אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק מב

פרק מא

(1) לשון הפסוק במילואו "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים".

(2) לשון המדרש שלפנינו הוא "אינו אומר 'ויבקע הים', אלא 'ויבקעו המים', מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום נבקעו, שנאמר 'ויבקעו המים'. וכן בשעה שחזרו, חזרו כל המים, שכן הוא אומר [שמות יד, כח] 'וישובו המים'". ורש"י [שמות יד, כא] כתב: "ויבקעו המים - כל מים שבעולם".

(3) למעלה פל"ט [לאחר ציון 167], פ"מ [לאחר ציון 105, ולאחר ציון 265], וס"פ מא [לאחר ציון 146], ויובאו בהערות הבאות. וראה להלן פמ"ז הערה 542.

(4) לשונו למעלה פל"ט [לאחר ציון 167]: "כי נחשב קריעת ים סוף גמר היציאה. כי כאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים יצאו מענין החמרי, כי מצרים נקראו 'חמורים', והיו ישראל גוברים עליהם, כאשר התבאר למעלה. ורצה השם יתברך להשלים דבר זה לבקוע ים סוף, ונבקעו כל המים שבעולם, שהמים, כמו שהתבאר למעלה בפרק י"ד ובפרק י"ח, הם חמרים, שאין בהם צורה. וכאשר בקע ים סוף ויצאו בחרבה, יצאו ישראל מענין החמרי לגמרי, עד שקנו ישראל אז מעלה נבדלת. שכל יציאת מצרים לא היה רק דבר זה; שיצאו ממצרים, החומר הגרוע והפחות. ועדיין לא יצאו לגמרי עד יום השביעי, שהיה קריעת ים סוף [רש"י שמות יד, ה]. והיה קריעת ים סוף לישראל לא במקרה, אלא בעצם, שהמים, שהם נוטים אל החומר כמו שנתבאר, הם מתיחסים אל מצרים. ולפיכך היציאה נחשב עד קריעת ים סוף". ומה שפתח במים וסיים בטבע [שכתב כאן "כי כאשר נבקעו המים אז היו ישראל מושלים לגמרי על הטבע"], כוונתו מתבארת על פי מה שכתב למעלה פ"מ [לאחר ציון 258], וז"ל: "כאשר גברו ישראל על הטבע של ים, ונבקע הים, נחשב זה התגברות על עולם הטבעי, שהוא חמרי". וראה שם הערות 259, 260, שנתבאר שם שהתגברות על טבע הים היא התגברות על עולם הטבע, שהוא עולם חומרי. וראה להלן פמ"ז הערה 470.

(5) אודות שקרי"ס היתה דוקא ביום שביעי של פסח, כן ביאר למעלה פ"מ [לאחר ציון 265], וז"ל: "אמנם יש לך להבין עוד דברי חכמה, ואז תעמוד על עמקי החכמה להבין סוד קריעת ים סוף. כי כבר התבאר כי יש לישראל מעלת הצורה הנבדלת, וראיות ברורות על זה. ולפיכך המצרים שהם הפכים, שנמשלו לחמור, דכתיב [יחזקאל כג, כ] 'בשר חמורים בשרם', היו מתנגדים לישראל. ותחלה משלו המצרים על ישראל, כאשר המשפט נותן כי החומר עיקר בראשיתו, ובתכליתו ובסופו יחלש, ויתגבר עליו הצורה הנבדלת. וכך היו ישראל מושלים על מצרים, שהם החומר, ויצאו מהם כמו הצורה הנבדלת מן החומר. וכאשר יצאו מהם, היו גם כן המים מתנגדים להם, כי ענין אחד למים עם המצרים; כי כמו שמצרים רחוקים מן הצורה הנבדלת, כך המים הם משוללים מכל צורה, והם קרובים אל החומר ונוטים אליו, ולפיכך המים מתנגדים אל ישראל, כמו שהתבאר כמה פעמים. וכמו שמשלו על מצרים על ידי מכות, כך גם כן הים נקרע ונבקע לפניהם, וזהו יציאה ופרישה מן החומר. שהיו גוברים על מצרים ביום ראשון, וקריעת ים סוף ביום שביעי. שכבר ידענו כי החלוק שיש בין מכות שבמצרים וקריעת ים סוף; שקריעת ים סוף נחשב המכות בכלל העולם, שאין עוד ים בעולם, לכך נחשב הים מציאות כללי [ראה בסמוך הערה 7]... אבל מצרים אינו רק חלק אחד מן העולם. ודבר ידוע שהמכות בשביל כך היו על הים ביד, שהיא כל היד, שהיא כללית. ובמצרים היו באצבע. כי העולם נכלל בשבעה, כנגד שבעת ימי בראשית. והחלק הוא חלק אחד מן שבעה. לכך היה קריעת ים סוף ביום השביעי, שמן מציאות הפרטי עד מציאות שהוא נחשב מציאות כללי, כמו הים, הוא מספר שבעה. ואז יצאו לחירות מן החמרי לגמרי. וכל זמן שלא קרע להם ים סוף, לא היה לישראל שהם הצורה השלימה, מציאות בשלימות. כי כבר ידענו שכל זמן שהיה להם התדבקות והתחברות אל מצרים, שנמשלים לחומר, שלא היה לישראל מציאות בשלימות, כאשר החומר גובר על הצורה, הוא מונע לשלימות הצורה. לכן עד שקרע להם ים סוף, לא היה להם יציאה שלימה, שאז היו יוצאים מן רשות החומר, שהם המים, והיו צורה שלימה לגמרי, בלי מונע חמרי בעולם. וכל זמן שהיו תחת רשות המים החומרים, מונעים הצורה שלא היה להם מציאות בשלימות. ולפיכך אמרו במדרש [שמו"ר ג, ח] שלכך נקראו [שמות ב, ו] 'עברים', רצה לומר עבר ים. פירוש, שיש לקרות לישראל שם על עברת הים, שזהו עצם מעלתן, שיצאו מן המים המונעים לצורה, וקנו מדריגת הצורה השלימה, כמו שהתבאר". וראה להלן הערה 16.

(6) לשונו למעלה פ"מ [לאחר ציון 105]: "לכך נעשה הים יבשה בבריאת עולם, שהאדם יש לו מעלה אלקית, ומאותה מעלה אלקית נדחו המים, שהם חמרים, כמו שהתבאר כמה פעמים כי החומר נדחה מפני דבר אלקי. לכך בבריאת עולם, בשביל ישוב האדם שיש בו ענין אלקי, כי האדם יש לו ענין אלקי, נדחו המים ונעשו יבשה. וזה סוד גדול שלא היו יכולים לעמוד עליהם הטבעיים, איך נעשה מן הים יבשה בבריאת עולמו. וכן ישראל, מפני הענין האלקי שקנו ישראל ביציאת מצרים, נדחה הים, ונעשה יבשה. לכך אמר [מכילתא שמות יד, טו] 'עדה קדושה על אחת כמה וכמה', פירוש ישראל שהם קדושים נבדלים, אין ספק שהנבדל פועל בחומר... שהכל מודים שקריעת ים סוף לא היה רק בשביל שהמעלה האלקית היתה פועלת בים, שיש לים טבע החומר בלבד, ונדחה החומר מפני המעלה הקדושה האלקית". וראה שם הערה 117 שצויינו שם הרבה מקומות שהזכיר יסוד זה בפרק מ. ולמעלה ס"פ מא [לאחר ציון 146] כתב: "כי כל ענין קריעת ים סוף מה שקנו ישראל המדריגה האלקית הנבדלת מן החמרי, ולפיכך היו מבקעים הים, שהים הוא חמרי, כמו שהתבאר". וראה להלן הערה 16, 62, 90, ופמ"ג הערה 28.

(7) לכאורה קשה, שבהרבה מקומות כתב שהים הוא דבר כללי, ואינו דבר פרטי. וכגון למעלה פל"ד [תקצו:] כתב: "מפני שאמרו 'אצבע אלקים היא' [שמות ח, טו], כלומר שכל המכות היו מכות פרטיות, כמו האצבע שהוא אצבע פרטי, ושמא אין ממשלתו בכלל מציאות העולם. לכך קרע להם הים, לפי שהים אינו פרטי כמו היאור, שהוא נהר פרטי, אבל הים הוא כללי במה ש'כל הנחלים הולכים אל הים' [קהלת א, ז], והוא מציאות כללי, ולפיכך הים נבקע. והים הוא כמו היאור, ואין חלוק ביניהם, רק שזה חלקי, שהיאור חלק, והים הוא כללי". ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 276] כתב: "קריעת ים סוף נחשב המכות בכלל העולם, שאין עוד ים בעולם, לכך נחשב הים מציאות כללי" [הובא למעלה הערה 5]. ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 63] כתב: "וזהו [שמות יד, לא] 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. והאמונה הזאת קנו ישראל על ידי קריעת ים סוף, כמו שנתבאר למעלה בפרקים הרבה מאוד, כי הים אינו דבר פרטי, כי אין שני ימים בעולם, כמו שיש כמה נהרות. ואם כן היאור פרטי, וכן הירדן דבר פרטי. וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים, מה שהוא בחלקם. אבל הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל". ולהלן ר"פ נח בטעמו השני, כתב: "טעם זה שהמכה במצרים באצבע, ועל הים ביד ["וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד, לא)]... כי במצרים שהוא מקום פרטי, לכך כאשר לקה היאור, או לקה עפרה, ראוי שתהיה מכה זאת על ידי אצבע בלבד. כי המקום הוא פרטי, לכך המכה על ידי דבר פרטי. אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי, לכך המכה על הים היה בכל היד". וכן כתב להלן פנ"ט. ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג:] כתב: "לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלהים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים... וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים... וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר מִיָּם אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד. ולפיכך לא היו הם פרטים. אבל תמצא שתי ארצות כמו מצרים בעולם, לכך הנסים שהיו שם היו פרטים ולא כללים. ולפיכך נאמר אצל המכות במצרים [שמות ח, טו] 'אצבע אלקים', שהמכה פרטית, חוץ על הים נאמר [שמות יד, לא] 'היד הגדולה', להורות שהמכה כללית. ולעולם כאשר היה דבר המוכה דבר פרטי, כמו מצרים שהוא פרטי, היה מכה בהם בדבר פרטי, שהוא האצבע, וכאשר המוכה דבר כללי, כמו הים, היה המכה בהם דבר כללי, הוא היד" [הובא למעלה פל"ד הערה 87, ופ"מ הערה 282]. ומאידך גיסא כתב כאן "אילו לא נבקע רק הים, לא היה הממשלה לישראל רק על הים, ולא על כל מדת המים". ובכך לכאורה מצמצם את כלליות הים. ויש לומר, שלו יצוייר שרק הים היה נבקע, ולא שאר המים, זה היה מורה להדיא שאין הים נחשב יסוד המים, דכיצד יתכן שהלב לקה, ושאר האברים לא נלקו עמו [כמבואר בהערה הבאה]. לכך מה שהים הוא יסוד המים, וכן מה ששאר מים נבקעו, הם שני צדדים של מטבע אחד, ולא יתכן האחד ללא השני. אך לשונו למעלה פ"מ [לאחר ציון 276] אינו מורה כן, שכתב שם שני משפטים: "קריעת ים סוף נחשב המכות בכלל העולם, שאין עוד ים בעולם, לכך נחשב הים מציאות כללי. כל שכן על דעת רבותינו ז"ל שכל המים בעולם נבקעו". הרי שאלו שתי נקודות שונות, והנקודה השניה היא תוספת ו"כל שכן" לנקודה הראשונה, אך אינה אחת עם הנקודה הראשונה. באופן שניתן לומר שהים היא מציאות כללית, ללא בקיעת שאר המים בעולם. וזהו שכתב כאן "אילו לא נבקע רק הים, לא היה הממשלה לישראל רק על הים, ולא על כל מדת המים". וזה צריך ביאור. ויש לומר, שאכן יש בזה שלש דרגות; (א) היאורות והנהרות, שהם רבים ופרטיים. (ב) הים שהוא אחד וכללי. (ג) מדת המים, הכוללת כל מים בעולם, ללא יוצא מן הכלל. לכך אם רק הים היה נבקע, ולא כל המים בעולם, נהי שיש בזה הכאה אחת כללית, עדיין אין בזה שליטה על מדת המים, וכמו שנתבאר.

(8) דע, שלמעלה פ"מ [לאחר ציון 277] כתב הסבר אחר לכך מדוע בקרי"ס כל המים בעולם לקו. ובעוד שכאן מבאר שחומריות המים לקתה, הרי למעלה ביאר זאת מצד שכאשר היסוד [הים] לוקה, הכל לוקה עמו, וכלשונו: "על דעת רבותינו ז"ל [מכילתא שמות יד, כא] שכל המים בעולם נבקעו, שהים הוא יסוד אחד מן היסודות". ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג:] כתב: "קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים, ובשביל זה כל המים נבקעו. והיינו כשהיסוד נלקה, דהיינו הים, נלקו עמו כל המים, דומה כשהלב נלקה נלקו עמו כל האיברים, לפי שהלב הוא יסוד לכל האיברים, שכלם מקבלים כח ממנו, כן הים הוא יסוד, ש'כל הנחלים הולכים אל הים וממנו שבים ללכת' [קהלת א, ז], וכשנלקה הים נלקו עמו כל המים" [הובא למעלה פל"ד הערה 87, ופ"מ הערה 279]. וכן כתב קודם לכן בגו"א שמות פי"ד אות כז [רפה:], והובא למעלה פ"מ הערה 279, ולהלן פס"ב [ד"ה ומה שאמר הים ראה].

(9) בתחילת המכילתא [לפני המשל] אמרו כך: "'ויט משה את ידו על הים'. התחיל הים עומד כנגדו. אמר לו משה בשם הקב"ה שיבקע, ולא קבל עליו. הראהו המטה, ולא קבל עליו. משל למה הדבר דומה, למלך וכו'". וינקוט יותר בלשון הילקו"ש [ח"א רמז רלד] מאשר בלשון המכילתא.

(10) המשך לשון הילקו"ש: "מכר הפנימית, בא הלוקח להכנס בתוכו, ולא הניחו השומר".

(11) המשך לשון הילקו"ש: "אמר לו [הלוקח לשומר] בשם המלך, ולא קבל עליו. הראהו את הטבעת, ולא קבל עליו. עד שנהג [הלוקח את] המלך, ובא".

(12) הלוקח לשומר.

(13) "שיבקע" [הוספה במכילתא, אך לא נמצאת בילקו"ש].

(14) המשך לשון הילקו"ש: "כיון שנגלה עליו הקב"ה בכבודו ["ובגבורתו" (הוספה במכילתא)], התחיל הים בורח".

(15) לשון המכילתא: "אמר לו משה, כל היום הייתי אומר לך בשם הקב"ה, ולא קבלת עליך. עכשו מפני מה אתה בורח, [תהלים קיד, ה] 'מה לך הים כי תנוס'".

(16) אודות שישראל קנו בקרי"ס מעלה נבדלת, כן כתב למעלה פל"ט [לאחר ציון 175]: "כאשר בקע ים סוף ויצאו בחרבה, יצאו ישראל מענין החמרי לגמרי, עד שקנו ישראל אז מעלה נבדלת". ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 112] כתב: "וכן ישראל, מפני הענין האלקי שקנו ישראל ביציאת מצרים, נדחה הים ונעשה יבשה... הכל מודים שקריעת ים סוף לא היה רק בשביל שהמעלה האלקית היתה פועלת בים. שיש לים טבע החומר בלבד, ונדחה החומר מפני המעלה הקדושה האלקית... שבקריעת ים סוף נדחו המים, שהם דומים אל החומר, ולפיכך נדחו על ידי מעלה קדושה אלקית". ושם בס"פ מ [לאחר ציון 286] כתב: "כל זמן שלא קרע להם ים סוף, לא היה לישראל... מציאות בשלימות... ולפיכך אמרו במדרש [שמו"ר ג, ח] שלכך נקראו [שמות ב, ו] 'עברים', רצה לומר 'עבר ים'. פירוש שיש לקרות לישראל על שם עברת הים, שזהו עצם מעלתן". ולמעלה ס"פ מא [לאחר ציון 146] כתב: "כי כל ענין קריעת ים סוף מה שקנו ישראל המדריגה האלקית הנבדלת מן החמרי, ולפיכך היו מבקעים הים, שהים הוא חמרי". ולהלן פס"ח כתב: "כי כאשר עלו ישראל מן הים, אז קנו ישראל עצם מדריגתן ומעלתן, כמו שמבואר בספר הזה. כי ישראל לא קנו עצם מעלתן עד אחר שעברו ים. ולכך שם ישראל 'עברים', על שם 'עבר ים', כמו שנתבאר למעלה מדברי חכמים" [ראה למעלה פל"ט הערה 177, פ"מ הערה 104, פמ"א הערה 147, פרק זה הערות 4, 5, 6, להלן הערה 62, ופמ"ד הערה 22].

(17) אודות שהפנימי מורה על מעלה אלקית, כן נאמר במקרא [משלי כה, ב] "כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר". הרי שההסתר מורה על אלקות. וכן כתב בהרבה מקומות. וכגון, למעלה פי"ח [קלה:] כתב: "כל דבר שיש לו מדריגה פנימית, הוא יוצא מתוך דבר שהוא חיצון לו. ולכך היה גדל משה רבינו עליו השלום בבית פרעה, להיות יוצאת המדריגה הקדושה האלקית שהיה למשה מתוך דבר החמרי. דאם לא כן, לא היה אל הנבדל מדריגה פנימית". ולמעלה פי"ט [קעא.] כתב: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה כי ישראל נבדלים מענין החמרי, וראוי להם המעלה הפנימית, אשר אין שם גלוי והרגש אשר שייך לגשם". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלד.] כתב: "חילוק יש בין חיצונית והפנימית; כי לעולם הפנימי הוא לקדושה האלקית, וזה בכמה מקומות, כי הפנימי הנסתר הוא מיוחד לקדושה... שהקדושה מקומה בפנים, ודבר זה מבואר מאוד. וראיה לזה, ארבעה דגלים לארבע רוחות, והאוהל מועד, שהוא הקדושה, היה בפנימי [במדבר ב, יז (וכן הזכיר ראיה זו להלן שלהי פ"ס)]. ודבר זה ימצא תמיד". ובח"א לסנהדרין ע. [ג, קסח.] כתב: "היין אינו ראוי לעולם הזה, כי היין יש בו עניין אלקי שהרי הוא משמח אלקים ואנשים. ודבר זה יכול האדם לדעת ולהבין שהוא יוצא מן פנימית הענב, שהוא נסתר, מורה על שהיין יש לו מקום נסתר, אינו מן העולם בנגלה. ולפיכך כאשר אמרו ז"ל על השכר הנסתר שיהיה לצדיקים לעתיד לבא, אמרו [סנהדרין צט.] יין המשומר בענביו. כלומר כי השכר לצדיקים הוא נסתר, שאין העין שולט בו... והיין שבעולם הזה שיוצא מפנימית הענב, ויש בו ענין רוחני, לא היה ראוי בעולם הזה". ובדרוש על המצות [סא:] כתב: "הכחות החיצונות, הם הפך הכח הקדוש עליון נסתר". ומדריגת יעקב היא "בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר" [לשונו בנצח ישראל פמ"ד (תשנב:)], והוא הקדוש שבאבות [ח"א לזבחים קיח. (ד, עב:), וראה נצח ישראל פט"ו הערה 44]. ודייק לה, שהמקום הנקרא בלשון התורה "קודש הקדשים" [שמות כו, לג] נקרא בלשון חכמים "לפני ולפנים" [גיטין נח.]. ונראה לבאר זאת, שהעולם הזה הוא עולם גשמי, ואילו "השכל הוא גר בעולם הגשמי" [לשונו למעלה פ"ט (תקח:)]. לכך כל מימד רוחני שיש בעולם הזה אינו יכול להיות גלוי בעולם הגשמי, אלא הוא נסתר ובא לאחר שקדם לו הדבר החומרי. לכך שבת קודש מגיעה לעולם רק לאחר ששת ימי המעשה, והנשמה ניתנת ביום הארבעים ליצירה, לאחר שבשלשים ותשעה הימים הראשונים נברא הגוף [גו"א דברים פכ"ה אות ג (שפב:)], וישראל באו לעולם לאחר שבעים האומות, "כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע, כמו שהיה ביעקב ועשו" [לשונו למעלה פכ"ט (תפו:)]. ובדר"ח פ"ג מ"ו [קסז:] כתב: "דע כי החומר מדריגה הראשונה של הנמצא... והצורה היא המדריגה השניה" [ראה למעלה פי"ח הערה 62, פכ"ג הערה 145, ופכ"ז הערה 78]. וראה בסמוך הערה 20.

(18) לשונו למעלה פט"ז [סד.]: "משה רבינו עליו השלום היה על כל בני אדם במעלה, כדכתיב [דברים לד, י] 'לא קם נביא כמשה עוד'. ומעלת משה הוא מעולם העליון... כי נשמתו היה קודש קדשים, נאצל מן המעלה הרמה והנשאה העליונה". ובתפארת ישראל פכ"א [שכב:] כתב: "ומפני גודל מעלת משה, ויחודו בנבואה, מורה עליו שמו. כי 'זה משה האיש' [שמות לב, א] הוא מהתחתונים, והיה מתעלה מעלה מעלה, עד שנאמר עליו [תהלים ח, ו] 'ותחסרהו מעט מאלקים'. ועליו נאמר [משלי ל, ד] 'מי עלה שמים וירד'. ומפני כי משה היה מן התחתונים ומן העליונים... ולכך אי אפשר לומר רק שהיה כמו אמצעי בין העליונים ובין התחתונים, והאמצעי מצורף לשניהם, ולפיכך 'עלה שמים וירד'. והיה למשה משפט האמצעי שנאמר [דברים ה, ה] 'אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם דבר ה' וגו''. ולפיכך בשם 'משה' אות המ"ם שהיא אמצעית בסדר אלפ"א בית"א. ואחר כך השי"ן, שהיא מדרגה האחרונה חוץ מן האחת, שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלקים', וזה נאמר על משה כדאיתא במסכת ראש השנה [כא:]. ואות ה"א מורה שיורד לתחתונים. וידוע כי האדם מדרגה חמישית, כי הפשוטים מדרגה ראשונה, והמורכבים מדרגה שניה, והדוממים מדרגה שלישית, והבעלי חיים רביעית, והאדם מדרגה חמישית. והרי משה עולה עד המדרגה האחרונה חוץ מאחת, ויורד לתחתונים עד המדרגה החמישית, ודבר זה מבואר". ובדרוש על התורה [כז:] כתב: "באה השי"ן, שהוא סוף האותיות חסר אחת, כמו שהוא היה עולה אל האלקים בהשיגו עד סוף שערי בינה, חוץ מאחת". ובתפארת ישראל פס"ג [תתקצא.] כתב: "אין ראוי להחסיר שום מדרגה ממעלת משה רבינו ע"ה, אשר לא קם כמוהו". וברוח חיים אבות פ"א מ"א כתב: "ובזוהר [ח"ג קלח.] 'אברהם אברהם' [בראשית כב, יא] פסיק טעמיה בגוויה, 'משה משה' [שמות ג, ד] לא פסיק טעמיה בגוויה... וזה כוונתם 'אברהם אברהם' פסיק טעמיה בגויה, רצונם לומר בין אברהם דלעילא שהוא הנפש בשרשה בעולם העליון, ובין אברהם השני, כשהיא מלובשת בגוף בקצה האחרון שלה, יש הפסק בגויה, שהגוף הוא מפסיק שלא נזדכך חומרו כל כך באופן שלא יהיה חוצץ ומפסיק בין הארת הנשמה בעולם העליון, לכשהיא מלובשת. אבל 'משה משה' לא פסיק טעמיה בגויה, שנזדכך אצלו הגוף כל כך, עד שלא היה חוצץ ומפסיק כלל בין הארת הנשמה כשהיא בעולם העליון, לכשהיא בגוף... ולכן אמרו 'השכינה מדברת מתוך גרונו של משה', מחמת שלא היה הגוף אצלו מסך מבדיל, היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ממש". ובתניא ר"פ מב כתב "שורש נשמת משה רבינו עליו השלום המושרשת בדעת העליון שבי' ספירות דאצילות". ובספר מאור ושמש פרשת פנחס [במדבר כז, טז] כתב: "ידוע כי נשמת משה רבינו ע"ה היה מבינה דאצילות" [הובא למעלה פט"ז הערות 16, 18]. וראה למעלה פי"ח הערה 80, ופ"ל הערות 83, 84.

(19) לשונו למעלה פכ"ט [תצא.]: "למדנו מזה שאלו שניהם [אברהם ומשה] היו מושלים על עולם הגשמי, והיו נבדלים ממנו, וזה היה עצם מעלתן". ובתפארת ישראל פס"ג [תתקפג:] כתב: "כי משה רבינו ע"ה היה לו עולם הזה גם כן, הוא עולם המורגש. עד שאמרו בפרק חלק [סנהדרין צח:] לא נברא העולם הזה אלא למשה, כדאיתא שם. וכן אמרו במדרש [ב"ר א, ד] בשביל משה נברא העולם... ואיך לא יהיה משה עיקר עולם הזה, שהרי הוא היה משלים את העולם על ידי התורה שנתנה על ידו... כשם שמדרגת משה רבינו ע"ה בעולם הנבדל, כך היה מדרגתו בעולם הזה, ולשתי שלחנות זכה. ומזה תראה שהיה למשה, שהוא בפרט מוכן לקבל התורה, שלטון בעולם הזה. ודבר זה מדרגה עליונה למשה, שהיה חלקו בכל, כי הוא עיקר המציאות בכלל, כי התורה יש לה שלטון בעולם הזה גם כן" [הובא למעלה פט"ז הערה 103, פכ"ח הערה 3, פכ"ט הערה 56, ולהלן פמ"ז הערה 209]. ולמעלה פי"ח [קלח:] ביאר שמעלת משה במיוחד ובמסוים הפך המים, וכלשונו: "אלא שיש לדקדק במה שאמרה [שמות ב, י] 'כי מן המים משיתהו', והוה לה לומר 'כי מן היאור משיתהו', להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני כי שם 'משה' הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת, כמו שהתבאר למעלה אצל [שמות א, כב] 'כל הבן הילוד היאורה תשליכהו', עיין שם, כי שם הארכנו בזה. וכאשר תדע זה, תדע לך כי מעלת משה רבינו עליו השלום מעלת הצורה, לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר... היה מעלת משה רבינו עליו השלום ענין צורה בלבד מבלי חומר, שהיה קרוב אל מעלת השכלים הנבדלים. והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה, ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים. לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים, שהם בלי צורה מקוימת, בלשון רבים. והיה משה הפך להם, שהוא צורה נבדלת, והיה מיוחד, שלא נמצא נביא כמוהו, כדכתיב [דברים לד, י] 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', וזה הפך המים, שאין במים יחוד צורה. ומפני זה נקרא 'משה', שהיה משוי ממים, כלומר שמשה מסולק מן המים, כי בעבור שיש למשה צורה נבדלת, היה משוי ונבדל מן המים. ומזה תדע כי המים הפך משה רבינו עליו השלום; שאלו הם בלא צורה, ומשה רבינו עליו השלום מעלתו הצורה המקויימת" [הובא למעלה פ"מ הערה 108].

(20) כמבואר למעלה הערה 17. ולמעלה פי"ז [קג.] כתב: "כי הסבה האלקית מרחוק הוא, והסבה החמרית קרובה אל האדם". ודייק לה, שחכמות הטבע נקראות "חכמות חיצוניות" [שו"ת הרשב"א ח"א ריש סימן תטו]. והרמב"ן [ויקרא טז, ח] כתב: "ולא אוכל לפרש, כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע, הנמשכים אחרי היוני, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו. והגיס דעתו לחשוב, הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת". ובדרשת תורת ה' תמימה [כתבי הרמב"ן, כרך א, עמוד קמז] כתב הרמב"ן: "וכאשר קמו היונים, והם עם חדש שלא נחלו חכמה... קם האיש הידוע, ולא האמין רק במורגש, וחפש חכמות מורגשות, והכחיש הרוחניות. ואמר שענין השדים ומעשה הכשפים אפס, ואין בעולם פעולה רק לטבעים" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 54]. ובבאר הגולה תחילת הבאר הששי [קמג.] כתב: "כי לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית, כי קטון ופחות הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע, או לרופאים, לא לחכמים. אבל הם ז"ל דברו מן הסבה שמחייב הטבע... שאמרה תורה על אות הקשת [בראשית ט, טז] 'וראיתיה לזכור ברית עולם'. וחכמי הטבע נתנו סבה טבעית לקשת, כמו שידוע מדבריהם. אבל הדבר הוא כך, שהסבה אשר נתנה התורה הוא הסבה, שלכל דבר יש סבה טבעית מחייב אותו, ועל אותה הסבה הטבעית יש סבה אלקית, והוא סבת הסבה, ומזה דברו חכמים. כי לאדם אל צורתו ומספר אבריו יש סבה טבעית, שאין ספק כי יש לדבר זה פועל טבעי, ומכל מקום יש לאותה סבה סבה אלוקית, שעל סבת הסבה אמר [בראשית א, כז] 'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו'". ושם בהמשך הבאר הששי [שלח:] כתב: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, כי דברי חכמתם היו בחכמה ובהשכל, ואינם דברים גשמיים, ולכך נקראו 'דברי חכמים', שהם דברים שכליים בלבד, ולא היו דברי חכמים רק מן המהות הענין, ואין להם עסק בדברים החומרים הנגלים" [הובא למעלה פ"ט הערה 206, פי"ז הערה 74, ולהלן פמ"ג הערה 14]. והגר"י עמדין [בהגהותיו לספר "אמונת חכמים" במטפחת סופרים (עמוד 66)] כתב: "דברי חכמי העולם עם המקובלים בכאן עולים בקנה אחד עפ"י פשוטם כשיובנו על נכון, אמנם נבדלים הם בעומק הדברים; שהחכמים החיצונים אין להם אחיזה רק בקליפת העצים שקדמה לפרי, ולא תגיע יד השגתם אל תוכן הדבר ופנימית הפרי, כיד ה' הטובה על חכמי התורה האלקית, האוכלים מפרי עץ החיים". ובפחד יצחק, חנוכה, מאמר ד [אות ה] כתב: "חכמת הטבע היא בודאי חכמת החוקים של רצון השם שנתגלו לנו בעשרה מאמרות... היא חכמה חיצונית לגבי חכמת התורה... וזה הוא מובנו של הענין אשר בלשון הכמים קרואים הם כל החכמות מלבד חכמת התורה 'חכמות חיצוניות', מפני שפנימיות תוכנן של עשרת המאמרות הן עשרת הדברות. 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' [ירמיה לג, כה]". ובספר ליקוטי הלכות יו"ד, הלכות דגים, הלכה ג, כתב: "גוף ונפש זה בחינת חכמות חיצוניות וחכמות התורה; כי חכמות חיצוניות, חכמת הטבע, הוא בחינת גוף בהמה... כנגד חכמת התורה, שהוא בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת דעת אמתי".

(21) נוקט בלשונות אלו כי הן כנגד הלשונות שהוזכרו במשל של המדרש שהובא למעלה. וכוונתו שהטבע עמד כנגד משה רבינו.

(22) בפמ"א [לאחר ציון 64], שהטבע מונע מהאדם להגיע למעלתו הנבדלת, וכלשונו: "כי אין ספק מה שהעולם הזה הוא חמרי, הוא מונע שלא יקנה האדם המדריגה העליונה. וכמו כן מה שהעולם הוא חמרי, הוא מונע שלא יגיע אל המדריגה האלקית".

(23) בכת"י [תקיב:] סלל לו דרך אחרת בביאור המדרש; בעוד שבנדפס העמיד את משה כקונה את הגינה הפנימית, והטבע מונע ממשה להגיע למעלתו האלקית, הרי בכת"י ביאר שהקונה את הגינה הפנימית הוא ישראל, והטבע מונע מישראל לבטאות את יחודם לעומת שאר האומות, וכלשונו: "הגינה החיצונה היא המעלה הפשוטה, והגינה הפנימית היא מעלה הפנימית העליונה שמכר לישראל, כי ירשו ישראל על ידי העברת הים מעלה אלקית קדושה נבדלת. והשומר הזה שאין מניח לכנוס לאותה מעלה אלקית, הוא הטבע המשותף שישראל נשתתפו עם בני אדם, ואינו מניח לכנוס לאותה מעלה הפנימית. ואמר משה בשם הקב"ה, ולא קבל עליו. זה מפני שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים [ברכות ה:], שכיון שהוא נסגר בתוכו, מי מתיר עצמו, וצריך שיהיה אחר פותח לו. כך כיון שהטבע המשותף שישראל נשתתפו עם בני אדם היה עומד בפניהם שלא יזכו במעלה הפנימית, לא היה אפשר שישלוט משה עליו. אף על גב שהוא אמר בשם הקב"ה, מכל מקום היה זה על ידי משה, ולא היה כח במשה להוציא עצמו ממעלה שהיה בו, ולכנוס בגינה הפנימית, עד שהקב"ה עשה זה בעצמו. ומכל מקום היה צריך גם כן למעשה משה, כי על ידי הקב"ה ועל ידי משה נעשה. כלל הדבר, כי לא היה די במשה לקרוע הים, כי מאחר שכל בני ישראל נתונים תחת הטבע המשותף, לא היה די במשה, עד שיקרע הקב"ה הים". ואודות שישראל והאומות שוים להדדי מצד הטבע, כן כתב להלן בסוף הספר [בהלכות יין נסך ואיסורו], וז"ל: "הנה דבר ידוע אף כי ישראל והאומות הם שוים משתתפים בדבר הנגלה, ותראה שיש לכל בני אדם ראש ידים ורגלים אברים וגידין ובשר ופרצוף, לאחד כמו השני, ואין חלוק ביניהם, אבל שלא יהיה שום חלוק בין ישראל לאומות בדבר הפנימי, דבר זה אינו כלל. ואף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו... ואנו אין תולים החילוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל לכל אומה ואומה שר מיוחד. כמו שנזכר בכתוב [דניאל י, כ] שר פרס שר יון... הרי כי האומות דביקים בכח מיוחד, וישראל דביקים בכח קדוש, הוא השם יתברך, אשר הבדיל אותם מן העמים ולקחם אליו. ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם, ויש לישראל הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה דביקים בו יתברך. ולכך אף אם כל בני אדם מתדמים בדברים המורגשים והחצונים, מובדלים הם בכח פנימי". וקודם לכן להלן בפס"ז כתב: "אם אתה אומר הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה, אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא ואי אפשר להיות נמצא בכל האומות בשוה" [הובא למעלה פ"מ הערה 99, להלן פמ"ג הערות 23, 180, פמ"ד הערה 54, פמ"ה הערה 51, ופמ"ז הערה 342].

(24) כן הוא במכילתא [שמות יד, כב], ובילקו"ש ח"א רמז רלד. ולשונו קרוב יותר לדברים שבילקו"ש. ועיקר המאמר הובא גם בגמרא [סוטה לו:-לז.], ותוספות שם [ד"ה והיו] הביאו את דברי המדרש שלפנינו. וראה להלן הערה 49.

(25) בילקו"ש שלפנינו איתא "ומתוך שהן עומדין וצוהבין קפץ שבט בנימין וירד לים תחלה".

(26) לפנינו בילקו"ש איתא "שרי יהודה" [כלשון הפסוק שיביא מיד].

(27) בילקו"ש שלפנינו איתא "למלך בשר ודם שהיה לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן, תעמידני [תעיר אותי] עם הנץ החמה". ובמכילתא אמרו "למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן. נכנס לחדרו בלילה, אמר לקטן, העמידני עם הנץ החמה". וראה להלן הערה 45.

(28) בילקו"ש שלפנינו הוסיפו כאן "והקטן אמר, לא אמר לי אלא עם הנץ החמה".

(29) בילקו"ש שלפנינו איתא "מה שכר נטל שבטו של בנימין שירד לים תחלה, זכה ששרתה שכינה בחלקו של בנימין, שנאמר [בראשית מט, כז] 'בנימין זאב יטרף'. ואומר [דברים לג, יב] 'לבנימין אמר ידיד ה' וגו''". ובגמרא [סוטה לז.] אמרו "לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר [דברים לג, יב] 'ובין כתפיו שכן'", ופירש רש"י [שם]: "אושפיזכן לגבורה - שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו".

(30) בילקו"ש שלפנינו הוסיפו כאן "שנאמר [תהלים סח, כח] 'שרי יהודה רגמתם', ואין רגמה אלא מלכות, שנאמר [דניאל ה, כט] 'באדין אמר בלשאצר והלבישו לדניאל ארגונא'. ואומר [זכריה ז, ב] 'ורגם מלך ואנשיו'".

(31) במכילתא שלפנינו איתא "רבי יהודה אומר בלשון אחר, 'ויבואו בני ישראל בתוך הים', כשעמדו ישראל לים, זה אומר אין אני יורד תחלה לים, וזה אמר אין אני יורד תחלה לים, שנאמר [הושע יב, א] 'סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל'. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה, קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים. עליו הכתוב אומר [תהלים סט, ב] 'הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש'. ואומר [שם פסוק ג] 'טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני'. ואומר [שם פסוק טז] 'אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה'". וקרוב לזה הוא בגמרא [סוטה לז.].

(32) במכילתא שלפנינו איתא "אמר המקום, מי שהמליכני על הים אעשהו מלך על ישראל, וזה היה משה". אמנם המהר"ל מבאר שהכוונה לשבט יהודה, וכמבואר להלן הערה 59. וראה להלן פמ"ו הערה 189, שהזכיר שם את דבריו כאן.

(33) מבאר את המאמר כסדרו, ופותח בביאור דברי רבי מאיר, ששבט בנימין ירד תחילה לים.

(34) פירוש - הצעיר הוא הנולד אחרון, וכך בנימין הוא הצעיר ["בנימין צעיר רודם"], כי הוא השבט שנולד אחרון. ובאור חדש פ"ב [תקד.] כתב: "כי בנימין הוא הקטון שבשבטים". ואמרו חכמים [ילקו"ש ח"א רמז תתקנז]: "מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו. משל למלך שהיו לו בנים הרבה, משהגדילו הלך כל אחד ואחד ותפס את מקומו. קטן שבכולם, היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו, נכנס נשען עליו, יוצא נשען עליו. כך בנימין הצדיק קטן של שבטים היה, והיה יעקב אבינו אוכל ושותה עמו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס. אמר הקב"ה, מקום שסמך צדיק זה ידיו, שם אני משרה שכינתי". וכמה פעמים כתב שבנימין הוא אחרון השבטים [ויהודה הוא תחילה לשבטים].

(35) כמו שנאמר [בראשית כח, יד] "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה", ותרגם אונקלוס [שם] "ותתקף למערבא ולמדינחא ולצפונא ולדרומא". ורש"י [יהושע טו, יא] כתב: "ימה - אל ים הגדול, שהוא מצד מערבי". והראב"ע [שמות י, יט] כתב: "ויהפך ה' רוח ים - נקרא מערב 'ים' בלשון הקודש, בעבור הים הגדול היוצא מספרד ועובר על ארץ מצרים אל ארץ ישראל, והוא לפאת מערב". וכן הראב"ע שב וכתב [תהלים קלט, ט] "נקראה פאת מערב 'ים', בעבור היות הים הגדול במערב ארץ ישראל". והרד"ק בספר השרשים, שורש ים, כתב: "ולפי שהים הגדול לפאת מערב ארץ ישראל, קראו לפאת מערב 'ים', [דברים לג, כג] 'ים ודרום ירשה', [בראשית כח, יד] 'ימה וקדמה'". ובנצח ישראל פי"ז [שצז.] כתב: "כי ים הוא תוקף מערב, שלכך נקרא המערב בשם 'ים' בכל הכתוב, 'קדמה וימה' [בראשית יג, יד], מפני שהים במערב". וככל דבריו כאן כתב כמעט אות באות בח"א לסוטה לו: [ב, עה.]. וראה להלן פמ"ה הערה 141.

(36) בח"א לסוטה לו: [ב, עה:] כתב משפט זה כך: "ומערב נקרא 'אחור', כמו שנקרא המזרח 'קדמה'". ורש"י [שמות כז, יג] כתב: "המערב קרוי 'אחור', כמו דאת אמר [דברים יא, כד] 'הים האחרון', 'ימא מערבא' [תרגום שם]". ורש"י [במדבר ב, ג] כתב: "קדמה לפנים הקרוים 'קדם', ואיזו זו, רוח מזרחית, והמערב קרוי 'אחור'". ורש"י [ב"ב כה.] כתב: "המערב קרוי 'אחור', שנאמר [איוב כג, ח] 'הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין'". ורש"י באיוב שם כתב: "הואיל והמזרח קדמת העולם, נמצא המערב אחריו של עולם". ותוספות [ב"ב כה.] כתבו: "מערב קרוי 'אחור', דכתיב [תהלים קלט, ה] 'אחור וקדם צרתני' ודרשינן בחגיגה [יב.] לענין מזרח ומערב. וכתיב נמי [ישעיה ט, יא] 'ארם מקדם ופלשתים מאחור'". ולהלן ס"פ מה כתב: "כי התכלת דומה לים, אשר הוא במערב, שנקרא 'אחור', נגד מזרח שנקרא 'קדם'". ולהלן פ"ע כתב: "כי מזרח נקרא התחלה וקדם בכל מקום בכתוב, וכמו שיקרא מערב 'אחור', נקרא המזרח 'קדם' ופנים. ומצאנו מזרח הוא התחלת העולם, ומערב אחרית העולם". ובגו"א שמות פי"ט אות ד [נה:] כתב: "המזרח נקרא 'קדמה', והמערב נקרא 'אחור'". ובגו"א במדבר פ"ב אות ב [טו.] כתב: "המזרח נקרא 'קדם', שהרי המערב, שהוא נוכח מזרח, נקרא 'אחור', יתחייב על המזרח שנקרא 'קדם'". ומוכיח בזה שהים הוא "אחרון", כי המערב נקרא בשני שמות; "ימה", ו"אחור", הרי ש"ימה" שוה ל"אחור" [כי שניהם שמות למערב]. נמצא כמו שהמערב מתייחס לים [שנקרא "ימה"], כך הים מתייחס למערב [שנקרא "אחרון"]. וראה להלן פמ"ה הערות 139, 142.

(37) כי בנימין דומה ושוה לים [ששניהם אחרונים], לכך בנימין הוא מוכן לרדת תחילה אל הים, כי דבר השייך לאדם בעצם הוא מגיע אליו במהירות ובזריזות. דוגמה לדבר; למעלה פי"ט [רי.] כתב: "כי צפורה בעבור שהיתה ראויה למשה בשביל שהיה לה טוב החומר, ומפני שמאוד היתה ראויה לו, לכך רצתה אחר משה כצפור [ילקו"ש ח"א רמז קסט]. שדבר זה מורה על חוזק החבור שהיה לצפורה עם משה". דוגמה נוספת; בדרוש על המצות [נז.] כתב: "ואמרו במדרש [ב"ר סג, ו], 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' [בראשית כה, כב], כשהיתה רבקה עוברת על פתחי בתי מדרשות, היה יעקב מפרכס ורוצה לצאת. וכאשר היתה עוברת על פתחי בתי ע"ז, היה עשו מפרכס ורוצה לצאת. ופירוש עניין זה, כי יעקב בבטן אמו היה דבק בו יתברך, ולכך כאשר עברה על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, מצא מין את מינו, ונעור, שהיה נמשך בטבעו אחר הדבר שהוא דבק בו. ולא היה בזה כונה ודעת ובחירה, רק מעצמו, שכל דבר בצד עצמו מתעורר אל הדבר שהוא דבק בו. ועוד אמרו במדרש [ויק"ר לה, א], 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' [תהלים קיט, נט]. אמר דוד לפני הקב"ה, חשבתי דרכי כל יום למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות למקום הראוי... ודבר זה מעצמו שלא בבחירה שלו, כי כל דבר נמשך אל אשר דבק בו... מזה תראה שכל דבר שהוא מוכן אל דבר, בקלות מגיע אליו. והדבר שאינו מוכן אל דבר, לא יבא בקלות אליו" [ראה למעלה פ"ו הערה 32, פי"ט הערה 228, פכ"ד הערה 20, ופכ"ח הערה 75].

(38) במדבר ב, יח-כב "דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה וגו' ועליו מטה מנשה וגו' ומטה בנימן ונשיא לבני בנימין אבידן בן גדעוני". ואם תאמר, הרי גם אפרים ומנשה נמצאים בצד מערב, ומה מיוחד בבנימין יותר. דע, שבכת"י [תקיג.] עמד על כך, וכתב: "וכן בסדר הדגלים בנימין הוא ימה, והוא אחרון בכל הג' שבטים אשר הם למערב, דכתיב 'דגל מחנה אפרים ימה ועליו מטה מנשה ועליו מטה בנימין'". נמצא שבנימין הוא ה"מערב שבמערב", האחרון שבאחרונים.

(39) לשונו בגו"א במדבר פ"ב אות ב [טז.]: "ונראה שהכתוב מגיד לך מפני שיהודה הוא מלך [בראשית מט, י], ויש לתת אותו בצד שהוא חשוב יותר וקודם לשאר צדדין, לכך נתן במזרח, שהוא גם כן קדם. וכמו שנתן לו השם כבוד זה להיות בצד אשר הוא קדם, כן נתן לו במה שיעלה תחלה". וראה למעלה הקדמה שלישית [קכז.], והערה הבאה.

(40) להלן פ"ע האריך לבאר את היחס הקיים בין שמים וארץ, ומתוך כך ביאר את היחס הקיים בין יהודה לבנימין, וז"ל: "הנה יש לשאול [על בית המקדש], איזה מקום כבוד מנוחתו שיהיה מקום כבודו בתחתונים, אשר נראה שהכבוד מרוחק מהם, והם בעלי חומר גס מאוד ועכור, ואיך בהם נמצא מקום ראוי לחבור הקדוש הזה. דע, כי אם שהתחתונים האלו הם פחותים, ויש להם חומר עב וגס מצד עצמם, בשביל זה לא ימנע שלא ימצא בהם מעלה, מצד שהם השלמת הכל. והנה תמצא כמו כן שהארץ שהוא יסוד התחתון והשפל מכל הנמצאים, יש בה מעלה מצד השלמת הכל, שמפני שהוא אחרון מכל היסודות, על ידה יושלם הכל. כי לעולם הדבר יושלם על ידי האחרון, שהוא השלמה. ולפיכך בכל מעשה בראשית שקולה הארץ כמו השמים, כי לפעמים מקדים השמים, ולפעמים מקדים הארץ, לומר לך ששקולים [ב"ר א, טו]... והיינו מפני שהשמים שהם עליונים, ונחשבים התחלת הכל. והארץ, שהיא תחתונה במוחלט, שלימות הכל, שעל ידה יושלם, כמו שיש לכל אחרון משפט השלמה. וראוי שיהיו שניהם שקולים. כי התחלת הכל והשלמת הכל שניהם כח כללי יש בהם, זה מצד ההתחלה, שהוא התחלה אל הכל. וזה מצד ההשלמה, שהוא משלים הכל... ולפיכך אל תתמה מה מעלה יש בארץ שהיא בתכלית השפלות והחומר הגס והעכור שבה, שמעלתה לא מצד עצמה, רק במה שהיא השלמת המציאות. ומפני זה ראוי שיהיה בית המקדש בתחתונים, לא מצד הארץ, אלא במה שהארץ היא השלמת הכל, משלמת המציאות... ומפני זה תבין למה השכינה בחלקו של בנימין דוקא, ולמה בשבט שהוא אחרון. שכל אחרון יש בו השלמה, ולפיכך ראוי שבחלקו של שבט שהוא השלמת השבטים תהא השכינה, כי אין השכינה בארץ בתחתונים רק מצד שהתחתונים הם השלמה. ולפיכך ראוי שתהיה דוקא בחלק מי שהוא השלמה. והובחר צד המערב, שהשכינה במערב [ב"ב כה.], שהוא אחרון... כי תחלת השבטים יהודה, שהוא תחלה בכל מקום, ובנימין הוא האחרון. ולפיכך היה דגל מחנה יהודה קדמה, ודגל מחנה בנימין ימה. הרי כל הדברים האלו אל מקום אחד הולכים; כי השכינה בתחתונים מצד שהתחתונים הם השלמה, וכל השלמה הוא באחרונה, ולכך כל אחרון שם השכינה, ודבר זה ברור". ובח"א לזבחים נג: [ד, סז.] כתב: "יש לך לדעת כי בנימין הוא האחרון בשבטים, ויהודה הוא הראשון. אף על גב שראובן היה בכור, מכל מקום כתיב [שופטים א, ב] 'יהודה יעלה בתחלה', והוא ראש בכל מקום, ולפיכך נחשב יהודה ראשון. והיה דגל יהודה במזרח, והוא תחלה, ובנימין היה במערב, שהוא האחור, כשם שנקרא מזרח 'קדמה'. ואף על גב שדגל דן צפוני [במדבר ב, כה] מאסף כל המחנות [שם י, כה], דבר זה ענין אחר, שדן היה מאסף כל המחנות. אבל לענין הרוחות, נחשב בנימין אחרון, כשם שהוא אחרון בשבטים".

(41) בח"א לסוטה לו: [ב, עה.] כתב משפט זה כך: "ויהודה, מפני שהיה הולך בראש, רוצה שיהיה תחלה". וראה בסמוך הערה 44.

(42) נראה לבאר השתוקקות זו לפי מה שאמרו חכמים בב"ר [כ, ז] ש"אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר [בראשית ג, טז] 'ואל אישך תשוקתך'". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא.] כתב לבאר: "אין תשוקת אשה אלא לאישה. דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר אל המשפיע, והוא השתוקקות החומר אל הצורה... והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה" [הובא למעלה פי"ט הערה 87, להלן פמ"ג הערה 63, ופמ"ז הערה 269]. והרי "בנימין הוא בחינת נוקבא" [מגלה עמוקות פרשת נשא ד"ה או אמר]. והאר"י ז"ל בליקוטי תורה [ר"פ וירא] כתב שישנם שלשה צדיקים שבאו מבחינת נוקבא; יצחק, בנימין, וחבקוק. ואמרו חכמים [סנהדרין צא:] "מפני מה [השמש] שוקעת במערב, אמר ליה כדי ליתן שלום לקונה", ופירש רש"י שם "כדי ליתן שלום לקונה - להקב"ה, שהשכינה במערב, וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה שבראה, ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקב"ה". ובח"א שם [ג, קעט:] כתב: "יש לפרש זה כי ליתן שלום לקונה היינו הדבוק שיש לה בו יתברך, שכאשר נותן שלום יש לו דבקות עמו. ורצה לומר מפני שהשמש וכל צבא השמים מבקשים ונכספים לצד מערב להתדבק לשם, מפני כי השכינה במערב, כדאיתא בפרק לא יחפור [ב"ב כה.]. ואף כי הוא יתברך אינו גשם ואינו במקום שיאמר 'שכינה במערב', אבל יש מקום מקבל יותר כבודו ממקום אחר, וצד מערב מוכן לזה, כי הוא מקבל כבודו. ולכך הגלגל הזה הוא משתוקק ונכסף למערב אשר שם כבודו". ושם האריך בזה [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 290]. וראה הערה הבאה.

(43) פירוש - השתוקקותו של בנימין לים היא השתוקקותו של המקבל לקבל, והשתוקקות זו גופא מכשירתו להיות מקבל. ובכת"י [תקיג.] הוסיף כאן: "וזכה מפני שירד ים שתהיה השכינה בחלקו". ובדר"ח פ"ד מ"א [י.] כתב: "שם 'חכם' בא על האדם מצד עצמו, ולפיכך אין ראוי שיקרא האדם 'חכם' בשביל החכמה שבו, כי מה ענין האדם, שהוא בעל גוף, אל החכמה, רק מפני שהיה משתוקק לקבל החכמה. וכאשר החכמה היא אל האדם בענין זה, מתעצם הנושא, שהוא אדם המקבל, עם החכמה שמקבל, כמו שמתעצם החומר, שהוא הנושא, עם הצורה שמקבל. אבל אם לא היה משתוקק הנושא, שהוא החומר, אל קבלת הצורה הזאת, כאילו אין כאן קבלת צורה לגמרי, וצריך שיהיה כאן השתוקקות לקבלת הצורה. והוא שרמז השתוקקות החומר אל הצורה בכתוב [בראשית ג, טז] 'ואל אישך תשוקתך'. ובדברי חכמים יודעי החכמה [יבמות קיג.] 'יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא', וכל זה כי השתוקקות החומר לקבלת הצורה להתעצם בו" [הובא בחלקו למעלה פי"ט הערה 89]. הרי כאשר אדם משתוקק לדבר, הרי ההשתוקקות גופא מכשירתו לקבלת הדבר [ראה נצח ישראל פכ"ג הערה 119].

(44) אודות שהמלך הוא "ראש", כן נאמר [במדבר יד, ד] "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ופירש רש"י [שם] "ניתנה ראש כתרגומו, נמני רישא, נשים עלינו מלך". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקט.] כתב: "המלכות, שהוא הראש". ושם בבאר השביעי [שפד:] כתב: "כי הנשיא או המלך, אשר הם על העם, נקראים 'ראש', שהם כמו ראש האדם". ובדרשת שבת הגדול [רט:] כתב: "המלך נחשב כמו ראש". ואמרו חכמים [שבת סא.] "הרוצה לסוך כל גופו, סך ראש תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו". ובנצח ישראל פל"ז [תרפה:] כתב כן במיוחד ובמסוים על מלכות יהודה, וכלשונו: "כי מלכות יהודה נגד הראש, וכדכתיב [שופטים א, ב] 'יהודה יעלה בראש'". ובנתיב התשובה פ"ד [עב:] כתב: "דוד... היה המלך הראשון שהיה משבט יהודה, והוא ראוי שיהיה ראש וראשון לישראל".

(45) לפנינו במדרש [וכך הובא למעלה] אמרו "תעמידני עם הנץ החמה" [ראה למעלה ציון 27].

(46) ודבר שהוא מצד עצמו קודם לדבר שהוא מצד מעלתו. דוגמה לדבר; בגו"א שמות פי"ח אות ד [ט.] כתב: "אין דרך להקדים שם שנקרא על מעשיו לשם העצם, דשם העצם קודם לשאר שמות". וכן כתב בגו"א דברים פי"ד אות ח [רמא:]. ובתפארת ישראל פל"ו [תקכח.] ביאר שאחר שנאמר [שמות כ, יג] "לא תרצח", נאמר [שם] "לא תנאף", וז"ל: "ואחר כך 'לא תנאף', ואין החטא הזה במדרגת עצם העלול, אבל הוא חוטא בדבר שהוא השלמת האדם, שהוא העלול... שדבור 'לא תרצח' הוא מאבד עצם האדם... [ואילו] 'לא תנאף' מאבד דבר שהוא השלמת האדם... ומעתה ראוי שיהיה 'לא תנאף' אחר 'לא תרצח', כי העובר על 'לא תרצח' הוא חוטא בעצם האדם ומעלתו, הוא צלם אלקים. והחוטא בדבור 'לא תנאף' הוא חוטא במדרגת דבר שהוא השלמת האדם". ולהלן ר"פ סח ביאר ששירת ישראל קדמה לשירת המלאכים, שישראל הם עלולים בעצם, לעומת המלאכים שנבראו לשמש אחרים. ובבאר הגולה באר הרביעי [שפג:] כתב: "דבר שבעצם הוא קודם למה שבמקרה".

(47) מעמיד כאן את מעלת יהודה לעומת מעלת בנימין; מעלת יהודה היא שהולך בראש [מלך], ומעלת בנימין היא שהוא אחרון השבטים [מלכות]. וצרף לכאן דברי הגמרא [מגילה יב:] בביאור הפסוק [אסתר ב, ה] "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וגו' איש ימיני", שאמרו "אביו מבנימין ואמו מיהודה... משפחות מתגרות זו בזו; משפחת יהודה אומרת, אנא גרים דמתיליד מרדכי... ומשפחת בנימין אמרה, מינאי קאתי". ובאור חדש פ"ב [תקב.] הביא דברים אלו, וכתב לבאר בזה"ל: "ופירוש זה, כי הגאולה הזאת מן המן הרע, היו בישראל שני דברים; האחד, שלא היה השונא שולט בהם. השני, שישלטו הם בשונא שלהם. והשבטים יש שהוא מיוחד ומוכן לדבר אחד, ויש שהוא מוכן לדבר אחר. ויהודה מוכן הוא להיות גובר על האויב, כדכתיב [בראשית מט, ח] 'ידך בעורף אויביך'. וכתיב [שופטים א, ב] 'יהודה יעלה בראש'. אם כן יהודה מוכן בזה יותר להתגבר על השונא. והשבט הזה בין שאר השבטים דומה כמו הראש בשאר האיברים, והראש הוא עליון. ולדבר זה יהודה מוכן להתעלות ולהתגבר על השונא. ושבט בנימין מוכן הוא אל הקיום, שלא ישלטו שונאיו בו. ודבר זה כי בנימין הוא הקטון שבשבטים, הקטון יש לו קיום ביותר. ודבר זה תדע להבין כי אין לך קטון ביסודות העולם כמו הארץ, שהוא יסוד הקטון, ונאמר [קהלת א, ד] 'והארץ לעולם עומדת', ודבר זה נתבאר בכמה מקומות. וכמו שהראש מוכן להתגדל על הכל, כן הלב, בו החיות, שהוא קיום האדם. ולפיכך אלו ב' שבטים היו דומים לראש ולב האדם". וברי הוא שדבריו באור חדש עולים לגמרי בקנה אחד עם דבריו כאן, שיהודה הוא המלך והראש, ובנימין הוא המקבל ובעל הקיום. והרי לשון חכמים הוא [סנהדרין יד.] "לעולם הוי קבל וקיים", ופירש רש"י [סנהדרין צב.] "הוי קבל - הוי עניו ותחיה, קבל לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל". הרי שהמקבל הוא הקיים [ראה בדר"ח פ"א הערה 1223].

(48) שסובר שהשבטים סירבו לרדת לים, ורק נחשון בן עמינדב [משבט יהודה] קפץ לים [הובא במדרש למעלה (לאחר ציון 30)].

(49) דע, שעד כה לא הזכיר פסוק זה. אמנם רש"י [תהלים שם] כתב: "נדרש באגדה מקרא זה 'היתה יהודה לקדשו', שקפץ נחשון לתוך הים, ואמר אני ארד תחלה, וזהו שאמר 'היתה יהודה לקדשו'". ומעין כן הוא במכילתא [שמות יד, כב], וילקו"ש ח"ב רמז תשצט. וראה למעלה הערה 24.

(50) פירוש - בשם "יהודה" נמצאות ארבע אותיות שם הויה. ואמרו חכמים [סוטה לו:] "יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא ["על הים, כדלקמן" (רש"י שם)] נקרא כולו על שמו של הקב"ה ["שם בן ארבעה אותיות כלול בשמו של יהודה" (רש"י שם)]". ומדבריו כאן משמע שהמצאות שם הויה בשמו של יהודה היא הסבה, ומסובב מכך קידוש השם של יהודה על הים. אך מהגמרא הנ"ל משמע לאידך גיסא; קידוש השם של יהודה על הים הוא הסבה, ומסובבת מכך המצאות שם הויה בשמו של יהודה. שהרי אמרו בגמרא "יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, נקרא כולו על שמו של הקב"ה". וכן מצינו אצל מרדכי, שמחמת שקידש את השם לכך היה נקרא "יהודי" [אסתר, ב, ה], וכפי שכתב באור חדש פ"ב [תצח:]: "ואמר [אסת"ר ו, ב] מפני שהיה [מרדכי] מקדש שם שמים, נקרא בשם 'יהודי' [אסתר ב, ה]. ופירוש זה, לפי שבשם 'יהודה' שם של ד' אותיות משמו הגדול. ומי שמקדש שמו ברבים, ראוי שיהיה בשמו השם המיוחד. וכך אמרינן בסוטה [לו:], יהודה שקידש שמו ברבים, נקרא כולו על שמו. ולכך נקרא מרדכי 'יהודי', על שם שקידש שמו יתברך". ואין להקשות כיצד יתכן שנבאר שקידוש השם הוא הסבה לשם "יהודה", שהרי כשיהודה נולד נקרא "יהודה", ורק מאות שנה לאחר מכן נחשון בן עמינדב לשבט יהודה קידש את השם על הים, והרי הסבה קודמת למסובב [כמבואר למעלה הקדמה שלישית הערה 158, פכ"ב הערה 50, ופל"ט הערות 61, 196]. זה לא קשיא, שנבאר שקריאת השם היא על שם העתיד. וכן כתב הבן יהוידע [סוטה לו:], וז"ל: "יהודה, אמו קראתו בעת הלידה כמנהג העולם... דודאי מן השמים שמו בלבה לקרותו בשם זה". ויש לעיין בזה. ובביאור הנהגה זו, כן כתב בנתיב אהבת השם ר"פ ב [ב, מז.]: "זה שמקדש שמו יתברך נקרא על שמו יתברך לגמרי, כאשר דבק בשמו יתברך לגמרי... כי עיקר השם שבו נודע ומפורסם לכל... ואם מקדש שמו בפרהסיא, נקרא זה קדושת השם לגמרי, כאשר ראוי אל השם, שהרי הוא יתברך נודע ומפורסם לכל על ידי שמו, ולפיכך ראוי שיהיה מקדש שמו ברבים, שכך ענין השם. אבל כאשר אינו מקדש השם בפרהסיא, אין נקרא כולו על שמו יתברך, רק נקרא בדבר מה על שמו, והיינו אות אחת... ודבר זה יש לך להבין איך יהודה ראוי לפי מדריגת מעלתו לקדש שמו בפרהסיא".

(51) נקודה זו מבוארת יותר בח"א לסוטה לו: [ב, עג.], וז"ל: "כי נקרא יהודה על שם 'הפעם אודה [את ה']', וההודאה היא שמודה ומפרסם הדבר לכל, כי זהו ענין ההודאה, שהרי צריך להודות בעשרה [ברכות נד:]. ודברים אלו מסתרי החכמה מאוד. ולכך היה מקדש שם שמים בפרהסיא, ודי בזה למביני מדע. ותמצא יהודה בראש הדגלים [במדבר ב, ג], והרי הראש הוא מפורסם ניכר ונודע לכל".

(52) לשונו בנתיב הענוה ס"פ ו [ב, טו.]: "זכה [יהודה] למלכות מפני שקדש שמו ברבים, ולכך ראוי למלכות. כי בעל שם הוא ראוי למלך בפרט, וכדכתיב [דהי"א יד, יז] 'ויצא שֵׁם דוד בכל הארצות'. ואין לך יותר שהוא בעל שם מן המלך. ולכך מי שהוא מקדש שמו ברבים, ומגדיל שמו יתברך ברבים, ראוי שיתן לו השם יתברך שֵׁם חשיבות בעולם גם כן, ודבר זה מבואר". ובח"א לסוטה לו: [ב, עה:] כתב: "לכך זוכה גם כן למלך כאשר מקדש שמו, כי אין עניין המלך רק שיש לו שֵׁם חשיבות מלכות, ומפני שקדשו שמו זכה למלכות". וכיוצא מן הכלל מצינו שלא נזכר שמו של מלך בלע [בראשית יד, ב], לעומת שאר המלכים שנזכרו בשמם [שם], "מפני שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט, ולא שֵׁם לו על פני חוץ" [לשון הרמב"ן שם (הובא למעלה פ"י הערה 27, ופט"ז הערה 43)]. הרי שעל סתם מלך אומרים "שֵׁם לו על פני חוץ".

(53) בא לבאר טעם שני מדוע המקדש שם ה' זוכה למלכות. ועד כה ביאר שהמקדש שם ה' מגדיל ומפאר את שמו יתברך, ולכך הוא יזכה שגם שמו יהיה חשוב, ויהיה מלך. אך מעתה יבאר שהמקדש שמו יתברך מורה ששמו יתברך קדוש ונבדל מכל הנמצאים, ובזה מורה על מלכותו יתברך, ולכך הוא עצמו יזכה להיות מלך. ולהלן פמ"ו [לאחר ציון 187] הזכיר דבריו כאן, וז"ל: "כבר בארנו למעלה אצל קריעת ים סוף, באמרם 'מי שהמליכני תחלה על הים, הוא יהיה מלך'. ושם מבואר כי הקדושה היא המלכות, עיין שם".

(54) יסוד נפוץ מאוד בספריו, ונביא כאן כמה מהמקומות שכתב כן כלפי הקב"ה. וכגון, למעלה הקדמה שניה [סה.] כתב: "אבל הוא יתברך שקראו רז"ל בשם 'הקדוש ברוך הוא'... שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר 'קדוש ברוך הוא', שענין 'קדוש' נאמר על מי שהוא נבדל". ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 452] כתב: "כי הוא יתברך נאדר בקודש, שהוא נבדל מן הנבראים. וזהו ענין הקדושה בכל מקום, שהוא אינו משתתף עם הנמצאים. שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר, זולת הקדוש ברוך הוא, שלכך נקרא 'הקדוש ברוך הוא' מפני שהוא קדוש מן הנמצאים שהם בעלי חומר או מצורפים אל החומר, ודבר זה נתבאר בספר הזה פעמים הרבה מאוד". ובתפארת ישראל פי"א [קעט.] כתב: "כי מדרגה זאת, שהיא הפשיטות מן החומר לגמרי, אינה כי אם אל השם יתברך, שהוא קדוש נבדל מן החומר לגמרי. ולכך מקדישין את השם יתברך לומר 'קדוש' [ישעיה ו, ג], כלומר שהוא יתברך בלבד נבדל וקדוש מן החומר, וזה ענין הקדושה בכל מקום". ובתפארת ישראל פי"ח [ער:] כתב: "וכן קדושת המשכן למען שידעו הכל קדושתו, אמר [שמות כט, מג] 'ונקדש בכבודי', ואמרו ז"ל [זבחים קטו:] אל תקרי 'בכבודי', אלא 'במכובדי', אלו נדב ואביהו שיעשו חטא ויתקדש הבית על ידם. ולא היה שלהם הבית, שהוא יתברך השוכן בבית הזה נבדל מכל הנמצאים, וזהו קדושת הבית. וזה נראה, כי אף לצדיקים אינו מתאחד עמהם, ואין לו צירוף עמהם, וזהו קדושתו. שאם היה מצורף לנמצאים, אין ספק שיהיה צירוף אל אוהביו מכובדיו. ואם היה מצורף אליהם לא היה עושה דין בהם, כי הדין אשר עושה בצדיק מורה זה כי הוא יתברך נבדל לגמרי, אף מאוהביו" [ראה למעלה פל"ט הערה 15]. ובתפארת ישראל פל"ז [תקנד.] כתב: "כבר זה התבאר פעמים הרבה שאין ענין הקדושה רק שהוא נבדל מן החומר, כי זהו ענין הקדושה". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רפד:] כתב: "כל קדושה הוא נבדל מן החמרי, שלכך מקדישין השם יתברך שהוא נבדל מן הגופנית. ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי". ובנתיב העבודה ר"פ יא [א, קט.] כתב: "מה שנושא אדם עצמו למעלה בשעה שאומרים 'קדוש קדוש קדוש' [שו"ע או"ח סימן קכה סעיף ב, בהגהה], דבר זה מפני כי כל קדושה שהוא יתברך נבדל בקדושתו מן התחתונים, ואין לו יתברך חבור וצרוף אליהם. לכן האדם גם כן כאשר יאמר 'קדוש קדוש קדוש' נבדל קצת מן הארץ, ומתנשא כלפי מעלה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תק.] כתב: "כי כאשר יאמר שהוא 'קדוש', רוצה לומר שהוא נבדל מן הגוף, שזהו ענין הקדושה שהוא נבדל מן הגוף, ומבואר הוא למבינים. וכאשר הוא רוצה להקדיש לו יתברך ולומר שהוא יתברך קדוש נבדל מן הגוף, יש לו להתעלות מן כבידות הגוף. כי איך יהיו מקדישים לו יתברך, והאדם עם הגוף. ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך". ובנתיב הדין פ"א [א, קפו.] כתב: "הוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ולכך נקרא הוא יתברך 'קדוש', שהקדוש הוא נבדל מהכל". ואמרו חכמים [חולין צא:] שישנן שלש כתות של מלאכי השרת; אחת אומרת "קדוש", והשניה אומרת "קדוש קדוש", והשלישית אומרת "קדוש קדוש קדוש". ובח"א שם [ד, קט.] כתב: "ביאור ענין זה, כי המלאכים לפי מדריגתם מקדישים. כי האחת אינו יכול להקדיש רק כי הוא יתברך קדוש מן הגוף. והשנית יכולה להקדיש יותר, שהוא יותר קדוש מן הגוף, שאף אינו כח בגוף, וזהו 'קדוש קדוש'. כי תמצא באדם הגוף חמרי, והשני שהוא כח בגוף. ולפיכך הכת השני מקדישים שהוא קדוש מן הגוף ומן כח הגוף. וכת הג' מקדישים שהוא קדוש גם מן הצירוף אל הגוף. כי האדם יש בו ג' דברים האלו; שהרי יש באדם גוף, ועוד יש בו נפש שהוא כח בגוף, ועוד יש בו השכל, שהוא אינו גוף, אבל הוא מצורף ומקושר עם הגוף, ודבר זה נקרא שיש לו התיחסות אל הגוף. והוא יתברך נבדל מכלם, שהוא בתכלית הקדושה. וזה ג' פעמים 'קדוש קדוש קדוש'" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 118, פי"א הערה 27, פ"ל הערה 20, פ"מ הערה 138, להלן פמ"ד הערה 153, פמ"ה הערה 45, ופמ"ז הערה 454].

(55) בעוד שכאן מבאר שקידוש ה' מורה שהקב"ה נבדל וקדוש, הרי בגו"א ויקרא פכ"ג אות לח [קסט:] ביאר שאף האדם המוסר נפשו על קידוש ה' נעשה קדוש, וכלשונו: "כאשר מוסר עצמו על מנת שאין עושין לו נס נקרא 'קדוש' בעצמו, כמו שיצחק נעקד על גבי המזבח ונתקדש, גם כן זה מתקדש, שהרי כבר מסר עצמו על קדושת שמו... כלל הדבר, שהאדם אשר אין שוקל חיות העולם נגד קדושת שמו יתברך, והוא מוסר עצמו למיתה להסתלק מן העולם על ידי קדושת שמו יתעלה, הוא קדוש, ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מן העולם" [ראה למעלה פט"ז הערה 101, ופכ"ט הערה 11].

(56) לכך המלך נמשח בשמן המשחה [הוריות יא:], וכמו שכתב בנצח ישראל פ"ה [קט.]: "המלך הוא נבדל משאר העם, כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם, ואין צריך לזה ביאור. ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה, שהוא קדוש". ובדר"ח פ"ו מ"ו [קכז:] כתב: "יש אל המלך מעלה אלקית בודאי... ולכך המלכים נמשחים בשמן המשחה. ואם לא היתה במלכות צד קדושה אלקית, לא היה ראוי שיהיו נמשחים המלכים בשמן של קדושה. ודבר זה מורה עליו הכתר, כי הכתר הוא תכשיט של כבוד על הראש, כי המעלה הנבדלת ראויה על הראש, שהוא היותר עליון באדם, ושם הנשמה שהיא נבדלת, ולכך אליו ראוי תכשיט של כבוד. ולכך היו מושחין גם כן את הראש של מלך בשמן של קדושה" [ראה למעלה פי"ח הערה 52]. ובח"א לסנהדרין קה: [ג, רמו:] כתב: "המלכות הוא נבדל גם כן, ולכך היו נמשחים המלכים בשמן המשחה, כמו שהיו נמשחים כלי בית המקדש. ואיך לא יהיה המלכות נבדל, שהרי המלך נבדל מכל העולם". ובח"א לשבועות ט. [ד, יא:] כתב: "כי הכתר נבדל מבעל הכתר... ולכך ראוי הכתר למלך, שהרי המלך הוא נבדל מן הכלל ג"כ... ולכך יש למלך בשביל זה מעלה אלקית, ולכך מושחים המלכים בשמן הקודש. והמעלה האלקית הזאת כמו שאמרנו הוא מה שהמלך מושל על הכלל, והכלל הוא נבדל, כי הגשמי פרטי". וראה להלן פמ"ו הערה 190, ופמ"ז הערה 354. ועוד אודות שהמלך נבדל מן העם, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, למעלה בהקדמה שלישית [קמא:] כתב: "המלך מושל בעם, נבדל מן העם". ובגו"א שמות פי"ז סוף אות יג [שנ.] כתב: "המלך הוא נבדל מן העם אשר מולך עליהם". ובגו"א בראשית פמ"ט אות יב [תיד.] ביאר שיחס המלך לעמו הוא כיחס הרוכב לסוסו. ובדר"ח פ"א מ"א [קלה:] כתב: "אין למלך צירוף וקשור אל אחת מן אלו המעלות, רק מדריגת המלך בפני עצמו, שהרי המלך מיוחד בעצמו, אין לו צירוף וחבור לשום אדם". ושם משנה יג [שנה:] כתב: "כי על ידי כתר מלכות שהוא בראש המלך, הוא נבדל מן העם, כמו שידוע מענין המלך". ושם פ"ד מ"ה [קכב:] כתב: "המלך נבדל מן העם, ואין לו שתוף עם שאר אדם". ובתפארת ישראל פ"מ [תריט:] כתב: "ענין המלך, שהוא נבדל משאר בני אדם, ואינו נכלל עמהם". ובנצח ישראל פי"ב [שטו.] כתב: "כי המלך נבדל מן הכלל, ואם בא אחד לעשות שיתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו, אשר הראוי שיהיה מיוחד ונבדל מן העם". ובבאר הגולה באר החמישי [עא:] כתב: "המלך בודאי אין לו שתוף וחבור עם הכלל, כמו שהוא ענין כל מלך, שהוא נבדל מן העם", ושם העמיד זאת לעומת נביא "שאין לו ענין זה, כי הוא משותף להם, והוא שלימותם". ובאור חדש פ"ו [תתקצד:] כתב: "המלך הוא נבדל מן הכלל לגמרי". ובח"א ב"ק לב: [ג, ו.] כתב: "ונקראת עוד [השבת] 'מלכתא' [שם]... שיש לעולם הזה מצד השבת מעלה נבדלת, כי יום השבת נבדל משאר ימים, כמו המלך שהוא נבדל מן העם... כי יום זה מקבל קדושה אלקית, ואינו כמו ימי החול". ובח"א לסנהדרין קא: [ג, רלה.] כתב: "כי המלך דומה לגמרי אל המצורע, כי המצורע נבדל מן העם, דכתיב אצלו [ויקרא יג, מו] 'מחוץ למחנה מושבו', והוא מסולק מן הכלל, ואינו נכלל בכלל. וכך המלך גם כן הוא מסולק מן הכלל, ואינו בכלל, כמו שבארנו בכמה מקומות כי המלך הוא נבדל מן הכלל. ולפיכך יש לו דמיון אל המצורע, שהוא נבדל מן הכלל. רק שהמלך הוא נבדל מן הכלל למעלה, ואילו המצורע מורה לפחיתות ולגריעותא, סוף סוף שניהם דומים שנבדלים מן הכלל". ובח"א לזבחים קיח. [ד, עב:] ביאר שהנבדל זוכה למלכות. לכך, כמו שהמלך נבדל מהכל, כך הנבדל מהכל הוא מלך [ראה אור חדש פ"ב הערה 438 שנלקטו שם עוד מקומות שכתב כן. וראה למעלה הקדמה ראשונה הערות 82, 83, 131, הקדמה שניה הערה 339, והקדמה שלישית הערה 84].

(57) כך אמרו במדרש [מכילתא שמות יד, כב, וילקו"ש ח"א רמז רלד] שהובא למעלה [לאחר ציון 31] "באותה שעה אמר הקב"ה, מי שהמליכני תחלה על הים, הוא יהיה מלך על ישראל". וראה בסמוך הערה 59.

(58) שבט יהודה.

(59) מבאר כי קידוש השם שעשה שבט יהודה [באמצעות נחשון בן עמינדב] זיכה אותו במלכות. אך במכילתא [שמות יד, כב] שלפנינו איתא "אמר המקום, מי שהמליכני על הים אעשהו מלך על ישראל, וזה היה משה" [הובא למעלה הערה 32]. אמנם התיבות "וזה היה משה" לא הועתקו בילקו"ש [ח"א רמז רלד], שאמרו שם "אמר הקב"ה, מי שהמליכני תחלה על הים אעשנו מלך על ישראל". והמהר"ל למעלה אחז בלשון הילקו"ש, שכתב למעלה [לאחר ציון 31] "באותה שעה אמר הקב"ה, מי שהמליכני תחלה על הים, הוא יהיה מלך על ישראל", ותיבת "תחלה" לא הובאה כלל במכילתא, אלא רק בילקו"ש. וכשם שנקט בתיבת "תחלה" מפאת הילקו"ש, כך השמיט התיבות "וזה היה במשה" מפאת הילקו"ש. ובכת"י [תקיג:] הוסיף לבאר כיצד זכה שבט יהודה להיות נבדל משאר ישראל [נקודה שלא הוסברה בנדפס], וז"ל: "כי במה שקידש שמו יתברך, היה דבק במדה הזאת של קדושה, ולכך זכה להיות נבדל גם כן משאר ישראל. וזה שאמר [תהלים קיד, ב] 'היתה יהודה לקדשו' בלשון נקיבה, כי במה שהיה יהודה מקדש שמו יתברך, וירד לים תחלה, היה דבק יהודה בו יתברך כאשה המתקדשת לבעלה. ונעשה יהודה כל כך קדוש, כי המחובר לקדוש קדוש כמוהו [ב"ק צב:]. ולכך אמר לשון נקיבה, לומר שהוא מקבל הקדושה ממנו יתברך. וכן תמצא בקדושה תמיד [שמות לא, יג] 'כי אני ה' מקדישכם'. ולכך נאמר 'היתה יהודה לקדשו' בלשון נקיבה". וכן להלן פס"ב כתב: "ואמר לשון נקבה 'היתה יהודה', כי רצה לומר שהיתה יהודה לשמו יתברך כאשה שהיא מקודשת לבעלה, כך היתה יהודה מקודשת לשמו... לכך כתב 'היתה יהודה לקדשו', שקדושתו של יהודה שמקבל הקדושה מן השם יתברך כמו הנקיבה שמקבלת הקדושה מן הבעל, כן יהודה מקבל הקדושה".

(60) מכילתא שמות יד, כח, וילקו"ש ח"א רמז רלח.

(61) לשון המכילתא [שם] והילקו"ש [שם]: "'מימינם' בזכות התורה שעתידין לקבל, שנאמר [דברים לג, ב] 'מימינו אש דת למו'". ואמרו חכמים [ברכות ו.] "מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר [ישעיה סב, ח] 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו', 'בימינו' זו תורה, שנאמר [דברים לג, ב] 'מימינו אש דת למו'". ועוד אמרו [ברכות סב.] "מפני מה אין מקנחין בימין, אלא בשמאל. אמר רבא, מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר 'מימינו אש דת למו'". ורש"י [ביצה כה:] כתב: "מימינו אש דת למו - מימינו נתן להם התורה".

(62) לשונו למעלה פ"מ [לאחר ציון 116]: "הכל מודים שקריעת ים סוף לא היה רק בשביל שהמעלה האלקית היתה פועלת בים, שיש לים טבע החומר בלבד, ונדחה החומר מפני המעלה הקדושה האלקית", ושם בהערה 117 נלקטו מקומות רבים שיסוד זה הוזכר בפרק מ. וראה למעלה הערות 6, 16, ולהלן הערה 90.

(63) לשונו למעלה ס"פ מא [לאחר ציון 146]: "כי כל ענין קריעת ים סוף מה שקנו ישראל המדריגה האלקית הנבדלת מן החמרי, ולפיכך היו מבקעים הים, שהים הוא חמרי, כמו שהתבאר". ומה שכתב ש"היו נדחים המים ועומדים זקופים" הוא להדגיש שהמים קבלו צורה, ועמדו זקופים, לעומת טבע המים הנעדרי צורה, אלא ניגרים ארצה. ולמעלה פי"ד [י] כתב: "וידוע לכל משכיל כי הצורה דבר מקוים, ובמים אין קיום באשר הם נגרים ארצה. ומפני מיעוט צורתם לא נאמר במים בריאה ויצירה בפרשת בראשית, וזה ראיה על מיעוט היצירה בהם". וראה למעלה פי"ד הערה 49 שהובאו מקבילות נוספות ליסוד זה. ואף המקרא עצמו מדגיש כן, שנאמר [תהלים עח, יג] "בקע ים ויעבירם ויצב מים כמו נד", ופירש רש"י [שם] "כמו נד - תל גבוה". והרד"ק [שם] כתב: "ויצב מים כמו נד - כמו שכתוב [שמות טו, ח] 'נצבו כמו נד נוזלים', [שם יד, כט] 'והמים להם חומה'". והרבותא בפסוק בתהלים היא, ששגרת המחשבה תופסת שעמידת המים כנד נעשתה רק כאמצעי לתכלית, והיא שישראל יוכלו לעבור את הים. אך פסוק זה בתהלים "בקע ים ויעבירם ויצב מים כמו נד" מפקיע ממחשבה זו, שהפסוק הזכיר עמידת המים ["ויצב מים כמו נד"] לאחר שהזכיר הצלת ישראל ["בקע ים ויעבירם"]. ואם עמידת המים היתה רק אמצעי להצלת ישראל, אזי לא היה מזכיר את האמצעי לאחר שכבר הזכיר את התכלית.

(64) מצינו בספריו שני הסברים בביאור שהתורה ניתנה ביד ימין; יד ימין מורה על ההתעלות למעלה, וכן יד ימין מורה על כח ההתפשטות להגיע לאחר. (א) כהסברו הראשון כתב בנתיב התורה פ"ו [רעא.] בביאור מאמר חכמים [שבת סג.] "שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה ["שואלין ומשיבין, ולא לקפח, אלא להתחדד" (רש"י שם)]... אם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר [תהלים מה, ה] 'ותורך נוראות ימינך'", וז"ל: "ואמר שזוכה לתורה שנתנה בימין. פירוש, כי התורה נתנה בימין של הקב"ה, שהתורה היא מתעלה על העולם לגמרי, לכך נתנה תורה בימין, כי הימין הוא מתרומם למעלה למעלה, וכדכתיב [תהלים קיח, טז] 'ימין ה' רוממה'... הם זוכים לתורה שהיא מתעלה על כל". וכן בנצח ישראל ס"פ י [רסט.] כתב כהסבר זה, וז"ל: "אמרו במדרש [ויק"ר ד, א] שני דברים הם ביד ימינו של הקב"ה, התורה וגמילות חסדים. תורה, דכתיב [דברים לג, ב] 'מימינו אש דת למו'. גמילות חסדים, דכתיב [תהלים מח, יא] 'צדק מלאה ימינך'. וכל ענין זה לגלות על אלו ב' דברים, כי על ידם האדם מתעלה למעלה. ולכך הם בימינו, כי היד הימנית יש בה התעלות, כמו שבארנו לפני זה, דכתיב [תהלים קיח, טז] 'ימין ה' רוממה', והאדם מתעלה על ידי שני דברים אלו שהם ביד הימין". (ב) כהסברו השני כתב בנתיב התורה פט"ז [תרנג:] שהביא גם שם את המדרש הנ"ל [שהתורה וגמ"ח הן בימין הקב"ה], וז"ל: "כי יד הימין הוא להגיע בו לאחר, כי היד הימנית לקלות תנועתה היא מתפשטת, עד שהיא מגיע לאחר. והיד השמאלי אין לה קלות התנועה, לכן היא עומדת לקבלה, שמקבל בידו ואינה עומדת להתפשט לאחר. לכך התורה, שהיא נתנה מלמעלה אל האדם, היא בימינו, שהימין הוא שמתפשט לאחר" [ראה למעלה פל"ט הערה 80, ולהלן פמ"ה הערות 130, 133].

(65) אודות שהתפילין הם בשמאל, כך אמרו חכמים [שבת סא.] "כתפילין כך מנעלין; מה תפילין בשמאל, אף מנעלין בשמאל". ופירש רש"י [שם] "תפילין בשמאל - כדילפינן במנחות [לז.] מ'על ידכה' [שמות יג, טז], מלא, יד כהה, דהיינו שמאל, שהיא כהה לענין תשמיש". ולפי זה איירי בתפילין של יד המונחים על שמאלו של אדם. אמנם רש"י [נזיר ג:] כתב שאיירי גם בשמאלו של הקב"ה, וכלשונו: "מדכתיב [ישעיה סב, ח] '[נשבע ה' ב]ימינו', וכתיב [שם] 'ובזרוע עוזו', אלמא ד'זרועו' היינו שמאלו. והכי נמי אמרינן בפרק קמא דמסכת ברכות [ו.] מנין שהקב"ה מניח תפילין, דכתיב 'ובזרוע עוזו', ואין 'עוזו' אלא תפילין כו', ותפילין בשמאל קיימי". ולמעלה פל"ט [מציון 81 ואילך] ביאר הטעם מדוע תש"י הם בשמאל של אדם, ושם בהערה 86 הובא טעם נוסף שכתב בח"א לשבת סא. [א, לז.]. אך לא מצאתי שביאר בספריו מדוע תפילין של הקב"ה הם בשמאלו. ויש להבין, הרי תפילין של ראש אינם בשמאל, אלא "על מקום מחולק בין ימין לשמאל" [לשונו למעלה פל"ט לפני ציון 112]. ובח"א לגיטין נח. [ב, קיט:] כתב: "כי התפילין של ראש בין העינים, ושייך שם ימין ושמאל ואמצע, כאשר התפילין הם באמצע בין העינים, וכל אמצע אי אפשר בפחות משלשה" [הובא למעלה פל"ט הערה 112]. ומדוע המדרש מתייחס לתפילין של יד יותר מאשר לתפילין של ראש. ויש לומר, שהואיל ותש"ר אינם בשמאל, ותש"י הם בשמאל, לכך עמידת המים מצד שמאל ["ומשמאלם"] יכולה להתלות רק בתש"י ולא בתש"ר, כי רק תש"י הם מונחים על יד שמאל. ויש להעיר, שאמרו חכמים [ברכות ו.] "מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר [ישעיה סב, ח] 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו'; 'בימינו' זו תורה, שנאמר [דברים לג, ב] 'מימינו אש דת למו'. 'ובזרוע עוזו' אלו תפילין, שנאמר [תהלים כט, יא] 'ה' עוז לעמו יתן'. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב [דברים כח, י] 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש... וכולהו כתיבי באדרעיה". וקשה, שפתח בתפילין של יד ["ובזרוע עוזו"], וסיים בתפילין של ראש ["אלו תפילין שבראש"], וסיים שוב בתפילין של יד ["וכולהו כתיבי באדרעיה"]. וכיצד ניתן להוכיח מהעוז של תש"ר, שגם "ובזרוע עוזו" איירי בתפילין, הרי "בזרוע" בהכרח הוא תש"י. זאת ועוד, שלמעלה ר"פ לט [לאחר ציון 10] כתב: "ומה שאמר רבי אליעזר 'אלו תפילין שבראש', כי תפילין על הזרוע, שישראל דבקים בהקב"ה, ולפיכך כתיב בהם [דברים ו, ח] 'וקשרתם'. וזה החילוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש; כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה, ומזה הצד אין יראה, כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש, ששם אין קשור, רק שהשם יתברך נקרא עליהם... ובזה הצד יש יראה, שראוי להיות ירא מן אלקי ישראל, אשר לו הגבורה". ואם יש יראה רק בתש"ר, ולא בתש"י, כיצד הגמרא [ברכות ו.] הוכיחה מהעוז של תש"ר ל"ובזרוע עוזו" של תש"י. ויל"ע בזה. אמנם המהרש"א שם [ברכות ו.] כתב: "ומסיק דכולן כתיבי באדרעיה... ואפשר לומר משום דהא דמייתי מנין שתפילין קרוין 'עוז', מדכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי וגו'', דמיירי בתפילין של ראש... דכולה מלתא בשל ראש איירי קאמר. ומסיק 'דכולן כתיבי גם באדרעיה', כדקאמר מעיקרא 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו', ודו"ק" [ראה להלן פמ"ד הערה 87].

(66) הנה לא ביאר את דברי המאן דאמר הסובר "'מימינם' זו מזוזה". אך בכת"י [תקיג:] התייחס גם לזה, וז"ל: "וכן המזוזה גם כן מצד הימין הפתח". ורש"י [שבת כב.] כתב "מזוזה - קיימא לן דבימין, דכתיב [דברים ו, ט] 'ביתך', דרך ביאתך, וכי עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא [יומא יא:]". ובפרי צדיק לחנוכה אות יב כתב: "נחשב המזוזה שהשם יתברך עומד על ימינו לשמרו, כמו שנאמר [תהלים קכא, ה] 'ה' שומרך וגו' על יד ימינך'. וכמו שאמרו ז"ל [ע"ז יא. (לגבי שמירת המזוזה)] הקב"ה עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ, שנאמר [תהלים קכא, ח] 'ה' ישמור צאתך ובואך וגו''".

(67) בכת"י [תקיג:] הוסיף כאן: "כלל הדבר, כי יש לישראל התחברות אל הקדושה מצד הימין ומצד השמאל, וזה היה פועל בים".

(68) לשון הילקו"ש ח"א רמז רלו: "אמר רבי יונתן, התנה הקב"ה תנאים עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב [שמות יד, כז] 'וישב הים לפנות בקר לאיתנו', לתנאו שהתנה הקב"ה עמו". וכן המשך דבריו שאובים מהילקו"ש [רמז רלו, רלז].

(69) בילקו"ש אמרו כאן "הדא הוא דכתיב [ישעיה מה, יב] 'ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי'".

(70) בילקו"ש אמרו כאן "צויתי את השמים ואת הארץ שישתקקו לפני משה, שנאמר [דברים לב, א] 'האזינו השמים'".

(71) "שנאמר [יהושע י, יב] 'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון'" [המשך הילקו"ש שם].

(72) "שנאמר [יחזקאל א, א] 'נפתחו השמים ואראה מראות אלקים'" [ילקו"ש ח"ב רמז כא].

(73) "שנאמר [יונה ב, יא] 'ויאמר ה' לדג ויקא את יונה'" [המשך הילקו"ש ח"א רמז רלז]

(74) למעלה הקדמה שניה, שהביא שם את קושיות הרלב"ג על המדרש הזה, וכלשונו [סב.]: "אם יהיה המופתים מתחדשים מרצונו הקדום, כמו שידמו קצת מדברי רבותינו ז"ל במה שאמרו בענין הנפלאות [ב"ר ה, ה] תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית. ובמה שאמרו [אבות פ"ה מ"ו] שנבראו בין השמשות, רצה לומר שנבראו אחר הוית העולם, קודם שיכנס שבת. הנה התחייבו בזה בטולים, שאם היה הענין כך, לא היה צריך חידוש המופת [לנביא], אבל היה מתחדש בעת ההיא בזולת נביא, וזה חולק על המפורסם. ועוד... שנאמר שחייב שיהיה נמצא הדבר אשר בעבורו נתחדש המופת. והמשל בזה קריעת ים סוף; אם ידע השם יתברך בבריאת עולם חייב שיהיה דבר זה, וחייב שירדפו מצרים אחר ישראל [וזה מבטל בחירתם החופשית]. עד כאן הם דבריו בקיצור". ובהמשך ההקדמה [פא:] כתב ליישב זאת בזה"ל: "אף אם תאמר שהיה מסודר ממנו ברצונו הקדום, אין מביא דבר זה חיוב כלל כמו שחשב. כי מה שאמרו ז"ל תנאי התנה עם מעשה בראשית עם הים שיבקע, וכן בשאר הנסים, היינו שכך היה ראוי מצד סדר ההויה שיהיה בסוף, ואין זה רק סדר שהוא ראוי שיהיה. ומכל מקום אפשר לשנות הסדר על ידי המקבל, שהוא מהפך על ידי רחמים הרע לטוב, והטוב לרע על ידי חטא. ואילו עשו המצרים תשובה, היו גוברים על הסדר המסודר. ולפיכך אין זה דבר קשיא, שהמסודר יכול להשתנות על ידי תשובה ורחמים. ואין לומר בזה שנשתנה דעתו ורצונו יתברך, שזהו מדת השם מעולם, כי כל רחמים מבטלים הגזירה. והדבר המסודר מאתו יתברך מצד הבריאה, והמסודר מאתו על ידי רחמים, שני דברים הם, זה מצד הסדור, וזה מצד הרחמים, ולרחמים יש סדר מיוחד". אך נראה יותר שכוונתו לנקודה יותר עיקרית הקשורה למאמר זה, וכמו שכתב למעלה בהקדמה שניה [פד.], וז"ל: "עוד הקשה [הרלב"ג], אחר שהוא יתברך מסדר הסדר של הנמצאים, לא יתכן שהוא יתברך משנה סדרים, כי כאשר יחדש האות, כמו עמידת השמש [יהושע י, יג], והוא ביטול ושנוי סדר לנמצאים, ולא יתכן שיבא שינוי סדר מן המסדר. הלא על קושיא זאת השיבו רבותינו ז"ל, שאמרו 'תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו''. וכוונתם בזה שהוקשה להם אחר שכל הנמצאים נמצאים מסודרים מאתו יתברך, אין יתכן בהם שנוי, כי מעשיו וסדרו ראוי שיהיה קיים לעד, לא משתנה. ועוד, כי כולם נבראים בשמו יתברך, ומאחר שכלם נבראו בשמו יתברך, אשר הוא נצחי קיים לעד, כמו ששמו קיים נצחי כך ראוים מעשה בראשית התלוים בשמו להיות נצחיים, 'כי ביה ה' צור עולמים' [ישעיה כו, ד]. ועל זה אמרו כי כאשר נבראו, היה מסודר ממנו הנס שיהיה בנבראים, כאשר מסודר ממנו מעשה הטבע. וסדור הזה, כי במעשה בראשית לא החליט הטבע לגמרי, אבל סדר גם כן לנסים שלא כטבע, בדבר שבסוף יהיה נעשה הנס. וכמו שבשמו נברא מעשה בראשית, כך בשמו גם כן סדר שיוכל הטבע להשתנות ולהיות הויית הנס, והכל נברא בשמו. נמצא כאשר היה הנס לא היה בטול לסדר הנמצאים שנמצאים מאתו יתברך ויתעלה שמו. והדבר התבאר למעלה כי הנסים הם מסודרים מאתו יתברך גם כן, ואין הנסים שנוי הסדר, ולכך היה לנסים בתחילת הבריאה סדר כמו שהיה סדר לטבע. וזה עיקר הפירוש מה שאמרו 'תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית', לומר שיש לנסים סדר מסודר גם כן". וכן בכת"י [תקיד:] הזכיר בקיצור רק את הנקודה האחרונה הזאת, וז"ל: "ביאור דבר זה, כי הקב"ה כאשר ברא אותם, התנה עמהם כל הדברים האלו. ואם לא התנה עמהם, אלא ברא אותם כך, הנה מפני שבריאת העולם הוא סדר המושכל שלו יתברך, ובשמו ברא הכל, וכשם ששמו לא ישתנה, כך סדרן לא ישתנה כלל. ולכך תנאי התנה עמהם בששת ימי בראשית, והשתא היה סדר המושכל שלו יתברך שישתנו לצורך כאשר ירצה. וכאשר נבראו בשמו יתברך, על אופן תנאי זה נבראו. אבל אם לא התנה עמהם, היה סדר שלו מה שסדר הטבע היה קיים, ולא היה משתנה כלל. ואפילו אם תאמר שהיה נותן אחר כך רצונו יתברך שישתנו לצורך הנס, מכל מקום היה סדר הטבע שכבר נברא קיים, כי לא יתכן כלל שיהיה מעשה ה' לבטלה, כי הכל נברא בשמו יתברך, וכשם ששמו קיים, כך הבריאה קיימת. וכאשר תנאי התנה עמהם, לא קשיא מידי, כמו שנתבאר".

(75) כמו שנאמר קודם לכן [שמות יד, ד] "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו'". וכן שוב נאמר [שם פסוקים יז-יח] "ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו". לכך כאשר לבסוף אכן נעשה הכבוד הזה, יתמה מדוע רק נאמר [שם פסוק כח] "וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה וגו'", ולא נזכר פרעה. אך קשה, שהשמטת פרעה כבר נעשתה שני פסוקים קודם לכן בדברי ה', שנאמר [שם פסוק כו] "ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו". ומדוע חז"ל עמדו על השמטה זו רק בפסוק המאוחר יותר [פסוק כח], ולא בפסוק המוקדם יותר [פסוק כו]. זאת ועוד, דלאחר שפרעה הושמט מדברי ה' [פסוק כו], בהכרח שיושמט בקיום דברי ה' [פסוק כח], כי לא יתכן שהקיום יהיה יותר מהציווי לקיום. נמצא שהשמטת פרעה בקיום היא תולדה מהשמטתו בדברי ה' [פסוק כו], ועם כל זה חז"ל עמדו על כך רק בקיום דברי ה' [פסוק כח], ולא בדברי ה' עצמם. ויל"ע בזה.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה