אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק לט

פרק לח

(1) בכת"י [תצו:] הוסיף כאן: "וכן כתב בפרשה שאחריה [שמות יג, טז]. למדנו שיש לכתוב אלו ב' פרשיות בתפילין".

(2) מכילתא [שמות יג, טז] "בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפלין; 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע'. מכאן אמרו מצות ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד ד' פרשיות, של ראש הם ד' טוטפות, ואלו הן; 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע'". וראה להלן הערות 20, 113.

(3) בא לבאר ששתי הפרשיות שבפרשת בא ["קדש לי", "והיה כי יביאך"] נכתבו בתפילין מפאת יציאת מצרים המוזכרת בהן [ושתי הפרשיות האחרונות נכתבו מחמת טעם אחר, וכמו שיבאר להלן].

(4) כמו שנאמר בתורה הרבה פעמים. וכגון [דברים ד, לד] "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך". ונאמר [דברים ז, יט] "המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוצאך ה' אלקיך וגו'". ונאמר [דברים יא, ג-ד] "ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם ויאבדם ה' עד היום הזה". ונאמר [דברים לד, י-יא] "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו" [הובא למעלה פכ"ב הערה 119]. ולמעלה פכ"ב [לאחר ציון 117] כתב: "יציאת מצרים... הדבר הידוע [ש]אינו טבעי לגמרי, שהוציא אותם באותות ובמופתים". וראה להלן הערה 190.

(5) אודות שהשם המיוחד עושה נסים, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [פו:], וז"ל: "כמו שבשמו נברא מעשה בראשית, כך בשמו גם כן סדר שיוכל הטבע להשתנות ולהיות הויית הנס, והכל נברא בשמו". וכן כתב להלן פס"ד, ויובא בהמשך ההערה. ובנתיב אהבת השם פ"ב [ב, מז:] כתב: "כי משמו הנסים והנפלאות בעולם, כי הטבע נדחה מפני שמו יתברך, כי הטבע היא גשמית, ואין דבר יותר מיוחד לנסים רק קידוש שמו... ותיכף ומיד כאשר הם צריכים לנסים שלא בטבע ושלא כמנהגו, מתחדש מן שמו להם נסים בעולם שלא בטבע... כי שמו יתברך עושה הנסים, ולפיכך כאשר מקדש שמו תיכף באים הנסים" [ראה להלן פ"מ הערה 161]. ואמרו חכמים [סנהדרין פב:] "ששה נסים נעשו לו לפנחס", ובח"א שם [ג, קעב.] כתב: "כי הניסים מצד עצמם ראוים שיהיו ששה הניסים, כנגד הוי"ו של שמו הגדול שממנו הניסים. והראה לו הקב"ה כי נעשה לו ניסים גמורים עד שהיו ששה ניסים". ובח"א לסנהדרין צב: [ג, קפז.] כתב: "ותוכל להבין כי שש נסים מורה על שלימות הניסים, כי הניסים הם מצד הוי"ו של שמו הגדול, אשר משם נעשים הניסים בעולם, וכל הניסים שייכים לדבר זה". וקודם לכן, בח"א לסנהדרין סז: [ג, קסו:] כתב: "יכול אדם להתפלל אל השם יתברך, ומזכיר שמו יתברך, והוא נותן לו ומחדש ניסים ונפלאות". ובגו"א ויקרא פכ"ב אות לח [קע.] כתב: "כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו יתברך". ובגו"א במדבר פי"א אות ו [קסב.] כתב: "נעשים הנסים והנפלאות בכח השם הגדול". ובאור חדש פ"ו [תתרח:] כתב "שמו הגדול מחדש ניסים... כי שם הכתיבה [שם הויה שנכתב] ממנו הם נסים ונפלאות בעולם" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 209, ופי"ח הערה 145]. וצרף לכאן, ששם הויה מורה על מדת הרחמים ["בכל מקום שנאמר 'ה'' מדת רחמים" (ב"ר לג, ג)], והנסים באים ממדת הרחמים, וכמו שכתב בח"א לגיטין נו. [ב, קג.], וז"ל: "כי הנסים באים לעולם מצד מדת הרחמים, ודבר זה ידוע גם כן אם יש לך לב להבין, כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה, והשם יתברך מרחם עליהם, כאשר תמצא בכל הנסים. כי אין הקב"ה משנה הטבע שלא לצורך, רק שהוא לצורך, ודבר זה ממדת הרחמים" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 357]. לכך דין הוא שהנסים יעשו על ידי שם הויה, כי "הנסים באים לעולם מצד מדת הרחמים". וכך עולה בבירור מדבריו להלן פס"ד, שכתב: "ונזכרו שלש מדות; נסים, גבורות, וחסדים... כי הנסים עושה בשמו הגדול כאשר ידוע, והגבורות נעשו במדת הדין, והחסדים נעשו במדת החסד". הרי המלים "נסים" ו"רחמים" הם מלים מתחלפות מפאת שהנסים נעשים בשמו הגדול. [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 69, פ"ז הערה 44, פכ"א הערה 65, פכ"ג הערה 204, פל"ז הערה 8, ופל"ח הערה 63].

(6) הנה כתב כאן שלש נקודות; (א) ביצ"מ היו הרבה נסים. (ב) הנסים באים מכח שם הויה. ושילובם של שתי הנקודות האלו מחייב את הנקודה השלישית; (ג) שם הויה נקרא על ישראל, כי "מפני שהשם הקדוש נקרא עליהם לכך עשה עמהם נפלאות". ויש להבין, מדוע שילובם להדדי של שתי הנקודות הראשונות מחייב ששם הויה נקרא על ישראל, ולא נוכל לומר שאמנם רבוי הנסים ביצ"מ בא מכח שם הויה, אך אין זה מחייב ששם הויה נקרא על ישראל. ואמנם מצינו בכמה מקומות שכתב שהנסים מורים על דביקות בין הקב"ה לישראל. וכגון, למעלה פל"ה [תרכד:] כתב: "כי היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע". וכן להלן ר"פ עב כתב: "כאשר ראינו בעם ישראל הכנתם לקבל מעלה עליונה, כי לא היה דבר זה מקרי בישראל מה שקבלו המעלה העליונה אשר זכרנו, כי דבר זה אי אפשר... כי דבר שהוא במקרה אינו תמידי ואינו מאודי, ובישראל היו נסים הרבה מאוד שלא תמצא לשאר אומות... ומצאנו נסים שהגיעו לכלל ישראל, כגון יציאת מצרים, ובאר, ומן, ומפלת סנחרב, והרבה משיספר... אין זה רק שישראל מוכנים לקבל המעלה האלקית הנבדלת, ולכך היו דביקים במעלה אלקית עליונה, שהיה הנהגתם שלא בטבע, רק על ידי נסים" [ראה למעלה פל"ה הערה 23]. נמצא שהנסים אכן מורים "שישראל מוכנים לקבל המעלה האלקית" [ראה להלן פמ"א הערה 143]. אך כאן מדגיש שפירושה של "המעלה האלקית הנבדלת" הוא "שהשם הקדוש נקרא עליהם". וזה צריך ביאור. ונראה, כי להלן ר"פ סו כתב: "אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה, כאשר לכל דבר יבוקש תכלית, ולפי ענין שלו יש לו תכלית. שאם היה הפעל פעל חשוב וגדול, ראוי שיהיה לו גם כן תכלית חשוב, שאין ראוי שיהיה תכלית פחות ושפל לפעל חשוב. ומכל שכן פעל האל, שכל פעולותיו בחכמה והשכל, שכל פעולותיו ומעשיו הם הולכים לתכלית ראוי לפי הפועל. וכאשר ראינו ביציאת מצרים שפעל השם נוראות גדולות מאוד, והוא בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים, אם כן ראוי שיהיה לפועל הזה תכלית, ויהיה תכלית חשוב, כפי ערך הפעל אשר פעל השם למען אותו התכלית. וכאשר מצאנו בכתוב שתכלית היציאה הוא שיהיה לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחלת היציאה [שמות ו, ז] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'. ובסוף פרשת תצוה [שמות כט, מו] כתיב 'המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים" [הובא למעלה פכ"ג הערה 13, ופל"ח הערה 112]. ויש לשאול, שעדיין הקושיא עומדת במקומה, שהרי נסי מצרים מורים על אחדותו יתברך, וכמו שכתב למעלה ר"פ לו, וז"ל: "כל עבודת הפסח מורה שהוא יתברך יחיד. וזה נודע ביציאת מצרים, שהרי עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו, ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים". ואם התכלית ["שיהיה לישראל לאלקים"] אינה מורה גם כן על אחדותו יתברך, עדיין יקשה שערך הפעולות [נסי מצרים] הוא יותר מערך התכלית, שהרי "עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו" [לשונו בנר מצוה (יא.), והובא למעלה פי"ד הערה 36 וש"נ, להלן הערות 57, 64, ופמ"ז הערה 116], ולא יתכן שערך האמצעי יהיה יותר מערך התכלית ["שאין ראוי שיהיה תכלית פחות ושפל לפעל חשוב, ומכל שכן פעל האל"]. ובהכרח כדי שערך התכלית ישוה לערך הפעולות הנך חייב לומר שאף התכלית מורה על אחדות ה', כי התכלית "שיהיה לישראל לאלקים" פירושה ששם ה' נקרא על ישראל, ובכך ישראל מעידים על אחדותו יתברך [ראה למעלה פ"ג הערה 2, שנקודה זו התבארה שם באריכות]. ובדרשת שבת הגדול [ריא:] כתב: "אי אפשר לומר שיגאל ישראל, אבל לא בשם המיוחד, רק בשם שהוא שם התואר. כי דבר זה אינו, כי ישראל בודאי נגאלים דוקא בשם המיוחד, כי זה השם נקרא על ישראל, כי זה השם אחד, וכן ישראל עם אחד. וכן כתיב [יהושע ז, ט] 'והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול', כלומר שמך נקרא על ישראל, דהיינו השם הגדול נקרא על ישראל, ואם כן אין ישראל נגאלים רק בשם המיוחד" [הובא למעלה פכ"ה הערות 9, 49, פכ"ט הערה 5, ופל"ו הערה 90]. לכך השם המיוחד גאל את ישראל ממצרים מחמת שהשם המיוחד נקרא על ישראל, והכל נעשה לצורך גבוה. אך לולא קריאת שם זו, יהיו הנסים פועלים תכלית שהיא למטה מערך הנסים, וזה מן הנמנע. ובנצח ישראל פ"ב [כה:] כתב: "הם [ישראל] קנוים לו [לה'] בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים, עד שנעשו עבדים קנוים לו. ואמרו רז"ל [קידושין כב:] דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל, ואמרתי להם [ויקרא כה, נה] 'כי לי בני ישראל עבדים וגו''" [הובא למעלה פכ"ב הערה 119]. הרי שצירף לזה את מאמרם שהדלת והמזוזה שהיו עדים לנסי מצרים, הם גם מעידים שבני ישראל הם עבדים הקנויים אל ה'. ומעתה יש לבאר איזה קנין הוא נסים, ומה דמות יש לקנין זה. אך הם הם הדברים; הנסים מחייבים ששם ה' נקרא על ישראל, וזו החלת בעלות ה' על ישראל, ואין לך קנין גדול מזה, ששמו נקרא עליהם, "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" [תפילת שלש רגלים].

(7) מדבריו אלו משמע שהואיל ושם ה' נקרא על ישראל, לכך ניתנה מצות תפילין לישראל. וכן ביאר להלן פמ"ד [לאחר ציון 98], וז"ל: "התפילין באדם מורה על מעלה יתירה של אדם, שהשם יתברך נקרא עליו, כי זהו ענין התפילין". וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [שצח:], וז"ל: "דע, כי התפילין אשר המצוה הזאת נתן השם יתברך לישראל, הוא מפני שיש בישראל מעלה מיוחדת מצד שהוא יתברך שמו נקרא עליהם". ולפי זה קריאת שם ה' על ישראל היא הסבה, ומצות תפילין היא המסובב. אמנם במספר מקומות ביאר להיפך; הואיל וישראל מניחים תפילין [הסבה], לכך שם ה' נקרא עליהם [המסובב]. וכגון, בנצח ישראל פ"ז [קפז.] כתב: "על ידי התפילין נקרא שם ה' עליו". וכן משמע מדבריו בנצח ישראל פכ"ג [תפה:]. ובנתיב העבודה פ"ט [א, קג:] כתב: "על ידי התפילין שם ה' נקרא עליו... ודבר זה ברור כי כאשר התפילין הם על האדם, נקרא כי השם יתברך הוא מלך שלו, ולפיכך קיימא לן [גיטין מ.] אם האדם מניח תפילין לעבדו יוצא העבד לחירות. כי כאשר התפילין עליו, הנה שם ה' נקרא עליו, והשם יתברך הוא מלכו ואדונו, ואיך יהיה בשר ודם אדון שלו". וכן כתב בקיצור בנתיב הליצנות פ"א [ב, ריז.]. ובהקדמה לאור חדש [כט.] כתב: "כי בתפילין שם ה' נקרא על האדם". וצריך ליישב, דתרוייהו איתנהו; בודאי קריאת שם ה' על ישראל היא מהות ישראל משעת יצ"מ, וקיימת גם באדם שאינו מעוטר בתפילין. אך הואיל ומצות תפילין מורה על מעלה זו בפועל, לכך בזה גופא יש תוספת עוז לקריאת שם זו, כי התפילין מוציאים קריאת שם זו אל הפועל והמוחש. וכפי שכתב בח"א לגיטין נח. [ב, קיט.]: "זהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך, ולדבק אותו אליו". הרי שהתפילין מוציאים לפעל את הדביקות שיש לישראל עם הקב"ה. ולשונו הזהב באור חדש פ"ח [תתשלד:] מורה על כך, שכתב: "כי בתפילין שם ה' לגמרי הוא על האדם... ובכח התפילין הדביקות שישראל דביקים בו יתברך לגמרי" [ראה להלן הערות 19, 68]. הרי אף לפני הנחת תפילין שם ה' הוא על האדם, אך על ידי התפילין "שם ה' לגמרי הוא על האדם", וישראל "דביקים בו יתברך לגמרי", לעומת קודם הנחתן, שהיו דביקים בו יתברך, אך לא לגמרי. ויש בזה הטעמה מיוחדת; בנתיב העבודה פט"ו [א, קכד.] כתב: "השכל הוא במוח שבראש, והשכל יוצא לפעל עד שיש לו דביקות בו יתברך. ולכך על הראש קשורים הם התפילין. והתפילין הם נקראים שם ה', וכדכתיב [דברים כח, י] 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. כי יש על האדם להוציא שכלו אל פעל השלימות, ובשביל זה האדם דבק בו יתברך לגמרי... שאין יותר דביקות וקישור בו יתברך כמו התורה. ולכך מצות תפילין הוא שיוציא שכלו בתורה אל השלימות, עד שהוא דבק בו. וזה אמרם במכילתא [שמות יג, ט] המניח תפילין כקורא בתורה... התפילין שהם על ראשו שיהיה האדם מוציא אל הפעל כח השכלי" [ראה להלן הערה 19]. ומדוע תפילין מורים במיוחד על ההוצאה לפועל של השכל. אלא הם הם הדברים. התפילין מורים על קריאת שמו יתברך על ישראל. והואיל וקריאת שם זו היתה קיימת גם קודם לתפילין, הרי שהתפילין מוציאים קריאת שם זו אל הפעל. ולכך דוקא התפילין הם אלו המורים על היציאה לפעל של שכל האדם, המביאה לדביקות ה'. וראה להלן פמ"ד הערה 99, ופמ"ו הערה 194.

(8) ישראל.

(9) כי בפרשה ראשונה נאמר [שמות יג, ט] "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". ובפרשה שניה נאמר [שם פסוקים יד-טז] "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

(10) עד כה כתב ש"השם המיוחד אשר עושה גדולות ונפלאות" [לפני ציון 5], וכאן כתב "והשם המיוחד דוקא פועל נוראות", כי בא לבאר את הנאמר "ויראו ממך". וכן נאמר [דברים י, כא] "הוא תהלתך והוא אלקיך אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך". והטושו"ע או"ח סימן כה סעיף ה כתב: "יכוין בהנחתם שצונו ההקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו" [הובא למעלה פל"ו הערה 6]. ולמעלה ר"פ לו [תרמד.] כתב: "כל עבודת הפסח מורה שהוא יתברך יחיד. וזה נודע ביציאת מצרים, שהרי עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו, ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים, כמו שאמר יתרו [שמות יח, יא] 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו''". ולהלן פס"ד כתב: "הנסים מורים על יכולתו של הקב"ה". ושם ר"פ סו כתב: "כאשר ראינו ביציאת מצרים שפעל השם נוראות גדולות מאוד". ובבאר הגולה באר הרביעי [ת.] כתב: "הוא כל יכול, כדכתיב יציאת מצרים בתפילין, המורה על יכולתו". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קסב.] כתב: "כאשר השם יתברך עושה לו נס, מורה כי הוא יתברך אחד בעולמו, ומפני שהוא אחד עושה בעולמו מה שהוא רוצה, ויכול על הכל, ולכך עשה לו נס". ובדרשת שבת הגדול [רכב.] כתב: "כאשר השם יתברך הוציא את ישראל ממצרים, ועשה להם נסים, כדי שידעו שמו וגבורתו, וידעו שיכול לגאול אותם מכל צרה ולהושיע אותם" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 135, פ"ט הערה 99, פי"ח הערה 145, פל"ו הערה 6, ולהלן פמ"ז הערה 97]. הרי הנסים מורים על גבורתו ונוראותיו יתברך, והנסים כאמור באים מכח השם המיוחד. וראה להלן הערה 18.

(11) והרי גם בתפילין של יד מוזכרים נסי מצרים, כי ארבע הפרשיות הנמצאות בתפילין של ראש נמצאות גם בתפילין של יד [רמב"ם הלכות תפילין פ"א ה"א], ומהיכי תיתי לחלק ביניהם.

(12) וקשירה מורה על חבור ודיבוק. ובח"א לשבת קנג. [א, פח.] כתב: "כי התפילין הם הדבוק שהאדם מתדבק בו יתברך, שהרי תפילין קשורין עליו תמיד" [ראה להלן הערה 19]. ולא נאמר "וקשרתם" בתפילין של ראש, אלא [דברים ו, ח] "והיו לטוטפות בין עיניך". והרמב"ם בפתיחה להלכות תפילין מנה כדרכו את המצות שיש בהלכות אלו, וכתב: "א. להיות תפילין על הראש. ב. לקשרם על היד". הרי שהקשירה נאמרה רק בתפילין של יד. וכן בתוספות [מנחות לו.] מבואר ד"וקשרתם" מוסב על תש"י ולא על תש"ר. [ובספר פרי אליעזר, קשר של תפילין, עמוד תקצב, הביא שיש בזה מחלוקת ראשונים אם "וקשרתם" קאי גם על תש"ר]. ויש להעיר לפי זה, מדוע הברכה על תש"י היא "להניח תפילין" [שו"ע או"ח סימן כה ס"ה], ולא "לקשור תפילין", שהוא לישנא דקרא, וכן הוא מורה על הדביקות והחבור יותר מלשון "להניח". ובשלמא לשיטות הסוברות שברכה זו נאמרת גם על תש"ר [רש"י מנחות לו., רמב"ם הלכות תפילין פ"ד ה"ה, ושו"ע או"ח סימן כה ס"ה], ניחא, כי אין לומר "לקשור" על תש"ר, וכמו שנתבאר, אך ניתן לומר "להניח" גם על תש"ר. וכן הוא לשון הרמב"ם הלכות תפילין פ"א ה"א "ונקראין תפילין, ומניחין אותן על הראש, וקושרין אותן על היד". הרי כתב לשון הנחה על תש"ר [וכסברה זו כתב הגר"מ גיפטר זצ"ל ב"זבח משפחה", תש"ע, עמוד 37]. אך לשיטות הסוברות שברכה זו נאמרת רק על תש"י, ועל תש"ר מברך ברכה נוספת "על מצות תפילין" [ר"ת בתוספות מנחות לו., רא"ש שם הלכות תפילין סימן יד, ושו"ע או"ח סימן כה ס"ה בהגה"ה], מדוע הברכה על תש"י לא נאמרה בלשון המקרא, המורה על הדביקות שיש לה'. וכן הקשה הב"ח או"ח סימן כה ס"ה, וז"ל: "ואם תאמר, מפני מה תקנו ברכת 'להניח', ולא 'לקשור תפילין', כדכתיב 'וקשרתם'. וכמו שתקנו [סוכה מו.] 'לישב בסוכה' משום דכתיב [ויקרא כג, מב] 'בסוכות תשבו'... הכי נמי בתפילין" [עיי"ש בתירוצו. וקדם לשאול כן בתשובות הרשב"א ח"א סימן קנז. וכן המהרי"ט (ח"ב או"ח סימן ז) עמד על שאלה זו, ומובא בהגהות הרעק"א או"ח סימן כה ס"ק ה]. ואולי מוכח מכאן שדעת המהר"ל היא כאותן דעות שמברך ברכה אחת ["להניח"] על תש"י ותש"ר. וכן כתב הדרישה [או"ח סימן כה אות א] בשם המהר"ל, וז"ל: "ובשם מהר"ל ראיתי כתוב, וז"ל: לפירוש רש"י [מנחות לו.] ורי"ף [בהלכות קטנות הלכות תפילין (ח.)] ורמב"ם [הלכות תפילין פ"ד ה"ה] ניחא מאוד למה תיקנו על של ראש 'על מצות' [כשסח בין תפילה לתפילה], ועל של יד 'להניח' [מנחות לו.]. משום דבשל יד כתיב 'וקשרתם לאות על ידך', וקשירה והנחה חדא היא, לכן מברכין 'להניח'. אבל בשל ראש כתיב 'והיו לטוטפות', הרי שלא נזכר בה אלא לשון הויה, לפיכך שייך בה 'על מצות תפילין'... דברכת 'להניח' שייך גם כן בשל ראש, דגם בה שייך לשון הנחה. ולהכי כשלא סח למה יברך יותר מברכה אחת, כיון שאפשר ליה לכללן בברכה אחת. מה שאין כן כשסח, דעל כרחו צריך לחזור ולברך ברכה אחרת, עדיף טפי לברך 'על מצות', כדי להבדיל בין זה לזה. ולשון 'על מצות' שייך יותר בשל ראש מלשון 'להניח'". ויתכן בזה שהמהר"ל כאן לשיטתו [שמברך ברכה אחת ("להניח") על תש"י ותש"ר], ולכך אע"פ שלשון "וקשרתם" מורה על חבור ודבוק יותר מלשון "להניח", מ"מ נקטנו בלשון "להניח" כי בכך הברכה מוסבת גם על תש"ר. וראה להלן פמ"ד הערה 110, ופמ"ט הערה 126.

(13) לשונו להלן פמ"ז [לאחר ציון 456]: "לפיכך הוא נורא על כל ברואיו, כי לפי שהוא נבדל, הוא נורא על אשר נבדל מהם. כי שנים שהם משתתפים יחד, אין כאן מורא. אבל הוא יתברך בלתי משותף עם הנמצאים". ובאור חדש פ"ח [תתשמד:] כתב: "כי המלך שהוא נבדל מן העם, יש לו היראה, וזה נקרא 'מורא מלכות'. כי שנים שהם שותפים, אין יראה זה מזה. אבל המלך שהוא נבדל מן העם, יש כאן יראה מצד מלכותו, כי מפני שהוא נבדל מהכל יש יראה לפניו" [ראה להלן פמ"ד הערה 166]. ובגו"א דברים פ"י אות ט [קסה:] כתב: "כל עוד שמבדיל עצמו ממנו, היראה יותר, וזה ידוע. דרך משל, מי שראה מלך בשר ודם, כל עוד שיתקרב אליו, ויש לו קירוב ושייכות אליו, אין היראה כל כך". ובדר"ח פ"א מ"ג [רל:] כתב: "ולפיכך אמר, אף שהזהרתי אתכם על אהבה, לא יהיה השם יתברך נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי השם יתברך בשמים ואתה על הארץ, וכך יהיה נחשב לך הקב"ה בשמים, ואתה על הארץ, ובזה יהיה מורא שמים עליך, ולא תהיה האהבה מבטלת היראה... ובכל מקום אצל המורא נאמר 'יראת שמים', ולא נאמר 'אהבת שמים', כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, והוא יתברך יושב בשמים, והאדם על הארץ. אבל האהבה נחשב שהוא דבק בו יתברך, כדכתיב [דברים ל, כ] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו'" [הובא למעלה פ"ט הערה 231, ולהלן פמ"ז הערה 325]. ושם פ"ו מ"ב [נח.] כתב: "וידוע כי המלך נבדל מן העם, ובשביל שהוא נבדל מן העם יש למלך מורא". ובנתיב התורה פ"ט [שסז:]: "כי יראת השם יתברך הוא מצד שהוא יתברך נבדל מן הכל, לכך שייך בו היראה, ואין שייך היראה מצד החבור, רק מצד שהוא נבדל מהכל, ואין לו שתוף עם זולתו". ובנתיב העבודה פי"ג [א, קכ.] כתב: "העובד מאהבה הוא דבק בו... אבל היראה שהוא ירא מן השם יתברך, בזה אין דביקות בו יתברך, כי אדרבה, הירא מן האחד אינו מתחבר עמו, ולכך מצד היראה אינם דביקים בעילה". ושם ס"פ יד [א, קכב:] כתב: "ובזה מכיר עלתו שהוא נבדל ממנו, והוא בשמים והאדם על הארץ, ובזה יש יראה". ובח"א ליבמות מח: [א, קלא.] כתב: "כי זהו עניין היראה כי היראה מאחר אינו מתדבק בו, רק העושה מאהבה מתדבק בו לגמרי". ובח"א למכות יב. [ד, ג.] כתב: "כי האדם יש לו דביקות אל השם יתברך, דכתיב [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', ומדה זאת לא שייך במלאכים... כי הדביקה הוא מצד האהבה, שבשביל זה דבק בו יתברך, ולא שייך אהבה במלאכים, רק יראה, וכמו שאמרו [תפילת שחרית] 'עושים באימה וביראה רצון קוניהם', אבל אהבה לא תמצא אצל המלאכים". וראה להלן הערה 16, ופמ"ז הערה 457. ויש להעיר מדבריו להלן פמ"ד, שכתב [לאחר ציון 167]: "להדבק בו יתברך ביראה ואהבה", הרי שגם ביראה יש דביקות. וראה שם הערה 169 בישוב קושי זה.

(14) פירוש - הואיל ולא נאמר "וקשרתם" בתש"ר, לכך אין תש"ר מצד האדם עצמו, אלא מצד ששם ה' נקרא עליו. ובח"א לשבת לא: [א, יח:] כתב: "כלל הדבר, היראה מצד העלה, שהיא על העלול... אבל אהבה היא מן האדם, שאוהב השם יתברך מצד עצמו" [ודייק לה, שמצות אהבה פותחת באדם "ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו, ה), ואילו מצות יראה פותחת בה' "את ה' אלקיך תירא" (שם פסוק יג)]. וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תב.], וז"ל: "אמנם מה שהתפילין הם על הראש... לפי שהוא מצד השם יתברך, לא מצד האדם עצמו". וטעם הדבר, כי הראש הוא סוף גובה האדם, ועד לשם מגיע האדם, ולא מעבר לכך. וממילא, כל דבר המונח על ראש האדם נחשב לחריגה ולתוספת על קומת האדם, ולא באה מהאדם עצמו. ונקודה זו מבוארת גם בח"א לשבת קל. [א, עא:], שאמרו שם בגמרא שמצות תפילין [ואיירי בגמרא שם בתש"ר] עדיין רפויה היא בידם של ישראל, לעומת שאר מצות. וכתב שם לבאר בזה"ל: "לפי שמצות תפילין הם על האדם, ושם ה' נקרא עליו... ומפני כך אמר שהמצוה של תפילין עדיין רפוייה בידם, לפי שהמצוה הזאת אינה מצד האדם עצמו, רק כי השם יתברך נקרא עליו. ודבר זה המעלה העליונה שהשם יתברך נקרא על האדם, ואין דבר זה חבור לישראל כמו שאר מצות... כי התפילין קדושים הם, ואין לדבר קדוש כמו תפילין, חבור לאדם שהוא בעל גוף, ומפני זה המצוה הזאת שאינה רק שהשם יתברך נקרא על האדם, אינה מקויימת בישראל כמו שהיא מקוימת המצוה שהיא מגיעה לאדם עצמו, כמו כמה וכמה מצות. כי לפי קורבת המצוה אל האדם עצמו, המצוה מקוימת בידם... אבל מצות תפילין, ששמו יתברך נקרא על האדם, והוא מעלה על האדם, דבר זה לא נקרא מצד האדם עצמו".

(15) לשונו בנתיב התורה פ"ט [שסו:]: "ענין האלקות שהוא נבדל מן האדם, ואינו משותף עמו, וירא מפניו". ובח"א לב"ק מא: [ג, ח.] כתב: "כי האלקות נבדל מן אשר הוא אלקים לו, וזהו היראה". והרי שם "אלקים" יורה על ענינה של אלקות [אע"פ שכאן מדובר בשם הויה, אך מדובר באלקות שיש בשם הויה], ושם זה מורה על מידת הדין [ב"ר לג, ג], ומידת הדין נבדלת מן האדם, וכמו שכתב בתפארת ישראל פי"ח [רעא.]: "כי אף לצדיקים [הקב"ה] אינו מתאחד עמהם, ואין לו צירוף עמהם... ואם היה מצורף אליהם, לא היה עושה דין בהם, כי הדין אשר עושה בצדיק מורה כי הוא יתברך נבדל לגמרי אף מאוהביו" [ראה להלן פמ"ב הערה 53]. ובנתיב גמילות חסדים פ"ג [א, קנה:] כתב: "העולם דבק בו יתברך לגמרי מצד החסד, אבל לא מצד המשפט. כי מצד המשפט השם יתברך נבדל מן העולם כאשר עושה בו משפט, כמו המלך שעושה משפט בעם, אשר המלך נבדל מן העם, ועושה בו משפט". ובתפארת ישראל פכ"ג [שמ:] כתב: "'אלקים', שהוא נבדל לגמרי" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 82, פ"ד הערה 123, פי"ד הערה 14, פכ"ג הערה 185, ופל"ז הערה 12]. ויש בזה הטעמה מיוחדת; בתפארת ישראל פנ"ט [תתקכג:] כתב: "יאמר על השם יתברך 'כי ה' אש אוכלה' [דברים ד, כד], רוצה לומר שהוא נבדל לגמרי מן העולם, ובמה שהוא נבדל מן העולם הוא פועל בעולם, כי הדברים אשר יתחברו ושוים ביחד, אינם פועלים זה בזה. אבל השם יתברך הוא אש, ואין לו שתוף עם הטבעי הגשמי, כמו שאין לאחד שתוף עם האש" [ראה להלן פמ"ז הערה 156]. ובח"א לבכורות ח: [ד, קכא.] כתב: "שם זה ["אש"] הונח אף להשם יתברך, כדכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'. שתראה מזה כי הדבר הנבדל מן הגוף נקרא בשם 'אש'". ובדר"ח פ"א מ"ב [רי.] כתב: "שם 'אלקים' בו מתקשר יסוד האש... מדת הדין, שהוא שם 'אלקים'". ממילא ברור ששם "אלקים" הוא נבדל לגמרי, כפי שהאש נבדלת לגמרי. וראה למעלה פל"ו הערה 144. ומוכח מדבריו שרק בתש"ר "השם יתברך נקרא עליהם" ולכך נבדל מהם, ולא בתש"י. וזהו חידוש גדול שאין בתש"י "כי שם ה' נקרא עליך". ואין לומר שכך מוכח מהגמרא הנ"ל שהפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" איירי בתש"ר ולא בתש"י, דזה אינו, כי ניתן לבאר שההפקעה מתש"י היא משום שנאמר "וראו כל עמי הארץ", וראיה שייכת רק בתש"ר ולא בתש"י, שהרי התש"י מוסתרים, וכמו שאמרו חכמים [מנחות לז:] "'לך לאות' [שמות יג, ט], ולא לאחרים לאות", ופירש רש"י [ערכין ג:] "תפילין על בשרו בעינן תחת בגדיו בקיבורת אצל הכתף, כדאמר במנחות בהקומץ רבה [לז:] דתחת בגדיו בעינן, דכתיב 'והיה לך לאות', ולא לאחרים לאות". אך עדיין אין תש"י מופקעים מהמשך הפסוק "כי שם ה' נקרא עליך". אך מדבריו כאן עולה ש"זה לעומת זה" עומדים תש"י לעומת תש"ר; תש"י נקשרים, וזהו החבור והדבוק בו יתברך. אך תש"ר אינם נקשרים, רק ששם ה' נקרא עליהם, ולכך ה' נבדל מהם. אמנם חידושו מוסבר היטב בכת"י [תצז.], וז"ל: "ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, מפני שכתב 'עליך' ["וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"], ותפילין שבראש הם על האדם. ובא הכתוב לומר דוקא תפילין שבראש, ולא תפילין שביד, מפני שאמר 'ויראו ממך', ואין יראה אלא בתפילין שבראש. ודבר זה מובן לחכמים, שהוא למעלת וקדושת תפילין שבראש, שהוא יותר על תפילין של יד, לכך 'ויראו ממך' דוקא בתפילין של ראש... למדנו כי התפילין ששם ה' נקרא עליהם". הרי שההפקעה מתש"י לא נעשית מהמלים "וראו כל עמי הארץ", אלא מתיבות "עליך" ו"ויראו ממך", כי קדושת תש"ר מטילה יראה על האומות, לעומת תש"י. אך להלן [לאחר ציון 70] כתב ש"שם ה' נקרא עליך" מוסב על תש"י, עיי"ש. וכן בבאר הגולה באר הרביעי [תא.] כתב כן, וז"ל: "התפילין הם על האדם על הראש, כי הראש שבו השכל, וזה מורה על המהות, כי המהות הוא שכלי. ועל היד, המורה על המציאות בפעל, כי היד מורה על כח הפועל. ומצד אלו שני דברים שם ה' נקרא עליהם; הן על מהות שלהם... הן על המציאות בפעל נקרא שם ה'". ויל"ע בזה. וראה להלן 90 בישוב שאלה זו, ולהלן פמ"ב הערה 65, ופמ"ד הערה 123.

(16) פירוש - כשם "שבמקום שיש חבור אין יראה" [לשונו למעלה לפני ציון 13], כך במקום שיש הבדלה ומרחק יש יראה, וכמבואר למעלה הערה 13. ובעוד שכאן מבאר שהיראה היא תולדה מהיות נבדל, הרי בגו"א דברים פ"י אות ט [קסה.] ביאר לאידך גיסא, שהיות נבדל היא תולדה מהיראה, וכלשונו: "כי היראה הוא במתפעל, שהוא מתירא מן אשר מתירא ממנו, ומפני שהוא מתירא ממנו, הוא נבדל ממנו. שהרי כל מי שמתירא, נבדל ממנו, ואין זה דבוק. וזהו היפך האהבה, כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב עד שנעשה אחד עם האוהב, והיפך זה המתירא, שהוא נבדל מן אותו שהוא מתירא, וזהו עצם היראה".

(17) מלים אלו ["ראוי להיות ירא מן אלקי ישראל"] מוסבות על אומות העולם, שראוי להן להיות יראות מן אלקי ישראל, וכמו שנאמר [דברים כח, י] "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ויש להבין, כיצד עבר מיחס ישראל לה' ליחס האומות לה'. שהרי בתחילה ביאר שתש"י מורים על "החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה, ומזה הצד אין יראה" [לשונו לפני ציון 13], ואילו תש"ר מורים ש"הוא יתברך נבדל מהם שנקרא 'אלקי ישראל', ובמה שהוא אלקיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה" [לשונו לאחר ציון 14]. אך עתה מבאר שהוא הדין כלפי אומות העולם, ולכך הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" נאמר על תש"ר ולא על תש"י, כי תש"ר מורים על יראת ישראל מהקב"ה, ואילו תש"י מורים על חבור ישראל להקב"ה, וכיצד עבר מישראל לאומות העולם. ויש לומר, כי כבר כתב למעלה [פכ"ג לאחר ציון 132] ש"השם יתברך נגלה בעולמו כפי המציאות שיש לישראל וכפי מדריגת ישראל. ואם ישראל במעלה החשובה והגדולה, אז השם יתברך נאמר עליו כפי שהם ישראל. ואם הם בשפלות, מאחר שהוא יתברך שמו מתיחס אל ישראל, לכך נמצא ונגלה אל עולמו כפי מדריגת ישראל". לכך כאשר ישראל דביקים בה' [ומזה הצד אין יראה], אז הקב"ה מתגלה בעולם באופן שאין בו הטלת מורא על אומות העולם. וכאשר ישראל נבדלים מהקב"ה [ומזה הצד יש יראה], אז הקב"ה מתגלה בעולם באופן של הטלת מורא על אומות העולם. וראה למעלה פכ"ג הערה 135, ולהלן הערה 212.

(18) כי הנסים מורים על גבורות ה' וכחו, וכמבואר למעלה הערה 10.

(19) הנה קבע כאן שתש"י מורים על החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה, ואילו תש"ר אינם מורים על החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה. אך בהרבה מקומות כתב שגם תש"ר מורים על החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה. וכגון, באור חדש פ"ח [תתשלד:] כתב: "כי בתפילין שם ה' לגמרי הוא על האדם... ובכח התפילין הדביקות שישראל דביקים בו יתברך לגמרי" [הובא למעלה הערה 7]. הרי שאיירי בתפילין של ראש ["שם ה' לגמרי הוא על האדם"], ועם כל זה כתב "ובכח התפילין הדביקות שישראל דביקים בו יתברך לגמרי". ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכד:] כתב: "התפילין שעל הראש הוא אל כח השכלי, שיש לו דביקות בקדושה אלקית. והתפילין שעל היד, שהם כנגד הלב, ששם הנפש, שיש אל הנפש דביקות בקדושה גם כן" [הובא בחלקו למעלה הערה 7]. הרי שלא חילק שם בין תש"ר לתש"י, ועל שניהם כתב שהם מורים על דביקות בקדושה. ובח"א לשבת קנג. [א, פח.] כתב: "התפילין הם הדבוק שהאדם מתדבק בו יתברך, שהרי תפילין קשורין עליו תמיד... ובזה האדם דבק בבוראו כאשר על ראשו תפילין... ולפיכך אמרו ז"ל [מנחות מג:] אמר רבי אליעזר בן יעקב, מי שיש לו תפילין בראשו [בגמרא שלפנינו הוסיפו "ותפילין בזרועו", אך המהר"ל לא הביאו] , ציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא... פירוש כאשר יש לאדם דביקת בו יתברך בג' דברים, כי התפילין הם דביקות בו יתברך" [הובא בחלקו למעלה הערה 12]. הרי מדובר בתש"ר, ועם כל זה כתב "כי התפילין הם דביקות בו יתברך". ואמרו חכמים [ר"ה יז.] "פושעי ישראל בגופן מאי נינהו, אמר רב, קרקפתא דלא מנח תפילין". ובח"א שם [א, קיג:] כתב: "כי המצוה של תפילין היא חובת הגוף כדי לקדש הגוף לדבקו בשם יתברך, כדכתיב [דברים כח, י] 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך'. ומי שאינו מדבק הגוף אשר הוא מחויב לדבקו בשם יתברך, הנה הוא חוטא בגוף, ולא קבל הגוף השלימות מן השם יתברך אשר ראוי לו לקבל, לכך הוא פושע בגוף שלו... כי גוף ישראל לו המדריגה הקדושה, ויש לו להניח תפילין לדבק הגוף שיקבל השלימות, והוא לא עשה כן" [ראה להלן פ"מ הערה 228]. ובח"א לסוטה כב. [ב, סד.] כתב: "בתפילין השם נקרא עליו, עד שהנשמה יש לה דביקות במעלה אלקית". ובח"א לגיטין נח. [ב, קיט.] כתב: "זהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך, ולדבק אותו אליו. ולפיכך התפילין הם על המוח ששם השכל, וכנגד הלב שגם שם השכל, עד שיש להם הנטיעה העליונה הזאת" [הובא בחלקו למעלה הערה 7]. ויל"ע בזה [ראה למעלה הערה 15].

(20) "קדש לי", "והיה כי יביאך", "שמע ישראל", "והיה אם שמוע" [ראה למעלה הערה 2, ולהלן הערה 40].

(21) שמות יג, ג "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה וגו'".

(22) "והיה כי יביאך", ונאמר בה [שמות יג, יד-טו] "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה וגו'". ומכת בכורות לא הוזכרה בפרשה ראשונה, וכמו שמבאר והולך. וראה להלן ציונים 50, 62.

(23) כרך את בחירת ישראל ויצ"מ להדדי [ובהמשך יזכיר רק את "בחירת ישראל"]. והביאור הוא שבחירת ישראל היא הסבה ליצ"מ, שמחמת שה' בחר בישראל לכך הוציאם מרשות המצריים. וכן כתב למעלה פ"ט [תסח.], וז"ל: "היה ראוי הגלות והשיעבוד לישראל... שכאשר לא היו ישראל בשלימות, ושלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא, ואז הם לחלקו יתברך. וקודם שהם לחלקו יתברך, היו משועבדים, עד שהוציא השם יתברך חלקו מתוכם". ולמעלה פכ"ג [לאחר ציון 202] כתב: "יש אותות ומופתים... שישראל יש להם התחברות אל השם יתברך, ולכך הם יוצאים מרשות האומות להקב"ה בסוף על ידי אותות ומופתים". ולמעלה פל"ה [לאחר ציון 38] כתב: "ובדם פסח, שהיו עובדין בו אל השם יתברך, היו לחלק השם יתברך, וראוי שיהיו נגאלים, עד שלא יהיו תחת רשות מצרים". ולהלן פ"ס כתב: "אחר שהפסח... מורה על שאנחנו להקב"ה, ובשביל כך יש יציאה לישראל מן רשות האומות, כי הוא יתברך אלקי האלקים המושל על כל הכחות, ועל כל האומות, ובשביל זה אנו יכולים לצאת מרשות האומות. ואם לא כן, באיזה צד אנו יכולים לצאת מרשות מצרים, אם לא בזה שאנו לו יתברך, והוא מוציא אותנו מרשות אחרים". ובגו"א שמות פי"ב אות יב [קצא:] כתב: "אבל אותו שהוא רשום לעבדות [מילה], והוא עובד [קרבן פסח], זהו עבודה גמורה, ואז נקרא 'כי לי בני ישראל עבדים' [ויקרא כה, נה] ולא עבדים לעבדים [קידושין כב:], וגאלם הקב"ה מן עבדות של פרעה" [ראה למעלה פכ"ג הערה 203, פכ"ה הערה 54, פכ"ו הערה 2, ופל"ה הערה 40]. אמנם בכל המקומות האלו לא הוזכרה תיבת "בחירה", אך כאן מבאר שהתחברות ישראל לה' ביצ"מ היא גופא בחירת ישראל. וכן נאמר [דברים ד, כ] "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה". וכן נאמר [מ"א ח, נג] "כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ כאשר דברת ביד משה עבדך בהוציאך את אבותינו ממצרים וגו'". הרי שהבחירה בישראל נעשתה בעת יצ"מ [ולא לאחריה]. וכך מוכח מיניה וביה, כאשר הנך מצרף את שני היסודות הבאים להדדי; (א) רק ביצ"מ ישראל נעשו לעם [כמבואר למעלה פ"ל הערה 97, וש"נ, להלן הערה 142, פמ"ג הערה 160, ופמ"ה הערה 118]. (ב) מהרגע שישראל נולדו הם היו במעלתם [כמבואר למעלה פכ"ד הערה 22]. לכך בהכרח שישראל נבחרו מיד כשיצאו ממצרים [ולא אחרי יצ"מ], דאל"כ, מעלת היותם "עם סגולה" לא החלה מעת שישראל נולדו, אלא לאחר מכן. וכן כתב להדיא בנצח ישראל פ"י [רנ.], וז"ל: "אם היה דבר זה נמצא בישראל, שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה, ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים... ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם אז מיד היו אל השם יתברך" [ראה למעלה פכ"ד הערה 22, להלן הערה 153, ופמ"ז הערות 405, 559]. לכך פשיטא שבחירת ישראל אינה יכולה להעשות אלא ביצ"מ, ולא לאחריה. והחובות הלבבות, השער השלישי פ"ג [ד"ה והרביעי], כתב: "כאשר בחר בנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים ובקיעת ים סוף". והרמח"ל [מאמר החכמה ענין סדר ליל פסח] כתב: "הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל, ונבדלו מכל העמים להיות מתעלים במדריגתם ממדריגת האנושיות החומרית, ולהיות ראוים להתעטר בעטרות הקדושה". והפרי צדיק [פרשת פנחס אות ט], כתב: "בליל א' דפסח ביציאת מצרים אז נבחרו ישראל לה' לעם, כמו שנאמר [שמות ו, ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם'". וזהו מה שישראל קדושים משוררים [בפזמון של "מעוז צור"] "ובידו הגדולה הוציא את הסגולה", הרי הבחירה ["והייתם לי סגולה" (שמות יט, ה)] נעשתה בעת ההוצאה ממצרים. ונקודה זו עצמה נתבארה למעלה פכ"ד הערה 62, עיי"ש.

(24) אודות שהדין הוא מוכרח [ועומד כנגד החסד והטוב], כן כתב בנצח ישראל פי"ח [תה.]: "כי הדין מושכל מחויב, כי שאר דברים שהם אפשרים, כיון שאינם מחויבים, אינם שכל גמור". ושם ר"פ נז [תתעו:] כתב: "כי הדין והמשפט אשר יבוא על העדות, הוא דבר מחויב ומוכרח, כמו שהוא כל דין מחויב ומוכרח". ובבאר הגולה באר השני הביא את דברי הגמרא [יומא כג.] ש"כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם", וכתב לבאר [קעב:]: "דבר זה בשביל מדת השכל בתלמיד חכם, כי ראוי לשכל שיהיה מעמיד מדותיו, כי השכל כל ענינו במשפט ודין... כי השכל רוצה הדברים המחויבים להיות, כי זהו עניין השכל בעצמו שהוא מחוייב מוכרח להיות... ולפיכך מדת תלמיד חכם שאינו מוותר, כי הויתור והדין שני הפכים הם כי הויתור אינו דין. וזה שאמרו 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו תלמיד חכם'. רצה לומר שכל עוד שהוא יותר נוקם ונוטר ואינו מוותר, הוא מדת השכל, שמעמיד כל דבריו בהכרח ובחיוב. והפך זה אשר הוא נוטה אחרי החומר, אין בו דין כלל, שאין בו מדת השכל שהוא דין, ודבר זה מבואר כי הויתור אינו דין" [ראה למעלה פ"ט הערה 137, ולהלן פמ"ז הערה 46]. לכך הדין עומד כנגד החסד והטוב, שהם לפנים משורת הדין, "כי החסיד הוא מוותר ועושה לפנים משורת הדין" [לשונו בח"א לשבת סג. (א, מא.)]. ולהלן פס"א כתב: "החסד שהקב"ה עושה לחסידיו, כי כאשר החסידים עושים עם הקב"ה לפנים משורת הדין, יותר ממה ששאר בני אדם עושים, ובזה הקב"ה עושה עמהם חסד גם כן". ובאור חדש פ"ט [תתתמא:] כתב: "כי השם יתברך עושה טוב וחסד לישראל לפנים משורת הדין". ובבאר הגולה באר השני [קפח:] כתב: "יש לאדם לעשות לפנים משורת הדין, ולא יעמיד את דבריו על הדין, וזה מצד שראוי לעשות חסד". ושם בבאר הרביעי [שלט.] כתב: "לדברי הפילוסופים אי אפשר שימצא בעולם רק דין, כיון שהם אומרים שהכל מצד החיוב. וידוע כי דבר שהוא לפנים משורת הדין אינו מצד החיוב. ולדעתם אין בעולם נמצא מאתו יתברך רק דין. ודבר זה באו חכמים להרחיק, שאין הדבר כך, רק שהוא יתברך עושה חסד, ונכנס לפנים משורת הדין" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 41]. ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמח.] כתב: "מה שעל ידי המדה הזאת [חסד] בפרט אפשר להתדמות לבוראו, מפני שזאת המדה היא מה שעושה האדם בעצמו. כי המשפט לא שייך לומר שהוא הולך בדרכי השם יתברך, כי ההולך הוא הולך מצד עצמו ועושה מעצמו מרצונו ומדעתו, וזה נקרא שהוא הולך בדרכי השם יתברך, כאשר עושה דבר מדעתו. ואילו המשפט, הוא מחויב לעשות משפט, ולא נקרא זה שהולך בדרכי הקב"ה. רק כאשר הוא עושה חסד לפנים משורת הדין, והוא עושה מדעתו ומרצונו, בזה שייך שהולך בדרכי השם יתברך... לכך לא יאמר בזה שהולך בדרכי השם יתברך רק כאשר עושה חסד, שהחסד הוא עושה מעצמו, ואינו חייב בזה, ולפיכך על ידי המדה הזאת נאמר עליו שהולך בדרכי ה', והולך אחריו... ולפיכך הגומל חסדים נקרא שהולך אחר השם יתברך" [ראה למעלה פ"ו הערה 124, ופכ"א הערה 50].

(25) אודות שמכת בכורות קשורה לבחירת ישראל, כן כתב הפחד יצחק, פסח, מאמר עד [אות ג], וז"ל: "רואים אנו דאע"פ שקדושת הבכורה בתורת מצוה אינה נוהגת אלא בפטר רחם [במדבר ג, יב], מכל מקום עצמיותה של קדושה זו מתיחסת היא לכלליות ישראל, דמקרא מפורש הוא בתורה [שמות ד, כב] 'בני בכורי ישראל'. וכשם שקדושת פטר רחם בישראל מושרשת היא במכת בכורת, כמו כן קדושת בכורה של כלליות ישראל מושרשת היא במכת בכורות. שהרי כך נאמר לו לפרעה 'בני בכורי ישראל וגו' אנכי הורג את בנך בכורך' [שם פסוק כג]. והנה קדושת הבכורה של כלליות ישראל שנויה היא בסגנון נביאים בלשון 'ראשית', [ירמיה ב, ג] 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'". ובמאמרי פחד יצחק, פסח, מאמר טו [אות ה], כתב: "במכת בכורות נתבררה ה'בראשית' של הבריאה. על ידי ביטול בחינת 'ראשית אונים באהלי חם' [תהלים עח, נא], אשר היא ה'זה לעומת זה' של ישראל, מתגלה הראשית האמיתי הזאת שבשביל ישראל שנקראו 'ראשית' נברא העולם [רש"י בראשית א, א]... מכת בכורות היא בירור על אותה דרגה שנקראת 'ראשית'". ושם במאמר פב [אות יב] כתב: "במכת בכורות נתגלתה זאת המדריגה דבכורת ישראל... אבל נאמר עוד על כל בכור פרטי [במדבר ג, יג] 'כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים'. קדושת הבכורה של כל יחיד ושל כלליות כנסת ישראל יצאו אז לאויר העולם... והיחיד שואב את קדושתו מזה שנתגלה שכלליות ישראל היא בבחינת 'בני בכורי'... קדושת הבכורה של כל יחיד יונקת כוחה מהגילוי הכללי של 'בני בכורי ישראל'". וכך מדוייק היטב לשון תפילת שחרית "כל בכוריהם הרגת ובכורך [ישראל] גאלת". הרי ה"זה לעומת זה" של "כל בכוריהם" הוא "ובכורך [ישראל] גאלת", שזה כל ישראל הנקראים בכורו של הקב"ה. וראה למעלה פל"ז הערה 88, להלן הערות 50, 62, ופ"מ הערה 238.

(26) מזכיר כאן רחמים וחסד. ולהלן פס"ט כתב: "כי זה החילוק שיש בין חסד ורחמים; כי הרחמים אינם רק כאשר הוא צריך לאותו דבר מתוך צרה. וחסד, בין שצריך לאותו דבר, ובין שאין צריך לאותו דבר, נותן חסד על צד היותר טוב". ובנתיב גמילות חסדים פ"ב [א, קנד.] כתב: "ההפרש שיש בין גמילות חסדים ובין צדקה, כי גמילות חסדים הוא מצד הנותן, שהוא עושה טוב, בין שמבקש המקבל ובין שאין מבקש. אבל הצדקה הפך זה, כי מפני שהמקבל צריך, לכך נותן לו מפני דחקו, ודבר זה מצד המקבל. ואף שאינו מבקש, הרי כאילו מבקש, שידוע דוחקו וצריך לקבל... [לכך] צדקה לעניים דוקא, שהמקבל הוא עני וצריך לקבל, ואילו העשיר אין צריך לקבל דבר כלל. ולפיכך צדקה לעניים דווקא, אבל החסד שהוא מצד שהוא איש טוב משפיע לאחרים, הן יהיה עני והן יהיה עשיר". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלח.] כתב: "הרחמים מצד המקבל, כאשר מרחם על אחד... [אך] החסד הוא מצד עצמו, שהוא יתברך משפיע הטוב והחסד מצד עצמו, ואין עושה זה מצד המקבל, רק מצד עצמו שהוא טוב". וכן כתב בגו"א שמות פל"ד אות ג [תסז.]. ובנצח ישראל פמ"ז [תשפח:] כתב: "החילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 357, פ"ו הערה 98, פי"ב הערה 123, פכ"א הערה 60, פל"ה הערה 38, ולהלן פמ"ז הערות 38, 489].

(27) לשונו בכת"י [תצז:]: "פרשה ראשונה ושניה מורה על שישראל הם לחלקו יתברך כאשר הוציאם ממצרים... כאשר זכר בפרשה ראשונה, ופרשה שניה שבשביל לקיחת ישראל הרג בכורי מצרים. שלא תאמר אף על גב שהוציא את ישראל ולקחם לו, אין זה רק בחירה בישראל שהם נבחרים יותר ממצרים, אבל אינה הכרחית על כל פנים. אבל עכשיו שהרג בכורי מצרים בשביל ישראל, הנה הלקיחה הזאת יותר ויותר מיוחדת, עד שעל כל פנים רצה בישראל ולקחם לו, אע"ג שהיה צריך להרוג בכורי מצרים בשביל זה. לכך אלו ב' פרשיות נזכרו בתפילין, מה שהוציאם ביד חזקה, ומה שהרג בכורי מצרים בשביל זה... ובפרשה ראשונה ושניה נזכר יציאת מצרים, שהוציא את ישראל ולקחם לו, ולא עוד אלא שהרג בכורי מצרים בשבילם". וראה להלן ציונים 50, 62, ופ"מ הערה 45.

(28) אודות שבחירת ישראל מתחייבת ממדת הדין, כן כתב בנצח ישראל פי"א [רצב.], וז"ל: "מאחר כי נתינת התורה הכרחי, כמו שהתבאר, ימשך אחר זה שבחר השם יתברך בישראל, מאחר שיש בהם תורתו... [ו]אין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד... ומעתה התבאר כי בחירת ישראל הוא הכרחי לפי סדר המציאות בשביל התורה; שאי אפשר לעולם בלא תורה, ואי אפשר שתהיה התורה זולת לישראל". וראה להלן הערה 31, ופמ"ז הערה 353.

(29) בא לבאר מהי העדיפות שיש כאשר בחירת ישראל היא מצד הדין, ולא רק מצד החסד והטוב.

(30) לשונו אינו מובן כ"כ, אך כוונתו לומר שהואיל ובחירת ישראל היא על פי מדת הדין, לכך בחירה זו היא קיימת ונצחית, וכמו שמבאר.

(31) לשונו למעלה פכ"ב [לאחר ציון 93]: "כאשר כרת הקב"ה ברית בין הבתרים, גזר עמו במדת הדין. וזה תדע מן 'תנור ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים' [בראשית טו, יז], ליתן הארץ לבניו במדת הדין. לכך נאמר [בראשית טו, א] 'היה דבר ה' אל אברם במחזה', והוא במדת הדין... וכל זה כדי ליתן הארץ לאברהם בדין, שאז יתקיים בודאי, ולא יהיה הבטחה שיש לה שנוי כאשר יגרום החטא. לפיכך צוה לו הקב"ה לגזור הבהמות לשתי גזרים [בראשית טו, י], שמורה על הגזירה שגוזר הדבר כך בדין, ולעבור בין הגזרים, לומר שבגזירת הדין נותן לו הארץ". ובח"א לסנהדרין קח. [ג, רנה:] כתב: "כל גזירה שבאה מן השם יתברך, ואינה באה במדת הדין... היא גזירה שאפשר לבטל אותו. וכאשר מדת הדין מתוחה בחוזק, אז הגזירה נחתם ואין להשיב, והגזירה נחשבת בפועל, לכך אין ביטול לה" [הובא למעלה פ"ז הערה 63, ופכ"ב הערה 97]. ובנצח ישראל פי"א [רצד.] כתב: "מעתה התבאר כי בחירת ישראל הוא הכרחי לפי סדר המציאות... ומכיון שהוא הכרחי, וכי שייך לומר שיהיה הסרה ובטול לדבר שהוא הכרחי, שאם היה זה הכרחי קודם יציאתו לפעל, איך אפשר לומר אחר שיצא לפעל שיהיה בטל. הרי כי הסבה אשר בחר בישראל לא נשתנה כלל". ואמרו חכמים [ברכות לג:] "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו... מאי טעמא... מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות". ובתפארת ישראל פ"ו [קא:] כתב: "פירוש, שאין ראוי שיהיו מדות השם יתברך, אשר הוא מנהיג עולמו בתמידות, על ידי רחמים, רק בדין ובגזרה. כי הגזרה הוא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל, להנהיג באמת וביושר. אבל הרחמנות אין בו מדת אמת, כי מרחם אף שאינו ראוי. ועם כי הוא יתברך עושה בודאי רחמים עם הבריות, מכל מקום עיקר המדה שהיא בתמידות הוא מדת הדין, שבה מנהיג את עולמו. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית שם 'אלקים' [בראשית פרק א], לפי שבראו בדין, ומנהיגו בדין. רק ראה הוא יתברך שאי אפשר לעולם לעמוד בדין, שתף עם הדין מדת רחמים [רש"י בראשית א, א]. ומכל מקום הנהגה התמידית היא דין, לפי שהוא יושר, ודבר זה ראוי. והאומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך' הוא עושה מדותיו, שהוא יתברך מנהיג בהן עולמו, רחמים, שהוא מנהיג עולמו בתמידות ברחמים, ודבר זה הוא יציאה מן היושר, מה שאין ראוי" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 196, ופ"ט הערה 279].

(32) פרשת "שמע ישראל" [דברים ו, ד-ט].

(33) כמבואר למעלה פל"ח [לאחר ציון 75], ובפרק זה [לאחר ציון 14]. ולהלן ס"פ סח כתב: "אותם שמגדילים המלאכים ואף הגלגלים על ישראל הם ממעטים כבוד השם יתברך, אשר נקרא 'אלקי ישראל'". ובדר"ח פ"ו מ"י [שמו.] כתב: "ישראל נקרא שמו עליהם לומר 'אלקי ישראל'. והמלאכים קודם שנבראו היו אומרים [תהלים מא, יד] 'ברוך ה' אלקי ישראל וגו'' [תנחומא קדושים אות ב], הרי כי שם אלקותו נקרא עליהם". ובנתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:] כתב: "הפרישה מדרכי הצבור הוא פרישה מן השם יתברך, כי הוא יתברך נקרא 'אלקי ישראל', ולפיכך ראוי שיהיה נחשב הפורש מן הצבור שהוא פורש מן השם יתברך" [הובא למעלה פל"ח הערה 76, ולהלן פמ"ד הערה 215]. והשם "אלקי ישראל" מורה על הדביקות והחיבור שיש בין הקב"ה לישראל, שהרי הוא מייחד שמו יתברך על ישראל.

(34) הרי שפסוק זה מורה שה' מייחד שמו על ישראל, שנאמר בו "שמע ישראל ה' אלקינו וגו'", ופירש רש"י [דברים ו, ד] "ה' אלקינו ה' אחד - ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות וכו'". ובכת"י [תצז.] כתב: "וכן פרשת שמע, כי השם המיוחד הקדוש והנבדל הוא אלקי ישראל, כמו שכתוב בזאת הפרשה 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'... פרשה שלישית כי הוא נקרא 'ה' אלקי ישראל', שמיחד שמו הגדול עליהם להיות נקרא 'אלקי ישראל'... נמצא כי אלו ד' פרשיות מורים על דביקות ישראל בהקב"ה, כמו התפילין הקשורים על האדם... בפרשה שלישית נזכר ששמו המיוחד עליהם נקרא". וראה להלן הערות 38, 58.

(35) היא פרשת "והיה אם שמוע תשמעו" [דברים יא, יג-כא].

(36) אמרו חכמים [מגילה כט.] "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן. גלו למצרים, שכינה עמהן... גלו לבבל, שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן". וכן אמרו [יומא נו:] "'השוכן אתם בתוך טומאתם' [ויקרא טז, טז], אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם. אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא, השתא ברי טמאים אתון ["ודאי טמאים אתון, ואין שכינה ביניכם שורה בטומאה" (רש"י שם)], דכתיב [איכה א, ט] 'טומאתה בשוליה'. אמר ליה, תא חזי מה כתיב בהו 'השוכן אתם בתוך טומאתם', אפילו בזמן שהן טמאין שכינה שרויה ביניהן".

(37) פירוש - השכר ועונש נמצא בישראל בפרט מחמת ששכינתו בתוכם. וכן אמרו במדרש [במדב"ר ה, א] "מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר אני טוען כאן, וזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם". הרי שהארון, שהוא עיקר מקום השכינה ["הנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון" (לשון הרמב"ן שמות כה, א), וראה להלן פמ"ו הערה 169], הוא המקום שיש בו השכר המרובה והעונש המרובה. וכן השכר של עוה"ב נאמר בלשון [ברכות יז.] "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ועצם הביטוים "נהנים מזיו השכינה" ו"השכינה פוגעת בהם" מורה שהשכינה גופא מחייבת השכר והעונש. ומקור דבריו הוא מאמר חכמים [זוה"ק ח"א כג.] "אורייתא דבריאה איהי לבושא דשכינתא, ואי אדם לא הוה עתיד למברי, הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני. ובגין דא, כל מאן דחב כאילו אפשיט לשכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם. וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא, כאילו הוא לביש לשכינתא בלבושהא". [תרגום: התורה של הבריאה (שיש בה אור וחושך, שכר ועונש), היא לבוש של השכינה. ואם האדם לא היה עתיד להבראות, היתה השכינה בלי לבוש, כעני שאין לו בגדים. ומשום זה כל החוטא הרי הוא כאילו הפשיט הלבושים מן השכינה, וזהו עונשו של האדם החוטא. וכל מי שמקיים מצות התורה, הרי הוא כאילו הוא מלביש את השכינה בלבושיה]. ובספר "אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות" לרבי יהודה החסיד [עמוד ס] כתב: "הקב"ה חפץ להשרות שכינתו בין קדושים כדי לכפול שכרן". הרי שהשראת השכינה בישראל עושה רבוי שכר ועונש. ובח"א לר"ה טז. [א, קג.] כתב: "כי המציאות נדון לפי הדביקות, כי כאשר הוא יתברך קרוב אליו, אז מדת הדין של השם יתברך עליו... וכן אמר הכתוב [שמות לג, פסוקים ג, ה] 'כי לא אעלה בקרבך רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך', שמזה תלמוד כי דביקות השכינה הוא הדין מצד עצמו, כי כל דבר אשר קרוב לה', אשר הוא אלקי האמת, נדון יותר". ודברים אלו נוגעים ביסוד נוסף, והוא שקרבת אלקים מחייבת רבוי שכר ועונש. ואודות שהשכר מרובה יותר מחמת קרבת ה', כן כתב בדר"ח פ"ה מכ"ב [תקמא.], בביאור המשנה [שם] "לפום צערא אגרא", וז"ל: "כי השכר מן השם יתברך לעובדי מצותיו ולעושי רצונו בשביל שהאדם מקרב עצמו אליו יתברך. כי בודאי העובד המלך בודאי מתקרב אליו, וכאשר הוא מתקרב אליו ראוי שיבא טובו ומלכותו אל הקרובים אליו, והם עמו, מתדבקים עמו, ולא אל הרחוקים... כי האדם כאשר מקיים רצון המקום בצער הוא יותר קרוב אליו מאשר מקיים רצונו שלא בצער... וכאשר יש לו קירוב גדול אל השם יתברך, אין ספק כי השכר יותר גדול, כי אין השכר כי אם לפי הקירוב אשר יש לו אל השם יתברך" [הובא למעלה פ"ג הערה 28, פכ"ג הערה 191, ולהלן פמ"ג הערה 70]. ובנצח ישראל פי"ד [שמ:] כתב: "השם יתברך בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות". ובח"א לקידושין לא. [ב, קלט.] כתב: "גוי שעושה המצוה אין ספק שאינו חשוב כל כך כמו שהוא ישראל, כי המצוה לישראל שייכת יותר". ואמרו חכמים [ע"ז ד.] "אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול". ובח"א שם [ד, כח.] כתב: "כי התרנגולת מנקרת כאן מעט וכאן מעט, וכך ישראל עושים מצוה אחת הנה ומצוה אחת הנה, הקב"ה מצרפם לחשבון גדול. ודבר זה גם כן אינו באומות, שישראל מסוגלים אל מצות ביותר, וראוי להם המצות, ולפיכך אין המצות בטילות אצלם, ומצטרפין לחשבון גדול. אבל אצל האומות, לפי שהם בעלי חומר, אין מוכנים למצות. ואם עושים מעט מצוה אחת הנה, ואחת הנה, בטלים הם אצל הגשמיות שבהם... רק בישראל שאינם גשמיים, אין המצות בטלים, ולכך כל מצות שעושין ישראל מצטרפין לחשבון גדול" [הובא למעלה פ"ח הערה 38]. ואודות שהעונש מרובה יותר מחמת קרבת ה', כן כתב בדר"ח פ"ד מכ"ג [תעו.], וז"ל: "ואמר [שם] 'והחיים לדון'. כלומר מצד שהם חיים, השם יתברך דן אותם, כי החיים יש להם קירוב אצל השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים' [דברים ה, כג], ומפני כך מקבלים מאתו יתברך דין, כי נאמר [תהלים נ, ג] 'וסביביו נשערה מאד'. ולא כן המתים, שאין המתים, מצד שהם מתים, עם השם יתברך... ודבר זה תבין מה שיום הדין הוא בראש השנה, כי הימים האלו להשם יתברך קירוב אל העולם, כמו שאמרו רז"ל [ר"ה יח.] 'דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב' [ישעיה נה, ו], כי קירבת השם יתברך אל העולם מביא הדין". ובח"א לשבת נה. [א, ל:] כתב: "כי אותם הקרובים אל השם יתברך ביותר, הם קרובים וקודמים אל העונש, במה שהם קרובים אל השם יתברך. וכמו שדרשו ז"ל גם כן בב"ק [ס.] 'כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל הגדיש או הקמה' [שמות כב, ה], שאין מתחלת אלא מן הצדיקים. מפני שהצדיקים הם קרובים אל השכינה". וזהו מה שנאמר [ויקרא י, ג] "בקרובי אקדש". וכן נאמר [עמוס ג, ב] "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם". וראה למעלה פכ"ג הערות 17, 191, להלן פמ"ו הערה 183, ופמ"ז הערה 47.

(38) לשונו בכת"י [תצז.]: "פרשה רביעית פרשת 'והיה אם שמוע תשמע', שמדבר בהנהגת העולם, שהוא יתברך מנהיג את עולמו לטוב אם יעשו רצונו, ולרע אם ח"ו יעברו רצונו. וזהו גם כן ביחוד על ישראל, כי השכינה עם ישראל בפרט, כאשר היה נראה שהיתה השכינה עם ישראל הולכת באוהל מועד. ומאחר שהשכינה עמהם, ולא עם שום אומה, כדכתיב [שמות לג, טז] 'ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'. וזה בעצמו הנהגה לטובה אם יעשו הטוב, והרע אם יעברו, כדכתיב [שמות לג, ג] 'כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך'. נמצא מה שהקב"ה עִם ישראל מביא שינהיג אותם בטוב אם ישמעו, וברע ח"ו אם לא ישמעו. וכל הפרשה 'והיה אם שמוע' מורה שהשם יתברך יהיה עמהם להטיב להם אם ישמעו, ולהרע להם אם לא ישמעו" [ראה להלן הערה 58]. ולהלן [לאחר ציון 52] כתב: "ופרשה רביעית 'והיה אם שמוע' מורה שהוא יתברך מנהיג הכל, כמו שזכר בפרשה רביעית איך מנהיג אותם אם יעשו הטוב, והפך גם כן אם יעשו הרע חס ושלום". ולפי זה מבואר מדוע בפרשת "שמע ישראל" נאמר רק "הן", ואילו בפרשת "והיה אם שמוע" נאמר "הן" ו"לאו" ["והיה אם שמוע תשמעו" (דברים יא, יג), לעומת "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" (שם פסוק טז)]. כי פרשת "שמע ישראל" מורה ששמו המיוחד נקרא על ישראל [ראה למעלה הערה 34], וקריאת שם זו אינה קשורה ל"הן" ו"לאו" שיעשו ישראל, שהרי "על כרחכם אני מלככם" [רש"י במדבר טו, מא]. ובתפארת ישראל פל"ז [תקלה.] ביאר לפי זה מדוע הדיבור "אנכי ה' אלקיך" [שמות כ, ב] לא נאמר בלשון ציווי, וז"ל: "מה שלא אמר 'אנכי אהיה לך לאלקים', כי היה זה משמע כי מצוה זאת כמו שאר מצות, כמו שאמר [שמות כ, ג] 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', ואפשר שיעשה לו אלהים אחרים, וכן כל המצות. אבל 'אנכי ה' אלקיך' אף אם לא יקבל אותו האדם לאלוק, הוא אלקים שלו, והוא מלכו מצד עצמו. וכמו שאמר הכתוב על אותם שרצו לפרוק עול של הקב"ה שלא יהיה הוא יתברך מלך עליהם, על זה אמר [יחזקאל כ, לג] 'חי ה' אם לא בחמה שפוכה וגו''". וכן כתב בבאר הגולה באר השלישי [רעז.], נר מצוה [מב:], ודרשת שבת הגדול [ר. (ראה למעלה פ"ז הערה 177)]. וכל זה שייך לפרשת "שמע ישראל", העוסקת בקבלת עול מלכות שמים. אך פרשת "והיה אם שמוע" מורה שהשכינה שורה בישראל ומנהיגה אותם, והנהגתו יתברך עם ישראל אכן קשורה ל"הן" ו"לאו" שיעשו ישראל, וכמו שנתבאר. ויש להבין, כיצד חלוקה זו [שכתב כאן בין פרשת "שמע ישראל" ל"והיה אם שמוע"] מקבילה לחלוקה שאמרו חכמים [ברכות יג.] שפרשת "שמע ישראל" היא קבלת עול מלכות שמים, ופרשת "והיה אם שמוע" היא קבלת עול מצוות. ובנתיב התורה פט"ו [תרכג:] ביאר נקודה זאת [אודות פרשת "שמע ישראל"], וז"ל: "אם מקבל עליו מלכות שמים, שקורא קריאת שמע... נקרא עליו השם יתברך, שהרי מקבל עליו מלכות שמים... שהשם יתברך אלוק אליו". הרי שקבלת עול מלכות שמים היא גופא הקראת שם ה' על המקבל. וקבלת עול מצות היא ההכרה שהשכינה שורה בישראל, וכמו שהשריש השל"ה [מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחות מוסר (טז)] ש"מצוה" הוא מלשון "צוותא", שפירושו התחברות מקיים המצוה עם נותן המצוה. וכן כתב האור החיים [ויקרא יח, ד], וז"ל: "הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה" [הובא למעלה פל"ה הערה 25, להלן פמ"א הערה 41, ופמ"ח הערה 276]. וראה פחד יצחק פסח מאמר סו, ותרווה את צמאונך.

(39) פירוש - פרשת "והיה אם שמוע" מורה שהשכינה מנהיגה את ישראל, ואין הנהגתם מסורה להנהגה טבעית, שהיא נקראת "מערכת השמים", או לשאר צבא השמים. וכן כתב להלן פנ"ה, וז"ל: "יציאת ישראל [היתה יכולה להיות] על ידי אחר, שלא על ידי הקב"ה... שהיה זה על ידי הטבע, דהיינו על ידי מערכת שמים, ודבר זה טבעי. וכנגד [זה] אמר [הגדה של פסח]... 'ולא על ידי השליח', הוא מנהגו של עולם... וזה נקרא שליח, שהטבע הוא שליח של הקב"ה לפעול בעולם הזה, וכל דבר בעולם השם יתברך פועל על ידי הטבע, והוא שליח המקום". והרמב"ן [ויקרא יח, כה] כתב: "אבל סוד הדבר בכתוב שאמר [דברים לב, ח-ט] 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו''. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר [דברים ד, יט] 'אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים', כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב [דניאל י, יג] 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי', וכתיב [שם פסוק כ] 'והנה שר יון בא'... והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו. וזהו שאמר [שמות יט, ה] 'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ'. וכתיב [ירמיה יא, ד] 'והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים', לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל... יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים, ונהיה מיוחדים לשמו... ואל תשיב עלי מפסוק [דניאל י, כא] 'מיכאל שרכם', כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל, לא שר מלכות וממשלה". ולהלן פ"ס [רסד:] כתב: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד... אבל לישראל אין להם שר ומלאך מיוחד, כי הם אל השם יתברך" [ראה להלן פמ"ז הערה 342]. ובנצח ישראל פמ"ח [תשצז:] כתב: "לא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם".

(40) זהו משפט סיכום למה שביאר אודות ארבע פרשיות של תפילין. ועד כה נתבאר שפרשה ראשונה ["קדש לי כל בכור" (שמות יג, א-י)] מורה שה' בחר בישראל. פרשה שניה ["והיה כי יביאך" (שמות יג, יא-טז)] מורה שבחירת ישראל מוכרחת להיות בדין. פרשה שלישית ["שמע ישראל" (דברים ו, ד-ט)] מורה שה' נקרא "אלקי ישראל", ומייחד שמו עליהם. ופרשה רביעית ["והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא)] מורה שהשכינה שורה בישראל בתמידיות.

(41) לשונו למעלה פל"ח [לפני ציון 88]: "השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל". ובח"א לע"ז ח: [ד, לד:] כתב: "השם יתברך הוא התחלה לכל". וראה להלן הערות 59, 119.

(42) פל"ח [לאחר ציון 86], ויובא בהערה הבאה.

(43) לשונו למעלה פל"ח [לאחר ציון 86]: "ויראה דודאי המכה היתה אף בבכור האב, ולא עוד אלא אפילו גדול בבית, מכל מקום לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם, לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות, ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד, שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות. וכן בכורי אדמה שנקראים גם כן 'בכורים' [בכורים פ"א מ"א] מלשון 'בכור', שהם 'ראשית פרי האדמה' [דברים כו, י], ויש בהם קדושה, כי האדמה מוציאה הכל זה אחר זה, וראשית הפרי שהוציאה האדמה קדוש. וראשית המציאות בפטר רחם תלה, שעכשיו הוא יוצא למציאות, ונמצא לכך אין מעלת הקדושה רק בפטר רחם. וכן בתרומה וכן בחלה שהם קדושים, נקראים 'ראשית', שנראה כי הראשית יש בו קדושה, וכדכתיב [ירמיה ב, ג] 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'. אבל בכור אב, אף כי הוא 'ראשית אונו' [דברים כא, יז], דהיינו כחו של אב, אינו ראשית המציאות, שלא נמצא ראשית בעולם, ואין קדושה רק לראשית המציאות. לכך בכור אב ראשית הכח, ובכור אם ראשית במציאות ובפעל, ואין שייך קדושה רק לראשית המציאות". וראה למעלה פכ"ט הערות 10, 77. וצרף לכאן מאמר חכמים [מנחות נג.] "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, החזק לי טובה, שהודעתיך בעולם. אמר לה [תהלים טז, ב] 'טובתי בל עליך', איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב, שהודיעוני תחלה בעולם". ובח"א שם [ד, פא.] כתב: "כי הודעה הזאת, מה שהוא יתברך התחלת העולם, וראוי שיהיה דבר זה על ידי מי שהוא מיוחד לדבר זה בפרט, והם התחלת ישראל [האבות], ולהם ראוי להודיע שמו יתברך, כי הוא יתברך התחלת העולם".

(44) לשונו למעלה פכ"ה [לאחר ציון 19]: "שם 'אהיה' מורה על שהוייתו סבה והתחלה לנמצאים... שהוא סבה וקיום לכל הנמצאים בכל הזמנים, ובזה הוא התחלה וסבה בשלימות". ושם [לאחר ציון 55] כתב: "שם 'אהיה' מורה לך על שהוא יתברך עיקר הכל, ונותן קיום לכל הנמצאים, כי העיקר נותן קיום אל הכל. ובשביל כך התחלת השם הזה באל"ף, כי האל"ף הוא התחלה". ושם [לאחר ציון 98] כתב: "כי שם 'אהיה' רצה לומר כמו שאמרנו, שהוא התחלת וסבת הנמצאים, שמן מציאותו יתברך מתקיימים", ושם הערה 100. ובתפארת ישראל ר"פ לו [תקכד.] כתב: "המצוה הראשונה [בעשרת הדברות] להאמין כי יש סבה והתחלה ראשונה נמצא במציאות, וזה שנאמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך וגו''. ומי שאינו מאמין בדבר זה, הרי הוא כופר בעיקר... במציאות הסבה הראשונה, שהוא התחלת הכל" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 88, פכ"ה הערה 57, פכ"ט הערה 77, פל"ד הערה 8, ופל"ח הערות 88, 89]. ובעשרות מקומות כתב שהקב"ה הוא "הסבה הראשונה" [להלן פמ"ו, פנ"ה, פ"ס, פס"ו, תפארת ישראל ר"פ טז, ועוד].

(45) פירוש - כמו שהקב"ה הוא קדמון ללא סבה, אף דברים אלו [שלא נמצאו מאתו] היו קדמון ללא סבה [מבואר בהמשך].

(46) לשונו בתפארת ישראל פט"ו [רכז.]: "כי עולם הבא הוא על ידי... הפועל עולם הבא, כי לא נמצא דבר מעצמו, וצריך אל זה פועל". ושם פל"ז [תקסא:] כתב: "כי כל דבר נמצא על [ידי] הפועל, שאם אין הפועל, לא היה הדבר יוצא אל הפעל. הנה הפועל הוא סבת מציאות הדבר". ובח"א לסנהדרין קא. [ג, רלב:] כתב: "לא נמצא דבר מעצמו, וצריך פועל או עלה לאותו דבר". ובגו"א במדבר פי"ט אות כז [שיב:] כתב: "אין התחלה לאדם רק השם יתברך". ובדר"ח פ"א מי"ח [תנט:] כתב: "כמו שתראה כי בתחילת הבריאה כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים', סמך הבריאה אל השם יתברך. כי מצד התחלת העולם, אשר הוא יתברך התחלת העולם, שממנו נברא, יש לעולם קשור עם השם יתברך" [ראה להלן פמ"ו הערה 54]. ובמדרש [בתי מדרשות ח"ב, מהדורת ורטהימר, מדרש תמורה השלם (עמוד רא)] אמרו: "מעשה באחד שבא מין אחד ואמר לרבי עקיבא, העולם הזה מי בראו. אמר לו, הקדוש ברוך הוא. אמר לו, הראני דבר ברור. אמר לו, למחר תבא. למחר בא אצלו, אמר לו, מה אתה לובש. אמר לו, בגד. אמר לו, מי עשאו. אמר לו, האורג. אמר לו, איני מאמינך, הראני דבר ברור. אמר לו, ומה אראה לך, ואין אתה יודע שהאורג עשהו. אמר לו, ואתה אינך יודע שהקב"ה ברא עולמו. נפטר אותו המין. אמרו לו תלמידיו, מהו הדבר ברור. אמר להם, בניי, כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת מודיע על הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה שהוא בראו". והחובת הלבבות [שער היחוד פרק ו] כתב: "ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה, מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התימה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם, שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים, שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן, שטרח בחיבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו, ולחשוב אותו בתכלית הסכלות, וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוא בחכמה ויכולת, תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הוייתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה. ואיך יוכל לומר עליו, שנהיה מבלי כוונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת. ומן הידוע אצלנו, כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין במאומה מהם, לא יימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה, אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שהיה בקולמוס. ואילו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס, ואומר, כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו. וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותיקונו יותר רחוק ועמוק בענינו עד אין תכלית, שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול". וראה להלן פמ"ד הערה 7.

(47) אודות שהקדמון אינו צריך סבה, כן כתב הכוזרי מאמר חמישי אות יח, וז"ל: "האלוק קדמון, ולא היה הפסק בקיומו. כי אילו היה נברא, היה זקוק לבורא, והדבר היה משתלשל עד לאין סוף, וזה לא יתכן בלי אשר נגיע לבסוף אל בורא קדמון, שהוא הראשון". והמו"נ ח"א פנ"ח כתב: "ואמרנו שהוא יתברך קדמון, הענין אין לו סיבה שהמציאתו". והציוני [דברים ה, ו] כתב: "כי הוא יתברך לבדו קדמון, בעל יכולת... ואם היה לה סבה, לא יהיה קדמון, כי כל שיש לו סבה, הסבה קודמת לו או בזמן או בערך, לכן צריכין אנו להעלות הסיבה עד סבה ראשונה, שהוא יתברך סבה ועילה לכל הנמצאות". וראה להלן פמ"ו הערה 37.

(48) פירוש - הואיל והקב"ה הוא ראשית לכל הנמצאים, בהכרח שכל הנמצאים באו מאתו, שאם לא כן, לא היה הקב"ה ראשית לנמצאים שלא באו מאתו. וזהו מה שאומרים "קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית כראשיתו" [מזמור "יגדל"].

(49) לשונו למעלה בהתחלת הקדמה שניה [מא:]: "האותות והמופתים שבאו בתורה ובנביאים, לא יתחכמו [המאמינים] עליהם, ואצלם נודע כי ה' עושה גבורות ונפלאות, וכל אשר חפץ בעולמו יעשה, הן להרוס הן לבנות, כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. כי הוא בראו מאין, ועד אין יכול להשיבהו, כך הוא דעת המאמינים". ובנצח ישראל פי"ט [תכז.] כתב: "עוד יש לפרש גם כן [תהלים צב, ב] 'טוב להודות לה'', שהוא ברא הכל. ואחר שבראם, יש לו הכח להפסיד אותם. וזה שאמר [שם] 'ולזמר לשמך עליון', שהוא יתברך עליון ומושל עליהם" [ראה למעלה פכ"ט הערה 55]. הרמב"ן [שמות כ, ב] כתב: "כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 39]. ואמרו חכמים [כתובות טז.] "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". ובעל העקרים, מאמר ראשון פי"ב, כתב: "המאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו, לא יתואר השם בשיש לו יכולת להאריך כנף הזבוב, ולא לברוא נמלה בעלת ארבע רגלים בלבד. כל שכן שהמאמין זה יכחיש כל נסי התורה, כי לא יאמין שיש לו יתברך יכולת להפוך המטה נחש כהרף עין, והמים דם, והעפר כנים". והריב"ש בסימן מה כתב: "הם [חכמי יון] מביאים ראיות ומופתים לפי דעתם לקיים קדמות העולם, ושהוא מחוייב מן השם יתברך, כמו שהאור מחוייב מן השמש, והצל מן האילן, ואין יכולת לשם יתברך לשנות דבר מטבעו, ולא להאריך כנף הזבוב, ולא לקצר רגל הנמלה. כמו שאין יכולת בשמש לשנות האור הנמשך ממנו, ולא האילן הצל" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 38].

(50) אך בפרשה ראשונה לא נזכרה מכת בכורות, וכמבואר למעלה הערות 22, 27. ומה שמדגיש שבמכת בכורות "היה מפסיד התחלת וראשית מצרים", כן נאמר [תהלים עח, נא] "ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם". ושוב נאמר [תהלים קה, לו] "ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם". ומתבאר מדבריו שהואיל והקב"ה הוא "ראשית המציאות", לכך "היה מפסיד התחלת וראשית מצרים", "ראשית" דקדושה לעומת "ראשית" דטומאה, וכמבואר למעלה הערה 25, ולהלן הערה 62. ולהלן פמ"ד [לאחר ציון 153] כתב כדבריו כאן. וראה להלן פמ"ז הערה 483.

(51) אודות שהסדר מאחד את הפרטים, כן כתב למעלה פכ"א [רמח:], וז"ל: "העולם נוהג על פי סדר השם יתברך, אשר הוא נותן ומסדר את העולם, ואין כאן רבוי, לפי שכל דבר שהוא מסודר מן השם יתברך, סדור שלו מתאחד ומתקשר. אבל כאשר הקב"ה נותן אותם למקריים, אין כאן סדר, וימי הזמן נחשבים רבים בעבור שאין להן התקשרות". ובתפארת ישראל פל"ד [תצח:] כתב: "כל סדר מקשר דבר עם דבר, עד שהכל נעשה אחד". ובנתיב התורה פ"א [כח.] כתב: "כל דבר שהוא מסודר הוא דבר אחד מקושר... כי העולם מסודר יחד, יד שהעולם הוא אחד". וכתוצאה מכך לא שייך שיהיה חצי סדר, וכמו שכתב בנצח ישראל פי"א [רצא:], וז"ל: "אמרו ז"ל [שבת פח.] שאם לא היו מקבלים התורה, היה הקב"ה מחזיר כל העולם לתוהו ובוהו, וכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון; אם יקבלו ישראל התורה, מוטב. ואם לא, יחזיר כל העולם לתוהו ובוהו. וזה מפני כי אם אין כאן תורה, בטל חוק וסדר העולם מה שראוי לה להיות נוהג, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר". ובנתיב התורה פ"א [לב.] כתב: "וכאשר הדבר הוא מקושר ומסודר יחד, אם אחד יוצא מן הסדר, דבר זה הוא ביטול הסדר להכל. וכן כאשר מקיים הסדר בדבר אחד, הוא קיום אל הכל". וראה למעלה פכ"א הערה 11, ולהלן פמ"ו הערה 115..

(52) כי רק האחד יכול לאחד, וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בתפארת ישראל ר"פ לד [תצח.] כתב: "'וידבר אלקים את כל הדברים וגו'' [שמות כ, א]. במכילתא [שם] 'כל הדברים' בדבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כך, שנאמר 'וידבר אלקים וגו''... באור דבר זה, כי אלו עשרת הדברות ראוים היו שיהיו נאמרים בדבור אחד, וזה כי התורה היא סדר העולם, וכל סדר מקשר דבר עם דבר, עד שהכל נעשה אחד... וזה כי כבר אמרנו כי התורה כמו סדר העולם, עד שהעולם אחד, ולפיכך התורה היא אחת... התורה היא סדר העולם, וקשור העולם, עד שהיא אחד, מורה על מסדר שהוא אחד, לכך בא מאתו סדר אחד... ומפני זה עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, להורות על התורה שהיא אחת, וסדר אחד מקושר. כי מן עשרת הדברות יוצאים כל המצות, כי תרי"ג מצות נכללים בעשרת הדברות [רש"י שמות כד, יב], ועשרת הדברות הם נאמרו בדבור אחד, מורה כי התורה היא אחת לגמרי, כאשר ראוי לדבר שהוא סדר אחד... התורה היא סדר המציאות, והיא ממסדר אחד... וסדר בריאה היא התורה" [הובא למעלה פכ"א הערה 11]. ושם פ"מ [תרלב:] כתב: "כיון שמצד עצמם הם מחולקים, אי אפשר בלא אחד שמחבר אותם. ואותו שהוא מחבר אותם הוא אחד, שאם אינו אחד, איך יחבר את שנים להיות אחד, והוא בעצמו אינו אחד, ואין מקבלים על ידו שיהיו נקראים אחד כי אם שהוא אחד בעצמו". ובדר"ח פ"א מי"ב [שלד.] כתב: "כי על ידי הכהן גדול, שהוא אחד, בזה נראה כי ישראל עם אחד. והיה אהרן מקשר ומאחד ישראל עד שהם אחד, כאשר היה כהן אחד". ושם פ"ה מ"א [כג.] כתב: "דמיון זה האילן, שיש לו ענפים הרבה מחולקים, והם חלקי האילן, ויש אל האילן עיקר אחד, הוא מקשר ומאחד כל החלקים" [הובא למעלה פ"י הערה 21]. ובנתיב התורה פ"א [כו.] כתב "וזה שאמרו במדרש [ב"ר א, א] שהיה מביט בתורה וברא את עולמו. רצה לומר שהתורה בעצמה היא סדר הכל, ולכך כאשר רצה השם יתברך לברא את עולמו ולסדר אותו, היה מביט בתורה, שהיא סדר הכל, וברא את עולמו. ומפני שהתורה היא סדר כל העולם, כל דבר שהוא מסודר הוא דבר אחד מקושר, כמו שהיא התורה היא סדר אחד, כי התורה אחת היא". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תסו.] כתב: "כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים... כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד... ולכך [חולין ס:] 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד'" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 94, ולהלן פמ"ד הערה 165]. ובח"א לסנהדרין לז. [ג, קמו.] כתב: "כל העולם נברא בשביל האדם, והאדם אחד. ואם יש הרבה נמצאים, כלם משמשים אל הצורה היחידה, שהוא האדם, שוב אין קשיא איך ימצא הרבוי. כי הצורה היא אחת, והיא מאחדת הכל, כמו המלך בעם שעל ידו מתקשר העם, עד שנעשה עם אחד בשביל המלך, שהוא מולך עליהם, והם עבדיו. כך כל בריאות העולם הם מצטרפים אל האדם שהוא אחד, ועכשיו שהאדם אחד, העולם אחד" [הובא למעלה פי"ח הערה 77, ולהלן הערה 65]. ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "כי המלך מקשר ומאחד כל העם, והם אחד על ידי המלך, שהוא אחד" [הובא למעלה פי"ד הערה 104]. הרי שהמקשר והמאחד את הכל בהכרח שהוא עצמו יהיה אחד, כי מה שכל דבר מסודר הוא אחד זהו משום שהמסדר הוא אחד. וחכמים אמרו [קידושין ז.] "אתתא לבי תרי לא חזיא". וראה גו"א בראשית פ"א הערה 295, ונתיב התורה פ"א הערה 24. וזהו מתק לשונו למעלה פכ"א [לאחר ציון 10] "לפי שכל דבר שהוא מסודר מן השם יתברך, סדור שלו מתאחד ומתקשר".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה