אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק מא

פרק מ

(1) פירוש - בפרק זה יביא ראיה לנקודתו העיקרית שבפרק הקודם שהנבדל גובר על המונע החמרי, ולכך מעלת ישראל הנבדלת קרעה את הים. ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 261] כתב: "על דעת הכל היה בישראל מעלה אלקית נבדלת, ובאותה מעלה נקרע הים. שהים הוא טבעי, ולא יוכל לעמוד מפני הקדושה", ושם הערה 263. ובדבריו כאן רומז לפסוק [ישעיה מג, ט] "יתנו עדיהם ויצדקו". וראה להלן הערות 134, 148, 151, ופמ"ב הערה 90.

(2) הגמרא [חולין ז.] אמרה כן בנוגע לכך שרבי מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן ולא עישר. והגמרא רצתה להסיק מכך שבית שאן אינה מארץ ישראל. ושאלה הגמרא "ודלמא לאו אדעתיה", ופירש רש"י [שם] "שכח רבי מאיר ולא עישרו, ולעולם סבירא ליה דבעי מעשר". ועל כך השיבה הגמרא "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן ["שתאכל בהמה דבר האסור לה" (רש"י חולין ה:)], צדיקים עצמן לא כל שכן". ועל כך שאלה הגמרא "מאי בהמתן של צדיקים", והשיבה הגמרא עם הסיפור של חמורו של פנחס בן יאיר, וכמו שמביא והולך.

(3) "גינאי - שם הנהר" [רש"י שם].

(4) "רצון קוני - כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך" [רש"י שם].

(5) "שמא לא יתנו לך בפדיון" [רש"י שם].

(6) פירוש - היה שם אדם נוסף שהיה נושא חטים לצורך עשיית מצות לפסח, והיה צריך אף הוא לעבור את הנהר.

(7) רבי פנחס בן יאיר לנהר גינאי.

(8) "דבמצוה עסיק - דכתיב [שמות יב, יז] 'ושמרתם את המצות', דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה" [רש"י שם].

(9) לפנינו בגמרא ובעין יעקב אמרו "חלק ליה" [כמו שאמרו בחלוק הקודם].

(10) פירוש - היה שם עוד סוחר ערבי שנתחבר עמם בדרך.

(11) רבי פנחס בן יאיר לנהר גינאי.

(12) "בתמיה. לבני לויה - לבני חבורה, שמניחו והולך" [רש"י שם]. פירוש, רבי פנחס בן יאיר אמר לנהר גינאי שיחלוק מימיו גם לגוי שהצטרף אליו, כדי שאותו גוי לא יתמה על רבי פנחס בן יאיר שהניחו בגפו והלך לו.

(13) פירוש - רב יוסף אמר על מעשה זה, כמה גדול כחו של רבי פנחס בן יאיר יותר ממשה רבינו וששים רבוא, שבעבורם ים סוף נחלק רק פעם אחת, ואילו בעבור רבי פנחס בן יאיר הנהר נחלק שלש פעמים.

(14) פירוש - הגמרא מקשה שמא גם אצל רבי פנחס בן יאיר הנהר נחלק רק פעם אחת, ומה שרבי פנחס בן יאיר דיבר שלש פעמים לנהר, זהו משום ש"מתיירא היה שלא יחזרו המים וישטפו השנים, והיה מדבר עליהם שימתין להם הנהר" [רש"י שם].

(15) "שנחלק להן ים סוף" [רש"י שם].

(16) פירוש - לאחר מעשה זה רבי פנחס בן יאיר התאכסן במלון אחד.

(17) פירוש - אנשי האכסניה הטילו שעורים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר.

(18) פירוש - אנשי האכסניה חשבו שהחמור נמנע מלאכול את השעורים מפני הפסולת המעורבת בהם, ולכך ניפו בנפה את השעורים כדי לנקותם.

(19) בגמרא ובעין יעקב שלפנינו הוסיפו כאן "נקרינהו, לא אכל". ופירושו שניקו בידים את השעורים מן האבנים והפסולת [רש"י שם], ועדיין החמור לא אכל את השעורים.

(20) פירוש - רבי פנחס בן יאיר שאל את אנשי האכסניה [תפארת יעקב שם], שמא השעורים אינן מעושרות, ולכך אין חמורו אוכל מהם.

(21) "כמו שהוא בכל דברי חכמים" [הוספה בכת"י (תקכז:)]. ופירושו, בכל מאמרי חז"ל יש נגלה ונסתר, וכמו שכתב בבאר הגולה באר החמישי [י.], וז"ל: "ויותר במעלה דברי חכמים, כי חכמי האומות כאשר דברו דבריהם בדרך חידה ומשל, לא היה לדבריהם שום פירוש ותועלת נגלה למי שאינו מבין דברי חידותם. אך דברי חכמים נמשכים לדברי תורה ולדברי נביאים, שיש להם נגלה ונסתר, והמה נמשלים אל 'תפוחי זהב במשכיות כסף' [משלי כה, יא], שהפנימי נמשל לזהב, והנגלה לכסף, ושניהם יקרים. כך דברי חכמים, שיש להם נגלה ונסתר, שהנסתר הוא יקר בחכמה, והנגלה הוא נחמד וטוב למראה". ובתפארת ישראל פמ"ו [תשיט.] כתב: "התורה יש בה נגלה ונסתר, וכנגד זה מעלת התורה מעלתה בנגלה ובנסתר. וזה כי קונה האדם העולם הזה, מה שהוא בנגלה עתה. וקונה העולם הבא, שהוא בנסתר ואינו נראה" [הובא למעלה פ"י הערה 70]. אך מ"מ המיוחד במאמר הזה [של רבי פנחס בן יאיר] הוא שאף החלק הנגלה של המאמר מורה על סתרי חכמה הנמצאים בו, ואי אפשר להסתפק רק בהבנת הנגלה. ובכת"י [תקלו:] ביאר מדוע אין להבין המאמר רק כפשוטו, וז"ל: "ואין ספק שלא יתכן המאמר כפי אשר הבינו הבריות, שיהיה מטריח האדם בוראו כמו זה, וכי לא היה ספינה בעולם שיהיה מעביר אותו. לכך יש לדעת כי הדברים האלו אשר רמזו חכמים בחכמתם, דבר ברור כי רבי פנחס בן יאיר היה מבקע ומחלק את הנהר וכו'".

(22) פירוש - כל בני אדם נחשבים לאדם אחד, ולכך בני אדם מסויימים מקבילים לחלקי האדם הפרטי. ולמעלה פכ"ט [תקה:] כתב: "האדם הכללי הוא כלל בני אדם, שהם כאיש אחד". ולהלן [לאחר ציון 50] כתב: "לכך בעולם הכללי, שהוא על דמות וצורת האדם הפרטי". ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 364] כתב: "כלל ישראל הם דומים לאיש אחד פרטי, כמו שהתבאר כמה פעמים". ובתיקוני זהר, תיקון כא [נ:] איתא "כגוונא דאית בישראל, דאינון רישין, רישי עמא. ומנהון עיינין, הדא הוא דכתיב [במדבר טו, כד] 'והיה אם מעיני העדה'. ואית מנהון לבא, דאינון לקבל שבעין סנהדרין, ומשה ואהרן על גבייהו... אבל אחרנין דאינון כשאר אברין". ועוד דרשו חכמים [נדרים לב:] את הפסוק [קהלת ט, יד] "ואנשים בה מעט" - "אלו אברים". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בבאר הגולה באר השביעי [שפד.] כתב: "הנה כל בני אדם נחשב כמו אדם אחד פרטי. ויש אנשים שהם מתיחסים ביחוס האבר הראשיי אל האדם, וכן שאר האברים, לפי מדריגת ומעלת כל אחד ואחד, מתיחס כפי מה שראוי. וזה כי הנשיא או המלך, אשר הם על העם, נקראים 'ראש', שהם כמו ראש האדם. והחכמים שבהם מנהיגים העם בחכמתם ובתורתם, כמו הסנהדרין והדיינים, נקראים 'עיני העם', וכדכתיב [במדבר טו, כד] 'אם מעיני העדה נעשתה לשגגה', ודרשו ז"ל [שיהש"ר א, טו] 'עיני העדה' אלו סנהדרין, שהם עיני העדה. שהם כמו העינים מנהיגים את האדם, ואחרי העינים האדם הולך. וכן הסנהדרין הם מנהיגים את העם, והעם הולכים אחריהם. ומזה הטעם נקראו ג"כ החכמים המלמדים לעם חכמה 'לב העם' [פתיחתא דאיכ"ר אות טז], כמו שיקראו 'עיני העדה' אותם אשר מנהיגים העם. ודבר זה הוסכם הוא מהחכמים, כי בני אדם בכלל דומה לאדם פרטי, ודברו מזה הרבה, והאריכו בדברים אלו. והוא באמת דעת חכמים ז"ל במדרשיהם, ואין כאן מקומו. מ"מ נלמד כי מדריגת האנשים מתיחסים אל האברים... כי בני אדם נחשבים כמו אדם אחד פרטי". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשלט:] כתב: "ידוע כי אדם הראשון יצאו ממנו כל המין מבני אדם. ומפני כך כלל המין שיצא מן אדם הראשון דומה אליו לגמרי, כי התולדה ראוי שיהיה דומה למוליד, עד כי כל המין נחשב כמו אדם אחד. ודבר זה ידוע, כי כלל מין האדם נחשב כמו אדם אחד... כמו שנמצאו אברים חשובים באדם, כך נמצאו במין האדם בני אדם חשובים". וכן הוא שם בפנ"ז [תתק:]. ובנתיב התורה פ"ט [שצו:] כתב: "כלל בני אדם הם על צורת אדם פרטי, כי התלמיד חכם שבהם הוא כמו השכל שבאדם, ושאר בני אדם הם כמו האדם עצמו" [ראה להלן הערה 50]. ובח"א לקידושין ע: [ב, קמט.] כתב: "כי ישראל נמשלו כאילו היה איש אחד, וכמו שיש לאדם אברים מתחלפים... כך יש באומה ישראל מדריגות מתחלפות; המלך שבהם דומה ללב, שהוא מלך האיברים. העינים הם סנהדרין... והכהנים הם כנגד המוח עם המצח, אשר שם הנשמה הטהורה". ובח"א לב"ק צב. [ג, יג:] כתב: "בכלל המין של בני אדם, שכל המין נחשב כמו דבר אחד". ואמרו חכמים [שמו"ר מ, ג] שצדיקי העולם הם כנגד חלקי אדה"ר, "יש שהוא תלוי בראשו של אדם, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בחוטמו, ויש בעיניו". ובח"א לב"מ פה: [ג, מב:] הביא מדרש זה, וכתב: "כי לפי עניין אדם הראשון היו נבראים, כי מה שהיה בו אבר חשוב, זה נעשה ממנו פרנס הדור או דורשיו מעין אותו אבר, עד שהיה כל העולם מתיחס לאדם הראשון". ובח"א לסנהדרין לח: [ג, קנג:] כתב: "כל הפרנסים והמנהיגים מסודרים מן אדם [הראשון]... כי זה דומה לעין, וזה לפה, וזה ללב מן אדם הראשון". ובדרשת שבת הגדול [רט:] כתב: "כלל ישראל נחשבים כמו אדם אחד. ולפיכך תמצא שקרא הסנהדרין 'עיני העדה', שנחשבים בדור כמו העינים". ובנצח ישראל פל"ז [תרפז.] ביאר שהשבטים מקבילים לאברי האדם [ראה למעלה פכ"ט הערות 97, 112, פל"ט הערה 77, ולהלן פמ"ז הערות 366, 370].

(23) הולך כדרכו לחלק את האדם לשלשה חלקים; שכל, נפש, וגוף [ראה למעלה פ"ח הערות 257, 258, פכ"ט הערות 97, 98, פ"מ הערה 3, להלן פמ"ג הערה 167, ופמ"ז הערה 363]. ומה שכתב "והם אינם חמריים" אינו סותר לכך שאחד מן הכחות הוא גוף, כי כאשר המהר"ל אומר "גוף" אין כונתו לחומריות הגוף, אלא לכח רוחני הקרוב ודבוק בגוף, וכמבואר במכתב מאליהו ח"א עמוד 294, שצד תחתון שברוחניות נקרא "גוף". וכן כתב בח"א לשבת קנב: [א, פד:], וז"ל: "כל אשר אמרנו פה מן הגוף, אין הכונה כלל על גוף של בשר, דודאי זה אינו, רק על כח הגוף. שאין ספק כי לגוף הזה של אדם יש לו כח שאינו בשר ודם, והוא נקרא גוף של אדם" [הובא למעלה פ"ח הערה 257, ופ"מ הערה 3].

(24) לשונו למעלה פ"ח [תיט:]: "יש באדם ג' דברים; גוף, ונפש, ושכל, שלש מעלות זו על גבי זו". ובהקדמה לדר"ח [לה:] כתב: "כי האדם יש בו ג' חלקים; הגוף, והנפש, והשכל". וכן כתב שם פ"ב מ"ה [תקצ:], שם מ"ט [תרעד.], שם פ"ה מכ"ב [תקסח:], נתיב התורה פ"ב [קיט:], ועוד. ובאבות פ"ד מי"ד אמרו "שלשה כתרים הם; כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", ובדר"ח שם [רפב.] כתב: "מנינא למה לי, שאמר 'ג' כתרים הם', ולמה צריך למנין. ויש לך לדעת, כי אלו ג' כתרים שזכרו כאן שנתן השם יתברך לישראל, תורה ומלכות וכהונה, הם כנגד האדם. כי יש באדם ג' חלקים; החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף, אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם. וכנגד אלו הם ג' כתרים אלו; כי כתר תורה הוא כנגד השכל. וכתר כהונה כנגד הגוף... אמנם המלכות כנגד הנפש. וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם, והאדם מקבל ההנהגה מן הנפש. ולפיכך כנגד זה נתן השם יתברך המלך, שהוא המנהיג והמושל על כלל האומה. ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל". ובנצח ישראל פ"ד [ס:] כתב: "כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף". ושם פי"ח [תח:] כתב: "כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד - גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו". ובנר מצוה [כג:] כתב: "וזה כי יש באדם ד' דברים; האחד, כח שכלי. ומלרע ממנו [נמוך ממנו] כח נפשי. ומלרע ממנו כח גופני, אשר הוא מוטבע בגוף לגמרי, ואלו הם ג' חלקים". וכן כתב בתפארת ישראל פ"א [לא:], נתיב העבודה פ"א [א, עט:], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.], נתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:], נר מצוה [מז:], ח"א לשבת לא: [א, יט.], ח"א לגיטין ע. [ב, קכט:], ח"א לסנהדרין ע. [ג, קע.], שם קז: [ג, רנד.], ח"א לזבחים פח: [ד, סח.], ועוד [הובא למעלה פ"ח הערה 257].

(25) גם בחידושי ההלכות שלו למסכת שבת [לא:] כתב שדברים אלו נתבארו אצלו, וכלשונו: "האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה; האחד הוא כח הגופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח הג' הוא נבדל לגמרי מן הגוף. גם בעלי הטבע הזכירו אלו ג' כחות, ואמרו שיש לאדם כח בגוף ונקרא כח טבעי, שממנו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד, ולכך קראו אותו כח טבעי בלבד, ואמרו שמשכן כח זה הוא בכבד. ועוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח החיוני, וממנו גם כן כחות ידועים, כמו הנקימה והנטירה, ומן כח הזה הוא כח התנועה, ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב [ראה להלן הערה 40]. ועוד יש כח נבדל לגמרי, ומשכן כח זה הוא במוח, ומן כח זה הדמיון והידיעה. ובדברי חכמים [ב"ר יד, ט] נקראו 'נפש' 'רוח' 'נשמה', אלו ג' כוחות. וביארנו אותו פעמים הרבה, ואצלי נתבארו אלו ג' כוחות" [הובא למעלה פ"ח הערה הערה 258, ופכ"ט הערה 98].

(26) כמו שנאמר [דניאל ד, ו] "וכל רז לא אנס לך". ורש"י [יחזקאל כח, ג] כתב: "שמא חכם אתה כדניאל, שנאמר בו 'כל רז לא אנס לך'". ורב קרא פסוק זה על חכמתו של שמואל [חולין נט.]. ולהלן פנ"ד כתב: "הארכתי בזה בשביל אותם אשר רוצים להתחכם על דברי חכמים, וגליתי כי הם היו יודעים מצפוני החכמה, וכל רז לא אנס להם". הרי שהחכמה והשכל מגלים את הסוד והנעלם. ולמעלה בהקדמה ראשונה [ט.] כתב: "כי החכם ישיג מצד שכלו, ומכיון שהוא ישיג מצד שכלו, יוכל להשיג הדברים הנעלמים והנסתרים ביותר". ובתפארת ישראל פי"ח [ערה.] כתב: "כי השכל הוא החוקר על הדברים... ואף בדברים הנבדלים הוא חוקר ועומד עליהם". ושם פנ"ז [תתפט:] כתב: "השכל משיג הדבר אשר הוא נעלם מאד... על זה אמרו [ב"ב יב.] 'חכם עדיף מנביא'". ובח"א לב"ב יב. [ג, סו:] כתב: "מה שאמרו [שם] 'חכם עדיף מנביא', כי הנבואה הוא בחידה ובמראה, ואילו החכם יודע הנעלם והבלתי ידוע לאחרים לא במראה ולא בחידות, רק שהוא משיג השגה ברורה, אשר השם יתברך מוציא שכל האדם מן הכח אל הפעל. והחכם יודע העתידות גם כן, שהרי יודע ומשיג דרכי ה'. ואם רואה לפניו רשע, משיג שכך יהיה לו לעתיד, וכן כל הדברים, עד שאם הוא חכם וגדול יכול לדעת העתידות שיבאו יותר מן הנביא. כי אין דבר במקרה, רק הכל הוא מסודר ממנו יתברך, והוא יתברך בא ממנו בסדר השכלי. ולכך האדם שהוא חכם יודע אף העתידות". ובח"א לסנהדרין לט. [ג, קנה:] כתב: "ודאי וברור אם האדם היה שכלי גמור היה משיג הדבר שהוא במדינת הים, כמו השם יתברך שהוא בשמים, יודע ומשיג מה שבארץ, כי השכל משיג הכל... כי השכל הוא [עפ"י משלי כ, כז] 'נר ה' חופש הכל'" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערות 20, 28, ופכ"א הערה 31]. והרי על התורה גופא אמרו [זוה"ק ח"ג נג:] "תורה אמאי איקרי 'תורה', בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע". נמצא שחכמת התורה נקראת על שם שהיא מגלה את הדבר הסתום והנעלם. ובפרדס רמונים שער כג פכ"ב כתב: "אמאי אקרי 'תורה', בגין דאורי וגלי מה דהיה סתים דלא אתידע. והכוונה כי התפארת נקרא תורה מלשון הוראה. ונקרא כן כשהוא מגלה הדברים הנעלמים, כי צריך גלוי אחר גלוי; מחכמה אל הבינה, ומבינה אל התפארת, ומתפארת אל המלכות, והמלכות מגלה אותה למטה".

(27) והמלים "ותורה אור" מורות שהשכל [החכמה] נקרא "אור", כי התורה היא חכמה, ש"אין חכמה אלא תורה" [תנחומא וילך אות ב]. וכן נאמר [קהלת ב, יג] "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". וכן [קהלת ח, א] "חכמת אדם תאיר פניו". ובדר"ח פ"ו מ"ב [יח:] כתב: "כי העולם, אף על גב שיש בו חכמה, אין בהם החכמה העליונה, שהיא שכל גמור, רק 'שכל האדם' נקרא. אבל התורה היא חכמה עליונה, חכמה גמורה". ונאמר [קהלת ב, יג] "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". וכן נאמר [קהלת ח, א] "חכמת אדם תאיר פניו", ובדר"ח פ"ו מ"ג [פג:] כתב: "האור דומה לחכמה בכל מקום, שהחכמה היא אור וזיו, שנאמר 'חכמת אדם תאיר פניו', וכדאיתא במסכת בבא בתרא [ד.] אצל הורדוס, 'הוא כבה אורו של עולם, ילך ויעסוק באורו של עולם'". ובתפארת ישראל פמ"ו [תשכ.] כתב: "התורה היא נקראת 'אור' [משלי ו, כג], כי החכמה היא אור, הפך הכסיל אשר בחושך ילך, והחכם עיניו בראשו, הולך לאור השכל. ולפיכך נקראת התורה 'אור' כמו שהתבאר, שהשכל והאור מתיחסים ביחד. וכאשר זכה משה להתחבר אל התורה, שהיא השכל האלקי, אז קבל מן הזיו והאור [שמות לד, כט, שמו"ר לג, א]. כי אין ספק שהגוף, ובפרט הפנים, יש לו יחוס אל האור, דכתיב [קהלת ח, א] 'חכמת אדם תאיר פניו'. ולפיכך פני משה היו מקבלים האור והזוהר". ובנתיב יראת השם פ"ג [ב, כו:] כתב: "והחכמה מאירה, דכתיב 'חכמת אדם תאיר פניו', ואין צריך ראיה על זה". ובח"א לנדרים נ: [ב, כ:] כתב: "מה שאמר 'חכמת אדם תאיר פניו', דבר זה כמו שהיה אצל משה, שנאמר בו [שמות לד, כט] 'כי קרן אור פניו', ואין היופי ההוא יופי גשמי, רק אור נבדל שראוי לבעל שכל, כי החכמה היא אור בודאי". ובדרשת שבת הגדול [רטז.] כתב: "כי השמן הוא החכמה והשכל, כמו שאמרו בהוריות [יג:] הרוצה שיחכים ירגיל עצמו בשמן זית, שממנו האור, שהוא דומה לשכל". וכן הוא בח"א להוריות יג: [ד, סא.]. הרי שהשכל והחכמה הם אור. ולהלן הערה 29 יתבאר שהשכל והחכמה הם מאירים לאדם את הדרך. וראה להלן פמ"ג הערה 109 אודות שהשכל דומה לאור.

(28) פירוש - האור מוציא את הדברים אל הראיה ואל המציאות, ומעתה הכל נראה ונמצא לכל. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, בדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמור. כי הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא על ידי האור. וכבר ביארנו כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנב:] כתב: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]. ובחושך אין דבר נמצא כלל, לכך המציאות נקרא 'אור'". ושם בבאר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך". ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "שם 'יום' נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר... כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [שם כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו''". ובנתיב התורה פ"ג [קלה.] כתב: "כל אור מורה על המציאות, כמו שהשחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך, לכך החושך מורה העדר". ושם ר"פ ד [קסג.] כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא היום, שבו האור. אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל". ובח"א לתמיד לא: [ד, קנ:] כתב: "החושך הוא העדר האור, אשר האור הוא המציאות, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות, וכמו שהוא לשון 'חושך' מלשון העדר, כמו [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', פירושו שלא היית מעדיר בנך ממני... לשון 'חושך' בא על העדר, כי כאשר אין אור, בזה יש העדר הכל. כי באור הכל נמצא, ובחושך הכל נעדר, ולכך הסומא נחשב נעדר כמו מת". ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "כי הדבר שהוא בחושך נחשב כאילו אינו נמצא, שכך אמרו [נדרים סד:] סומא חשוב כמת". וכן כתב בתפארת ישראל פט"ז [רמח:], שם פמ"ז [תשכט.], נתיב העבודה ר"פ ז [א, צה. (הובא למעלה פל"ו הערה 78)], נצח ישראל פכ"ה [תקלד.], ח"א לב"מ פג: [ג, ל:], ח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.], שם קד: [ג, רמג:], ח"א לע"ז ה. [ד, ל:], ח"א לנדה כד: [ד, קנו:], ועוד ועוד [ראה למעלה פ"ה הערה 67, פ"ח הערות 243, 315, פי"ד הערה 52, פי"ז הערה 26, פל"ג הערה 78, פל"ד הערות 3-5, פל"ו הערה 82, בסמוך הערה 38, להלן פמ"ג הערה 121, פמ"ד הערה 31, ופמ"ט הערה 286].

(29) כמבואר למעלה הערה 26. ואודות שהשכל הוא לא רק אור, אלא שהוא מאיר לאדם את דרכו, ובזה דומה לנר, כן כתב בתחילת ההקדמה לדר"ח [ב.], וז"ל: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך, ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך, אשר מכסה עליו... נתן לו השם יתברך השכל, אשר הוא נר מאיר, ובהלו נר השכל על ראשו, ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם" [ראה להלן פמ"ג הערה 177]. ובדר"ח פ"ב מ"ט [תשטז:] כתב: "כי השכל הוא כמו נר מאיר יפה, ובו רואה את הנולד. הפך הכסיל אשר הולך בחושך, לא יראה מה שהוא לפניו... הרואה את הנולד... יש לו שכל זך ודק, ובשכלו הזך והפשוט הוא רואה את הנולד, כמו מי שרואה על ידי נר שהוא מאיר יפה, ובו שמן זית זך, רואה על ידו למרחקים ביותר". ושם פ"ד מי"ד [רנז:] כתב: "השכל, שהוא מאיר אל האדם החמרי, אינו אתו, והוא טועה. אבל בשכל אין שייך טעות... למה הדבר דומה; לאדם אשר הולך בחושך, ומשבר את הכלים שהם לפניו, בודאי שייך בזה שיהיה שוגג, שלא ראה. אבל האדם שיש בידו נר מאיר, והולך ומשבר את הכלים, שלא שם לבו על זה, בודאי דבר זה עולה זדון, אחר שיש בידו נר מאיר, ולא שם לבו על זה" [ראה למעלה פל"א הערה 40]. ובבאר הגולה באר השני [קפו:] כתב: "יש ללכת אחר השכל, שהוא נר מאיר לאדם, ולא ילך בחושך. ובכל מעשיו יהיה נמשך אחר השכל והדעת, וכמו שאמר הכתוב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג.] כתב: "נר הוא כנגד השכל, שנקרא נר, שהוא מאיר לאדם. ובכל מקום נקרא השכל נר, וכמו שאמרו במסכת שבת בפרק במה מדליקין [כג:] הזהיר בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר 'כי נר מצוה ותורה אור'. ודבר פשוט שהשכל הוא הנר המאיר לאדם, ואין צריך דבר זה ביאור". וכן חזר וכתב בנתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.]. ובהקדמה לאור חדש [קא:] כתב: "כי הדלקת הנר, מצוה הזאת שהיא הדלקת הנר תקון השכל שבאדם, כי ידוע כי השכל דומה לנר המאיר לאדם". ובח"א לב"מ קז: [ג, נג.] כתב: "כי התבואה משביע את האדם, ויעמיד הגוף. והיין הוא משמח נפש האדם. והזיתים מאירים לאדם, והם נותנים אור, כמו השכל שנקרא אור".

(30) פירוש - יש בני אדם בעולם הכללי שמקבילים לחלק השכלי שבאדם הפרטי.

(31) בח"א לחולין ז. [ד, צב.] כתב משפט זה כך: "ויש בני אדם בעולם הכללי כבני אדם שהם במדריגת השכל הזה, עד שמוציאים דברים הנעלמים, וזהו מדריגת רבי פנחס בן יאיר, שהיה שלימות השכלי". וזהו שהדגיש כאן שאיירי במדריגה "שאין מגיע לה שאר בני אדם", ולכך מדריגה זו היא דבר נעלם, ורבי פנחס בן יאיר היה מוציא לאור המציאות את המדריגה הנעלמת הזו. ואמרו חכמים [סוכה מה:] "ראיתי בני עלייה והן מועטין". וראה הערה הבאה.

(32) פירוש - כאשר רבי פנחס בן יאיר היה מתעסק במעשים הגונזים בתוכם מדריגה עליונה נעלמת, בכך רבי פנחס בן יאיר היה מוציא אל הפועל את המדריגה הנעלמת הזאת, כי המדריגה הזאת היתה חלה עליו בעצמו. ודברים אלו מתבארים על פי דברי רש"י [בראשית ו, ט], שכתב: "אלה תולדות נח נח איש צדיק - למדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". ובגו"א שם אות טז [קלב:] כתב: "שעיקר תולדותיהם. ב"ר [ל, ו]. ומה שהמעשים טובים נקראו 'תולדות', דכתיב [ישעיה ג, י] 'אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שהמעשים הם פרי שמוליד האדם... ויראה לי הטעם... כי עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה". ובתחילת דרוש על התורה [ט:] כתב: "נקרא 'אדם' על שם שנברא מן האדמה [ב"ר יז, ד]. אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטית להקרא 'אדם' על שם האדמה, יותר מכל הנבראים שכלם מן האדמה נבראו... אבל לכך נקרא הוא על שם האדמה יותר מכל נבראים זולתו, מפני התייחסו ודמיונו אליה לגמרי, מה שאין כן בבהמה וכל שאר הנבראים. כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים. הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל. ולכך נקראים מעשי האדם הטובות 'פרי', כדכתיב [ישעיה ג, ו] 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'. וכן המעשים הרעים נקראים 'פרי', [משלי א, לא] 'ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו', כדאיתא בקדושין [מ.]. כל זה מפני שהאדם נקרא על שם האדמה, ופירות האדמה הזאת הם המעשים; אם טובים, הרי הוציאה פירות טובות. אם רעים, הרי קוץ ודרדר הצמיחה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, עד שאמרו [ב"ר ל, ו] שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לא כן מסודרים בבריאתם של ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל. כי כל מה שראוי שיהיה בהם, נמצא בהם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמות שבהם 'בהמה'. כלומר 'בה מה'. כי מה שראוי שימצא בה, הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש, והחמור לישא משא, הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל. אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלימותו אל הפעל, בבחינת האדמה הזאת, אשר ממנה נוצר, וכל זמן שלא הוציא שלימותו אל הפעל נחשב אדמה בכח בלבד. והעברי"ם הביטו, כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב, ונשרשים בה תוך העפר, ומוציאה צמחיהם, כן נתן השם יתברך הנשמה הטהורה והזכה, חלק אלקי ממעל בגוף האדם, ונשרשת שם ומוטבעת בגוף כאשר מוטבע החטה באדמה. ואם אין האדם מוציא צמחיו ופירותיו הטובות, אזי ידמה אל אדמה בורה ושדה בלתי נזרעת. ולכך החליטו חכמים לאשר איננו בעל תורה כנוי 'בור' [אבות פ"ב מ"ה], כשהוא כמו אדמה בורה שהובירה, ואינה מוציאה דבר". וכן חזר וכתב שם בהמשך [סוף יא:], תפארת ישראל פ"ג [נז:], דר"ח פ"א מי"א [תסה:], נתיב התורה פט"ו [תקפז.], וח"א לסוטה מו. [ב, פג.]. ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 247] כתב: "כי האדם יקנה על ידי המעשים מדריגה עליונה". וראה למעלה פל"ג הערה 13, להלן פמ"ג הערה 120, פמ"ד הערה 46, ופמ"ז הערה 248. ודע, שבכת"י כאן [תקכז:, תקלב.] גם כן הביא את יסודו שהאדם נקרא על שם האדמה, כי עליו להוציא את עצמו מהכח אל הפועל. וכן הביא את דברי המדרש [ב"ר ל, ו] שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים. וראה להלן הערה 38.

(33) פירוש - כל מעשה שעוזר להוציא את חבירו מאפלה לאורה הוא כמו פדיון שבוים, שזהו עניינו של פדיון שבוים [כמו שהולך לבאר].

(34) כמו שנאמר [תהלים קז, י] "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", וזה איירי בשבוים [רד"ק שם].

(35) לשונו בח"א לחולין ז. [ד, צב:]: "ולפיכך היה רבי פנחס בן יאיר הולך לפדיון שבויים, שגם פדיון שבוי שמוציא אותו, שהיה נסתר ויושב בחושך, אל הגלוי כאשר פודה אותו".

(36) לשונו בכת"י [תקכז:]: "רבי פנחס בן יאיר כאשר היה מוכן אל השלימות השכלי בפעל, היה מתנועע אל פדיון שבוים להוציא אל הפעל, ודבר זה הוא שיהיה דבק בשכל, וזהו הוצאה מן החושך אל הפעל לגמרי". ובהמשך שם [תקלב:] כתב: "ואמר שהלך לפדיון שבוים, ראוי היה שיפדה רבי פנחס בן יאיר שבוים, להוציא ממסגר אסור, יושבי חושך וצלמות. כי בזה היה מתעלה נפשו להתדבק במעלה השכלית הנבדלת מן הגשמית, ומעלה השכלית הזאת הוא פודה השבוים. כי השבוי הוא אסור ואינו בפעל, אבל רבי פנחס בן יאיר היה מתעלה נפשו להתדבק במעלה השכלית ושבו יוצא הכל לפעל".

(37) ויש בזה הטעמה נפלאה; הנה אברהם אבינו מורה על מדת השכל והחכמה, וכמו שכתב למעלה בהקדמה שניה [קה.], וז"ל: "לא היה מי שהיה לו מעלת השכל כמו שהיה לאברהם, שבשביל כך אמרו [יומא כח:] קיים אברהם אבינו מחכמתו אפילו עירובי תבשילין. והדעת נותן כך, שהוא היה תחלה שהכיר האמת, שקודם לכן היו טועים אחר הדמיון, ומאז הכירו בוראם, ועמדו על השכל". ולמעלה פכ"ט [תקב:] כתב: "חכמה מתיחס לאברהם, מה שהיה אברהם משיג מדעתו ומחכמתו, כמו שדרשו רז"ל [ב"ר לט, ג] 'אחות לנו קטנה ושדים אין לה' [שיה"ש ח, ח], שלא הניקהו תורה ומצות. ואמרו [ב"ר סא, א] שהיו שתי כליותיו נעשים לו כשני רבנים, והיו מלמדים לו תורה ומצות". ולמעלה פ"מ [לאחר ציון 132] כתב: "כי היה באברהם מעלה שכלית אלקית" [ראה למעלה פ"מ הערה 133, ולהלן פמ"ג הערה 67, שנלקטו שם מקבילות נוספות ליסוד זה]. והרי אברהם אבינו הוא הראשון שהתורה סיפרה עליו שעסק בפדיון שבוים, שנאמר [בראשית יד, יד-טז] "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו וגו' וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגו'" [ותיבת "נשבה" נאמרה אצלו לראשונה בתורה]. וזה מורה באצבע על יסודו שמדת השכל ומצות פדיון שבוים הם שני צדדים של מטבע אחת. ובספר אפיקי ים [לרבי יצחק איזיק חבר] עמ"ס חולין נט. [עמוד תקסד] כתב: "רבי פנחס בן יאיר... עסק במצוה שהוא מדתו של אברהם לגמול חסד לפדות שבויים, לכך בדין היה מתגבר על כח טבע המים". ובספר הגלגולים [ח"ב פנ"ו (הובא בפירוש הרמ"ז על הזוהר, פרשת בלק ד"ה קל דחמרא)], ובעשרה מאמרות [מאמר חיקור הדין ח"ד פי"ד] כתבו שרבי פנחס בן יאיר היה ניצוץ של אברהם אבינו. ובזוה"ק ח"ג סב. איתא "והא רבי פנחס בן יאיר כתרא דחסד רישא עלאה". והרמב"ן [בראשית כד, לב] כתב: "אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו" [ראה להלן הערה 116]. נמצא שרבי פנחס בן יאיר הוא בבואה של אברהם אבינו; כשם שאצל אברהם אבינו מדת השכל ופדיון שבויים היו כרוכים ומעורים זה בזה, כך גם אצל רבי פנחס בן יאיר מדת השכל ופדיון שבויים כרוכים ומעורים זה בזה. והדברים נפלאים.

(38) כמו שנאמר [אסתר ב, ה] "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני", ודרשו על כך חכמים [מגילה יב:] "תנא, כולן על שמו נקראו; 'בן יאיר', בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו". הרי "בן יאיר" מורה על מעלת האור. ואביו נקרא "יאיר", והוא "בן יאיר", שהבן מוציא לפועל את כח האב [גו"א במדבר פט"ז אות ד (רמד:), והובא למעלה פט"ו הערה 84]. וראה למעלה הערה 32. ובח"א לחולין ז. [ד, צב:] הוסיף: "וכן מה שנקרא 'פנחס' הוא מלשון פנס... והוא הנושא למאור, כי השכל יש לו נושא. ולכך היה שמו 'פנחס בן יאיר', והבן השם הזה של 'פנחס בן יאיר'" [ראה להלן הערה 123]. ובכת"י [תקלב:] כתב: "לפיכך נקרא רבי פנחס בן יאיר על שם האור, שאין דבר שהוא נמצא בפעל כמו האור, לעומת החושך שהוא העדר... כמו [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת בנך', וכיוצא בזה הרבה. כי החושך מלשון העדר, והאור הוא המציאות, ונותן לכל הנמצאים מציאות, ודבר זה ידוע מאוד" [ראה למעלה הערה 28, ולהלן פמ"ט הערה 286]. ואודות שהשם מורה על המהות של בעל השם, ראה למעלה פ"ז הערה 89, פי"ז הערה 5, פי"ח הערה 105, פכ"ה הערה 81, להלן פמ"ג הערה 147, ופמ"ו הערה 222.

(39) יש להעיר, שמצינו כמה פעמים שהמהר"ל דרש שמות של בני אדם אף שאינם אנשים גדולים, וכמו השם "אבשלום" [ח"א לנדה כד: (ד, קנו:)], "אלעזר בן דורדיא" [נתיב התשובה פ"ח (קכט:)], "בלעם" [דר"ח פ"ה מי"ט (תס:)], "דמא בן נתינה" [ח"א לקידושין לא. (ב, קלט.)], "המן" [אור חדש פ"ה (תתקלה:), ושם פ"ח (תתרצד.)] "קמצא" [ח"א לגיטין נה: (ב, צט.)], ועוד [הובא למעלה פכ"ד הערה 24]. ואמרו חכמים [יומא פג:] שאכסנאי אחד היה נקרא בשם "כידור", ור"מ לא הפקיד אצלו ממונו, אלא הסיק שהוא אדם רשע, על שם שנאמר [דברים לב, כ] "כי דור תהפוכות המה", ולבסוף הוכח כר"מ. הרי ששמו של אדם מורה על מהותו, אף שאינו אדם גדול, ומדוע כאן הגביל הדבר לאנשים גדולים. ויש לומר, כי כאן דורש את שם אביו ["בן יאיר"], ולא את שם עצמו, ואם לא היה מדובר באדם גדול, אזי אין לך הכרח לדרוש את שם אביו [כמו שיתבאר]. ואף על פי שמצינו שהמהר"ל דרש את שמות האבות [ב"אלעזר בן דורדיא", ו"דמא בן נתינה", כמצויין למעלה], שם שאני, שאיירי באנשים שאינם ידועים כלל, ואם לא היתה חשיבות בשם אבותם, מדוע חכמים יזכירו זאת כלל, ומוכח ששמותם נאמרו לדרשה. אך השם של התנא "פנחס בן יאיר" מוזכר כמה פעמים בש"ס, ובשם זה הוא היה נודע ונקרא, ואין לך הכרח לדרוש את שם אביו. ועל כך ביאר שהואיל ואיירי באדם גדול, לכך יש לדרוש גם את שם אביו. אמנם טעמא בעי, מהי הסברה לומר ששם אביו של אדם גדול יורה על מהותו יותר מאשר שם אביו של מי שאינו אדם גדול. ויש לומר, כי מהות הצדיק היא חשובה, ואילו מהות הרשע היא הבל ותעתועים. וכן כתב כתב בגו"א דברים פ"א אות כט [טז.], וז"ל: "אדם כשר הוא בעל מעשה, ולא הרשע, כי כל מעשה הרשע רעות והבל והבאי, ואיך יהיה נקרא בשם 'איש'... אותם ההולכים אחרי מעשה הבלי תעתועים. רק נקרא 'איש' מי שמעשיו כשרים". ובאור חדש פ"ג [תשלב:] כתב: "כי הצדיק יש לו קיום... [אך] כל ענין הרשע שאין בו ממש... מצד שהרשע הוא דבר בטל ואין קיום לו". ובח"א לע"ז ג: [ד, כו:] כתב: "כי הרשעים מציאות תוהו ובוהו וחושך... שאין להם מציאות של מה... [אך] הצדיקים יש להם מציאות" [הובא למעלה פל"ב הערה 15]. לכך אצל שמות הצדיקים נוהג הוא הכלל ש"דברים גדולים אינם במקרה" [ראה למעלה פי"ד הערה 112, ופי"ט הערות 8, 9], וכל פרט משמם [אף שם אבותם] עומד להדרש. אך אצל הרשעים אין הכרח שכל פרט משמם ידרש, כי יתכן ששם אבותם יהיה במקרה, כפי שהם עצמם מקרה.

(40) לשונו בח"א לחולין ז. [ד, צב:]: "ויש בני אדם שיש להם שלימות כח השני, הוא כח נפשי נבדל מן הגוף, והם בני אדם העוסקים במצות השם יתברך, שהם מצוות אלקיות מזככים הנפש, וכדכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'. כי המצוה מזכך הנפש, עד שהנפש זכה ושלימה כמו נר". ומבואר מדבריו שהתורה היא לשכל האדם, והמצות הן לנפש האדם, וכמבואר בתפארת ישראל פי"ג [ריב:], ונתיב יראת השם פ"ד [ב, לב.]. לכך רבי פנחס בן יאיר [בעל התורה] מורה על מעלת השכל, והעוסק במצוה מורה על מעלת הנפש. וכן אומרים [בברכות קריאת שמע] "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך". כי העינים מורות על ראית השכל [הקדמה לתפארת ישראל (כג.), והובא למעלה פכ"ד הערה 96], והלב הוא משכנו של הנפש [נצח ישראל פכ"ג (תפח:) "התפילין של יד הם נגד הלב, ששם הנפש"]. וראה למעלה פ"מ הערה 7, ופרק זה הערה 25.

(41) אודות שעל ידי המצות האדם קונה מדריגה אלקית, כן ביאר בהרבה מאוד מקומות. וכגון, למעלה פל"ה [תרכד:] כתב: "היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע. לכך נתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם להיות נגאלים על ידי מצות אלקיות, ובשביל זה זכו ליציאה". ובתפארת ישראל פ"א [לג:] כתב: "כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית". ושם ר"פ ד [סח.] כתב: "הדרכים והפעולות אשר הם מביאים אל ההצלחה הם מצות התורה, שבזולתם היה נשאר בכח... והם הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון להושיב אותו עם המלך ה' צבאות עין בעין... כי המצות הם צירוף האדם מן הגשמי". ושם פ"ז [קטז:] כתב: "המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'... כי הנפש שהיא עומדת בגוף נוטה עצמה אל הטבע, והיא באמת נפש אלקית מלמעלה, רק שהיא עומדת בגוף. וצריך להוציא אותה מן הטבע, ולהיות לה דביקות בו יתברך, וזהו על ידי המצות, אשר מעשה המצות הוא לפי השכל... ואז יש לו דביקות בו יתברך". ושם פ"ח [קלו:] כתב: "כל המצות הם שכל אלקי, ולא שכל אדם. ולפיכך האדם אשר יש לו נפש אלקית, והיא עומדת בחומר, על ידי מצות השכליות האלקיות, כאשר הוא דבק בהם ועושה אותם, הוא דבק בו יתברך, ומוציאים את נפשו מן הטבע. ואף שלא ידע טעם המצוה, הלא כאשר הוא עושה המצוה ודבק במצוה שהיא השכל אלקי, נדבק בו יתברך". ושם פ"ט [קמא:] כתב: "דבר זה ברור בלי ספק לכל אדם בעל דעת, כי הנפש הזאת שהיא מן השם יתברך, צריך להשיבה אל השם יתברך אשר נתנה, וכמו שאמר הכתוב [קהלת יב, ז] 'וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים' [ראה למעלה פכ"ג הערה 9, להלן פמ"ג הערה 190, ופמ"ז הערה 269]. ודבר זה אינו כי אם בטהרה מפחיתות החמרי, ומצרף ומזכך נפשו מן החמרי. וזהו על ידי המעשים שסדר השם יתברך אל האדם בסדר השכלי, והם זכוך נפשו, ומקרבים אותו אל השם יתברך, עד שהאדם דבק בו יתברך". ובהמשך הפרק שם [קמה.] כתב: "הדבק במצות דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דבקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע המשותפת [לאדם ולבעלי חיים], ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך... ואיך לא יקנה מדרגה אלקית על ידי המצות, כי המצות כולם, במה שהם מצות השם יתברך על האדם, אין ספק שזה התיחסות וחבור בין השם יתברך ובין האדם, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. ואין ספק כי יש יחוס וחבור בין המלך ועבדיו המקבלים את הגזרה, מצד שהוא מלכם גוזר עליהם, והם מקבלים. ומאחר שכך הוא, איך לא נאמר מה שמקבלים ישראל מצותיו וגזרותיו עליהם, שהוא יתברך יש לו יחוס אליהם וצירוף, מצד שהם מקבלים גזרותיו אשר השכל מחייב אותם. שבזה הצד מתקרבים ומתדבקים אל השם יתברך, אשר הוא נבדל מהכל, ויקנו בשביל כך ההצלחה העליונה בשביל החבור והדבוק הזה. כי אין ספק שזהו ההתדבקות בו יתברך... ומוציא את האדם מן החמרי, ולהיות דבק בו יתברך". ובגו"א במדבר פכ"ג אות כד [שצט:] כתב: "המצות הם גבורה, לפי שמי שעושה מצוה פועל פעולה אלקית נפלאה... והם המצות, אשר הם מעשה אלקים". ובדר"ח פ"ג מ"א [כה:] כתב: "יעשה המצות, ובזה יהיה בריאה חשובה עליונה". ושם פ"ד מי"א [ריח:] כתב: "המצוה היא הטוב, הוא אמצעי בין השם יתברך ובין האדם, והטוב הוא נכנס לפני השם יתברך, אשר זולת זה לא יתכן שיהיה האדם נכנס לפני ולפנים, רק בשביל מדרגת המצוה נכנס לפני השם יתברך". ובאור חדש פ"ג [תרחצ:] כתב: "אין המצות מצד שהם 'עם', רק המצות הם מצד שם 'ישראל'. שהרי כל שאר אומות שהם עם אין להם מצות... שאינם עושים המצות האלקיות". הרי שישנה שייכות בין מצות לשם "ישראל", שהואיל והמצות הן אלקיות, לכך יש בידן לתת לעושיהן מעלה עליונה המתבטאת בשם "ישראל". ובנתיב התשובה פ"ב [כט:] כתב: "הקדושה העליונה, הם המצות". וכבר השריש השל"ה [מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחות מוסר (טז)] ש"מצוה" הוא מלשון "צוותא", שפירושו התחברות מקיים המצוה עם נותן המצוה. והשל"ה שם מביא שאותיות "מצוה" הן אותיות שם הויה [כאשר שתי האותיות הראשונות (מ"ם וצד"י) מתחלפות ליו"ד ה"א עפ"י החלוקה של א"ת ב"ש, ומקורו בתיקוני זוהר עג.]. ובאור החיים [ויקרא יח, ד] כתב: "הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה". ואמרו חכמים [קידושין לט:] "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ובח"א שם [ב, קמ:] כתב לבאר: "פירוש, כאשר האדם הולך לעשות המצוה, יש לו חבור ודביקות אל השם יתברך לגמרי, כי המצוה היא דרכי השם יתברך, והמתנועע אל המצוה הוא מתנועע אל השם יתברך, וכל מתנועע אל דבר מתקשר ומתחבר לשם לגמרי. ולכך אמרו בפרק כל כתבי [שבת קיח:] אמר רבי יוסי, יהא חלקי עם המתים בדרך המצוה. כי תכלית האחרון שיהיה נשמת האדם צרורה עם השם יתברך, וכאשר מת בדרך מצוה, שהלך להתחבר עם השם יתברך, נשמתו צרורה לשם לגמרי. וכאשר תראה כי האש, כאשר מתנועע אל המעלה, יש לו חיבור ודיבוק לשם לגמרי... שכל אשר יכנס בחלק השם יתברך, המזיקים מסתלקים ממנו... כי מי שהולך לעשות מצוה, דבר זה הוא על הכל, כמו כל מי שמתנועע אל דבר הוא מתאחד ומתקשר עמו לגמרי. ולכך ההולך לעשות מצות השם יתברך, מתדבק עם השם יתברך לגמרי" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 283, פל"ה הערה 25, ופל"ח הערה 25]. ובמדרש תנחומא ויגש אות ו אמרו: "אמר הקב"ה לישראל, היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן, כאילו לי כבדתני. ואם בזית אותן, כאילו לכבודי בזית". ובביאור נקודה זו שמעתי ממו"ר הגר"מ שפירא זצוק"ל, כי השם "מצוה" מורה על כך, שהיה לכאורה צריך להקרא "ציווי", ולא "מצוה". אלא ש"מצוה" הוא על משקל "משפט", ש"משמש שלש לשונות; דברי טענות הדיינין, וגמר הדין, ועונש הדין" [רש"י שמות כח, טו], לאמור שתיבת "משפט" כוללת בתוכה את שלשת הצדדים שיש במשפט; בעלי הדינים, פסק הדיין, ועצם הדין. וכן תיבת "מצוה" כוללת בתוכה את שלשת הצדדים שלה; האדון המצוה, הציווי, והמצטוה. הרי שעצם המצוה מורה על שייכותו של האדון המצוה למצוה [הובא למעלה פכ"ג הערה 9, פל"ה הערה 25, פל"ט הערה 38, להלן פמ"ה הערות 115, 116, 117, פמ"ז הערה 378, ופמ"ח הערה 276].

(42) לשונו למעלה פל"ו [תרנו.]: "כי המצה פשוטה, שהרי אין בה שאור". ובהמשך הפרק [תרסט.] כתב: "כי המצה משוללת מן שאור, כי כל עיסה יש בה שאור, ומצה עיסה שאין בה שאור". ולהלן פנ"א כתב: "פשט הכתוב שתקרא מצה 'לחם עוני' [דברים טז, ג], שהיא משוללת מכל שאור, ואין לה דבר, רק עומדת בעצמה". ובח"א לר"ה יא: [א, ק.] כתב: "כי זאת הלילה [ליל טו ניסן] אין המזיקים שולטין בה, מפני כי זאת הלילה היא מיוחדת לאכילת המצה, אשר המצה היא משומרת מן השאור והחמוץ. והמזיקים הם כלם נמשכים מן החמץ והשאור בעבור שהם נמשכים מן צד שמאל". ושאור "היא המחמצת שמחמיצין בה העיסה" [לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש שאר (השני)], ופשיטא שלא יהיה שאור במצה [הובא למעלה פל"ו הערה 50].

(43) מפשטות דבריו משמע שהמדריגה האלקית עצמה נבדלת מן החמרי [אשר בו החטא והשאור], כי המדריגה האלקית משוללת מחטא ושאור, ואילו המדריגה החומרית מחוברת לחטא ושאור. וזה קצת תמוה, שהרי לא שייך חטא במדריגה האלקית או במדריגה החומרית לכשעצמן, אלא יש חטא ושאור באדם שמדריגתו חומרית [שנמשך אחר יצרו הרע], ואין חטא ושאור באדם שמדריגתו אלקית. ואכן בח"א לחולין ז. [ד, צב:] כתב שאיירי באדם עצמו, ולא במדריגה עצמה, וכלשונו: "וזה שאמר דהוי בהדיה גברא דדרי חטה לפסחא. כי המצוה הזאת דומה לזה לגמרי; כי המצה נבדלת מן השאור, עד שהיא נקיה לגמרי מן השאור, כמו שנקי האדם על ידי המצוה מן הגוף, שבו היצר הרע, שהוא השאור. ולפיכך מצוה זאת בפרט דומה לזה". וכנראה שזו גם כוונתו כאן. ואודות שהיצר הרע נקרא "שאור", כן אמרו חכמים [ברכות יז.] "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות", ופירש רש"י שם "שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו".

(44) בח"א לחולין ז. [ד, צב:] הוסיף כאן: "ואני אומר, וכך מוכיחים דברי חכמה, כי 'מַצוֹת' ו'מִצְוָה' בשביל כך קרובים בשם, כי המצוה היא כמו מצה; כי כאשר עושה המצוה, מזדכך נפשו מן פסולת החמרי, כמו שמזוכך המצה מן הפסולת של שאור, שהוא מתיחס אל החטא. ולכך אמרו [מכילתא שמות יב, יז] אם מצוה בא לידך אל תחמיצנה, מדאמרו לשון 'אל תחמיצנה' אצל המצוה, שמע מינה ד'מצוה' גם כן לשון 'מצה'... הרי כי הכל ענין אחד". ולהלן פמ"ו [לאחר ציון 145] הזכיר דבריו כאן, וז"ל: "כי בפסח קנו ישראל מעלתם בעצמם, היא המעלה אלקית שנקראת 'מצה', כמו שהתבאר למעלה בפרק מ"א אצל רבי פנחס בן יאיר. ולפיכך צוה באכילת מצה, ולהרחיק החמץ".

(45) לשונו בדר"ח פ"ב מ"ה [תקפז:]: "כי האדם שהוא בעל משא ומתן, נותן לזה ומקבל מזה, בשביל כך הוא דומה אל עולם הזה, הוא עולם ההרכבה, שהם מקבלים זה מזה... ודבר זה הפך עולם השכל, שאין שייך בו קבלה זה מזה, רק כל אחד עומד בעצמו... הסוחר אינו מרויח, רק מה שהוא מוכר לאחרים ומקבל מן אחרים, ודבר זה הוא הריוח, כי לא השביח בעצמו דבר, כמו בעל מלאכה... לפיכך אינו מתיחס אל השכל, כי השכל אינו מקבל. אלא הוא מתיחס אל התחתונים בעלי גשם, שהם מקבלים זה מזה מפני שהם גשמיים בעלי חומר" [ראה למעלה פ"כ הערה 88].

(46) לשונו בגו"א בראשית פ"ו אות כח [קמ.]: "גזר דין שלהם [של דור המבול] לא נחתם אלא על הגזל [רש"י בראשית ו, יג]... שהגזל הוא השחתת העולם הזה, דהיינו הגזלנין מחריבין את העולם, שאין משא ומתן בעולם". וכן כתב בח"א לסנהדרין קח. [ג, רנה:]. ובמיוחד זה יובן לפי דבריו בדר"ח פ"ב מ"ה [תקפז:, והובא בהערה הקודמת], שהמאפיין המובהק של העוה"ז הוא היותו עולם ההרכבה שבני אדם מקבלים זה מזה, ולכך "קיום העולם" הוא על ידי משא ומתן.

(47) והם כנגד רבי פנחס בן יאיר והגברא שנשא חיטים לפסח. והרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות כתב: "אילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאד, ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה, כדי להשלים בהם תקון מזונו. וכך יהיה צריך ללמוד הטויה והאריגה, כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בנין, לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות. ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחיתו לכולם צורך מוכרח, ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה. על כן נמצאו שאר בני אדם, לתקן אלו המעשים, הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה. ומה טוב אמר האומר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב... וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סבה לישוב העולם. ועל כן קראו חכמים ע"ה מי שאין לו חכמה 'עם הארץ'. כלומר, לא נמצאו כי אם לישוב הארץ. לפיכך הם מיחסים שמם לארץ... יצוה [הכסיל] לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים, וכל הדומה להם. ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, יבוא באחרית הימים, ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם, ויהיה לו סבה להנצל ממות. כמו שאמר [איוב כז, יז] 'יכין וצדיק ילבש'. או יקחו מן הכרם ההוא כוס יין, יום א', לעשות ממנו צרי, הנקרא טריאקה, וימלט בו מן המות איש תמים ושלם, אשר נשכו האפעה". והרמב"ם בהלכות תשובה פ"ט ה"א כתב: "הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה. כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא". ובנתיב העבודה פי"ז [א, קל:] כתב: "שהוא יתברך הוא חי וקים, ולכך פרנסת השם יתברך שמפרנס את נפש האדם, שיש לו חיים על ידי התורה, שהיא חייו של אדם. ואף כי מפרנס גם כן הגוף, זה הוא כדי שיקנה האדם חיי הנפש, כי כל פרנסת הגוף אינו רק כדי שיקנה חיי הנפש החיים הנצחיים" [הובא למעלה פל"ד הערה 181]. והתוספות יום טוב [אבות פ"ב מ"ה] כתב: "ולא כל המרבה בסחורה מחכים. דוקא קאמר 'המרבה', דבלא משא ומתן להחיות גופו, גם תורתו אינה מתקיימת, כדאמרינן לקמן [אבות פ"ג מי"ז] 'אם אין קמח, אין תורה'. ואמרינן נמי לעיל [אבות פ"ב מ"ב] 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'". והרא"ש בב"ב פ"א סוף סימן כו כתב: "נראה שתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה, הוא הנקרא 'תורתו אומנותו'", והובא להלכה בטושו"ע יורה דעה סימן רמג סעיף ב.

(48) ההוא טעייא שהצטרף לרפב"י ולגברא שנשא חיטים לפסח.

(49) לשונו למעלה פי"א [תקמג.]: "מצינו פעמים הרבה בישמעאלים שהם סוחרים, שבכל מקום שאמר בתלמוד 'ההוא טייעא', רצה לומר סוחר ישמעאל". ובב"ב עג: איתא "ההוא טעייא דהוה שקיל עפרא", ופירש הרשב"ם שם "טעייא - סוחר ישמעאל" [וכן כתב רש"י ברכות ו:, תענית כב:, מו"ק כה:, סנהדרין סז:, שם קי., וחולין ז.]. ובתפארת ישראל פי"ח [ערה.] כתב: "כי הטעייא הוא סוחר ישמעאל, שהוא סוחר ומסבב כל הארץ לארכה ולרחבה". ובנצח ישראל פל"א [תקצח:] כתב: "קרא שכל האדם 'טייעא', אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה" [הובא למעלה פי"א הערה 52]. ובכת"י [תקלה.] כתב: "הישמעאלים הם עוטפים ביותר טלית, כמו שאמרו ז"ל [מו"ק כד.] 'עטיפת הישמעאלים', וכח הגוף הוא מעוטף לגמרי בטלית עד שהוא טבע". ושם בהמשך [תקלז.] כתב: "נקרא 'טייעא', כי הישמעאלים יש להם עטיפה, שהוא עטיפת ישמעאלים, כך הגוף הוא מלבוש הנשמה, כעטיפת ישמעאלים".

(50) פירוש - הגוף הנפש והשכל מצטרפים יחד, ויוצרים את קומת האדם. וכאן לא ביאר כיצד הצטרפות זו נעשית, אך בנתיב התורה פ"ט ביאר שהגוף והנפש מצטרפים לעיקר האדם, שהוא השכל, שהביא שם מאמרם [ברכות לד:] "כל הנביאים כולן לא נתנבאו ["הטובות והנחמות" (רש"י שם)] אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו". וכתב שם לבאר [שצה.]: "וכאשר עוד תבין דברי חכמים באלו שלשה, תמצא כי השכל באדם, אשר הוא התלמיד חכם, והוא האדם בעצמו, כי אין האדם רק שהוא משכיל. ואלו שלשה דברים מתחברים אליו; שהרי הגוף מצטרף ומתחבר אל השכל, שהוא תלמיד חכם [וזהו המשיא בתו לת"ח]. ועוד מתחבר הנפש אל השכל, והוא עושה פרקמטיא לשכל, אשר כל משא ומתן הוא נעשה על ידי הנפש, שהוא פועל ועוסק עסקיו שלו, ודבר זה מבואר. וכן הנכסים שהם קנין האדם, הם מצטרפים אל השכל, במה שהם קנינו, כי כל דבר שהוא קנין שלו, אין ספק שהוא קנין השכל. וכלל בני אדם הם על צורת אדם פרטי, כי התלמיד חכם שבהם הוא כמו השכל שבאדם, ושאר בני אדם הם כמו האדם עצמו" [ראה למעלה הערה 22]. ובנתיב התורה פ"ג [קנא:] כתב: "וידוע כי השכל הוא אב לכל כחות הנפש, והוא מנהיג אותם, כמו האב שמגדל את הבנים. וכאשר מסולק מן האדם השכל, נעשו כל כחות הנפש כמו יתומים שאין להם אב... עד שישאר הגוף כמו אשה בלא מושל, הוא השכל שמושל על הגוף, וכחות הנפש בלא מנהיג". וראה להלן הערה 106.

(51) כמבואר למעלה הערה 22.

(52) אודות שההוא גברא דדרי חיטי לפסחא וההוא טייעא נמשכים אחר מעלת רפב"י, כן ביאר בכת"י [תקלד:], וז"ל: "אמנם כאשר יצא אל הפועל בדבר זה שהוציא ממסגר אסיר, שהיה שכלו בשלימות, כי באמת אף בשכלו שייך שלימות, שיהיה מתיישב בשכלו, ושכלו זך בהיר, כמו שנקרא 'רבי פנחס בן יאיר' על שם האור שהוא זך ובהיר, אז ימשך מזה שלימות הנפש. כי הכל נמשך אחר הצורה, ושדי נופו אחר עיקרו [שבת ד:]. ולפיכך אמר שהיה עמו גברא דדרי חיטי לפסחא, וההיא טייעא. כי יש לך לדעת כי האדם הוא בעל ג' כחות; האחד הוא שכלי, והשני כח נפשי, ואין הכח הזה מעורב עם הגוף. והשלישי כח טבעי, והוא כח בגוף. כי האדם כחותיו זה למעלה מזה; כי השכלי הוא העליון, ולמטה ממנו כח הנפשי, והיא נקראת נשמה. ולמטה ממנו שהוא בגוף. ולפיכך אמר שהיה אתו גברא דדרי חיטי לפסחא, שקרא כח הנשמה 'גברא דדרי חיטי לפסחא'". ובהמשך שם [תקלז.] כתב: "וכאשר הלך רבי פנחס בן יאיר [לפדות] שבוי, להשיב אותו למקומו לבית אבותיו, הלך עמו ונמשך אחריו ההוא דדרי חיטי לפסחא, גם ההוא טעיייא. כי כאשר היה רבי פנחס [עסוק] להעלות השבוי מבור אשר יש בו מים, אל מדרגה עליונה... וזהו יציאה מבית האסורים, גם היה [ההוא דדרי חיטי למצות], שעצם מעלתו לטהר אותו ולנקות אותו מן השאור, עד שהיא כולה טהור. וגם הטייעא שהוא מתלוה עמם נמשך אחריו, כי המחובר לטהור טהור [ב"ק צב:], וכלם הם קונים מעלה עליונה יותר, כל אחד ואחד כפי מדריגתו ומעלתו". וראה להלן הערות 106, 108, 111.

(53) לשונו בכת"י [תקלה.]: "השלישי כח טבעי, והוא כח בגוף, אמנם אינו בגוף כמו כח הנפש הצומחת, [ש]הוא מעורב בגוף לגמרי".

(54) אודות שהרצון נמצא בנפש, כן יש להוכיח ממה שנאמר [בראשית כג, ח] "וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם וגו'", ופירש רש"י [שם] "נפשכם - רצונכם". והרד"ק [תהלים כז, יב] כתב: "אל תתנני בנפש צרי - ברצון אויבי ותאותם, כמו 'אם יש את נפשכם'". ונאמר [דהי"א כח, ט] "ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה וגו'", וצירוף המלים "נפש חפצה" מורה שהרצון הוא בנפש. והביטוי "ממה נפשך" פירושו "ממה שתרצה". והגר"א [ספר היצירה פ"א מ"ח] כתב: "הרצון הוא בנפש, והמחשבה הוא במוח". והשם משמואל [פרשת וישלח שנת תרע"ג] כתב: "אמרנו במקום אחר בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי 'נעשה ונשמע' [שמות כד, ז] הם בלב ומוח, שהם נפש ושכל. 'נעשה' הוא בנפש, היינו ברצון, אפילו בלי הוראת השכל. 'ונשמע' הוא מצד השכל, עד כאן דבריו". ומה שכתב שהבחירה היא בנפש יבואר בהערה 56.

(55) פירוש - אין לבהמה דבר נבדל מהחומר, כי הבהמה כולה חומרית וגופנית. ולמעלה פ"ח [תיד.] כתב: "כח בהמה היא חמרית". ולמעלה פכ"ח [תסה:] כתב: "הבהמה יש לה כלי הדבור, ואין בה דבור, כי הבהמה אין לה נשמה שכלית". ובגו"א ויקרא פי"ט אות ג [נד:] כתב: "וזה ענין הבהמה, שהיא כולה גוף וחומר" [הובא למעלה פ"ג הערה 88, פ"ד הערה 25, פ"ח הערה 230, ופכ"ח הערה 36]. ואף נפש הבהמה נחשבת כגוף, וכמו שכתב בדר"ח פ"ב מי"ג [תשצא:], ויובא בהערה הבאה.

(56) מה שכתב שיש לבהמה בחירה לכאורה אינו מובן, שהרי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ה ה"א כתב: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה... ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה... הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע". ובדר"ח פ"ג מט"ו [שפז.] כתב: "ואל תאמר כי גם הבהמה היא גם כן בעלת בחירה, שאין הדבר כך כלל, כי הבהמה שהיא עושה לפי טבעה, ואין זה בחירה, כי הטבע הוא אחד. אבל האדם שהוא בעל שכל, שייך בו בחירה במה שירצה". ובתפארת ישראל פט"ז [רמה:] כתב: "כי האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה". וכן נאמר במעשה בראשית על העופות והדגים [בראשית א, כב] "ויברך אותם אלקים לאמר פרו ורבו וגו'", ופירש רש"י שם "לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה". ובגו"א אות נד [לז:] כתב: "ואם תאמר, מין האדם, שאין צדין אותם, למה נתברך [בראשית א, כח]. ויש לתרץ, כיון שהאדם הוא בר דעת ובעל בחירה יותר משאר הנבראים, ואפשר שבכונה יכול להתבטל מפריה ורביה מפני שום דבר, שאינו רוצה לעסוק בפריה ורביה, לכך נתברך כדי שלא ישב בטל. אבל בבהמות שאינו בעל חכמה, והוא עוסק בפריה ורביה כטבעו, לכך אילו לא היה צדין מהן לא נתברך". הרי שהעמיד את האדם שהוא בעל בחירה, לעומת הבהמה. ואילו כאן כתב שיש לבהמה "בחירה ורצון". ויש לומר, שאין כוונתו כאן לבחירה הנובעת מחכמה ודעת, אלא לבחירה הנובעת מרצון הבהמה. לאמור, שאין לבהמה התנהגות אחידה; פעמים רצונה הוא לאכול מאכל מסוים, ופעמים היא מסרבת לאכלו. ונהי ששתי התנהגויות אלו של הבהמה נובעות מצד הטבע, ולא מצד חכמה ודעת, מ"מ מדתה משתנית בהתאם לרצונה, ואין לה התנהגות אחידה וקבועה. מה שאין כן הטבע, שאינו בעל רצון כלל, לכך התנהגותו היא לעולם אחידה וקבועה; המים לעולם ירדו למקום נמוך, והאש לעולם תעלה למעלה. וכן מדוייק מלשונו; בעוד שכאן תלה בחירת הבהמה ב"כח נפשי בלתי נבדל", הרי בשאר מקומות [ששלל את הבחירה מהבהמה] תלה זאת במה שאין לה שכל וחכמה [לשונותיו בדר"ח וגו"א הנ"ל]. אלא הם הם הדברים; אין לבהמה בחירה הנובעת משכל וחכמה, אך יש לה בחירה הנובעת מרצונה הטבעי, שהוא כח נפשי. וכך מוכח להדיא מדבריו בדר"ח פ"ב מי"א [תשצא.], שכתב: "יצר הרע הוא חסרון רע דבק בכח הגוף, אשר יצר הרע דבק בגוף. וראיה לזה שאף בבהמה גם כן איכא יצרא... אבל עין הרע אין לבהמה, שאין לבהמה כח נפשי נבדל... כי הנפש לבהמה אינו נחשב רק כגוף". ואם אין לבהמה בחירה כלל, מאי אהני לה יצה"ר. אלא בודאי שאף לבהמה יש בחירה מסויימת, אך היא באה מדיוטא התחתונה שבה נמצאת הבהמה, לעומת בחירת האדם, הבאה מחכמתו שכלו ודעתו.

(57) ואין רצון שייך בדברים טבעיים, אלא פעולתם נעשית בהכרח. ובפחד יצחק חנוכה, מאמר ד [אות ה], כתב: "הנה רצון השם מתגלה לנו בשתי מערכות. מערכה אחת במעשה בראשית בעולם שנברא בעשרה מאמרות. ומערכה שניה במעמד הר סיני, בתורה שניתנה בעשרת הדברות. אידי ואידי גילוי רצונו של מקום הן, אלא שיש הבדל פנימי באופן יציאתן מן הכוח אל הפועל; דרצון השם המתגלה במעשה בראשית, אופן קיומו הוא בדרך הכרח. ואילו רצון השם המתגלה בתורה, אופן קיומו הוא בדרך בחירה. 'יהי אור' [בראשית א, ג], זה הוא מאמר המתקיים בדרך חוק מציאות של הכרח. 'לא תשתחוה' [שמות כ, ה], זו היא הדברה המתקיימת בדרך חרות רצון של בחירה. חכמת הטבע... איננה רק חכמת רצון השם שנתגלה לנו על ידי מתן הכרח". וראה להלן פמ"ב הערה 20.

(58) לכאורה צריך להגיה "בְּתמידות". ואמרו חכמים [סנהדרין מב.] "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". ורש"י [דברים ל, יט] כתב: "אמר להם הקב"ה לישראל; הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם... הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שינתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים. ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד... לא שינו את מדתם. אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר, ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה". הרי הטבע אינו משנה מדתו, ולעולם השמש עולה מן המזרח, והארץ מצמיחה את מה שזורעים בה. ולמעלה בהקדמה שניה [פד:] כתב: "אחר שכל הנמצאים נמצאים מסודרים מאתו יתברך, אין יתכן בהם שנוי, כי מעשיו וסדרו ראוי שיהיה קיים לעד, לא משתנה". ובהמשך ההקדמה שם [צב:] כתב: "כמו שהוא מקוים בטבע, שהיא נוהגת תמיד". ובהמשך ההקדמה שם [קיח:] כתב: "כי הבלתי טבעי אינו תמידי, אך הוא לפי שעה". ובתפארת ישראל ר"פ מט [תשסח.] כתב: "הדברים הטבעיים אשר ברא השם יתברך, 'חוק נתן ולא יעבור' [תהלים קמח, ו]... אינם משתנים". ובנצח ישראל פ"א [י.] כתב: "שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו, עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 411]. ושם פי"א [רצא.] כתב: "כי כך גזר השם יתברך, כמו שסידר הבריאה כל אחד ואחד בסדר הראוי לו, שלא ישנה אחד מהם סדרו שנתן לכל אחד, כמו שתקנו 'חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם', ואין ספק שחוק הזה נתן להם בגזירה, שכך גזר השם יתברך". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקמא.] כתב: "השם יתברך ברא כח הטבע שיהיה נוהג כמנהגו לעולם" [ראה להלן הערה 94]. ובח"א לשבת לא: [א, יט:] כתב: "הטבע הולך תמיד, ואין אל הטבע שנוי כלל". וראה למעלה הקדמה שניה הערה 203, פל"ט הערות 152, 154, ולהלן הערות 79, 97, 98.

(59) בא לבאר את המשך המאמר [חולין ז.] שנהר גנאי עמד כנגד רבי פנחס בן יאיר ומלויו, ורצה למנוע מהם להוציא לפועל את רצונם. ובח"א לחולין ז. [ד, צג.] כתב: "רצה לומר, כאשר אלו רוצים להוציא השלימות שראוי שלהם אל הפעל, פגע בו גינאי נהרא". ובתחילה יבאר כיצד החומר באדם הפרטי עומד חוצץ כנגד כחותיו הרוחניים, ומכך יעתיק הדבר לעולם הכללי.

(60) לשונו בכת"י [תקלב:]: "כי התבאר שכל ענין השכלי הוא בפעל ולא בכח, וכל עניני החמרים הם בכח ולא בפעל". וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, למעלה פ"ד [רכג:] כתב: "החומר מציאות פחות, כי הוא דבר חסר במה שהוא חסר הצורה שעל ידה המציאות בפעל, כי החומר נחשב בכח, וכל כח, בשביל שאינו בפעל, הוא חסר. והצורה היא הפך זה, שהיא שלימה, ואין חסרון בה כלל". ולהלן ר"פ מה כתב: "אין לך דבר שהוא בכח ואינו בשלימות רק הגשם וכוחות הגשם. ואין הגשם בפועל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב בתנועה ממקום למקום, ולפיכך כל גשם בעל כח, וכל כח אינו בעל השלמה, לכך דבר הגשמי אינו בעל השלמה, וכל דבר שהוא נבדל מן הגשם הוא בעל השלמה". ולהלן פנ"ב כתב: "הקב"ה הוא בלבד בפועל הגמור, וזהו מפני שהוא יתברך נבדל מן החומר, שכל ענין החומר הוא בכח. וכל אשר יש לו צירוף גשמי, אי אפשר שיהיה בפועל הגמור. לכן הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר, והוא בלבד בפועל הגמור. ולא כך המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מכל מקום יש להם יחוס וקירוב אל הגשם, ולכך אינם בפועל הגמור, רצה לומר שאין מדריגתם בתכלית השלימות". ובדר"ח פ"ד מי"ח [שעד:] כתב: "החומר הוא בכח תמיד ואינו בפעל... שהאדם בעל חומר, אשר החומר הוא בכח ולא בפעל, והוא מקבל תמיד הצורה והשלימות". ובתפארת ישראל ר"פ ג [נו:] כתב: "וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא מעלתו האחרונה בפעל, כי זהו מדרגת העליונים שהם בפעל, אבל התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפעל". ובנצח ישראל פכ"ט [תקפב.] כתב: "הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח". ושם ס"פ ל [תקצב.] כתב: "החומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד... כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפועל". ובאור חדש פ"ב [תקלד.] כתב: "כי החומר אין מציאותו בפעל, ומפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש, שנחשב כמו צורה לאשה, נמצאת האשה בפעל". ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:] כתב: "כי כל גשם הוא בכח ולא בפעל, רק הנבדל הוא בפעל, ולפי מה שהוא נבדל, אם הוא נבדל לגמרי הוא בפעל הגמור". וכן הוא בדר"ח פ"ג מ"ו [קסח.], שם פ"ו מ"ז [רלז:], נתיב התורה פט"ו [תרטז.], נתיב יראת השם פ"ב [ב, כה:], ח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא.], ח"א לחולין פט. [ד, קג.], ועוד. וראה להלן פמ"ה הערה 20. ואמרו חכמים [ע"ז ג.] "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ופירש רש"י שם "בערב שבת - בעולם הזה". ובח"א לע"ז ג. [ד, כא.] כתב: "כי העוה"ז הוא עולם הגשמי, אשר הוא בכח תמיד. ולפיכך בעוה"ז שייך מצות ומעש"ט... לפי שהעולם יוצא אל הפעל, כאשר הגשמי הוא בכח ויוצא אל הפועל. אבל בעוה"ב האדם שם הוא בפועל, ולא שייך שם יציאה אל הפועל כאשר אינו גשמי, ולפיכך העוה"ב הוא שביתה מנוחה, ואין שם יציאה אל הפעל... ולפיכך אמר, מי שטרח בערב שבת, הוא יום המעשה, ואז יאכל בשבת, כי השבת הוא יום המנוחה, ובלתי יציאה אל הפעל, רק הכל במנוחה, ולפיכך המצות אינם שייכים רק לעוה"ז בלבד" [הובא למעלה פ"ד הערות 35, 36, ולהלן פמ"ה הערה 20]. ובכלליות קבע שהיחס בין החומר לשכל הוא "כשזה קם זה נופל", וכלשונו בהקדמה לאור חדש [מז.]: "כי הגוף והשכל שני הפכים, שאם האחד קם השני נופל, וכל אשר הוא נוטה אחר השכל, הוא נגד הנאת גופו". ובח"א לשבת קנב. [א, פב:] כתב: "כאשר החומר נחלש לעת הזקנה, שאז כחות החמרים נחלשים, ומפני חולשם כח השכלי מתגבר, שכן כאשר זה נופל זה קם, שכח החמרי בחזקו ובתקפו, אין השכלי בכחו. ולעת זקנתו, שבטל ונחלש החמרי, מתגבר השכלי מעלה מעלה" [הובא למעלה פ"ד הערה 88, פי"ב הערה 29, ופכ"ב הערה 80]. וראה בסמוך הערה הבאה, והערה 85.

(61) מלהמצא בפועל. וזו המדריגה השניה של "ההוא גברא דדרי חיטי לפסחא", וכמבואר למעלה מציון 39 ואילך. והטעם הוא שהחומרי הוא לעולם בכח, וכמבואר בהערה הקודמת.

(62) מקשה על עצמו, שאם כח הנפש הזה הוא נבדל מהחומר, כיצד החומר ימנע מהכח הזה לצאת אל הפועל, הרי הכח הזה לחוד, והחומר לחוד.

(63) פירוש - הואיל וכל הכחות הללו נמצאים בתוך האדם, לכך אין כאן הבדלה גמורה בין הכחות האלו, ודין הוא שהחומרי ימנע מכח הנפש הנבדל לצאת אל הפעל. ובכת"י [תקלג.] כתב: "האדם במה שהוא אדם יש לו הצטרפות והתיחסות אל החומר, שהוא בלי צורה, אשר כל מציאותו בכח ולא בפעל". וכן כתב בהרבה מקומות. וכגון, למעלה בהקדמה שניה [מב:] כתב: "כי מה יוכל לדעת האדם בעל חומר, אף כי נתן אלקים בו דעת וחכמה, והנה דעתו וחכמתו מצטרפת אל החומר, ויש לדעתו וחכמתו חבור ויחס אל החומר, איך ידע הדברים הנבדלים". ובתחילת ההקדמה לדר"ח [ב.] כתב: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך, ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך, אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה, שיהיה דרכו נוכח ה'. ואף אם זוהר השכל ונצוץ שלו לו לעינים, להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, שנתן לו השם יתברך השכל, אשר הוא נר מאיר, ובהלו נר השכל על ראשו, ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם, לא במה שבחר השם יתברך בו, כמו שהם ישראל שבחר השם יתברך בהם מכל העמים, ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי. ולכך אל דבר זה, שילך אחר בוראו ולהיות דבק עם השם יתברך... אין כח במאור הזה, שהוא השכל, להאיר דרכו אשר עליו מה שיש לו ללכת אחר בוראו". ושם פ"א מ"א [קמה:] כתב: "לכך אמר [שם] 'הוו מתונים בדין', שאין האדם הכל שכל, ואם הוא ממהר לפסוק הדין בלא המתנה, כאילו היה האדם שכלי בלי חומר, שהשכל אשר הוא בלא חומר כלל, אותו השכל ברור, דהיינו השכל אשר אינו בגוף, ואין צריך המתנה. אבל אשר הוא בחומר, כמו שכל האדם, אינו שכל בפעל לגמרי. ולפיכך יש לאדם לנהוג כפי מה שראוי לאדם, שיהיה מתון בדין, ולא ימהר כאילו היה שכל בפעל בלי חומר". ושם במשנה ב [קעא:] כתב: "כי כל הנבראים שנבראו אין בהם חכמה האלקית העליונה. אף כי האדם הוא בעל שכל, אין זה רק שכל האנושי, שהוא מצורף אל החומר. ואין ראוי לעולם הקיום בשביל הטוב הזה, כי פחות ושפל הוא השכל האנושי". ובהקדמה לתפארת ישראל [יט:] כתב: "כי מה נחשב האדם שאין בו רק שכל האנושי". ושם פמ"ז [תשכז:] כתב: "אין התורה השכלית כמו שכל האדם, שהוא מצורף אל החומר, ובשביל שהשכל מצורף אל החומר, לכך מצורף שכל האדם ג"כ אל ההעדר, ואינו נמלט מן המות". ובהמשך שם [תשלא:] כתב: "הפרש יש בין שכל האדם לתורה השכלית... כי ציור שכל האדם מפני שהוא בחומר, אי אפשר שיהיה שכל ברור, שהרי הוא בחומר". ובבאר הגולה באר השני [קלח:] כתב: "כי האדם הוא חמרי, וכל שכל ודעת אשר יש לו התלות בחומר אינו שכל ברור, שאינו שכל גמור כמו השכל שהוא נבדל לגמרי מן החמרי". ובאור חדש פ"ד [תשעו:] כתב: "שכל שהוא מוטבע בחומר, כמו שכל האדם, אינו שכלי גמור, רק השכל עומד מוטבע בחומר, ויש לו נושא, הוא החומר. ומפני שיש לו נושא, הוא החומר, אינו שכל ברור". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכא.] כתב: "אין ספק כי השכל [של האדם] אינו נבדל לגמרי מכל וכל, שאם היה השכל נבדל לגמרי, לא היה נמצא עם האדם, שהוא בעל גוף. אבל במה שהשכל הוא עומד באדם, מזה נראה שאין השכל נבדל מכל וכל" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 14].

(64) הוא כנגד ההוא טעייא, וכמבואר למעלה מציון 44 ואילך. וגם זה מצד שהחומרי הוא לעולם בכח, ובולם כל נסיון לצאת אל הפועל. וצרף לכאן שהחומרי הוא שורש לעצלות, ועומד כנגד התנועה, וכמו שכתב למעלה פט"ו [נג:]: "כל אשר הוא חמרי יותר, אין כח טבעי פועל כל כך במהירות, כמו מי שיש בו דקות החומר". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בדר"ח פ"ה מ"כ [תעח:] כתב: "מזהיר האדם בעבודה כנגד ההתחלה שלא יהיה כבד, ויהיה זריז בתחלה. על זה אמר [שם] 'הוי קל כנשר', ובדבר שהוא התחלה שייך קלות, כאשר הוא קל, ואין טבעו מכביד עליו לעמוד ממקומו אשר הוא יושב. וזהו סגולת הנשר, שאין טבעו מכביד עליו, ולכן אמר 'הוי קל כנשר'... והאדם מצד חומרו הוא כמו אבן דומם, ואינו חפץ בשום דבר... כי תמצא כמה בני אדם שהם חפצים מאד מאד אל דבר... ואין להם כח המעורר אותם אל דבר, וזה מפני כובד טבעם". ובנתיב התורה פי"ז [תרפד.] כתב: "כבידות הגוף מונע האדם מן הזריזות". ובנתיב הזריזות ר"פ ב [ב, קפו.] כתב: "תחלת כל דבר יש אדם שכבידות טבעו כל כך גובר עליו, עד שהוא כמו אבן דומם, ואינו מתעורר על דבר. ולכך אמר תחלה [אבות פ"ה מ"כ] שיהיה 'עז כנמר', דהיינו שיעורר את עצמו לפעול, ולא כמו זה שבשביל כובד טבעו אין מעורר עצמו על דבר". ובאור חדש פ"א [תכח:] כתב: "כמה פעמים יש לאדם כבידות הטבע, ומבטל דבר זה תנועת האדם, שאינו רוצה לקום ממקומו". ובנר מצוה [נד:] כתב: "כי מי שאינו עז יש בו כובד הטבע, ומבקש ההנחה, ואינו מבקש התנועה". ובח"א לגיטין נז. [ב, קיג:] כתב: "אין הצבי גס ועב החומר, ולכך אינו כבד התנועה. כי כל דבר לפי גסות החומר מעכב התנועה, עד שיסוד הארץ, [ש]יש לה חומר גס, לכך גם אין לה תנועה כלל. והשמים אשר יש להם חומר דק וזך, ממהרים תנועה". וכן הוא בח"א לב"ב עג: [ג, צג:]. והמסילת ישרים פ"ו כתב: "הנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו, ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו. והרי הוא אומר, אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם, ובין כך ובין כך התורה מונחת, והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בוראו". ושם פ"ז כתב: "אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו". ובפחד יצחק בהערה כללית שבפתיחת הספר כתב: "כבר כתב החסיד לוצטו בפרק הזריזות [מסילת ישרים פרקים ו, ז] כי המונע את מהירות התנועה הוא הגסות אשר בעפריות החומריות" [הובא למעלה פט"ו הערה 136. וראה למעלה פל"ו הערה 120, ובסמוך הערה 68].

(65) אודות שהעוה"ז הוא חומרי גשמי, כן כתב בהרבה מאוד מקומות. וכגון, למעלה פכ"ו [תל:] כתב: "באותיות האלפ"א בית"א חקק העולם הזה הגשמי". ולהלן [לאחר ציון 134] כתב: "המונע החמרי אשר בעולם הזה הגשמי". ובגו"א ויקרא פ"ב אות ל [סב.] כתב: "העולם הזה הוא עולם הגשמי, ואשר יותר מושל בו ומצליח בו, הוא מצד שהוא מתייחס אל עולם הזה" [ראה להלן פנ"א הערה 55]. ובתפארת ישראל פ"ה [צ.] כתב: "העולם הזה, שהוא כולו גשמי". ושם פנ"ו [תתעח:] כתב: "העולם הבא הוא עולם קדוש נבדל מן הגשמי, והעולם הזה הוא עולם גשמי". ושם פ"ס [תתקלו.]: "כי ראוי שיהיה התשלומין לאדם כפי אשר הוא צדיק או רשע, וזה שייך בעולם הבא, אשר הוא עולם האמתי, לא בעולם הזה, שמצד עולם הזה, שהוא עולם גשמי, אין העולם הזה עולם האמת לשלם אל האדם בו כפי מה שהוא צדיק או רשע באמת, בלא תוספות וגרעון". ובבאר הגולה באר הששי [קפו:] כתב: "כי העולם הזה גשמי, ושלימות הגשמי הוא ששה... והרי העולם נברא בששה ימים". ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "נקרא עולם הזה, שהוא עולם גשמי, 'לילה' [פסחים ב:], מפני החומר שהוא אינו נמצא בפעל הגמור, ואשר אינו נמצא נקרא 'לילה' ו'חשך'". וכן כתב הרבה פעמים בספר דרך חיים. וכגון, שם פ"א מ"ה [רס.] כתב: "כי העולם הזה שהוא גשמי, מדריגתו מדריגת האשה, שהיא בעלת חומר", ושם משנה י [שיב:]. וכן כתב שם פ"ב מ"י [תשפה:], שם פ"ג תחילת מי"א [רנא.]. ושם פ"ד מ"ה [קיג.] כתב: "כי מצד העולם הזה הגשמי, רחוק העולם הזה מן השכלי, לכך לא נמצאת התורה השכלית בעולם הזה הגשמי". ושם פ"ה מט"ו [שסז:] כתב: "כי העולם הזה הוא גשמי". ובנתיב התורה פי"ד [תקסד.] כתב: "חכמת הטבע, שהם מעיינים במציאות עולם הזה הגשמי". ובנתיב הצדק ס"פ א [ב, קלז:] כתב: "ראה הקב"ה שהצדיקים הם מועטים, עמד ושתלם בכל דור ודור [יומא לח:]... כי הצדיק שהוא נבדל מן החמרי כמו שאמרנו, וידוע כי העוה"ז הוא עולם גשמי, ולפיכך אי אפשר שיהיה הצדק הרבה. ואין קיום לעולם בלא צדיקים, ולפיכך שתלן בכל דור ודור". ובנתיב היסורין פ"ג [ב, קעט.] כתב: "כי עוה"ב הוא הפך העוה"ז הגשמי, ולפיכך מי שראוי ומוכן אל העוה"ז - אינו מוכן לעוה"ב. ולכך אין ראוי לצדיקים עוה"ז, כי עוה"ב הוא נבדל, וזה גשמי, והם הפכים". ובנצח ישראל פי"ג [שכז:] כתב: "כי עולם הבא שם החיים הגמורים, שאין להם מיתה כלל, ולא חיים גשמים, רק חיים נבדלים בלתי גשמי. כי אין החיים בעולם הזה רק להעמיד הגוף הגשמי". ושם פט"ו [שנח.] כתב: "ענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי... אין ראוי עוה"ז אל ישראל עם קדוש, כי עוה"ז שאינו קדוש, שהוא גשמי ואין בו קדושה האלקית, אין ראוי להם". ושם ר"פ כא [תמד.] כתב: "העולם הזה... הוא עולם גשמי, כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה". ובח"א לב"ב י: [ג, סד:] כתב: "כי עולם הזה כולו גוף, ועולם הבא נבדל לגמרי, ולפיכך אשר הם מוכנים אל עוה"ז הגשמי, אין להם עולם הנבדל". וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 15, פי"ח הערה 52, פ"כ הערה 94, פכ"ו הערה 68, פל"ד הערה 181, פל"ט הערה 192, ופ"מ הערה 152.

(66) היא מדרגתו של רבי פנחס בן יאיר. וכן כתב להלן [לאחר ציון 134]: "כי רבי פנחס בן יאיר היה גובר על המונע החמרי, אשר [נמצאים] בעולם הזה הגשמי לדברים אשר אינם חמריים". וראה להלן הערה 135.

(67) היא מדריגת ההוא גברא דדרי חיטי דפסחא. ובנצח ישראל פל"ד [תרמט.] כתב: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי". וקודם לכן שם בפ"ב [לה.] כתב: "העולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות". ושם ר"פ כח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". וראה למעלה הקדמה שניה הערה 57, פ"ט הערה 137. ולהלן פמ"ב [ציון 22] רומז לדבריו כאן. וראה להלן פמ"ג הערה 24 במה שהוקשה שם על פי דברים אלו.

(68) שזהו ההוא טעייא, וכמבואר למעלה מציון 44 ואילך. וראה למעלה הערה 64, שנתבאר שם שחומריות העולם מונעת הזריזות והתנועה, וניחא לה בעצלות. וראה להלן הערה 141.

(69) מלשון זה משמע שנהר גינאי פגע ברפב"י, ומנע ממנו מלהמשיך בדרכו. אמנם לשון הגמרא שלפנינו הוא "פגע ביה בְּגינאי נהרא", ומכך משמע שרפב"י פגע בנהר גינאי, ולא שנהר גינאי פגע ברפב"י. אמנם בילקו"ש ח"א המשך רמז קלח הובא המאמר, ושם איתא "פגע ביה גינאי נהרא". וכן הרשב"א בפירושי האגדות שלו גרס "פגע ביה גינאי נהרא".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה