אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק כג

פרק כב

(1) לפנינו במדרש איתא "ששם קבלו ישראל אלקותו של הקב"ה". ובכת"י [תט.] כתב "ששם קבלו ישראל מלכותו ואלקותו". אמנם כוונתו מתבארת לפי מה שכתב בסמוך [לאחר ציון 11], וז"ל: "השם הראשון מורה ששם קבלו התורה, ונעשה הקב"ה להם לאלקים, וקבלת מלכותו הוא ענין ראשון לזה". הרי קבלת אלקותו היא קבלת מלכותו [ראה להלן הערה 14]. ושם מבאר מדוע חותר להגיע למלכותו יתברך, כי מן מלכותו יתברך נמשכים שני השמות הבאים של הר סיני.

(2) "'ונתתי גשמכם בעתם'" [ויקרא כו, ד (המשך לשון המדרש שם)].

(3) פירוש - ישראל זכו למעלה עליונה בעקבות קבלת התורה האלקית, וכמו שהולך ומבאר. דוגמה לדבר; בעקבות מעמד הר סיני פסקה המיתה מישראל, ורק חזרה בעקבות חטא העגל [ע"ז ה.]. ולמעלה פ"ח [שסט:] כתב: "אין דבר חבור ודבוק יותר כמו התורה, שהוא דבוק וחבור האדם אל בוראו". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רסא:] כתב: "כי על ידי התורה הוא דביקות האדם בבוראו... כי אין לך דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה, שהיא אצולה מן השם יתברך, ולכך נקראת התורה 'עץ' [משלי ג, יח], שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן השם יתברך" [הובא למעלה פ"ח הערה 44].

(4) ואלקיות התורה חלה על מקבליה ולומדיה. ובתפארת ישראל ר"פ ד כתב: "מצות התורה... הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא עולם השפל, אל העולם העליון". ובתפארת ישראל פ"ט [קמט.] כתב: "כי התורה מוציאה את האדם מן הטבע ומביא אותו אל הדביקות בו יתברך... וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות; כי שאר החכמות אינם מביאין את האדם אל הדבקות הזה, אף כי בודאי על ידי החכמה ג"כ האדם הוא שכלי, מ"מ מה שקונה מן השכל אינו כדאי שיהיה דבק עם השם יתברך, שהוא נבדל לגמרי מהכל. אבל מה שמביא האדם אל הדבקות היא התורה, שהיא מורה הדרך אל השם יתברך, שעל ידי זה יהיה דבק בו יתברך... שהאדם יש לו חיבור אל השם יתברך באמצעות התורה". ושם פמ"ח [תשסב:] כתב: "כי התורה היא החבור בין השם יתברך, שהשפיע התורה, ובין האדם, הוא המקבל את התורה... החבור הגמור שיש אל האדם עם השם יתברך על ידי התורה" [הובא למעלה פ"ח הערה 44]. ובדר"ח פ"א מ"ב [קעד.] כתב: "לפיכך הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית, עד שלא יחשב בריאה פחותה, היא התורה השכלית, שעל ידי התורה נעשה אדם שכלי נבדל מן החומר... ולפיכך שלימות האדם בעצמו הוא על ידי התורה בלבד, ולא זולת זה". ושם פ"ג מ"ה [קמו.] כתב: "בפרק קמא דע"ז [ה.], אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שאין מלאך המות ואומה ולשון שולטת בהן, שנאמר [תהלים פב, ו-ז] 'אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו', עד כאן. ומה שאמר שאין מלאך המות שולט בהן, זה הנהגת הטבע, שלא יהיו מסורין תחת הטבע, שמלאך המות שולט בבני אדם לפי הטבע... כלל הדבר, אשר מקבל עליו עול תורה, שהיא אלקית, הוא יוצא מן גזירת הטבע... וכמו שאמרו בפרק שנו [אבות פ"ו מ"ג] 'והלחות מכתב אלקים הוא חרות' [שמות לב, טז], 'אל תקרי חרות, אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ומי שעוסק בתורה הרי הוא מתעלה וכו''. הרי ביארו כי העוסק בתורה הוא מתעלה, ומפני שהוא מתעלה מדריגתו למעלה ממדריגת הטבע, שהוא הנהגת העולם... עד שהוא בן חורין". והחזו"א באגרותיו [ח"א אגרת יג] כתב: "האיש הזוכה לידיעת התורה, רצה לומר שהשכל הניתן בנפש כגרעין בגומת השדה התאחד עם החכמה, והיו לבשר אחד, הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעינים כבן אדם. אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות, ומרומם על כל ברכה ותהלה".

(5) ולכך מיאנו בתורה, וכפי שביאר להלן פע"ב, וז"ל: "וראה שכל הדברים העליונים צריכים להכנה, דבפרק קמא דעבודה זרה [ב:] אמרינן [דברים לג, ב] 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו'... מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן. אמר רבי יוחנן, מלמד שהחזיר התורה על כל אומה ולשון, ולא קבלוה, עד כאן. ולא מצאנו ששלח השם אליהם נביאים. אלא שראה בהכנתם אם יש להם הכנה לתורה, ולא מצא בם הכנה לתורה, וזהו מיאון שלהם. כי בודאי הבעל חי ממאן לקבל השכל מצד שאין הכנה לו לזה, ולא נמצא הכנה באומות לתורה, כי אם בישראל שיש להם הכנה". ובתפארת ישראל פ"א [לט:] כתב: "כי מצות התורה, שהם הפעולות האלקיות, מתיחסות אל ישראל. שלפי מעלת נפשם הם מוכנים אל הפעולות האלקיות, והם ביחוד להם. אבל עכו"ם, מצד חסרונם ופחיתותם אינם ראויים לפעולות האלקיות, שהם המצות. וזהו שהיה מחזיר התורה על כל אומה ולשון, ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלקיות, כי אם ישראל היו מוכנים לתורה מצד מעלת נפשם... כי השם יתברך ראה כי פעולות התורה הם הם הדרכים הישרים הם דרכי ה', ראוים לאשר להם הכנה ממוצעת, והיא התכונה הישרה. לא אל אשר תכונת נפשו נוטה אל הקצה, ופעולות שלהם אינם ישרים... לכך הם ממאנים לקבל התורה".

(6) מהקב"ה. וצרף לכאן מאמר חכמים [שבת קמה:] "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין, שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה ["כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג, יג) 'הנחש השיאני', לשון נשואין" (רש"י שם)], הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן". ובח"א שם [א, עח:] כתב: "בשעה שבא נחש על חוה, שודאי היה הנחש מתחבר אל חוה, והיה מטיל זוהמה ותועבה בחוה מביאה זאת, אשר הוא חבור שאינו ראוי, ובשביל כך הטיל הנחש זוהמא בחוה. כלל הדבר מפני שהיה לחוה חבור אל הנחש, מצד זה בא הזוהמא מן הנחש אל חוה, עד שהגוים כולם הם בעלי זוהמא מצד החבור. אבל ישראל שעמדו על הר סיני, פסק זוהמתן, מפני כי כנגד החבור שהיה לחוה אל הנחש, היה חבור לישראל עם השם יתברך, ודבר זה פסק זוהמא של נחש". הרי משעת מתן תורה ואילך העכו"ם "מזוהמין", לעומת ישראל ש"פסקה זוהמתן".

(7) מבאר כאן שתי נקודות; (א) סדר המציאות נותן שתהא תורה בעולם. (ב) התורה היא סדר אלקים בעולם. ושתי נקודות אלו משתלבות להדדי, וכדלהלן; על הפסוק [קהלת ג, א] "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", אמרו במדרש [קה"ר ג, א] "זמן היה שתנתן התורה לישראל. אמר רבי ביבי, זמן היה לאותו דבר שהיה נתון למעלה מן השמים, ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים". ובתפארת ישראל פכ"ה [שעב:] כתב לבאר: "הדבר שהוא מוסכם שלא היה בריאת עולם במקרה קרה. שכאשר האדם מתבונן בבריאה הזאת ימצא אותה שהיא מסודרת בחכמה בתכלית הסדר, ודבר כזה אי אפשר שיהיה קרה במקרה דבר שהוא מסודר בתכלית הסדר... וכן דבר שהוא שלמות העולם, והוא כמו צורה לעולם, כמו שהתבאר כי התורה צורה אל העולם, אי אפשר שתהיה במקרה קרה... וכן התורה כאשר נתנה לעולם, הנה זה סדר חדש שלא היה עד עתה. אין ראוי שתהיה התורה, שהיא צורת כל הנבראים, במקרה... כי התורה היא צורת כל הנבראים. ולפיכך עת מיוחד היה לדבר זה שתנתן התורה לאדם" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 101, הקדמה שניה הערה 179, פי"ט הערה 8, ופכ"א הערה 14]. ושם מאריך לבאר מדוע התורה ניתנה דוקא "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" [שמות יט, א]. הרי שהסדר מחייב שהתורה תנתן בזמן מיוחד, ולא במקרה, וזה גופא מחמת שהתורה היא סדר חדש וצורת כל הנבראים. וראה הערה הבאה.

(8) אודות שהתורה היא "סדר אלקים בעולם", כן אמרו חכמים [ב"ר א, א] "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם". ויסוד זה נפוץ מאוד בספריו. וכגון, למעלה פט"ז [לאחר ציון 34] כתב: "כי התורה היא סדר העולם, בה ברא הקב"ה את העולם". ולהלן פ"ע כתב: "כי גזר השם יתברך קודם לכל שיהיה לעולם ציור וסדר שיהיה נוהג בו, וזהו שהתורה נבראת תחלה, שהרי התורה היא ציור וסדר העולם אשר נוהג בו. ולפיכך אמרו כשברא העולם היה מביט בתורה וברא העולם, כי היה מביט בציור וסדר אשר גזר שיהיה לעולם, ובו ברא העולם". ובנצח ישראל פ"ג [מו:] כתב: "כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל, ולכך כתיב [משלי ח, כב] 'ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז', כי כל פועל דבר מה, תחלה נמצא ממנו סדר הדבר אשר הוא רוצה לפעול. לכך השם יתברך אשר רצה לפעול העולם, בתחלה היה נמצא סדר העולם, כמו שבארנו במקום אחר, כי התורה הוא סדר הנמצא והנהגתו, ודבר זה ראשון והתחלה". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שס.] כתב: "אמר 'חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם' [שם]. אמר 'כלי חמדה', מפני שהעולם נברא בתורה, כי התורה היא סדר מסודר מן השם יתברך, אשר גזר השם יתברך הסדר כפי חכמתו, כמו שבארנו במקום אחר. והסדר הזה היה מחייב את העולם. הנה התורה היא כלי שבו נברא העולם, כי הסדר המושכל, שהוא התורה, הוא היה כלי שבו היה פועל העולם... הסדר המושכל העליון, היא התורה אשר מתחייב מן השם יתברך, שהיה פועל כפי סדר המושכל הזה. וזה שאמר כי התורה היא כלי חמדה שבו נברא העולם". וכן כתב שם פ"ה מכ"ב [תקלא.], ושם פ"ו מ"ב [כד.]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תמו:] כתב: "כי התורה היא סדר הנמצאים, איך יתנהגו הנמצאים, וכל סדר המציאות בכלל נכלל בתורה. ודבר זה ידוע מאוד מדברי חכמים, במדרש אמרו, הקב"ה היה מביט בתורה וברא את העולם. והתורה אומרת [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים', ואין 'ראשית' אלא תורה, שנאמר [משלי ח, כב] 'ה' קנני ראשית דרכו', עד כאן. הרי כי התורה היא סדר ונמוס הנמצאים. ואין בזה ספק, כי התורה בה מבואר איך ינהג האדם במעשיו בכל הנהגתו, וכך בתורה סדר כל הנבראים, ועל זה אמרו [אבות פ"ה מכ"ב] 'הפוך בה דכולה בה'". ובנתיב התורה ר"פ א [כד.] כתב: "כי התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר במעשיו, וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל... שאין התורה רק סדר מציאות העולם בכללו. וזה שאמרו במדרש שהיה מביט בתורה וברא את עולמו, רוצה לומר שהתורה בעצמה היא סדר הכל, ולכך כאשר רצה השם יתברך לברוא את עולמו ולסדר אותו, היה מביט בתורה, שהיא סדר הכל, וברא את עולמו". ובנתיב התשובה פ"ב [מה.] כתב: "כי זה ענין כל התורה, שהיא סדר העולם שסידר השם יתברך את העולם". וכן הוא בדר"ח פ"ג מי"ד [שס:], תפארת ישראל פכ"ד [שסד:], שם פס"ב [תתקסח:], נתיב יראת השם פ"ו [ב, לז.], דרוש על המצות [נא:], ח"א לגיטין ו: [ב, צא:], ועוד. וראה למעלה הקדמה ראשונה הערות 50, 77, הקדמה שניה הערות 179, 253, הקדמה שלישית הערה 72, פט"ז הערה 35, ופכ"א הערה 11.

(9) פירוש - הואיל והתורה "היא סדר אלקים בעולם", נמצא שהתורה מחילה את מלכות ה' בעולם, כי המלכות היא הסדר [כמבואר להלן פמ"ו שלכך החמה היא מלך בעולם מפני שעל ידה יש סדר המציאות בעולם, שהוא הזמן]. לכך מי שאינו משתייך למקבלי התורה, אין הוא משתייך למלכות ה'. ובנתיב יראת השם פ"ד [ב, לג.] כתב: "כי הדבר שהוא מרוחק, שהוא יוצא מן הסדר לגמרי, דבר זה הוא תועבה, כמו שיקרא ע"ז 'תועבה' [דברים ז, כה], מפני שהע"ז הוא זר מרוחק, יוצא מן רשות השם יתברך להדבק באלילים". ומה שכתב על ע"ז כחו יפה גם לאומות העולם, שאף הן יוצאות מרשות השם יתברך. וכן כתב לאידך גיסא, שמי שנוהג על פי הסדר האלקי שבעולם, הוא מתקרב אל הקב"ה, וכמו שכתב בתפארת ישראל פ"ט [קמא:], וז"ל: "דבר זה ברור בלי ספק לכל אדם בעל דעת, כי הנפש הזאת שהיא מן השם יתברך, צריך להשיבה אל השם יתברך אשר נתנה, וכמו שאמר הכתוב [קהלת יב, ז] 'וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים'. ודבר זה אינו כי אם בטהרה מפחיתות החמרי, ומצרף ומזכך נפשו מן החמרי. וזהו על ידי המעשים שסדר השם יתברך אל האדם בסדר השכלי, והם זכוך נפשו, ומקרבים אותו אל השם יתברך, עד שהאדם דבק בו יתברך". ובתפארת ישראל פכ"ו [תב.] כתב: "כי התורה היא המעלה העליונה, והיא הקרובה אל השם יתברך. ומי שמרחיק אוהבו וקרובו של אחד, מרחיק גם כן אותו שהוא קרוב לו. ולכך התורה, שהיא קרובו ואוהבו של השם יתברך, כאשר ריחקו אותה העכו"ם [ע"ז ב:], נתרחקו מן השם יתברך ריחוק גמור" [הובא למעלה פ"ח הערה 44]. ושם ביאר את השם "מדבר סיני" [שמות יט, א].

(10) יש להבין, מדוע זהו דין בהר ["ההר הזה ששם קבלו התורה גורם הטוב למי שקבל התורה, והפך זה לאותם שאין להם תורה", ומחמת כן יש להר חמשה שמות], הרי לכאורה זהו דין בתורה עצמה, שישראל שקבלוה זוכים מחמתה למעלה עליונה, ואילו האומות שלא קבלוה התרחקו מחמת כן מה'. ויש לומר, שמצינו שהמקום נקרא ע"ש המאורע שהתרחש בו, וכמו שנאמר [במדבר יד, מה] "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה", ופירש רש"י שם "עד החרמה - שם המקום נקרא על שם המאורע". ולכך הר סיני נקרא על שם המאורע שהתרחש עליו, והוא מתן תורה. אך עדיין יש להבין, שהרי לכאורה יותר ראוי שלתורה עצמה יהיו חמשה שמות אלו, כי היא הגורמת את התוצאות שעל שמן נקראו השמות אלו, ומדוע ההר נקרא בחמשה שמות יותר מהתורה עצמה. ויש לומר, שהטוב [לישראל] וההפך מהטוב [לאומות העולם] אינם נובעים מהתורה עצמה, אלא מקבלתה, שקבלת התורה היא זו שמביאה את הטוב למקבליה, ואת ההפך מכך לאלו שלא קבלוה. ו"הר סיני" הוא המאפשר את קבלת התורה, וכפי שכתב בדר"ח פ"א מ"א [קיט:] בביאור המשנה [אבות פ"א מ"ב] "משה קבל תורה מסיני", וז"ל: "ולפיכך אמר 'משה קבל תורה מסיני' [ולא 'מהקב"ה'], כי לקבלת תורה מסיני בודאי יש למשה צירוף מיוחד, דהיינו לקבל התורה מסיני 'הר האלקים' [שמות ג, א], ומשה נקרא גם כן 'איש אלקים' [דברים לג, א], לכך ראוי שתבא התורה מהר סיני אל משה... ולכך אמרו 'משה קבל תורה מסיני', ולא אמרו 'משה קבל תורה בסיני', כי לא בא לומר באיזה מקום קבל משה התורה, אבל בא לומר כי סיני הוא מיוחד למשה, ויש צירוף אל משה שעל ידי הר סיני בא למשה התורה מן הנותן... היה הר סיני סבה לנתינת התורה... הר סיני מיוחד היה וראוי שתבא ממנו התורה למשה" [ראה למעלה פכ"ב הערה 104]. לכך ההר שהוא סבה לקבלת התורה הוא המביא את הברכה למקבלי התורה, ואת ההפך מכך לאלה שלא קבלוה.

(11) לשונו בכת"י [תט:]: "ביאור זה, כי נתינת תורה לישראל דבר חדש בעולם. שכל הדברים אשר היו עד הנה מששת ימי בראשית הם ענינים גופנים, ועכשיו נגלה כח אלקי קדוש ליתן התורה. והנה מעלה זאת מעלה שכלית יותר גדול במעלה מאשר הוא דברי הגופני. וכמו שהוא מעלה גדולה למי שהמעלה בו, כך הוא הפכו למתנגד לו... כי כל זמן שלא נגלה ענין זה בעולם, והיה העולם נוהג בלא מעלה זאת, היא התורה, היו נחשבים האומות לדבר מה. אבל אחר שראוי להיות התורה, אין ספק שנתרחקו האומות כאשר אין להם התורה. ולפיכך כאשר נגלה הענין הזה בעולם, להיות נותן התורה, למיימינים בה יש עושר וכבוד וטוב לפי מעלה הזאת, והוא הדין להפך, למשמאילים בה, שאין להם התורה [ראה שבת סג.]. שכן הדין נותן בכל מעלה עליונה אלקית שהיא קדושה, שהמשמאיל בה יש מות והרג ואבדון מצד אותה מעלה הזאת, וזה ידוע בודאי. ולכך יש לו ה' שמות להר סיני, כי זה ההר בשביל שהיה מוכן להיות נגלה עליו כח אלקי קדוש, לכך יש לו ה' שמות" [ראה להלן הערות 28, 47].

(12) "הר האלקים".

(13) כי "אלקות" היא הנהגה, וכמו שכתב הרמב"ן [בראשית טו, יח], וז"ל: "והוסיף [בראשית יז, ח] 'והייתי להם לאלקים', שהוא בכבודו ינהיג אותם, ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה". ולהלן תחילת פס"ו כתב: "ודאי 'אלהים' נקרא המנהיג את העם, וכדכתיב [שמות לב, א] 'עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו'" [ראה למעלה פכ"ב הערה 107]. והקב"ה מנהיג את ישראל על ידי מצות התורה. ולהלן ר"פ סו כתב "כאשר ראינו ביציאת מצרים שפעל השם נוראות גדולות מאוד, והוא בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים, אם כן ראוי שיהיה לפועל הזה תכלית, ויהיה תכלית חשוב כפי ערך הפעל אשר פעל השם למען אותו התכלית. וכאשר מצאנו בכתוב שתכלית היציאה הוא שיהיה לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחלת היציאה [שמות ו, ז] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'... מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים. ולפיכך יבאו הפרשיות כסדרן; דמתחלה הוציאם ממצרים, ואחר כך נתן להם י' דברות, והתחלתם [שמות כ, ב-ג] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לא יהיה לך אלהים אחרים'. ואחר כך שאר דברות, ופרשת 'אלה המשפטים' [שמות כא, א]. כי מאחר שהוא לאלקים להם, צריכים לקבל את משפטיו, כי כל אלהים יש לו משפט במה שהוא אלהים... שודאי 'אלהים' נקרא המנהיג את העם, וכדכתיב [שמות לב, א] 'עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו', ואין הנהגה בלא משפט, שהמשפט הוא הנהגת העם" [ראה הערה הבאה]. אך בכמה מקומות כתב שהקב"ה נעשה לאלקים של ישראל ביצ"מ [שהיא לפני מתן תורה], וכגון, להלן פ"ס כתב: "כי לכך גאל השם יתברך את ישראל להיות להם לאלקים והם יהיו עמו. ודבר זה מבואר בכתוב בכל מקום אשר מזכיר יציאת מצרים, יאמר [במדבר טו, מא] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים', הרי יאמר בפירוש כי עצם ההוצאה להיות ישראל לו לעם, והוא יהיה להם לאלקים. וכן בכל מקום מזכיר כך, ודבר זה יסוד האמונה. ואף בתחלת הדברות אמר 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי יציאת מצרים שיהיה השם יתברך לאלקים לישראל". ובנצח ישראל פנ"ח [תתצו:] כתב "ואמר אחר כך [במדבר כג, כב] 'אל מוציאם ממצרים'. רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב [במדבר טו, מא] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קד.] כתב "כי מפני שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, ראוי שיהיה השם יתברך לכם לאלוק". ואילו כאן מבאר שהקב"ה נעשה לאלקים של ישראל במתן תורה. ונראה לבאר שהקנין של עבדות [שישראל נעשו לעבדי ה'] נעשה ביציאת מצרים, אך העבדות בפועל החלה רק לאחר שקבלנו את התורה. והרמב"ן [שמות כ, ב] כתב: "וטעם 'מבית עבדים' [שם], שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה. ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים. כטעם 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' [ויקרא כה, נה]". הרי הפדיון ממצרים מחייב שיעבדוהו, וזה נעשה במתן תורה. וכן כתב להלן ר"פ סב. ובדר"ח פ"ו מ"י [שס.] כתב: "'עם זו קנית' [שמות טו, טז]... מפני כי גאלם ממצרים שייך בזה 'קנית'". ובנתיב העבודה פ"ח [א, קב.] כתב: "כי על ידי יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך על האדם, שנאמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'... דהיינו שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, והוא יתברך לאלוק על האדם, וגופו קנוי לו לעבד בשביל שהוציא אותם ממצרים... כי מצד יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך עליהם... שרוצה לומר כי לכך אני אלקיך ומולך עליך, ואתה קנוי לי לעבד, בעבור שהוצאתיך מבית עבדים, לכך אתם תהיו לי עבדים לקבל מלכות שמים" [ראה למעלה פי"ד הערה 40]. ושני שלבים אלו [היותנו קנויים לה' מיצ"מ, והעבודה בפועל ממ"ת] כלולים במאמר חכמים [מכילתא שמות כ, ב] "אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים... וכשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזרותי [שמות כ, ג] 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'". הרי קבלת המלכות היתה במצרים, וקבלת הגזירות היתה בסיני. וראה להלן פל"ח הערה 112. אך למעלה פי"ד [לאחר ציון 20] הביא את מאמרם [סוטה יא.] שדרשו שהפסוק [שמות א, י] "הבה נתחכמה לו" פירושו "נתחכמה למושיען של ישראל", וכתב שם לבאר [לאחר ציון 33] בזה"ל: "ואין דעת רבותינו זכרונם לברכה כי פירוש 'לו' למושיען, רק הם מפרשים 'לו' לעם כמשמעו, רק דרצה לומר לעם שהם מיוחדים ונעשים כאיש אחד, וזה במה שהוא יתברך אלקיהם, ובזה הם נבדלים מכל האומות, ונעשים עם אחד. ואל אחדות שלהם שמאחד אותם, נתחכם, וזהו 'למושיען'". הרי שביאר שהקב"ה נחשב לאלקי ישראל [המאחדם לאיש אחד] אף בתחילת שעבוד מצרים, הרבה לפני יצ"מ. ויל"ע בזה.

(14) פירוש - השם הראשון של הר סיני ["הר האלקים"] מורה על התוצאה הראשונה המתבקשת מקבלת התורה, והיא קבלת אלקותו ומלכותו של הקב"ה על ישראל, וכמבואר למעלה הערה 1, ובהערה הקודמת. וראה למעלה פי"ד הערות 40, 105, 107, אודות אלקות ומלכות. והצד השוה ביניהן הוא ששתיהן מורות על ההנהגה הבאה מהאלוקים והמלך. ומצינו שאלקות ומלכות נפגשות ביחס למשפט [שהיא היא הנהגה]; כי "מאחר שהוא לאלקים להם, צריכים לקבל את משפטיו, כי כל אלהים יש לו משפט במה שהוא אלהים... שודאי 'אלהים' נקרא המנהיג את העם, וכדכתיב [שמות לב, א] 'עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו', ואין הנהגה בלא משפט, שהמשפט הוא הנהגת העם" [לשונו להלן פ"ס, והובא בהערה הקודמת]. ובגו"א שמות פכ"א אות ז [קכט.] כתב: "כי המשפט תולה באלהות". ולהלן ס"פ כט כתב: "כח השופט הוא למלך המשיח, שיהיה מלך, ושייך לו המשפט". ובתפארת ישראל פמ"ו [תשיג:] כתב: "המשפט הוא שייך למלכות". ובנתיב הדין פ"א [א, קפח:] כתב: "כי אין כסא מלכות רק המשפט, דכתיב [משלי כט, ד] 'מלך במשפט יעמיד ארץ... מפני שהוא מלך יש לעשות משפט לבריות, כי זהו מלכותו". וכן הוא בנצח ישראל פ"מ [תשח:], ובדרוש לשבת תשובה [עב:]. ונאמר [תהלים קכב, ה] "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד", הרי כסאות המשפט הם כסאות המלכות. וראה להלן פכ"ט הערה 115.

(15) "הר בשן" ו"הר גבנונים".

(16) "הר חורב" ו"הר סיני".

(17) מה ששמות אלו נמשכים מקבלת מלכותו דייקא, כי הטוב הצפוי למקיימי התורה הוא גופא מחמת השפע שיש באוצרות המלך להנחיל לבני עמו, וכמו שכתב בדר"ח פ"ה מכ"ב [תקמא.] בביאור המשנה [שם] "לפום צערא אגרא", וז"ל: "כי השכר מן השם יתברך לעובדי מצותיו ולעושי רצונו בשביל שהאדם מקרב עצמו אליו יתברך. כי בודאי העובד המלך בודאי מתקרב אליו, וכאשר הוא מתקרב אליו ראוי שיבא טובו ומלכותו אל הקרובים אליו, והם עמו, מתדבקים עמו, ולא אל הרחוקים... כי האדם כאשר מקיים רצון המקום בצער הוא יותר קרוב אליו מאשר מקיים רצונו שלא בצער". ואמרו חכמים [שבת קנג.] "כלום חסר לבית המלך". ודייק לה שאמרינן בתפילת שמונה עשרה [בברכת "שמע קולנו"] "ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו", שהואיל ואנו עומדים בסמיכות למלך ["מלפניך מלכנו"], לכך ראוי שטובת המלך תגיע אלינו ["ריקם אל תשיבנו"]. לכך שני השמות של הר בשן והר גבנונים מורים על הטובה הנצחית שתגיע למקיימי התורה, ואילו שני השמות של הר חורב והר סיני מורים על מניעת הטובה הזו מאלו שאינם מקבלים התורה, וכמו שמבאר והולך. וראה להלן הערה 191, ופל"ט הערה 37.

(18) כהקדמה לדבריו כאן נביא את דבריו בדרוש על התורה [כט.], שהביא שם את הפסוק [שמות יט, ה] "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכתב: "ועוד יש לפרש כי 'והייתם לי סגולה', רצה לומר שיהיו בני עולם הבא, כמשמעותו הפשוט, שרצה לומר שיהיו לו לנצח נצחים... ולכן אמר שוב 'כי לי כל הארץ', הוא הרמז על עולם הבא, דכתיב ביה [ישעיה ס, כא] 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. וכן נקרא העוה"ב 'כל' כדאיתא בב"ב [יז.] ג' הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עה"ב, ואלו הן האבות, דכתיב בהם [בראשית כד, א] 'בכל', [בראשית כז, לג] 'מכל', [בראשית לג, יא] 'כל'. והנה שתי המלות האלו הכתובות כאן, דהיינו מלת 'כל' ומלת 'הארץ', רמזו על ב' דברים שהם כל עיקר העוה"ב; אם האחד, הוא הנצחיות, הוא הנרמז במלת 'ארץ', כדכתיב [קהלת א, ד] 'והארץ לעולם עומדת'... ומלת 'כל' יורה ענין השני, הוא העוה"ב, שהוא הטוב הגמור, וכולו טוב, שיש לו כל. וזהו 'כל הארץ', וכמו שכתוב בכל מקום על עוה"ב [דברים כב, ז] 'למען ייטב לך והארכת ימים', שרצה לומר שיהיה לו הטוב המוחלט, שזהו כאשר יש לו כל, ושהטוב ההוא יהיה נצחי". וכאן יבאר ש"הר בשן" מורה על הטוב בעצם, ו"הר גבנונים" מורה על הטוב הנצחי.

(19) כך הוא לשון המדרש [שמו"ר ב, ד] "'הר בשן', שכל מה שאוכל אדם בשיניו בזכות התורה שניתנה בהר, וכן הוא אומר [ויקרא כו, ג] 'אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם'" [הובא למעלה (בשנויי לשון) לאחר ציון 1. וראה להלן הערה 39]. והשינים מורות על הקבלה, וכפי שכתב בח"א לנדה סה. [ד, קסה:], וז"ל: "כי בא לומר כי האדם מקבל פרנסה, ודבר שמקבל צריך שיהיה מוכן ביותר אל הקבלה. וכאשר נתקו שניו אשר בהם אוכל, אם כן אין כאן מקבל מוכן". נמצא שהשינים מאפשרות לאדם את קבלת המזונות. והואיל וכאן איירי בשכר הניתן לישראל בעבור קבלת התורה, לכך דין הוא שהשכר הזה מתייחס לשינים.

(20) התורה.

(21) כמו שנאמר [שמות כ, טו] "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וגו'", ופירש רש"י שם "וכל העם רואים - מלמד שלא היה בהם אחד סומא. ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר [שמות יט, ח] 'ויענו כל העם'. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר [שמות כד, ז] 'נעשה ונשמע'". ובגו"א שם אות כב [קיא.] כתב: "שלא היה בהן סומא כו'. טעם הדבר, כי התורה היא רפואה לכל גופו, כדכתיב [משלי ד, כב] 'ולכל בשרו מרפא', וכדאי היה קבלת התורה לרפאות את גופם. וטעם הדבר הוא ידוע, כי המתדבק בתורה מתדבק במדריגה אשר אין שם חסרון, רק שלימות, והבן זה היטב". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכז:] הביא את דברי הגמרא [ע"ז ה.] שכאשר ישראל קבלו את התורה פסקה מהן המיתה, והיו חיים לעולם, וכתב לבאר: "כאשר נתן השם יתברך להם התורה השכלית, אשר השכל נבדל מן החומר, אשר דבק בחומר ההעדר. ואין התורה השכלית כמו שכל האדם, שהוא מצורף אל החומר, ובשביל שהשכל מצורף אל החומר לכך מצורף שכל האדם גם כן אל ההעדר, ואינו נמלט מן המות [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 14]... [אך] מצד השכל אין ראוי שיהיה העדר ומיתה, וההעדר והמיתה הוא מצד החומר בלבד... וכאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם 'אור', דכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה [ותורה אור]', כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות... וכאשר ראוי אל התורה המציאות אין שולט עליו ההעדר, לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החמרי לגמרי, ולכך אין דבק בה ההעדר... וכאשר קבלו התורה אז היו שלמים מכל וכל... ודבר זה לגודל מעלת אותו הדור המקבלים התורה, והיו חיים וקיימים... והתבאר לך מדריגת ישראל העליונה שהגיעו אליה בקבלת התורה". ואמרו חכמים [נדה ל:] שכאשר העובר בבטן אמו מלמדין אותו כל התורה, וכתב על כך בדרוש לשבת תשובה [עד:] בזה"ל: "כאשר הוא בבטן אמו ואינו חסר דבר, אז מלמדין אותו כל התורה. ורצה לומר כי מה שאין האדם יודע כל התורה, זה בעצמו מפני שכל אדם הוא חסר, והתורה היא תמימה. ולכך כאשר נתנה תורה לישראל לא היה בהם בעלי מומין ובעלי חסרון כלל... וכל זה מפני כי תורת ה' תמימה, ומפני כך ראוי שלא יהיה האדם חסר במה" [ראה להלן פכ"ח הערה 21]. ובדר"ח פ"ג מ"ז [קצב.] כתב: "העוסק בתורה, לפי גודל מדריגה השכלית שהוא דבק בה, אין שולט בו ההעדר כלל. וכמו שאמרו בכמה מקומות שאין מלאך המות יכול למשלוט ביה דלא פסיק פומיה מגירסא... כי השכל יש לו מציאות גמור, ואם דבק במדריגה הזאת, אין שולט בו ההעדר שדבק בחומר". נמצא שמדריגת ישראל בקבלת התורה קיימת בזעיר אנפין אצל כל לומד תורה, והוא שחרור ממיתה ומהעדר. ובעוד שבמקומות אלו ביאר שמעלת התורה היא שכלית נבדלת, ומעבר לחסרונות החומר, הרי בנתיב התורה פ"א [מט.] ביאר זאת מצד שעל ידי התורה חוזר האדם אל הסדר הראוי, וכלשונו: "כמו שהתורה היא רפואה לאדם מן חוליו, כך התורה היא רפואה לאדם מכל שאר חסרון, כאשר האדם היה מקבל שינוי, התורה מחזרת אותו אל הסדר אשר הוא ראוי לאדם. כי בתורה נברא העולם [ב"ר א, א], ובה סדר השם יתברך הכל כסדרו הראוי לו, כמו שהתבאר, לכך על ידי התורה הוא חוזר אל סדר הראוי. ומפני שבתורה נברא העולם, לכך כאשר יש חסרון בבריאה, יושלם על ידי התורה, שהיא רפואת כל הגוף". וכן כתב בנתיב התשובה פ"א [לאחר ציון 103].

(22) כי חסרון אחד גורר אחריו חסרון שני, עד שמגיע להעדר הגמור. ובדר"ח פ"א מ"ב [קסה:] כתב: "כי כאשר יש בנברא חסרון, ולכך אינו בטוב, ודבר שהוא חסר קרוב אל ההעדר, שמגיע אל ההעדר לגמרי". ובנתיב התורה פ"ז [שכב.] כתב: "דומה דבר זה כמו הבגד שהוא שלם, קודם שמתחיל לקרוע קשה לקבל הקריעה, וכאשר מתחיל הקריעה, בקלות מוסיף הקרע תמיד". ובנתיב השלום פ"א [א, ריח.] כתב: "כל דבר שדבק בו ההעדר, שמוסיף בו ההעדר תמיד. כי הבגד שהוא שלם קשה לעשות בו קרע, אבל כשהתחיל להקרע, מוסיף והולך הקרע". וקודם לכן כתב שם [א, רטז.]: "כי אין ספק כי הכלי שהוא שלם, קשה לשבור אותו בשביל שהוא שלם. ומיד כאשר מתחיל בו שבר, אז מקבל עוד שבירה, כי דבק בו החסרון. ולפיכך אמר כאשר ישראל אומה שלימה, מצד שהם אומה שלימה אין כח השטן, שהוא מצד ההעדר, מושל בהם, בעבור שלימות שלהם. אבל כאשר יש בעולם מחלוקת, שהוא חילוק ופירוד ביניהם, כבר התחילו בשבירה, וכאשר התחילו בשבירה קרובים הם לקבל שבירה". ובנצח ישראל פ"ב [לב:] כתב: "כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל דבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה, וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי". ובנתיב הבטחון ר"פ א [ב, רלא:] כתב: "כי הפחד גורם שיבואו יסורים על עצמו. כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו, אין צריך שיהיה ירא מן השבירה, כאשר הוא חזק. אבל כאשר הוא רע, קל הוא השבירה. וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם, והוא כמו כלי רעוע". ובח"א לב"ק צב. [ג, יד.] כתב: "מי שהוא חסר ימשך אחריו עוד חסרון. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי הכלי שהוא נשבר קצת, קרוב להשבר עוד. והכלי שהוא שלם, קשה להתחיל להיות נשבר" [ראה למעלה פ"ח הערה 152, ופי"ב הערה 93]. וכן כתב בדר"ח פ"ה מט"ז [תז.], ובאור חדש פ"א [שצב:]. ועוד נרמז בדבריו שההעדר של אדם בא לו מעצמו, יותר ממה שבא עליו מאחרים. ואמרו חכמים [מגילה יא.] "רבי לוי אמר [פתח את מגילת אסתר] מהכא, [במדבר לג, נה] 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ'". ובפתיחה לאור חדש [רכח.] כתב על כך בזה"ל: "פירוש, כי במגילה הזאת מבואר ומפורש גודל הצרה שהגיע לישראל על ידי המן, מה שלא נהיה כזאת. ולכך פתח להאי פרשתא פתחא מהכא; 'ואם לא תורישו וגו''. כי סבת דבר זה מפני כי כל אחד יכול להרע לעצמו יותר ממה שהוא יכול להרע לאחר. ולפיכך כאשר נותנים יד וכח לאומות, שהם שונאיה, בזה הם מריעים לעצמם, נותנים יד וכח לאומות, כדכתיב 'ואם לא תורישו וגו'', ואז הפורענות הבא הוא בא מן ישראל עצמם, והוא גדול מאוד, כאשר ישראל בעצמם יתנו כח לאומות. ומפני כי שאול בעצמו חמל על אגג ונתן קיום לאגג, בזה נתן לו הכח יותר מכל האומות, שלא היה הכח לאחד כמו שהיה להמן, שהוא מזרע אגג" [הובא למעלה פ"ט הערה 192]. ועוד אמרו חכמים [סנהדרין לט:] "היינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ניזל ביה נרגא", ופירש רש"י שם "'אבא' יער, מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום, ודוד למואב, והוא יצא מרות המואביה". ובח"א שם [ג, קנח.] כתב: "פירוש, כי האדם קרוב לפעול בעצמו ממה שהוא קרוב לפעול בזולתו, כי הדבר קרוב לעצמו. ולכך היה עובדיה מתנבא על אדום להביא הפורענות על אדום. והיינו... מיניה וביה נשדיה ביה נרגא, כי רגיל הוא שפורענות יבא על האדם מצד עצמו, מפני שהוא קרוב לפעול בעצמו. ואילו על ידי אחרים אין קרוב כל כך לפעול". ועוד אמרו חכמים [זבחים ג.] "חטאת ששחטה לשם עולה, פסולה. שחטה לשם חולין, כשירה. אלמא דמינה מחריב בה, דלא מינה לא מחריב בה". ונאמר [איכה ג, נא] "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי". וכן הוא בתוספות רי"ד [ב"ק פג.]. ובקובץ הערות סימן ז אות ד הבין בשיטת תוספות [כתובות ל. ד"ה הכל] שאדם אינו יכול להרוג אחר אלא א"כ נגזר על פלוני שיהרג, אך יכול להרוג את עצמו אף בלי גזירה [ראה להלן פל"ז הערה 13].

(23) לשונו בדר"ח פ"ב מ"ב [תקכה:]: "כל דבר שהוא חסר בעצמו אין קיום לו". ושם פ"ג מי"ז [תכז:] כתב: "לפיכך אמר [שם] 'אם אין תורה אין דרך ארץ', כי לדבר החסר אין קיום, רק שיושלם". ובנצח ישראל פמ"ח [תשצד.] כתב: "הדבר שהוא שלם לגמרי אין לו הפסד כלל, שהדבר יפסד מפני החסרון, שהחסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי. אבל הדבר השלם, ואין חסרון בו, לא יבא לכלל העדר, והוא מקוים לעולם" [הובא למעלה פ"ח הערה 152]. וקודם לכן שם פכ"ה [תקכב:] כתב: "ידוע כי הדבר שהוא שלם, אינו ממהר להיות נשבר, כמו הדבר שאינו שלם, רק הוא חלק... הדבר שהוא שלם לא ישלוט בו ההעדר". וצרף לכאן, שיעקב אבינו שהוא השלם שבאבות [זוה"ק ח"א קמט: "יעקב שלימא דאבהן הוה"], ומטתו שלימה [רש"י בראשית מז, לא], הוא האב שלא מת [תענית ה:], כי "לדבר שאין לו מום יש לו קיום נצחי" [לשונו כאן].

(24) כוונתו למעלת קיום התורה והמצות, כי הפסוק שמביא עוסק במצות שילוח הקן. ומעין זה נאמר בדברים ד, מ, ושם ה, טז.

(25) לשונו בבאר הגולה באר חמישי [לט.]: "דע כי הטוב המקוה לצדיקים, כתיב [דברים כב, ז] 'למען ייטב לך והארכת ימים'. ופירשו חכמים [חולין קמב.] 'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב, וזהו עולם הבא, שהוא כולו טוב, ו'למען יאריכון ימיך' [דברים ה, טז], לעולם שכלו ארוך נצחי. והנה תמצא כי הבטחת השכר שהוא לעתיד הוא בשני דברים; הטובה, שיהיה להם הטוב לגמרי. והשני, שלא יהיה הפסק לטוב, רק שיהיה נצחי. ובשני דברים נכלל הכל; הטוב שהוא בתכלית, והנצחי... והוא שרמז עליו דוד ע"ה [תהלים טז, יא] 'נעימות בימינך נצח', והבן זה כי הוא דבר מופלא מאוד". וכן כתב בהקדמתו לדרך חיים [כג:] שטוב התורה הוא "הטוב הגמור, ויהיה הטוב ההוא נצחי" [הובא למעלה פ"כ הערה 63].

(26) לשונו בנתיב הצדקה ר"פ ב [א, קע.]: "דע כי כחה של צדקה שני דברים; האחד, שקונה הפעם מעלה עליונה... ואם לא היה לו הנצחית, אף שהיה לו המעלה היותר עליונה, אין זה מעלה, כיון שאינה נצחית. ולפיכך בתורה כתיב 'למען ייטב לך והארכת ימים', כלומר שיהיה לו הטוב הגמור, וטוב הגמור הזה יהיה נצחי". ובח"א לב"ב עג: [מהדורת כשר, ח"ג עמוד קיב] כתב: "דע כי הטוב המקוה לנו אם נזכה בזכות התורה, כתיב בזה [דברים כב, ז] 'למען יטב לך והארכת ימים', ופרשו חכמים [חולין קמב.] 'למען יטב לך' לעולם שכולו טוב, ו'למען יאריכון ימיך' [דברים ה, טז] לעולם שכולו ארוך, והוא נצחי. והנה תמצא כי הבטחת השכר שהוא לעתיד הוא בשני דברים; הטובה שיהיה להם הטוב הרוחני. והשני, שלא יהיה הפסד לטוב, רק שיהיה נצחי. ובשני דברים נכלל הכל, בטוב שהוא בתכלית הטוב, שהטוב הזה רוחני, והטוב הזה הוא נצחי. הפך הטוב שהוא בעולם הזה... אבל לעתיד לבוא הטוב הוא טוב גמור, והוא נצחי". והרמב"ם בהלכות תשובה פ"ח ה"א כתב "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהן, והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה 'למען ייטב לך והארכת ימים', מפי השמועה למדו 'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב, 'והארכת ימים' לעולם שכולו ארוך". דוגמה לדבר; נאמר [בראשית כד, א] "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל", ופירש רש"י שם "ברך את אברהם בכל - 'בכל' עולה בגימטריא 'בן', ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה". ובגו"א שם אות א [שצ:] כתב: "והא דלא כתב 'בן' בפירוש, מפני שהבן הוא נחשב 'כל', שעד שלא היה לו בן לא היה נחשב לו לכלום כל הברכה שברכו, מפני שאמר אברהם 'ה' אלקים מה תתן לי ובן משק ביתי יורש אותי' [בראשית טו, ב-ג]. אבל עכשיו דהיה לו בן, היו כל הברכות שלו ברכות, ולא קודם לכך. ולכך כתוב 'וה' ברך את אברהם בכל' על ידי שנתן לו בן". הרי כאשר הברכות אינן ממשיכות [ללא בן] אז "לא היה נחשב לו לכלום כל הברכה שברכו", הרי מוכח ש"אם אינו נצחי אין טובתו נחשב".

(27) השמות "הר חורב" ו"הר סיני".

(28) לשונו למעלה בכת"י [תט:]: "לפיכך כאשר נגלה הענין הזה בעולם, להיות נותן התורה, למיימינים בה יש עושר וכבוד וטוב לפי מעלה הזאת, והוא הדין להפך, למשמאילים בה, שאין להם התורה [ראה שבת סג.]. שכן הדין נותן בכל מעלה עליונה אלקית שהיא קדושה, שהמשמאיל בה יש מות והרג ואבדון מצד אותה מעלה הזאת, וזה ידוע בודאי" [הובא למעלה הערה 11, ולהלן הערה 47].

(29) ועל כך מורה השם "הר חורב". ומה שכתב "ולא יהיה קיום להם" כוונתו שזה ההפך מהנצחיות.

(30) ובסמוך יבאר שהשם "הר סיני" עומד כנגד "למען ייטב לך". ועתה הולך לבאר את מה שאמרו קודם במדרש [שמו"ר ב, ד] "'הר חורב' שממנו נטלו סנהדרין רשות להרוג בחרב", והובא למעלה [בשנויי לשון] לאחר ציון 2.

(31) לשונו בכת"י [תי:]: "נקרא 'הר חורב' מורה על החורבן שנפסדים עוברי התורה עצם שלהם. ודרשו רז"ל שממנו נטלו בית דין רשות להרוג בחרב. וזה השם מורה על מי שעובר התורה יש להם רשות להרוג בחרב ולהפסידו".

(32) מה שכתב שחורבן האומות יהיה לעתיד, כן מורה הפסוק שהובא במדרש הנ"ל "והגוים חרב יחרבו" [ישעיה ס, יב], ופסוק זה עוסק בלעתיד לבא. ומה שמכנה את עוברי התורה "המשמאילים" יתבאר להלן הערה 40.

(33) פירוש - לא רק שאין לאומות טוב נצחי שיתקיים לאחר שהם נמצאים בעולם, אלא גם אין להם טוב כלל, ואף בזמן שנמצאים וחיים אין להם טובה כלל.

(34) כמו שנאמר בתורה הרבה פעמים. וכגון [דברים ד, לו-לז] "מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכחו הגדל ממצרים", ופירש רש"י [שם פסוק לז] "ותחת כי אהב - וכל זה תחת אשר אהב". ונאמר [דברים ז, ח] "כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים". ונאמר [דברים י, טו] "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה". ונאמר [דברים כג, ו] "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך". ונאמר [מלאכי א, ב] "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהַב את יעקב", ופירש רש"י שם "ואוהב את יעקב - לתת לו את ארץ חמדה". ובגו"א במדבר פל"ג אות ג [תקלז:] כתב: "כמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם".

(35) דייק בלשונו לומר "כך תבא רעה לאומות" ולא כתב "כך יביא רעה לאומות" [כפי שכתב מקודם על ישראל "וכמו שהשם יתברך מביא הטוב לישראל"], כי אין ה' מביא על האומות את הרעה, וכמו שמבאר והולך, אלא "הם נעזבים, ובאה עליהם הרעה" [לשונו בסמוך].

(36) לעומת "הר בשן" שנקרא ע"ש הטובה שישראל אוכלים בשינהם.

(37) לשונו למעלה פ"ז [שכה:]: "כי אין רע יורד לעולם מצד עצמו, שמאתו יתברך יבא טוב... שהרי הרע לא יבא רק על ידי מקבל". ואמרו חכמים [ב"ר נא, ג] "אין דבר רע יורד מלמעלה". ובגמרא [סנהדרין נט:] אמרו "אין דבר טמא יורד מן השמים". ובספרא [ויקרא כו, טז] אמרו "לכם מידיכם היתה זאת, אין הרעה יוצאת מלפני לעולם, וכן הוא אומר [עפ"י איכה ג, לח] 'מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב'". וכן כתב הרמב"ם במו"נ [ח"ג פ"י], הרמב"ן [במדבר יא, יט], והחינוך מצוה קעא [יובא בהערה הבאה]. ובגו"א בראשית פי"ט אות לג [שלא:] כתב: "אין דבר רע יורד מלמעלה". ושם דברים פכ"ח אות ז [תלד:] כתב: "כי אין רע יוצא מאתו... אין הקב"ה מביא רע אליהם בעצם". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מב.] כתב: "כי כל רע שבא על האדם הוא מצד המקבל, לא מצד הפועל. ומפני כך חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה [ברכות נד.], להודיע כי אין כאן רק התחלה אחת טובה... והרע הוא מגיע מצד המקבל". ובנתיב התשובה פ"א [יא.] כתב: "הנבואה היא מן השם יתברך, ואין דבר רע יורד מלמעלה". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכו.] כתב: "אין מתהוה בעולם רע, רק טוב, אבל הרע מן האדם, שהוא משנה מעשיו, והוא רע בחטא שלו... אבל שיהיו מתהוים בעולם מצד עצמם גזירות רעות, דבר זה אינו בודאי, כי מצד השם יתברך אין רע". ובח"א לסנהדרין צ. [ג, קעז.] בביאור ההנהגה של "מדה כנגד מדה", כתב: "כי כאשר מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, בזה נודע שלא יבא רע מן השם יתברך, רק הטוב. והאדם מצד מדתו שהיה מודד מביא עליו הרע מצד עצמו. כמו מי שהלוה לאחר, כאשר משלם מה שהלוה לגמרי לא נקרא שבא זה מן המשלם, רק יאמר שבא מן אותו שהלוה. אבל אם לא היה משלם אותו שהלוה דבר עצמו שהלוה, יאמר שבא מן המשלם, שהרי לא דבר זה הלוה. ולפיכך כאשר מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, יאמר שהוא מן האדם עצמו, ולא מן השם יתברך" [ראה למעלה פ"ז הערה 36, פי"ד הערה 84, פט"ז הערה 90, פכ"ו הערה 10, ופל"ו הערה 13].

(38) דוגמה הפוכה להנהגה זו; אמרו חכמים [אבות פ"ו מ"ב] "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות". ובדר"ח שם [נ.] כתב: "ופירוש 'מרחקתו מן החטא', פירוש אפילו בשוגג אינו בא לידי חטא, והתורה שומרת עליו שלא יבא לידי חטא. כי הדבק עם התורה, אין התורה מניחו להיות הולך דרך מקולקל כלל, אבל שומרת עליו מן החטא, וזה שאמר 'ומרחקתו מן החטא'... שאין חטא בא על ידו. וכן מה שאמר 'ומקרבתו לידי זכות', אף אם לא היה דעתו על זה, מקרבתו לידי זכות. ובמדרש [ויק"ר לה, א] 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' [תהלים קיט, נט], אמר דוד; רבונו של עולם, כל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הדה הוא דכתיב 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', עד כאן. והנה תראה כי רגלי חסידיו השם יתברך מביא אותם אל הטוב ואל הזכות, וזה שאמר כאן 'ומקרבתו לידי זכות', שרגליו מביאות אותו אל הזכות תמיד, אף כי לא היה דעתו על זה כלל. וכן 'רגלי חסידיו ישמור' [ש"א ב, ט] מן החטא". וכל זה אמור על מי שלומד תורה לשמה. לעומת זאת האומות, שאין להם תורה כלל, "הם נעזבים, ובאה עליהם הרעה". והחינוך [מצוה קעא] כתב: "השם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן הישר, ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה, ההולך על דרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל, ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן, ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה. באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכויתו, אבל הוא הגורם, כי לא נזהר ללכת בישר. וכמו כן בעל החטא, מדת הדין תחייבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפץ בחיובו... וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה [ב"ר נא, ג] 'אין דבר רע יורד מלמעלה'" [הובא למעלה פ"ז הערה 36, ופי"ט הערה 90].

(39) ואם תאמר, כשם שההר נקרא על שם השנאה לאומות ["הר סיני"], כך לעומת זאת ההר היה צריך להקרא על שם האהבה לישראל, ומ"מ השם המקביל ל"הר סיני" הוא "הר בשן", "שכל מה שישראל אוכלים בשניהם בזכות התורה" [לשונו למעלה לאחר ציון 1, וראה למעלה הערה 19], ולא ע"ש האהבה. ומדוע כלפי האומות ההר נקרא ע"ש הסבה [השנאה], ואילו כלפי ישראל ההר נקרא ע"ש המסובב [מהאהבה ש"אוכלים בשינהם בזכות התורה"]. ויש לומר, שאצל ישראל ה' מביא את הטובה על ישראל, לכך אין ההר נקרא ע"ש האהבה, כי שם לא נגמר הענין, אלא שאהבה זו מביאה להשפעת טובה, לכך ההר נקרא על שם השלב הסופי, והוא מה שבפועל ישראל מקבלים בזכות התורה. אך אצל האומות נתבאר שאין ה' מביא רעה על האומות, אלא הרעה באה באופן דממילא. לכך כלפי האומות, ההר נקרא ע"ש השנאה, שזהו השלב האחרון מצדו יתברך כלפי האומות.

(40) נראה שרומז לדברים שנמצאים בכת"י [תי:], וז"ל: "וכאשר תשכיל בה' שמות הנזכרים במדרש, תמצאם מסודרים בסדר. השם הראשון מן החמשה השמות לומר כי ההר הזה בו נתקשרו ישראל להקב"ה לקיים התורה. וזהו ענין בפני עצמו, ולפיכך נקרא 'הר האלקים'. וכאשר יקיימו גזירתו יתברך יאכלו הטוב בעולם הזה, ויהיו שלמים בעצמם לטוב להם כל הימים. וגם זה ההר על ידו הגיע הרעה למשמאילים בה, הכל כמו שנתבאר למעלה, והוא ענין נפלא כאשר תבין". ושמעתי לבאר שכוונתו לסדר הספירות; "הר האלקים" הוא כתר, ומצד ימין "הר בשן" הוא חסד, ו"הר גבנונים" הוא נצח. ולעומתם מצד שמאל "הר חורב" הוא גבורה, ו"הר סיני" הוא הוד. ולכך חזר והדגיש כאן ימין ושמאל [ראה למעלה הערה 32].

(41) ישנם שלשה הבדלים בין דברי המדרש לדברי רבי אבהו; (א) המדרש מבאר שיש להר סיני חמשה שמות, ואילו לרבי אבהו יש להר סיני שני שמות בלבד ["הר סיני" ו"הר חורב"]. (ב) המדרש מבאר שהשם "הר סיני" מורה על השנאה שירדה על אומות העולם, ואילו לרבי אבהו השם "הר סיני" הוא שם עצמי של ההר, ואינו נדרש כלל [ראה הערה הבאה]. (ג) המדרש מבאר ש"הר חורב" מורה על החורבן העתידי שיהיה לאומות העולם ["כלל הדבר, שם 'חורב', כי המשמאילים בתורה סוף שיאבדו", וכמבואר למעלה הערה 32], ואילו לרבי אבהו חורבן האומות כבר נעשה על ההר בשעת מתן תורה.

(42) הוא "הר סיני", שהוא השם של המקום שעליו ניתנה תורה. ואין שם זה מורה על דבר, זולת המקום שעליו ניתנה תורה. והביאור הוא שאין טעם לשם עצם, וכפי שכתב בגו"א בראשית פל"ו אות יב [קצג.], וז"ל: "ודאי כל שם דלא נזכר דבר בשם, כמו שאר שמות העצם, לא דרשינן, דהוי שם העצם, ואין בו טעם... ואם היה בא לקרא לה שם העצם, ראוי לקרא לה שם עצם שאין דבר נזכר בשם". ושם שמות פי"ח אות ג [ז:] כתב: "כבר אמרנו כי כל שם עצם אין לו טעם". וכן כתב שם בראשית פ"י אות ד [קצא:]. ובמקומות האלו הוסיף עוד, שאם נראה שיש לשם טעם [כמו "להבים" (בראשית י, יג), "מגדיאל" (שם לו, מג) וכיו"ב] בהכרח שאין זה שם עצם, אלא נדרש לטעם המרומז בשם. ודעת רבי רבהו שהשם "סיני" הוא שם עצם, ולכך אינו נדרש לשום טעם אחר. וכן אמרו [סוטה יא.] "'את פיתום ואת רעמסס' [שמות א, יא]. רב ושמואל; חד אמר, 'פיתום' שמה, ולמה נקרא שמה 'רעמסס', שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר, 'רעמסס' שמה, ולמה נקרא שמה 'פיתום', שראשון ראשון פי תהום בולעו", והובא למעלה פט"ו [לאחר ציון 17]. וראה שם הערה 20, ולהלן פכ"ה הערה 113.

(43) נקודה זו מתבארת בכמה מקומות בספריו. וכגון, בגו"א בראשית פ"א אות לח [כה:] עמד על דברי רש"י [בראשית א, יד] שכתב "כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב [בראשית א, א] 'את השמים' לרבות תולדותיהם, 'ואת הארץ' לרבות תולדותיה" [מקור דברי רש"י הוא הב"ר א, יד]. ובגו"א שם כתב: "ואני אומר שרז"ל דקדקו לשון 'את' על אמתתו... שהוא מרבה דבר שהוא מחובר ומצורף אל הדבר. וזה, אילו נכתב 'בראשית ברא השמים והארץ' יבא ענין הבריאה על גוף השמים בלבד, וכן הארץ. ולפיכך כתב 'את השמים ואת הארץ', ומלת 'את' הוא עצם הדבר. וכל עצם נמשכים אליו ונתלים בו מקרים, כי דבר שאינו עצם נמשך אחר דבר אחר, ואין דבר נמשך ונתלה רק בדבר שהוא עצם, כמו דבר שהוא עיקר שנמשך אליו דברים הרבה. כך דבר זה, כאשר יאמר 'את השמים' כלומר עצם השמים, רוצה לומר שיש להם דברים נמשכים אחר העצם, שאין עצם בלא מקרה, ולפיכך הוא מרבה כל דבר הנמשך והמחובר אל הארץ ואל השמים והנתלה בהם, ותולדות הארץ הם שמחוברים ומצורפים אל הארץ. ולפיכך דרשו חכמים ז"ל [פסחים כב:] 'את ה' אלקיך תירא' [דברים ו, יג], 'לרבות תלמידי חכמים'. והיינו טעמא, שתלמידי חכמים הם דביקים ומחוברים בהשם יתברך, ולפיכך 'את ה' אלהיך תירא' 'לרבות תלמידי חכמים'. וכן אמרו [פסחים כב:] 'את בשרו' [שמות כא, כח] 'הטפל לבשרו', מזה יראה בפירוש שלשון 'את' אתא לרבויי כל דבר שנמשך אחר עיקר ועצם הדבר, והבן זה היטב". ובנתיב התורה פ"ט [שעב.] כתב: "כל עצם נמשך אחריו דבר טפל, כי העצם נושא אל הדבר הטפל. ולפיכך מורה בכל מקום לשון 'את' על הדבר הטפל אל העצם, כמו השער ועור, וכמו תולדות השמים". ובנתיב יראת השם פ"ה [ב, לה:] כתב: "כי כל מקום לשון 'את' בא לרבות דבר הנמשך אל דבר וטפל אליו... וטעם הדבר כי לשון 'את' כמו שפירשו כל המפרשים שבא על עיקר עצם הדבר, ואין עצם בלא מקרה, כי העצם נושא המקרה, ואין המקרה נושא למקרה. ולפיכך כאשר יש כאן עצם הדבר, יש כאן רבוי דבר שהוא טפל ומחובר עמו". ובנצח ישראל פי"ט [תכד.] כתב: "הדבר שהוא נמשך מן עצם הדבר נקרא 'פירות', ודבר זה אינו עיקר". ולהלן פכ"ה [לאחר ציון 40] כתב: "שם המיוחד נקרא שם העצם, וידוע לחכמים כי כל עצם נסמך בעצמו, אינו תולה בזולתו, אבל שאר שמות נסמכים". הרי שאין עצם בלא מקרה, ואין עצם בלא טפל, ו"אין עצם שלא נתחייב ממנו דבר" [לשונו כאן]. וכך "הר סיני" הוא שם העצם, ומשתלשל ממנו חורבן האומות, וכמו שמבאר. וראה להלן פכ"ה הערה 43, פל"ז הערה 78, ופל"ח הערה 37.

(44) פירוש - שם אחד ["הר סיני"] מורה על המקום שעליו ניתנה תורה, ושם שני ["הר חורב"] מורה על התולדה הראשונה המתחייבת ממה שהתורה ניתנה לישראל.

(45) דוגמה לסברה זו; על בריאת האדם לא נאמר "וירא אלקים כי טוב", כפי שנאמר על שאר הנבראים. ובדר"ח פ"א מ"ב [קסח.] כתב על כך בזה"ל: "ולא נמצא בפירוש בכתוב אצל האדם 'טוב'... וזה נראה כי האדם חסר 'ועיר פרא אדם יולד' [איוב יא, יב], ואחר כך מתעלה האדם אל המדריגה, עד שהוא טוב". וכשם שאי אפשר לומר "כי טוב" על יצירת האדם, כי טובה זו תבוא רק בהמשך, כך אי אפשר לומר שהתולדה המתחייבת בהר סיני היא הטובה של ישראל, כי טובה זו תבוא רק בהמשך. ומצינו בספריו שני הסברים נוספים מדוע ההר נקרא ע"ש החורבן לאומות, ולא ע"ש הטובה לישראל; (א) בדר"ח פ"ו מ"ג [עה:] כתב: "כי מה שנקרא הר סיני 'הר חורב', דכיון שנתנה תורה על הר סיני, שהתורה בנינו של עולם, לא היה לו לקרותו בשם 'הר חורב', רק 'הר בנין'. אבל נקרא 'הר חורב', כי בודאי מה שנתנה התורה על ההר הזה הוא שמביא חורבן על בני אדם שמרחיקים את התורה, ולפיכך מצד הזה ראוי שיקרא שמו 'הר חורב'. ואף על גב כי מי שמקרב עצמו לתורה קונה שלימות ובנין, מכל מקום נקרא ההר על שם החורבן יותר משנקרא על שם מי שעוסק בתורה לשמה... כי דבר זה יותר מורגש בעולם. כי מי שיש לו שני בני אדם, האחד הוא שונא שלו, והאחד הוא אוהב שלו, כועס על שונאו, ובהפך הוא נמצא ברצון אצל אוהבו. ויותר ניכר הרושם של השנאה מה שהוא שונא של האחד, ממה שניכר האהבה והרצון שהוא עם אוהבו, כי השנאה עושה היכר ורושם, ולא כן האהבה, שלא נמצא מזה רושם. ולפיכך קריאת ההר בשם 'חורב', כפי מה שנמצא אצל אחרים שבא להם החורבן, ויותר ראוי שנקרא 'הר חורב' ממה שיקרא בשם 'בנין'". (ב) בתפארת ישראל ס"פ כו [תג:] כתב: "שמו העצמי 'סיני', ונקרא 'חורב' על שם כי משם ירדה חורבן לאומות מכחישי ה'. נראה לרבי אבהו כי יותר ראוי שנקרא על שם חורבן אומות מכחישי ה', כי זה ענין המדבר שהוא חורבן, ולכך נמשך ממנו חורבן".

(46) על ההר עצמו. וזהו דיוק לשונו של רבי אבהו [שבת פט:] "למה נקרא 'הר חורב', שירדה חורבה לאומות עליו", שחורבן האומות התרחש על ההר.

(47) מה שכתב "בהתחדש המעלה הזאת" [של מתן תורה אז נחרבו האומות], יוסבר על פי דבריו בכת"י למעלה [תט:], וז"ל: "כי נתינת תורה לישראל דבר חדש בעולם. שכל הדברים אשר היו עד הנה מששת ימי בראשית הם ענינים גופנים, ועכשיו נגלה כח אלקי קדוש ליתן התורה. והנה מעלה זאת מעלה שכלית יותר גדול במעלה מאשר הוא דברי הגופני. וכמו שהוא מעלה גדולה למי שהמעלה בו, כך הוא הפכו למתנגד לו... כי כל זמן שלא נגלה ענין זה בעולם, והיה העולם נוהג בלא מעלה זאת, היא התורה, היו נחשבים האומות לדבר מה. אבל אחר שראוי להיות התורה, אין ספק שנתרחקו האומות כאשר אין להם התורה" [הובא למעלה הערה 11].

(48) דברים אלו מובארים היטב בבאר הגולה באר הרביעי [תקכח.], וז"ל: "במדרש בראשית רבה [ג, ז]... אמר רבי אבהו, מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו... והמדרש הזה הוא לקצת בני אדם בתכלית הרחקה, שיהיה בורא ורואה לעולם שאינו טוב ומחריב אותו ויברא אחר... וזה כאשר תמצא בכל הנבראים אשר ברא השם יתברך אותם, היה בורא עולמות ומחריבן, ואמר דין יהניין לי, יתהון לא יהניין לי. וזה כי מתחלה ברא הנבראים, ובשעה שנבראו ולא היה בעולם מציאות אחר, היו אותם הנבראים עיקר הבריאה, ושֵם המציאות עליהם. עד שברא השם יתברך את האדם, שהוא עיקר המציאות, ואמר דין יהניין לי, יתהון לא יהניין לי, ובזה נחרבו שאר הנמצאים, כאשר בחר השם יתברך באדם, שהוא עיקר המציאות, כלומר שאין שם מציאות נופל עליהם. וכמו כן הוא בכל מעשה אלקים, שמתחילה היו בעולם האומות, והם היו המציאות של עולם הזה כאשר לא היה עדיין העם אשר בחר בו השם יתברך. וכאשר היו ישראל, לא היו נבחרים האומות, ושוב לא יחשבו מציאות כלל, וזהו שאמרו שהיה בונה עולמות ומחריבן. ודבר זה רמזו חכמים במקומות הרבה. אמרו בפרק רבי עקיבא [שבת פט:], אמר רבי אבהו, 'הר חורב'... שממנו ירד חורבן לאומות העולם. וביאור זה, כי כאשר בחר בישראל, שוב נחרבו שאר אומות, שנאמר [ירמיה נ, יב] 'אחרית גוים מדבר ציה וגו'', שאינם נחשבים לדבר. וזה תמצא מבואר, כי קודם שעמדו ישראל, היו נביאים באומות, כמו בלעם, אליפז, וצופר הנעמתי, וכיוצא בהם [ב"ב טז:]. וכאשר עמדו ישראל, לא היו נביאים באומות, והדברים האלו מבוארים, וזה נקרא שנחרבו האומות... שהיה בורא אותם ומחריבן". הרי שהשווה בין מאמר המדרש "מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן" לדברי הגמרא "'הר חורב' שירדה חורבה לאומות עליו". וכדאי לציין שבעל שתי המימרות הללו הוא רבי אבהו, ולפי דברי המהר"ל הדבר מחוור מאוד, כי אכן ישנו תוכן פנימי זהה לשתי המימרות הללו. וראה במדרש [שמו"ר ל, ג] שהובאה שם מימרא נוספת של רבי אבהו ש"בכל מקום שכתוב 'אלה', פסל את הראשונים. כיצד, 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם' [בראשית ב, ד], ומה פסל, שהיה בורא שמים וארץ והיה מסתכל בהם, ולא היו ערבים עליו, והיה מחזירן לתוהו ובוהו, כיון שראה שמים וארץ אלו, ערבו לפניו, אמר 'אלו תולדות'... כיוצא בו 'אלה תולדות נח' [בראשית ו, ט], ומה פסל, דורו של אנוש ודור המבול וקינן וחביריו". הרי שרבי אבהו אומר בכל המקומות הללו "בונה עולמות ומחריבן". ובגו"א בראשית פ"ד אות כז [קט:] דן שם בפטור של האומות מפריה ורביה [סנהדרין נט:, ותוד"ה והא], וכתב בזה"ל: "היה נראה דתלמודא דריש [שבני נח אינם מצוים בפו"ר] מדכתיב גבי פריה ורביה [ישעיה מה, יח] 'לא תוהו בראה לשבת יצרה', וזה לא יתכן בבני נח, שנאמר עליהם [ישעיה מ, יז] 'כל הגוים כאין נגדו אפס ותוהו נחשבו לו'. ומכל מקום קודם מתן תורה בודאי נצטוו בני נח על פריה ורביה, כדכתיב 'פרו ורבו' שני פעמים [בראשית ט, פסוקים א, ז], חדא למצוה וחד לברכה [רש"י שם פסוק ז]". סתם הגו"א שם ולא פירש מדוע אכן קודם מתן תורה נצטוו האומות על פריה ורביה, כאשר ביאר שהאומות אינן שייכות למצוה זו מפאת היותן "תוהו" בעצם. אמנם לפי דבריו כאן הענין מחוור היטב, שגדר ה"תוהו" של האומות חל עליהן רק ממתן תורה ואילך, אך קודם לכך אין הן בגדר "תוהו", ושפיר נצטוו על מצות פריה ורביה [ראה למעלה פ"ו הערה 16, פי"ד הערה 61, ופכ"ב הערה 113]. ובדר"ח פ"ג מי"ד [שנד:] כתב: "אחר שבחר השם יתברך בישראל, נתמעט הצלם אצל האומות", ושם הערה 1585. וכן כתב אות באות בנצח ישראל פי"א [שה.]. וכן הזכיר ענין זה בקצרה בדר"ח פ"ו מ"ג [עט.]. ובבאר הגולה באר השני [רכ:] כתב: "כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חמריים. וכמו שאמרו ז"ל [יבמות סא.] אתם קרויים 'אדם', ואין אומות העולם קרויים 'אדם'" [הובא למעלה פי"ד הערה 65]. ואמרו חכמים [זבחים קטז.] "כשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן... נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו, מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם... מבול של מים... מבול של אש... אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו, אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו". ומדוע חשבו מלכי אומות העולם שמתן תורה הוא מבול. אלא הם הם הדברים. מתן תורה הוא חורבנם של האומות, ולכך תלו חורבן זה במבול של מים ואש. וענה להם בלעם, שאכן חורבנם הגיע, אך לא בדמות מבול הוא בא, אלא בדמות מתן תורה לישראל הוא בא.

(49) מה שנקט בלשון זה ["קבלו האומות גזר דין שלהם"] הוא משום שכך הוא לשון המדרש [שמו"ר ב, ד] "שמשם נטלו אומות העולם גזר דין שלהם להיות חרבים" [כפי שהובא למעלה לאחר ציון 2], והרכיב את שיטת רבי אבהו עם הנאמר במדרש הנ"ל [למרות ההבדלים ביניהם]. והנה בבאר הגולה באר הרביעי [הערה 1306] נתבאר שיש שני אופנים לבאר את דברי רבי אבהו ש"הר חורב" מורה על חורבן האומות; (א) חורבן האומות נעשה באופן דממילא, שמחמת שישראל נבחרו, ממילא הוסר שֵׁם מציאות מהאומות, ובכך חורבנן. (ב) מעשה נתינת התורה לישראל הוא המחריב ומבטל את האומות בקום ועשה, כי המעלה העליונה מחריבה בידים את המעלה הפחותה הימנה [עיי"ש]. ונראה שהבטוי "גזר דין" שייך להאמר רק לפי האופן השני, כי לפי האופן הראשון דאיירי בחורבן דממילא, יקשה לומר על כך "גזר דין", כי אין דבר דממילא נקרא "גזר דין". וראה רש"י דברים ב, כו בפירושו הראשון ל"ממדבר קדמות", ותיווכח שדבריו מוסברים כפי האופן השני.

(50) פירוש - מוכח מכך שהשכינה כבר שרתה שם, ולכך השכינה ראתה שמשה סר לראות את הסנה. ומבאר את הפסוק כהסברו השני של הראב"ע, שכתב שם: "השם ראה כי סר לראות, וצוה את המלאך לקרא אליו". ואינו מפרש כפירושו הראשון של הראב"ע [וכן פירשו הרשב"ם והחזקוני שם] ש"וירא ה'" מוסב על המלאך שנקרא על שמו של הקב"ה. ומה שמבאר ש"וירא ה'" הוא השכינה, כן מבואר במדרש הנ"ל [שמו"ר ב, ה], שאמרו שם: "'וירא מלאך ה'', רבי יוחנן אמר, זה מיכאל. רבי חנינא אמר, זה גבריאל. רבי יוסי הארוך, בכל מקום שהיו רואין אותו, היו אומרים שם רבינו הקדוש ["שהיה משמש לרבי והולך לפניו תמיד, ומפני שהיה ארוך בקומה היה קומתו נראה מרחוק קודם שראו את קומת רבי שבא עמו" (לשון הרד"ל שם אות יח)]. כך כל מקום שמיכאל נראה, שם הוא כבוד השכינה". וכן כתב הרמב"ן [שמות ג, ב], וז"ל: "'מלאך' זה מיכאל... כל מקום שמיכאל נראה, שם הוא כבוד השכינה. נתכוונו לומר שמתחלה נראה אליו מיכאל, ושם כבוד השכינה. והוא [משה] לא ראה הכבוד, כי לא הכין דעתו לנבואה. וכאשר כיון לבו וסר לראות, נתגלה אליו מראה השכינה". ורבינו בחיי [שמות ג, א] כתב: "ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר 'וירא ה' כי סר לראות'". והרא"ם [שמות ו, ב] כתב: "ופירוש 'וירא ה' כי סר לראות', שכשראתה השכינה שמשה סר לראות".

(51) "ויעף אלי - בפריחה אחת, ולא הרגיע בינתים" [רש"י שם].

(52) "מועף ביעף - שתי פריחות" [רש"י שם].

(53) כמו שאמרו שם בהמשך [ברכות ד:] "תנא, מיכאל באחת, גבריאל בשתים". ובקונטרס שב דנחמתא לגר"י ענגל [בסוף ספר קונטרס ע' פנים לתורה] כתב: "מיכאל באחת וגבריאל בשתים... ונראה הטעם, כי נודע שמיכאל הוא מלאך החסד, וגבריאל הוא מלאך הדין [יתבאר כן בסמוך]. והנה הדין תמיד מורכב מחסד ודין, כי סבת הדין הוא החסד, כי עונשי השם יתברך אינם נקמניות חלילה, כי אם לטובת הנענש שיתעורר לתשובה, או לזכך הנפש מגיעול החטא, ותהיה נקיה באחריתה לשוב לשרשה למעלה. ואם כן שליחות גבריאל תמיד מורכבת משני דברים, מחסד ודין. מה שאין כן מיכאל, שהוא שליח החסד... ועל כן ענין שליחותו הוא רק דבר אחד, החסד לבד, וזהו 'מיכאל באחת גבריאל בשתים'". ולהלן פ"ע כתב: "הימין נקרא יד אחת, והיא ראשונה, ואין בה שניות. ויד השמאלית נקראת יד שנית". ומעין זה כתב הפחד יצחק ר"ה מאמר ד, אות ח, וז"ל: "הרצון של מתן שכרם של זכויות הוא הרצון המקורי הפועל בתור כח ראשון. ואילו הרצון של תשלום עונשם של חובות הוא רצון הפועל בתור כח שני, שאינו אלא נמשך מן הרצון המקורי לשם שיווי המשקל של מאזני המשפט. ואם באנו למנות אבות ותולדות ברצון, היינו אומרים שענין המתן שכר הוא פעולתו של רצון - אב, ואילו ענין תשלום העונש הוא פעולתו של רצון - תולדה". וראה דר"ח פ"ה הערה 686, ונצח ישראל פנ"א הערה 28. אמנם בכת"י [להלן פנ"ב] ביאר שהעפיפה מראה על היציאה מן הכח אל הפועל, ולכך מיכאל יותר קרוב אל הפועל מאשר גבריאל, שהוא עדיין בכח. וראה להלן פל"ט הערה 82.

(54) "כי הוא ראשון לשכינה" [לשונו למעלה (לאחר ציון 50)]. והביאור הוא שמדת מיכאל היא חסד [כמבואר בהערה הקודמת, ויתבאר בסמוך], ומדת חסד היא המדה הראשונה של הקב"ה. וכן כתב בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ.], וז"ל: "מפני מעלת החסד שהיה באברהם אמרו במדרש [ב"ר יב, ט] 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם' [בראשית ב, ד], בזכות אברהם נברא העולם, עד כאן. ולמה בשביל אברהם נברא העולם יותר. אבל דבר זה כי אברהם היה בו מדת החסד, ודבר זה הוא ראשון וקרוב אל השם יתברך יותר מהכל. וזה מפני כי הוא יתברך הטוב בעצמו, ולכך מדת החסד, שהוא הטוב, קרוב אליו יותר מכל. וכאשר נברא העולם היה נברא בשביל דבר שהוא ראשון וקרוב אליו, ושאר דברים נבראים בשבילו. ולכך הכל נברא בשביל אברהם, שהיה מדתו החסד, והוא ראשון אל הכל" [הובא למעלה פ"ה הערה 16, ופ"ו הערה 76]. נמצא שמדת חסד היא המדה הראשונה לכל המדות, ולכך היא קודמת למדת הדין. ובפחד יצחק, ר"ה מאמר א [אות ד], כתב: "בעוד שבדרך כלל מדותיו יתברך מתגלות לנו רק באופני הנהגת הבריאה אחר התהוותה, הנה מדת חסדו יתברך מתגלה לנו בעצם העובדה של התהוות הבריאה. 'עולם חסד יבנה' [תהלים פט, ג]. עצם יציאת העולמות מן האין אל היש, היא מציאות חסד של יצירת מקור לעונג בלי גבול. האדם לא נברא אלא להתענג על ה'. ורק לאחר מכן, לאחר שמדת החסד שמשה רקע לבנינו של עולם, רק אז מתחילות הן שאר המדות להתגלות בהנהגת העולם הבנוי מכבר. ונמצא כי בעוד שכל המדות שולטות בהנהגת העולמות, הנה מדת החסד שולטת בהתהוות העולמות" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 21, פ"ח הערה 170, ולהלן פל"ט הערה 119].

(55) ושלשה דברים אלו מורים על מדת הדין; "מדבר" מורה על מדת הדין, וכמו שכתב למעלה פכ"ב [לאחר ציון 91]: "כי המדבר הוא מקום הדין, כאשר ידוע שהוא מקום שממה", ושם הערות 92, 93. וכן "אש" מורה על מדת הדין, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"א [תתיז:]: "וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש". ובבאר הגולה באר השלישי [רצג:] כתב: "השם יתברך, שמדתו דין, לכך נגלה בסנה באש". ובח"א לב"ב עה. [ג, קיא.] כתב: "צורתו הנבדלת של גבריאל מתיחס אל אש, כי הוא צורה נבדלת, ממנו הדין, ופועל דין וגבורה בעולם". וראה למעלה פ"ג הערה 25, ופכ"ב הערה 95. וכן "סנה" מורה על הדין, וכמו שאמרו חכמים [גיטין ז.] "כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ["שגוזל ממנו ויורד לחייו לשערי מזונותיו" (רש"י שם)] ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין". ובבאר גולה באר השלישי [רצב:] כתב: "כי השם יתברך כמו שעשה דין למצרים בשביל ישראל, ונגלה השם יתברך למשה בסנה לעשות דין בהם, וכן יעשה לו דין". ובח"א לגיטין ז. [ב, צה.] כתב: "ודוקא לענין דין שייך 'הקב"ה שוכן בסנה', שהיה שוכן בסנה ועשה דין במצרים בשביל החמס שעשו לישראל". וראה להלן הערה 172, ובאר הגולה באר השלישי הערה 251.

(56) פכ"ב [לפני ציון 91], ויובא בהערה הבאה.

(57) לשונו למעלה פכ"ב [לפני ציון 91]: "בארו בזה כי ראוי שתהיה התחלת הגאולה במדבר, כי המדבר הוא מקום הדין, כאשר ידוע שהוא מקום שממה. ומפני זה, כאשר כרת הקב"ה ברית בין הבתרים, גזר עמו במדת הדין. וזה תדע מן 'תנור ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים' [בראשית טו, יז] ליתן הארץ לבניו במדת הדין... שאז יתקיים בודאי, ולא יהיה הבטחה שיש לה שנוי כאשר יגרום החטא. לפיכך צוה לו הקב"ה לגזור הבהמות לשתי גזרים [בראשית טו, י], שמורה על הגזירה שגוזר הדבר כך בדין, ולעבור בין הגזרים, לומר שבגזירת הדין נותן לו הארץ. ומפני שנתן לו הארץ בגזירה, לכך כאשר רצה הקב"ה לקיים הגזירה, ובצאת הגזירה לפעל יוצאת במקום הראוי לה, הוא מקום מדת הדין, כי הדין הראשון גורם". ומה ש"ברית בין הבתרים" נקראת "שבועה", ראה להלן פכ"ז הערה 11, ופל"ו הערה 97.

(58) אודות שגבריאל הוא ממונה על הדין, כן כתב כמה פעמים. וכגון, להלן פמ"ז כתב: "כי מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש". ולהלן פנ"ה כתב: "'שרף' זה גבריאל... של אש, ולפיכך נקרא 'שרף'". ולהלן פס"ד כתב: "גבריאל... מלאך ממונה על האש". ולהלן פס"ח כתב: "כמו שאמרו מיכאל ממונה על מים, וגבריאל ממונה על אש". ובנצח ישראל פנ"א [תתיז:] כתב: "כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד, וזה דומה למים. וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש. ולפיכך צורת מיכאל חסד, וצורת גבריאל אש". וכן הוא בנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קסב.], ויובא להלן פכ"ו הערה 21. ובח"א לב"ב עה. [ג, קיא.] כתב: "צורתו הנבדלת של גבריאל מתיחס אל אש, כי הוא צורה נבדלת, ממנו הדין, ופועל דין וגבורה בעולם". וכן כתב בח"א לסנהדרין כא: [ג, קמ.]. ובח"א לסנהדרין צה: [ג, קצט.] כתב: "כי הוא [גבריאל] מיוחד לדבר זה וממונה על דבר זה, לעשות דין ברשעים... שמנוי של גבריאל לעשות דין מששת ימי בראשית... שהוא ממונה על הדין". ומקורו בזוה"ק ח"א צט. [ראה למעלה פכ"ב הערה 95, ולהלן פל"ו הערה 112].

(59) כפי שהוכיח למעלה [ראה הערה 50].

(60) המראה של "וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" [שמות ג, ב].

(61) דוגמה לדבר; אמרו במשנה [ברכות נד.] "לא יכנס להר הבית... ולא יעשנו קפנדריא", ופירש רש"י [יבמות ו:] "קפנדריא - לקצר הילוכו שלא להקיף, ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו, ולא לשם עבודה, אלא לעשות צרכיו". ורש"י [סוטה לט.] כתב "קפנדריא - לקצר דרכו... ליכנס בפתח זה ולצאת כנגדו. ולשון 'קפנדריא' מפרש בברכות [סב:] 'אדמקיפנא אדרי איעול בהא', עד שאני מקיף סביב השורות הללו, אכנס בזה ואקצר דרכי. ו'דרי' שורות בתים". והרמב"ם בפיהמ"ש ברכות פ"ט מ"ה כתב: "ופירוש 'קפנדריא' שיעשה אותו לדרך לקצר דרכו, וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו כדי שיגיע למקום ידוע, כי אין ראוי להכנס במקום הנכבד ההוא תחילה אלא לענין מעניני תפלה ועבודה". ובהלכות תפילה פי"א ה"ח כתב: "היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחין, לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה". וכן אסור להשתמש עם תלמיד חכם [מגילה כח:, ושו"ע יו"ד סימן רמג סעיף ו]. הרי שאין להשתמש במקום קדוש לצרכיו, וק"ו בן בנו של ק"ו שכך יאמר כלפי מעלה. ובאבות דרבי נתן ס"פ יב אמרו "כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא".

(62) מלאך של השכינה, "שהוא משמש בלבד" [הוספה בכת"י (תיא.)]. ואע"פ שבגו"א בראשית פל"ב אות ב [קלא:] ביאר שרק לאבות היו מלאכים נמצאים אתם לשמשם, ולא למשה רבינו [ראה למעלה פ"ט הערה 223], מ"מ כאן הקב"ה שולח את המלאך לעבר משה כדי שיסור אליו, ולא שמשה שולח את המלאך לצרכו.

(63) יש להבין, הרי מצינו שהקב"ה היה קורא למשה שיבוא אליו, שנאמר [ויקרא א, א] "ויקרא אל משה וגו'", ופירש רש"י שם "ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו... אבל לנביאי האומות נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר [במדבר כג, ד] 'ויקר אלקים אל בלעם'". ובגו"א שם אות א [ב.] כתב "פירוש, מה שקראו ולא דיבר עמו פתאום, היינו דלכל הדברות היתה קריאה קודם שדיבר עמו, והיה קורא לו 'משה משה' [שמות ג, ד], ודיבר עמו". ומדוע כאן שולל את האפשרות שהשכינה נראתה למשה משום ש"אין זה רק הכנה שעל ידו יבא לשם", הרי כל קריאה של הקב"ה למשה היתה "הכנה שעל ידו יבא לשם", ומדוע כאן אין זה דבר ראוי. וזאת ועוד, הרי בפסוקים אלו גופא נאמר [שמות ג, ב-ד] "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו' ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה וגו' וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני". הרי מתחילה משה ראה את המלאך [ולא את השכינה], ומשה סר לראות, ואז ה' קרא אליו "משה משה", וזו הקריאה שהיתה נעשית לפני כל דיבור ודיבור [כמבואר בגו"א הנ"ל, ומקורו בתו"כ ויקרא א, א]. ומדוע בפסוק ב הראיה אינה יכולה להעשות על ידי השכינה עצמה [כי "אין זה רק הכנה שעל ידו יבא לשם"], ואילו בפסוק ד הקב"ה בכבודו ובעצמו קורא למשה. ויש לומר, כי רק כאשר הקדים משה ועמד הכן לקבלת דיבור ה', אזי ה' קורא לו בשמו, וזה גם כדי להראות לו חבה. וכן כתב הגו"א ויקרא פ"א אות ג [ד:], וז"ל: "ואם תאמר, הרי הקול לא היה יוצא חוץ לאהל כדלקמן [רש"י שם ד"ה מאוהל], שהקול היה נפסק ולא היה יוצא לחוץ, ובמדרש תנחומא [ויקרא סוף אות א] קאמר שלא היה משה נכנס עד שקראו לו הקב"ה, ואיך שמע הקול בחוץ. ויראה, דאף על גב שהקול לא יוצא לחוץ, אפשר לשמוע בפתח אוהל, ושם עמד משה, עד ששמע קול הקריאה, ואז נכנס לפנים מן הפתח. נמצא כי קול הקריאה בא אליו על הפתח, והדיבור באוהל מועד לפנים מן הפתח". נמצא שרק לאחר שמשה עמד הכן בפתח האוהל לקראת דבר ה', אז ה' קרא לו להראות חבה, אך לא מצינו שה' יקרא למשה כאשר משה לא הקדים מצדו לבא אל ה'. וכן נאמר [שמות יט, ג] "ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר וגו'", וכתב הרמב"ן שם "ולפיכך אמר 'ומשה עלה אל האלקים', כי עלה אל קצה ההר להזדמן לפניו... ויקרא אליו השם מראש ההר". וכן נאמר [שמות כד, טו-טז] "ויעל משה אל ההר וגו' ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן". לכך מן הנמנע לומר שכאשר משה היה רועה את צאן יתרו במדבר, תבא השכינה ותקרא לו לסור אליו [כי "אין זה רק הכנה שעל ידו יבא לשם"], ובעל כרחך שזה נעשה על ידי מלאך. ובדרוש על התורה [לז:] כתב: "ועוד רמז לנו במה שכתוב 'ומשה עלה אל האלקים'... כי לקנין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם, כשהיא שכל אלקי שאינו מצוי ודבק עם האדם, ככל אשר הקנינים שהם עם האדם, אבל היא נבדלת... לכן צריך שיהא מוכן לה לגמרי כאשר הוא מן הצורך לקנות דבר שאינו עמו ומצוי לו. זהו שכתוב 'ומשה עלה וגו'' ואחר כך [שמות יט, כ] 'וירד ה' וגו'', לומר כי צריך האדם מצד עצמו תשוקה והכנה אליה קודם שמקבלה, ואין הקב"ה נותנה למי שאינו מוכן לה תחלה, וכדכתיב [דניאל ב, כא] 'יהב חכמתא לחכימין', כי הוא יתברך לא יתננה רק למי שמוכן אליה מצד עצמו בחשקו בה. לכן עלה משה מעצמו בלי ציווי השם, ואז 'ויקרא אליו ה' וגו''".

(64) לשון המתנו"כ שם "משני חלקיו כו' - משליש העליון ולמעלה היה בוער, וכן לבו של אדם גם הוא נתון בשליש העליון של גבהו".

(65) שהוא קדוש יותר משאר חלקי הגוף. ובתקוני זוהר קלז. איתא "לבא, דאיהו קדש הקדשים". ולמעלה פ"ח [תל:] השוה את לב האדם לבית המקדש בעולם "וכמו שהלב הוא באמצע האדם, וממנו מקבלים חיות ושפע כל האיברים, כך בית המקדש באמצע העולם, ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע". ובח"א לשבת לא: [א, יט:] כתב: "אם אינה שומרת מצות חלה, תלקה ברוח שמשכנה בלב, ששם רוח חיים, וזה הכח שהוא בלב הוא נבדל" [ראה להלן פל"ד הערה 178]. ובח"א לשבת קיח: [א, נה:] כתב: "השבת בימים נחשב כמו הלב באדם. וזה כי השבת היא קדושה לכל הימים, כמו הלב באדם". ובח"א להוריות יג: [ד, סא:] כתב: "כי הלב הוא נושא אל החכמה שבלב".

(66) מכילתא שמות טו, ח "'בלב ים' [שם], היאך לבו של אדם נתון, משני חלקים ולמעלה". ובדעת זקנים לבעלי התוספות [שמות טו, ח] איתא "בלב ים - כמו שהלב נתון בגוף האדם, יש שני שלישים למטה ממנו, ושליש למעלה ממנו". ושם במדבר טו, לח אמרו "הלב הוא תלוי בשליש גופו של אדם". ובתוספות שאנץ סוטה יז. כתבו "קיימא לן דלבו של אדם הוי בשליש גופו". אמנם למעלה פ"ח [תל:] כתב שהלב הוא באמצע האדם, ושם בהערה 308 מובאות מקבילות רבות שכתב כן. וכן הוא בזוה"ק [ח"ג קסא.] "באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא". ועיין בספר מגדים חדשים [ברכות יג:] שעמד על שאלה זו [והביא גם את הסתירה בדברי המהר"ל], וכתב: "ואפשר דמה שכתבו שהוא באמצע הגוף, היינו ברוחב הגוף". והביא את האבן עזרא [שמות טו, ח] שכתב "בלב ים - באמצע הגוף, כנגד רוחב הגוף". ושוב הביא שכך הקשה בספר תורת הקנאות [סוטה יז. (ד"ה מפני שהתכלת)], וכתב שפעמים לא חשיב הרגלים, דלמטה מהארכובה אין חיות האדם תלויה בהם [יבמות קכא.], והזוה"ק נתכוון בגופא דחיות תליא ביה.

(67) ורש"י שם למד כן מהפסוק [שמות כו, יח] "עשרים קרש לפאת נגבה תימנה".

(68) המגלה עמוקות [פרשת שלח ד"ה במדרש תנחומא דרש] ותורת העולה לרמ"א [ח"א פכ"ד] גם השוו בין מזוזה ללב האדם, ששניהם בשליש העליון.

(69) לשונו בדרוש על התורה [כה.]: "כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים, שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו הכל, דקיימא לן [פסחים עט.] מחצה על מחצה כרוב. ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו, המה השנים הנשארים. והוא שכתוב [תהלים קלה, ד] 'כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו'. שבמה שהיה יעקב השלישי לאבות, ומאתו נשרשה ונסתעפה האומה הישראלית היותה לעם, נקרא זה 'יעקב בחר לו' מבין שני האבות הראשונים. וכן עצם ישראל שהם חלק בחיריי, אחד מהשלש כתות חלוקות, שבכלל כל האומות, שהם ישראל, עשו, ושאר האומות" [הובא למעלה פ"ה הערה 131, פ"ו הערה 4, ופי"ג הערה 6]. וראה למעלה פט"ז הערה 63, ולהלן שתי הערות הבאות, ופל"ב הערה 85.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה