אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק מ

פרק לט

(1) יבאר רק את הפסוק השני שהביא ["ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וגו'"], ולא את הפסוק הראשון שהביא ["ויהי בשלח פרעה את העם"]. אמנם בכת"י [תקג.] חילק ביניהם, וביאר כל פסוק בפני עצמו. ועל הפסוק הראשון כתב: "תלה הכתוב במה ששלחן פרעה, והוי ליה למכתב 'ויהי כאשר יצאו ישראל ממצרים ולא נחם'... ונראה שבא לומר כאשר היה יד פרעה חזקה עליהם לשלח אותם, וזהו בשביל יד ה' והמכות שבאו על פרעה. 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים', ובא לומר כי יד ה' הוציאם ממצרים, ולא הוסר מהם אף בדרך... אם כן ה' הנהיגם. נמצא כי בעודם במצרים לא סר ה' מאתם, ואף אחר כך" [(ראה להלן הערה 10). ומבאר גם את המשך הפסוק "כי קרוב הוא"]. ולאחר מכן מבאר את הפסוק השני בפני עצמו, וכפי שנמצא לפנינו.

(2) המכילתא באה לבאר את שלש המלים "דרך" "המדבר", ו"ים סוף". והלשון שינקוט כאן הוא יותר קרוב ללשון הילקו"ש [ח"א רמז רכז]. ומצוי בספר הגבורות שהמהר"ל יביא דברים בשם המכילתא או המדרש רבה, אך דבריו נמצאים יותר בדיוק בילקו"ש [כמבואר למעלה הקדמה ראשונה הערה 2, הקדמה שניה הערה 323, פ"ג הערה 16, פ"ד הערה 18, פ"ו הערה 25, פ"ז הערה 107, פ"ט הערה 159, פל"ב הערה 58, פל"ו הערה 165, ופל"ח הערה 26]. וראה להלן הערה 43.

(3) כדרכו, שמחלק את האדם לשלשה חלקים; גוף, נפש, ושכל. וכגון, למעלה פ"ח [תיט:] כתב: "יש באדם ג' דברים; גוף, ונפש, ושכל, שלש מעלות זו על גבי זו". ובהקדמה לדר"ח [לה:] כתב: "כי האדם יש בו ג' חלקים; הגוף, והנפש, והשכל". וכן כתב שם פ"ב מ"ה [תקצ:], שם מ"ט [תרעד.], שם פ"ה מכ"ב [תקסח:], נתיב התורה פ"ב [קיט:], ועוד. ובאבות פ"ד מי"ד אמרו "שלשה כתרים הם; כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", ובדר"ח שם [רפב.] כתב: "מנינא למה לי, שאמר 'ג' כתרים הם', ולמה צריך למנין. ויש לך לדעת, כי אלו ג' כתרים שזכרו כאן שנתן השם יתברך לישראל, תורה ומלכות וכהונה, הם כנגד האדם. כי יש באדם ג' חלקים; החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף, אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם. וכנגד אלו הם ג' כתרים אלו; כי כתר תורה הוא כנגד השכל. וכתר כהונה כנגד הגוף... אמנם המלכות כנגד הנפש. וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם, והאדם מקבל ההנהגה מן הנפש. ולפיכך כנגד זה נתן השם יתברך המלך, שהוא המנהיג והמושל על כלל האומה. ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל". ובנצח ישראל פ"ד [ס:] כתב: "כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף". ושם פי"ח [תח:] כתב: "כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד - גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו". וכן כתב בתפארת ישראל פ"א [לא:], נתיב העבודה פ"א [א, עט:], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.], נתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:], נר מצוה [כג:, מז:], ח"א לשבת לא: [א, יט.], ח"א לגיטין ע. [ב, קכט:], ח"א לסנהדרין ע. [ג, קע.], שם קז: [ג, רנד.], ח"א לזבחים פח: [ד, סח.], ועוד. ובחידושי ההלכות שלו למסכת שבת לא: כתב: "האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה; האחד הוא כח הגופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח הג' הוא נבדל לגמרי מן הגוף. גם בעלי הטבע הזכירו אלו ג' כחות, ואמרו שיש לאדם כח בגוף ונקרא כח טבעי, שממנו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד, ולכך קראו אותו כח טבעי בלבד, ואמרו שמשכן כח זה הוא בכבד. ועוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח החיוני, וממנו ג"כ כחות ידועים כמו הנקימה והנטירה, ומן כח הזה הוא כח התנועה, ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב [ראה להלן הערה 7]. ועוד יש כח נבדל לגמרי, ומשכן כח זה הוא במוח, ומן כח זה הדמיון והידיעה. ובדברי חכמים [ב"ר יד, ט] נקראו 'נפש' 'רוח' 'נשמה', אלו ג' כוחות. וביארנו אותו פעמים הרבה, ואצלי נתבארו אלו ג' כוחות". ודע, כאשר המהר"ל אומר "גוף", אין כונתו לחומריות הגוף, אלא לכח רוחני הקרוב ודבוק בגוף, וכמבואר במכתב מאליהו ח"א עמוד 294, שצד תחתון שברוחניות נקרא גוף. וכן כתב בח"א לשבת קנב: [א, פד:], וז"ל: "גוף... אין הכונה כלל על גוף של בשר... רק על כח הגוף... כי לגוף הזה של אדם יש לו כח שאינו בשר ודם" [ראה למעלה פ"ח הערות 257, 258, פ"כ הערה 22, פכ"ט הערות 97, 98, להלן פמ"א הערה 23, פמ"ג הערה 167, ופמ"ז הערה 363].

(4) לשונו בכת"י [תקד.]: "הגוף אינו בעל תנועה... וקשה על האדם התנועה מפני הגוף, שיש בו הכובד, וזהו כדי ליגען". ואמרו חכמים [גיטין ע.] "ג' דברים מכחישים כחו של אדם; פחד, דרך, ועון... דרך, דכתיב [תהלים קב, כד] 'עינה בדרך כחי'". ובח"א שם [ב, קכט:] כתב: "ידוע כי יש באדם שלשה כחות, אשר בהם שייך חולשה; האחד כח הגוף, השני כח נפשי, השלישי כח נבדל שהוא השכלי... והדרך מחליש כח גוף, כי התנועה הוא כנגד הגוף, ומי שהוא בעל גוף קשה עליו התנועה, ולפיכך הדרך מחליש כח הגופני ביותר" [הובא למעלה פי"ב הערה 28, פט"ו הערה 41, ולהלן פמ"ג הערה 44. וראה בסמוך הערה 7]. ובדר"ח פ"ה מ"כ [תעח:] כתב: "מזהיר האדם בעבודה כנגד ההתחלה שלא יהיה כבד, ויהיה זריז בתחלה. על זה אמר [שם] 'הוי קל כנשר', ובדבר שהוא התחלה שייך קלות, כאשר הוא קל, ואין טבעו מכביד עליו לעמוד ממקומו אשר הוא יושב. וזהו סגולת הנשר, שאין טבעו מכביד עליו, ולכן אמר 'הוי קל כנשר'... והאדם מצד חומרו הוא כמו אבן דומם, ואינו חפץ בשום דבר... כי תמצא כמה בני אדם שהם חפצים מאד מאד אל דבר... ואין להם כח המעורר אותם אל דבר, וזה מפני כובד טבעם". ובנתיב התורה פי"ז [תרפד.] כתב: "כבידות הגוף מונע האדם מן הזריזות". ובנתיב הזריזות ר"פ ב [ב, קפו.] כתב: "תחלת כל דבר יש אדם שכבידות טבעו כל כך גובר עליו, עד שהוא כמו אבן דומם, ואינו מתעורר על דבר. ולכך אמר תחלה [אבות פ"ה מ"כ] שיהיה 'עז כנמר', דהיינו שיעורר את עצמו לפעול, ולא כמו זה שבשביל כובד טבעו אין מעורר עצמו על דבר". ובאור חדש פ"א [תכח:] כתב: "כמה פעמים יש לאדם כבידות הטבע, ומבטל דבר זה תנועת האדם, שאינו רוצה לקום ממקומו". ובנר מצוה [נד:] כתב: "כי מי שאינו עז יש בו כובד הטבע, ומבקש ההנחה, ואינו מבקש התנועה". ובח"א לגיטין נז. [ב, קיג:] כתב: "אין הצבי גס ועב החומר, ולכך אינו כבד התנועה. כי כל דבר לפי גסות החומר מעכב התנועה, עד שיסוד הארץ, [ש]יש לה חומר גס, לכך גם אין לה תנועה כלל. והשמים אשר יש להם חומר דק וזך, ממהרים תנועה". וכן הוא בח"א לב"ב עג: [ג, צג:]. והמסילת ישרים פ"ו כתב: "הנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו, ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו. והרי הוא אומר, אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם, ובין כך ובין כך התורה מונחת, והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בוראו". ושם פ"ז כתב: "אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו". ובפחד יצחק בהערה כללית שבפתיחת הספר כתב: "כבר כתב החסיד לוצטו בפרק הזריזות [מסילת ישרים פרקים ו, ז] כי המונע את מהירות התנועה הוא הגסות אשר בעפריות החומריות" [הובא למעלה פט"ו הערה 136, ופל"ו הערה 120]. אך יש להעיר, שאמרו חכמים [כתובות כח.] "טלטולי דגברא קשין מדאיתתא", והואיל והאשה היא יותר גופנית מהאיש, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מי"ד [רפד:], וז"ל: "האשה... גופנית יותר מן האיש, כי האיש דומה לנפש שהוא מושל, כדכתיב [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך', והאשה דומה לגוף" [וזהו כנראה הטעם לירושלמי (פסחים פ"א ה"א) שנשים עצלניות הן], והטלטול הוא התנועה הקשה לגוף, וא"כ מדוע טלטולי האיש קשין יותר מטלטולי האשה, אדרבה, היה צריך להיות יותר קשה לאשה, כי לאשה יש תכונות גופניות יותר מהאיש. ויל"ע בזה.

(5) דוגמה לדבר; המלבי"ם [בראשית ח, כב] ביאר שרק לאחר המבול החלו ימי הקור והחום, וכלשונו: "קודם המבול... לא היה שנוי התקופות, כי השמש הלך תמיד על קו המשוה, ולא היה לא קור וחום, ולא קיץ וחורף... [ועתה] יהיה קור וחום, קיץ וחורף. ושנוי האויר והמזג בעת התקופות יחליש את הגופים, ויכניעם, בל יוסיפו להשחית כמו קודם המבול". והחובות הלבבות בשער הכניעה ר"פ ג כתב: "אבל הסיבות, אשר תהיה הכניעה והשפלות בעבורן מן האדם אחר גאוותו... כשיחלש כחו מתנועתו הטבעית מפני חלאים, או מזג רע, או חלישות הרכבתו, וייכנע, בעבור זה ויתחנן אל האלקים... כמו שאמר [תהלים קז, יב] 'ויכנע בעמל לבם'".

(6) "לכך היה מייסר את ישראל ובזה היה ממרק את ישראל, והיו טהורים זכים ראויים לקבל מעלה עליונה" [לשונו בסמוך].

(7) כמו שנאמר [תהלים ו, ד] "ונפשי נבהלה מאד". וכן [יחזקאל לב, י] "וחרדו לרגעים איש לנפשו". ובכת"י [תקד.] כתב: "כדי לצרפן בכח הנפש, המקבל היראה והפחד והבהלה והמורך, כאשר היה במדבר מפני הנחשים והעקרבים" [דברים ח, טו "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'". ופסוק זה הובא במכילתא שהובא כאן]. וכן נאמר [ויקרא כו, לו] "והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם וגו'". והלב הוא משכן לנפש [ראה למעלה הערה 3, ולהלן פמ"א הערה 40]. ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכד:] כתב: "התפילין שעל היד, שהם כנגד הלב, ששם הנפש" [הובא למעלה פל"ט הערות 19, 105]. ובח"א לגיטין ע. [ב, קכט:] כתב: "הפחד, דבר זה מחליש כח הנפש, כי הנפש כוחו כאשר הנפש הוא בשמחה... הפחד מחליש כחות הנפשיים". ובאור חדש פ"ד [תשסח.] כתב: "בהלה היה שנוי בכוחות נפשה" [הובא למעלה פט"ו הערה 4]. ובאור חדש פ"ט [תתתטז.] כתב: "אמר 'להומם' [אסתר ט, כד], דבר זה שייך לנפש, שהוא מקבל מהומה וחרדה".

(8) אודות שהאמונה היא בכח השכלי, כן כתב בנתיב העבודה פי"א [א, קיא.], וז"ל: "ועוד יש לך להבין מלת 'אמן', וההפרש שיש בין מברך ובין העונה 'אמן'. כי העונה 'אמן' צריך אל זה ההבנה והשכל, שהוא מאמין דבר זה, ודבר שהוא בלא הבנה אין נקרא זה אמונה... ולא כן המברך, כי אף שראוי שיהיה לו כונת הלב, מכל מקום כיון שברך, אם לא כיון יצא גם כן. אבל אם עונה 'אמן' בלא כונה אין זה אמן כלל". וכן מצינו לאידך גיסא בנצח ישראל פ"ד [סא.], שכתב שם: "עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה". ובדרוש לשבת תשובה [עח.] כתב: "עבודת אלילים הוא לשכל האדם, ודבר זה ידוע כי עבודת אלילים הוא לשכל האדם, אשר מאמין בדבר הבאי כמו עבודת אלילים. ולכך דבר זה, שהוא הטעות אחר עבודת אלילים, הוא אל השכל בלבד. ולכך אמרו בפרק קמא דקידושין [מ.]... אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה רק מחשבת עבודת אלילים בלבד, שהקב"ה מצרפה לידי מעשה... כי עיקר החטא של עבודת אלילים הוא בשכלו, ולפיכך נענש על המחשבה בלבד". וניתן להמתיק את לשונו מה שכתב כאן "ויקנה מדת האמונה", כי כל קנין שייך רק לשכלי, ומי שאינו בר דעת אינו בר קנין, וכמו שכתב בנתיב אהבת השם ס"פ א [ב, מה:], וז"ל: "הממון של אדם גם כן יש לו חבור אל השכל שבאדם, כי השכל יש לו קנין, והשוטה שהוא בלא שכל, אין לו קנין כלל [כתובות כ.]. ולפיכך הממון של אדם יש לו חבור אל השכל".

(9) כי המצריים רדפו אחרי ישראל, והשיגו אותם בים סוף [שמות יד, ט]. ועל כך אמר להם משה [שם פסוק יג] "ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". ולהלן פמ"ז [לאחר ציון 60] ביאר את האמונה שקנו ישראל בעקבות קרי"ס, וז"ל: "'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' [שמות יד, לא]. פירוש, שהיו מאמינים כי הוא יתברך כל הנמצאים תחת רשותו, ולכך הוא יכול לפעול בהם כרצונו, מאחר שהכל תחת רשותו. והוא יתברך פועל ועושה שליחותו על ידי משה, שהוא שלוחו לעשות בארץ אשר ירצה, וזהו 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. והאמונה הזאת קנו ישראל על ידי קריעת ים סוף, כמו שנתבאר למעלה בפרקים הרבה מאוד, כי הים אינו דבר פרטי, כי אין שני ימים בעולם, כמו שיש כמה נהרות. ואם כן היאור פרטי, וכן הירדן דבר פרטי, וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים, מה שהוא בחלקם. אבל הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל. ולכך אמרה רחב [יהושע ב, י] 'כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף', הרי כי עיקר הוא קריעת ים סוף שעל ידו קנו האמונה בה'... זכרה המופת הזה, כי זה בעצמו מורה כי בידו הכל, ואין חוץ ממנו, ומאחר שבידו הכל, אין זולתו". וראה להלן הערה 256.

(10) לשונו למעלה פ"ט [תקו.]: "יצאו בניו [של אברהם] גם כן מרשות השכינה, והיו משועבדים תחת מצרים, עד שאחר כך אמר להם [שמות ו, ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם', להיות תחת כנפי השכינה". ולמעלה פ"ל [לאחר ציון 93] כתב: "מפני שעדיין אף על גב שהוציא אותם מרשות אחרים, והיו ברשות עצמם, צריכים עוד להיותם נכנסים ברשות הקב"ה, ולא יהיו כמו שאר אומות. וזהו שאמר 'ולקחתי אתכם לי לעם וגו''". ולהלן ר"פ סו כתב: "כאשר מצאנו בכתוב שתכלית היציאה הוא שיהיה לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחלת היציאה [שמות ו, ו] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'. ובסוף פרשת תצוה [שמות כט, מו] כתיב 'המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות יין נסך ואיסורו" כתב: "דבר זה תכלית מדריגת ישראל ומעלתן ההבדל הזה שהם מובדלים ומופרשים מן העמים, שלא יהיו כגויי הארץ. ועיקר דבר זה היה כאשר גאל אותם ממצרים, דכתיב 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'". ובח"א לר"ה יא: [א, ק.] כתב: "כי בזאת הלילה גאלם יתברך, ולא הגאולה בלבד, רק שלקחם אליו, כדכתיב 'וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם לי לעם'". והכלי יקר [שמות ו, ו] כתב: "יזכו לדיבוק השכינה, ועל זה אמר 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'". והשם משמואל פרשת ויחי [שנת תרע"ז] כתב: "הגאולה איננה מספקת ההוצאה מתחת יד האומות והכחות החיצונים, אלא צריכה נמי הבאה תחת כנפי השכינה. וכמו במצרים אחת מהארבע לשונות של גאולה היא 'ולקחתי אתכם לי לעם'" [הובא למעלה פ"ט הערה 288, ופ"ל הערה 95]. ויש להעיר, שהרי אף בעודם בגלות מצרים היתה שכינה עם ישראל, וכמו שאמרו חכמים [מגילה כט.] "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן. גלו למצרים, שכינה עמהן, שנאמר [ש"א ב, כז] 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו''". ולמעלה [הערה 1] הובאו דבריו בכת"י כאן, שכתב: "כי יד ה' הוציאם ממצרים, ולא הוסר מהם אף בדרך... אם כן ה' הנהיגם. נמצא כי בעודם במצרים לא סר ה' מאתם, ואף אחר כך". ואילו מדבריו כאן משמע שרק בעת היציאה היתה שכינה עם ישראל, ולא לפני כן. ויש לומר, ששעבוד מצרים מעכב את ישראל מלהיות לגמרי תחת כנפי השכינה, וכמו שכתב למעלה פ"ט [תקו.] "יצאו בניו [של אברהם] גם כן מרשות השכינה, והיו משועבדים תחת מצרים, עד שאחר כך אמר להם [שמות ו, ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם', להיות תחת כנפי השכינה" [הובא בתחילת ההערה]. ואמרו [מגילה יד.] "'הללו עבדי ה'' [תהלים קיג, א], ולא עבדי פרעה". ובפחד יצחק פורים, ענין ב אות ב, כתב: "עד כמה שכפות הוא האדם באתרא אחרא, אי אפשר להקרא בתואר 'עבדי השם'". ולכך רק כשיצאו ממצרים, ואינם יותר עבדי פרעה, היו ישראל ברשות השכינה. אך בודאי שהשכינה היתה עמם במצרים גם כן, אך מ"מ לא נקראו אז בתואר "עבדי ה'".

(11) כי אין שכינה שורה על דבר פגום וחסר. ולמעלה בכת"י [תצח.] כתב: "כי אין שם ה' בא על דבר שאינו שלם". ואודות שה' אינו מתחבר לדבר שאינו שלם, כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תנא.], וז"ל: "מפני שהוא יתברך מתחבר אל הנמצאים כפי שלימותם, שאין השם יתברך מתחבר אל דבר שהוא חסר. ודבר זה אמרו ז"ל במדרש [ב"ר יג, ג] 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים' [בראשית ב, ד], הזכיר שם מלא על עולם מלא. כי אין אל השם יתברך חבור אל דבר חסר". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קנו.] כתב: "השם יתברך שהוא השלם, אין שכינתו עם הדבר החסר". ובנתיב התורה פי"ח [תרצט.] כתב: "אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם, כמו שהוא יתברך בתכלית השלימות". ומקורו בזוה"ק ח"א רטז: "שכינתא לא שריא אלא באתר שלים, ולא באתר חסר, ולא באתר פגים, ולא באתר עציב, אלא באתר דאתכוון, באתר חדו". ובתקו"ז ג: אמרו "איהו לא שריא באתר פגים, הדא הוא דכתיב [ויקרא כא, יז] 'כל אשר בו מום לא יקרב', אוף הכי בנשמתא פגימא לא שרייא". וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 127, פ"ט הערה 131, פל"ט הערה 85, ולהלן פמ"ו הערה 53.

(12) באבות פ"ו מ"ז אמרו שהקנין התשעה עשר של התורה הוא "קבלת יסורין". ושם בדר"ח [קעג.] כתב: "כי כאשר מקבל יסורין ראוי לתורה. וכך אמרו בפרק קמא דברכות [ה.], שלש מתנות טובות נתנו לישראל, וכולם לא נתנו אלא על ידי יסורין; התורה, דכתיב [תהלים צד, יב] 'אשרי הגבר אשר תיסרנו קה ומתורתך תלמדנו וכו''... כי התורה בפרט הוא השכל והחכמה שאינה מדה גופנית, ולפיכך אין אדם מגיע אל המעלה הבלתי גופנית רק בהתמעט הגופנית. והיסורין ממעטין הגופני, עד שאפשר לו להגיע אל מדריגה השכלית. וזה שאמר כאן 'קבלת יסורין', שמקבל עליו התמעט הגוף החמרי, ולסלק על ידי זה פחיתותו. כי היסורין מסלקין פחיתות הגוף, וכמו שאמרו שם [ברכות ה.], אמר ריש לקיש, נאמר ברית במלח [במדבר יח, יט] 'ברית מלח עולם', ונאמר ברית ביסורין [דברים כח, סט] 'אלה דברי הברית', מה ברית האמור במלח ממתיק הבשר, אף ברית האמור ביסורין ממרקין עונותיו של אדם, עד כאן. וביאור זה, כי כשם שהמלח ממתיק הבשר, כך היסורין ממרקין פחיתות גופו ובשרו, עד שהוא ראוי למדה השכלית". ובהקדמה לדר"ח [כח:] כתב: "היסורים, הם ממעטים את החומר וגוף האדם, ומסלקים את פחיתותו, עד שהאדם ראוי אליו דברים האלקיים... יסורים הם מעוט הגוף החמרי, ואז ראוי האדם אל אלו דברים הקדושים הנבדלים".

(13) מצד החטא [ראה הערה 15].

(14) אודות שישראל נעשו לעם כשיצאו ממצרים, כן נתבאר הרבה פעמים, וכמלוקט למעלה פל"ט הערות 142, 163. וראה להלן הערה 266. ולמעלה פל"ט [לאחר ציון 162] ביאר שכל המעלות שזכו להן ישראל, הן נמשכות אחר שעת היציאה ממצרים, שהיא התחלתן של ישראל. ולכך גם יוה"כ הוא זכר ליצ"מ, כי הואיל וביצ"מ ה' בחר בישראל, לכך נתן לישראל את יוה"כ לסליחה וכפרה ולהצלת נפשנו, כי כל הטוב שישראל זוכים לו הוא מצד שה' בחר בהם [כמבואר למעלה פל"ט הערה 193]. וראה להלן הערה 104 במה שנתקשה שם.

(15) פירוש - אפילו אם לא היתה לישראל פחיתות מצד חטאים, עדיין ה' היה מביא עליהם יסורין כדי לזכותם במעלה העליונה שהיתה בעת יצ"מ. ואמרו חכמים [ברכות ה.] "אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו... ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר [משלי ג, יב] 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'". ובנתיב היסורין פ"א [ב, קעג:] כתב: "ויש שהם תמהים, שהקב"ה יביא על האדם יסורין משום אהבה... פירוש יסורין של אהבה, כי כאשר האדם הוא צדיק וראוי אל מעלה עליונה, והאדם מצד הגוף יש בו צד מה שאינו ראוי אל אותה מעלה, שאין האדם ראוי אל אותה מעלה מצד החסרון שהוא דבק בחומר, והקב"ה מביא עליו יסורין כדי למרק הנפש, שהוא דבק בחומר, ולסלק חומר שלו ממנו, כדי להביא אותו אל המעלה העליונה, שאין האדם זוכה לזה, שהגוף יש בו פחיתות, והיסורים ממרקים הנפש, ומסלקין הנפש מן פחיתות החמרי, עד שהוא טהור... בודאי הם יסורים של אהבה, שגם דבר זה מצד חסרון של אדם, שאין ראוי למעלה העליונה עד שימרק אותו מן החמרי על ידי יסורין, כי היסורין מסלקין את האדם מן פחיתות החמרי, עד שראוי האדם עד מעלה העליונה. ולפיכך נקראו 'יסורין של אהבה', כי מצד שהשם יתברך אוהב אותו, ורוצה לקרב את האדם אליו להיות דבק בו יתברך, ויש לאדם מניעה ועכוב שאין ראוי אל הדביקות בו, לכך מביא השם יתברך עליו יסורין למרק את חטאו, עד שראוי אל הדביקות. ולכך נקראו 'יסורין של אהבה', לא שהפירוש הוא כי בשביל אהבה הוא מביא עליו יסורין, שודאי דבר זה אין ראוי. רק שהשם יתברך אוהב אותו וחפץ בו, ומצד שהוא חפץ בו, רוצה השם יתברך לקרב אותו אליו, ואין לו המעלה הזאת, ולכך ממרק השם יתברך פחיתות חומר שלו, עד שהוא ראוי אל הדביקות, וזה מבואר". ויש להעיר, הרי בני ישראל היו במצרים הרבה מאוד שנים בעבדות ועינוי [ראה גו"א שמות פ"ג אות י (נח.), והובא למעלה פכ"ו הערה 43]. ולמעלה פ"ג [רט.] ביאר שהעבדות היא כנגד החומרי של ישראל, והעינוי הוא כנגד הצורה של ישראל [ראה להלן פמ"ג הערה 24]. ואם כן מהו הצורך ליסרן שוב בעת יצ"מ ["היה מייסר אותם בגוף ובנפש ובשכל, כדי לזכותם אל המעלה הגדולה על ידי יסורים שיקנו עתה בעת היציאה שנעשו לעם"], הרי כבר היו מיוסרין ועומדים מעבודת הפרך והעינוי שעבדו במצרים [שאלת ידידי רבי שלמה אורמנד שליט"א]. זאת ועוד, בהקדמה לדרוש על התורה [ה:] כתב: "לפיכך לא נתנה תורה אלא לישראל, שהיו משועבדים במצרים בפרך ונתמעט גופם, עד שהיו ראויים אל התורה השכלית. ולכך... לא היה ראוי יתרו לקבלה, בשלא נמצאת בו הסבה שגרמה לישראל קבלתה, הוא השתעבדותם במצרים... כי מי שלא נשתעבד במצרים אין ראוי לו התורה" [הובא למעלה פ"ח הערה 259, פ"ט הערה 25, ולהלן פמ"ה הערה 121]. הרי שיסורי שעבוד מצרים אהנו לזכך את ישראל לקבלת התורה, ומדוע לא יהנו לדעת רבי אליעזר, אלא היה צורך שיתייסרו שוב בשעת היציאה ממצרים. ויל"ע בזה.

(16) פירוש - המלים "דרך" "המדבר" "ים סוף" אינן באות להורות על הקשיים והנסיונות שה' העמיד את ישראל בהם [כפי דעת רבי אליעזר], אלא להורות על ההנהגה הבלתי טבעית שה' הנהיג את ישראל, הנצרכת בכדי לתת את התורה לישראל.

(17) מבאר שמה שנאמר [שמות יג, יז] "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא", פירושו שה' לא הוליך את ישראל דרך ארץ פלשתים משום שהיא הדרך הקרובה והקצרה ביותר ממצרים לארץ ישראל, והקורבה הזאת נדרשת לרעותא. וכעין זה פירש רש"י [שם], שכתב: "כי קרוב הוא - ונוח לשוב באותו הדרך למצרים". וזה דלא כרמב"ן [שם], שביאר שהקורבה היא לטיבותא, שכתב: "אבל הנכון שיאמר 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים', אשר הוא קרוב, וטוב לנחותם בדרך ההוא".

(18) לשונו בכת"י [תקד:]: "והטעם הוא מפני כי התורה היא דרך ה' להביא האדם אל מדריגה גדולה וחשובה, ומפני שהתורה דרך ה' להביא האדם אל מדריגה עליונה, כמו כן צריך האדם בגופו להתנועע בדרך מיוחד אל קבלת התורה, וכאשר קבל התורה והתנועע נפשו ושכלו אל המדריגה הגדולה". ואודות שהתורה צריכה להנתן במקום התואם את מעלתה, כן יתבאר בסמוך הערה 20. ואודות שהתורה היא דרך להגיע אל מדריגה עליונה, כן נתבאר כמה פעמים בספרי המהר"ל שהתורה נקראת "תורה" משום שהיא מורה את הדרך כיצד האדם יגיע לעוה"ב. וכן כתב בסמוך, וכלשונו: "והבן שנקראת התורה 'דרך', מפני שהתורה מביאה את האדם אל הצלחה האחרונה, וכמו שאמר הכתוב [משלי ו, כב] 'בהתהלכך תנחה אותך וגו''. ולפיכך ראוי שתנתן התורה בדרך, שאין ענין התורה בעצמה רק שתהא התורה מוליכה את האדם בדרך אשר ילך בה, וכדכתיב [שמות יח, כ] 'והודעת את הדרך אשר ילכו בה', וזהו ההליכה אל ההצלחה האחרונה", ושם הערה 39.

(19) והדרך הפשוטה היא דרך קרובה ממצרים לארץ ישראל, ועוברת ליד ארץ פלשתים.

(20) פירוש - בדרך הפשוטה יש שלשה מקומות; מקום המוצא, שהוא ארץ מצרים. מקום בדרך, שהוא ארץ פלשתים. ומקום היעד, שהוא ארץ ישראל. בדרך הפשוטה הזו התורה יכולה להנתן באחת משתי אפשרויות; בארץ פלשתים, או בארץ ישראל [בארץ מצרים ברי הוא שזה לא שייך, כי שם נשתעבדו]. ארץ פלשתים אינה ראויה להנתן בה תורה, משום שהיא "ארץ גוים אחרים", והתורה אינה יכולה להנתן במקום השייך לגוים. והטעם הוא שהמקום של נתינת התורה צריך להיות תואם למעלת התורה, והמקום אינו יכול להיות חומרי, וכפי שכתב בתפארת ישראל פכ"ו [שצ:], וארצות הגוים הן מקומות חומריים, התואמים לחומריות הגוים היושבים עליה [כמבואר להלן פמ"ה הערה 42]. ולמעלה פ"ח [שעו:] כתב: "כי לפי הענין האדם יש לו מקום. לכך כשנתן הקב"ה הארץ הקדושה לישראל, בודאי מפני שהם ראוים לה. וכן לכל אומה ואומה נתן ארץ כפי מה שהם, וכל דבר יש לו מקום לפי טבעו ומעלתו. ולכך לפי מעלת ישראל, שיש להם מעלה נבדלת קדושה, יש להם ארץ קדושה". ולהלן ר"פ ע כתב: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, שבשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמרו [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו'. כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו; שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו". לכך מן הנמנע שהתורה תנתן במקום של הגוים, כי אין שום התאמה בין מעלת התורה הנבדלת למקומם של הגוים. וראה להלן הערה 42.

(21) כי ארץ ישראל היא מקומם של ישראל, ואין ישראל "בדרך" כאשר הם נמצאים בארץ ישראל. וראה במה שהוקשה בסמוך [סוף הערה 27]. ובמכילתא [שמות כ, ב] אמרו שני טעמים אחרים מדוע התורה לא ניתנה בארץ ישראל, שאמרו שם: "מפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל. שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שנתנה בארצו, לפיכך לא קבלנו. דבר אחר, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי נתנה, וזה אומר בארצי נתנה, לפיכך נתנה תורה במדבר... במקום הפקר".

(22) בהמשך הפרק בסמוך. ואם תאמר, הרי בפסוק עצמו מוזכר טעם אחר מדוע לא הלכו בדרך ארץ פלשתים, והוא "פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה". ואיך טעם זה משתלב עם דבריו כאן, שהמניעה ללכת בדרך ארץ פלשתים היא משום שהתורה צריכה להנתן "בדרך". וצ"ע.

(23) זהו המשך דברי רבי יהושע, שאמר "'המדבר', כדי ליתן להם המן, כמו שנאמר [דברים ח, טז] 'המאכילך מן במדבר'" [הובא למעלה בתחילת הפרק].

(24) כמו שנאמר [במדבר כ, ה] "ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות". ואודות שהמן אינו אוכל טבעי, כן כתב להלן פנ"ט: "האכילם את המן, שהוא מזון אינו טבעי לגמרי, וכמעט שהוא אינו גשמי כלל, שהוא היה נבלע באברים, והיה מובדל ומופרש מפחיתות החמרי לגמרי". ואמרו חכמים [אבות פ"ה מ"ו] "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן... והמן". ובדר"ח שם [ריד.] כתב: "נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע, ואינם טבעים". ובגו"א שמות פט"ז אות יד [שכז:] כתב: "היה המן מן הדברים שאינם תחת הטבע". ושם דברים פ"ח אות ג [קמה:] כתב: "הקב"ה נתן להם [לדור המדבר] המזון, והיה ענין אלקי, ולא היה אנושי כלל". ובתפארת ישראל פ"מ [תרכד.] כתב: "המן שלא היה טבעי, לא ירד בשבת". וכן כתב בח"א לב"ב עד: [ג, קה.], ויובא בהערה 31.

(25) מבאר בזה את המשך דברי רבי יהושע "'ים סוף' כדי לעשות להם נסים, שנאמר [תהלים קו, ט] 'ויגער בים סוף ויחרב'" [הובא למעלה בתחילת הפרק]. ולכך בסמוך יזכיר "במדבר ובים סוף".

(26) לשונו למעלה פכ"ב [רעז.]: "כי לכך חפץ הקב"ה שיהיה התחלת הדבור עם משה במדבר, אחר שתראה שכל החשיבות נטלו ישראל במדבר. וכאשר תרצה להשכיל תדע הטעם, שכל דבר צריך למקום מיוחד. וכאשר הישוב הוא עומד לדברים הגשמים, שהם ראוים להיותם בישוב, לכך לא יהיו בו הדברים הרוחניים כמו התורה, והמשכן, והשכינה, כהונה, ומלכות, וענני כבוד, והמן, שהרי אין המן מדברים הטבעים, והישוב הוא מיוחד אל דברים הטבעים. וכן הבאר הוא ברכה שאינה טבעית, להיות הבאר הולך עמהן בכל מקום. וכן השלו לא היה זה בא בטבע להיות נופל על מחניהם 'כדרך יום כה ודרך יום כה' [במדבר יא, לא]. ומפני שאין זה דבר טבעי כלל, לא היה זה בישוב המיוחד לטבע. שאי אפשר שיעמדו יחד הדברים הטבעים והדברים אשר אינם טבעים, שאין מקום אחד מיוחד לשני דברים מחולקים, ולפיכך לא היו כל אלו מתנות בישוב, שהוא מקום הטבעי". וראה להלן פמ"ז הערה 119.

(27) כמבואר בהערה הקודמת. ובתפארת ישראל פכ"ו [שצא.] כתב: "המדבר, מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרי, ואין דרים בו הנבראים החמריים, רק היא שממה וציה... ובשביל כך נתנה התורה, שהיא השכל הגמור, במדבר, כי המדבר משולל מן הדברים החמריים, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים. הנה המקום המיוחד לתורה היא המדבר... שהמדבר הוא מיוחד לדברים אלקיים השכליים, כמו שהתבאר למעלה, וגם בחבור גבורות ה' באריכות אצל [שמות ג, א] 'וינהג את הצאן אחר המדבר' [למעלה פכ"ב]... ולכך התורה היא ראויה בפרט במדבר, ולא בישוב, כי בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע". ובח"א לב"ב עג: [ג, צד.] כתב: "הדברים החמריים הם מתנגדים לדברים אלקיים, כי זה חמרי וזה נבדל ממנו לגמרי, ולכך לא היה ראוי שיהיו דברים אלו [האלקיים] בישוב, ששם הויית החמרי... כי הישוב הוא מיוחד לדברים חמריים טבעיים. והפך זה המדבר, שהרי במדבר לא תמצא דברים חמריים טבעיים, כמו שימצא בישוב". ובדרוש על התורה [כ.] כתב: "כל מעלתם [של ישראל] לא קנו כי אם במדבר. ואמר הכתוב [דברים לב, י] 'ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו'. רצה לומר כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, כלומר מסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן 'יסובבנהו' בענני כבודו, והשרה שכינתו עמהם. וגם 'יבוננהו' בתתו להם הבינה, היא התורה השכלית, שכתוב בה [משלי ח, יד] 'אני בינה לי גבורה'. שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף, נתן להם אלה הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם... כי במדבר שאין שם תענוגי הגוף, שם קבלו כל המעלות כולם, לא בארץ ישראל שנשתבחה בחטה ושעורה גפן תאנה ורמון [דברים ח, ח], וכל הדברים הגופניים. ולכך נתנו להם עשרה מתנות טובות במדבר, אשר כלם דברים בלתי גופניים. אם תורה, כהונה, לויה, ומלכות, משכן, שכינה, הם דברים קדושים עליונים כלם. אם המן כתיב בו [תהלים עח, כה] 'לחם אבירים', שנבלע באיברים [יומא עה:], והוא מזון רוחני. והבאר, שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס. וכן השליו הנקרא 'עוף השמים' [בראשית א, ל], לא מן הארץ". וכן בנתיב יראת השם פ"ג [ב, ל:] כתב שהמדבר ראוי לקבל דברים אלקיים [הובא למעלה פכ"ב הערות 66, 67, 76]. אך קשה לפי זה, שמהאי טעמא גם יוסבר מדוע התורה אינה יכולה להנתן בארץ ישראל, שנשתבחה בשבעה מינים [כמבואר כאן], ומדוע הוצרך לטעם מיוחד שהתורה צריכה להנתן "בדרך", ולכך אינה יכולה להנתן בארץ ישראל. ועוד יש להעיר, כי בנתיב דרך ארץ פ"א [ב, רמח.] כתב: "הישוב הוא מיוחד לאדם שהוא אדם שכלי, כי הבעלי חיים שהם טבעיים ולא שכליים, הם בים או במדבר, ואינו נקרא ישוב" [הובא למעלה פל"ד הערה 127]. ואילו כאן כתב שבישוב יש את הדברים הטבעיים, ובמדבר יש את הדברים שאינם טבעיים. ויל"ע בזה.

(28) תורה ["דרך"], מן ["המדבר"], ונסים ["ים סוף"].

(29) יבאר ששלשת הדברים האלו הם כנגד שמאל [נסים], ימין [המן], ואמצע [תורה]. דוגמה לדבר; רש"י [בראשית יח, ב] כתב: "והנה שלשה אנשים - אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות". ובגו"א שם אות יד [רצז.] כתב: "ונראה כי מיני השליחות הם ג', שלא יוכל האחד לעשות שליחות חבירו; האחד, הוא טובה גמורה לעשות חסד. והשני, לעשות דין ורעה גמורה לאבד ולהשמיד. והשלישי, כמו ממוצע בין שניהם, ולקיים כל דבר שיהיה מקוים כמו שהוא דרך הנהגת העולם. והשתא לבשר את שרה ליתן לה בן, שהוא חסד גמור ליתן לעקרה בן, היה מלאך אחד. ולהפוך את סדום, היה מלאך אחר, שהוא אבוד וכליון לגמרי. ולרפאות את אברהם שיוכל לחיות, הוא מלאך אחר, שזה אין טובה ואין רעה, רק שיהיה עומד קיים כמו דרך העולם". וראה להלן הערה 33.

(30) פירוש - רוב הנסים שנעשו היו חורבן והפסד לכח הטבע, וכמו שהביא בתחילת הפרק את הפסוק [תהלים קו, ט] "ויגער בים סוף ויחרב", שהים נעשה ליבשה. ומדגיש זאת לאפוקי מהנס של בריאת המן, שהיתה בריאה חדשה שלא היתה קיימת קודם, וכמו שמבאר. ולהלן פס"ב כתב: "כאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, הוציא אותם בקדושתו, שהוא נבדל מן החומר הטבעי. לכך היה עושה עמהם נסים ונפלאות בשנוי טבע העולם. לכך מפני קדושתו [תהלים קיד, ג] 'הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור'. וכל ענין הזה כי היה עלוי ישראל ביציאת מצרים למעלה מדברים החמרים הטבעיים, עד שכל הדברים החמרים הבלתי נבדלים נחשבים לאין, וזהו 'הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור וגו'". וראה להלן הערות 113, 293.

(31) לשונו להלן פנ"ט: "האכילם את המן, שהוא מזון אינו טבעי לגמרי, וכמעט שהוא אינו גשמי כלל, שהוא היה נבלע באברים, והיה מובדל ומופרש מפחיתות החמרי לגמרי". ואמרו חכמים [אבות פ"ה מ"ו] "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן... והמן". ובדר"ח שם [ריד.] כתב: "נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע, ואינם טבעים". ובגו"א שמות פט"ז אות יד [שכז:] כתב: "היה המן מן הדברים שאינם תחת הטבע". ושם דברים פ"ח אות ג [קמה:] כתב: "הקב"ה נתן להם [לדור המדבר] המזון, והיה ענין אלקי, ולא היה אנושי כלל". ובתפארת ישראל פ"מ [תרכד.] כתב: "המן שלא היה טבעי, לא ירד בשבת". ובח"א לב"ב עד: [ג, קה.] כתב: "ובפרק יום הכפורים [יומא עה:] 'לחם אבירים אכל איש' [תהלים עח, כה], לחם שמלאכי שרת אוכלים אותו. וכשנאמרו הדברים האלו לפני רבי ישמעאל, אמר להם, צאו ואמרו לרבי עקיבא, טעית, וכי מלאכי שרת אוכלים, אלא 'לחם אבירים', שנבלע באברים, עד כאן. ואל יעלה על דעתך שרבי עקיבא לגודל חכמתו היה סובר שהמלאכים אוכלים דברים גשמיים, דבר זה לא יצויר. אבל הפירוש שרבי עקיבא סבר שהמלאכים מקבלים מן השם יתברך, כמו שכל הנמצאים מקבלים מאתו, והקבול ההוא השלמתם. ולפיכך קרא המן 'לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו', כי גם המן אינו טבעי" [הובא למעלה פכ"ב הערה 72]. וכן כתב בדרוש על התורה [כ.]. ובזוה"ק [ח"ג רח.] אמרו "תא חזי, מנא דהוה נחית להו לישראל במדברא, ההוא מנא הוה מטלא דלעילא, דהוה נחית מעתיקא סתימא דכל סתימין. וכד הוה נחית, הוה נהוריה נהיר בכלהו עלמין, ומניה אתזן חקל דתפוחין ומלאכי עלאי, וכד הוה נחית לתתא, ושליט ביה אוירא דעלמא, אגליד ואשתני זיויה". והרמב"ן [שמות טז, ו] כתב: "המן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך". ורבינו בחיי שמות טז, ד, כתב: "כי האור העליון נתגשם ברצון הקב"ה, ולכך קראו דוד ע"ה 'דגן שמים' [תהלים עח, כד]... כי המן הוא תולדות האור, והאור יסוד המן. וכשם שנברא האור ביום ראשון [בראשית א, ג], כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון" [רש"י שמות טז, א]. ובגו"א שמות פט"ז אות א [שכא:] כתב: "התחיל המן ביום א, כי היה דומה לימי בראשית, שהיה התחלת הבריאה ביום א, ויום השבת ביום השביעי, כך היה במן" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 78].

(32) לשונו בתפארת ישראל פכ"ו [שצד:]: "ומה שנתנה התורה במדבר מורה על עצם התורה, כי המצות שבה הם דברים שאינם טבעיים... כי יש שהיו אומרים כי התורה לפי הטבע, ומה שאסרה החלב והדם הוא בטבע. ודבר זה אינו, כי לכך נתנה התורה במדבר, כי המדבר אינם גדלים בו הדברים הטבעיים... ודבר זה עצמו מה שנתנה במדבר לומר כי אין התורה דת טבעי... שהתורה היא אלקית שכלית, ואינה נימוסית, לכך נתנה במדבר, שהמדבר הוא מיוחד לדברים אלקיים השכליים, כמו שהתבאר למעלה, וגם בחבור גבורות ה' באריכות אצל [שמות ג, א] 'וינהג את הצאן אחר המדבר' [למעלה פכ"ב]... ולכך התורה היא ראויה בפרט במדבר, ולא בישוב, כי בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע" [הובא למעלה פכ"ב הערה 67, ולהלן פמ"ז הערה 119]. ובתפארת ישראל פ"ח הקדיש את כל הפרק להורות שהמצות אינן טבעיות, אלא הן נובעות מסדר שכלי. ובתוך דבריו כתב שם [קלג:]: "לפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע... וכן נתנו טעם באיסור חלב, שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם. ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע, וכאילו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך. ואם היה הדבר כמו שאמרו הם הרי אמרו בפרקא קמא דחולין [יז.] 'ובתים מלאים כל טוב' [דברים ו, יא], אמר רבי ירמיה אמר רב, כותלי דחזירי התיר להם. ואם שורש האיסור בשביל מזג רע, האיסור להיכן הלך. וכן חלב, אם מזגו רע, אם כן בן פקוע למה חלבו מותר [חולין עד.]... לכך אין ראוי לומר כך... הורו בזה שאין לומר כי התורה טבעית, שאם היתה טבעית לא היה בה קבול שכר אלקי על דבר שהוא טבעי". אמנם דיוק לשונו מורה על נקודה נוספת; הנה כתב כאן "כמו התורה שנתן להם השם יתברך, שאינה טבעית", ומה היה חסר אם היה נכתב "כמו התורה שאינה טבעית", מבלי להוסיף את ארבע התיבות "שנתן להם השם יתברך". וכן למעלה פט"ז [לאחר ציון 26] כתב: "כי אין התורה ספור חדושים, רק היא תורה נתנה מפי הקב"ה". ושוב יש לשאול מהי הדגשתו שהתורה ניתנה מפיו יתברך. ונראה שכוונתו לומר שהתורה היא שכל אלקי עליון, ואינה טבעית גרידא, הבאה לצרכי בני אדם, אלא באה מהשם יתברך. ובגו"א שמות פ"כ אות ג [פח.] כתב: "התורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה". ובדר"ח פ"ג מ"ב [עז.] כתב: "התורה נקראת 'בת' [לה' (שמו"ר לג, א)], כי הבת היא תולדה מן האב, ובאה ממנו, כך התורה הוציאה השם יתברך לפעל לסדר אותה, כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה גם כן. לא כמו שיש סוברים כי השם יתברך נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם השם יתברך. אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת השם יתברך [ראה ח"א לחולין ס: (ד, צח.)], ולכך התורה מביאה האדם אל השם יתברך, והשם יתברך עם האדם כאשר עוסק בתורה. ולפיכך נקראת התורה 'בת' להקב"ה, כי החכמה תקרא תולדה" [הובא למעלה פ"ח הערה 44, ופט"ז הערה 28]. וזו הדגשתו כאן "התורה שנתן להם השם יתברך, שאינה טבעית", כי הואיל והתורה באה מהשם יתברך, אי אפשר שהתורה תהיה טבעית גרידא, שאז "לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם השם יתברך". ואודות שהתורה היא סבה ודרך להביא את האדם אל הקב"ה, כך יתבאר מיד בסמיכות.

(33) כי התורה מעולם לא היתה טבעית, ולכך אין בה שנוי יציאה מגדר הטבע.

(34) כאמור למעלה [הערה 29] נתבאר שכוונתו לומר שישראל זכו לשלש מעלות; מימין, משמאל, ומאמצע. ובגמרא [זבחים קטז.] הובאו שלש דעות מהי השמועה ששמע יתרו שבעקבותיה בא להתגייר; חד אמר ששמע קרי"ס, וחד אמר ששמע מלחמת עמלק, וחד אמר ששמע מתן תורה. ובח"א שם [ד, עא:] כתב: "ויש לך לדעת עוד, כי אלו שלשה דברים שחולקים בהם, הם שלשה דברים. כי למאן דאמר קריעת ים סוף שמע, היינו שהוציא את ישראל ממצרים וקרע להם הים, ונתעלה ישראל למעלה מעולם הזה, הוא עולם הטבעי, מצד הימין. ולמאן דאמר מלחמת עמלק שמע, סבר כי שמע כח השם יתברך הבא מן השמאל, כי משם מלחמת עמלק, והיו דבקים במעלה עליונה מצד השמאל. ומאן דאמר מתן תורה שמע, כי מתן תורה מן השם יתברך בעצמו, ואינו מתיחס לא מצד שמאל ולא מצד ימין, רק מן האמצע, ומצד הזה אין מדריגה למעלה מזה. והדברים האלו דברי חכמה מאוד מאוד" [הובא למעלה פל"ד הערה 93, ולהלן פמ"ב הערה 138]. ושלשת הדברים שזכר כאן מקבילים לשלש הדעות שנאמרו בגמרא בזבחים; המן מקביל להתעלות מצד ימין, וכפי ההתעלות שהיתה ביצ"מ וקריעת ים סוף. הנסים מקבילים להתעלות מצד שמאל, וכפי ההתעלות שהיתה במלחמת עמלק. והתורה מקבילה להתעלות מצד האמצע, וכפי ההתעלות שהיתה במתן תורה.

(35) בכת"י [תקה.] סלל לו דרך אחרת בביאור ג' דברים אלו, וז"ל: "אמנם זכר אלו ג' דברים לטעם נפלא. כי נתן להם ג' מעלות לישראל; האחד, שעל ידי התורה התדבקו בעליונים, כדכתיב [שמות יט, ג] 'ומשה עלה אל האלקים'. כי על ידי התורה מתעלים ישראל לעליונים, וזהו דבר אחד. ומעלה שנית, שהעליונים מתקרבים לתחתונים, זהו במה שהשפיע להם המן שבא להם מן שמים, וזהו חבור העליונים בתחתונים. ומעלה שלישית, שהניסים והנפלאות שעשה אתם להורות על שישראל נבדלים קדושים, לכך עושה ניסים ונפלאות עמהם שלא כמנהגו של עולם, כאילו הם אינם בכלל טבע העולם. והבן דבר זה".

(36) כמו שאמר רבי יהושע במדרש הנ"ל "'דרך' כדי ליתן להם התורה". ודע, שבהרבה ספרים מובא "תורה איקרי 'דרך'", וציינו שכך אמרו בגמרא [קידושין ב:]. אמנם בגמרא שלפנינו לא אמרו כן, אלא אמרו "'דרך' לשון נקבה הוא, דכתיב [שמות יח, כ] 'והודעת להם את הדרך ילכו בה'... דבתורה קאי, ותורה איקרי לשון נקבה, דכתיב [תהלים יט, ח] 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', כתב לה בלשון נקבה". הרי לא אמרו שהתורה איקרי דרך [לעומת מה שאמרו בהמשך הגמרא שם "ביאה איקרי דרך"], אלא שהתורה היא בלשון נקבה, ולכך נאמר על כך "והודעת להם את הדרך ילכו בה". אך בזוה"ק [ח"א קצז:] אמרו "פתח ואמר [משלי ג, יז] 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. 'דרכיה דרכי נועם', אלין ארחין דאורייתא, דמאן דאזיל בארחי דאורייתא קב"ה אשרי עליה נעימותא דשכינתא, די לא תעדי מניה לעלמין".

(37) שהיא הדביקות בהקב"ה, המביאה לחיים נצחיים [עוה"ב], וכמו שמבאר והולך. ולמעלה פ"ח [שפה.] כתב: "הקרבן הוא מדבק ישראל אל השם יתברך, ואז נאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', שהם גם כן יהיו נצחיים כמו שהוא יתברך נצחי". ובתפארת ישראל פ"ט [קמ:] כתב: "והנה לא רחוק הוא לאדם, שאפשר לקנות ההצלחה הרוחנית על ידי המעשים הטובים... כלם תכונה לנפש לזכך אותה לטהר אותה מפחיתות החומר... ולעשות אותה רוחנית על ידי זכוך הנפש, ולהדבק בו יתברך על ידי העבודה אליו. שזהו תכלית ההצלחה, כמו שמעיד עליו הכתוב [ש"א כה, כט] 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך'. והפך זה, האבדון, הוא הכריתה והפירוד ממנו יתברך, כמו שאמר בכל מקום על האבדון [במדבר טו, לא] 'הכרת תכרת', ופירשו חכמים [שבועות יג.] 'תכרת' בעולם הבא. נמצא השכר הוא הדבוק בו יתברך, והעונש הוא הכריתה והפירוד ממנו". ובהמשך הפרק שם [קמט:] כתב: "כי התורה אף שיש בה החכמה, אין החכמה שהיא בתורה היא חכמה מחקרית, אבל החכמה שהיא בתורה, שהתורה היא מלמדת ומורה לך דרך החיים שהאדם יקנה ההצלחה האחרונה, היא הדבקות בו יתברך, שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים את ה'. ודבר זה שיבא אל הדבקות הזה, הוא על ידי עשיית התורה. וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות; כי שאר החכמות אינם מביאין את האדם אל הדבקות הזה... אבל מה שמביא האדם אל הדבקות היא התורה, שהיא מורה הדרך אל השם יתברך, שעל ידי זה יהיה דבק בו יתברך... הרי הדבר ברור, כי התורה היא שעל ידה החבור בין השם יתברך ובין האדם. ולפיכך הוסרה הקושיא לגמרי באיזה צד יש לאדם הצלחה האחרונה על ידי עשיית המצוה, והרי הדבר ברור כי ההצלחה היא על ידי עשיית המצוה במה שהם הקירוב והדבוק בו יתברך והוא ההצלחה האמתית". ובתחילת ההקדמה לדר"ח [ו.] כתב: "המעשים הרצוים אל השם יתברך... בזה יוכל האדם להגיע אל הצלחתו האחרונה, ולהיות דבק בו יתברך". ובבאר הגולה באר השביעי [שפג.] כתב: "כי בודאי השם יתברך, אשר נתן התורה לישראל, עיקר נתינתה לישראל שיהיה דבר זה הצלחתם האחרונה". ובח"א לב"מ ל: [ג, יח:] כתב: "'בית חייהם' הוא עולם הבא, שהוא בית חייהם, שהוא ההצלחה האחרונה". נמצא שחיי העולם הבא הם פועל יוצא מדבר הקודם לו, והוא הדבקות בה'. ובגו"א בראשית פכ"ה ריש אות כו [י.] כתב: "עולם הבא, אשר יחפוץ ויבחר בו השם, הוא הקדוש, ויקרב אותו לו", הרי שעולם הבא הוא פועל יוצא מדביקות בה' ["אשר יחפוץ ויבחר בו השם"]. וראה בסמוך הערה 39.

(38) לשון הפסוק במילואו "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך". ובאבות פ"ו מ"ט אמרו "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר 'בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך'. 'בהתהלכך תנחה אתך' בעולם הזה. 'בשכבך תשמור עליך' בקבר, 'והקיצות היא תשיחך' לעולם הבא". הרי שהתורה מביאה את האדם עד עולם הבא, וזו ההצלחה האחרונה של האדם, וכמבואר בערה הקודמת.

(39) דע, שיש למהר"ל שלשה הסברים לשם "תורה", שהוא לשון הוראה [זוה"ק ח"ג נג:, רד"ק ספר השרשים שורש ירה]; (א) לשון הוראת הציווים, כמלך המצוה את עמו [גו"א בראשית פ"א אות א, ונתיב האמונה פ"ב (א, רט.)]. (ב) לשון הוראת חכמת התורה ומצותיה, ולעשות את המצות על פי החכמה הזו, ולא כמצות אנשים מלומדה בעלמא [ריש דרוש על המצות (נ.)]. (ג) לשון הוראת הדרך, להוליך את האדם לעולם הבא. ואודות הטעם האחרון, כן כתב בנתיב התורה פ"א [לו.], וז"ל: "ואמר 'ויורני' [משלי ד, ד], שהוא לשון הוראה, כמו שנקראת התורה בלשון זה [דברים לג, ד], ולא נקראת בשם 'חכמה', כמו שנקראת שאר חכמה או תבונה. מפני כי הפרש יש; כי התורה מורה לאדם את הדרך, אשר בדרך ההוא יגיע אל תכליתו האחרון מה שאפשר לאדם להגיעו, הוא אל עולם הבא. וזה אין בכח שום חכמה, כי על ידי התורה מגיע האדם אל עולם הבא, ולכך ראוי לה דווקא לתורה שם 'תורה', שהוא לשון הוראה, שמורה לאדם תכליתו האחרון אשר ראוי לאדם להגיע אליו". ובדר"ח פ"ג סוף מי"ח [תסז:] כתב: "וזה שנקרא תורת משה 'תורה', מפני שהוא לשון הוראה, כי התורה מורה הדרך אל עולם הבא... כי הדרך הזה הוא צריך הוראה, כי הוא דרך צר מאד". ושם פ"ו מ"ט [שכב:] כתב: "כי התורה היא שמוליכה את האדם אל מחוז חפצו אשר ראוי אל האדם ללכת שמה, דהיינו אל העולם הבא, וכבר בארנו זה במקומו" [הובא למעלה בהקדמה ראשונה הערה 7]. וכן כתב בתפארת ישראל פ"ט [קמט:], והובא בחלקו למעלה הערה 37. וזהו מה שכתב כאן שהתורה נקראת "דרך", כי היא מוליכה את האדם אל ההצלחה האחרונה, שהיא העולם הבא.

(40) אודות שהליכה מורה על בלי נטות ימין ושמאל, כן כתב בנתיב התורה פ"א [ע.], וז"ל: "ובמסכת נדה [עג.], תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר [חבקוק ג, ו] 'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות עולם', אלא 'הלכות עולם', עד כאן... במאמר הזה בא לומר כי עיקר הצלחת האדם כאשר למודו בהלכה. וביאור זה, כי ההלכה הוא אמתת התורה עד שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, וזה לשון 'הלכה' אשר שמשו בו חכמים לומר 'הלכה כך וכך', כלומר הליכה היא יושר הדרך, שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, הוא כך. ולכך דבר זה מביא אל חיי עולם הבא, כי הדרך אל עולם הבא צריך שלא יהיה נוטה לא לימין ולא לשמאל".

(41) כי התורה היא היושר, וכפי שכתב להלן פ"ע: "התורה היא דרך האמצעי והישר, שאין התורה נוטה מן הנקודה האמצעית, הוא היושר, ולכך הוא מתיחס אל האמצעי". ובתפארת ישראל פי"א [קע:] כתב: "היושר הוא בתורה, ולפיכך על ידי התורה הוא שקונה הקירוב והחבור בו יתברך, כי אין ליושר יציאה כלל... כי התורה היא היושר בעצמו... ודבר זה ענין מופלג להבין איך על ידי התורה היא היושר, והוא הדרך אל הדבוק בו יתברך. ועל מדרגה ומעלה זאת אמרו בפרק רבי עקיבא [שבת פח.], דרש ההוא גלילאי עליה דרב חסדא, בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי, לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי. וביאור ענין זה, שבא לתת שבח אל הקב"ה על התורה שנתן לנו השם יתברך. שכל הנבראים, מצד שיש בהם חסרון, כי אין נברא בלא חסרון, וכל בעל חסרון יש בו יציאה מן היושר, שהרי יש בו חסרון... ולא כך התורה, שהיא גזרת השם יתברך, שהוא היושר לגמרי. וזה שאמר 'בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי', שכל דבר המשולש הוא שיש בו היושר בעבור השלישי, שהוא באמצע, אין נוטה מן היושר לא לימין ולא לשמאל. וכאשר יש ב' בלא ג', אין כאן יושר, שאין כאן האמצעי, שהוא היושר. וקאמר 'בריך רחמנא דיהיב לון אוריין תליתאי', שדברי התורה אינם יוצאים מן היושר".

(42) אודות ההתאמה בין התורה למקום התורה, ראה למעלה הערה 20. ובאבות פ"ו מ"ז אמרו שהקנין העשרים וששה של תורה הוא "המכיר את מקומו". ובדר"ח שם [קפה.], כתב: "פירוש, שיודע ערך מעלתו וחסרונו. אבל אם מחשיב עצמו חשוב יותר ממה שהוא, והוא טועה בעצמו, אין התורה ראויה להיות במקום טעות, רק [מלאכי ב, ו] 'תורת אמת' היא, ולכך צריך שיהיה מכיר מקומו, ולא יטעה עצמו" [הובא למעלה פ"ה הערה 62]. ובתפארת ישראל פכ"ו הקדיש את כל הפרק לבאר כיצד המדבר תואם לתורה, וכיצד שמות המדבר תואמים לתורה האלקית.

(43) לא מצאתיו במכילתא, אלא בילקו"ש ח"א רמז רכז, שאמרו שם "'וחמושים', אין 'חמושים' אלא מזויינים, שנאמר [יהושע א, יד] 'ואתם תעברו חמושים', מלמד שהיו מצויינין בחמשה מיני זיין". ובילקו"ש שם כתב שמקורו מהמכילתא, אך כאמור לפנינו אינו נמצא שם. וכן אמרו בירושלמי שבת פ"ו ה"ד [על פי קרבן העדה שם], והביאו רבינו בחיי [שמות יג, יח]. ובמכילתא דרבי שמעון בן יוחאי [שמות יג, יח] אמרו "מלמד שעלו מטוקסין בחמשה מיני זיין; קשת, ואלה, ותריס, ורומח, וחרב". וראה למעלה הערה 2 שמצוי בספר זה שמכנה את הילקו"ש בשם "מכילתא".

(44) להלן ר"פ נח הביא את הפסוקים שנאמר בהם "יד ה'" ביציאת מצרים, וכלשונו: "נאמר [שמות יד, לא] 'וירא ישראל את היד הגדולה'... נאמר גם כן [שמות ז, ה] 'וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי ידי עליהם'. ועוד נאמר [שמות ג, כ] 'ושלחתי את ידי וגו'', ועוד נאמר [שמות ט, ג] 'הנה יד ה' הויה במקנך וגו''". ובנצח ישראל פ"ז [קע:] כתב: "ובכל מקום שנאמר 'יד ה'' אינו אלא רמז למדת הדין". וצרף לכאן שאמרו חכמים [מנחות לז.] שסתם יד הוא שמאל, ויד שמאל היא מסטרא דגבורה [זוה"ק ח"א כג.].

(45) פירוש - ישראל יצאו ממצרים על פי מדת הדין. ולמעלה בהקדמה שלישית [קלב.] כתב: "וכנגד הפעל שמתיחס אל צד מערב זכר 'הגבורה' [דהי"א כט, יא], שכמו שהויית העולם מן המזרח, שמשם השמש עולה, כך הפסד העולם מתיחס אל המערב, ששם השמש שוקע. ואמרו [ברכות נח.] 'זה יציאת מצרים', שהחריב הנמצאים. שכמו שבמעשה בראשית בראם בעשר מאמרות [אבות פ"ה מ"א], כך הפסיד אותם כשיצאו ממצרים בעשר מכות [שם משנה ד]... ודבר זה נקרא 'גבורה', לפי שהיה בא נגד מצרים להתגבר עליהם בכחו הגדול ובזרועו הנטויה". וראה למעלה פל"ט הערה 27, והערה הבאה.

(46) פירוש - יד ה' שהכתה את המצרים היתה גם יד ה' שגאלה את ישראל. וכן כתב למעלה בסוף הקדמה שלישית [קסא.], וז"ל: "לפיכך שם הספר 'גבורות ה'', בו יתבאר גבורותיו אשר עשה עם ישראל, ואשר הפליא לעשות נגד הקמים. בזרוע עזו השפיל רמים, ועָם עני הושיב בגבהי מרומים, ישתבח שמו לעולמים". הרי שהזכיר שם שני דברים; (א) הגבורות שה' עשה עם ישראל. (ב) המפלה שה' עשה למצריים. ולמעלה פ"ט [תנח.] כתב: "לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה, וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו, וגבורותיו אשר עושה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו". ולמעלה פכ"ו [תכא:] כתב: "הגואל שיאמר פקידה כפולה ["פקוד יפקוד" (שמות ג, טז)] הוא גואל של אמת [שמו"ר ג, ח], מפני כי ישראל נגאלו בענין זה להטיב להם לגאול אותם, ולהרע למצרים. פקידה הראשונה להטיב לישראל, והשניה להרע למצרים". ובנצח ישראל פנ"ח [תתצז.] כתב: "השם יתברך יש בו שניהם, וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב [שמות טו, ו] 'ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב'... ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים [רש"י שם]". וכן נאמר [ישעיה יט, כב] "ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא וגו'", ובזוה"ק [ח"ב לו.] אמרו "'נגוף' למצרים 'ורפוא' לישראל". ורש"י [שמות טו, ו] כתב: "ימינך ה' נאדרי בכח להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב". ובתפילת שחרית אומרים "ממצרים גאלתנו ה' אלקינו ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת, וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר... ברכות והודאות למלך אל חי וקים רם ונשא גדול ונורא משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום". ובאבודרהם [שם] כתב: "'משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום', על שם [יחזקאל יז, כד] 'כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל'. והטעם בזה שהשפיל את מצרים שהיו מתגאים על ישראל, והגביה את ישראל שהיו שפלים". הרי שמוזכרים ביחד מפלת המצרים וגאולת ישראל. ובמאמרי פחד יצחק פסח, מאמר קיא [אות ח], כתב: "החידוש בעשר מכות אינו בזה שרשעים נענשו. אף לפני פרעה באו עונשים על רשעים; מבול, מהפכת סדום, ועוד. החידוש במכות הוא במשקל 'נגוף ורפוא' שבו. שכל מה שנגפו בו המצרים נתרפאו ממנו ישראל, וניצלו הימנו... יציאת מצרים והמכות הם דוקא על משקל זה, והוא החידוש שנתהוה אז. ולאור זה עלינו להבין את הכתוב 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' [שמות טו, כו]... איזו חשיבות יש בסימון המחלה שהמצרים חלו בה. אלא שהם הם הדברים; כל המחלה שחלו הם בה, 'רפוא' היא בשבילך, וניצול אתה ממנה. ה'נגוף ורפוא' נתאחדו באותו מעשה, ולא היה סתם עונש לרשע ושכר לצדיק. כל עצם המחלה על מצרים משמשת הכרח לרפואה לישראל". וראה במבוא לספר [עמודים 18-19] בביאור הטעם מדוע שם הספר הוא בלשון רבים "גבורות ה'", ולא בלשון יחיד "גבורת ה'", אע"פ שבפסוק נאמר בלשון יחיד [דהי"א כט, יא] "לך ה' הגבורה", ולא נאמר "לך ה' הגבורות" [הובא למעלה במבוא לספר עמודים 18-19, פ"ט הערה 93, פכ"ו הערה 20, ולהלן פמ"ז הערה 438].

(47) לשונו להלן בסוף הספר [בהלכות פסח בקצרה]: "המרור הוא מורה על השעבוד... והוא יתברך... עשה דין בשמאלו, וביד חמשה אצבעות, ולכך שנויים במשנה [פסחים לט.] חמשה מיני... מרור". ואודות שמספר חמש מתייחס לדין, כן כתב בנצח ישראל פכ"ג [תצז.]: "וכבר ידוע כי חמשה מתיחס למדת הדין, כנגד [שמות ט, ג] 'יד ה' הויה במקנך', וכתיב שם 'בסוסים ובחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד'. ולכך מביא חמשה פורענות לעולם, מפני כי מדת הדין הקשה שולט כאשר יחטא במדת הדין". ובח"א לשבת פט. [א, מה:] ביאר מה שאמרו שם שיש למדבר סיני חמשה שמות, וז"ל: "ה' שמות... כי מה שישראל הלכו במדבר ארבעים שנה לא היה זה במקרה, רק שכך ראוי לעם שיצא ממצרים, שיצאו במדת הגדול, שיצאו אל המדבר הגדול, לפי גודל מדת הדין ראוי שיהיו במדבר גדול ונורא [דברים א, יט]. ולפיכך... מפני שהיה מדבר אחד גדול, מורה על מדת הדין שהיה גדול. ואלו חמשה שמות שהיה למדבר, כי המדבר הגדול הזה שהוא במדת הדין, כחו מן הה"א שבשם הגדול". וכן כתב בקיצור בתפארת ישראל פכ"ו [תג:]. ובכתבי הרמב"ן כרך ב עמוד שפז כתב: "אות ה"א רמז הוא למדת הדין" [הובא למעלה פ"י הערה 26].

(48) מה שיצאו בחמשה כלי זיין דוקא, ולא בסתם חמשה דברים בעלמא, הוא משום שכאן מספר חמש בא להורות שגבורת הקב"ה חלה על ישראל, וכל זיין הם כלי מלחמה המורים גבורת הלוחם.

(49) אין כוונתו לומר שללא לקיחת עצמות יוסף לא יוכלו ישראל לצאת ממצרים, דזה אינו, כי אם כן מדוע הפסוק תולה את התעסקות משה בעצמות יוסף בשבועה ["ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם"], ולא במה שבלעדי עצמות יוסף לא יוכלו ישראל לצאת ממצרים. ועוד, אם מן הנמנע שישראל יצאו ממצרים ללא עצמות יוסף, לשם מה הוצרך יוסף להשביעם "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", הרי בלא"ה ישראל חייבים לקחת עמם את עצמות יוסף, כי בלעדיהם לא יכלו לצאת ממצרים. וכן בהמשך דבריו אינו מבאר שיציאת ישראל ממצרים תלויה בלקיחת עצמות יוסף, אלא שיש הכרח שעצמות יוסף יעלו לארץ ישראל, ולא ישארו במצרים. לכך ברור שכוונתו במלים אלו ["כי לא היו ישראל ראוים לצאת עד שלקח משה עצמות יוסף"] לומר שישנו הכרח גמור שעצמות יוסף יצאו ממצרים, ולכך לא יהיה זה ראוי שישראל יצאו ממצרים וישאירו את עצמות יוסף מאחורה במצרים. ובכת"י [תקה.] כתב משפט זה כך: "בא להודיע כי לא היו ישראל ראוים לצאת עד שלקח משה עצמות יוסף, ולא לחנם השביעם שיטלו עצמותיו עמהם". ופירושו כדברינו, שבא להורות על הצורך בעצם שעצמות יוסף יצאו ממצרים, ולכך שבועת יוסף לא היתה בחינם, אלא באה לדבר שהיה נצרך בעצם.

(50) לשון המדרש [שם]: "'אלה תולדות יעקב יוסף' [בראשית לז, ב]. לא היה צריך קרא למימר כן, אלא 'אלה תולדות יעקב ראובן', מה תלמוד לומר 'יוסף'. אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה; מה זה נולד מהול, אף זה נולד מהול. מה זה היתה אמו עקרה, אף זה היתה אמו עקרה. מה זה אמו ילדה שנים, אף זה אמו ילדה שנים... זה משביע, וזה משביע. זה מצוה, וזה מצוה. זה מת במצרים, וזה מת במצרים. זה נחנט, וזה נחנט. זה העלו עצמותיו, וזה העלו עצמותיו". ובזוה"ק ח"ב קיא: אמרו "תוקפא דיעקב איהו יוסף". ורש"י [בראשית לז, ב] כתב: "תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים; אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בב"ר". ובגו"א שם אות ז [רא:] כתב: "שכל מה שאירע לו. ומפני זה היה עיקר תולדותיו, כי מאחר שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, מורה כי הוא כרעיה דאבוה. ורמזו לנו רז"ל דברים נפלאים במה שאמרו 'זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשים להרגו', כי לא נשטם יעקב ולא היה אחיו מבקש להורגו רק משום עצם מעלתו, והיינו שהיה יעקב נבדל במעלתו מכל בני אדם, ובשביל כך אחיו מבקש להורגו. כי בשביל שהיה ליעקב וליוסף מעלה אלקית נבדל מהם, ובשביל זה מבקשים להרגו, כי כל נבדל לפי שהוא נבדל במעלתו מבקשים להרגו, ודבר זה דברי חכמה מאד. ולפיכך נתן ליוסף ברכת יעקב, שנאמר [בראשית מט, כו] 'ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם תהיינה לראש יוסף וגו'', הרי מפני שהוא 'פרישא דאחוהי' [אונקלוס שם] זכה לברכת יעקב, כי כמו שיעקב נבדל מעשו, כך יוסף נבדל מאחיו במלכות... כמו שהיה ליעקב מעלה אלקית, שהרי כל אלו דברים אינם דבר של גוף, כך היה ליוסף שהיה מעלתו מעלה אלקית רחוק מן הגוף, וזה ידוע למבין" [הובא למעלה פי"א הערה 46]. וראה בסמוך ציון 59.

(51) לאחר מותו, אלא הוא הובא לארץ ישראל [בראשית נ, יג].

(52) מצד עצמו. ודברים אלו נתבארו למעלה פ"ט [תנב.], שביאר שם שרק כשישראל היו שבעים נפש, ונשתוו למספר שבעים האומות, השתעבדו למצרים. אך יעקב מצד עצמו אינו שייך לזה. והדברים יובאו להלן הערה 60.

(53) לשונו למעלה פ"ט [תנד.]: "ומפני כי לא היו יעקב ובניו ראוים למצרים מצד עצמם, רק במה שנכללו בע' נפש, [לכך] היתה הצואה מן יעקב לשאת אותו אחר מותו לארץ כנען [בראשית מז, ל], אחר שנבדל הצירוף הזה שהיה נכלל בע' נפש, וזהו לאחר מותו... ומאחר שמצד ע' נפש היה זה, במותם חזרו אל הארץ, שאז נפרד הצירוף הזה שהיה להם לע' נפש". וראה להלן הערה 63. ויש להעיר, שהפסוק המצרף את יעקב לבניו הוא [שמות א, ה] "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ומתבאר מדבריו כאן שלאחר מות יעקב בטל הצירוף הזה בין יעקב לבין יוצאי ירכו, וזה מורה שהיחס בין יעקב לצאציו מתבטל לאחר מות יעקב. אך בגו"א בראשית פמ"ט אות כד [תכז:] טרח לבאר שיחס יעקב לבניו אינו בר ניתוק. שהביא שם את מאמרם [תענית ה:] "יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", וכתב בזה"ל: "פירוש זה כי המציאות וההעדר הם שני דברים שאין להם התיחסות וצירוף, כי זה מציאות וזה העדר. ולפי זה אם נמצא שני דברים מתיחסים ביחד, אי אפשר לומר שהאחד יתואר במציאות והאחד יתואר בהעדר, שמאחר שהם מתיחסים, אי אפשר לומר כך, שהרי המציאות וההעדר אין להם התיחסות. וידוע כי האב והבן מתיחסים ביחד, ואם כן ראוי לומר שאם הבן בחיים, שגם האב בחיים, ולא נוכל לומר שהאב מת והבן בחיים, מאחר שהאב והבן מצטרפים, והמיתה הוא העדר, ואין יחוס למציאות עם ההעדר. ואין לומר כי המיתה מבטל היחוס, כי זה אי אפשר שיבטל היחוס הזה, מאחר שאין בן בלא אב, אם כן יחוס זה וצירוף זה אין ביטול לו, ומאחר שהבן בחיים גם כן האב בחיים, ואי אפשר שיהיה רק כך. ובכל אב בעולם היה ראוי לומר כך, אלא שאין הבן יש לו חיים בעצם, והחיים באדם מקרה, כי הם חיים לשעה ומיד יוסר. אבל דבר שיש לו חיות בעצמו, כמו שהם זרע ישראל, והם חיים קיימים תמידים, וכדכתיב [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום', ודבר זה חיות בעצם. ולפיכך יעקב שהוא אב להם, ונקראו 'בני ישראל' במה שהוא מתיחס להם כמו האב והבן, ראוי שיהיה בחיים, כלומר כי שם ה'חיים' נקרא עליו. היינו שאמר 'מה זרעו בחיים', כלומר מאחר שזרעו בחיים והאב מתיחס אל הבן, האב גם כן בחיים הוא". הרי שצירוף יעקב לזרעו אינו בטל על ידי מיתה, ואילו צירוף יעקב לשבעים נפש בטל על ידי מיתה, ומהו החילוק ביניהם. וצריך לומר שהצירוף שיש בין יעקב לזרעו מעולם לא היה חל על גופו של יעקב, אלא על חיותו העצמית, וזה אינו בטל מחמת הטמנת גופו במערת המכפלה. אך צירוף יעקב לשבעים נפש היה מחמת שהיה נמצא עמם בפועל, וצירוף זה בטל מחמת הטמנת גופו במערת המכפלה [הובא למעלה פ"ט הערה 79].

(54) כנאמר בתורה [בראשית מו, כז] "ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים". וכן נאמר [שמות א, ה] "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים". ורש"י [שם] כתב: "ויוסף היה במצרים - והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים".

(55) יש להבין, הרי יוסף הגיע למצרים בגפו עשרים ושתים שנה לפני שבאו יעקב ואחיו מצרימה [רש"י בראשית לז, לד], וכיצד אפשר לומר שהמצאותו במצרים היא רק כדי להשלים שבעים נפש. בשלמא על יעקב אבינו ניחא לומר כן, שבא מצרימה בשבעים נפש [בראשית מו, כז "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים". וכן נאמר (דברים י, כב) "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וגו'"]. אך איך ניתן לומר כן על יוסף, כאשר הוא הגיע מצרימה ללא שבעים נפש. אמנם ראה למעלה פי"א [תקלה.-תקמ.] שיוסף הקדים לבא מצרימה מפני מעלתו, ושם מאריך בזה. לכך מה שיוסף קדם לבא מצרימה הוא גם כן נעשה בכדי שיעקב ובניו יבואו מצרימה, ואין בכך להפקיעו משבעים נפש, אלא אדרבה, יש בכך לשייכו לשבעים נפש. וראה להלן הערות 206, 271.

(56) רש"י [שמות יג, יט] "ולמה לא השביע בניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביע יעקב. אמר יוסף, אני שליט הייתי במצרים, והיה סיפק בידי לעשות. אבל בני לא יניחום מצריים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו".

(57) פירוש - יציאת מצרים של ישראל חלה גם על עצמות יוסף, ולכך כשם שישראל יצאו ממצרים בעצם, כך עצמות יוסף יצאו ממצרים "מצד עצמם", ולא רק כחיוב שבועה. ויש לשאול, מנין לומר שיש בלקיחת עצמות יוסף ענין עצמי מעבר לקיום שבועה. וכן למעלה [לאחר ציון 48] כתב: "'ויקח משה את עצמות יוסף עמו'. בא להודיע כי לא היו ישראל ראוים לצאת עד שלקח משה עצמות יוסף". ומנין שזה מה שהכתוב בא להודיע, שמא אין כאן אלא קיום שבועה גרידא. אמנם בסמוך כתב: "ומפני ששייך יציאה אל יוסף... כמו אל ישראל שראוים לצאת, כתב זה כאן". ומבואר מכך שאם לקיחת עצמות יוסף לא היתה שייכת ליציאת ישראל ממצרים, היא לא היתה נכתבת כאן. ובביאור נקודה זו, ראה להלן הערה 64.

(58) וכן כתב רש"י [שמות יג, יט] "והעליתם את עצמותי מזה אתכם - לאחיו השביע כן. למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר 'אתכם'". ורש"י [ב"ק צב.] כתב: "כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל, שנאמר 'והעליתם את עצמותי מזה אתכם', משמע שאף עצמותם העלו. ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא עסק במצוה [סוטה יג.]".

(59) למעלה פ"ט [תנב.], ויובא בהערה הבאה.

(60) לשונו למעלה פ"ט [תנב.]: "לכך לא ירד יעקב עם השבטים בלבד [אלא ירדו עם שבעים נפש]. כי כאשר היו י"ב שבטים לא היו משועבדים לשום אומה, למעלת השבטים, ולא היה להם שום שתוף עם מצרים, עד שהיו שבעים נפש, אז היו יכולים המצרים לשעבד. כי במספר הזה נמצא לישראל שתוף עם האומות, כמו שדרשו ז"ל [ספרי דברים לב, ח] 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' [דברים לב, ח], 'גבולות עמים' הם שבעים אומות, 'למספר בני ישראל' שהם שבעים נפש, יעקב ובניו. וכאשר היו ישראל שבעים נפש, אז אומת מצרים, שהיא אחת משבעים אומות, מתנגד להם מצד השווי שביניהם. אבל כאשר היו י"ב שבטים, כיון שאין האומות מדריגתם במספר זה, לא היה אפשר למצרים לשעבד לישראל, כי אותה המעלה היחידית הפרטית, שהם האבות וי"ב שבטים, לא היה למצרים שתוף עמה כלל. ואין דבר פועל בדבר אלא אם יש ביניהם שווי, ומצד זה יגיע השיעבוד כמו שאמרנו. ולפיכך כאשר היו שבעים נפש ירדו מצרים, להיותם תחת מצרים... שהרי תראה כי לא באו מצרימה רק אותו רגע שהיו ע' נפש, שמזה תראה כי מצד י"ב שבטים, ומכל שכן מצד יעקב אבינו, אין ראוי לבא מצרימה, רק מקום שלהם בארץ כנען".

(61) בראשית לה, כב-כו "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבלון. בני רחל יוסף ובנימן. ובני בלהה שפחת רחל דן ונפתלי. ובני זלפה שפחת לאה גד ואשר אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם". וראה הערה הבאה.

(62) חידוש גדול יש בדברים אלו, שכתב ש"מצד שנמנו במספר י"ב בארץ כנען, הנה מצד זה ראוי להם הארץ". לאמור, הואיל ומנין שנים עשר שבטי י-ה נעשה בארץ כנען [כמבואר בהערה הקודמת], לכך ראוי להם הארץ. ומהו הביאור שמקום המנין מורה על מהות המנין. ונראה שאין כוונתו לומר שמקום המנין תופס חשיבות מצד עצמו, אלא הואיל ומנין השבטים נעשה בעודם בארץ כנען, מוכח מכך שמציאות השבטים כבר החלה לפני הירידה למצרים, ולכך הם שייכים לארץ ולא למצרים, כי היו למציאות בעודם בארץ [ולמעלה פי"ג הערה 47 נתבאר שיעקב ובניו היו נחשבים לאומה בפני עצמה]. ואודות שהמנין מורה שהדבר הגיע לשלימותו, כן כתב בגו"א במדבר פכ"ג אות ט [שצא:]: "לא שייך למנות דבר שנתוסף היום או מחר, כי נושא תמיד להוספה, ודבר שיש בו עמידה דווקא, הוא נכנס במנין". ומצד זה הטעם עצמו אמרו חכמים [תענית ח:] "אין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי", כי המנין מגדיר ומעמיד את הדבר, ובכך מונע תוספת ברכה [ראה למעלה פ"כ הערה 58]. וכך משמע מלשונו בכת"י [תקה:], שכתב: "אבל מצד שנמנו במספר י"ב ועדיין בארץ כנען, הנה מצד זה ראוי להם הארץ, ולא מצרים". ולפי זה יובן שכתב "בארץ כנען", ולא "בארץ ישראל". שבא להורות שעוד בטרם ירדו מצרימה, והכנענים עדיין בארץ, כבר אז היו השבטים למציאות בפני עצמם. ואודות זיקת י"ב השבטים לארץ ישראל, כן מסקנת הגמרא [ב"ב קכב.] "בתחלה לא נתחלקה [א"י] אלא לשנים עשר שבטים, שמע מינה לשבטים איפלוג, שמע מינה". ובחדושי מרן רי"ז הלוי פרשת ויחי, כתב: "בברית השבטים נאמר גם זה שהארץ תתחלק להם, והיינו כמו שכתבתי דבעיקר הבטחת הארץ נאמר שהארץ תתחלק לשבטים". ושם הביא את דברי הרמב"ם מהלכות שמיטה פי"א ה"א שכתב: "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות". והרי נצחיות ישראל עוברת דרך השבטים, וכמו שאמרו [ב"ב קטו:] "גמירי לן דלא כלה שבטא", וכתב הרשב"ם [שם] "וראיה לדבר במלאכי [ג, ו] 'כי אני ה' לא שיניתי ואתם בני יעקב לא כליתם'". וכן נצחיות ישראל עוברת דרך ארץ ישראל, וכמו שמתבאר מדבריו הקצרים של הפחד יצחק, אגרות וכתבים אגרת לט, שכתב: "דע לך, כי עיקר נצחיות קיומה של כנסת ישראל אינו נובע אלא מהבטחת הארץ דוקא. ואלמלי היתה הבטחת הבנים באה בלי הבטחת הארץ, לא היה מוכרח מזה ה'נצח ישראל'. כי גם לישמעאל נתנה הבטחה של פריה ורביה [בראשית יז, כ], ומכל מקום מכיון שלא היתה הבטחת ארץ, אין כאן ענין של 'נצח ישמעאל'. דוק ותמצא". ונקודה זו מתבארת ממה שנאמר [בראשית טו, ח] "ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה", ואמרו על כך חכמים [מגילה לא:] "כתיב 'ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה', אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה. אמר לו, לאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, במה אדע". הרי פשוטו של מקרא ["במה אדע כי אירשנה"] עוסק בנצחיות הארץ, וחכמים פירשוהו אודות נצחיות הבנים. ולמעלה פ"ח [שסג.] עמד על כך, עיין שם. נמצא שנצחיות השבטים נובעת מנצחיות א"י, שהואיל והבטחת הארץ מחייבת נצחיות מקבלי הארץ, והארץ נתחלקה לשבטים, ממילא ארץ ישראל מחייבת את נצחיות השבטים [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 139].

(63) כאן משוה בין יעקב לשבטים. אמנם למעלה פ"ט [תנד.] חילק ביניהם, וכלשונו: "וכן עצמות השבטים העלו לארץ ישראל גם כן. רק כי הבדל יש בין יעקב ובין השבטים; כי יעקב יותר מתייחס אל ארץ ישראל מן השבטים, שהן יותר קרובים אל ע' נפש. ולפיכך יעקב בא לארץ מיד במותו, והשבטים עצמותם בלבד. כי האבות והשבטים מצד קדושתם העליונה ראוי להם הארץ הקדושה. רק מצד שנכלל יעקב עם ע' נפש, וכן השבטים, לכך באו מצרימה".

(64) פירוש - יציאת ישראל ממצרים חלה גם על עצמות יוסף והשבטים, לכך לקיחת עצמות יוסף והשבטים הוזכרה כאן [בפרשת יציאת ישראל ממצרים], כי יש שייכות בעצם בין שתיהן. אך אם לקיחת העצמות של יוסף והשבטים לא היתה שייכת ליציאת ישראל ממצרים, אזי לקיחת העצמות לא היתה נזכרת כאן, אלא במקום אחר. וזהו מה שכתב למעלה [ראה הערה 57] שאין לומר שמשה לקח את עצמות יוסף רק מחמת השבועה של יוסף, שאם כן אין לכך שייכות ליציאת ישראל ממצרים, וממילא היא לא היתה נזכרת כאן. ואודות ש"מקום הוי סימן", ומקום איזכור הדבר שייך לנושא הענין, כן כתב בגו"א שמות פל"א אות ב [תכג.], ושם במדבר פי"ח אות ג [רעו:], שרש"י ביאר את המקרא באופן שהוא יהיה שייך לענין המדובר בו.

(65) "להנחותם על ידי שליח, ומי הוא השליח, עמוד הענן, והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם" [לשון רש"י שם]. ויבוא לבאר את הצורך שהקב"ה בעצמו ילך לפניהם יומם ולילה. וראה בסמוך הערה 68.

(66) לשונו בכת"י [תקה:]: "כיון שיצאו ממצרים, זכו ישראל והלך הקב"ה עמהם על ידי עמוד הענן. שכאשר יצאו ממצרים היה [זה] על ידי שמו יתברך אשר הוציאם ממצרים, וסתם דרכים בחזקת סכנה הם [ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד]. לכך היה הקב"ה בעצמו הולך לפניהם לנחותם הדרך".

(67) כפי שהיתה יציאת מצרים [רש"י שמות יב, יב]. ובהגדה של פסח אומרים "ויוציאנו ה' ממצרים - לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". ולהלן פרקים נב, נה, יבאר מדוע יצ"מ היתה צריכה להעשות רק על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולא על ידי מלאך.

(68) כמו שיבאר. ומעמיד כאן ב"זה לעומת זה" את "ההוצאה על ידי השם יתברך" לעומת "הביאם אל הארץ על ידי הטבע ומנהגו של עולם". ולכאורה הכנגד ולעומת ל"הוצאה על ידי השם יתברך" הוא הוצאה על ידי שליח, ולא "הטבע ומנהגו של עולם". ואכן בכת"י [תקה:] כך העמיד את דבריו, וזה לשונו: "כי אם היתה ההוצאה על ידי השם, ואת שהביאם אל הארץ לא היה על ידי הקב"ה בעצמו, הנה היה מעשה אחד לשני פועלים". אמנם דבריו כאן יתיישבו על פי מה שכתב להלן פנ"ה, וז"ל: "'ולא על ידי השליח' [הגדה של פסח], הוא מנהגו של עולם... וזה נקרא שליח, שהטבע הוא שליח של הקב"ה לפעול בעולם הזה. וכל דבר בעולם השם יתברך פועל על ידי הטבע, והוא שליח המקום". הרי "הטבע ומנהגו של עולם" הוא הוא השליח של הקב"ה, וזהו הלעומת "ההוצאה על ידי השם יתברך". אך אם כן יקשה, הרי אף הענן היה שליח של הקב"ה [רש"י שמות יג, כא (הובא למעלה הערה 65)], ומאי אולמא הענן [שהוליך את ישראל] מהטבע [שנפסל מלהוליך את ישראל], הרי אידי ואידי הם שלוחיו של מקום. וצריך לומר, שהטבע הוא שליח שאינו מורה להדיא על משלחו, לעומת עמוד הענן, שניכר שהוא שלוחו של הקב"ה. וכן משמע מדברי רש"י [שמות יג, כא], שכתב: "להנחותם על ידי שליח, ומי הוא השליח, עמוד הענן, והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם". הנה פתח שעמוד הענן הוא שליח, וסיים שהקב"ה בכבודו מוליכם. ובעל כרחך שאין עמוד הענן חולק כבוד לעצמו, אלא שניכר לכל שהוא שלוחו של הקב"ה. וראה להלן הערה 76.

(69) לשון ההגדה במילואו הוא "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים". ולהלן פנ"ב ביאר את הדברים, ויובא בהערה הבאה.

(70) לשונו להלן פנ"ב [ד"ה ועוד תדע]: "ועוד תדע להבין כי אי אפשר שיהיה יציאת מצרים כי אם על ידי הקב"ה. כי הפועלים תמצא אותם מייחדים שלא יצא דבר מכל דבר. כמו שתראה במציאות העולם, כי האדם יוליד אדם, והשור שור, וכל הפועלים מיוחדים. וכאשר מצאנו כי הפעל הזה שהוא ההוצאה מיוחד לו יתברך, אי אפשר שתהיה פעולה הזאת על ידי אחר, שאם כן היו שני פועלים לפעולה אחת, ולא היו מיוחדים הפועלים והמקבלים הפעולה, ודבר זה לא יתכן... כי כאשר נמשך מן האש פעולה, נמשך היבש, לפי ענין האש שהוא יבש. וכן הליחות מן המים, תמיד מתיחס הפעולה אל הפועל, ודבר זה מוסכם מן המעיינים. ואם תאמר שאפשר שתהא גאולתם על ידי אחד מן המלאכים, אם כן לא היתה הפעולה מיוחדת, שאם היה אפשר להיות יוצאים על ידי מלאך, אם כן פעולת היציאה מתיחס אל השם יתברך או מלאך, ולא מצאנו דבר אחד מתיחס אל שני פועלים, האחד גדול ואחד קטן, כי אם הוא מיוחד לפועל הגדול, אי אפשר לפעול פועל קטן דבר זה. וכל זה רמזו רבותינו ז"ל בבראשית רבה בפרשה וירא [נ, ב] 'אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ואין שני מלאכים עושים שליחות אחת'. וביאור זה, כי אם היה מלאך אחד עושה שתי שליחות מחולקים, נמצא שהיה המלאך מתיחס אל שני דברים שאין זה כזה, ואם הוא מתיחס אל דבר זה, אינו מתיחס אל דבר אחר. וכן אין שני מלאכים עושין שליחות אחת, שאם השליחות מתיחס אל מלאך זה, אי אפשר להיות מתיחס אל מלאך אחר, שהוא מחולק ממנו ומובדל. כלל הדבר, שצריך להיות הפועל מתיחס אל הפעולה, והפעולה אליו כמו שאמרנו, ודבר זה עמוק מאוד ביחס הפועלים. וזהו שאמר 'אם לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים'" [ראה להלן פמ"ד הערה 34].

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה