אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק כב

פרק כא

(1) לשון המדרש שלפנינו "'עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם' [תהלים יא, ד]. ולמי בוחן, לצדיק, שנאמר [שם פסוק ה] 'ה' צדיק יבחן'. ובמה הוא בוחנו, במרעה צאן. בדק לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה... ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות ["הוא מין ירק" (מהרז"ו שם)]. כיון שהגיע לחסות, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתיפו, והיה מהלך. אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי 'ומשה היה רועה'". ובכת"י [תד.] הביא את לשון המדרש המילואו. ומה שכתב כאן בתחילה "אין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה אלא אם כן בחנו תחלה", זה לקוח מהמשך דברי המדרש [שמו"ר ב, ג], שאמרו שם "דבר אחר, 'ומשה היה רועה', הדא הוא דכתיב [משלי ל, ה] 'כל אמרת אלוק צרופה'. אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, ואחר כך מעלהו לגדולה" [המשך דברי המדרש יובא בהערה 3].

(2) לשון רבינו בחיי [שמות ג, א] "'ומשה היה רועה', כבר היה. כי לא אמר 'ויהי משה רועה', כמו שאמר [בראשית ד, ב] 'ויהי הבל רועה צאן'". ואם תאמר, מאי נפקא מינה בין "היה" ל"ויהי", הרי גם "ויהי" הוא לשון עבר על ידי וי"ו ההיפוך. דע, שבפתיחה לאור חדש [קמז:] ביאר נקודה זו, וז"ל: "דע, כי 'ויהי' לפי הדקדוק הוא מורה על הויה נמשכת בלתי נשלמה, וזהו המשך הזמן. ואם היה זהו הויה שכבר עברה ונשלמה, אין כאן זמן, כי הזמן הוא הויה נמשכת, ולא עבר הזמן. ולא שיהיה פירושו לעתיד, רק הוא זמן נמשך. ואילו כתיב 'יהי זה', הוא הויה שלא התחיל ההמשך, ואין בה זמן. אבל 'ויהי' יש בה עתיד ויש בה עבר; כי 'יהי' הוא לשון עתיד, והוי"ו הוא שהפך אותו לעבר, על כן יש בזה עבר ועתיד. ודבר זה מורה על המשך הזמן, כי הזמן הוא מחובר מן העבר ומן העתיד, וזהו המשך זמן". וכן הוא בדר"ח פ"ד מי"ח [שפה.]. וכן המלבי"ם תחילת פרשת תזריע [אות ו] ביאר שעבר פשוט הוא עבר שהיה נמצא פעם, וללא שום שייכות לעתיד. אך עתיד שהתהפך לעבר מציין את ההמשכיות מן העבר אל העתיד, לאמור שהוא דבר שהתחיל בעבר, ועדיין לא נגמר. וזה לשון המלבי"ם שם: "זה ההבדל בין 'ויתן' ובין 'ונתן'; 'ונתן' מורה על הגמר, אבל 'ויתן' מורה המשכת הפעולה". לכך אם היה נאמר "ויהי משה רועה" אזי הנקודה שבה עוסק הפסוק מתייחסת להיות משה רועה בעבר וממשיך להיות רועה. אך כשנאמר "משה היה רועה", אזי הנקודה שבה עוסק הפסוק מתייחסת לאירוע שהתרחש בעבר, כאשר משה היה רועה, ולא למה שהוא המשיך להיות רועה.

(3) כי אחד מהנסיונות עם הצאן היה לבחון נאמנותם, וכמו שאמרו במדרש [שמו"ר ב, ג]: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, ואחר כך מעלהו לגדולה. הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן, ונמצאו נאמנים, והעלן לגדולה. בדק לדוד בצאן, ולא נהגם אלא במדבר, להרחיקם מן הגזל... אמר ליה הקב"ה, נמצא אתה נאמן בצאן, בא ורעה צאני... וכן במשה הוא אומר 'וינהג את הצאן אחר המדבר', להוציאן מן הגזל, ולקחו הקב"ה לרעות ישראל, שנאמר [תהלים עז, כא] 'נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן'".

(4) בכת"י [תד:] כתב כאן: "ולפיכך כתיב 'ומשה היה רועה', כי הוא יתברך בחנו במה שהיה רועה כבר". ונמצא שמבאר שהפסוק [שמות ג, ב] "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו'" מורה על מסירת ישראל להנהגת משה כצאן ביד רועה. אמנם במדרש הנ"ל [שמו"ר ב, ב-ג] לא הזכירו את הפסוק הזה, אך כנראה שסמיכות הפסוקים מורה שכתוצאה מעמידתו של משה בנסיון של הרועה, שעל כך נאמר [שמות ג, א] "ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו'", נאמר מיד לאחריו "וירא מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה וגו'". והרמב"ן [שמות ג, ב] כתב ש"המלאך הזה הוא המלאך הגואל", הרי שכאן התחילה גאולת ישראל ביד משה.

(5) העיקר העשירי של אמונתנו "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם, שנאמר [תהלים לג, טו] 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'". והרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק כתב "היסוד העשירי, כי הוא השם יתברך יודע מעשיהם של בני אדם, ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר [יחזקאל ח, יב] 'עזב ה' את הארץ', אלא כמו שנאמר [ירמיה לב, יט] 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו''". ולמעלה בהקדמה שניה [סז.] כתב: "מפני כי הוא יתברך פשוט ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו. ואם כן, הוא יודע הכל, והוא יכול הכל, וכל זה מפני שאין לו גדר יוגדר בדבר מיוחד... ואם לא היה יודע הכל, או לא נמצא מאתו הכל, היה דבר זה בשביל שיוגדר בדבר מיוחד, וזה אינו, כי לא יוגדר, ודבר זה ברור".

(6) "מה נאמר לפניך יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע, אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. אתה חופש כל חדרי בטן, ובוחן כליות ולב, אין דבר נעלם ממך, ואין נסתר מנגד עיניך" [תפילת יום הכפורים]. ומקשה, מה היה הצורך בתחילה לנסות את משה רבינו בהיותו רועה צאן, הרי בלא"ה הקב"ה יודע את הכל, כי הכל גלוי לפניו. וכן הקשה בדר"ח פ"ה מ"ג [עט.], וז"ל: "קשה, מה ענין הנסיון, כי הוא יתברך יודע הכל, למה צריך לנסות את הצדיק".

(7) רומז בדבריו שהנראה והנגלה הוא בפועל [וממילא הנסתר הוא בכח]. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן ס"פ סז כתב: "הירך הוא הפך הפנים, כי הפנים הוא בגלוי, וזה מפני שהפנים יש בו הכרתו של אדם מה שהוא, וזהו ענין הצורה, שהצורה בה הכרתו של הנמצא מה שהוא, ולפיכך הפנים הוא בגלוי ביותר מכל, מפני כי הצורה משימה הנמצא נגלה בפועל מה שהוא לגמרי. והירך שהוא בסתר... הפך הפנים, שהפנים הוא בגלוי, לפי שהפנים עיקר הצורה שהיא משימה הנמצא בפועל מה שהוא, והירך הוא בסתר מקום חושך". ובדר"ח פ"ג מי"ג [רצג.] כתב: "התורה אין לה מציאות גמור אצל האדם, וצריך לעשות סייג אל התורה שלא תסור התורה מן האדם. וזהו על ידי מסורת וסימנים, כי הדבר שיש לו סימן נותן הכרה אל האדם, עד שנמצא אצלו בפועל, ונגלה לגמרי אליו. ולא שיהיה בכח אל החכמה, רק בפועל לגמרי. ואם צריך אל האדם התבוננות גדול עד שיזכור התורה, לא נמצא אצלו התורה בפועל. ולכך צריך שיהיה לו סימנים, שעל ידי זה גלוי לפניו התורה, והתורה אצלו בפועל". ושם פ"ג מי"ד [שנו.] כתב: "ועוד תדע ההפרש שיש בין החבה שהיא אהבה מוסתרת, שהיא אהבה שלא יצאה לפעל כלל, רק היא אהבה מוסתרת. אבל האהבה הנודעת הנגלית אל הנאהב, כבר יצאה לפעל עד שהיתה בגלוי". ובגו"א בראשית פ"ב אות יט [נט:] כתב: "כי הקבורה שהוא הטמנה, מורה שהוא בכח לדבר העתיד כשיחיו המתים, כי הדבר הנגלה הוא בפעל, והדבר הנטמן הוא בכח" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 40]. ובח"א לשבת יב: [א, ג.] כתב: "המלאכים נזקקין ללשון דוקא, שהוא נגלה והוא נמצא בפעל. לאפוקי המחשבה, לא נמצא בפעל כלל, ולדבר שאין נמצא בפעל, כמו שהוא הדבור שהוא נגלה בפעל, אין נזקקין. ולפיכך עיקר התפלה הוא בדבור שהוא בפעל". ובח"א לנדרים לב. [ב, ו:] כתב: "דבר שאינו בפעל הנגלה הוא בכח נחשב". ובח"א לסוטה יג. [ב, נה.] כתב: "נקרא משה בשם 'זה', 'כי זה משה האיש' [שמות לב, א], כי מלת 'זה' מורה על כי היה למשה מעלת הצורה. כי מלת 'זה' מורה על דבר הרמוז הנגלה שיש לו מציאות בפעל לגמרי. וזהו ענין הצורה, שיש לה מציאות בפעל לגמרי" [הובא למעלה פ"ג הערה 90. וראה למעלה פי"ב הערה 17].

(8) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [סנהדרין צד.] כי הואיל וחזקיה לא אמר שירה על מפלת סנחריב, לכך הוא לא נעשה משיח. ובביאור הדבר כתב בנצח ישראל פמ"ג [תשמב.], וז"ל: "חזקיה אף על גב שהיה צדיק, לא היה שלימותו בפעל, ולכך לא אמר שירה. כי השירה, שהוא מוציא אל הפעל השיר הזה, מצד כי האדם שנותן השירה הוא בפעל גם כן, ולכך מוציא השירה אל הפעל. ולכך אין ראוי שיהיה משיח, כי אין המשיח רק שהכל יהיה בפעל השלימות, ומפני שלא אמר יחזקיה שירה, מורה שאינו בפעל השלימות... חזקיה לא היה לו המעלה זאת שיהיה בפעל, ולכך לא אמר שירה... ומפני כך אינו גם כן מוכן להיות משיח, שעל ידו הכל בשלימות בפעל". הרי מחמת שחזקיה לא היה בפועל, לכך לא עלה לגדולה להיות משיח, וכדבריו כאן.

(9) לשונו בדר"ח פ"ה מ"ג [פ.]: "יש לך לדעת כי הנסיון שהקב"ה מנסה את הצדיק, כדי שיהיה נמצא צדקתו בפעל נגלה, ולא שיהיה צדיק נסתר. ולא היה ראוי אברהם לכל המעלות אשר נתן השם יתברך אליו רק כאשר היה נמצא צדקתו בפעל. ולפיכך נאמר אצל הנסיון [בראשית כב, א] 'והאלקים נסה את אברהם', ולא כתיב 'וה' נסה את אברהם'. כי הנסיון הוא שרצה השם יתברך שתהיה הידיעה בצדקתו של אברהם במדת הדין, לא במדת הרחמים. ואין הידיעה במדת הדין רק כאשר נמצא נגלה בפעל לגמרי, ואז הידיעה בצדקתו הוא במדת הדין. וכאשר הידיעה בצדקתו במדת הדין, דבר זה הוא טוב לו בודאי". וראה להלן הערה 97.

(10) כן ביאר הרמב"ן [בראשית כב, א], וז"ל: "והאלקים נסה את אברהם - ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא 'נסיון' מצד המנוסה. אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד". ובדר"ח פ"ב מי"ג [תשסו.] כתב: "אינו דומה מי שמשפיל עצמו במחשבה, או משפיל עצמו במעשה".

(11) מה שכתב כאן "והיה נמצא צדיק בפעל" [ואילו עד כה כתב ארבע פעמים "צדקתו", ולא "צדיק"], יוסבר על פי דברי הרמב"ן [בראשית כב, א], שכתב: "ודע כי 'ה' צדיק יבחן' [תהלים יא, ה], כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצוה אותו בנסיון. ולא יבחן את הרשעים, אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה"

(12) כמו נסיון העקידה [בראשית כב, א], שנאמר "והאלקים נסה את אברהם". וכן נאמר בנביא שקר [דברים יג, ד] "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". ונאמר [שמות כ, יז] "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים", וכתב על כך הרמב"ן [שם]: "ועל דעתי הוא נסיון ממש, יאמר, הנה רצה האלקים לנסותכם התשמרו מצותיו, כי [על ידי מעמד הר סיני] הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו, ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון נסיון בחינה... ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלקים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה... כי העמים אינם חייבים לי ככם, אשר ידעתי אתכם פנים בפנים".

(13) לשון הרד"ק [בראשית כב, א]: "וענין הנסיון קשה מאד לספרו על האל, כי הוא חוקר לב ומבין כליות, וידע כי אברהם יעשה מצותו". והרמב"ם במו"נ ח"ג פכ"ד כתב: "אמנם הנראה מהנסיונות הנזכרות בתורה... באו בענין הנסיון והבחינה, עד שיודע שיעור אמונת האיש ההוא, או יכולת עבודתו. וזה הענין הוא המסופק הגדול, וכל שכן ענין העקדה... ונאמר לו [בראשית כב, יב] 'כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'".

(14) סנהדרין צ: "מנין שהקב"ה מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות. אמר להו, תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר [דברים לא, טז] 'ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה'". ורש"י [בראשית ו, ו] כתב: "אפיקורוס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו, אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד. אמר לו, הן".

(15) פירוש - לא רק בקבלת שכר מצוה בעי שהסבה תהיה בפועל, אלא בקבלת שאר מילי דמיטב בעינן כן, וכמו הגדולה שניתנה למשה ודוד. וראה הערה הבאה.

(16) ענין זה מבואר היטב בפחד יצחק יוה"כ, מאמר כד, אותיות ב-ג, וז"ל: "בכל התורה אמרינן [קידושין לט:] דישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. ומוקי לה בגמרא [שם] דוקא כשבא דבר עבירה לידו ופירש ממנה. וביאר לנו רבינו יונה [שערי תשובה השער השלישי אות ט] דהשכר שהוא מקבל עבור פרישה זו מן העבירה הוא השכר בעד קיום מצות עשה של יראת שמים, שהלא זה שפירש מן העבירה הוא מצד יראת שמים אשר בנפשו. ורואים אנו מזה, דאע"פ דמצות יראת שמים [דברים ו, יג] נמנית היא בין המצות של חובת הלבבות, ועיקר קיומה של מצוה זו הלא הוא בלב, אעפ"כ יש תנאי בשכרה של מצוה זו, שתבוא התחושה שבלב לידי קיום של בפועל ממש. והלא ברור הוא דגם אפילו לא בא מעשה לידו, היה יודע התעלומות מעיד עליו שגם אלמלי היה בא מעשה לידו בשעה זו, היה עומד בנסיון וניצל מן העבירה. ובכל זאת אנו אומרים שאותה עדות של היודע תעלומות אינה יוצרת עדיין את שלמות קיומה של המצוה. הרי דלענין מצות יראת שמים, לא סגי בעדותו של יודע תעלומות, ובענין דוקא גילוי במעשה... והנה במהלך קטרוגו של השטן יש לנו פרק שלם באיוב [בפרק א] שהקטרוג הזה בא הוא דוקא לאחר עדותו של יודע תעלומות. הלא כן נאמר שם באיוב [א, ח]; 'ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע'. הנה היא לפנינו עדותו של יודע התעלומות על כל המעלות הרוממות של 'עבדי איוב'. ומכל מקום, לאחר הגדת עדות זו... רועם הוא קטרוגו של השטן [שם פסוק יא] 'ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך'. פירושו של הקטרוג לאחר עדותו של יודע התעלומות כך הוא; בין כל המדות שהקב"ה מנהיג בהן את עולמו, עומדת היא מדת המשפט במרכז. כך עלה ברצונו של יוצר בראשית, שסדר כל ההנהגה יתקיים במשפט. ומהלך המשפט תובע בירורים, וענינו של בירור הוא לגלות את האמת הנעלמת והמסתתרת. מציאותו של השטן היא חלק מהנהגת המשפט. ואשר על כן, כחו של השטן הוא לתבוע בירורים. וממילא יש בידו של השטן ללחוץ ולתבוע גילוי התעלומות, דהיינו בירורים של נסיונות. הנסיון הוא הגילוי והבירור בבת אחת. והם הם דברי הגמרא שאפילו במצוות של חובות הלבבות, שפיר יש בקיומן מקום להבפועל ממש של העובדא המוחשית. ודוקא בבא דבר עבירה לידו ופירש, הוא מקבל שכר כעושה מצוה, למרות שהשכר הוא שכרה של יראת שמים, שהיא מצות הלבבות. מפני שהשכר הוא ענין הבא במשפט, והמשפט דורש בירור וגילוי. וכאשר הוא פורש מן העבירה הבאה לידו בכחה של יראת שמים אשר בלבו, הרי הוא מברר ומגלה את היראת שמים המקננת בלבו ובנפשו פנימה. והבירור הזה והגילוי הזה הוא הוא מילוי מדת המשפט, ומתקיים בזה רצונו יתברך בהנהגת משפט".

(17) למעלה [הערה 1] הובאו שתי הדעות במדרש [שמו"ר ב, ב-ג] במה היה הקב"ה מנסה את משה בתור רועה; הדעה הראשונה היא שה' ראה את משה מרחם על הגדי ומרכיבו על כתפיו. והדעה השניה היא שה' ראה את משה נמנע מלרעות צאנו בגזל. ובכת"י [תה.] ביאר את שתי הדעות האלו, וז"ל: "הבחינה [לדעה הראשונה] היה אצל משה רבינו ע"ה שהיה מרחם על הצאן, וכך יהיה מרחם על ישראל, ומוסר נפשו עליהם, כמו שעשה כל פעם בעגל ובמרגלים וקורח, ותמיד היה מוסר נפשו עליהם... וקאמר 'דבר אחר', פירוש כי הבחינה הזאת לא היה שהיה בוחן אותו אם ראוי הוא להנהגת הצאן, אלא הבחינה היתה אם כרועה נאמן לא יבא לידי חטא בגדולתו. כי כמה פעמים הגדולה מביאה לידי חטא, בענין ההנהגה שהוא מזיק את אחרים. כי המלך תמיד צריך לפרוץ גדר לצרכו ולצורך עמו מה שירצה לעשות [ב"ב ק:], והוא מזיק אחר. ולכך כאשר בחן את משה רבינו ע"ה ואת דוד שהיו שומרים עצמם מן הגזל בהנהגתם, אז העלה אותם לגדולה. כלל הדבר, בחן הקב"ה בני אדם בהנהגת הצאן, ואחר כך מעלהו לגדולה". נמצא שלפי הדעה הראשונה משה נבחן בהנהגת הצאן האם תהיה לו מסירות הנפש הנצרכת להנהיג את ישראל. ולפי הדעה השניה משה נבחן בהנהגת הצאן האם השררה והיכולות שיהיו בידו לא יביאוהו לחטא.

(18) מביא את דברי המדרש [שמו"ר ב, ד] בביאור תיבת "היה" ["ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו'"].

(19) לפנינו במדרש איתא "'הן האדם היה', מתוקנת היתה המיתה לבא לעולם וכו'". ואודות שהחושך מורה על מיתה, ראה להלן פל"ג הערה 78.

(20) לפנינו במדרש איתא "'תמים היה', מתוקן לגאולה"

(21) לפנינו במדרש איתא "ביוסף כתיב 'ויוסף היה', מתוקן לפרנסה". ובציוני המדרש סימנו שהכוונה לנאמר בתחילת ספר שמות [א, ה] "ויוסף היה במצרים". והמהרז"ו [שם] עמד על כך מדוע לא הובא הפסוק הקודם [שהובא כאן] "ויוסף בן שבע עשרה שנה היה". וכן בתנחומא שמות אות יז הובא הפסוק "ויוסף היה במצרים". וראה להלן הערה 40.

(22) בכת"י [תה:] הוסיף כאן: "כי מלת 'היה' מלמד לך על שהיה מוכן לדבר מתחלת בריאתו. וזהו כי כמו שתמצא דברים בבריאה וכו'".

(23) כי האדם נברא בכדי לעבוד את ה', וכמו שאמרו [קידושין פב.] "ואני נבראתי לשמש את קוני". ובדר"ח פ"ב מי"ג [תשסא:] כתב: "האדם נברא לתכלית זה שיהיה האדם עובד בוראו. ולפיכך האדם מצד שהוא אדם צריך שיהיה נזהר בקריאת שמע ובתפלה, שעל ידי זה יקבל עליו מלכות שמים ועבודתו, כפי מה שנברא האדם עליו". ושם בהמשך [תתב.] כתב: "מצד האדם עצמו במה שהוא אדם, הוא ראוי לקבל עליו מלכות שמים, ולעבוד השם יתברך, כי בשביל זה נברא האדם. שהרי לא נברא האדם רק לעבוד את השם יתברך, כדכתיב [קהלת יב, יג] 'את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', ואמרו ז"ל [ברכות ו:] כל האדם נברא בשביל זה". ובח"א לסנהדרין לח. [ג, קמט:] כתב: "ומי שאמר [שהטעם שאדה"ר נברא לאחרונה הוא כדי] שיכנס למצוה [של שבת] מיד, אמר כי מה שנברא האדם באחרונה בשביל שיהיה עובד השם יתברך, אל תכלית זה נברא, כדכתיב 'את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', ואמרו כי כל האדם לא נברא רק בשביל זה. ולפיכך נברא האדם באחרונה, שלא יהיה אף רגע אחד בלא מצוה, ויכנס לשבת מיד". ובתחילת דרשת שבת הגדול [קצג:] כתב "האדם תחילת בריאתו וחיותו הוא לעבוד בוראו, אף אם אוכל ושותה להחיות נפשו, מאחר שתחילת בריאתו לכבודו, אף כאשר אוכל ושותה לקיים נפשו, הרי הוא עצמו נברא לכבוד השם יתברך, והכל הוא אל השם יתברך". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה.] כתב: "בשביל שהאדם נברא לעבוד השם יתברך, ראוי שתהיה התפלה תכף ומיד כשעומד ממטתו, ולא יפנה אל דברים אחרים בינתים. כי האדם כשעומד ממטתו כאילו החזיר השם יתברך רוחו בקרבו, כמו שתקנו בברכת 'המחזיר נשמות לפגרים מתים', ולפיכך התפלה יותר ראוי שתהיה מיד... שיהיה הבריאה שלו כאשר האדם נברא עליו, ותכף בבוקר כשעומד ממטתו יתפלל ויעבוד את בוראו, כמו שנברא אדם לעבוד בוראו... כי האדם לא נברא רק על עבודת השם יתברך, ולכך היה מצטער על עבודת השם יתברך שתהיה מיד בקומו ממטתו". ובנתיב אהבת השם פ"ב [ב, מח:] כתב "ובגמרא בפרק קמא דע"ז [יט.] 'במצותיו חפץ מאוד' [תהלים קיב, א], אמר רבי אליעזר, 'במצותיו', ולא בשכר מצותיו. כדתנן, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. כי אם הוא עובד על מנת לקבל פרס, אין זה עבודה בעצם אל האדון, רק לתכלית עצמו הוא עובד, לקבל שכר. ועבודה כזאת ראויה לעבד, שהוא עובד את רבו בשר ודם, מפני שלא נברא לאדון, ולפיכך העבד עובד את הרב לקבל פרס, ואין צריך שתהיה עבודה בעצם אליו, רק שעובד לתכלית עצמו. אבל האדם שנברא לעבוד ולשמש ליוצרו, ועל זה נברא, ראוי שתהיה אליו עבודה שהיא עבודה בעצם, לא שתהיה אליו עבודה לתכלית עצמו. והיינו שהוא עובד לו שלא לקבל פרס, שזה נקרא עבודה בעצם". ובתפארת ישראל פכ"ט [תמ.] כתב כן במיוחד ובמסוים על ישראל, וכלשונו: "עוררתי אותך עליו, כי תראה כי כל דברי חכמים מעידים זה על זה כי ישראל נבראים לעבוד את בוראם, ולכך הם מקדימים 'נעשה' ל'נשמע' [שמות כד, ז], שדבר שהוא עיקר אשר הם נבראים עליו, הוא קודם לדבר שאינו עיקר, הוא ההשכלה. שהעיקר הוא המעשה, שחפץ השם יתברך במעשה, ועל זה נבראו". וראה להלן פל"ו הערה 92.

(24) קידושין פב. "רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני". ועוד אמרו [ב"מ פה.] "ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה, זיל, לכך נוצרת". ובתנחומא שמיני אות ב אמרו "אמר [הקב"ה], לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת מה הנאה יש לי". ורש"י [בראשית ו, ז] כתב "מאדם עד בהמה - הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו". ובדר"ח פ"א מ"ב [קסז:] כתב: "וכאשר אין ראוי לאדם הבריאה, הכל בטל, ואין ראוי הקיום לעולם. ודבר זה אמרו ז"ל בכל מקום, כי הכל נברא בשביל האדם". ושם פ"ג מ"ב [נג:] כתב: "בשביל האדם נבראו כל התחתונים". ובספרי המהר"ל יסוד זה הוזכר במקומות רבים, וכגון; גו"א בראשית פ"א אות ס [מב.], נתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:], תפארת ישראל פ"ד [עג.], שם פי"ז [רנט.], באר הגולה באר השני [ריד:], שם באר הרביעי [שעג.], שם באר החמישי [קלא.], שם באר השביעי [שסז:], דרוש לשבת תשובה [עז.], ח"א לשבת עז: [א, מא:], ח"א לנדרים לא: [ב, ו.], ועוד. וראה להלן פל"ד הערה 134, פל"ה הערה 14, פל"ט הערות 65, 140.

(25) כמו שנאמר [בראשית א, ל] "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן". וכן נאמר [תהלים קד, יד] "מצמיח חציר לבהמה". ובגמרא אמרו ששעורים הם מאכל בהמה [סוטה ט.]. ובסידור השל"ה [שער השמים] כתב על ברכת "שעשה לי כל צרכי" בזה"ל: "ברכה זו היא כד סיים מסאניה [ברכות ס:]. וצריך לתת טוב טעם ודעת השייכות לנעילת מנעלים ברכה זו. קבלתי ממורי הגאון החסיד מהרש"ל, שהענין הוא כפי מה שאמר דוד המלך ע"ה במעלת האדם [תהלים ח, ו-ח] 'ותחסרהו מעט מאלקים וגו' תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים וגו''. הכוונה כי הקב"ה ברא ד' מדרגות בעולם הזה, זו למעלה מזו; א, הדומם. ב, הצומח, עולה עליו ויונק ממנו. ג, בעלי חיים, עולים על הצומח, ואוכלים אותו. ד, חי מדבר, הוא האדם המושל בבעלי חיים ואוכלם, ומשתמש בהם, ועולה. וזהו שאמר 'כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים', רצה לומר מאחר שמושל בבעלי חיים צונה ואלפים, מכל שכן שמושל בצומח ודומם שתחתיהם. נמצא שהכל תחת רגלי האדם. וכשלוקח האדם העור מהבהמה לעשות מנעלים למדרך כף רגליו, מראה ביותר מבואר שהוא המושל, והכל תחת רגליו ממש. ומצד הממשלה הזאת נמצא מבואר שנעשה לו כל הצרכים, שהרי מושל הוא בכל מה שיש בעולם. על כן כשנועל מנעליו מברך 'שעשה לי כל צרכי'". ועל כל פנים מבואר שעליונות הבעלי חיים על הצומח היא שבעלי החיים אוכלים את הצומח.

(26) שהוזכרו במדרש שעליהם נאמר "היה" [משה, אדה"ר, נחש, יוסף, נח, ומרדכי].

(27) לשונו בכת"י [תה:]: "שאל תחשוב כי המיתה לאדם הוא במקרה, אבל המיתה לאדם במה שהוא אדם". ובדר"ח פ"ד מ"ד [סה.] כתב: "כי סוף האדם הוא למיתה, כי המיתה ראויה לאדם, וכמו שאמרו במדרש כל מי שנאמר בו 'היה' מתוקן הוא לדבר; 'הן האדם היה', מתוקן הוא למיתה... שתראה מזה כי עצם האדם ראוי לו המיתה". ושם פ"ה מכ"ב [תקסז:] כתב: "מצד האדם עצמו מתחייב לאדם המיתה". ובהספד [קעח] כתב חמשה הסברים לבאר הכרח המיתה, ודבריו כאן נוטים להסברו השלישי, וז"ל: "כי המיתה היא מצד אלו דברים; האחד, כי האדם מת בטבע, ואין כח הטבע שיהיה האדם חי עוד. השני, כי כך ראוי לאדם המיתה, כי השם יתברך הוא חי וקיים לעולם, ואין ראוי שיהיה לאדם דבר זה, שאם כן יחזיק עצמו אלהות. וכאשר יראה האדם מיתתו, אז ידע שהוא בעל רימה ותולעה, ובזה מקבל היראה מן השם יתברך [הובא למעלה פ"ה הערה 124]. השלישי, כי מתחילת הבריאה מוכן המיתה לאדם, כי ברא השם יתברך המלאך המות שממונה על המיתה, ואם לא היה המיתה בעולם, היה בריאתו של המלאך המות לבטלה. הרביעי, כי המיתה הוא בשביל זה כי קודם זה הוא בשר ודם, ובמיתתו מסתלק מן הגוף, ונעשה רוחני". ושם ביאר שלגבי מיתת צדיק אין הסברים אלו מספיקים [עיין שם], אלא מיתת הצדיק היא משום טעם חמישי, וכלשונו: "כי לא נחשב המיתה פחיתות לצדיק, אבל נחשב לצדיק עליה כאשר הצדיק נלקח למעלה, כי לפני זה היה למטה בארץ, במקום שהוא פחות ושפל מאוד, ועתה נלקח למעלה... וראוי לצדיק שיקנה מעלה זאת, ואין מגיע האדם לדבר זה רק כאשר נלקח מן העולם הזה... כי הצדיק מתבקש להיות בישיבה של מעלה, ואין דבר יותר עלוי אל הצדיק מדבר זה". וטעם ששי להכרח המיתה כתב בדר"ח פ"ד מכ"ג [תע:] ביאור דברי המשנה [שם] "הילודים למות", וז"ל: "כי מצד שהוא נולד ראויה לו המיתה, וזה כי הנולד הוא שנולד אחר שלא היה בעולם. וכמו שנולד אחר שלא היה, כך יפסד מן העולם הזה... הילודים מאב ואם... אי אפשר לומר שיהיה קיים לעולם, אחר שנולד מאב ואם". וכאמור דבריו כאן נוטים להסברו השלישי בהספד, ש"מתחילת הבריאה מוכן המיתה לאדם" [לשונו בהספד]. ונראה לבאר דבריו כאן על פי מה שכתב בתפארת ישראל פכ"ה [שעב:], שהביא את דברי המדרש [קה"ר ג, א] שאמרו "זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן... וזמן היה לו שיצא משם", וכתב על כך בזה"ל: "כאשר נכנס האדם לגן עדן, שזהו תכלית שלמות האדם, אל תאמר כי היה הענין הזה במקרה, דבר שהוא עיקר העולם. שדבר זה לא יתכן, שאילו היה במקרה אין זמן מיוחד לו. אבל לא היה הדבר כך, רק היה בזמן מיוחד, שלא היה הדבר במקרה. ולא בלבד כניסתו לגן עדן שלא היה במקרה... רק אף יציאתו משם לא היה במקרה. שלא תאמר כי בשביל שחטא האדם במקרה, גורש מגן עדן, שדבר זה אינו גם כן, שמאחר שעל ידי שחטא האדם היה בעולם דבר חדש, שהגיע המיתה לבני אדם, ודבר זה לא יתכן שיהיה במקרה... ולכך אף היציאה מגן עדן לא היה במקרה, רק מוכן היה האדם לחטוא". נמצא מה שכתב כאן "ואין הדבר הזה במקרה קרה, כי המיתה לאדם במה שהוא אדם" פירושו שהמיתה אינה מקרית מחמת שהאדם מוכן לחטא במה שהוא אדם. וכן נאמר [קהלת ז, כ] "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ובתפארת ישראל פט"ז [רנג:] כתב: "החטא של אדם גם כן נכנס בגדר האדם, שדבק ההעדר בעצם האדם. וכן הדין, שודאי כיון ש'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', א"כ אי אפשר שיהיה בלא זה". ובאבות פ"ג מ"ט אמרו "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", ובדר"ח שם [רז.] כתב: "מה שאמר 'יראת חטאו', והלא אינו חוטא, ולמה אמר 'חטאו'. והוי ליה לומר 'כל שיראתו מן החטא קודמת למעשיו'. ואין זה קשיא, כי כל אדם מוכן לחטא, כדכתיב 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ואמר כל שיראת 'חטאו' שהוא מוכן לו, היראה מן החטא שהוא מוכן אליו... ובא לומר כי מפני שידע האדם כי אינו בלא חטא, ולכך הוא ירא שלא יחטא". ובגו"א בראשית פ"ו אות יא [קכב:] כתב: "'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', וחטא נמשך לאדם מצד עצם האדם". אמנם אם האדם לא היה חוטא, אזי היה חי לעולם, וכמו שביאר הרמב"ן בראשית ב, יז, ובנתיב התמימות פ"א [ב, רו.].

(28) לשונו בנר מצוה [קכח.]: "כי הנחש הביא מיתה לעולם, והנחש מוכן אל זה ביותר, כמו שהביא מיתה אל העולם" [ראה להלן פל"ב הערה 28]. וכן כתב להלן ס"פ סו, ובבאר הגולה באר הראשון [סו.]. ובהקדמה לאור חדש [סד:] כתב: "והמן [הרשע] הפך זה, שנרמז במה שכתוב [בראשית ג, יא] 'המן העץ וגו'' [חולין קלט:]. כי אכילה הזאת הביא המיתה לעולם, ועץ הדעת מוכן למיתה מיום שנברא. וכך המן היה מוכן לאבד ולהרוג מיום שנברא, והאכילה הזאת שהביא המיתה היה על ידי נחש הקדמוני, וכן המן שהוא מזרע עמלק המעוקל, והוא נחש עקלתון, וממנו המיתה בא לעולם". ובח"א לחולין קלט: [ד, קטז.] כתב: "כי המן הוא מזרע עמלק שכחו סמאל הרשע, שהיה רוכב על הנחש ומסית את האשה לאכול מן עץ הדעת, והביא המיתה לעולם. וכך היה המן רוצה להביא העדר ומיתה לישראל, שהם בפרט נקראו אדם" [הובא למעלה פ"ח הערה 246]. ולמעלה בכת"י [שכו:] כתב: "המן זרע עשו, שהוא מענין הנחש הקדמוני, כח סמאל מסיתו". וראה להלן פכ"ג הערה 178. ויש בזה הטעמה מיוחדת; אמרו חכמים [מגילה יב:] "'ויאמר ממוכן' [אסתר א, טז], תנא 'ממוכן' זה המן, ולמה נקרא שמו 'ממוכן', שמוכן לפורענות". והרי נתבאר כאן שכח המן בא מהנחש הקדמוני. וכשם שעל המן אמרו חכמים שהוא "מוכן לפורענות", כך אמרו במדרש על הנחש הקדמוני שהוא "מתוקן היה לפורענות", כי זה אותה פורענות של המן.

(29) בהקדמה לאור חדש [עג.] ביאר קמעא את היות מרדכי מתוקן להצלה, וכלשונו: "ומזה תבין כמה גדול הנס שהיה להם, כי המן שהיה מזרע עמלק, כחו היה להביא המיתה. והשם יתברך הציל אותנו על ידי מרדכי מהמן הרע. ולכך אמרו במדרש כל מי שנאמר בו 'היה' מתוקן היה לגאולה; 'ומשה היה רועה צאן יתרו', מתוקן היה לגאולה. 'איש יהודי היה ושמו מרדכי', מתוקן היה לגאולה". ושם פ"ב [תקט:] כתב: "מה שהוצרך לומר שהיה 'בשושן הבירה' [אסתר ב, ה], רצה לומר שהיה מרדכי איש מסויים וניכר בכל הכרך. אף שהיה בין האומות, ושושן כרך גדול היה, ושם היו חשובים וגדולי המלכות מאוד, מכל מקום היה ניכר ונודע מרדכי. וכל זה מפני כי היה מוכן מרדכי לגאולה, כמו שרמז במלת 'היה', כמו שאמרנו למעלה, לכך היה מצליח אף קודם לכן. וכמו שתמצא במשה, שגם הוא היה מוכן לגאולה, ונראה בו סימן זה שהיה מוכן לגאולה".

(30) אמנם למעלה פט"ז [לאחר ציון 57] כתב: "משה רבינו עליו השלום היה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית". וכן כתב בגו"א שמות פ"א אות יט [יז:], והובא למעלה [פט"ז הערה 61]. ומדוע כאן המדרש מאחר ומגביל הכנה זו רק מעת בריאתו של משה. ויל"ע בזה.

(31) כן כתב כמה פעמים בספר זה. וכגון, למעלה ר"פ יא כתב: "אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם, ראינו ההשגחה הגדולה להוריד את זרעו של אברהם למצרים. שלא תאמר כי היה הגלות של ישראל במצרים במקרה, רק הכל בהשגחה נפלאה". וכן נתבאר למעלה בכת"י [שנח:], והובא למעלה פט"ו הערה 45. ולמעלה פי"ט [לאחר ציון 7] כתב: "איך תהיה הגאולה במקרה, שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל, ואיך תהיה על ידי דבר במקרה, זה לא יתכן". ושם [לאחר ציון 62] כתב: "אל תאמר שהיו דברים אלו במקרה, שלא יתכן שיהיה ענין הגאולה במקרה". ולמעלה פ"כ [לאחר ציון 15] כתב: "כבר אמרנו לך, שכל ענין שהיה למשה אין ראוי שיהיה דבר מקרה, ואם היה דבר מקרה, אם כן היתה הגאולה במקרה". ולהלן פל"א כתב [לאחר ציון 20]: "ואין דבר במקרה, כמו שאמרנו בכמה מקומות, שאין לומר כי היה דבר אחד במקרה מן הגאולה... רק הכל על פי ה'". ולהלן פנ"ב כתב: "אילו היה מספר הטובה לישראל מבלי הגנות, היה אפשר לחשוב כי במקרה בא הגאולה. לפיכך יתחיל קודם הגנות, ויאמר בשביל הגנות שהיה לישראל הקב"ה עשה עמהם מה שעשה". ולהלן פנ"ד כתב: "'וירד מצרימה' [דברים כו, ה], אנוס על פי הדבור [הגדה של פסח]. דע כי ענין יעקב היה כל דבריו שלא במקרה, שאילו היו דבריו של יעקב במקרה, דהיינו הירידה למצרים, היה אם כן הגאולה במקרה, והיה עיקר סדר העולם במקרה. שהרי ידוע ומפורסם בודאי כי הגלות והגאולה הוא עיקר מענין העולם וסדר שלו. וכבר אמרנו זה שכל דבר מענין זה היה בעצם, לא במקרה, עיין אצל 'והנה שני עברים נצים'. ולפיכך אלו היה יורד יעקב מעצמו, ואם לא רצה לא היה יורד, היה בא הגלות במקרה, שקרה שירד, ואם לא רצה, לא היה יורד. ואין לומר כך כלל, אלא היה אנוס על פי הדבור, עד שהיה בא הגלות בהכרח. ולפיכך לא היה בא במקרה, אלא בעצם. לכך דרשו 'וירד מצרימה' אנוס על פי הדבור". ובנצח ישראל ר"פ נג [תתלו.] כתב: "כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה. ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה". וראה למעלה פי"ד הערה 112, פי"ט הערות 9, 100, פ"כ הערה 16, להלן פל"א הערה 21, ופל"ד הערה 43.

(32) כמו שנאמר על נח, יוסף, מרדכי, ומשה.

(33) מבאר כאן ש"מוכן לו מתחלה" עומד כנגד "מקרה קרה", שכאשר הדבר נמצא בתחלה, זה מורה שהוא דבר בעצם, ואינו מקרה. דוגמה לדבר; בדר"ח פ"א מי"ב [שלא.] כתב לגבי מחלוקת בזה"ל: "כי העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין העולם הזה שהוא עולם הפירוד והחלוק, לכך המחלוקת רגיל בעולם. ודבר זה תוכל להבין כי באותו יום שנברא העולם בא המחלוקת לעולם מן קין והבל, שמזה תראה כי המחלוקת מסוגל לעולם הזה, בעבור כי העולם הזה הוא עולם החלוק והפירוד". הרי מחמת שבתחילת העולם היתה מחלוקת בעולם, לכך יש בזה להורות שהמחלוקת שייכת לעיקר ועצם העולם. והביאור הוא, כי כל דבר המתגלה בהתחלה הוא חלק מעיקר ועצם הדבר, "כי התחלת הדבר הוא עיקר ועצם הדבר" [לשונו בבאר הגולה באר השלישי (רע.)]. ודייק לה שבארמית התחלה נקראת "מעיקרא", והוא מלשון "עיקר" [ראה למעלה פ"ג הערה 83, פ"ח הערה 215, פ"ט הערה 264, פ"כ הערה 28, להלן הערה 64, פכ"ט הערה 26, ופל"ז הערה 45].

(34) כמו שנאמר על המיתה של אדם הראשון, והנחש.

(35) בכת"י [תו.] הוסיף כאן: "לכך נאמר שהיה מוכן לו מעת הולדו, מתחלה שנולד".

(36) פירוש - במדרש [ב"ר ל, ח], והוא נמצא בפרשת נח, הובא גם כן המאמר שתיבת "היה" מורה שהיה מתוקן לדבר, שאמרו שם "'הן האדם היה' מתוקן למיתה. 'נחש היה' מתוקן לפורענות... 'נח היה' מתוקן לנס. 'משה היה' מתוקן לגואל", ומיד לאחר מכן הובאו דברי המדרש שמביא כאן. לכך כתב כאן "ועוד בפרשת נח", שבב"ר הובאו עוד דברים, לעומת השמו"ר שהביא עד כה, שלא הובאו שם דברים אלו.

(37) שנאמר בו [בראשית ו, ט] "איש צדיק היה". והמדרש הולך להורות שנח ראה חורבן גמור של העולם בימי המבול, ולאחר המבול ראה עולם חדש.

(38) "איצטרובלין - רייחים התחתונה, שהוא קשה מן העליון" [רש"י במדרש שם].

(39) "כלומר, כיצד נמלטו, מאחר שזאת האבן נמחת" [רש"י במדרש שם].

(40) במדרש שלפנינו הביאו כאן את יוסף, [ורק לאחריו הביאו את משה], ונשמט מדבריו כאן. וכך אמרו שם "יוסף, [תהלים קה, יח] 'ענו בכבל רגלו'. ועכשיו [בראשית מב, ו] 'ויוסף הוא השליט', אלא שראה עולם חדש". ונאמר על יוסף תיבת "היה", וכמבואר למעלה הערה 21.

(41) שנאמר בו [איוב א, א] "איש היה בארץ עוץ איוב שמו וגו'".

(42) שנאמר בו [אסתר ב, ה] "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וגו'", וכמובא למעלה לאחר ציון 21.

(43) "כך היה המבול על הארץ" [מתנו"כ שם]. ושנינו במשנה [עדיות פ"ב מ"י] "משפט דור המבול שנים עשר חודש".

(44) לשון מהרז"ו שם: "מרדכי זן ופרנס - כמו שנאמר [אסתר ב, ז] 'ויהי אומן את הדסה', שזן ומפרנס אותה. ואחר כך כשהיה משנה למלך [שם י, ג] 'ודורש טוב לעמו', זן ופרנס כל ישראל, כי אז היו ישראל בעוני ולחץ גלות מדי, ובלתי ספק פרנס אותם בכלל שאר טובתיו".

(45) מלשון קודֵם, ולפני הדבר שבא אחריו, כי העבר הוא קודֵם למה שבא לאחריו, וא"כ תיבת "היה" מורה על הויה וסבה ראשונה, שממנה משתלשלים הדברים המאוחרים יותר [ראה להלן הערה 58]. ובגבורות ה' הוצאת מכון מהר"ל [הערה 9] הביאו את לשון הגמרא [פסחים ז:] "כל המצות מברך עליהן עובר ["קודם" (רש"י שם)] לעשייתן. מאי משמע דהאי 'עובר' לישנא דאקדומי הוא".

(46) "כי הסבה קודמת למה שהוא סבה לו" [לשונו בסמוך], ולהלן הערה 50.

(47) לשונו בגו"א דברים פ"ו אות ג [קכ:]: "מי שהוא אוהב את ממונו יותר מגופו, משום שהממון מחיה את האדם, שהוא סבה לחיותו, ודבר שהוא סבה לחיות שלו, הוא קודם לו במעלה בדבר מה, ולפיכך הוא אוהב אותו יותר מגופו" [הובא למעלה פ"ו הערה 96, ולהלן פכ"ג הערה 89]. ואמרו חכמים [שבת נה.] "כמה קשין מזונותיו של אדם", ובח"א שם [א, ל.] כתב: "ועוד יש לך לדעת כי הדבר שהוא סבה לאחר, [הוא] יותר במעלה ובמדרגה מן הדבר עצמו, שכן ענין הסבה שהיא קודמת למסובב [ראה בסמוך הערה 50]. וכאשר האדם תלוי במזונות ובפרנסתו, נחשב פרנסתו כמו סבה מקיימת לאדם, אשר הסבה יותר במעלה. וכל עניני העולם קרובים אל הבריאה ממה שהוא הדבר הזה, שהם המזונות, שהם סבה אל העולם. ולפיכך כתוב [בראשית א, כט] 'הנה נתתי לכם וגו' פרי עץ וגו' לאכלה', הוא מאמר אחרון במעשה בראשית, והוא על הכל. וזה כי פרנסת העולם הוא נבדל מן העולם במה שהסבה נבדלת מן המסובב. ולפיכך המזון נבדל מן עולם הזה, וקודם עליו בעולם, הוא טבע מנהגו של עולם... ויותר רחוקים המזונות מן העולם במה שהוא סבה אל האדם ואל כל הנמצאים, ממה שהוא הנס, שאינו רק שנוי בלבד. ואלו דברים ברורים גדולים, אין ספק בהם אם האדם מבין דברי החכמה. רמזו חכמים דבר זה במה שאמרו [פסחים קיח.] השם יתברך יושב במרומו של עולם, ומפרנס הכל. כי במה שאמרו שהוא יתברך 'יושב ברומו של עולם', רצה לומר שהוא קודם העולם, והוא סבת העולם. ולפיכך מאתו הפרנסה, שהיא סבה לכל חי, וזהו שקשה הפרנסה".

(48) הקודם בזמן והקודם בסבה.

(49) בכת"י [תו:] הוסיף כאן בזה"ל: "ולפיכך אמר הכתוב [דברים לג, יח] 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך', הקדים זבולון ליששכר, מפני שיששכר היה יושב ועוסק בתורה, וזבולון היה עוסק בפרגמטיא, והיה נותן לתוך פיו של יששכר, וזבולון היה סבה לתורת יששכר, ולפיכך הקדים הכתוב זבולון ליששכר". וכן הוא ברש"י [שם], וז"ל: "זבולון ויששכר עשו שותפות; זבולון לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה".

(50) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, רש"י [בראשית לא, יז] כתב: "את בניו ואת נשיו - הקדים [יעקב] זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר [בראשית לו, ו] 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו''". וביאר הגו"א שם אות ח [קיב.] בזה"ל: "טעם הדבר כי עשו היו לו נשיו עיקר, כי נשאן לשם זנות, ולכך היה מקדים נשיו קודם בניו, דנשיו היו עיקר דעתו, רק כי הבנים יצאו ממנו בסבת תאות נשיו. אבל יעקב לא נשא נשיו רק בשביל להעמיד תולדות י"ב שבטים [רש"י בראשית כט, כא], ובניו היו גורמים לישא אשה, לכך בניו קודמים, שהם הסבה לנשיו. ועשו, הנשים הם סבה לבניו". ובאור חדש פ"ג [תריג.] כתב "ובגמרא [מגילה יג:], מאי [אסתר ג, א] 'אחר הדברים [האלה גידל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וגו']'. אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, כי אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה בתחלה, שנאמר [הושע ז, א] 'כרפאי את ישראל ונגלה עון אפרים'. אבל לאומות העולם אינו כך, מכה אותם ואחר כך בורא רפואה להם, שנאמר [ישעיה יט, כב] 'ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא', עד כאן. וביאור זה, כי אצל ישראל אם אין רפואה לא היה השם יתברך מכה אותם, כי אין מכלה ישראל, ואי אפשר שתהיה המכה בהם לעולם, רק שיש רפואה להם. לפיכך הרפואה היא סבה אל המכה, ואם אין רפואה לא היתה המכה. ומפני כי הדבר שהוא סבה לדבר הוא קודם לדבר שהוא סבה לו, ולכך הרפואה קודמת. אבל אצל האומות אין הרפואה סבה למכה, ואדרבה, המכה סבה לרפואה, ונמשך הרפואה אל המכה, ולכך המכה קודמת". ובח"א לשבת נג: [א, ל.] כתב: "הדבר שהוא סבה לאחר, יותר במעלה ובמדריגה מן הדבר עצמו, שכן ענין הסבה שהיא קודמת למסובב". וכן כתב בגו"א במדבר פ"כ הערה 80, שם דברים פ"ו הערה 15, תפארת ישראל פכ"ט הערה 31, שם פמ"ב הערה 15, באר הגולה באר החמישי הערה 717, שם באר הששי הערה 592, דר"ח פ"א הערה 1761, שם פ"ג הערה 964, שם פ"ה הערות 128, 2287, נתיב התורה פ"א הערה 267, ועוד. ובמבוא לדרשות המהר"ל עמוד 16 הביאו את דברי הרמב"ם [באור מלות ההגיון, שער יב] שכתב: "יאמר אצלנו על מה שהוא קודם לדבר אחר, על ה' פנים. הראשון הוא הקדימה בזמן... החמישי הקדימה בסבה שיהיו שני דברים... האחד מהם סבה למציאות האחר, הנה נאמר בסבה שהיא יותר קדומה מן המסובב, כמו שנאמר שעלית השמש היא סבה למציאות היום". ושם בהערה 1 ציינו שבשו"ת ארץ צבי סימן פא [ד"ה ועל פי (עמוד 182)] הביא את דברי המהר"ל כאן, וכתב שכעין זה נמצא בהקדמת הרב המגיד להלכות שבת, ד"ה ראיתי לתת טעם [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 158]. וראה להלן הערות 57, 63, פל"ב הערה 46, ופל"ט הערות 61, 196.

(51) באור חדש פ"ב [תקלז.] הביא את דעת רבנן [שכל מי שנאמר בו "היה" הוא זן ופירנס], וכתב בזה"ל: "ביאור זה, כי מי שזן ופירנס, מפני שהוא נותן קיום לאותו שמפרנס, ולכך כתיב אצל המפרנס לשון 'היה', כי 'היה' הוא הויה שעבר, וכל עבר הוא קודֵם, וזה שזן ופרנס את אחר גם כן הוא קודם לאחר. ולכך כל שנאמר בו לשון 'היה' זן ופרנס את אחר, שהיה קודם לו, והיה הויה לאחר".

(52) יש להעיר שפעמים תולה את הביאור ברוחב [כדבריו כאן], ופעמים תולה אותו באורך. וכגון, למעלה פ"ה [רסה:] כתב: "ודבר זה ארוך מאוד לבאר איך שהרשעים אף בחייהם נחשבים כמו מתים". ובגו"א בראשית פכ"ו אות ו [כד.] כתב: "בפרשת ויגש מבואר באורך מאוד". וכן בהרבה פעמים כתב "מבואר באריכות" [למעלה פ"י (תקכא:), גו"א שמות פ"א אות ה (ט.), ועוד]. ולעומת זאת בתפארת ישראל פ"ג [סא.] כתב: "דבר זה יתבאר עוד בביאור רחב ובדברים ברורים". ובנצח ישראל פי"א [רפב:] כתב "וכבר הרחבנו הביאור בכמה מקומות, שכאשר יעמוד האדם על הדברים ההם יקנה בהם הבנה שלימה אמיתית בענין הזה". ובבאר הגולה באר השלישי [רפב.] כתב: "ואין ספק שאי אפשר לבאר דבריהם בכלל, כי לפי עומק דבריהם דבר אחד מדבריהם צריך ביאור רחב מאד" [הובא למעלה פ"ח הערה 47]. ושם בבאר הששי [רסט.] כתב: "ודבר זה צריך ביאור רחב מאוד, כי הם דברי חכמה, ואין כאן מקומן של דברים אלו". ויל"ע בזה. ובדרוש על התורה [יח.] עמד על ההבדל בין אורך בתורה לרוחב בתורה, וז"ל: "'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' [איוב יא, ט]... אם האורך, מצד שכאשר יתבונן האדם על אחד מהדברים הבאים בתורה במושכלותיה, יוליד מזה מושכל אחר. וכן בהרבות והתמיד התבוננות עוד, יולד גם מהשני עוד מושכל שלישי, ודבר זה ילך לבלתי תכלית. והוא נאה לשמו להקרא 'אורך', שזוהי סגולת מי שילך לאורך, שיעתק ממקומו שעמד עליו אל מקום הזולת, וכן עוד אחר כך ירחיק נדוד ממקום ההוא למקום יותר רחוק. ועל בחינה זאת יבא הכתוב לכנות ולתאר התורה גם היא באורך, ואמר 'ארוכה מארץ מדה'. אם הרוחב, כי אל כל דבר ודבר שבתורה יצטרפו דברים ודרושים הרבה מאד, ויתפשט הדבר לרוחב, עד שיהיה המושג רחב מני ים, כי זה בודאי נקרא 'רוחב'... כל מושכל הנולד ממנו ביגיעת המשיג כנזכר, מיוחס לאורך... [ואילו] הדברים המצטרפים אל המושג בחכמת המשיג בו, אשר יכונה 'רוחב'".

(53) לא מצאתי בשאר ספריו את המפתח לבאר את רמיזותיו כאן. ונראה מקופיא שמתכוון לשם הויה, וסוד ה' ליראיו. ואודות שאין לבאר דברי סוד אלא שהאדם יבין מעצמו, כן אמרו חכמים [חגיגה יא:] "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, בגו"א דברים פ"ד סוף אות כא [צז:] כתב: "אף כי יש בו עומק יותר שלא נוכל לפרש בפירוש, אלא אם כן הוא חכם מבין מדעתו". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תשכז:] כתב: "רק היינו צריכין קצת להרחיב הלשון באיזה מקום כדי ליתן הבנה לאדם, והחכם יוסיף חכמה ותבונה". ושם פ"ה מ"ב [עד:] כתב: "דברים אלו דברים ברורים מאד, והם סתרי חכמה, רק שאי אפשר להאריך בזה, רק פתחנו פתח חכמה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תצא.] כתב: "ואין עוד להאריך, אף כי הדברים צריכים יותר ביאור, מכל מקום מה שאפשר לבאר נתבאר לך, והמבין יוסיף חכמה ודעת, ואז יבין דברי חכמה ודברי אמת". ובתפארת ישראל פל"ח [תקעט:] כתב: "אין לכתוב במפורש יותר, רק החכם יבין מעצמו, ויעמוד על דברי חכמה". ובנצח ישראל פי"ח [תד.] כתב: "מה שאפשר לפרש פרשנו, והחכם יוסיף דעת ותבונה". ושם ס"פ ס [תתקכח.] כתב: "ואין לפרש יותר, כי הם דברים עמוקים, רק יבין האדם מעצמו". וזה בבחינת [משלי ט, ט] "תן לחכם ויחכם עוד", וכן [משלי א, ה] "ישמע חכם ויוסף לקח" [ראה למעלה פ"ד הערה 134, פי"א הערה 68, ופי"ב הערות 76, 120].

(54) זו הדעה הראשונה במדרש [רבי לוי], והובאה למעלה [לאחר ציון 36].

(55) ו"הויה חדשה" היא התחלה חדשה, ואינה המשך למה שקדם לה. ולהלן פס"א כתב: "יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שניהם הם התחלת הויה לישראל, וראוים שיהיו בהתחלה, שכל הויה הוא בהתחלה". ובנצח ישראל פל"ב [תריז:] כתב: "ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית, ושלמה מעמונית [יבמות עז.]. שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה. שאם היה זה הנטיעה הראשונה, אין כאן דבר חדש. ולפיכך כאשר השם יתברך רצה להביא זרע המשיח לעולם, היה צריך לעשות הרכבה ונטיעה חדשה... כי לא היה ראוי שיבוא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי האומות. וכל אשר יותר רחוק מישראל, ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה. ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב. שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם [דברים כג, ד] 'לא יבואו בקהל לעולם', שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה". וראה הערה הבאה.

(56) פירוש - הויה חדשה היא התחלה חדשה [כמבואר בהערה הקודמת], וההתחלה היא היסוד שעליו נבנה ונמשך כל ההמשך, וכמו שכתב למעלה פ"ז [שמא:], וז"ל: "קרא את אברהם 'צור' [ישעיה נא, ב], להורות על חוזק ותוקף היסוד הזה, שהוא כמו צור, שהוא חזק... כי אשר הוא יסוד ראוי להיות מתואר בחוזק ותוקף, שאם לא כן שיש לו מציאות חזק, לא היה יסוד. וכן ראוי לאברהם, במה שהיה התחלה לאומה ישראלית, ראוי שיהיה לו מציאות חזק יותר, שבשביל זה הוא היה יסוד והתחלה... ועליו נבנה הכל". ולמעלה פ"ח [תט.] כתב: "וידוע כי אחר התחלת הדבר ימשך הכל, שהענין נותן כך שימשך הכל אחר התחלה... וכאשר אמרו האצטגנינים, כי כאשר יולד האדם, באותה שעה יוכל לראות כל מקריו אשר הם עתידים לבא עליו כל ימיו, מצד אשר הכל נמשך אחר שעה ראשונה. ולפיכך גם כן כאשר הקב"ה כרת ברית עם אברהם, היא שעה ראשונה אשר לקח הקב"ה אותו אליו, והראה לו העתידות כלם אשר ראוי לבא על ישראל". ולהלן פל"ט כתב: "כבר ידעת שאמרו חכמים [שבת קנו.] בעת שהאדם נולד לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני האדם. והכי נמי, כאשר יצאו ישראל ממצרים, היו כאילו נולדו באותה שעה. כל הקורות שהגיע להם, מה שנתן להם התורה, וענני כבוד, אחר היציאה הם נמשכים, שהכל נמשך אחר ההתחלה". ו"הכל נבנה על ההתחלה" [לשונו בגו"א בראשית פ"ד אות יז (קג:)], לכך ההתחלה נושאת על גביה את כל ההמשך [ראה למעלה פ"ז הערה 125]. ובגו"א בראשית פ"א אות ז [ח:] כתב: "העולם נברא בשביל דבר שהוא ראשית והתחלה לכל הבריאה, כמו התורה שהיא התחלה, כי מן התחלה נמשך הכל". נמצא שההתחלה היא הסבה, וההמשך הוא המסובב. וצמדי המלים "סבה והתחלה" ו"התחלה וסבה" הם נפוצים מאוד בספרי המהר"ל [כגון, גו"א במדבר פי"ט אות כז (שיב.), להלן פכ"ה (לאחר ציון 19), להלן פס"ו, תפארת ישראל ר"פ לו, אור חדש פ"ט (תתתכד:), דרוש על המצות (נב:), ועוד]. וראה להלן פכ"ד הערה 40, פל"ב הערה 46, ופל"ז הערה 101. ובכת"י [תו:] כתב: "כי יש לך לדעת כי כל התחדשות הוא קודם לדבר שבא אחריו, שכבר אין בו חדוש. דמיון הבכור הוא ראשון לנולדים אחריו, ואין השני נקרא 'ראשון' לשלישי, רק הבכור נקרא 'ראשון' לכולם. ובמה שהוא חדוש שלא היה כמוהו, הוא קודם לאחר שאין בו חדוש... לפיכך שייך בו 'היה', הויה קדומה, והבן היטב מאוד. וכאשר תבין, בין לרבנן ובין לתנא קמא, לשון 'היה' [מורה] על הויה קדומה. לתנא קמא, והוא רבי לוי, היינו במה שראה עולם חדש, וההתחדשות הוא הקדימה. ולרבנן, במה שהיה קודם לאחר, להיות זן ומפרנס את האחרים".

(57) כמבואר למעלה הערה 50.

(58) פירוש - כשם שהקודֵם הוא סבה למה שבא בעקבותיו, ולכך הוא לשון עבר ["היה"], כך לשון עבר ["היה"] הוא סבה למה שבא בעקבותיו, וזו הויה חדשה בעולם. וא"כ תיבת "היה" מורה על הויה וסבה ראשונה, שממנה משתלשלים הדברים המאוחרים יותר [ראה למעלה הערה 45]. ובכת"י [תו.] הוסיף יותר לבאר מדוע הויה חדשה נאמרת בלשון עבר ["היה"], וז"ל: "לרבי לוי מלת 'היה' מורה הויה חדשה, וזה משמע בלשון 'היה'. וזה, כי כאשר העולם נוהג על פי מנהגו, לא שייך בו 'היה', רק הוה, שלשון זה מורה על הויה תמידית. כי כל הויה תמידית יבא בלשון בינוני, שהרי אין לדבר שהוא כך לשון עבר, שאחר שהוא כך תמיד, יפול עליו לשון בינוני. אבל מי שראה הויה חדשה שלא היתה הויה תמידית, שייך בו לשון עבר. ורצה לומר כי הויה חדשה היה, שלא היה נוהג כך תמיד, ויפול לשון עבר שפיר לומר 'היה', כי 'היה' משמעותו שהיה דבר חידוש. ומפני שראה עולם חדש נאמר בו 'היה', להורות לך על הויית החדוש שהיה בימיו. ובימי משה היה הויה חדשה, שהרי עם אשר היו נתונים ביד נוגשיהם, נתעלו על כל אומה ולשון, וזה בריאה חדשה. והיה דבר זה על ידי משה, [לכך] נאמר עליו 'ומשה היה', על התחדשות הדבר, והוא חדוש העולם".

(59) בא לבאר טעם שני מדוע תיבת "היה" מורה ש"ראה עולם חדש" [לרבי לוי] או ש"היה זן ומפרנס" [לרבנן]. ועד כה ביאר ששני הדברים האלו הם הסבה למה שנמשך מהם, ו"היה" מורה על קודֵם בסבה, כפי שהוא מורה על קודֵם בזמן. אך מעתה יבאר ששני הדברים האלו מורים על מעלה עליונה, "וכל שהוא עליון במעלה הוא קודם לאשר אינו כל כך במעלה" [לשונו בסמוך].

(60) לשונו בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמז:]: "על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם ומתעלה. ועל דבר זה יש ראיות ברורות, דכתיב [משלי יד, לד] 'צדקה תרומם גוי וגו''. ועוד כתיב [ישעיה לג, טו-טז] 'הולך צדקות דובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו'... כי בעל גמילות חסדים משפיע לאחר, וכל משפיע לאחר הוא מתרומם". ובנתיב הצדקה ר"פ ב [א, קע:] כתב: "בעל הצדקה מתעלה... כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל, יש לו מעלה עליונה, שהוא משפיע לאחר, ולכך זוכה אל התרוממות... וכן אמרו בזה הלשון על השם יתברך [פסחים קיח.], שהוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות". ובאור חדש פ"ד [תתלא.] כתב: "על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם אל השם יתברך, כי המדה הזאת כאשר גומל חסד והוא טוב לבריות, בזה מתעלה ומתרומם האדם... כי גמילות חסדים מדת אברהם... והיה אב ורם בשביל מדה זאת" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 41, פ"ו הערה 99, ולהלן פל"ו הערה 187]. וכן הוא בנתיב התורה פ"ח [שדמ.].

(61) לשונו למעלה פט"ז [לאחר ציון 14]: "וכאשר תשכיל תבין חזרת נעוריה שהיה ליוכבד, כי כאשר ילדה את משה רבינו עליו השלום, שהיה על כל בני אדם במעלה, כדכתיב [דברים לד, י] 'לא קם נביא כמשה עוד'. ומעלת משה הוא מעולם העליון, אשר ממנו מתחדש הכל. לכך כאשר לקחה, היה כאן לקוחים חדשים, וחזרה להיות נערה, שהיה מתחדש הכל בכח אותו מעלה העליונה, שממנה מתחדש הכל". ועל כך נאמר [קהלת א, ט] "אין כל חדש תחת השמש", ובהכרח שכל התחדשות היא באה מעל לשמש. והואיל והשמש נמצאת בעולם האמצעי [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 56, פי"ז הערה 16, דר"ח פ"א מי"ח (תיט.), ונתיב האמת פ"ג (א, רב.)], לכך כל התחדשות בהכרח באה מן העולם העליון. ואמרו חכמים [קידושין לב:] "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום", וכתב לבאר בנתיב כח היצר פ"ב [ב, קכו.] בזה"ל: "מה שאמר שיצר הרע מתחדש בכל יום... בעבור כח היצר הרע שהוא כח שטן כח מלאך המות [ב"ב טז.], שזה הכח אינו דבר טבעי אשר הוא תחת השמש [שעל כך נאמר "ואין כל חדש תחת השמש"], אבל כחו בא מן הכח אשר הוא על השמש. ומפני זה נאמר על היצר הרע שהוא מתחדש בכל יום על האדם, שכל דבר שכח שלו הוא בא ממדריגה עליונה שהוא על הטבע, נקרא כי הוא מתחדש בכל יום ויום". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תעד:] כתב: "החדוש מורה על מעלה עליונה מן הענין הראשון". ובח"א לסנהדרין צח. [ג, ריד:] כתב: "כי בן דוד אינו בא עד שיגיע הפסד ושנוי אף לדגים, אשר הם רחוקים מן השנוי... וכל זה למעלת ההויה החדשה, עד שיהיה הויה חדשה לגמרי מעולם העליון". והשפת אמת פרשת שמות, שנת תרל"ה, כתב: "כי על ידי שנלקח מבני ישראל ההתחדשות לכך נאמר בהם [שמות א, ח] 'ויקם מלך חדש'. כי מאין להם זאת ההתחדשות, [קהלת א, ט] 'אין כל חדש תחת השמש'" [הובא למעלה פט"ז הערה 17].

(62) קידושין מ: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם; תלמוד גדול, או מעשה גדול... תניא, רבי יוסי אומר, גדול תלמוד שקדם לחלה ארבעים שנה ["כשיצאו ממצרים נתנה להם תורה בחדש השלישי, ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ (רש"י שם)], לתרומות ולמעשרות חמשים וארבע ["ובתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחילוק... והן י"ד שנים, הרי נ"ד" (רש"י שם)]". ובנתיב התורה פ"א [פב.] כתב: "ורבי יוסי הביא ראיה שהתלמוד גדול, מצד הקדימה, שהרי תלמוד תורה קודם לכל המצות. וכיון שהתורה נתנה בזמן קודם שאר מצות, מורה זה כי התורה עליונה. והוא על דרך שאמר הכתוב [במדבר יג, כב] 'וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים', שכאשר יש לאחר מעלה על האחד, אמר הכתוב שהוא קודם בזמן לפני השני, ובארנו זה במקום אחר. וכמו שאמרו [ב"ר ח, ב] אלפיים שנה התורה נבראת קודם שנברא העולם. ומורה קדימה זאת מעלת התורה על המצוה". ובח"א לקידושין מ: [ב, קמד.] כתב: "כל הראיות שהביא רבי יוסי 'גדול תלמוד וכו'' הם ראיות חזקות וגדולות שהתלמוד גדול, מפני שקדם לחלה ולתרומה וליובל, הכל להודיע מדריגת התורה, שהיא גדולה על הכל". וכן אמרו [נדרים לט:] "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן; תורה ותשובה וכו'". ובתפארת ישראל פכ"ו [תג.] כתב: "כי מה שהיתה [התורה] קדומה לעולם, יורה זה שהתורה אלקית, שהרי היא קודם העולם הטבעי הגשמי". וקודם לכן בתפארת ישראל פכ"ד [שנב:] כתב: "כל הדברים הטבעיים נבראים בששת ימי בראשית, והתורה שהיא שכל גמור, ומעלתה ומדרגתה על הטבע, ולפיכך היא מסודרת מן השם יתברך בסדר קודם העולם הטבעי... התורה שכל גמור, רחוקה היא מן הטבע, עד שהיא בסדר קודם המעלה". ובנצח ישראל פ"ג [מו:] כתב: "כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל". וכן אמרו חכמים [סנהדרין לח.] "אדם נברא בערב שבת, ומפני מה... שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו 'יתוש קדמך' במעשה בראשית". ועוד אמרו [שמו"ר כא, ו] "כיון שהלך [משה] לקרוע את הים, לא קבל עליו להקרע. אמר לו הים, מפניך אני נקרע, אני גדול ממך, שאני נבראתי בשלישי, ואת נבראת בששי".

(63) יש להעיר על דבריו כאן ["כל שהוא עליון במעלה הוא קודם לאשר הוא אינו כל כך במעלה"], כי הרבה פעמים ביאר שבעל המעלה מתאחר להתגלות בעולם הגשמי, וכמו שישראל יצאו לעולם רק לאחר שבעים אומות מחמת מעלתם וצורתם. וכמו שכתב בתפארת ישראל פי"ב [קצה.], וז"ל: "כי כל הדברים, הצורה באה באחרונה, והחומר קודם. כי הצורה הוא המשלים, ראוי שיהיה באחרונה. ולפיכך נברא האדם באחרונה לכל מעשה בראשית... כי יש על האדם משפט הצורה, שהיא באה באחרונה. וכן תמצא בישראל, שכל האומות נבראו קודם, כי שבעים אומות היו בדור הפלגה... כי יש על ישראל משפט הצורה, שהיא יוצאת באחרונה". וכן חזר וכתב שם ר"פ יז [רנט.]. וכן הוא בנצח ישראל פ"י [רנג.]. ואילו כאן מבאר שהמעלה הגדולה קודמת בזמן למעלות נמוכות הימנה [כמו שמצינו גם שהתורה קדמה למצות חלה, תרומות ומעשרות, וכיו"ב]. וכיצד מבאר כאן שקדימה בזמן מורה על מעלה רוחנית גדולה יותר, בעוד שבשאר ספריו ביאר שדוקא איחור בזמן מורה על מעלה רוחנית גדולה יותר. ונראה לומר, שכוונתו כאן היא להורות שכאשר דבר אחד קדם בזמן לדבר אחר, אזי קדימה זו מורה שהיחס שבין שני הדברים הללו הוא של סבה למסובב. והמפרנס חברו הוא סבה לקיום חברו, והויה חדשה היא "סבת כל דבר שיהיה אחר כך בעולם" [לשונו למעלה לאחר ציון 55]. וכן קדימת התורה לשאר המצות מורה שהתורה היא סבה לשאר המצות, ושאר המצות הן מסובבות מהתורה. ובודאי מעלת הסבה גדולה יותר ממעלת המסובב. אך כאשר איירי בדברים שאין היחס ביניהם של סבה ומסובב, אלא יחס של צורה וחומר, וכגון היחס של ישראל לאומות העולם, בזה אמרינן שהמתאחר להתגלות הוא בעל מדריגה גדולה יותר, וכמשפט הצורה שבאה לבסוף. וברי הוא שהסבה קודמת למסובב, וכמבואר למעלה הערה 50. ולשונו כאן מורה להדיא שלכוונה זו מטין דבריו.

(64) כן פירש האור החיים [שמות ג, א], וז"ל: "'ומשה וגו' וינהג וגו''. פירוש, כי ה' סבבו לעשות כן, או שהוא נהג כמנהגו, והצאן הלכו שמה אל הר וגו', כי שם ידבר אליו האלקים". ויש להבין, שבמדרש אמרו "למה היה רודף למדבר", ומבואר שהשאלה היתה מדוע משה היה רודף ללכת למדבר. ואילו כאן מבאר "כי לכך חפץ הקב"ה שיהיה התחלת הדבור עם משה במדבר", ומשמע מכך שהקב"ה הביא את משה למדבר, ולא שמשה מצד עצמו היה רודף ללכת למדבר. ויש לומר, כי יש כאן שני דברים שונים; משה מצד עצמו היה רודף למדבר, וכן הקב"ה התגלה למשה רק במדבר. המדרש עוסק במשה, אך בנוסף לכך מתבאר שזהו גם הטעם שהקב"ה המתין לדבר עם משה רק כשהגיע למדבר, ולא דיבר עמו כשהיה בביתו ובמקומו. ואע"פ שבהמשך היה הקב"ה מדבר עם משה בארץ מצרים, ולא במדבר, מ"מ "התחלת הדבור עם משה" היה במדבר, כי העיקר מתגלה בהתחלה, וכמבואר למעלה פ"כ הערה 28, ופרק זה הערה 33. וראה להלן הערה 91.

(65) פירוש - לכל דבר בעולם יש את המקום המיוחד והמתאים לו; לדברים גשמים יש את מקומם המיוחד [הישוב], ולדברים רוחניים יש את מקומם המיוחד [המדבר], וכמו שמבאר. ולמעלה פ"ח [שעו:] כתב: "כי לפי הענין האדם יש לו מקום. לכך כשנתן הקב"ה הארץ הקדושה לישראל, בודאי מפני שהם ראוים לה. וכן לכל אומה ואומה נתן ארץ כפי מה שהם, וכל דבר יש לו מקום לפי טבעו ומעלתו. ולכך לפי מעלת ישראל, שיש להם מעלה נבדלת קדושה, יש להם ארץ קדושה". ולהלן ר"פ ע כתב: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, שבשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמרו [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו'. כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו; שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו". ובגו"א במדבר פ"י אות כח [קנב:] כתב: "יורה חשיבות המקום על מעלת העומד בו. לכך קראו רז"ל המעלה בשם 'מקום', באמרם 'ממלא מקום אבותיו'. שתראה כי המקום מורה על מעלת הדבר". ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] כתב: "כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו". ושם פנ"ו [תתסה.] כתב: "כאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלג.] כתב: "לכל דבר ודבר יש מקום ומדריגה מיוחד בפני עצמו בעולם, שאין מקום זה כמו זה". ובאור חדש פ"א [שמז.] כתב: "כמו שהם מחולקים במדריגותם, כל אחד מקום שלו לפי מדריגתו". ואין זה רק שלבני אדם יש מקום התואם לטבעם ומעלתם, אלא כך הוא בכל דבר. וכן שנינו [אבות פ"ד מ"ג] "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום", ומדנקט ברישא "אדם" ["אין לך אדם שאין לו שעה"] ובסיפא "דבר" ["ואין לך דבר שאין לו מקום"], מוכח שהסיפא איירי בכל דבר, ולאו דוקא באדם. וכן כתב שם בדר"ח [נו.], וז"ל: "ומפני כי האדם בפרט יש לו מזל, וכדאיתא בפרק קמא דב"ק [ב:] שאני אדם דאית ליה מזל, ולכך אמר 'אין לך אדם שאין לו שעה', היינו מזל. ושאר הדברים שהם בעולם, כולם יש להם מקום, שהם מסודרים מן השם יתברך כל אחד על מקומו". ובגו"א דברים פ"ד אות טז [פג.] כתב: "כל דבר בעולם צריך למקום, וכמו שאמרו חכמים 'אין לך דבר שאין לו מקום'". ובנצח ישראל פ"א [י.] כתב: "כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל 'אין לך דבר שאין לו מקום'" [ראה למעלה פ"ז הערה 82, פ"ח הערות 65, 67, פי"ט הערה 91, ולהלן פכ"ט הערה 84].

(66) לשונו להלן ר"פ מ: "המן גם כן נתן להם במדבר דוקא... שכל הדברים הבלתי טבעים הם במדבר, מפני שבישוב שם הלחם הטבעי, אבל במדבר שם לא תמצא לחם טבעי". ובח"א לב"ב עג: [ג, צד.] כתב: "הדברים החמריים הם מתנגדים לדברים אלקיים, כי זה חמרי וזה נבדל ממנו לגמרי, ולכך לא היה ראוי שיהיו דברים אלו [האלקיים] בישוב, ששם הויית החמרי... כי הישוב הוא מיוחד לדברים חמריים טבעיים. והפך זה המדבר, שהרי במדבר לא תמצא דברים חמריים טבעיים, כמו שימצא בישוב". וראה הערה הבאה.

(67) לשונו בתפארת ישראל פכ"ו [שצא.]: "המדבר, מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרי, ואין דרים בו הנבראים החמריים, רק היא שממה וציה... ובשביל כך נתנה התורה, שהיא השכל הגמור, במדבר, כי המדבר משולל מן הדברים החמריים, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים. הנה המקום המיוחד לתורה היא המדבר... ומה שנתנה התורה במדבר מורה על עצם התורה, כי המצות שבה הם דברים שאינם טבעיים... כי יש שהיו אומרים כי התורה לפי הטבע, ומה שאסרה החלב והדם הוא בטבע. ודבר זה אינו, כי לכך נתנה התורה במדבר, כי המדבר אינם גדלים בו הדברים הטבעיים... ודבר זה עצמו מה שנתנה במדבר לומר כי אין התורה דת טבעי... שהתורה היא אלקית שכלית, ואינה נימוסית, לכך נתנה במדבר, שהמדבר הוא מיוחד לדברים אלקיים השכליים, כמו שהתבאר למעלה, וגם בחבור גבורות ה' באריכות אצל 'וינהג את הצאן אחר המדבר'... ולכך התורה היא ראויה בפרט במדבר, ולא בישוב, כי בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע". וראה למעלה פט"ז הערה 28, להלן הערה 84, ופ"מ הערה 32.

(68) לשונו להלן ר"פ עא: "כי בית המקדש בארץ מפני שיש לו מעלה אלקית נבדלת, ראוי שיהיה נקרא בשם 'לבנון' [רש"י דברים ג, כה], שהוא לשון לבון. כי דבר שהוא חמרי, בעבור עכירת החומר אין מתיחס אל הלבון, כי הלבון יש בו זוהר, אבל דבר שיש בו עכירות אין בו זוהר. ולכך דבר שהוא נבדל מן הגשם ראוי שיהיה נקרא על שם לבון, שהוא מורה על הבהירות, ואל דבר זה מתיחסים אותם שאין להם חומר עכור. ולפיכך בית המקדש נקרא 'לבנון', כי בית המקדש העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדריגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה... ולפיכך ישראל שיש להם בית המקדש, יש להם כפרת חטא, במה שהבית זה נבדל, וכל ענין נבדל בו הסתלקות החטא. ולפיכך לא היה מנהג בית המקדש על פי הטבע החמרי, רק בנסים כוללים, כמו ששנינו [אבות פ"ה מ"ה] 'עשרה נסים נעשו לאבותינו במקדש וכו'', שתראה כי אין שם הנהגת הטבע, שהיא חמרית, כלל, רק נסים אלקיים ובלתי טבעים". ובדר"ח פ"ה מ"ה [קנד:] כתב: "יש לך לדעת, כי אי אפשר שלא יהיה עשרה נסים במקדש, כי מאחר שהמקדש הוא קדוש, ושמו יתברך במקדש, אם לא נעשו בו הנסים, אם כן היה שוה בית המקדש לשאר מקומות, ודבר זה אי אפשר שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא 'מקדש', שהוא קדוש ונבדל מן הטבע. ומפני שהיה קדוש, לכך נעשה בו עשרה נסים... שהיתה קדושת בית המקדש קדושה עליונה". וכל דבריו אודות בית המקדש, כחם יפה לגבי המשכן, כי "משכן איקרי מקדש" [עירובין ב.].

(69) אודות קדושת הכהונה, כן נאמר [ויקרא כא, ח] "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם", ופירש רש"י שם "קדוש יהיה לך - נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה". ובהדלקת נר חנוכה אומרים "הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות. שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים". ובדר"ח פ"ד מי"ד [רפג.] כתב: "הכהונה היא מעלת וקדושת הגוף. שהרי הכהן הוא נולד בקדושה, והכהונה תולה בטפה שנולד מן הכהן. וזה ההפרש שיש בין הכהונה ובין כתר מלכות... כי כתר כהונה היא קדושת הגוף, ולפיכך הנולד מן הגוף הוא גם כן קדוש, רק אם חלל זרעו. ולא כן המלך, כי אפשר שאין בנו מלך... הגוף הוא מן האב, היא הטפה... ולפיכך הבן יורש את הכהונה. והנה כתר כהונה שנתן השם יתברך לישראל, הוא כנגד מה שבאדם קדושה בגוף. ולפיכך המומים פוסלין בכהנים [ויקרא כא, יז-כג], ולמה המומים פוסלים בכהנים. וזה מפני כי הכהן יש לו קדושת הגוף, וכאשר יש מום בגוף, פסול לעבודה. ומזה תבין מה שאמרו בכתובות [עב:] שכל המומין שפוסלין בכהנים פוסלין בנשים, ומה ענינם יחד. אבל פירוש כי היא האשה גם כן גופנית יותר מן האיש, כי האיש דומה לנפש שהוא מושל, כדכתיב [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך', והאשה דומה לגוף. ולכך כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים" [הובא בחלקו למעלה פט"ו הערה 148]. ובח"א לסנהדרין קיג. [ג, ער:] כתב: "אליהו קפדן הוי. ודבר זה תבין למה היה אליהו קפדן, מפני שהיה כהן [זוה"ק ח"א קסח.], ואמרינן [ב"ב קד:] דכהני קפדנים הם, כי הכהנים הם קדושים, וכל קדוש הוא אש, וכמו שאמרו גבי תלמידי חכמים [תענית ד.] דאי חזית תלמיד חכם דרתח, אורייתא דקמרתחא. ולפיכך הכהנים רתחנים היו".

(70) אודות קדושת מלכות ישראל, כן כתב למעלה פי"ח [לאחר ציון 51], וז"ל: "כי מלכות ישראל הקדושה, שיש לה מדריגה אלקית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלקית מעלה פנימית". ובח"א לר"ה כא: [א, קכג.] כתב: "כי מצד מדריגות המלכות יש מדריגה גדולה, ובפרט מלך ישראל, כמו שלמה שנאמר [דהי"א כט, כג] 'וישב על כסא ה'', שהיה מולך על עליונים ועל תחתונים [סנהדרין כ:], אשר ראוי אליו מצד המלכות מדריגה פנימית". ואמרו חכמים [ר"ה ח:] "מלך וציבור, מלך נכנס תחילה לדין ["כשהקב"ה דן אותם, מלך נכנס תחילה" (רש"י שם)]... מאי טעמא, אי בעית אימא לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי". ובח"א שם [צג:] כתב: "פירוש, כי לעולם מדריגתו של מלך הוא פנימי יותר להיות קרוב אל משפט השם יתברך, ולפיכך אין ראוי להיות מלך אבראי, ומפני זה הוא נכנס תחלה". ובדר"ח פ"ד מכ"ג [תעט:] כתב: "לאו אורח ארעא דמלכא למיקם מאבראי, כי המלך לפי מדרגתו ומעלתו הוא קרוב אל השם יתברך, והקרוב הוא קודם לדין". ואמרו חכמים [סוטה י:] "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים". ובח"א לב"ב קכג. [ג, קכו.] כתב: "כי הצניעות מביא המלכות, שהוא המדריגה העליונה. כי לפי מדריגת הצניעות, שהוא צנוע ונסתר, מגיעה למדריגה העליונה, שהמדריגה צנועה ונסתרת מן הכל" [הובא למעלה פי"ח הערות 53, 54].

(71) לשונו להלן פמ"ו: "חג הסוכות הושיב אותם בענני הכבוד, וזהו נראה שישראל נאספים אליו יתברך, ותחת כנפיו יחסו... וכמו שקנו ישראל מעלת השכל בחג השבועות, קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות, הוא רוח הקודש השורה עליהם, ולכך היו ענני כבוד עליהם, שהשכינה חופף עליהם, וכל מקום שהשכינה נמצאת, שם ענני כבוד". ובנצח ישראל פנ"ד [תתמו:] כתב: "וענני כבוד היו על ידי אהרן [תענית ט.]. כבר אמרנו לך כי על ידי אהרן היה החבור של הקב"ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים, היה על ידי ענני כבוד; 'וירא ה' בעמוד ענן' [דברים לא, טו], וזה תמיד. 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד' [שמות יט, יז]. וגם כן בכל מקום שהיה גלוי שכינתו בתחתונים היה זה על ידי עמוד הענן. ולכך ראוי שיהיה זה על ידי אהרן, שעל ידי אהרן חבור השם יתברך אל ישראל, כמו שהתבאר".

(72) לשונו להלן פ"מ [לאחר ציון 29]: "כי הדברים שאינם טבעים... שנוי בריאה יוצא מגדר הבריאה, כמו בריאת המן, שהיה בריאה יוצא מגדר שאר הבריאות... וכל המעלות קנו ישראל במדבר". ולהלן פנ"ט כתב: "האכילם את המן, שהוא מזון אינו טבעי לגמרי, וכמעט שהוא אינו גשמי כלל, שהוא היה נבלע באברים, והיה מובדל ומופרש מפחיתות החמרי לגמרי". ואמרו חכמים [אבות פ"ה מ"ו] "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן... והמן". ובדר"ח שם [ריד.] כתב: "נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע, ואינם טבעים" [ראה להלן פכ"ט הערה 59]. ובגו"א שמות פט"ז אות יד [שכז:] כתב: "היה המן מן הדברים שאינם תחת הטבע". ושם דברים פ"ח אות ג [קמה:] כתב: "הקב"ה נתן להם [לדור המדבר] המזון, והיה ענין אלקי, ולא היה אנושי כלל". ובתפארת ישראל פ"מ [תרכד.] כתב: "המן שלא היה טבעי, לא ירד בשבת". ובח"א לב"ב עד: [ג, קה.] כתב: "ובפרק יום הכפורים [יומא עה:] 'לחם אבירים אכל איש' [תהלים עח, כה], לחם שמלאכי שרת אוכלים אותו. וכשנאמרו הדברים האלו לפני רבי ישמעאל, אמר להם, צאו ואמרו לרבי עקיבא, טעית, וכי מלאכי שרת אוכלים, אלא 'לחם אבירים', שנבלע באברים, עד כאן. ואל יעלה על דעתך שרבי עקיבא לגודל חכמתו היה סובר שהמלאכים אוכלים דברים גשמיים, דבר זה לא יצויר. אבל הפירוש שרבי עקיבא סבר שהמלאכים מקבלים מן השם יתברך, כמו שכל הנמצאים מקבלים מאתו, והקבול ההוא השלמתם. ולפיכך קרא המן 'לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו', כי גם המן אינו טבעי". וכן כתב בדרוש על התורה [כ.], ויובא להלן הערה 76. וראה למעלה הקדמה שניה הערה 78, ולהלן פ"מ הערה 31.

(73) נראה להטעים דבריו על פי מה שאמרו בגמרא [שבת לה.] "אמר רב, מעין המיטלטל טהור, וזהו בארה של מרים", ופירש רש"י שם "טהור - מלקבל טומאה, וטובלין בו, דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין, ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים". ויש להבין, דמהיכי תיתי שלא יחשבו מי הבאר של מרים כמי מעין, עד שרב הוצרך ללמדנו שאכן נחשבו כמעין. אלא שנאמר [מ"ב ד, ד] "ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי", ופירש רש"י שם "והמלא תסיעי - מלפניך, ותתני כלי אחר במקומו למלאותו, וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו, לפי שהקב"ה עושהו כמעין, ואין דרך מעין לזוזו ממקומו". וזהו שאומרים ישראל קדושים "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", שיש ללכת למקור, כי המקור עצמו אינו דבר תלוש ומטלטל. לכך היה מקום לומר שהואיל וכל כח הטהרה של מעין הוא מחמת היותו מקור, וכחו של המקור הוא במקומו בלבד, לכך היתה הוה אמינא לומר שמעין המיטלטל, ופורש ממקומו, לא יהא לו כח המקור, ולא יהיה לו דין מעין. לכך הוצרך רב לחדש ששאני בארה של מרים, שאע"פ שהוא מעין המטלטל, מכל מקום הוא לעולם נחשב למקור [שמעתי ממו"ר שליט"א]. וזהו מתק לשונו כאן שבאר מרים אינה ברכה טבעית, כיון שאין זה בטבע "להיות הבאר הולך עמהן בכל מקום". ובדרוש על התורה [כ:] כתב שהבאר לא היה טבעי משום "שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס", ויובא להלן הערה 76. וראה למעלה פ"כ הערה 46.

(74) לשון הפסוק במילואו "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ". ובספר באר חיים שם כתב: "והנה זה הוא למעלה למעלה מהטבע, כי מי ראה שלוים פורחים מן הים. גם היה בהרחבה למאוד כאמתים על פני הארץ, בגובה שהוא בלתי שיעור, ובכדי שיהיה כנגד לבו של אדם, שלא יהיה טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות [רש"י שם]. ובזה יתגדל שמי במה שאין בריה בעולם יכולה לעשות כן, כי אם הבורא שמים וארץ". ובדרוש על התורה [כ:] ביאר שהשליו אינו טבעי משום שהוא נקרא "עוף השמים" [בראשית א, ל], ויובא בהערה 76.

(75) לשונו בנצח ישראל ר"פ לח [תרצב.]: "כל שני דברים אשר הם מחולקים, אין להם עמידה יחד, והאחד מבטל השני". ובתפארת ישראל פמ"ו [תשכב.] כתב: "כי אי אפשר שיהיה חבור גמור לשני דברים מחולקים, שאם כן יהיו שני דברים ענין אחד, ודבר זה מבואר לכל מי שיש בו חכמה ומדע כי דבר זה אי אפשר". ובח"א לסוטה ב. [ב, כח.] כתב "הוא פלא גדול לחבר שני דברים [איש ואשה] שהם בעצמם מחולקים, כדכתיב [תהלים סח, ז] 'מושיב יחידים ביתה', כלומר יחידים שהם מחולקים ומפורדים, להושיב אותם לחבר אותם". ובגו"א בראשית פ"א אות מה [כח.] ביאר את הכרחם של חז"ל [חולין ס:] לבאר שהשמש והירח נבראו שוים, וכלשונו: "מפני שהכתוב משמע שנבראו כאחד, כדכתיב [בראשית א, טז] 'ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים', ומאחר שאין זה כזה, וזה מאור הגדול וזה מאור הקטון, איך יהיו נבראים כאחד, כי לעולם היה הנבראים שהם משונים זה מזה נבראים בזמנים מחולפים, ואיך יהיו מאור גדול ומאור קטון נברא כאחד, וזה הפירוש אמיתי". והרי "הזמן והמקום ענין אחד" [לשונו בתפארת ישראל ר"פ כו (שצ.)], ולכך כשם שאין לדברים מחולקים זמן אחד, כך אין להם מקום אחד. וראה להלן הערה 122, ופל"ב הערה 80.

(76) בדרוש על התורה [כ.] הביא את המדרש [שמו"ר ב, ד] שהביא כאן, וכתב לבאר בזה"ל: "כל מעלתם [של ישראל] לא קנו כי אם במדבר. ואמר הכתוב [דברים לב, י] 'ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו'. רצה לומר כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, כלומר מסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן 'יסובבנהו' בענני כבודו, והשרה שכינתו עמהם. וגם 'יבוננהו' בתתו להם הבינה, היא התורה השכלית, שכתוב בה [משלי ח, יד] 'אני בינה לי גבורה'. שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף, נתן להם אלה הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם. ובמדרש [מביא המדרש שלפנינו]... רצו בזה כמו שאמרנו, כי במדבר שאין שם תענוגי הגוף, שם קבלו כל המעלות כולם, לא בארץ ישראל שנשתבחה בחטה ושעורה גפן תאנה ורמון [דברים ח, ח], וכל הדברים הגופניים. ולכך נתנו להם עשרה מתנות טובות במדבר, אשר כלם דברים בלתי גופניים. אם תורה, כהונה, לויה, ומלכות, משכן, שכינה, הם דברים קדושים עליונים כלם. אם המן כתיב בו [תהלים עח, כה] 'לחם אבירים', שנבלע באיברים [יומא עה:], והוא מזון רוחני. והבאר, שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס. וכן השליו הנקרא 'עוף השמים' [בראשית א, ל], לא מן הארץ" [ראה להלן הערה 121]. וכן בנתיב יראת השם פ"ג [ב, ל:] כתב שהמדבר ראוי לקבל דברים אלקיים.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה