פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק יט
(1) לשון המדרש [שמו"ר א, כט]: "'ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים', זה דתן ואבירם, קראם 'נצים' על שם סופם; הם הם שאמרו דבר זה, הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', הם שהמרו על ים סוף [תהלים קו, ז]". ואודות שדתן ואבירם גילו הדבר לפרעה, כן כתב רש"י שמות ב, טו "וישמע פרעה - הם [דתן ואבירם] הלשינו עליו". ורש"י [שמות יח, ד] כתב "ויצילני מחרב פרעה - כשגילו דתן ואבירם על דבר המצרי, ובקש [פרעה] להרוג את משה, נעשה צוארו כעמוד של שיש". וראה להלן הערה 61.
(2) "שהרי מדבר זה בא הגאולה, שעל ידי זה ברח למדין, ונשא בת יתרו, ונגלה לו השכינה. ואיך תהיה הגאולה במקרה, שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל, ואיך תהיה על ידי דבר במקרה, זה לא יתכן" [לשונו להלן].
(3) פירוש - לא יתכן לומר שהאנשים האלו שמסרו את משה לפרעה, עשו רק את ההלשנה הזאת, ולא עשו שאר דברים רעים.
(4) לשון רש"י שם: "פעמים שלש - מייסרו על עונותיו בחליו שלא להשחיתו. ואם יותר יכעיס לפניו, ידאג מן גיהנם ומן המיתה, שנאמר [עמוס א, ג] 'ועל ארבעה לא אשיבנו'". ורש"י בעמוס [שם] כתב: "על שלשה פשעי וגו' - דכתיב [איוב לג, כט] 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר' ... כבר נהגתי עמהם כמדותי לוותר להם על ג' פעמים... ועל ארבעה לא אשיבנו - על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו ריקם מלהשיב לו גמול". וראה הערה הבאה.
(5) הנה מהפסוק באיוב מוכח שמפעם הרביעית ואילך אינו מקרה, אך שלש פעמים הראשונות נחשב למקרה. ובאמת בשמו"ר הנ"ל [הובא בהערה 1] נקטו בארבעה מעשים שעשו דתן ואבירם [הלשינו על משה, הותירו מן המן, אמרו "נתנה ראש", והמרו על ים סוף]. אך המהר"ל השמיט את המעשה האחרון [מה שהמרו על ים סוף], ונקט רק בשלשת המעשים הראשונים. ומיהו זה אפשר לומר שלאו בדוקא השמיט מה שהמרו על ים סוף, וקיצר בהבאת דברי חכמים. ובנתיב התשובה פ"ג [נב:] כתב להדיא שפסוק זה מורה שעד שלש פעמים הוי מקרה, וכלשונו: "תניא [יומא פו:]... עבר אדם עבירה פעם ראשונה, מוחלין לו. שניה, מוחלין לו. שלישית, מוחלין לו. רביעית, אין מוחלין לו, שנאמר [עמוס ב, ו] 'כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו'. ואומר [איוב לג, כט] 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר'... פירוש כי מעשה האדם הם במקרה, ולפיכך השם יתברך מוחל וסולח עד ג' פעמים, שעדיין לא הוחזק, והיה החטא דרך מקרה, והשם יתברך מוחל על כל חטא שהוא במקרה. אבל כאשר כבר עשה ג' פעמים, לא נחשב חטא במקרה, ואז אין השם יתברך מוחל. ודבר זה מבואר, כי המעשה שהוא במקרה השם יתברך מוחל עליו" [הובא למעלה פ"ט הערה 211]. אך לפי זה מה שמדגיש חזור ושוב ש"פעם אחת הוא מקרה" אינו מובן כל כך, כי כאמור מהפסוק באיוב מוכח ששלש פעמים נחשב למקרה, ולא רק פעם אחת. וצריך לומר, דאין הכי נמי שעד שלש פעמים נחשב למקרה, אך כאן יִחֵד את הדיבור על פעם אחת כי בא לבאר את הכרחם של חז"ל לקשור המעשה שלפנינו עם שאר מעשי דתן ואבירם. והכרחם היה שאם תבאר שהמעשה שלפנינו הוא חד פעמי, יקשה לך שמעשה חד פעמי הוא מקרה. נמצא שמה שכתב כאן ש"פעם אחת הוא מקרה" אינו רוצה לומר ששתי פעמים אינן מקרה, אלא שכאן איירי במעשה אחד, ומעשה אחד הוא בודאי מקרה. אך קשה, שאמרו חכמים [יומא לח:] "כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא, שנאמר [ש"א ב, ט] 'רגלי חסידיו ישמור'". ובנתיב הצדק פ"ב [ב, קלט:] כתב: "כיון שבא לידו עבירה פעם ראשונה ושניה, שנראה בזה שיש בו מדת הצדק. שאין לומר שהוא במקרה, שזה היה שייך לומר אם היה פעם אחד, אבל מפני שהוא שני פעמים, אין דבר זה במקרה כלל. ומכיון שאינו במקרה, יש בו מעלת הצדק... ולפיכך שוב אינו חוטא". הרי שכתב להדיא שרק פעם אחת הוי מקרה, אך לא שתי פעמים. וזה נראה כסותר לפסוק מאיוב המורה שאף שלש פעמים נחשב למקרה. ויל"ע בזה.
(6) פירוש - אי אפשר להגדיר ולעמוד על הדבר על פי ביטוים מקרים. דוגמה לדבר; למעלה פ"ח [שסה.] כתב: "כאשר תעמיק ותבין התשובה אשר השיב לו הקב"ה לאברהם, כי ישראל יש להם מעלה מיוחדת, כי ישראל מעלתם שהם נבדלים מן הפחיתות לגמרי, והחטא שמקבלים אין זה רק מקרה, ודבר שהוא מקרה בלבד אפשר הסתלקות. ולפיכך אין ראוי להעביר ישראל בשביל החטא, כיון שבעצם הם טהורים, ואין החטא להם בעצם, והוא דבר מקרה, ואין דבר שהוא במקרה מבטל עצם ישראל" [ראה להלן פכ"ז הערה 4]. הרי החטא של ישראל הוא דבר מקרי, ואין בו להגדיר את מהותן של ישראל. ובתפארת ישראל פמ"א [תרמא:] ביאר שמצות כבוד אב ואם [שמות כ, יב] באה להורות שאין התולדות במקרה, וכלשונו: "עדיין יש לחשוב כי אף שאין ראוי שיהיה המציאות הכללי במקרה, אבל מציאות הפרטיים יחשבו שהם במקרה. ודבר זה היו אומרים החוקרים מדעתם על הנמצאים. הודיע לנו כי אף מציאות הפרטיים אינם במקרה כלל, וציונו לכבד את האבות. ואם היו התולדות הפרטים במקרה קרה, אין כאן כבוד אבות". ובגו"א בראשית פי"ד אות טו [רלו.] כתב: "דאי משום מקרה, אין חדוש לדבר המקרה". ובנתיב התורה פי"ח [תרצה.] כתב: "כי כאשר עושה המצוה פעם אחד, דבר זה הוא אקראי, והמקרה אינו נחשב". ובנתיב העבודה ר"פ ד [א, פו.] כתב: "כי קביעות המקום מורה שאין התפלה שלו במקרה, כי המקרה אין לו קביעות". ובח"א לתמיד לא: [ד, קמח:] כתב: "כי לא דברו חכמים ולא נזכר דבר בדבריהם ענין שהוא מקרה, ואין בו חכמה כלל". הרי המקרה אינו מכובד, אינו חדוש, אינו נחשב, אינו קביעות, ואינו חכמה. וזהו שכתב הכאן "אין בחינה בדבר שהוא במקרה". וראה להלן הערה 102.
(7) יש להבין, שאמנם כך היתה השתלשלות הדברים, אך עדיין יקשה מנין לומר על מעשה ההלשנה של דתן ואבירם ש"מדבר זה בא הגאולה", כי לכאורה מעשה ההלשנה מחייב רק שמשה יברח מפני פרעה, אך לא שיתיישב בארץ מדין וישא בת יתרו, והתגלות הסנה [ראה להלן הערה 21]. ויש לומר, כי הפסוק הפותח את מראה הסנה הוא [שמות ג, א] "ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלקים חורבה". ואמרו על כך חכמים [שמו"ר ב, ג] "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, ואחר כך מעלהו לגדולה... במשה הוא אומר 'וינהג את הצאן אחר המדבר' להוציאן מן הגזל, ולקחו הקב"ה לרעות ישראל, שנאמר [תהלים עז, כא] 'נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן'". ולהלן ר"פ כב הביא מאמר זה, וכתב: "כי בשביל שהיה רועה כבר, והיה נאמן, [שמות ג, ב] 'וירא מלאך ה' וגו'', ונתן אליו את ישראל לרעות... ואם לא היה הדבר שבחנו, לא היה נמצא בפעל צדקתו, ולא היה כאן סבה שעל ידה יעלה לגדולה בפעל". הרי שגאולת מצרים התגלגלה באופן שהיות משה רועה צאן יתרו היתה הסבה למראה הסנה. והיות משה רועה נעשתה מחמת שמשה ברח מפאת הלשנת דתן ואבירם. לכך יש בהשתלשלות זו כדי לקבוע שמחמת ההלשנה של דתן ואבירם באה הגאולה. אך אין זה מספיק, כי בהשתלשלות זו יש חמשה שלבים; (א) הלשנת דתן ואבירם. (ב) בריחת משה. (ג) התיישבות משה במדין ונשיאת צפורה. (ד) היות משה רועה צאן במדין. (ה) הגלוי בסנה. ונהי דהלשנת דתן ואבירם מחייבת את בריחת משה [א-ב], והתיישבות משה במדין מביאה להיותו רועה צאן יתרו, ומשם להתגלות בסנה [ג-ה], אך אין קשר ישיר בין בריחת משה ממצרים להתיישבותו במדין [ב-ג], כי משה היה יכול לברוח לכל מקום. לכך נראה לבאר, שהואיל וגאולת ישראל ממצרים נתגלגלה באופן זה [הלשנת דתן ואבירם, בריחת משה מפרעה, התיישבותו במדין ונשואיו לצפורה, רועה צאן יתרו, ומחזה הסנה]. לכך, אע"פ שאין קשר עצמי בין בריחת משה להתיישבותו במדין, אך סוף סוף כך הגאולה הגיעה ובאה לעולם. ומשכך היה, אזי כל פרט ופרט בהשתלשלות זו נתפסת כדבר השייך לגאולה בעצם, ולא כדבר מקרי. ולהלן פנ"ד ביאר שירידת יעקב מצרימה לא היתה מקרית, כיון שממנה נשתלשלה גאולת ישראל ממצרים [ראה הערה הבאה]. הרי שאין שום נקודה אחת בדרך הגאולה ממצרים שהיתה מקרית, אלא הכל הוא בדוקא ובעצם.
(8) לשונו להלן פנ"ד: "'וירד מצרימה' [דברים כו, ה], אנוס על פי הדבור [הגדה של פסח]. דע כי ענין יעקב היה כל דבריו שלא במקרה, שאילו היו דבריו של יעקב במקרה, דהיינו הירידה למצרים, היה אם כן הגאולה במקרה, והיה עיקר סדר העולם במקרה. שהרי ידוע ומפורסם בודאי כי הגלות והגאולה הוא עיקר מענין העולם וסדר שלו. וכבר אמרנו זה שכל דבר מענין זה היה בעצם, לא במקרה, עיין אצל 'והנה שני עברים נצים'. ולפיכך אילו היה יורד יעקב מעצמו, ואם לא רצה לא היה יורד, היה בא הגלות במקרה, שקרה שירד, ואם לא רצה, לא היה יורד. ואין לומר כך כלל, אלא היה אנוס על פי הדבור, עד שהיה בא הגלות בהכרח. ולפיכך לא היה בא במקרה, אלא בעצם. לכך דרשו 'וירד מצרימה' אנוס על פי הדבור" [ראה להלן פ"כ הערה 19]. נמצא שחשיבות הגאולה היא מחמת היותה "עיקר מענין העולם וסדר שלו". והרי העולם נברא בשביל ישראל [רש"י בראשית א, א], וישראל נולדו ביציאת מצרים [ראה למעלה פ"א הערה 18, פ"ג הערות 2, 15, פי"ג הערה 47, להלן פ"ל הערה 97, ופל"ט הערה 23]. לכך אין דבר בעולם יותר חשוב מגאולת ישראל ממצרים. ובדר"ח פ"א מ"א [קכח:] כתב: "בדבר שהוא כזה, שהוא מסירת התורה, שבו תלוי קיום העולם, אין ראוי להיות דבר זה במקרה. שהרי כל העולם הוא תולה בקבלת התורה". ובתפארת ישראל פכ"ה [שעב:] כתב: "וכן דבר שהוא שלמות העולם, והוא כמו צורה לעולם, כי התורה צורה אל העולם, אי אפשר שתהיה במקרה קרה" [ראה להלן פכ"ג הערה 7]. ודברים אלו כחם יפה גם ליציאת מצרים. ולהלן בפרק זה [לאחר ציון 98] כתב: "שאין עליך לחשוב כמו שיחשבו הפתאים כי דברים כאלו הם במקרה, והנה שמים את הדברים שהם עיקר לעולם, שהם במקרה, וחלילה לחשוב כך. ולפיכך צריך ליתן טעם למה היה זה". ובכת"י [שפט.] כתב: "ואיך תהיה הגאולה במקרה, ואין דבר יותר עצמי כמו גאולת ישראל". ובנצח ישראל פ"ה [צג.] השריש "שכבר אמרנו שאין דבר מן הדברים הגדולים כמו זה במקרה". וראה למעלה פי"ד הערה 112, ולהלן הערה 100.
(9) "שאין לומר דבר זה, שסבב השם יתברך על ידי דברים מקרים, הגאולה" [לשונו בכת"י (שפט:)]. וכן כתב כמה פעמים בספר זה. וכגון, למעלה ר"פ יא כתב: "אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם, ראינו ההשגחה הגדולה להוריד את זרעו של אברהם למצרים. שלא תאמר כי היה הגלות של ישראל במצרים במקרה, רק הכל בהשגחה נפלאה". וכן נתבאר למעלה בכת"י [שנח:], והובא למעלה פט"ו הערה 45, קחנו משם. ולהלן [לאחר ציון 62] כתב: "אל תאמר שהיו דברים אלו במקרה, שלא יתכן שיהיה ענין הגאולה במקרה". ולהלן ר"פ כ [לאחר ציון 15] כתב: "כבר אמרנו לך, שכל ענין שהיה למשה אין ראוי שיהיה דבר מקרה, ואם היה דבר מקרה, אם כן היתה הגאולה במקרה". ולהלן פכ"ב [לאחר ציון 29] כתב: "במשה כתיב 'היה' [שמות ג, א], לומר שעם בריאתו היה מוכן לגאולה. ואין מה שהיה גואל ישראל דבר מקרה קרה בלבד, רק מעת שנברא נמשך זה אחר עצם שלו". ולהלן פל"א [לאחר ציון 20] כתב: "ואין דבר במקרה, כמו שאמרנו בכמה מקומות, שאין לומר כי היה דבר אחד במקרה מן הגאולה... רק הכל על פי ה'". ולהלן פנ"ב כתב: "אילו היה מספר הטובה לישראל מבלי הגנות, היה אפשר לחשוב כי במקרה בא הגאולה. לפיכך יתחיל קודם הגנות, ויאמר בשביל הגנות שהיה לישראל הקב"ה עשה עמהם מה שעשה". וכן הוא להלן פנ"ד [הובא בהערה הקודמת]. ובנצח ישראל ר"פ נג [תתלו.] כתב: "כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה. ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה" [הובא למעלה פט"ז הערה 6]. וראה למעלה פי"ד הערה 112, להלן הערה 100, פ"כ הערה 16, פכ"ב הערה 31, פל"א הערה 21, ופל"ד הערה 43.
(10) על פי דברי רש"י [במדבר כא, א] "עמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות".
(11) פירוש - יש להם [לדתן ואבירם] חזקת התנגדות למשה וישראל, הבנויה על פעמים רבות.
(12) ואם תאמר, שלמעלה פי"ז [לאחר ציון 77] כתב שהגאולה אינה יכולה לבא על ידי מתנגדי משה, וכלשונו: "'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור' [שמות ב, ה]. אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה [סוטה יב:]... מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי [שבת לב.], ואם לא היתה זכאית, לא בא זכות כזה על ידה. ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבאו אותם הדברים, ואיך היתה סבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה. והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה. לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה" [ראה שם הערה 86]. הרי שביאר למעלה שאי אפשר שהגאולה תבוא על ידי מי שמתנגד למשה, ואילו כאן מבאר ש"שני עברים נצים" צריכים להיות דוקא אלו המתנגדים למשה. ולא קשה מידי, כי למעלה בת פרעה פעלה את הצלת משה, ואי אפשר שהצלת משה תבוא על ידי מי שמתנגד למשה. אך כאן ה"שני עברים נצים" פעלו את רעת משה [שהלשינו עליו וגרמו לו לברוח למדין מאימת המלך], ואי אפשר שרעת משה תבוא על ידי מי שאינו מתנגד למשה, שאז הגאולה תהיה מקרית. ואם תאמר, עדיין יקשה כיצד גאולת ישראל באה לעולם על ידי רשעי ישראל, והרי קיימא לן ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי". ויש לומר, כי הגאולה באה על כרחם של דתן ואבירם, כי הם פעלו כנגד משה, ורק הקב"ה הוציא מכך גאולת ישראל, בבחינת "אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה וגו'" [בראשית נ, כ]. ובכגון דא אין לחשוש שהדבר נתגלגל על ידי רשעים, כי הדבר נעשה על אפם ועל חמתם של הרשעים, ולא מתוך רצונם. דוגמה לדבר; הקב"ה אסר על בלעם לברך את ישראל, משום ש"אינם צריכין לברכתך, 'כי ברוך הוא' [במדבר כב, יב], משל שאומרים לדבורה לא מדובשיך ולא מעוקציך" [רש"י שם]. ובגו"א שם אות כג [שעא:] כתב: "אף על גב דלבסוף היה מברך את ישראל [במדבר כד, י], אותם הברכות מפי הקב"ה על כרחו של בלעם [סנהדרין קה:], ברכות כאלו היה רוצה [הקב"ה] שיברך להם. אבל לברך מעצמו, לא, כי כל ברכה של בלעם, עם הברכה דבוק דברים שאינם של ברכה, והם רעות". הרי שהברכות ניתנו מה' דרך בלעם, אך לא על ידי בלעם. והוא הדין בגלגול הגאולה דרך דתן ואבירם, שהואיל והדבר נעשה בעל כרחם, לכך אין להם שום שייכות לתוצאה הסופית. דוגמה נוספת; בדר"ח פ"ו מי"א [תה:] כתב: "דברי חכמים כמשמעו הן, שהאדם נברא לשמש את בוראו. ומה שהקשה [הרמב"ם מו"נ ח"ג פי"ג] כי הוא יתברך אין מקבל כבוד מזולתו. הן אמת שאין יתברך מקבל כבוד מזולתו, ובודאי אם יצדק האדם מה יתן לו ואם יחטא מה יפעל לו [איוב לה, ו-ז], רק שהאדם נברא שהשם יתברך מלך עליו, ואין המלך מקבל הכבוד מה שיתן לו העם, כי הכבוד הוא מצד הממשלה, שהוא מושל עליהם שלא בטובתו ומנהיגו. ואם האדם צדיק, הוא מלכו כשנותן לו שכרו. ואם אינו צדיק, הוא מלכו כאשר נפרע ממנו, שכאשר הקב"ה עושה נקמה בעוברי רצונו גם כן שמו מתגדל ומתקדש... מכל מקום כבודו שיש להשם יתברך מן הנבראים אינו תולה כלל באדם, רק שברא השם יתברך את הנבראים, והוא מולך עליהם, וזהו כבוד מלכותו... ובשביל זה עצמו מה שהוקשה אל הרמב"ם ז"ל, וכי השם יתברך מקבל כבוד מן האדם, אמרו חכמים [אבות פ"ד מכ"ג] 'על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים', הכל הוא להודיע שאין דבר מצד עצמו של אדם, רק הכל הוא מן השם יתברך, ואם כן אין השם יתברך מקבל דבר מן האדם. ואם לא שהיה הכל בעל כרחו של אדם, היה השם יתברך מקבל כבוד מן האדם. אבל אין הדבר כך, רק הכל אצל האדם בעל כרחו, ולכך אין שייך לומר שיהיה מקבל השם יתברך מן האדם". ובמבוא לדרשות המהר"ל עמוד 61 הובאו דברי הגר"י ענגיל בבית האוצר [מערכת א-ו] שלמד מדברי הגו"א [דברים פט"ו אות ז (רנא.)] "דמעשה אשר אדם עושה מפאת אונס, אין המעשה מתייחס לו כלל, וחשוב כאילו נעשה מאליו, ולא הוא העושה את המעשה". וכן הוא בקובץ שעורים כתובות אות ה בשם שו"ת שלמה סימן לח [הובא למעלה פי"ז הערה 62].
(13) מוסיף בזה שלא רק שדתן ואבירם תמיד התנגדו למשה [כמבואר למעלה הערה 1], אלא שדתן ואבירם עומדים בדיוק כנגד משה ואהרן, שנים נגד שנים. והדבר המחייב שיהיו בישראל שני אנשים בדמות משה ואהרן, הוא גופא מחייב שיהיו בישראל שני אנשים בדמות דתן ואבירם. לכך אין לך התנגדות עצמית יותר למשה ואהרן מאשר דתן ואבירם, וכמו שמבאר.
(14) ענין זה [היות משה ואהרן נבדלים מכלל ישראל במעלתם] מבואר היטב בתפארת ישראל פכ"ב, שהביא את דברי המדרש [במדב"ר יח, ג], שקרח טען שתי טענות, וכלשון המדרש: "קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן צצית. אמר לו [משה], חייבת בצצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרות אותה. בית מלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה. אמר לו, חייב במזוזה. אמר לו, כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית. אמר לו [קרח למשה], דברים אלו לא נצטוית עליהן, ומלבך אתה בודאן". ובתפארת ישראל פכ"ב [שלג.] ביאר ששתי הטענות של קרח מכוונות כנגד משה ואהרן; הטענה מטלית שכולה תכלת מכוונת כנגד עבודת אהרן, והטענה מבית מלא ספרים היא מכוונת כנגד קבלת התורה של משה, עיי"ש. ובביאור טענותו וטעותו הראשונה של קרח, כתב שם [שכח.] בזה"ל: "היה [קרח] סובר כיון שהטלית כולה תכלת, למה לו חוט. ואז יהיה משיב לו קרח, אם כן כל ישראל כולם היו קדושים, למה להם כהן מיוחד לכפר בעדם, אחר שכולם ראוים לכהנים, למה להם כהן אחד נבדל. וקרח אשר רצה להפיל את משה בטענתו, חרבו באה בלבו. כי אדרבה, זה ראיה, כי גם שם אין הדין כך. כי צריך שיהיה דומה לכסא הכבוד [סוטה יז.], וכסא הכבוד הוא מיוחד. לכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית, רק נבדל לעצמו. וכאשר הטלית כולה תכלת, אין דמיון התכלת הזה אל כסא הכבוד שהוא מיוחד, ולכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית. וכך ישראל, אף על גב שכל ישראל כולם קדושים, צריכים אל כהן מיוחד נבדל מהם. לא שיהיו הכל כהנים, כי צריך שיהיה כאן כהן מיוחד". ובביאור טענתו וטעותו השניה של קרח, כתב שם [שלד.] בזה"ל: "כנגד משה שהיה מקבל תורה מן השמים, ולמדה לישראל, היה [קרח] מביא משל מן בית מלא ספרים. כי התורה צותה לנו לקבוע מזוזה על הבית כדי לקבוע בנו תורת השם יתברך, וכדכתיב במזוזה [דברים ו, ז-ט] 'ודברת בם בשבתך בביתך וגו' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'. והיה סובר כי בית מלא ספרים בודאי פטור מן המזוזה, אחר שמצות המזוזה כדי לקבוע בנו תורת השם יתברך, והרי הבית כולו מלא ספרים. וכאשר ישיב לו משה כי בית מלא ספרים פטור מן המזוזה, שכך היה לפי דעת קרח, יאמר אם כן למה לנו אדם מיוחד לקבל התורה על ידו להשלים ישראל בתורה. שהרי אפשר לנו להגיע אל מדרגת התורה בלא משה, שהוא יחיד... וגם בזה נפל, שאדרבא, בית מלא ספרים חייב במזוזה יחידית נבדלת מן הבית. שהרי המזוזה חוץ לבית, כמו ציצית גם כן חוץ לבגד. כי אין כל הבית מוכן מה שמוכן לו חלק אחד, שהוא נבדל מן הבית. ולפיכך בית מלא ספרים חייב במזוזה, כי לא יקבל כל הבית הקדושה כמו המזוזה, שהוא דבר קדוש, והוא דבר מקצת מן הבית. וכן לא יקבל התורה כל ישראל כאחד, רק אחד, הוא משה רבינו עליו השלום, אשר הוא נבדל מן ישראל במעלתו ובמדרגתו, והוא מקבל התורה ומגיע אותה אל הכלל כלו, כמו שהוא במזוזה. לכך צריך אל משה, שהיה מיוחד נבדל מכלל ישראל בפני עצמו, והוא ראוי לקבלת תורה מן השם יתברך" [הובא בחלקו למעלה פ"ט הערה 224]. ואלו דבריו כאן "זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה, והם משה ואהרן".
(15) קהלת ז, יד "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", ואמרו על כך חכמים [חגיגה טו.] "שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה, מאי דכתיב 'גם את זה לעומת זה עשה האלקים'... ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן, ואחד בגיהנם. זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם". ובדר"ח פ"ה מי"ט [תעא.] כתב: "לפיכך השלים התנא את סדר העולם במדריגת אברהם, שהיא המדריגה העליונה שהיא בעולם, ושעם מדריגת אברהם נקשר גן עדן, כל כך המדריגה העליונה הזאת אליו. וזכר גם כן ההפך, כי יש בעולם מדריגה הפך זה, הוא ענין בלעם שהוא הפך אברהם, כי הרע לעומת הטוב. ולהודיע כי מדריגת אברהם היא המדריגה העליונה והוא הטוב הגמור, עד שיש כנגד זה החסרון והרע הגמור, שהוא נקשר עם הגיהנם לגמרי". ובדרשת שבת הגדול [רכא.] כתב: "הנה התורה היא מצד היצר הרע, ואם לא כן, לא היתה התורה נמצאת, כי כנגד היצר הרע נתן התורה, כי הטוב לעומת הרע, כי יצר הרע, שהוא רע, ברא כנגד זה הטוב הגמור, היא התורה, שהיא הטוב הגמור... כי התורה נבראת בשביל יצר הרע, ומאחר שברא השם יתברך יצר הרע, ברא כנגדו התורה". והאור החיים [שמות יא, ה] כתב: "כבר הודיענו רז"ל [זוה"ק ח"ג רפב.] כי כל מה שברא ה' במדת הטוב, 'גם זה לעומת זה עשה האלקים' בבחינת הרע. וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה, יש כנגדה בקליפה, והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה". וכן חזר וכתב בדברים לב, ח.
(16) אודות הפלגת רשעותם של דתן ואבירם, כן כתב בגו"א דברים פ"א אות כט [טז.], וז"ל: "כי לשון 'אנשים' בא בכל מקום על שהוא בעל מעשה, כמו 'והלא איש אתה ומי כמוך בישראל' [ש"א כו, טו]. ואדם כשר הוא בעל מעשה, ולא הרשע, כי כל מעשה הרשע רעות והבל והבאי... אמנם מצאנו שלשון 'אנשים' בא על רשעים גמורים, כמו 'ויותירו אנשים' [שמות טז, כ], 'שני אנשים עברים נצים' [שמות ב, יג], 'העיני האנשים האלה תנקר' [במדבר טז, יד]. שפירושו, בכל מקום שנאמר סתם 'אנשים' פירושו שהם צדיקים, אבל במקום שמפרש שהם רשעים, כמו בכל מקומות שזכרנו, אין פירושו שהם צדיקים. ואל יקשה לך, דכיון דלשון 'אנשים' בא על שהוא בעל מעשה, איך יתכן לקרותן בשם 'אנשים'. דיש לך לדעת דודאי כל ה'אנשים' בא על שהוא בעל מעשה, והאדם הצדיק הוא בעל מעשה לפי מעשיו, ולפי האמת. אבל אשר מופלג ברע, יאמר עליו גם כן לשון 'אנשים', כמו שאמרו [יבמות קד.] 'כמה רב גובריה', רצה לומר כמה גדול כחו לעשות רע כל כך. וכמו שיאמר על נמרוד 'הוא החל להיות גבור ציד לפני ה'' [בראשית י, ח-ט], וזה להרע [רש"י שם]. ומפני שאצל 'ויותירו אנשים', וכן 'שני אנשים עברים נצים', שאין אותו מעשה מופלג ברע ["שאין זה רק הכאה, ואינו מופלג" (לשונו בגו"א שמות פ"ב אות כ)], לכך דרשו כי לכך קראם 'אנשים', שהם דתן ואבירם, שמבואר רשעתם במה שעשו שחלקו על ה' ועל משה [במדבר כו, ט], וזה לא היה מעולם, ונקראו 'אנשים' על הפלגת מעשיהם הזרים. ולעולם לשון 'אנשים' היפך נגד 'נשים', כי הנשים תשושי כח, אין מעשה להם. והאיש הכשר הוא בעל מעשים, ואם בעל פעולות שהם מופלגות ברע, נקראו גם כן 'אנשים', כמו דתן ואבירם". ושם מבאר טעם נוסף שדתן ואבירם נקראו "אנשים" מפני שהיו בעלי מחלוקת גדולים, שחלקו על ה' ועל משה [במחלוקת קרח (במדבר כו, ט)]. וכן כתב בגו"א שמות פ"ב אות כ [לב.].
(17) לכאורה היה צריך לומר "מתנגדים תמיד אל משה ואל אהרן", כפי שכתב קודם לכן, וכפי שמיד מביא את המדרש המבאר שדתן ואבירם היו כנגד משה ואהרן. אך לא היה יכול לומר כן, כי כאן "שני אנשים עברים נצים" היו רק כנגד משה, ולא כנגד אהרן, כי דתן ואבירם הלשינו על משה בלבד, ולא התעסקו כלל עם אהרן. ועל כרחך לומר שרצף דבריו מורה שמשה גופא כולל בתוכו גם את מעלת אהרן, והכללה זו נעשית על ידי שאמרינן "מתנגדים תמיד אל משה ואל תורתו". ונראה לבאר זאת קמעא על פי מאמר חכמים [תענית ט.], שאמרו "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן; משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן; באר, וענן, ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר... וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד... חזרו שניהם בזכות משה". ובנצח ישראל פנ"ד [תתמה.] הביא מאמר זה, והאריך לבארו. ובביאור שהבאר והעמוד הענן חזרו בזכות משה, כתב [תתמח.]: "ואמר... חזרו בזכות משה. וזה כי אין ספק כי בכח מדריגות משה העליונה, בכח שלו כל המעלות האלו... כי מי שידע להבין דברים אלו, ידע כי כל השלשה דברים האלו יש להם קשור ביחד. כמו שהיו אלו שלשה דברים לשלשה, לשני אחים ואחותם עמהם, אשר יש להם חבור ביחד. ולכך בכח המדריגה העליונה, יש המדריגה אשר הוא מחובר אל זה, ולמטה הימנה... ובמדריגת משה כל שלשתן, שהם מחוברים ומצטרפים אל מדריגת משה כל אלו הדברים". וברי הוא ש"מדריגת משה" לעולם תהיה קשורה ואדוקה במה שעל ידו ניתנה תורה לישראל. לכך כאשר כתב כאן "מתנגדים תמיד אל משה ואל תורתו" הכוונה היא שמתנגדים למשה ולמעלתו. ומעלה זאת כוללת גם את מעלת אהרן, בבחינת [אבות פ"ה מכ"ב] "הפך בה והפך בה דכולא בה".
(18) "בעצמם" - בעצם.
(19) לפנינו במדרש איתא "ומה גרמו לעצמן".
(20) הם משה ואהרן, שלא היו כמותם. וכן כתב לגבי משה רבינו למעלה פ"ז [שנא.]: "והנה אדון כל הנביאים, השלם בתכלית השלימות, שלא היה ולא יהיה כמוהו". ולמעלה פ"ט [תפט:] כתב: "משה, שהוא היה יחיד ולא היה כמוהו". ולמעלה פט"ז [לאחר ציון 14] כתב: "כי כאשר [יוכבד] ילדה את משה רבינו עליו השלום, שהיה על כל בני אדם במעלה". והרמב"ם בפיהמ"ש לסנהדרין פרק חלק, היסוד השביעי, כתב: "נבואת משה רבינו ע"ה, והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו, ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך, יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא". ובמו"נ ח"ב פל"ג כתב על משה רבינו "הוא הנכבד מכל נולד" [הובא למעלה פט"ז הערה 15, ולהלן פכ"ח הערה 1]. ולגבי אהרן הכהן, לא מצאתי מקור מפורש שיאמר שאהרן היה יותר מכל בני אדם במעלה. ואולי ניתן ללמוד כן ממה שאמרו חכמים [חולין פט.] "אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא [שמות טז, ח] 'ונחנו מה', וכתיב התם [איוב כו, ז] 'תולה ארץ על בלימה'". הרי שכל הדורות עומדים בשביל משה ואהרן. ועוד אמרו חכמים [אבות דרבי נתן פל"ז אות יב] "אהרן היה גדול ממשה, וגדול מאהרן הקב"ה". אך מאידך גיסא אמרו חכמים [קה"ר א, ד] "אילו היה אהרן קיים בדורו של יהוידע, יהוידע היה גדול ממנו בשעתו... אילו היה אהרן ובניו קיימים, צדוק היה גדול מהם בשעתו". ויהיה הביאור בדברי חכמים אלו אשר יהיה [עיין שיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ, מאמר יט, תשל"א], מ"מ לא מצינו לשון כעין זו על משה רבינו. ויל"ע בזה.
(21) לכאורה היה צריך להוסיף "שיהיה משה בורח למדין", שאין רצון ה' שמשה יברח סתם, אלא שיברח למדין. ולמעלה [לאחר ציון 6] אכן כתב "מדבר זה בא הגאולה, שעל ידי זה ברח למדין ונשא בת יתרו". ויש לומר, שהלשנת דתן ואבירם מחייבת שמשה יברח מפני פרעה, אך אינה מחייבת שיתיישב בארץ מדין דוקא [ראה למעלה הערה 7]. לכך כתב כאן "שיהיה משה בורח", ולא "בורח למדין", כי איירי במסובב המתחייב מהלשנת דתן ואבירם. אך למעלה שכתב "ברח למדין ונשא בת יתרו", איירי שם בכל מה שנתגלגל מהלשנת דתן ואבירם [לכך הוסיף שם "ונשא בת יתרו, ונגלה לו השכינה"]. וכן משמע מלשון הפסוק [שמות ב, טו] "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וגו'", ולא נאמר "ויברח משה למדין", אלא "ויברח משה מפני פרעה", ורק לאחר מכן נאמר "וישב בארץ מדין". הרי הבריחה לחוד, והישיבה בארץ מדין לחוד. וראה הערה הבאה.
(22) פירוש - הלשנתם של "שני אנשים עברים נצים" היתה הסבה הישירה לבריחת משה [כמבואר בהערה הקודמת]. וכדי שבריחה זו לא תחשב למקרה, ביארו חז"ל שהיא נעשתה על ידי מתנגדיו המובהקים של משה [דתן ואבירם], וכמו שנתבאר.
(23) לשון הגמרא שם "אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו, נקרא 'רשע'. שנאמר 'ויאמר לרשע למה תכה רעך', 'למה הכית' לא נאמר, אלא 'למה תכה', אף על פי שלא הכהו נקרא 'רשע'".
(24) "להרשיע לחבירו" - להרע לחבירו.
(25) אודות ששם "רשע" תלוי בעושה רע לבריות, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"ב מי"ג [תשסז:] כתב: "עיקר הרשעות הוא כאשר הוא רשע לבני אדם, ועל זה יפול שם 'רשע', כמו שאמר [שמות ב, יג] 'רשע למה תכה רעך'". ושם פ"ה מי"ג [שלח:] כתב: "אין ראוי שיהיה נקרא 'רשע' כהאי גונא, שאין 'רשע' רק מי שהוא רע לבריות". ואמרו חכמים [קידושין מ.] "רע לשמים ורע לבריות, הוא רשע רע. רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו רשע שאינו רע". ובח"א ליבמות קכא. [א, קמז:] כתב: "כי הרשע הוא מתנגד ועומד כנגד האדם, שלכך נקרא 'רשע' אשר הוא רשע לבריות". וראה להלן הערה 28.
(26) יש להבין, מדוע "יציאה להרע" מספיקה לכנות את בעליה בשם "רשע", הרי מדובר בשלב הקודם לעשית הרע בפועל. דע, שנקודה זו ממש התבארה בנתיב אהבת ריע ר"פ ג [ב, סא.], וז"ל: "מה שאמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו, כי הגבהת היד מורה על זרוע נטויה ויד החזקה, ולפיכך מיד שהוא מרים יד, דבר זה הוא להגביה יד על חבירו, לכך נקרא 'רשע'. כי הרשע מה שהוא יוצא מן השווי והצדק, ואין לך יציאה מן היושר כמו זה שמרים ידו על חבירו, שמתגבר בזרוע רמה שלו על חבירו. כמו שהוא ענין הרשע שיוצא מן הצדק והיושר להתגבר ברשע, ולפיכך נקרא 'רשע'... אף על גב כי שאר חוטא לא הוי עד שיחטא... הפרש יש בין 'רשע' ובין 'חוטא'. כי הרשע נקרא כאשר הוא יוצא מן היושר בלבד נקרא 'רשע'. ו'חוטא' נקרא כאשר יחטא לגמרי, לא יציאה מן השווי והצדק בלבד". ובח"א לסנהדרין נח: [ג, קסג.] כתב: "המגביה ידו על חבירו נקרא 'רשע', כי הרשע הוא מי שיש לו זרוע רמה, כדכתיב [תהלים י, טו] 'שבור זרוע רשע'. וכשמגביה ידו הרי יש לו זרוע רמה להגביה ידו על חבירו, ולפיכך מיד שהגביה ידו על חבירו נקרא רשע". ואודות שהרשעות היא יציאה מן הראוי, כן נתבאר למעלה פי"ד הערה 44, קחנו משם. וזהו המשך דברי הגמרא שם [סנהדרין נח:], שאמרו "המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו... תיקצץ ידו, שנאמר [איוב לח, טו] '[וימנע מרשעים אורם] וזרוע רמה תשבר'", ופירש רש"י שם "וזרוע רמה - הרגיל לרום ידו על חבירו". הרי הגדרת הרשע היא מי שהוא רגיל להרים ידו על חבירו. וראה להלן הערה 28.
(27) פירוש - כל עוד שאין הרשעות ניכרת לעיני הבריות, אין הוא נחשב ל"רשע". וכן כתב בדר"ח פ"ב מי"ג [תשסז:], וז"ל: "עיקר הרשעות הוא כאשר הוא רשע לבני אדם... וכדכתיב [תהלים י, טו] 'שבור זרוע רשע'. פירוש, הזרוע והכח אשר הרשע עושה עם הבריות, שבור זרוע שלו... כאשר הוא רשע לבריות... עד שיציאתו ניכר לאחרים, והם הבריות, ואז נקרא 'רשע'". וראה הערה הבאה בביאור מרגניתא זו.
(28) נראה לבאר דברי קודש אלו על פי דבריו בנתיב הצדק פ"ג [ב, קמב.], וז"ל: "גדר הרשע כאשר הוא יוצא בתוקף, ובזרוע רמה שלו נכנס לגבול חבירו, תכף ומיד נקרא 'רשע'. כי במה שיוצא לגבול אחר, בזה הוא רשע, שהוא בכח זרוע שלו נכנס לגבול אחר" [ראה להלן הערה 161]. ובח"א לקידושין כח. [ב, קלב:] כתב: "רשע יורד עמו לחייו, כי הרשע הוא יורד לחייו של אדם, כדאמרינן [קידושין נט.] 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלו נקרא רשע וכו''. מפני שהרשע רע לבריות, ובזה נקרא רשע... ולפיכך כאשר קראו 'רשע' כאילו אומר שהוא רשע יורד לחייו של אדם". הרי שגדר הרשע כאשר הוא נכנס לגבול חבירו, כמו "עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלו נקרא רשע וכו'". לכך רק בהרמת יד הוא נקרא רשע, ולא בהליכת רגלים להרע, כי הידים משמשות להתפשטות אל האחר [כמבואר למעלה פי"ז הערה 99], ולכך על ידי הרמת יד הוא נכנס לגבול חבירו כדי ליטול משם לעצמו. אך הרגלים נחשבות לבר מגופא [זוה"ק ח"א כא:]. ובספר פתחי שערים [נתיב פרצוף ז"א פתח ב] כתב: "הרגלים הם תמיד לבר מגופא, רק משמשים לגוף". לכך אין הרגלים מכניסות את בעליהן למקום שלא שייך להן, אלא אדרבה, הן מוציאות את בעליהן ממקום השייך להן. וכן כתב בנתיב העבודה פ"ו [א, צא.] בביאור מאמרם [ברכות י:] "המתפלל צריך שיכוין את רגליו ["זו אצל זו" (רש"י שם)], שנאמר [יחזקאל א, ז] 'ורגליהם רגל ישרה'", וז"ל: "כבר התבאר כי העבודה הזאת שהאדם הוא העלול מקבל מן העלה, והעלול הוא נכנס לגמרי תחת רשות העלה. ועל זה אמר שצריך שיכוין האדם רגליו, כי הרגלים הם התפשטות עצמו, אשר התפשט את עצמו כאילו הוא יוצא מן העלה, כאשר יש לו התפשטות מה. כי מצד שהוא עלול, אין לו התפשטות עצמו כלל לחוץ, וחלוק הרגלים הוא התפשטות במה, וזה הסרה מן העלה... כאשר האדם עומד בתפלה דווקא ראוי לו שלא יהא התפשטות אל האדם עצמו, ובזה האדם נמשך אחר העלה לגמרי, עד שנכנס תחת רשות העלה בתפלתו" [הובא למעלה פי"ז הערה 102]. לכך "אם הולך להכות" עדיין לא נכנס לרשות חבירו, ואינו נקרא "רשע". וזהו הטעם שצריך שיציאתו לרשות אחרים תהיה ניכרת לאחרים [כמבואר בהערה הקודמת], כי כל עוד שאין היציאה ניכרת לאחרים, אין ביציאה זו כניסה לתוך גבול חבירו, אלא זהו כאדם העושה בתוך שלו.
(29) במדרש אמרו כאן "כיון ששמע דבריו".
(30) רש"י שמות א, יד "ויירא משה - ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין. אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל. אכן נודע הדבר - ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
(31) כי "נודע" הוא בנין נפעל, וזהו מעצמו, ואינו פועל יוצא לאחר.
(32) "דליטור - רכיל" [רש"י סנהדרין יא., שם מג:].
(33) לכך נאמר לשון "נודע" [נפעל מעצמו], שנתחוור למשה דבר שעד כה היה תמה עליו, ואין כאן פועל יוצא לאחר. ורבינו בחיי [שמות ב, יד] כתב: "אכן נודע הדבר - נודע לי דבר שהייתי תמה עליו מפני מה ישראל בגלות יותר משאר אומות, יש ביניהם רכילות ולשון הרע, ואינם ראוים לגאולה".
(34) דע שבגו"א שמות פ"ב אות כג [לה:] האריך בזה, ופתח דבריו שם בדברים הבאים: "המדרש הזה יש בו טעם נפלא, כי מי שיש בו מדה זאת אינו ראוי לגאולה, לפי שהגאולה היא נמשכת ממדריגה פנימית עליונה, שהיא אינה בגלוי. ומי שמגלה דברים הפך זה, שדבק במדריגה תחתונה, והיא נקראת מדריגה גלויה וחיצונה".
(35) "מבחין את ישראל" - בודק ובוחן את עניינם של ישראל.
(36) כי ישראל הם חזקי המציאות, והשעבוד הוא מיעוט מציאות, ולכך ראוי לישראל שיהיו בני חורין, ולא משועבדים לאומה אחרת. וכן כתב למעלה ר"פ ו [רפד.], וז"ל: "התבאר לך בפרק שעבר כי שלימות הבריאה אשר בה היה רצון הבורא, הוא יסוד העולם, הוא אברהם אבינו, והשתלשלות צאצאי קודש, ובהם בחר ה'. ואם כן יש לשאול, איך עולם הפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי זרעו הקדוש במצרים היו נתונים ביד לוחציהם. וידוע כי במה שהם נתונים תחת ידם הרי זה מיעוט מציאות... כי בגלות מצרים מרחוק היתה העצה מאת ה' על זרע אברהם שיהיו משועבדים ארבע מאות שנה במצרים כצפור שהוא ביד הצייד... עד שלא היה נחשב מציאות ישראל בעיני מצרים, שגזרו על בניהם אבדון [שמות א, כב], וחייהן מררו [שמות א, יד]. ואיך נמצא דבר זה, אשר הם ראוים להיות חזקי מציאות בעולם, והם עיקר מציאות העולם, וזולתו לאין ותוהו נחשבו, יהיו הם מציאות יותר, וגוברים על עיקר מציאות העולם", ושם הערות 6, 11, 13, 14.
(37) לשונו בגו"א שמות פ"ב אות כג [לו.]: "לכך כאשר ראה דלטורין בישראל, אמר שראוים לשעבוד, שהשעבוד מדריגה תחתונה, וראוי להם השעבוד, שהרי הם בעלי רכיל מגלים הסוד, וראוי להם השיעבוד, שהוא מדריגה גלויה תחתונה".
(38) פ"ג [רח:], פ"ט [תסט:], ופט"ז [לאחר ציון 65], ויובאו בהערה 40.
(39) לא ברורה כוונתו במלים "בפרקים הנזכרים", ומדוע לא כתב רק "וכבר אמרנו למעלה". אמנם בכת"י [שצ:] כתב: "ועיין בפרק שני ושלישי ורביעי, ושם תמצא מבואר תמיהת משה רבינו עליו השלום. וכאשר ראה שיש בהם דלטורים מגלים סוד, נודע לו דבר זה שראוים ישראל אל השעבוד. וכבר אמרנו בפרקים הנזכרים שאין מקבל התפעלות ושעבוד רק הגשם, שהוא מקבל התפעלות, ואין שייך התפעלות בצורה כלל". הרי שמתייחס לפרקים שהזכיר קודם לכן ["בפרק שני ושלישי ורביעי"], והם הפרקים הראשונים שבספר שדן ביחס שבין המצריים החומריים לישראל בעלי הצורה [והנה חלוקת הפרקים בכת"י אינה זהה לחלוקת הפרקים בנדפס]. ומכלל דבריו שם עולה שהצורה היא בת חורין, והחומר הוא משועבד. וראה הערה הבאה.
(40) לשונו למעלה פ"ג [רט:]: "הנה העבדות מה שהם תחת רשותם בא להם מצד החמרי שבהם, אשר החומר הוא עבד תמיד, והוא תחת רשות אחר. ומצד הצורה... ומזה הצד יבא להם העינוי". ולמעלה פ"ט [תסט:] כתב: "תלמידי חכמים מצד עצמם אין ראוי לשעבד, כי כל משועבד מתפעל מן המשעבד, ולא יתכן ההתפעלות רק אל בעלי החומר שהוא מתפעל, לא אל הצורה הנבדלת והשכל הנבדל, כיון שאינו בעל חומר, אינו מתפעל. ומאחר שאינו מתפעל, לא שייך בו שיעבוד. ולפיכך ראוי שלא יהיה שום שיעבוד אל תלמידי חכמים, אשר יש להם שכל נבדל... שאין שיעבוד בשכל, רק ראוי לשכל להיות בן חורין... כי לא תמצא מעלת צורה נבדלת מן החומר אשר אין בה מפחיתות החומר כמו שיש בישראל, אשר הם שלימי צורה נבדלת, עד שלמעלתם הם ראוים להיות מושלים על האומות, כאשר ראוי לצורה להיות מושלת על החומר, ואין בצורה התפעלות. כלל הדבר, מצד עצמות ישראל אשר יש להם צורה שלימה, אין ראוי שיעבוד בהם", ושם הערות 134, 135. ולמעלה פט"ז [לאחר ציון 65] כתב: "כבר אמרנו לך למעלה שהשיעבוד הוא שייך דוקא לחומר, שהוא מוכן להשתעבד בו ולהיות מתפעל, וזה נתבאר למעלה. אמנם שבט לוי מפני שהיה קדוש, ומי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר... לא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל... ולפיכך יצא משבט לוי משה רבינו עליו השלום, אשר הוא הצורה השלימה, והוא נבדל מן החומר כאשר יתבאר, עד שלא היה אדם נבדל מן החומר כמו משה רבינו עליו השלום, והוא היה ראוי להיות מושל על מצרים". ושם בהערה 67 נלקטו מקורות נוספים בספר זה שנגע ביסוד שהחומרי ראוי להיות משועבד, והצורה ראויה להיות בת חורין. וראה להלן הערה 75, ופל"ו הערות 27, 32.
(41) לשונו למעלה ס"פ יח [לאחר ציון 147]: "פירשו ז"ל [שמו"ר א, כט] שנמשלו ישראל לחול. וזה כי החול לא ישמע כאשר נוטלו מכאן ונתנו לכאן מפני דקותו אשר בו, והדקות הוא מעוט הגשמית, כי גדר הגשם הוא התפשטות הרחקים... וכן ראוי להם לישראל, אשר יש להם המעלה הבלתי גשמית, להיות כל דבריהם בלתי נודע ובלתי מורגש. שכל דבר אשר הוא בלתי גשמי אינו מורגש, והגשם ומשיגי הגשם הם מורגשים. ולכך ישראל, שיש להם מעלה הנבדלת מן הגשם, אין ראוי שיהיה עניניהם במורגש אך בנסתר... ישראל אשר נבדלים בלתי גשמים, דומים לחול, לא יהיו עניניהם בגלוי, ולא יגלו את זה, שהם כמו החול, ופירוש זה ברור. ועוד יתבאר בפרק שאחר זה".
(42) פירוש - השעבוד הוא התפעלות, והתפעלות שייכת רק לגשמי, ולא לצורה. והואיל וגילוי סוד הוא ענין גשמי, לכך כאשר ישראל מגלים סוד הם יורדים למדריגה גשמית, שהיא מדריגה פחותה הראויה לשעבוד.
(43) לעומת אומות העולם. וזהו יסוד נפוץ ביותר בספריו. וראה למעלה פי"ח הערה 153 שנלקטו שם תשעה מקומות שבהם הזכיר יסוד זה רק בספר גבורות ה'. ולמעלה פ"ח הערה 28 הובאו מקבילות נוספות משאר ספריו, וננקוט כאן בשנים מהם; בתפארת ישראל פי"ב [קצב:] כתב: "'טובים' אלו ישראל [מנחות נג:], שהם קדושים נבדלים מפחיתות החמרי שיש לאומות העולם. ודבר זה התבאר גם כן במקומות הרבה, עד שהוא ידוע מאוד, כי מדרגת ישראל שאין להם פחיתות החומר, כמו שיש לאומות העולם. ולפיכך נקראו 'טובים', שכל אשר נבדל מפחיתות החומר הוא טוב, שהרע הוא בחומר". ובבאר הגולה באר השני [רכ.] כתב: "כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חמריים. וכמו שאמרו ז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם'".
(44) לשונו בגו"א שמות פ"ב אות כג [לו.]: "ותדע ותשכיל כי באומות יש להם מדריגה גלויה וחיצונית, ולישראל מדריגה פנימית עליונה. ודבר זה רמזו ז"ל בפרק הזרוע והלחיים [חולין קלג:] שאמרו שם סתם גוי מרבה דברים... והטעם הוא שמדריגתו של גוי מדריגה חיצונה ואינה פנימית נעלמת, לכך תמיד מדבר, ואין לו רוח פנימי. ומזה הטעם תבין מה שהנשים יש להם רבוי דברים [קידושין מט:], בשביל מדריגתם השפלה התחתונה והגלויה שלהם" [הובא למעלה פי"ח הערה 156]. ובדרוש על המצות [ס:] כתב: "כי האומות, הגילוי בהם בשביל שאינם דביקים בכח קדוש כח עליון נסתר, והם מוציאים הנסתר... אל הגילוי. אבל ישראל שהם דבוקים בכח עליון יש להם כח קדוש נסתר, וכל זאת בשביל החכמה העליונה היא התורה שיש בישראל... הפך האומות, ולכך אמרו חכמים... סתם עכו"ם מפעא פעי... הפך ישראל שהם בעלי סוד". ובירושלמי תרומות פ"א ה"א אמרו "עכו"ם אין להן מחשבה". וכן הוא בירושלמי יבמות פי"ג ה"ב. והקרבן העדה שם ביבמות כתב "ונחשב לכם [במדבר יח, כז], ולא לעכו"ם". ובספר זרע אברהם סימן יא סק"ה האריך בזה הגר"מ זעמבא זצ"ל, וכתב: "עכו"ם אין לו מחשבה... שאין בכוחו לפעול במחשבתו על דיני תורה", ועל פי זה ביאר שמחשבת עכו"ם אינה מועילה להכשר טומאה. ומאידך גיסא על ישראל נאמר "עלה במחשבה", והוא מסטרא דמחשבה [זוה"ק ח"ב קיט:, ת"ז ת' מ' פ.]. וכן להלן ר"פ כח ביאר שמשה רבינו לא היה איש דברים, "שהיה משה רחוק מן החומר... ולכך לא היה למשה כח הדיבור". ושם מאריך בזה שהדיבור נוצר כאשר השכלי מוטבע בגוף, ומשה רבינו היה נבדל מהגוף, ולכך לא היה משה איש דברים. ובנתיב העבודה פ"ב [א, פא.] ביאר שתפילה היא דוקא בדיבור, כי מהות האדם היא שהוא חי מדבר, והוסיף שם: "רק אם הוא צדיק גמור, והוא שכלי, אז השם יתברך שומע אף שקורא אל השם יתברך בלבו בלבד". הרי שמדריגה מרוממת מתבטאת במחשבה. וכל זה מורה שמעלת ישראל היא "המעלה הפנימית אשר אין שם גלוי והרגש אשר שייך לגשם" [הובא למעלה פ"ד הערה 93].
(45) לשונו בגו"א שמות פ"ב אות כג [לו:]: "כאשר [משה] ראה בישראל שהם נמשכים אחר גלוי הדברים, אמר עתה ידעתי מפני מה הם משועבדים יותר מכל האומות, מפני שהם דבקים בגלוי, שזה הוא מדריגה שפלה גלויה פחותה, לכך הם משועבדים". וצרף לכאן דברי רש"י [ויקרא כו, יז] "ורדו בכם שנאיכם - שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם. שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל, אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר [שופטים ו, ג] 'והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ'. אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם. וכן הוא אומר [מיכה ג, ג] 'ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו''". הרי שאומות העולם שולטות רק מה שבגלוי, אך גלוי הסוד והמטמוניות נעשה רק ע"י ישראל. ובנתיב התורה פט"ו [תריז.] כתב: "כי החמרי בגלוי, ואין לו מדריגה נסתרת... כי החמרי הוא במדריגה הנגלית, ומדריגה הנבדלת היא נסתרת... כי כל ענין החמרי הוא בנגלה, ואין לו חלק בנסתרות".
(46) לשונו בנתיב העבודה פ"ב [א, פא:]: "המשמיע קול בתפילתו אין מגיע אל המדריגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה, וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדריגה העליונה, כי העליון הוא נסתר ["יושב בסתר עליון" (תהלים צא, א)]... ולפיכך הוא מקטני אמונה [ברכות לא.]". וקודם לכן בנתיב העבודה ס"פ ג [א, פו.] הזכיר יסוד זה בקצרה. וכן הוא בנתיב השתיקה פ"א [ב, ק:]. ובנתיב הצניעות פ"א [ב, קג:] כתב: "'ואת צנועים חכמה' [משלי יא, ב], דהיינו מי שכל מעשיו בצניעות ובנסתר, נמשך אחריו החכמה, שהיא צנועה ונסתר. אבל מי שכל מעשיו בבלתי צניעות, זה הוא גשמי, ואין ראוי אליו החכמה. שכמו שיש אל החכמה מעלה עליונה נסתרת, כך יש אל החמרי מדריגה שפלה נגלית, כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות". ובח"א לקידושין מט. [ב, קמז.] כתב: "כל אשר יש לו מדריגה עליונה יותר פנימי ולא חיצוני... אינו מרבה דברים, כמו הכסיל שהוא מרבה דברים. כי החכמה מדרגתה עליונה פנימית, ולכך החכם אינו מרבה דברים. אבל הכסיל שאין בו החכמה הפנימית, מרבה דברים". ובדרוש על המצות [ס:] כתב: "כי האומות, הגילוי בהם בשביל שאינם דביקים בכח קדוש כח עליון נסתר, והם מוציאים הנסתר... אל הגילוי. אבל ישראל שהם דבוקים בכח עליון יש להם כח קדוש נסתר, וכל זאת בשביל החכמה העליונה היא התורה שיש בישראל... הפך האומות, ולכך אמרו חכמים [חולין קלג:]... סתם עכו"ם מפעא פעי... הפך ישראל שהם בעלי סוד". וכן הוא להלן ס"פ כז, תפארת ישראל פט"ו [רלב:], נצח ישראל פנ"ז [תתפה:], ועוד. ובהקדמה לאור חדש [קלד:] כתב: "ויש שואלין, כי אם היה הנס [של פורים] גדול כל כך, למה לא נעשה בכל המגילה הזאת נס נגלה. ומפני כך אמרו כי אין זה מורה על גודל הנס של המגילה הזאת, כאשר לא היה בכל מעשה של המן נס נגלה, ולא כן חנוכה שנעשה נס נגלה בנרות חנוכה. אבל יש לך לדעת כי הפך זה הוא, כי מה שלא נעשה נס נגלה במגילה הזאת הוא בשביל גודל הנס, שהוא גדול ביותר, עד שבא ממקום עליון הנסתר, ואי אפשר להיות אותה מעלה בנגלה. ומטעם זה לא נכתב גם כן השם בנגלה בכל המגילה הזאת, רק נרמז בנסתר... כי במגילה הזאת לא נזכר השם בפירוש מטעם אשר אמרנו, לפי שבא הצלתם ממקום עליון נסתר" [הובא למעלה פי"ח הערה 156, ולהלן פ"כ הערה 55].
(47) כמבואר למעלה הערות 44, 45. ולהלן פ"כ [לאחר ציון 53] כתב: "כי הצניעות מורה על הברכה, שכל ענין הברכה צנוע ונסתר, כי הדברים הפחותים אין מדריגתם פנימי, ואינם ראוים לברכה. אבל דברים אשר הם עליונים במעלה הם פנימים, והם ראוים לברכה מצד אשר הם פנימים נסתרים. וכבר התבאר זה כי הצניעות וההסתר מורה על עלוי מעלה, וכל ברכה בהסתר ובצניעות. והפך זה הגלוי מורה על שפלות וחסרון, ואין ברכה בו, כמו שאמרו [תענית ח:] אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין".
(48) רומז לשאלה סמויה, והיא נכתבה להדיא בגו"א שמות פ"ב אות כג [לז.], וז"ל: "ואל יקשה לך, שכל שכן שראוי שיהיו האומות בשעבוד, שהם דבקים במדריגה הפחותה הגלויה". והמשך דבריו שם יובא בהערות הבאות.
(49) המשך לשונו בגו"א שם [לז.]: "אין זה קשיא, דמפני שמדריגתם מדריגה גלויה בעצמה, אין זה כמו הדלטור שהוא מגלה הדבר הפנימי. לכך האומות שהם מרבים דברים, ומדריגתם מדריגה גלויה, אין זה נחשב גלוי כמו הדלטור, שהיה מגלה הסוד. וחטא הזה, שהוא דלטוריא, יותר יש בישראל בעונותינו מבכל האומות; כמו שהגוי הוא מרבה לדבר, ודבר זה מביא לו שפלות ופחיתות, אף על גב שאינו מביא לו דברי שעבוד מביא לו שפלות. וישראל שיש בהם דלטוריא לגלות סוד, זה יותר רע, ומביא השעבוד".
(50) המשך לשונו בגו"א שם [לז.]: "והטעם שמצוי זה בישראל יותר, כי ישראל הם בעצמם דביקים במדריגה העליונה, 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ' [דברים כח, א], ולכך הם דביקים במדריגה הפנימית, היא מדריגת הסוד. וכאשר הוא נוטה אל הפחיתות, אז הוא מגלה סוד, שהרי הוא יוצא ממעלתו העליונה ודבק במדריגה התחתונה. ולפיכך נמצא זה יותר בישראל מכל האומות, והוא גורם להם השעבוד. ואם זה שהוא דבק במדריגה התחתונה הגלויה, הוא במדריגת השפלות כמו שהוא מדריגת הנשים והאומות, זה שהוא מוציא הנסתר ומגלה סוד הוא בתכלית השפלות, עד שיגיע לו שעבוד בתכלית. כתבתי זה להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, אולי ינצלו מן החטא הגדול".
(51) אודות שישראל הם אומה יחידה, כן נאמר [ש"ב ז, כג] "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". ואמרו חכמים [סוכה נה:] "הני שבעים פרים ["פרי החג שבעים הם" (רש"י שם)] כנגד מי, כנגד שבעים אומות. פר יחידי ["של שמיני" (רש"י שם)] למה, כנגד אומה יחידה". ובנצח ישראל פכ"ה [תקכד.] כתב: "דבר זה בפרט בישראל עם אחד... שאין זה בשאר אומות... שהם אומה יחידה שלימה, כמו שבארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות". ולמעלה פ"ג [רג:] כתב: "מצד שישראל הם אומה יחידה, ראוי לישראל זה המספר [שש], שהמספר הזה הוא מספר שלם". ולמעלה פי"א [תקמז:] כתב: "כי האומות יש בהם הרבוי, ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי. וישראל אומה יחידית פרטית, ולפיכך היה מספר שלהם רק שבעים פרטים, וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית". ובפחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת נה, כתב: "עלינו לדעת כי זה שכנסת ישראל קרויה היא 'יחידה ליחדך' [בפיוט "אום אני חומה" להושענא רבה], עומק הכוונה בזה הוא דאלה שני היחודים הם כרוכים ומעורים ותלויים זה בזה, 'יחידה ליחדך'" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 100, פי"ב הערה 78, ולהלן פל"ו הערה 92]. ולמעלה פ"ג הערה 60 נלקטו מספריו שלשה טעמים עיקריים לבאר יחידיותם של ישראל; (א) במה שהקב"ה הוא אלקיהם. (ב) במה שיש להם את התורה. (ג) במה שאין להם שום שייכות לאומות העולם, עיי"ש. וראה להלן פכ"ג הערה 205.
(52) "רק" בלשון המהר"ל הוא כמו "אלא".
(53) דוגמה לדבר; נאמר [בראשית כט, לד] "ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי", ופירש רש"י שם "על כן - כל מי שנאמר בו 'על כן' מרובה באוכלוסין". ובגו"א שם אות כב [פה:] כתב: "ואם תאמר, מאי ענין 'על כן' שיהיה מרובה באוכלוסין. ואפשר כי לשון 'כן' הוא לשון גבול ושיעור 'כן וכן יהיה'. ומי שנאמר לו 'על כן' שלא יהיה לו שיעור מוגבל, והם יותר משיעור מוגבל, וזהו 'על כן'" [הובא למעלה פט"ו הערה 14]. דוגמה נוספת; נאמר [במדבר כז, ז] "כן בנות צלפחד דוברת נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם וגו'", ופירש רש"י שם "כן בנות צלפחד דוברות - כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה". ובגו"א שם אות ז [תנב.] כתב: "מה שהוצרך להוסיף 'כך כתובה פרשה זו לפני וכו'', מפני שקשה, למה הוצרך לכתוב 'כן בנות צלפחד דוברות', לכתוב 'נתון תתן להם נחלה', וממילא ידעינן כי יפה דברו, ולמה למכתב 'כן בנות צלפחד דוברות'. ולפיכך פירש כי לכך כתב כך, לומר לך ד'כך כתובה וכו''". הרי שלשון "כן" מורה על שכיוונו לפרשה הכתובה לפני ה' במרום, כי "כן" מורה "על דבר ידוע ומשוער".
(54) האותיות הנסתרות, שאינן נראות. ובדרך כלל אומרים "האותיות הנעלמות" [ספר הזכרון דברים ו, ה]. ובכת"י [שצא.] אכן כתב "מן האותיות הנעלמות". וצרף לכאן דבריו של האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה פרשת בהר [עמוד מא., טור שמאלי] שכתב: "כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה [פירוש "ישראל" נוטריקון "יש ששים אלף אותיות לתורה" (מגלה עמוקות אופן קפו)]. אף שבתורה אין נמצא ס"ר אותיות, היינו מפני אותיות המשך, שהם אותיות אהו"י, שבכלל הנקודות שאינם בכתב, אבל ישנן במחשבה. שהקמץ הוא אל"ף, והחיריק יו"ד וכו'". ושם מציין לדברי רש"י [כתובות סט:], שכתב "יִנָחֵם כתיב - אין לך לומר פתח בשום אות אלא אם כן אל"ף או ה' סמוכין לו... כאילו כתוב 'ינאחם'".
(55) ברא, דשא, חטא, טמא, ירא, כסא, מלא, ועוד.
(56) כמו [בראשית יח, יד] "היפלא מה' דבר וגו'", ופירש רש"י שם "כתרגומו 'היתכסי', וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני", וגו"א שם אות מא [שט:]. וכן [דברים יז, ח] "כי יפלא ממך דבר למשפט וגו'", ופירש רש"י שם "כי יפלא - כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה ממך", וגו"א שם אות ה [רעו:]. ובגו"א שמות פ"ב אות כג [לז:] כתב: "כל פלא הוא לשון העלמה, 'כי יפלא ממך', 'היפלא מה'', ותרגומו [שם ושם] 'היתכסי'" [מקורו בזוה"ק ח"ג קצג:]. וכן [דברים ל, יא] "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", ופירש רש"י שם "לא נפלאת היא ממך - לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר 'כי יפלא', ארי יתכסי. 'ותרד פלאים' [איכה א, ט], ותרד במטמוניות, מכוסה וחבושה בטמון". והרד"ק ספר השרשים, שורש פלא, צירף לזה את הנאמר [מ"ב ו, ח] "פלוני אלמוני", וכלשונו: "האיש המכוסה שמו אצל הזוכר אותו יאמרו עליו 'פלוני'". הרי שתיבת "פלוני" שייכת לתיבת "פלא". ולהלן פכ"ז [לאחר ציון 83] כתב: "כי לשון 'פלא' הוא העלמה". ובנתיב העבודה פ"ב [א, פא:] כתב: "כי האל"ף אותיות 'פלא', שהיא לשון העלמה". וראה להלן פכ"ז הערה 84.
(57) לשונו בדרוש על המצות [נט:]: "הנה יש לך לדעת ולהבין כי ישראל ושבעים אומות הקדמונים הם מחולקים, ויורה על חלוק שלהם מספרם; כי האומות הם שבעים, וישראל הם אומה אחת. ולפי מה שהם האומות מורה עליהם האות שבא על מספר שבעים, הוא העי"ן. וכפי מה שהם ישראל, שהם אומה אחת, מורה עליהם האות שבא על אחד, שהוא האל"ף... ולכך אלו שתי אותיות הדומים האל"ף והעי"ן... לא יתחברו ביחד, ולא תמצא אותם זה אצל זה בתיבה אחת להיותם משותפין בשורש אחד בשום תיבה בעולם. וזה מורה הבדל גמור שלא ישתתפו ישראל, ולא יתחברו באומות, רק כאל"ף שהיא משמש לעי"ן, כמו 'אעבוד', ואין כאן חיבור להיותם מתחברים בשורש אחד, כי אם באל"ף שהיא שמושית. וכך ישראל בודאי משמשים לאומות, כי אם לא היו ישראל, לא היו יוצאים ונבראים האומות בעצמם. ובזה ישראל משמשים להם, ואין האומות משמשים לישראל... ולכך האל"ף שהיא שמוש, היא קודם לעי"ן, כי ישראל קודמים להם, ואין כאן חבור כלל כמו שאמרנו, כי אין אות השמוש מתחבר עם אות השורש, ובשורש אחד לא נמצאו יחד העי"ן והאל"ף. ונקרא אות המורה על האומות עי"ן, כי האומות העין והגלוי בהם בשביל שאינם דבקים בכח קדוש כח עליון נסתר, והם מוציאים הנסתר, שהוא 'סוד', שהוא במספר שבעים, אל הגלוי ואל העי"ן. אבל ישראל שהם דבוקים בכח עליון, יש להם כח קדוש נסתר. וכן הוא לשון אל"ף 'ואאלפך חכמה' [איוב לג, לג]... וכל זה בשביל החכמה העליונה היא התורה שיש בישראל, ואל"ף הוא אותיות 'פלא', שהוא לשון העלם והסתר, שיש בישראל העלמה והסתר, שהם דבוקים בכח קדוש נסתר, הפך האומות... אמנם יש בישראל שבעים זקנים, והם שבעים סנהדרין, ונקראו [במדבר טו, כד] 'עי"ן העדה', כי יש בהם עין השכל. ואין זה גלוי, כי השכל הוא נעלם מן האדם הגשמי, והם בית דין מופלא שנגלה להם החכמה המופלאת והנעלמת, ואין זה יוצא אל הגלוי, והם כמנין 'סוד'... אבל האומות הם שבעים בעצמם, ובודאי דבר זה גלוי ממש. וזהו שווי האל"ף והעי"ן; מפני כי האל"ף היא ידיעת הנעלם, וזהו עי"ן השכל, והעי"ן הוא גלוי ממש... כי לכך האל"ף והעי"ן שוים בתמונה ובקול, ואין הפרש, רק שהעי"ן מורה על נסתר שיצא אל הגלוי, והאל"ף מורה על נסתר שאינו יוצא אל הגלוי. וכן העכו"ם יוצאין אל הגלוי כמו שמורה על זה העי"ן, שאינם דבקים בכח פנימי קדוש. אבל ישראל כח עליון שלהם עומד בהעלמו ובהסתרו, שהם דביקים בכח קדוש עליון" [הובא ברובו למעלה פ"ט הערה 86]. וראה הערה הבאה.
(58) לשונו בגו"א שמות פ"ב אות כג [לז:]: "היינו דקאמר 'אכן נודע הדבר'. כי האומות שהם שבעים במספר 'כן', ו'כן' הוא לשון גלוי, שרוצה לומר 'כך הוא'. וישראל הם נגד האל"ף שהיא אות נחה ונעלמת, שהם על מספר 'כן', והם אומה יחידה כמו האל"ף, לכך הם נעלמים. והאל"ף היא אותיות פלא... ואמר נודע לי הדבר שישראל הם בשעבוד, לפי שמדריגת ישראל ה'אלף' שהוא על 'כן' שהוא מדריגת האומות, ועתה שהם דלטורין נמשכין אחר הגלוי, הם תחת האומות, שהם [ישראל] יותר גרועים". ונראה לומר שלא רק תיבת "אכן" מורה על שעבודן של ישראל, וכמו שנתבאר, אלא גם שתי התיבות הבאות ["נודע הדבר"] שייכות לזה. והוא שלא רק נודע ונתיישב למשה מדוע ישראל משועבדים יותר מכל האומות, אלא ששעבוד זה עצמו בא לעולם במהלך של "נודע הדבר". שכאשר מתגלה דבר שהיה עד כה נסתר, אומרים על כך "נודע הדבר", וכמו [אסתר ב, כב] "וַיִּוָּדַע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה". והואיל וסבת השעבוד היא משום גלוי ההעלם של ישראל, לכך שעבוד זה גופא נאמר בתיבות "נודע הדבר", לאמור שאכן נתגלה ההסתר. וראה בנתיב הלשון פ"ט [ב, פב.] שהזכיר בקצרה את היסוד שמניח כאן.
(59) באור חדש פ"ג [תרצג.] ביאר שתיבת "אכן" מורה על חבור מסוים בין ישראל לאומות, וחבור זה מביא לשעבודן של ישראל, וכלשונו: "משה רבינו עליו השלום כאשר ראה שיש דלטורין בישראל נגד האומות על אחיהם ישראל, ואמר משה 'אכן נודע הדבר', ופירשו במדרש מלמד שהיה משה מהרהר מה [ראה] הקב"ה לשעבד את ישראל מכל האומות, עד שראה בהם דלטורין, וזה שאמר 'אכן נודע הדבר', שהיה מתמיה עליו ואמר 'אכן'. כי האל"ף הוא אחד נגד אומת ישראל, שהם אחד, ו'כן' הוא האומות. והנה האל"ף מתחבר אל 'כן', שהם שבעים אומות, לכך נודע הדבר מה שהם בשעבוד הגדול הזה. ואל יקשה, וכי בשביל שהיה נמצא רשע אחד שהיה דלטור, דבר זה השחתה וקלקול אל כל ישראל. כי אין זה קשיא, כי כל דבר שצריך שיהיה לו פירוד צריך שיהיה מופרד ומובדל לגמרי, ואם מתחבר במקום אחד לגמרי, הרי הוא מתחבר לו ונעשה אחד. וכאשר הם לפניך שתי אילנות נבדלים זה מזה, אם נוגעים הם בענף קטון אחד, הרי נעשו שתי האילנות כמו אחד על ידי חבור ענף קטון אחד. ולכך החבור לאומות בענף קטון אחד, שהוא איש אחד, נחשב זה חבור ישראל לאומות, כמו שרמז משה שעשה תיבה אחת שהיא נגד ישראל וכן שבעים אומות שהם 'כן', ואמר 'אכן נודע הדבר'". ובהערה הקודמת הובאו דבריו בדרוש על המצות שאותיות אל"ף ועי"ן לעולם אינן נמצאות יחד בשורש אחד, אך לעומת זאת כאן מתבאר שהן נמצאות יחד בתיבת "אכן" [כי "כן" בגימטריה הוא שבעים]. והביאור בזה הוא שניתוק האותיות אל"ף ועי"ן מהדדי מורה שהאופן הנכון ליחס ישראל ואומות העולם הוא כאשר האל"ף של ישראל מנותקת לגמרי מן העי"ן של האומות. אך האופן הלא נכון ליחס ישראל ואומות העולם הוא כאשר האל"ף של ישראל מתחברת ל"כן" של אומות העולם, כפי שנעשה בתיבת "אכן", וחבור זה גופא מביא לשעבודן של ישראל. אך עדיין יש לבאר, מדוע אות אל"ף אינה יכולה להתחבר לאות עי"ן, אך יכולה להתחבר לתיבת "כן", שהיא גימטריה עי"ן. ויש לומר, כי ישראל והאומות הם הפוכים אלו לאלו לגמרי, והם כמו אש ומים שאינם יכולים להתחבר כלל, וכמו שכתב בנצח ישראל פכ"ה [תקלד:], וז"ל: "האומות נקראו 'מים' בכל מקום, כדכתיב [תהלים יח, יז] 'ימשני ממים רבים'... ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה [כה:]... דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים". ובדר"ח פ"ה מט"ז [שצב:] כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש. ולפיכך אי אפשר לשני דברים שהם מחולקים שיעמדו יחד, שאם כן היו שני הפכים בנושא אחד" [הובא למעלה פ"ה הערה 98, פי"ח הערה 84, להלן פכ"ב הערה 77, פכ"ז הערה 5, ופ"מ הערה 124]. לכך אין חבור בין ישראל לאומות, כמו שאין חבור בין אש למים, ואותיות אל"ף לעי"ן. אך ישראל יכולים להדמות לחיצוניותם של האומות בכך שיתנהגו כמותם, וכמו שנאמר [תהלים קו, לה] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ותיבת "כן" מורה במיוחד ובמסוים על דבר חיצוני, שהוא ידוע ומשוער, וכמו שביאר כאן. וכאשר האל"ף הנסתרת של ישראל מתחברת לתיבת "כן", זה מורה שישראל יכולים להתחבר רק לחיצוניותן של האומות, ולא למהותן.
(60) לשון המדרש במילואו "'וישמע פרעה', שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו. 'ויבקש להרוג את משה' [שמות ב, טו], שלח פרעה והביאו סייף שאין כמותה, ונתנו י' פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר [שיה"ש ז, ה] 'צוארך כמגדל השן'. 'ויברח משה מפני פרעה' [שמות ב, טו], אמר רבי ינאי, וכי אפשר לבשר ודם לברוח מפני המלכות. אלא בשעה שתפסו את משה וחייבוהו להתיז את ראשו, ירד מלאך מן השמים ונדמה להם בדמות משה, ותפשו את המלאך, וברח משה. אמר רבי יהושע בן לוי, נעשו כל הסנקליטין ["בעלי עצתו" (מתנו"כ שם)] שהיו יושבין לפני פרעה, מהם אלמין, מהן חרשין, מהן סומין. והיה אומר לאלמין, היכן משה, ולא היו מדברים. לחרשין, ולא היו שומעין. לסומין, ולא היו רואין. זה שאמר הקב"ה למשה [שמות ד, יא] 'מי שם פה לאדם', מי שם פה לפרעה שאמר בפיו הביאו את משה לבימה להורגו. 'או מי ישום אלם' [שם], מי שם הסגנים אלמים חרשים וסומין, שלא הביאוך. ומי עשה עצמך פקח שתברח, 'הלא אנכי ה'' [שם], שם הייתי עמך, והיום אני עומד לך". ובהמשך יבאר את חלקי המדרש הזה. ובכת"י [שצא.] הביא את לשון המדרש [וכן את הפרשה הבאה (ל"ב)] במילואו.
(61) כמבואר למעלה הערות 1, 11, 13. ובכת"י [שצא:] הוסיף כאן: "שאלו שניהם תמיד הם מתנגדים למשה, ואין לטוב הגמור התנגדות רק רע הגמור. אם כן אין לומר שהיה נשמע לפרעה רק על ידי דתן ואבירם".
(62) למעלה לאחר ציון 1.
(63) לשונו למעלה [לאחר ציון 1]: "דקדקו רז"ל במדרש הזה, כי איך היה על ידי שני עברים דבר גדול כזה, להיות מוסרים למלכות את משה רבינו עליו השלום הגואל. ואי אפשר שלא היו עושים אלו הרשעים דבר זה בלבד, כי אם לא כן, היה דבר זה מעשה מקרה, שמעשה שלא נעשה רק פעם אחת, מקרה הוא... ואי אפשר לומר שהיה דבר זה במקרה, שהרי מדבר זה בא הגאולה; שעל ידי זה ברח למדין, ונשא בת יתרו, ונגלה לו השכינה. ואיך תהיה הגאולה במקרה, שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל, ואיך תהיה על ידי דבר במקרה, זה לא יתכן".
(64) פירוש - אם תאמר שהיה מתנגד שלישי למשה [בנוסף לדתן ואבירם].
(65) כמבואר למעלה [לאחר ציון 12], שדתן הוא כנגד משה, ואבירם הוא כנגד אהרן. לכך לא היה מתנגד שלישי למשה ואהרן.
(66) בכת"י [שצא:] הקדים לכתוב טעם נוסף [לשלול את האפשרות שהיה למשה מתנגד שלישי], וז"ל: "זה לא יתכן... שאף אלו שנים, דתן ואבירם, אם לא היינו מוצאים שהיו מתנגדים למשה תמיד, לא היינו אומרים עליהם שהיו מתנגדי משה. ואם כן איך יתכן לומר כזה, שיהיה לטוב הגמור, כמו משה, התנגדות". ובגו"א שמות פ"ב אות כד [לט.] ביאר טעם נוסף מנין לחז"ל שאיירי בדתן ואבירם, ולא באחרים, וכלשונו: "הם הלשינו עליו. דאם אחרים הלשינו עליו, למה לא שמע [פרעה] עד יום זה, ולא אתמול מיד ביום המעשה". ופירושו, שההלשנה לפרעה לא נעשתה ביום הראשון שבו הכה משה את המצרי, שנאמר [שמות ב, יג] "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים וגו'", ואם איירי במלשינים אחרים, מה עיכב את ההלשנה שלא תיעשה מיד. אך אם מדובר בדתן ואבירם, ניחא, שרק ביום השני, שמשה כינה אותם "רשעים" [רש"י שם], הם כעסו עליו, והלכו להלשין עליו.
(67) "שלח פרעה והביאו סייף שאין כמותה, ונתנו י' פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר [שיה"ש ז, ה] 'צוארך כמגדל השן'" [לשון המדרש, והובא למעלה הערה 60].
(68) לשונו בכת"י [שצא:]: "זה רמז על כח פרעה, שהיה גדול, ומתאוה להרוג את משה. ומפני הכנתו, שהיה מוכן ומזומן ועומד להרוג את משה, [לכך] כחו ומזלו היה עומד תמיד להרוג את משה". וראה להלן הערה 81.
(69) פירוש - לא היה כאן חרב בפועל שנכרך סביב לצוארו של משה, אלא הכוונה היא שכחו ומזלו הגדול של המלך עמד לפעול במשה, והמשל לכחו של מלך הוא חרבו. וכן כתב להלן פנ"ו, וז"ל: "יש מכה שהיא... כח פועל לגמרי במקבל... כי חרב הוא כח פועל במקבל המכה, וזה נקרא 'חרב'". ואמרו חכמים [סנהדרין נב:] "מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה". הרי כח ההריגה של מלך נראה בסייף שלו. וזהו שכתב כאן "והוא כחו ומזלו הגדול של מלך", ולא כתב "של פרעה".
(70) פירוש - הדברים העליונים הם רוחניים, ולכך הם כללים, ואינם מתפרטים ומתחלקים לפרטים. ולמעלה פי"ד [לאחר ציון 108] כתב: "כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחד. וזה אין ספק שהוא יותר ממה שהיה השיעבוד שהיו משעבדים את כל אחד ואחד בפני עצמו. כי מפני שהיה השיעבוד כללי, מורה זה על שהיה נגזר עליהם מצד כללותיהם בגזירה אלקית. לכך בא הגזירה על כללותיהם כאחד, שהדברים המקרים פרטים הם, וענין זה לא היה מקרי, רק גזירה אלקית". ולמעלה פט"ז [לאחר ציון 52] כתב: "כי כל פרטי הוא מצד החמרי, כאשר ידוע מענין הפרטי, שאין בדבר שהוא נבדל מן החומרי - פרטי". ולהלן פמ"ג כתב: "וזה כבר התבאר הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא דבר אלוקי, כי אחדות הוא שייך אל עניין נבדל מהגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". וראה למעלה פ"ח הערה 185, פי"ד הערות 16, 109, פט"ז הערה 53, ולהלן פכ"ח הערה 11. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [ב"מ נט:] "יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, 'לא בשמים היא' [דברים ל, ב]. מאי 'לא בשמים היא', אמר רבי ירמיה, שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה [שמות כג, ב] 'אחרי רבים להטות'". ובבאר הגולה באר הרביעי [שנט:] כתב: "רצו בזה שכבר זכו בתורה שנתנה מסיני, והתורה הוא שכל עליון פשוט יותר מן בת קול. ואין התורה, שהיא שכל עליון פשוט, הולכת אחרי פרטי חכמים, לומר כי החכם הזה מפני שחכמתו יותר, ראוי שתהיה הלכה כאותו חכם.... אין התורה הולכת אחר פרטי זה או זה, רק אחר הכלל שאין לו שנוי, לא אחר הפרט, ואחר זה הולכין". דוגמה נוספת; אמרו חכמים [עירובין נד.] "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. אדם נותן לחבירו סם, יפה לזה וקשה לזה ["יפה לחולי זה, וקשה לחולי זה. יפה ללב ורע לעינים" (רש"י שם)]. והקב"ה נותן תורה לישראל סם חיים לכל גופו, שנאמר [משלי ד, כב] 'ולכל בשרו מרפא'". ובנתיב התורה פ"א [מח.] כתב: "ואמר כי 'בשר ודם נותן סם לחבירו', כי מפני שאי אפשר שלא יהיה לאותו סם איכות; או שהוא קר, או שהוא חם, וכיוצא בזה מן האיכות. ואם הסם ההוא קר, אז מזיק לאברים הקרים. ואם הוא חם, מזיק לאברים החמים, כי לא ימלט הסם ההוא מן איכות. אבל התורה היא רפואה כללית, כי אין בתורה איכות, רק כי היא שכל אלקי העליון, ובשביל כך התורה היא סם חיים ורפואה אל הכל". וראה למעלה פ"ח הערות 71, 185, 233, פי"ד הערות 16, 109, פט"ו הערה 99, פט"ז הערה 53, ולהלן הערה 233.
(71) כי "מספר י' הוא מספר כללי" [לשונו למעלה פי"ח לפני ציון 13]. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פל"ד [לאחר ציון 112] כתב: "כי כאשר רצה הקב"ה להביא על המצרים עשר מכות, מפני שמנין עשר מנין כללי, כי מספר הפרטי חסר, ולפיכך הביא מספר עשר מכות, כדי שלא יהיה המנין של מכות מספר פרטי חסר". ובאור חדש פ"ג [תשד:] כתב: "כי עשרה מספר כללי והוא שלם, כמו שידוע. וראיה לזה, כי אחר עשרה חוזר למנות אחד עשר, כמו בראשונה שמונה אחד שנים, ומזה תראה כי כאשר הם עשרה נשלם המספר". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קנה:] כתב: "אמר [אבות שם] 'עשרה שיושבים ועוסקים בתורה', מספר זה ידוע ומפורסם בכל מקום שנקרא מספר עשרה 'עדה' [סנהדרין ב.], ושם 'עדה' נאמר על הכלל, שאין כלל ועדה פחותה מעשרה. והדבר נראה מן מספר עשרה, שהרי כל מספר לא יעלה רק עד עשרה, וכאשר יגיע אחר עשרה, מתחיל כבראשונה למנות אחד, וכן לעולם, אין המספר מגיע יותר מן עשרה, כי אחר עשרה חוזר לספור אחד עשרה... כיון שעשרה אין עליו תוספות, אבל יש תוספות עד עשרה. ולפיכך כל המספרים שעד עשרה הם חסרים... כי שם 'עדה' בא על הכלל, ואין הוספה על הכלל, כי אף אם אתה מוסיף על הכלל, אינו יוצא מן הכלל הראשון. ודבר זה נמצא במספר עשרה, כי אחר שנים יש להוסיף עליהם למנות שלשה, ארבע, וכן עד עשרה. אבל בעשרה יש משפט הכלל, שאין כאן תוספות. וכאשר אתה מוסיף עליו במספר, צריך למנות אחד עשר, שנים עשר, ואין זה תוספות, כיון שאתה חוזר למנות 'אחד'". ושם מי"ג [רחצ.] כתב: "עשרה נחשבים עדה וכלל, שהרי אין מספר נוסף רק עד עשרה, ומן עשרה ואילך חוזר לספור 'אחד עשר' 'שנים עשר', הרי כי לא יתוסף רק עד עשרה. וזה כי אין תוספת על הכלל, ועשרה ואלף נחשבים כאחד". וכן כתב שם פ"ה מ"ב [מח., נ.], נצח ישראל פ"ח [רו.], גו"א בראשית פי"ז אות ג [ערה.], שם במדבר פכ"א אות לג [שנז:], נתיב הצניעות פ"ג [ב, קח.], ועוד [הובא למעלה פ"ח הערה 82, פי"ח הערה 13, להלן פכ"ה הערה 65, ופל"ד הערות 113, 114].
(72) בא לבאר על מה מורה זה שצוארו של משה נעשה אבן שיש, שהואיל וביאר שלא איירי בחרב בפועל, אלא בכחו ומזלו של פרעה, א"כ גם לא איירי באבן שיש בפועל.
(73) אודות שכל מה שפרעה עשה, לא עשה אלא מחמת כחו ומזלו, כן כתב למעלה פט"ו [לאחר ציון 116], וז"ל: "כל ענין פרעה אין ספק שהיה על ידי כחו ומזלו. ובשביל אותו הכח היה תובע אותן [את המיילדות] לדבר עבירה גם כן, שאין פעולה מלמעלה לחצאין, לכך היה תובע אותן לדבר עבירה". ולמעלה בכת"י [שסה:] כתב: "כל דבר אשר עשה פרעה היה בסיוע כח של מעלה... לכך כאשר היה מתחבר פרעה למילדות שיהיו עושים רצונו להמית הילדים, היה בא דבר זה לגמרי להתחבר להם להיות שומעים לו לדבר עבירה לעשות רצונו. כי מפני גודל הכח של מעלה שהיה מסייע לפרעה להזקק אל המילדות בענין הבנים, היה מסייע הכח להזקק לגמרי אל המילדות". וכן נאמר [שמות יד, י] "והנה מצרים נוסע אחריהם", ופירש רש"י שם "ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים" [ראה למעלה פט"ו הערות 117, 118].
(74) פירוש - הקב"ה חיזק את משה שלא יקבל שום השפעה או התפעלות מכחו של פרעה. ונקט בצוארו של משה, כי לאחר שאמרו שכרך החרב סביב צוארו של משה, ממילא הקב"ה חיזק את צוארו של משה שלא יושפע מכחו של פרעה. וכן אמרו [ברכות י.] "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". ועוד אודות שהצואר מקבל השעבוד מאחרים, הנה אמרו חכמים [פסחים ח:] "רב אמר להו ניתו עלי ועל צוארי". וכן אמרו [קידושין כט:] "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה". והאבן מורה על אי התפעלות, וכמו שכתב בנר מצוה [סה:], וז"ל: "כי לגודל הכח שיש לד' מלכיות אלו... לא היה בטול לכח זה רק על ידי יעקב, שכחו נקרא כח אבן... כי יעקב יש לו כח קדוש נבדל... ומכח מעלתו הקדושה הוא מבטל כח אלו מלכיות. ולכך נקרא 'אבן', וכדכתיב [בראשית מט, כד] 'משם רועה אבן ישראל'... כי דומה דבר הנבדל לאבן, כי החומר הוא מתפעל, אבל הנבדל אינו מתפעל... לכך נקרא יעקב 'אבן', כי האבן אינו מתפעל, כי הוא חזק מאד" [הובא למעלה פ"ו הערה 68, פ"ז הערה 146, ופ"ט הערה 135].
(75) נראה לבאר רמיזותיו לפי מה שכתב למעלה [לאחר ציון 39], וז"ל: "אין מקבל התפעלות ושעבוד רק הגשם, שהוא מקבל התפעלות, ואין שייך התפעלות בצורה כלל", וראה למעלה הערה 40. ואם ה' לא היה מחזק את צוארו של משה, והיה משה מקבל התפעלות מסויימת מכח פרעה, זה היה מורה שביחס לכח פרעה אין למשה משפט הצורה השלימה. וכאשר יש לצורה אף חסרון קל, יש בכך ביטול לכל הצורה, והכל שולטין עליה, וכמו שכתב למעלה פ"ד [רכט.], וז"ל: "וענין זה רמזה התורה באדם, דכתיב [בראשית א, כו] 'וירדו בדגת הים', רמז לך הכתוב בלשון 'וירדו', ולא כתב בלשון 'וימשלו בדגת הים', אלא אם הוא זוכה, והאדם הוא צורה שלימה, ראוי לו להיות מושל על הדברים החמריים, הם בעלי חיים שאינם מדברים, שהם במדריגת החומר, והצורה מושלת עליהם. ואם אינו זוכה, שאין הצורה בשלימות, הרי הוא ירוד לפניהם, שהוא נמסר ביד בהמה חיה ועוף, שהם חמריים. כי הצורה השלימה, אם אינה בשלימותה הגמור, היא בטילה לגמרי. ודברים אלו עמוקים מאוד מאוד בענין הצורה בשלימות כאשר תצא ממדריגתה... [ו]כאשר לא היו ישראל בשלימות שלהם, היו משועבדים למצרים, הפך אשר ראוי להיות הצורה גוברת ומושלת. וידוע כי כאשר היו ישראל במצרים לא היו ישראל בשלימותם אשר ראוי להם, כי עדיין לא הגיעו אל שש מאות אלף, ולפיכך היה נותן המציאות כי יהיו ישראל משועבדים למצרים, זהו הטעם מה שהיה שעבוד ישראל תחת אומה החמרית. וכמו כן תמצא באדם הפרטי, כאשר האדם אינו בשלימות, והוא בילדותו, החומר מושל על הצורה, עד שהחומר מנהיג האדם, הולך אחר דברים שהם מעשה גוף שהוא חמרי. עד שגדל האדם, ואז הצורה מושלת על החומר, והצורה מנהגת את האדם, ובהכרח החומר הוא מקבל הנהגה מן הצורה. וכך מתחלה היו ישראל תחת יד מצרים, וכאשר היו שלימים היו ישראל גוברים על מצרים שהם החומר, והבן זה מאוד" [ראה למעלה פ"ד הערה 71, פי"ד הערה 59, ופי"ח הערה 94].
(76) בא לבאר המשך דברי המדרש [שמו"ר א, לא] "אמר רבי יהושע בן לוי, נעשו כל הסנקליטין ["בעלי עצתו" (מתנו"כ שם)] שהיו יושבין לפני פרעה, מהם אלמין, מהן חרשין, מהן סומין. והיה אומר לאלמין, היכן משה, ולא היו מדברים. לחרשין, ולא היו שומעין. לסומין, ולא היו רואין. זה שאמר הקב"ה למשה [שמות ד, יא] 'מי שם פה לאדם', מי שם פה לפרעה שאמר בפיו הביאו את משה לבימה להורגו. 'או מי ישום אלם' [שם], מי שם הסגנים אלמים חרשים וסומין, שלא הביאוך. ומי עשה עצמך פקח שתברח, 'הלא אנכי ה'' [שם], שם הייתי עמך, והיום אני עומד לך" [הובא למעלה הערה 60].
(77) פירוש - בפסוק הזה פתח בלשון עבר והמשיך בלשון עתיד, שנאמר "ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור וגו'", כי "מי שם פה לאדם" נאמר בלשון עבר, ואילו "או מי ישום אלם" הוא לשון עתיד, ומדוע לא נאמר הכל בלשון עבר, כפי שפתח בתחילה.