו'", וכתב המצודות ציון [שם]: "המשפתים - מלשון שפה, וענינו גבול, וכן תרגם יונתן [שם] 'תחומין', וגם הוא תרגום של גבול. וכן 'רובץ בין המשפתים'". אך יש להעיר מדברי רש"י [בראשית י, יט], שכתב: "גבול [הכנעני] - סוף ארצו, כל 'גבול' לשון סוף וקצה". ובגו"א שם אות ו [קצב.] כתב: "אין לשון 'גבול' רק על הסוף. ואין לפרש על כל שטח המקום שיהיה נקרא 'גבול'... זה אינו, כי נמצא לשון זה דווקא על הסוף, כדכתיב [שמות יט, כג] 'והגבלת את ההר'... שמוכח כי הוא נאמר על הסוף ועל הקץ". וכן כתב רש"י [במדבר כא, יג] "מגבול האמורי - תחום סוף מצר שלהם... לשון קצה וסוף". ובגו"א שם אות יז [שמא:] כתב: "תחום סוף מצר שלהם. כי אין פירושו כמו [שמות יג, ז] 'לא יראה לך שאור בכל גבולך', שהוא נאמר על כל הארץ, דכאן לא יתכן, שהרי כתיב [במדבר כא, יג] 'כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי', מוכח דלשון 'גבול' על דבר מפסיק וסוף". ויש לברר מתי פירוש "גבול" הוא על כל השטח ["לא יראה לך שאור בכל גבולך"], ומתי פירושו קצה וסוף בלבד. ועל כל פנים כשכתב כאן "ששם מתחברים ומתאחדים הגבולים" כוונתו לכל התחום, וכמו "לא יראה לך שאור בכל גבולך". וראה להלן הערה 78 שיש לכל גבול ואמצע ג' בחינות. ומבואר מדבריו שאין "בין המשפתים" מוסב על מקום הזיווג, אלא על הזיווג עצמו ["כי היה להם התאחדות הגמור שיש לזיוג, וזה נקרא 'בין המשפתים', לפי ששם מתחברים ומתאחדים הגבולים"], שההתאחדות הגמורה שהיתה בזיווג נקראת "בין המשפתים". ולכאורה אין זה כדבריו הקודמים, שכתב: "ומה שאמר 'ונזקקין בין המשפתים', הכל הוא שהיו מחבבין בעליהן, עד שהיו מזדווגים להם כשהיה אפשר", ומכך משמע שאיירי במקום הזיווג. ואין משמעות דבריו מורה שהביא כאן שני מהלכים שונים בביאור "בין המשפתים". ואולי כו"ע מודו ש"בין המשפתים" עוסק במקום הזיווג [בין שני גבולים], ורק שהואיל ו"המקום הוא גורם דברים הרבה" [לשונו למעלה פי"ט (קפא.), וראה למעלה פמ"א הערה 135], לכך מקום הזיווג [בין הגבולים] משפיע על מהות הזיווג [שנעשה באחדות והתדבקות].

(72) כי חומר הבן בא מאמו, ולא מאביו, וכמו שכתב למעלה פ"ג [ריא:] ש"העובר מתחבר אל אמו מצד חומרו". ורש"י [בראשית לה, ח] כתב אודות מיתת רבקה ש"העלימו את יום מותה שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו". ובגו"א שם אות ו [קעז.] כתב: "אף על גב דיצחק יצא ממנו עשו ולא העלימו את מיתתו [בראשית לה, כט], לא קשה מידי, שכן אמרו רז"ל בפרק המפלת [נידה לא.] כי האם נותנת דם ובשר, כל הדברים החומרים שממנו יבא הפחיתות. אבל מן האב יבאו דברים שאינם חומרים כל כך. ולפיכך הפחיתות והרשעות תלוי באם, מה שנתנה לו דברים פחותים רעים". הרי שהחומריות האדם באה לו מאמו. וכן כתב בדר"ח פ"ב מ"ט [תרצג.]. ובח"א לנדה לא. [ד, קסא.] כתב: "ג' שותפין באדם, האב נותן בו ה' דברים, והאם ה' דברים, והקב"ה י' דברים... כי יש בו באדם ג' דברים; האחד הוא החומר, והשני הצורה, והג' הוא הנשמה העליונה. והנה האשה שהיא חמרית, נותנת כל הדברים שממנו החומר של אדם, והם; עור, בשר, ודם, ושערות, ושחור שבעין, וכל אלו דברים חמרים ביותר. והאב נותן; עצמות, וגידין, וצפרנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין, ובאלו דברים יושלם צורת האדם. והקב"ה נותן באדם עשרה דברים רוחנים, אשר שייכים לנשמה" [הובא למעלה פ"ג הערה 87, ומקצתו בפל"ו הערה 105].

(73) כמו שאמרו [נדרים כ:] "'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' [יחזקאל כ, לח], אמר רבי לוי אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח; בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה ["שמעיזה פניה להיות תובעתו בפה" (ר"ן שם)]". הרי שכאשר חסר באחדות של הזיווג [כמו תשע המדות האלו], אז בניהם חומריים, ונקראים מורדים ופושעים. והגמרא שם מיד אחר כך שאלה [על בני החצופה] "איני, והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל אדם שאשתו תובעתו הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם... ההיא דמרציא ארצויי", ופירש הר"ן [שם] "שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה... אבל לא שתהא תובעתו בפה". הרי ב"זה לעומת זה" עומדים בני תשע מדות לעומת בן האשה הכשרה המשתוקקת לבעלה. ובכת"י [תקכא.] סלל לו דרך אחרת מדבריו כאן [שתלה את מעלת הבן באביו, ולא באמו], וכן בתוך דבריו התיחס לבני תשע מדות, וז"ל: "כי כאשר הזווג שוה וממוצע, אז הזרע שלהם טפה כשירה. כי הדבר שהוא בין השדות הוא לשני השדות ביחד, לזה כמו לזה, ואינו נוטה לצד אחד, והוא בין הקצוות. לכך נקרא הזיוג הממוצע 'בין המשפתים', לפי שיש לו השווי הגמור. וכאשר הזרע טפה כשירה, נמשך הנולד שהוא טוב, והוא זך השכל. והרבה תולה בענין האב והאם; כי כאשר בשעת הזיוג נוטה לכעס או לשכרות [אלו שנים מתשע מדות], או לשום מידה שהוא יציאה חוץ מן השווי ומן המדה הראויה, אז הזרע מתייחס אל הזיוג שלהם, ואינו טפה הגונה. וכאשר אין הזרע טפה הגונה, אז הנפש מתיחס לזה גם כן. אבל כאשר הוא כראוי, שהוא אינו נוטה לשום צד, אז גם כן הזרע מתיחס לזה, כאשר התבאר. לכך אמר שהיו מזדווגים בין גבולי השדה, שהזיוג לא היה נוטה לשום קצה". וראה להלן הערה 82.

(74) בא לבאר הסבר שני במעלת זיווג של ישראל במצרים. ועד כה ביאר מעלה זו מחמת התחברות החומר בצורה. ומעתה יבאר זאת מחמת שהאחדות מורה על ענין האלקי. וראה להלן הערה 82.

(75) לשונו למעלה פי"ד [כה.]: "כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחד. וזה אין ספק שהוא יותר ממה שהיה השיעבוד שהיו משעבדים את כל אחד ואחד בפני עצמו. כי מפני שהיה השיעבוד כללי, מורה זה על שהיה נגזר עליהם מצד כללותיהם בגזירה אלקית. לכך בא הגזירה על כללותיהם כאחד, שהדברים המקרים פרטים הם, וענין זה לא היה מקרי, רק גזירה אלקית". ולמעלה פט"ו [נא:] כתב: "אין פעולה מלמעלה לחצאין". ולמעלה פט"ז [עב:] כתב: "כי כל פרטי הוא מצד החמרי, כאשר ידוע מענין הפרטי, שאין בדבר שהוא נבדל מן החומרי - פרטי". ולמעלה פי"ט [קעו:] כתב: "כי דברים העליונים כללים". ולהלן ס"פ מד [לאחר ציון 209] כתב: "אברהם במה שהיה גר והוא פרטי, כמו שהיה אברהם אחד פרטי, והדבר מבואר מאד כי הנבדל אין בו ענין פרטי, כי הפרטי הוא חלק, וזה שייך לחומר שהוא מתחלק. ולפיכך נקרא 'גר', מלשון גרגיר, שהוא פרטי". ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 576] כתב: "השמים והארץ כל אחד חלק, ולכך הם גשמיים, כי הגשם שייך בו חלוק. אבל בית המקדש הוא הכל, ואין בו חלוק אשר הוא שייך לגשם". ולהלן פ"ס ביאר שדברים הבאים מהעולם העליון הם אחד, וכשהם מגיעים לעולם הגשמי הם נפרדים לארבעה, והביא על כך את הפסוק [בראשית ב, י] "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". וכן נגע בספר זה נגע ביסוד זה באופן של "לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר" [ברכות ט.], וכמצויין למעלה פ"ה הערה 118, פ"ח הערה 185, פי"ד הערות 16, 109, פט"ו הערה 119, פט"ז הערה 53, פי"ח הערות 77, 120, פי"ט הערה 70, פכ"ג הערה 240, פכ"ה הערה 107, פכ"ח הערה 11, פכ"ט הערה 87, פל"ח הערה 63, פ"מ הערה 290, להלן פמ"ז הערות 298, 577, ופמ"ט הערה 309. ומקור מפורש לכך הוא מאמר חכמים [יומא סט:] "אמרו [אנכה"ג, לאחר שבטלו יצרא דע"ז], הואיל ועת רצון, הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי, ואמסר בידייהו. אמר להו, חזו דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא ["יכלה העולם, שלא תהא פריה ורביה" (רש"י שם)]. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל, ולא אשתכח ["ביצה הנולדה בו ביום, לפי שפסק החימום מן המעים" (רש"י שם)]. אמרי, היכי נעביד; נקטליה, כליא עלמא. ניבעי רחמי אפלגא ["שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו, ולא לאחרת" (רש"י שם)], פלגא ברקיעא לא יהבי". הרי שאין חילוק ומחצה בעליונים [הובא למעלה פ"ה הערה 118, פט"ו הערה 119, ופ"מ הערה 290]. וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בגו"א בראשית פל"ג אות טו [קסה.] כתב: "כי אין ראוי אל הנבדל... שיצטרף אליו חלק אחד פרטי, במה שאין פרטי וחלק שייך בנבדל". ובגו"א שמות פי"ח אות ז [יב.] ביאר את דברי רש"י [שמות יח, א] שכתב "שקול משה כנגד כל ישראל" בזה"ל: "אמנם נראה לי כי יש בזה דבר גדול מה שהיה משה שקול נגד כל ישראל, כי במה שמשה היה נבדל מכל ישראל, ודבר זה שהיה משה נבדל מישראל הוא ידוע. ומאחר שהוא נבדל מהם, צריך אתה לומר שהוא שקול נגד כולם, כי כל דבר נבדל אין בו חילוק פרטי כלל, כי הפרטים שייך בדבר שהוא גשמי, אבל לדבר הנבדל אין בו פרטי. ומפני כי משה היה נחשב אצל ישראל נבדל אלקי, לא ישתתף משה עם ישראל, [ולכן] היה משה נגד כל ישראל, שהרי אין דבר פרטי בו, ודבר זה ענין ברור" [הובא למעלה פ"ט הערה 224, פי"ד הערה 109, פט"ו הערה 98, פי"ח הערה 11, פי"ט הערה 111, ולהלן פמ"ז הערה 578]. וכן כתב בגו"א דברים פל"ד אות א [תקיט:], ויובא בהערה הבאה. ובתפארת ישראל פל"ט [תקצז.] כתב: "כי השם יתברך מייחד שמו על הכללי, לא על הפרטי. ודבר זה מפני כי השם הוא המהות השכלי, אשר אין השכל פרטי, רק כללי". ובנצח ישראל פ"ו [קנט:] כתב: "לא תמצא במספר הזה מספר פרטי, שלא היה המספר רק 'ששים', או 'ששים רבוא', וכל המספרים האלו הם מספר כללי, ולא תמצא מספר פרטי. כי הכל נאמר מצד הענין האלקי שיש בטור המלכה, והפרטי הוא מצד החומרי הגשמי". ובנצח ישראל פכ"ט [תקפא:] הביא את מאמרם [שבת לא.] שאמרו "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו... עסקת בפריה ורביה", וכתב: "ראוי שיהיה נוטה אחר הנבדל מן החמרי, ולכך יש לו לעסוק בפריה ורביה. לפי שהנבדל אינו נחשב פרטי רק כללי... כי הפרטי הוא מצד הגשמי בלבד. אבל הנבדל הוא כללי, כמו שמבואר זה מעצמו. ומי שעוסק בפריה ורביה, הרי הוא כמו כללי, ואינו נחשב עוד פרטי, ולפיכך הוא מתדמה לנבדל, שאין נחשב הנבדל פרטי". ובבאר הגולה באר הרביעי [שסד:] כתב: "הכלל קרוב אל השכל, והפרטי קרוב אל הגשמי, ודבר זה ידוע". ובדר"ח פ"ב מ"ב [תקכח.] כתב: "כי התורה אינה כמו המצוה, שהמצוה כאשר הוא עושה המצוה, אינו מתעסק בדבר שהוא הכל כאשר הוא עושה המצוה, ולא שייך בזה הכל. וכאשר הוא עוסק בתורה, הוא קונה ענין כללי. וכל ענין השכלי הוא כללי, ואינו דבר פרטי, כמו שמבואר דבר זה". ובדר"ח פ"ה מט"ו [שסט:] כתב: "וידוע כי אין החילוק רק מצד הגשם בלבד, שבו החילוק, והאחדות הוא מצד הצורה, שאין בה חילוק כלל". ואמרו חכמים [עירובין נד.] "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. אדם נותן לחבירו סם, יפה לזה וקשה לזה ["יפה לחולי זה, וקשה לחולי זה. יפה ללב ורע לעינים" (רש"י שם)]. והקב"ה נותן תורה לישראל סם חיים לכל גופו, שנאמר [משלי ד, כב] 'ולכל בשרו מרפא'". ובנתיב התורה פ"א [מח.] כתב: "ואמר כי 'בשר ודם נותן סם לחבירו', כי מפני שאי אפשר שלא יהיה לאותו סם איכות; או שהוא קר, או שהוא חם, וכיוצא בזה מן האיכות. ואם הסם ההוא קר, אז מזיק לאברים הקרים. ואם הוא חם, מזיק לאברים החמים, כי לא ימלט הסם ההוא מן איכות. אבל התורה היא רפואה כללית, כי אין בתורה איכות, רק כי היא שכל אלקי העליון, ובשביל כך התורה היא סם חיים ורפואה אל הכל". וכן הוא בגו"א דברים פל"ד אות א [תקיט:], נתיב התורה פ"י [תו:], אור חדש פ"א [רסט.], ח"א לשבת לב. [א, כא. (יובא בהערה 79)], שם קנא: [א, פ:], וח"א לב"ב יז. [ג, עז:]. ובח"א לשבועות ט. [ד, יא:] כתב: "יש למלך בשביל זה מעלה אלקית, ולכך מושחים המלכים בשמן הקודש [הוריות יא:]. והמעלה האלקית הזאת כמו שאמרנו הוא מה שהמלך מושל על הכלל, והכלל הוא נבדל, כי הגשמי פרטי". ובח"א לע"ז ד: [ד, כט:] ביאר שהכלל מסוגל לחטא ע"ז השכלי, והפרט מסוגל לחטא עריות הגשמי. ובח"א לחולין צא: [ד, קז.] כתב: "כי הנבדל לא יתכן בו חילוק, והחילוק הוא לגשם" [הובא למעלה פט"ז הערה 53, פי"ט הערה 70, ולהלן פמ"ז הערה 578].

(76) לכאורה לא ברור מה מוסיף במשפט זה ["כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי"] יותר ממה שכתב במשפט שלפניו ["כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי"]. ונראה שמוסיף ששני הצדדים האלו [האחדות והחילוק] נובעים מהצד הגשמי; האחדות היא מחמת שהיא שייכת לענין הנבדל מהגשמי, והחילוק הוא תמיד לגשמי. באופן שהסימן המובהק של הגשמי הוא החילוק והפירוד, וממילא הנבדל מהגשמי משוחרר ממאפייני הגשמי. וכן כתב בגו"א דברים פל"ד אות א [תקיט:], בביאור דברי רש"י [דברים לד, א] שמשה רבינו ביום מותו פסע את המעלות מערבות מואב אל הר נבו בפסיעה אחת, וז"ל: "ואם תאמר, ולמה פסען בפסיעה אחת. אבל יש לדעת, כי דבר זה מורה על המדריגה הגדולה שהיה למשה לאחר מיתתו, שהיה בא למדריגה אשר אין שם חלוק כלל, לכך פסע כל המעלות בפסיעה אחת, לא זו אחר זו, שאז היה דבק במעלה שיש חלוק, וכל דבר שיש חלוק, גשם או כח בגשם. אבל משה היה דבק במעלה שאין שם גשם, ולא מצטרף ומתיחס אל גשם, ולפיכך אין שם חלוק מעלות, ולכך פסען בפסיעה אחת" [ראה למעלה פכ"ג הערה 239]. הרי האחדות שהיתה למשה במותו היא מחמת "שאין שם גשם, ולא מצטרף ומתיחס אל גשם, ולפיכך אין שם חלוק מעלות". והביאור הוא, שלחומרי אין כח שיאחד אותו, כי מצד עצמו הוא אוסף של הרבה פרטים, מבלי שיהיה מה שיאחד אותו, לכך הוא תמיד ברבוי וחילוק, כי אחדותו לעולם באה מכח שחוץ לעצמו. וכן כתב למעלה פי"ח [קמא.], וז"ל: "המים אין להם צורה גמורה, ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים. לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים, שהם בלי צורה מקוימת, בלשון רבים. והיה משה הפך להם, שהוא צורה נבדלת... ומזה תדע כי המים הפך משה רבינו עליו השלום; שאלו הם בלא צורה, ומשה רבינו עליו השלום מעלתו הצורה המקויימת". ובח"א לנדה לא. [ד, קס.] כתב: "כי המים הם חמריים ביותר, עד שאין בהם צורה כלל. ואין דבר שהוא רחוק מן הצורה כמו המים. ויורה זה שם 'מים' שהוא לשון רבים בכל מקום, ולא תמצא בהם לשון יחיד בשום מקום. וזה מפני כי היחוד הוא בצורה, ואילו המים רחוקים מן הצורה, ולפיכך אין בהם אחדות, ולא יקראו רק בלשון רבים" [הובא למעלה פי"ח הערה 79]. הרי רבוי החומר נובע מחמת שאין מה שיקשר אותו. ולמעלה פכ"א [רנ.] כתב: "ימי הזמן נחשבים רבים בעבור שאין להן התקשרות". לכך כשאין תקשרות אז ממילא יש רבוי, וכמו שנאמר [משלי ל, כז] "מלך אין לארבה", ובנצח ישראל פ"ה [פא:] כתב: "נקרא 'ארבה' על שם הרבוי. והרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד, אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד. לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה, כמו הארבה, 'קמצא' שמו [שבת עז:], שהוא מחולק. ועל זה אמר 'מלך אין לארבה', פירוש כי המלך מאחד הכלל עד שהם אחד, ואלו, לגודל רבוי שלהם הם מחולקים, ואין בהם אחדות, הוא המלך, אשר הוא מאחד את הכל" [הובא למעלה פי"ד הערה 104, פכ"א הערה 15, ופל"ב הערה 95]. אך יש להעיר, שלמעלה [לאחר ציון 22] כתב: "הכל שוה ביחד לפי הטבע", וראה למעלה הערה 23. ואילו כאן לכאורה מבאר להיפך, שהחילוק הוא גשמי [והטבע הוא גשמי], והאחדות היא ענין אלקי. ויש לומר, שיש הבדל בין צמד המלים "אחדות וחילוק", לצמד המלים "שונה ושוה"; הצמד הראשון ["אחדות וחילוק"] עוסק בדברים המתאחדים ובדברים המתפרדים, ועל כך קבע שהרוחני מתאחד והגשמי מתפרד. אך הצמד השני ["שונה ושוה"] עוסק בדברים שההבדל ניכר ביניהם, ובדברים שההבדל מטושטש ביניהם. ועל כך קבע שהרוחני מבחין בהבדלים, והגשמי מטשטש את ההבדלים. וראה להלן פמ"ה הערה 51, ופמ"ו הערה 15.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה