אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק יח

פרק יז

(1) בתמיה.

(2) לשון המהרז"ו שם: "שלא נתנתו לה אלא שתניקהו, ולא לגדלו, וכמו שנאמר [שמות ב, ט] 'והניקהו לי וגו' ותניקהו', וימי יניקה כ"ד חודש, ולא יותר [כתובות ס.], ומהו 'ויגדל הילד ותביאהו'. על כן דרש שבימי היניקה נתגדל".

(3) ופירש רש"י שם "ויגמל - לסוף כ"ד חודש". ומעיר מדוע אצל יצחק לא נתקשו חז"ל כיצד ניתן לומר עליו "ויגדל" לאחר כ"ד חודש, ורק נתקשו כן במה שנאמר אצל משה "ויגדל הילד".

(4) פירוש - אצל יצחק התורה מפרשת ש"ויגדל" הוא ביחס ליניקתו, שנגמל מלינק מאמו, שלשון הפסוק הוא "ויגדל הילד ויגמל". וכן כתב הרד"ק שם, וז"ל: "ויגדל הילד ויגמל - נשלמה יניקתו, והוא לעשרים וארבעה חודש משנולד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי כן דרך התינוק לינק". ואפשר להטעים זאת, כי "גדול" פירושו עומד ברשות עצמו ואינו נסמך על אחרים, וכמו שאמרו חכמים [ב"מ יב:] "לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו, זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שלחן אביו, זהו גדול". לכך כאשר התינוק נגמל ואינו זקוק יותר לאמו, זהו "גדול". לכך נאמר "ויגדל הילד ויגמל", שביחס ל"ויגמל" הוא נעשה גדול.

(5) פירוש - אצל משה רבינו לא נאמרה תיבת "ויגמל", אלא נאמר סתם "ויגדל הילד". לכך אי אפשר לפרש שהכוונה היא שגדל עד שראוי להגמל, אלא שהיה גדול מצד עצמו, והוא שלא כדרך הטבע. וכן כתב בכת"י [שפא.], וז"ל: "גבי יצחק כתיב 'ויגדל הילד ויגמל', הכתוב מפרש גידול זה, שהיה גדל עד שראוי להגמל. אבל כאן כתיב 'ויגדל הילד', ולא פירש אחריו 'ויגמל'. ואין לפרש יותר מכ"ד חודש, שאם כן למה לא הביאתו לבת פרעה מיד שגמלה אותו, שהרי לא נתנה לה רק להניק. אלא לכך כתיב 'ויגדל הילד' ללמד שהיה גדל הילד שלא כמנהגו של עולם".

(6) פירוש - בני אדם רגילים, אינם נבדלים מכל הבריות, אלא הם חלק מכל הבריות. ובדר"ח פ"ג מ"י [רמ.] כתב: "אין האדם הפרטי בלבד בעולם, אבל יש לאדם מציאות מצד הכלל, במה שהוא תוך הכלל, ומצטרף אל הכלל". ושם פ"ה מט"ז [שצד.] כתב: "הבריות שהם בני אדם, אף על גב שהם פרטים מחולקים, הנה הם כלל אחד. ומכל שכן ישראל, שהם עם אחד לגמרי". ובח"א לר"ה יח. [א, קיט.] כתב: "כי היצורים יש להם התקשרות אחד... והאדם הוא בפני עצמו כל אדם ואדם, ועם זה יש לו סדר וחבור עם שאר בני אדם... כי הם מתקשרים בקשר אחד, ומסודרים בסדר אחד הכל ביחד... כי הוא נכלל עם האחר וגם מסודר הוא בסדור אחד, עד שהם כלל אחד". וראה להלן הערה 12, ופל"ח הערה 61.

(7) פירוש - הואיל ואדם רגיל הוא חלק מהכלל, לכך היותו "חלק" היא הגדרתו ומהותו. וכאשר האדם גדל, הוא גדל כפי "חלק", כי כל עניניו נעשים בהתאם להיותו חלק, וכמו שמבאר והולך.

(8) לשונו להלן פ"ס: "החלק אינו שלם ואינו אחד, ודבר זה מבואר". ובדר"ח פ"א מי"ח [תכ.] כתב: "כל אחד חלק בפני עצמו, וידוע כי החלק חסר, שהרי הוא חלק בלבד". ושם פ"ג מי"ג [רצט.] כתב: "מזה תבין עוד מה שאמר [תענית ח:] 'עשר בשביל שתתעשר'. כי הפרטיים הם חלקים בלבד, וכל חלק הוא חסר, מפני שהוא חלק בלבד. אבל העשירי אשר הוא משלים למספר עשרה, אינו פרטי, ולא שייך בו חלק, לכך אינו חסר" [ראה להלן פל"ד הערה 114]. ובתפארת ישראל פל"ה [תקכא.] כתב: "כי החלק אינו שלם". ובנצח ישראל ר"פ כה [תקכב:] כתב: "כי הדבר שהוא חלק בלבד אינו חזק... ודבר זה התבאר פעמים הרבה, כי החלק הוא חסר בעצמו ואינו חזק, שהרי הוא חלק בלבד, ואינו שלם". ובח"א לשבת קיט. [א, סב.] כתב: "החלק הוא חסר". ובח"א לב"ב עד: [ג, קו:] כתב: "כי כאשר נמצא האחד בלבד, הוא חלק בלבד. וכאשר נמצא זיוג אליו, והזוג הוא דבר שלם, הרי כל אחד מהם חלק הכל. ודבר זה יותר במעלה מאשר הוא חלק בלבד, ואינו חלק הכל, שכל חלק הוא חסר. נמצא כי הזכר והנקבה בחבור שניהם הוא שלימות הבריאה, וכל אחד בפני עצמו הוא חלק הכל". ונאמר [עובדיה א, יח] "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", וכתב על כך רש"י [בראשית ל, כה] "אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב". ובגו"א שם אות יח [צד.] כתב: "פירוש זה כי עשו מתנגד ליעקב, ובעבור שיעקב הוא חלק לבד, שהרי יעקב ועשו נולדו בבטן אחד, ויעקב חלק, אין הכח מן יעקב על עשו. אבל כאשר יצא כח יעקב לפעל, שהם הבנים, ובפרט יוסף שהוא נקרא בנו, אז נמצא בפעל ובשלימות... ולפיכך נקרא יעקב 'אש' ובית יוסף 'להבה', כי האש הוא בכח והלהבה בפעל... וכל ענין זה דבר נפלא, כי החלק אינו בפעל ובשלימות, שהרי הוא חלק, וכל דבר שהוא בכח אינו שולט. אבל יצא הכח לפעל על ידי זרעו, שאין לזרעו של יעקב חבור לזרע עשו, ואז 'בית יוסף להבה'". ולמעלה בהקדמה שלישית [קמח:] כתב: "כי כאשר דבר אינו שלם אז הוא חלק", ושם הערה 107. וראה למעלה פ"ג [רד.], פ"ח הערה 88, ופ"ט הערה 210.

(9) לשונו למעלה פט"ו [לאחר ציון 96]: "כי לפי מעלת משה ומדריגתו, שהיה משה נבדל מכל אדם על פני האדמה, כאשר ידוע ממדריגת משה". וכן כתב בספר זה הרבה פעמים. כגון, ולמעלה בסוף פט"ו [לאחר ציון 154] ביאר מדוע אצטגניני פרעה לא ידעו [בעת לידת משה] אם משה הוא ממצרים או מישראל [רש"י שמות א, כב], וז"ל: "כאשר תדע מדריגת משה רבינו עליו השלום במה שהיה נבדל מכלל ישראל במעלה שלו, ולא נשתתף עם שאר ישראל במעלתם, לא היו יכולים לדעת אם מישראל אם מאומות, כי לפי מדריגת מעלתו לא היה לו צירוף ושיתוף עם שאר ישראל". ולפי זה ביאר להלן פי"ט [לאחר ציון 97] שלכך משה הוצרך לשאת גיורת, ולא נשא בת ישראל, כי היה נבדל מהכלל. ולהלן פמ"ז כתב: "'[אז ישיר] משה ובני ישראל' [שמות טו, א], הזכיר משה בפני עצמו וישראל בפני עצמו, ודבר זה כי השירה מורה על אמיתת מדריגת של בעל השירה... ומדריגת משה שהיה נבדל במעלתו מכל ישראל, ולא היה נכלל עמהם, כמו שהתבאר למעלה פעמים הרבה, ולכך לא נשא אשה מבנות ישראל... כיון שלא היה נכלל בתוך כלל ישראל, ולפיכך היה שקול נגד כל ישראל [רש"י שמות יח, א], ולכך זכר משה בפני עצמו, וישראל בפני עצמם, ודבר זה מבואר". וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בגו"א שמות פי"ח אות ז [יב.] ביאר את דברי רש"י [שמות יח, א] שכתב "שקול משה כנגד כל ישראל" בזה"ל: "אמנם נראה לי כי יש בזה דבר גדול מה שהיה משה שקול נגד כל ישראל, כי במה שמשה היה נבדל מכל ישראל, ודבר זה שהיה משה נבדל מישראל הוא ידוע. ומאחר שהוא נבדל מהם, צריך אתה לומר שהוא שקול נגד כולם, כי כל דבר נבדל אין בו חילוק פרטי כלל, כי הפרטים שייך בדבר שהוא גשמי, אבל לדבר הנבדל אין בו פרטי. ומפני כי משה היה נחשב אצל ישראל נבדל אלקי, לא ישתתף משה עם ישראל, [ולכן] היה משה נגד כל ישראל, שהרי אין דבר פרטי בו, ודבר זה ענין ברור". ובתפארת ישראל ס"פ כב [שלה.] כתב: "לא יקבל התורה כל ישראל כאחד, רק אחד, הוא משה רבינו עליו השלום, אשר הוא נבדל מן ישראל במעלתו ובמדרגתו, והוא מקבל התורה, ומגיע אותה אל הכלל כלו... לכך צריך אל משה שהיה מיוחד נבדל מכלל ישראל בפני עצמו, והוא ראוי לקבלת תורה מן השם יתברך". וכן הוא בבאר הגולה באר חמישי [סו:], ואור חדש פ"ג [תרסג:]. ובח"א לשבת נה. [א, לג.] כתב: "אף על גב שהבן מצטרף אל האב... [אך] משה היה נבדל בעצמו מכל אדם על פני אדמה, ולפיכך אף לבניו לא היה יחוס וקשור כלל כאשר תבין דברי חכמה. ומפני כך לא היה מתחייב שיהיו לו בנים צדיקים" [הובא למעלה פט"ו הערה 98, ולהלן פ"ל הערה 84]. וראה בסמוך הערה 11.

(10) שהיא עשר אמות, כמו שהולך ומבאר. ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנז:] כתב: "ואמר 'משה כמה הוי, עשרה' [ברכות נד:], הפירוש עשרה הוא מספר שלם, שהרי אין מנין יותר, רק עשרה" [ראה למעלה פ"ח הערה 82]. ופירושו, שהואיל ומשה נבדל מכלל בני אדם, ומחמת כן אינו נחשב לחלק מן הכלל, לכך לא חל עליו חסרון החלק [היותו דבר שאינו שלם]. ומעתה שמשה רבינו משוחרר מחסרון החלק, אין אצלו שום מניעה מהיות בעל קומה שלימה. אך שאר בני אדם הנחשבים לחלק, וחסרון החלק חל עליהם, לכך מן הנמנע שיהיו בעלי קומה שלימה, כי חסרון החלק בולם כל אפשרות של ביטוי שלימות. וההבדל בין משה לשאר בני אדם כבר ניכר מעת היות משה בן כ"ד חודש, שהוא גדל באופן "שלא כדרך כל הארץ" [לשון המדרש הנ"ל]. ולהלן ר"פ כח כתב: "משה היה לו כל המעלות, ואף שלימות הגוף היה לו, כמו שאמרו על קומתו". וההעמק דבר [שמות ב, י] כתב: "ויגדל הילד. איתא בשמו"ר כ"ד חודש היניקתו, ואתה אומר 'ויגדל הילד', אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. ואמרינן בשבת פרק הזורק [צב.] שמשה היה גבוה עשר אמות. אם כן ממילא בהיותו בן שתי שנים היה גדול לפי ערך שאר הילדים בני הרבה שנים". ובכת"י [שפא.] ביאר את חסרון החלק ומעלת משה באופן אחר מדבריו בנדפס; בעוד שבנדפס ביאר שהחלק אינו שלם, ומשה הוא שלם, הרי בכת"י ביאר שהחלק אינו הכל, ומשה הוא הכל, וכלשונו: "וזה כי הנבראים אשר משותפים יחד כמו כל בני אדם, מפני שהם משותפים יחד האחד נכנס בגבול חבירו, ולכך הם קטנים בעבור שהשתוף גורם שאין הכח מיוחד. וכיון שאין הכח מיוחד, לפיכך אינו בשלימותו. אבל כאשר הוא נבדל, כמו שהיה משה רבינו נבדל במעלתו מכל הבריות, לכך היה גידול שלו בשלימות מבלי שתוף. ודבר זה יכול האדם לדעת, כי הפרטי במה שהוא חלק הכלל אינו רק חלק, והחלק אינו הכל, ומפני שאינו הכל לא היה רק כמו חלקי. אבל במה שמשה רבינו עליו השלום לא היה חלק מכלל, כי הוא נחשב כמו הכלל כלו, לכך היה קומתו שלימה". ואודות שהשותפות מקהה את היחידיות של כל אחד בפני עצמו, כן כתב בגו"א בראשית פ"א אות סט [מז.], וז"ל: "אמרו בגמרא [ברכות סא.] שמתחלה עלה במחשבה לבראתו [אדם וחוה] שנים, ולבסוף נברא אחד. רצו בזה כי הזכר והנקבה מחולקים בצורתן, ולכך כאשר עלה במחשבה לברואתם היו שנים. כי כאשר הם מושכלים הם שנים, שצורת הזכר בלבד, וצורת הנקבה בלבד. אבל כאשר נברא בפעל בגופו, היה החומר מקבל צורת שניהם. וזה למעלת צורת האדם השכלי, שהחומר אינו מוכן לקבל צורת הזכר בפני עצמו וצורת הנקבה בפני עצמו, רק שהחומר מוכן לקבל צורת האדם. כי החומר שהוא אינו מיוחד, אינו כל כך במעלה כמו החומר שהוא מיוחד. שאין ספק כי מעלת חומר האדם אינו כמו חומר הבעל חי, וחומר בעל חי אינו כמו חומר הצמח. ולפיכך לא היה חומר האדם כל כך במעלה שיקבל צורת האדם הזכר בפני עצמו, והנקבה בפני עצמה, רק היה מוכן לקבל צורת האדם הזכר והנקבה בכלל". וכדאי לצרף לכאן את המובא בספר "בשבילי החינוך וההוראה" [עמוד 69], וז"ל: "כבר נאמר בשם החזון איש שמוסדות החינוך של ימינו מחד גיסא ביטלו את העם הארצות ששררה בארצות מסויימות, אך מאידך גיסא קצצה את כנפי הגדלות, משום שכל אחד מתפתח עד הרמה הקבועה במסגרות, ואינו ממצה את יכולתו שלו" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 53, להלן פכ"ט הערה 70, ופל"ט הערה 91].

(11) כן כתב בכמה מקומות בספר זה. וכגון, נאמר [שמות ב, א] "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", ולא נזכר להדיא שאיירי בעמרם ויוכבד. ובביאור השמטת שמם כתב למעלה פט"ו [לאחר ציון 95] בזה"ל: "היינו שלא תאמר כי נולד משה מצד עמרם ויוכבד, שהם בני אדם פרטים, שדבר זה אינו, כי לפי מעלת משה ומדריגתו שהיה משה נבדל מכל אדם על פני האדמה, כאשר ידוע ממדריגת משה. ואם יאמר הכתוב כי משה נולד מעמרם ויוכבד בני אדם פרטיים, לא היה משה נבדל מכל אדם, שהרי הוא מתיחס אל אביו במה שהוא פרטי זה, וכל פרטי הוא חלק. ולפיכך כתוב 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי', ולא נזכר בלידתו שם אביו בפרט, שלא היה לו התיחסות אל אדם פרטי זה כלל, רק אל 'איש' בסתם" וכן חזר וכתב למעלה פט"ז [לאחר ציון 46]. ולהלן פי"ט [לאחר ציון 152] כתב: "משה הוא שקול נגד כל ישראל, ואינו צורה פרטית. ואם היה צורה פרטית, בודאי היה לו חבור פרטי, אבל בשביל שמשה הוא צורה כללית, והוא שקול נגד כל ישראל, אמרו שאין לו זיווג פרטי... שלא היה משה אדם פרטי מיוחד". ולהלן פמ"ז כתב: "אין משה אדם פרטי כמו שאר אנשים בישראל, שהם פרטיים". ובגו"א שמות פי"ח אות ז [יב.] ביאר את דברי רש"י [שמות יח, א] שכתב "שקול משה כנגד כל ישראל" בזה"ל: "אמנם נראה לי כי יש בזה דבר גדול מה שהיה משה שקול נגד כל ישראל, כי במה שמשה היה נבדל מכל ישראל, ודבר זה שהיה משה נבדל מישראל הוא ידוע. ומאחר שהוא נבדל מהם, צריך אתה לומר שהוא שקול נגד כולם, כי כל דבר נבדל אין בו חילוק פרטי כלל, כי הפרטים שייך בדבר שהוא גשמי, אבל לדבר הנבדל אין בו פרטי. ומפני כי משה היה נחשב אצל ישראל נבדל אלקי, לא ישתתף משה עם ישראל, [ולכן] היה משה נגד כל ישראל, שהרי אין דבר פרטי בו, ודבר זה ענין ברור" [הובא למעלה פ"ט הערה 224, פי"ד הערה 109, פט"ו הערה 98, פט"ז הערה 53, וראה להלן פי"ט הערות 111, 153]. אך קשה, כי למעלה פ"ט [תצ.] כתב: "כי משה לא היה אחד מן האבות, והיה אדם פרטי, ומצטרף אל שאר פרטים". וזה נראה לכאורה כסתירה גלויה לדבריו כאן. וכן בהקדמה לאור חדש [נו.] ובנצח ישראל פנ"ז [תתפ.] ביאר שמשה רבינו היה אדם פרטי. ואפשר לומר, כי משה אכן נבדל מישראל, אך זהו מצד מדריגתו ומעלתו, אך לא מצד עצמו, כי מצד עצמו הוא אחד מאישי ישראל, ומצטרף לישראל כאחד מהם. אך האבות מצד עצמם נבדלים מישראל, כי הם התחלת ישראל, וההתחלה נבדלת מההמשך, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"י [שע.], וז"ל: "כי תמצא שכל דבר שהוא ראשית לאחר, הוא נבדל מאותו דבר שהוא ראשית לו" [הובא למעלה פ"ט הערה 224]. וראה נצח ישראל פנ"ז הערה 35, שנקודה זו התבארה שם.

(12) כמו שנאמר [במדבר לא, כו] "שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה וגו'", ופירש רש"י שם "שא את ראש - קח את החשבון". והגו"א שם אות כד [תקכ.] כתב: "נקרא החשבון 'ראש', מפני כי הכלל הוא עיקר וראש לפרטים, שהפרטים יכנסו תחת הכלל, ולפיכך החשבון בכלל נקרא 'ראש'". וראה למעלה הערה 6, להלן פל"ו הערה 189, ופל"ח הערה 77. ולמעלה פט"ז [לאחר ציון 48] כתב: "הפרטי זה אינו נבדל מן הכלל, כי הפרטי זה הוא חלק הכל".

(13) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פל"ד [לאחר ציון 112] כתב: "כי כאשר רצה הקב"ה להביא על המצרים עשר מכות, מפני שמנין עשר מנין כללי, כי מספר הפרטי חסר, ולפיכך הביא מספר עשר מכות, כדי שלא יהיה המנין של מכות מספר פרטי חסר". ובאור חדש פ"ג [תשד:] כתב: "כי עשרה מספר כללי והוא שלם, כמו שידוע. וראיה לזה, כי אחר עשרה חוזר למנות אחד עשר, כמו בראשונה שֶמונה אחד שנים, ומזה תראה כי כאשר הם עשרה נשלם המספר". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קנה:] כתב: "אמר [אבות שם] 'עשרה שיושבים ועוסקים בתורה', מספר זה ידוע ומפורסם בכל מקום שנקרא מספר עשרה 'עדה' [סנהדרין ב.], ושם 'עדה' נאמר על הכלל, שאין כלל ועדה פחותה מעשרה. והדבר נראה מן מספר עשרה, שהרי כל מספר לא יעלה רק עד עשרה, וכאשר יגיע אחר עשרה, מתחיל כבראשונה למנות אחד, וכן לעולם, אין המספר מגיע יותר מן עשרה, כי אחר עשרה חוזר לספור אחד עשרה... כיון שעשרה אין עליו תוספות, אבל יש תוספות עד עשרה. ולפיכך כל המספרים שעד עשרה הם חסרים... כי שם 'עדה' בא על הכלל, ואין הוספה על הכלל, כי אף אם אתה מוסיף על הכלל, אינו יוצא מן הכלל הראשון. ודבר זה נמצא במספר עשרה, כי אחר שנים יש להוסיף עליהם למנות שלשה, ארבע, וכן עד עשרה. אבל בעשרה יש משפט הכלל, שאין כאן תוספות. וכאשר אתה מוסיף עליו במספר, צריך למנות אחד עשר, שנים עשר, ואין זה תוספות, כיון שאתה חוזר למנות 'אחד'". ושם מי"ג [רחצ.] כתב: "עשרה נחשבים עדה וכלל, שהרי אין מספר נוסף רק עד עשרה, ומן עשרה ואילך חוזר לספור 'אחד עשר' 'שנים עשר', הרי כי לא יתוסף רק עד עשרה. וזה כי אין תוספת על הכלל, ועשרה ואלף נחשבים כאחד". וכן כתב שם פ"ה מ"ב [מח., נ.], נצח ישראל פ"ח [רו.], גו"א בראשית פי"ז אות ג [ערה.], שם במדבר פכ"א אות לג [שנז:], נתיב הצניעות פ"ג [ב, קח.], ועוד [הובא למעלה פ"ח הערה 82, להלן פי"ט הערה 71, פכ"ה הערה 65, ופל"ד הערות 113, 114].

(14) והרי זהו שיעור מופלג שיהיה אדם בשיעור כה גדול.

(15) בבאר החמישי [צב.], ובבאר הששי [קפד:], ויובאו בהערה הבאה.

(16) לשונו בבאר הגולה בבאר החמישי [צב.]: "פרק אלו מגלחין [מו"ק יח.] אמר אביטל משמיה דרב, פרעה שהיה בימי משה, הוא אמה, וזקנו אמה... ודבר זה צחוק והתול בעיניהם, שיהיה אדם אחד בענין זה. אמנם למי שידע דברי חכמים, אין זה קשיא כלל, כי כל מה שאמרו, לא אמרו רק על הצורה העצמית שלו הפרטית. כאשר כל האדם יש בו שני דברים; האחד, הצורה הטבעית, הכוללת המין כולו, כמו זה שתאמר שכל אדם הוא בעל ידים ורגלים וכיוצא בזה, ולא תמצא שאין בו דבר זה מצד הצורה הטבעית המינית. אמנם יש לכל אדם צורה פרטית גם כן, במה שהוא אדם פרטי זה, כי אין אדם אחד כמו אחר. ולפיכך אמרו 'פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וכו''. כי מצד הצורה הפרטית שהוא מיוחד בה, ראוי שיהיה בצורה זאת. ואם שיש לה מבטל מצד הצורה המינית הכוללת, שהוא מבטל הפרטי. ולפעמים יש בהפך, שאמרו כי פלוני זה כך וכך גדול, ונתנו לו שעור גדול. וזה גם כן מצד הצורה הפרטית שלו. ואם שיש מבטל לזה מצד הצורה הכוללת, שכל אדם נברא בטבע, והטבע מחייב שאי אפשר להיות שעור אדם כל כך קטון, ואי אפשר שיהיה כל כך גדול. ואם תאמר, אם כן מה זה שאמרו 'הוא אמה, ופרמשתקו [אמתו] אמה וזרת', אחר שאי אפשר שיהיה לו דבר זה מצד הצורה הכוללת. אין קשיא, שבאו לבאר צורתו הפרטית, וכאשר מצד הצורה הפרטית במה שהוא מיוחד היה כל כך קטון, אף על גב שלא נמצא דבר זה, מכל מקום מה שאפשר להתחסר היה מתחסר, כי צורתו הפרטית היה גוזר הקטנות מה שאפשר. וכן כאשר הדבר הפך זה, שיש בו גודל השעור מצד צורתו הפרטית, אף על גב שאי אפשר שיהיה גדול כל כך מצד צורתו הכללית, היה בו מה שאפשר להוסיף מצד צורתו הפרטית". ושם בבאר הששי [קפד:] כתב: "מה שאמרו [פסחים צד.] כי העולם הוא ששת אלפים פרסה, וסומכי דרקיע אלף פרסה, אל יעלה על דעתך כי שעור זה נתנו לעולם כאשר הוא נמדד בשעור הגשמי. אבל דע לך כי חכמים לא דברו מזה כלל, כי דבר שאינו מגיע אל מהות העולם ואמיתת מהותו, לא דברו מזה כלל. אבל מה שאמרו כי העולם הזה הוא ששה אלפים, רצה לומר כי מהות השעור הזה הוא אל העולם, מבלי הבטה אל שעור הגשמי, ולא עיינו חכמים רק במהות, ולא בגשמי. ודבר זה הוא מיסודי החכמה, וכבר התבאר זה בכמה מקומות ענין זה, כי נתנו חכמים שעור קטן, ואין השעור הזה מצד המוחש הנגלה, רק מצד מהותו אמרו כן. כמו שאמרו [מו"ק יח.] פרעה שהיה בימי משה היה כך וכך קטן, ודברו עליו מצד מהותו, וכך תמצא הרבה. וכך להפך, אמרו שיעור גדול, וזה הוא מצד עצם מהותו. ואף אם הוא קטן, אין זה מצד עצם מהותו". ובח"א לב"ב עג: [ג, צב:] כתב: "כבר אמרנו כי כל השעורים האלו אינם גשמיים חמריים, רק שבא לומר כי דבר זה מצד צורתם המופשטת, וכיון שכך הוא מצד הצורה המופשטת אמרו חכמים עליו השעור הזה. כי לא יביטו חכמים אל החומר, מאחר שכך הוא מצד הצורה, ודבר זה היו יודעים חכמים כאשר עמדו על אמתת הוייתם... ואם שאינו נמצא מצד החומר, כי החומר מונע ומעכב הדבר הבלתי טבעי, סוף סוף צורתו המופשטת ראוי אל שעור זה. ולכך כאשר בחנו השעור מה שראוי מצד הצורה, יאמר עליו שכך וכך שעורו מצד הצורה המופשטת. ולכך תמצא דבר זה בכמה מקומות, וכמו ששערו ארץ ישראל שהוא ארבע מאות על ארבע מאות פרסה [מגילה ג.], ומשה כמה הוי עשר אמה [שבת צב.], כי לא יביטו חכמים רק אל הצורה המופשטת מצד עצמה. והבן זה כי אי אפשר לכתוב יותר" [הובא למעלה פי"ב הערה 132]. וראה להלן הערות 19, 30.

(17) פירוש - יש לך להבין יסוד זה [שחז"ל דיברו על המהות, ולא על הבפועל].

(18) לשונו למעלה פי"ב [תקפד.]: "ואולי יקשה לך, איך היה דבר זה שיהיה אשה אחת מולידה ששים, והרי הולד יוצא מצורת אדם ושיעור אדם, שיהיה עד כאצבע או מעט יותר, ואין זה תואר וצורת אדם. דע הפירוש כך, שלא היה להם מניעה מצד כח ההולדה, רק כח התולדה היה גדול מאוד, שמצד כח התולדה היה ראוי להיותם ששים, אם היה אפשר להיותם מצד השיעור שלהם, היו עד ששים. שאף אם היה מונע מצד אחר, כי אי אפשר להיות שיעור גדלם כך, מכל מקום כח התולדה היה עד ששים. ונפקא מינה לענין זה, שאם לא חזק כח התולדה עד ששים, לא היה גובר כח התולדה בהם, ואם לא היה מוצא חומר מוכן לגמרי לקבל צורת הולד, לא היה פועל. לפיכך נתן כח התולדה עד ששים, שהיה כח התולדה כל כך גדול. ואף כי לא היה מוצא כל כך הכנה לקבל צורת הולד, היה חלה צורת הולד, מכח שהיה גדול כח ההולדה שהיה בהם... ועוד, כאשר כח הולדה שלהם ראוי להיות עד ששים מצד עצם התולדה, נקרא שהיו מולידים ששים. משל מי שמוליד אדם, ויש לו ארבע אצבעות ביד אחד. אין ראוי לומר שהוליד אדם בצורה אחרת, אף אם חסרון בחומר עד שחסר להשלים אצבע החמישי, יאמר שהוליד אדם בעל חמש אצבעות, מצד כי צורת האדם שהוא בעל חמש אצבעות. וכך אף כי אין החומר מוכן כדי להוליד ששים בכרס אחד, מכל מקום צורת ההולדה שלהם כך הוא, והבן זה מאוד". ובנצח ישראל פ"נ [תתיג.] כתב: "כי מה שאמר כי [עתידה] אשה שתלד בכל יום [שבת ל:], פירוש ענין זה כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מאד... כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו... ולפעמים הוא מוכן מצד הצורה אל דבר מה, ומונע אליו החומר, עד שלא נמצא בו מה שראוי אליו מצד הצורה... מכל מקום נאמר על הנמצא כאשר הוא ראוי מצד הצורה, כי זה עצם שלו. ולא יבחן הדבר רק מצד עצמו, שהוא צורתו, אשר הוא אמתת עצמו. ואין להשגיח על הבטול אשר ימצא אליו מונע מצד החומר. כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית. וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי אי אפשר להוציא גבורתו אל הפעל. וכך הדבר הזה בעצמו, כאשר דבר אחד ראוי מצד הצורה העצמית, שהיא עצמו לו, אף כי מצד שהצורה מוטבעת בחומר יש מונע אל דבר זה, מכל מקום יאמר על זה כאשר ראוי אל הצורה כאשר הוא מופשט מן החומר. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' במקומות הרבה מאד... ואם יש מונע מצד החומר אשר הוא המונע, מכל מקום יאמר עליו כך מצד אמתת עצמו, היינו מצד צורתו, ואין להשגיח אשר הוא מצד החומר", ושם הערה 48 [ראה למעלה פי"ב הערה 132].

(19) רומז כאן שקומת משה רבינו לא היתה בפועל עשר אמות, אלא כך היה ראוי שתהיה קומתו. וכן כתב להדיא בח"א לב"מ פד. [ג, לג:], וז"ל: "משה רבינו כמה הוי, עשר אמות. ואין דבר זה מצד שהגוף כל כך במעלה, רק מפני כי לפי מדריגת ומעלת הנפש אשר יש לבריאה... כי היה ראוי לשלימות ומעלת נפשו עשר אמות. ואם לא היה נמצא זה השעור, הוא לחסרון הגוף, ומכל מקום מה שאפשר שיהיה לו היה לו בגדלות" [הובא למעלה פי"ב הערה 132]. וכן משמעות דבריו בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנח.]. ויש להעיר על כך, כי הגמרא [שבת צב.] למדה מקומתו של משה הלכה למעשה בדיני הוצאה בשבת, שאמרו שם: "המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת ["מעבירו באויר בידו, ואינו על כתפו, וגבוה מן הארץ עשרה קאמר... והא דתנן (שבת ק.) הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר, אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים, דווקא זורק, אבל מעביר חייב, דיליף מבני קהת במשכן" (רש"י שם)]. ומשא בני קהת מנלן, דכתיב [במדבר ג, כו] 'על המשכן ועל המזבח סביב', מקיש מזבח למשכן; מה משכן עשר אמות, אף מזבח עשר אמות. ומשכן גופיה מנלן, דכתיב [שמות כו, טז] 'עשר אמות אורך הקרש'. וכתיב [שמות מ, יט] 'ויפרוש את האהל על המשכן', ואמר רב, משה רבינו פרשו. מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות ["דקא סלקא דעתך שאר הלוים נמי גביהי כמשה" (רש"י שם)]. וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות, תילתא מלעיל, ותרי תילתי מלתחת, אישתכח דהוה מידלי טובא ["וכיון דמזבח עשר אמות, והוא נושא בכתף... והלוים עשר אמות, כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפו, נמצא גבוה מן הארץ קרוב לשליש של עשר אמות, דהוו טובא טפי יותר מעשרה טפחים" (רש"י שם)]". אך אם קומתו של משה רבינו היתה פחותה מעשר אמות [כגון שהיתה שבע אמות או פחות], שוב אין המזבח מתרומם מעל הארץ יותר מעשרה טפחים [כי המזבח היה שש אמות ושני שליש האמה למטה מראשיהן, כאשר גובהן היה שליש האמה יותר מכך]. הרי נמצא שמשה רבינו היה בפועל גובה עשר אמות, ולא רק במהות. ואולי יש לומר, שדיניה של תורה נקבעים על פי הראוי, ולא על פי המצוי. והואיל והיה ראוי שקומת משה תהיה עשר אמות, לכך ההלכה נקבעה בהתאם לכך. ואע"פ שבפועל המזבח לא התרומם מעל לארץ יותר מעשרה טפחים, אך הואיל והיה ראוי שכך יתנשא, שפיר ילפינן מכך ד"המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב". אך כמובן לומר יסוד כזה בעי ראיות מוצקות. אך עדיין קשה, שאם קומת משה רבינו לא היתה עשר אמות בפועל, יתמה כיצד הצליח לפרוש את יריעות העזים על המשכן. דהריטב"א [שבת צב.] כתב: "משה רבינו פרשו - ולא היה יכול לפרשו אלמלא שהוא גבוה עשר אמות, כגובה המשכן... והא דלא גמרינן מדכתיב [במדבר ד, יד] 'ופירשו עליו כסוי עור תחש'. יש לומר, דמשום שאינו סימן לגודל הגוף אלא בפורש אוהל על המשכן, שהיה ארכו שלשים אמה [רש"י שמות כו, ה], אבל במזבח שהוא קצר, אפשר לפרשו עליו על ידי זריקה". הרי שפרישת היריעות התאפשרה רק מחמת שבפועל קומת משה רבינו אכן היתה עשר אמות. אך אם קומתו היתה פחותה מעשר אמות, יתמה כיצד משה הצליח לפרוש את היריעות על המשכן. ויל"ע בזה.

(20) כמו שנאמר [אסתר ד, יד] "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו'". ורש"י [בראשית ו, יד] כתב "עשה לך תיבת - הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה". ולמעלה פי"ז [לאחר ציון 81] כתב: "מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי [שבת לב.], ואם לא היתה [בת פרעה] זכאית, לא בא זכות כזה על ידה. ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבאו אותם הדברים, ואיך היתה סבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה. והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה". ובודאי שדברים אלו כחם יפה גם בנוגע לבית פרעה [ראה למעלה פי"ז הערה 87].

(21) לשון המדרש במילואו "'ותביאהו לבת פרעה וגו'', היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה, הכל מתאוים לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול. וכן הקב"ה אמר לחירם [יחזקאל כח, יח] 'ואוציא אש מתוכך היא וגו''. וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה". ובכת"י [שפב.] הביא את לשון המדרש במילואו. וראה להלן הערה 55.

(22) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה פ"ה [רעו.] כתב: "כי הדברים האלו ידועים בעצמם, כי לא ברא הקב"ה את אברהם בלבד בעולם מחמת חסרון המקבל, שלא יתכן להיות המקבל הפעולה שלימה, לכך נמשך אל העלול חסרון, כי בריאת העולם הזה אין במציאותו השלימות בכולו. כמו שתמצא האדם אשר ברא הקב"ה, ויש בחלק ממנו דבר נכבד, הוא השכל. ואין עליך לשאול למה לא בראו שכלי בלא חומר, כי אין מדריגת האדם נותן כך שיהא שלם כל כך שיהא כלו שכלי, ואמנם בחלק ממנו ימצא זה. וכך היה בכלל העולם, אשר אין מדריגת העולם שיהא בכללו השלימות, רק בריאת עולם במדריגה אשר השלימות יש בחלק, ולא בכללו. ואילו לא נברא בעולם רק אברהם וזרעו, היה מדריגת העולם הזה שהוא כולו שלם. והנה זהו ענין אברהם ואומה הנבחרת שהם חלקים, ואי אפשר מבלתי האומות, שאין שלימות העולם רק בחלק לבד, והחלק הזה חלק ה', כדכתיב [דברים לב, ט] 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'". ולמעלה פי"ז [לאחר ציון 11] כתב: "כי כל התחתונים, אף שהם שלמים, יש להם צירוף אל הרע, ואינם נבדלים ממנו לגמרי". ובתפארת ישראל פי"א [קעב.] כתב: "כל הנמצאים יש בהם מן החסרון... כי אין נברא בלא חסרון". ושם פכ"ג [שדמ.] כתב: "ההעדר הדבק בנמצאים, כי בנמצאים דבק ההעדר בהם". ושם פמ"ז [תשל:] כתב: "בכל הנמצאים דבק ההעדר שנקרא 'חושך'". ובאור חדש פ"ג [תערב:] כתב: "כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא". ובח"א לשבועות ט: [ד, יב.] כתב: "כי כל הנבראים התחתונים דבק בהם העדר וחסרון. ולכך השמש שהיא מאור הגדול אינה מושלת רק ביום בלבד, ובלילה היא נעדרת". ובנר מצוה [ד:] כתב: "אי אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חסרון... והחסרון הוא מצד העולם שהוא עלול, ומזה ימשך חסרון". וראה וראה להלן פי"ח הערה 22, פ"ל הערה 79, פל"ד הערה 6, ופל"ט הערה 66. אמנם בטעמו של דבר [שהעלול מחוייב להיות חסר] מצינו בספריו שני טעמים; (א) הואיל והעלול הוא נברא על ידי ה', א"א שיהיה לעלול שויון ודמיון לעלה, אלא בהכרח שיש לעלול "נחית דרגא" ביחס לעלתו. (ב) הואיל והעלול הוא נברא, הרי שקודם להמצאותו היה נעדר המציאות, ולכך העדר זה יחול עליו אף לאחר שנברא. ואודות טעמו הראשון, כן כתב להלן פ"ל [לאחר ציון 78]: "כי לעולם העלול חסר מן העלה". ובנצח ישראל פנ"ה [תתנג.] כתב: "כל עלול הוא חסר מן העילה, שאין העלול במדריגת העילה, ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו... שלא ישוו יחד העילה שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו". וקודם לכן בנצח ישראל פכ"ז [תקס:] כתב: "כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים. אם היה העלול נמצא תמיד, היה משתוה אליו [אל העלה] העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה". ובדר"ח פ"ג מ"א [מ.] כתב: "וכן במה שיש לאדם עלה והאדם הוא עלול, יש לאדם סוף של הפסד, שאם אין לאדם סוף ותכלית, אין האדם עלול לגמרי, שהרי מצד הסוף דומה אל העלה". ובח"א לסנהדרין צז: [ג, רט.] כתב: "ואם יאמר האדם כי הוא [האדם] נמצא תמיד מכח העלה... הנה דבר זה א"א, במה שהעלול נבדל מן העלה יתברך. ואם היה נמצא עמו תמיד, לא היה נבדל מן העלה שנותן המציאות אל העלול. ומאחר כי על זה שם עלה ועל זה שם עלול, הרי נבדל העלה מן העלול". ואודות טעמו השני, כן כתב בדר"ח פ"ד מי"ז [שסא:], וז"ל: "ואל יקשה לך, למה צריך אל עולם הזה, יברא העולם הבא בלבד. כי דבר זה אינו קשיא, כי חסרון העלול הוא נראה בעולם הזה, שהוא התחלה, ואחר כך יושלם. כי אף שראוי מצד הפועל שתהיה הפעולה מתיחסת בשלימותה אל הפועל, דבר זה מצד הפועל, שכל פעולה ראויה שתהיה מתיחסת אל הפועל. אבל מצד הפעולה עצמה, שהוא עלול, הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה. ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והוא עולם הזה. עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר, שהוא ראוי אל הפעולה מצד עצמה... ודומה בזה אל האדם הנולד, שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל. ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה [ש]הוא קטן ופחות. ואחר שהתחיל לגדל, עד אחר כך יתרומם. וכן הוא העולם, אין ראוי שיהיה העולם הבא בתחילה. וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחלתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדולו. אבל בתחלה הוא קטן, ואין לו המעלה שמגיע אליו בסוף". אמנם נראה שהוי חד טעמא, שהואיל והעלול בא לאחר שנעדר, זהו סימן לכך שקיומו בא אליו מבחוץ, והוא מהעלה. ומעתה שהעלול נתלה בעלה, א"א שישתוה לעלה המשפיע עליו, ובהכרח שיהיה בעל חסרון לעומתו. וכן בח"א לשבת קיח: [א, נח.] שילב בין שני טעמים אלו, וז"ל: "מפני שיש לו [לעלול] התחלה, מורה שהוא עלול, וכל עלול אין מציאותו מצד עצמו, רק מצד סבתו. ולכך אינו נמצא תמיד, אבל היה נעדר מצד עצמו, וימצא אחר כך, כי נמצא מצד עלתו" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 54, פ"ה הערות 25, 124, 130, פי"ז הערה 13, להלן פ"ל הערה 79, פל"ד הערה 6, ופל"ו הערה 77].

(23) כי ההעדר הוא סבת ההויה שתבוא לאחריו, וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בנצח ישראל פכ"ב [תסב.] כתב: "המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה. שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד, אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת". ושם פכ"ג [תצד.] כתב: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה [ב"ב ס:]. כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהוה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה... והמתאבל על ירושלים, והרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה, כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי ההעדר הוא סבת ההויה, ודבר זה ידוע. אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים, והנה הוא כאילו הוא שלם, וכבר אמרנו כי השלם לא יתהווה, ולכך אין רואה בנחמות ציון". ושם פכ"ו [תקמה.] כתב: "כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים שמים וארץ וגו'', כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר יתחדש, ולכן ההוויה, קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה [שם פסוק ב] 'והארץ היתה תוהו וגו'', ואחר כך [שם פסוק ג] 'יהי אור'... שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר [תמורה לא.]... כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה". וראה בספר המפתח לנצח ישראל [עמוד עט] שיסוד זה הוזכר בספר הנצח כעשרים פעמים. וכן הוא בתפארת ישראל פ"ב [נב:], באר הגולה באר השני [קנו.], דר"ח פ"א מי"ח [תיח.], שם פ"ה מכ"ב [תקנ.], שם פ"ו מ"ז [קפז.], נר מצוה [נח:], וח"א לסנהדרין צז. [ג, רג:, רז:]. וראה למעלה פי"ב הערה 24, ולהלן פל"ד הערה 6.

(24) פירוש - ההעדר הוא הסבה לצורה החדשה, ולכך הצורה שתחול נמשכת אחר ההעדר, כפי שהמסובב נמשך אחר הסבה. ואודות שהמסובב נמשך אחר הסבה, הנה בגזירת המן הרשע על ישראל נאמר [אסתר ג, יג] "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וגו' ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז", הרי התיבות "ושללם לבוז" נאמרו בריחוק מן התיבות "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". ואילו כאשר היהודים עמדו על נפשם נאמרו התיבות "ושללם לבוז" בצמוד למלים "להשמיד ולהרוג וגו'", שנאמר [אסתר ח, יא] "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז וגו'". ובביאור הבדל זה כתב באור חדש פ"ג [תשכח:] בזה"ל: "כי כאן [בגזירת המן] הרשע היה רוצה לכלות את ישראל [פירוש - עיקר כוונת המן היתה לכלות את ישראל, ורק באופן דממילא יוצא מזה ששללם יהיה לבוז]. אבל כאשר השם יתברך נותן הרשע לפני הצדיק, נותן השם יתברך הרשע ואת שללו ביחד לצדיק, והצדיק בולע את הרשע ואת השלל. והשלל שרוצה השם יתברך לתת לצדיק הוא סבה אל אבוד הרשע, שהשם יתברך רוצה שיבא השלל ממנו אל הצדיק, ולפיכך כתיב שם [אסתר ח, יא] 'להשמיד ולהרוג ולאבד ושללם לבוז' הכל ביחד". הרי שאצל עמידת היהודים נמצא המסובב ["להשמיד ולהרוג ולאבד"] יחד עם הסבה ["ושללם לבוז"], ורווח לא יבוא בין הדבקים. וראה בסמוך הערה 27.

(25) אודות שמלכות המשיח היא הויה וצורה חדשה בעולם, כן כתב כמה פעמים. וכגון, בנצח ישראל פכ"ט [תקפב:] כתב: "כי התבאר לך כי הישועה שתהיה לעתיד שיהיה אז האדם בפועל לגמרי, מה שלא היה עד ביאת המשיח". ושם הקדיש את כל פל"ב לבאר את ההפסד שיוקדם לביאת המשיח. ושם ר"פ לה [תרס:] כתב: "קודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה, ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים, וכי אין דבר זה הויה חדשה. ולכך כאשר תחול הויה חדשה, אז יהיה בטילה הויה הראשונה, ותתבטל צורת העולם הראשון". ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רג:] כתב: "כי ביאת המשיח, שבו התחדשות הויה, יגרום הפסד הויה ראשונה, כי כל הויה חדשה אי אפשר שיהיה קודם הפסד הויה ראשונה לגמרי. כי כל זמן שעדיין יש הויה ראשונה, לא תחול צורה אחרת. כי הצורה הראשונה היא צרה לאחרת שתבא, וכל אשר הוא הויה חדשה יותר, קודם לה בטול הויה הראשונה לגמרי... ולכך דור שבן דוד בא תלמידי חכמים מתמעטין. ואם לא כן, לא תחול הויה אחרת כאשר נמצא עדיין הויה ראשונה. אבל כאשר אין כאן הויה ראשונה כלל, ההעדר הזאת היא סבת ההויה".

(26) לשונו בנר מצוה [נו.]: "כי המלכות הרביעית דבק בהם ההעדר, כאשר המלכות הזאת היא סוף וקץ המלכיות, ויהיה אבוד והעדר לכל המלכיות, ולכך במלכות רביעית דבק ההעדר... כי כל המלכיות אין דבק בהם ההעדר, שהרי גררה מלכות אחריה. ואף על גב דגם כן כל מלכות ומלכות כאשר גררה מלכות אחריה, זה גם כן העדר שמגיע בסוף, מכל מקום אין דבק ההעדר בעצמו של מלכות, רק במלכות רביעית, שדבק בה ההעדר הגמור". וראה להלן ציון 35.

(27) פירוש - הואיל ומלכות המשיח מתקבלת בעולם מחמת ההעדר שנמצא במלכות רביעית, לכך כאילו מלכות המשיח ומלכות רביעית דבוקות זו בזו, וכפי שהמסובב והסבה דבוקים זה לזה, וכמבואר למעלה הערה 24. ובכת"י [שפב.] כתב: "ההעדר דבוק במלכות אדום, ואחר אותו העדר ימשך מלכות מלך המשיח בזה לגמרי. לכך ראוי שיהיה יושב עמהם במדינה, שהרי מתחברים זה לזה".

(28) רש"י בראשית כה, כו: "בעקב עשו - סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנה". ובגו"א שם אות לח [טו:] כתב: "פירוש, קודם שיצא הראשון היה האחרון מתחיל לצאת. וזה יורה שהראשון לא יגמור גדולתו, עד שיקח אותו האחרון. ומה שידו היה אוחזת בעקב, יורה לקיחה בידים. ובסוף מלכותו, דהיינו העקב, יקח אותה". ובנצח ישראל פכ"ח [תקע:] כתב: "אמר במדרש רבות בפרשת שמות [א, כו] משה נתגדל בפלטין של פרעה, ואף מלך המשיח, שעתיד להגלות במהרה בימינו, ישב ביניהם... וכבר בארנו כי ראוי שיהיה כך... והכל נרמז במה שיעקב היה אוחז בעקב עשו, שהעקב הוא סוף האדם, והוא כינוי להעדר האדם וסופו, ושם דבק יעקב. כי כאשר מגיע העדר למלכות רביעית, מחייב התגלות המשיח". וכן הוא בח"א לסנהדרין צח. [ג, רטז:]. וראה להלן הערות 36, 43.

(29) כמבואר בהערה הקודמת. ובח"א לב"ב טז. [ג, עב:] כתב: "אמר הכתוב על הנחש [בראשית ג, טו] 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב', כי סוף האדם שם הוא העדר האדם". ואמרו חכמים [סנהדרין קח:] שהמבול בא מבין עקבי רגליהם של דור המבול. ובח"א שם [ג, רנו:] כתב: "כי ההעדר דבק באדם בעקב, כמו שאמר הכתוב 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב', כי הוא סוף האדם, שבו כרוך הנחש, אשר הוא נושך וממית. ודבר זה בארנו במקומות הרבה כי ההעדר דבק בנמצאים בסוף הוויתם". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלז.] כתב: "עקביו הוא סוף שפלות האדם, שהרי הוא רחוק מן הפנים, שהוא עיקר הצלם" [ראה למעלה פ"ג הערה 98, ולהלן הערות 41, 42].

(30) פירוש - כל עוד שלא הגיעה שעתה של מלכות המשיח להתגלות ["על השלימות"], היא נמשכת אל אדום, כי שם סבתה. ואם תאמר, בשלמא צורת מלכות המשיח שיצאה אל הפועל היא תולדה מההעדר של אדום, כי ההעדר הוא סבה להויה, וכמו שנתבאר. אך כל עוד שצורת מלכות המשיח לא יצאה אל הפועל, והיא אינה בשלימותה, במה היא שייכת להעדר של אדום. ונראה, שבסמוך יביא את דברי הגמרא [סנהדרין צח.] שאמרו שם שרבי יהושע בן לוי שאל את אליהו "והיכא יתיב" [היכן יושב המשיח], ואליהו ענה לו שהוא יושב על פתח של מלכות רביעית. ובנצח ישראל פכ"ח [תקסט:] כתב: "אל תטעה לומר כי דבר זה שאמר כאן 'והיכא יתיב' הוא דבר מוחש כלל, אבל אין כאן דבר מוחש לעין. רק כמו שבארנו לך פעמים הרבה, כי דברי חכמים מצד ענין המופשט מן הגשמי [ראה למעלה הערות 16, 19, 30]. ואין ספק כי אף קודם שיצא המשיח לפעל לגמרי, הנה סדר המושכל שלו נמצא מופשט מן הגשמי. ועל זה אמר... שיתחבר בעיון אל המושכל המופשט בענין של משיח, ואז יעמוד על ביאתו. ומה שאמר 'דיתיב על פתחא של מלכות רביעית', דבר זה גם כן כי בציור המושכל של משיח נמצא המשיח על פתח מלכות רביעית". הרי שאף לפני התגלות מלכות המשיח, סדר המושכל שלה נמצא בעולם, ובסדר המושכל אין הבדל בין לפני או אחרי ההתגלות בפועל, כי הסדר המושכל מופשט מהבטוי בפועל. ואדרבה, לאחר שמלכות המשיח מגיעה לשלימותה היא מחריבה את מלכות אדום [רש"י במדבר כד, יט, נצח ישראל פי"ח (תז., ויובא להלן הערה 49), ושם פל"ג (תרמ:)], ולא תהיה דבוקה במלכות אדום. נמצא שרק לפני התגלות מלכות המשיח תהיה מלכות זו דבוקה באדום, ולא לאחר התגלותה. וכן כתב כאן בכת"י [שפב.], וז"ל: "ולזה הסימן היה ידו של יעקב אוחזת בעקב עשו... החבור והדבוק הזה בעוד שלא נמצא מלכות המשיח [בשלימות], מתחבר אל אדום".

(31) ר"ה י. "כל מקום שנאמר 'עגל' בתורה סתם, בן שנה. 'בן בקר', בן שתים. 'פר' בן שלש". ועוד אמרו [ב"ק סה:] "גנב עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו".

(32) לשונו בנר מצוה [נח:]: "וכל העדר מביא הויה חדשה, כמו שידוע. ולכך ההעדר הזה מביא שתחזיר ההויה לישראל. ולכך מלכות ד' נקראת 'חזיר', שתחזור המלכות לישראל. כלומר שמצד ההעדר שדבק במלכות ד', מביא ההויה אל מלכות ישראל, כי ההעדר הוא סבה אל ההויה, כמו שידוע דבר זה למשכילים בחכמה, ולכך מלכות ד' הוא חזיר".

(33) לשונו בכת"י [שפב.]: "בארו בזה כי מלכות אדום, היא מלכות רביעית, מחזרת העטרה לבעליה, מצד שהמלכות מצד עצמה כרוך בה ההעדר, שתהיה המלכות נעדרת לקבל צורה אחרת, מלכות שמים. ולפיכך נקרא שם המלכות מצד עצמה 'חזיר'".

(34) מאשר היא - מחמת שהיא.

(35) כמבואר בהערה 26.

(36) לשונו בנצח ישראל פכ"ח [תקע:]: "כי בשביל שההעדר הדבק במלכות רביעית, שהיא מלכות שמגיע לה הפסד, מחייב בעצמו דבר זה שיגלה מלך המשיח, כי אין העולם חסר מלכות". והטעם הוא כי המלך שומר על הסדר, וכמו שכתב בתפארת ישראל פ"ד [עב.]: "המלך שהוא השומר את הסדר לבלתי יצא אחד מן הסדר הראוי" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 68, והקדמה שלישית הערה 74]. והסדר הוא שומר על הדבר המסודר, ו"כל אשר תחת הסדר יש בו שמירה" [לשונו בנתיב הלשון פ"ג (ב, ע.), והובא למעלה הקדמה שניה הערה 253]. ובח"א לשבת יא. [א, ב:] כתב: "כאשר דבר יוצא מן הסדר, זה חורבנו ובטולו". לכך לא יתכן שתהיה הנהגת העולם חסרה מלכות, כי לא יתכן שה' לא ישמור על העולם. ולהלן פס"ז כתב: "הוא יתברך שומר את העולם". ובנצח ישראל פנ"ח [תתצו:] כתב: "כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם, עד שהוא עומד על תיקונו". וצרף לכאן שנאמר [אסתר ב, כא-כב] "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משומרי הסף ויבקשו לשלוח יד במלך אחשורש ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". ובאור חדש שם [תקפו.] כתב: "ויש לשאול, למה עשה מרדכי זה, שהיה מציל הרשע, הרי אם נותנים לו סם המות, היה מציל את אסתר... כי לכך היה מרדכי מזהיר אותו, אף שהיה מן הסברא שלא יהיה חס עליו כדי שיוציא אסתר מתחת ידו, מכל מקום מפני כי השם יתברך הוא שומר את העולם, ומעמיד המלך לשמור העולם, ולכך אמרו [אבות פ"ג מ"ב] 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. ומכל שכן שיש להגיד עליו אם אחד רוצה להמית אותו". הרי ש"אין הנהגת העולם חסר מלכות", משום ששמירת העולם תלויה במלכות.

(37) מה שנקט "מלכות שמים" [ולא "מלכות המשיח"], כי בא לבאר את דברי המדרש הנ"ל, שהמדרש סיים דבריו בפסוק "ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", ומבאר שאפיסת מלכות רביעית מביאה למלכות שמים. ובכת"י [שפב:] הוסיף כאן: "לכך מלך המשיח יושב עמהם במדינה מטעם זה, שאף שנתן השם יתברך ארכא למלכות זה, דהיינו למלכות רביעית, אל תאמר רק שדבק בהם ההעדר... אף שהוא נמצא במציאות, יש בו דביקות אל ההעדר, אשר מפני אותו העדר יקבל הפסד הגוף. ובאותו העדר דבק מלכות שמים, שזה גורם הנהגת וסדר העולם. כי מפני האפיסה הזאת תבא ותתגלה מלכות שמים, ולכך מלך המשיח יושב עמהם במדינה".

(38) דע שזו הפעם היחידה בספריו שמכנה את פרק חלק בשם "הגדת חלק", כי בכל מקום אחר כתב "בפרק חלק". והתוספות [חגיגה כז., יבמות קט:, ומנחות כט.] כתבו "בהגדת חלק".

(39) צריך לומר שרבי יהושע בן לוי שאל את אליהו [היכן יושב המשיח].

(40) כן כתב בנצח ישראל פכ"ח [תקסז:], וז"ל: "היכי יתיב, אפתחא דמלכות רביעית". ובגמרא שלפנינו אמרו "אפיתחא דקרתא", ובעין יעקב שם איתא "אפתחא דרומי", וכן הגיה הגר"א בגמרא שם.

(41) כן כתב בנצח ישראל פכ"ח [תקע:] ויובא בהערה 43. ויש להעיר, כי לכאורה בח"א לב"ב עה. [ג, קיא:] כתב להיפך, וז"ל: "מצד הפתח... דומה אל האדם, שהפנים שלו מאירות... ודוקא פתח העיר... כי הפתח הוא הפנים, שהוא נבדל". ואילו כאן משוה את פתח העיר לסוף העיר, והסוף הוא העקב. והרי הפנים והעקב הם דבר והיפוכו, וכמבואר למעלה הערה 29. ויל"ע בזה.

(42) כמבואר למעלה הערה 29.

(43) לשונו שם [תקע.]: "מה שאמר 'דיתיב על פתחא של מלכות רביעית', דבר זה גם כן כי בציור המושכל של משיח נמצא המשיח על פתח מלכות רביעית, כי כן אמר במדרש רבות בפרשת שמות [א, כו] משה נתגדל בפלטין של פרעה. ואף מלך המשיח, שעתיד להגלות במהרה בימינו, ישב ביניהם, שנאמר 'שם ירעה עגל ושם ירבץ כפיר'. וכבר בארנו כי ראוי שיהיה כך, כי בשביל שההעדר הדבק במלכות רביעית, שהיא מלכות שמגיע לה הפסד, מחייב בעצמו דבר זה שיגלה מלך המשיח... כי כאשר מגיע העדר למלכות רביעית, מחייב התגלות המשיח. ולפיכך אמר שיושב על פתח מלכות רביעית, שהפתח הוא סוף העיר, ושם דבק המשיח בהעדר שלהם. ולפיכך בסוף העיר של מלכות רביעית, שם דבק משיח. ובחבור גבורות השם שם תמצא עוד מבואר". וכן הוא בח"א לסנהדרין צח. [ג, רטז:].

(44) כן מצוי שבספר זה מתייחס לספר הנצח כדבר שיהיה בעתיד [לעומת מה שכתב למעלה (לפני ציון 15) "נתבאר בספר באר הגולה", "נתבאר זה בספר גור אריה" (להלן פי"ט (לפני ציון 80), פל"ד, ועוד), "כמו שנתבאר בספר דרך חיים" (להלן פכ"ג, פמ"ד, ועוד)]. וכגון, למעלה פ"ח [שסו:] כתב: "והדבר הזה יתבאר לך באריכות עוד בספר הזה בסופו, ובספר הנצח בעזרת השם יתברך". ולהלן פנ"ד כתב: "וכל הדברים האלו יש להם טעם מופלג, יתבאר בספר הנצח בעזרת השם יתברך". ולהלן פ"ס כתב: "ודבר זה יתבאר בזכות בעל הרחמים בספר הנצח... ועוד יתבאר זה בעזרת השם יתברך בספר נצח ישראל". ולהלן ס"פ עב כתב: "ודבר זה יתבאר עוד בהרבה פנים מאוד בעזרת השם יתברך בספר נצח ישראל". אך לעומת זאת להלן פכ"ד [לאחר ציון 56] כתב: "וכבר נתבאר בספר הנצח... כמו שנתבאר במקומו בספר הנצח", וכן כתב להלן פס"ז [יובא בסמוך]. ומעין הערה זו מצינו ביחס לספר תפארת ישראל; להלן ס"פ לו [לאחר ציון 182] כתב: "כאשר יתבאר בפירוש עשרת הדברות בסדר חג השבועות בספר תפארת ישראל, בעזרת נותן התורה". ולהלן פס"ו כתב: "ועוד יתבאר בספר תפארת ישראל". אך להלן פס"ז כתב: "ודבר זה יותר נתבאר בספר תפארת ישראל, גם בספר נצח ישראל".

(45) צריך ביאור, מדוע לא מצינו אצל משה שהוא ישב על ההעדר של בית פרעה [כגון פתח הבית וכיו"ב], כפי שהמשיח ישב על פתח העיר. ובישוב הדבר ראה הערה הבאה.

(46) אמרו חכמים [איכ"ר א, נא] שהמשיח יושב בבירת ערבא. ובנצח ישראל פכ"ו [תקנ:] כתב על לבאר: "כל הדברים האלו בלתי גשמיים, רק כי הכל מחייב הסדר השכלי, שהמשיח הוא בבירת ערב, ורוצה לומר שיש לו צירוף וקישור לשם. ודבר זה ענין מופלא, כי אין ראוי שיהיה אצל ישראל, שקודם הגאולה אין ראוי להם מדריגת המשיח, ודבר זה מדבר קודם הגאולה. ודבר זה עצמו שגדל משה בבית פרעה, ולא בבית אביו. וזה כי בוודאי חטא מצרים מתועבתם היה גורם שיפקד השם יתברך על חטאם, וכמו שהוא מפורש בכתוב. ולכך המצרים בעצמם הם הם שמגדלים הגואל, אשר על ידי הגואל יהיה השם יתברך נפרע מהם, ולכך היה גדל משה בבית פרעה. וכך הערביים, אצלם גדל מלך המשיח, כי האומה הזאת מגיע לה הקצה, ומצד הקצה שיש לאותה אומה נמשך מלכות המשיח, אשר ביאתו נמשך אחר הקצה והסוף של אותה אומה. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות השם, עיין שם ותמצא מבואר ביותר. ולכך אמר כאן כי דירתו הוא בבירת ערבא, כמו שהיה משה רבינו עליו השלום גדל בפלטין של פרעה. כי המשיח הוא דבק בהעדר אותה אומה, כמו שפרשנו לפני זה, לכך המשיח הוא בבירת ערבא". ויש להעיר על כך, מדוע המשיח יושב בבירת ערבא סתם, ולא בפתח בירת ערבא, כפי שהמשיח אינו יושב במדינת מלכות רביעית סתם, אלא בפתח המדינה. וכן יעקב אינו אוחז בעשו סתם, אלא בעקב עשו [ראה למעלה הערה 28]. ויש לומר, דמלכות רביעית היא מלכות תקיפה וחזקה עד למאוד, וכמבואר בארוכה בנצח ישראל פרקים טז-יח, עיי"ש. וההעדר שיחול במלכות רביעית הוא רק בסופה של אותה מלכות, וכמו שכתב רש"י [בראשית כה, כו] "בעקב עשו - סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו". לכך אין ההעדר של מלכות רביעית מתבטא אלא רק בפתח המדינה, ולא במדינה עצמה. אך האומה הישמעאלית משוללת מלכות בעצם, ונקראת "אומה שפלה" [כתובות סו:]. ולמעלה פ"ד [רכז:] כתב על הישמעאלים שהם "אומה שפילה, שהם עצמם פחותי המציאות". ובנצח ישראל פי"ד [שמז:] כתב: "כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל. וכאשר תדע מענין הערביים האלו, שאין אומה פחותה כמו אלו" [הובא למעלה פ"ד הערות 56, 104]. לכך אין צורך שהמשיח ישב בפתחה של בירת ערב כדי להדבק בהעדר של הישמעאלים, כי אף בירת ערבא גופא מורה על ההעדר הדבק בהם. והשתא דאתינן להכי לא יקשה מדוע משה גדל בפלטין פרעה סתם, ולא בפתח הפלטין וכיו"ב [ראה הערה קודמת], כי כבר נאמר על המצרים [בראשית טו, יד] "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו'", ולכך הם בני העדר בעצם, ולא רק בסופם. לכך ישיבת משה בפלטין פרעה אינה צריכה להיות בפתח הפלטין, כפי שישיבת המשיח בבירת ערבא אינה צריכה להיות בפתח המדינה. ונראה שקושי זה [מדוע משה לא גדל בהעדר של פלטין פרעה] עמד לנגד עיניו בכת"י [שפב:], שכתב שם את הדברים הבאים: "ומזה הטעם היה גדל משה רבינו עליו השלום בפלטין של מלך... כי מפני שהיה ראוי להיות מלכות מצרים לקבל הפסד, מפני שהיו משעבדים בישראל, וכמו שאמר 'וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי'. וזה יהיה על ידי משה רבינו עליו השלום, אשר הוא היה המביא הנגעים אל פרעה ועל עמו, ונוטל המלכות מן פרעה... כי מצרים היו ראוים לזה. ומאחר שמצד עצמם ראוים לזה, לכך היה משה גדל בבית פרעה, כי הצורה תחול בדבר על ידי ההעדר שדבק בנמצא... וכאשר היה דבק במלכות מצרים העדר צורת מלכות שלהם, ויקבל אותו משה רבינו עליו השלום לזה ההעדר שהיה במלכות מצרים מצד עצמם, היה ראוי להיות משה גדל בבית פרעה. כי מצד פרעה בעצמו, שהיה נושא אל העדר המלכות, אחר זה נמשך התגברות מלכות משה רבינו עליו השלום, ולפיכך היה גדל משה בבית פרעה".

(47) מביא הסבר שני לבאר מדוע משה נתגדל בבית פרעה, ומשיח יושב בפתח מלכות רביעית. ועד עתה ביאר שההעדר של מלכויות פרעה ומלכות רביעית מביא לצורה החדשה של מלכות משה ומשיח. ומעתה יבאר שהדברים הנבדלים והפנימיים יוצאים ומתעלים מתוך דברים חומריים. ובכת"י [שפג:] ביאר יותר את ההבדל בין שני הסברים אלו, וז"ל: "ההפרש שבין פירוש זה [השני] ובין הפירוש הראשון; כי בתחלה אמרנו כי מלכות המשיח מתקשר במלכות רביעית מפני כי העדר המלכות של מלכות רביעית הוא הסבה שתבא מלכות מלך המשיח, כי באבוד זה יבא זה. ולפירוש הזה [השני] אינו כך, אלא מפני שהמלכות שיש בעולם תתעלה מתוך המלכות הרביעית אל מלכות שהוא יותר במדריגה, והוא מלכות המשיח. נמצא כי המלכות שיש בעולם תתעלה מתוך מלכות רביעית. וכן אצל משה רבינו ע"ה, שמתוך מלכות מצרים היה מתעלה המלכות שבעולם אל מדריגה יותר נפלאה ועליונה, ולפיכך נמצא היה משה רבינו ע"ה גדל בבית פרעה".

(48) לפי המשך דבריו מבואר שכוונתו למשה רבינו, שהוא זה שחידש והתחיל את מלכות וממשלת ישראל. וכן אמרו חכמים [זבחים קב.] שמשה רבינו היה נחשב למלך. ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עח.] כתב: "וכן ענין משה שהיה מלך על ששים רבוא, והיה מתנשא על פרעה". ובדר"ח פ"א מט"ו [שעב:] כתב: "כי משה מלך היה". ובנצח ישראל פנ"ד [תתמד.] כתב: "על ידי משה רבינו עליו השלום, שהיה מלך ישראל, והמלך הוא אחד... היו אומה שלימה יחידה, שהרי המלך הוא אחד" [ראה להלן הערות 60, 114]. ויש לדייק בלשונו, שמעיקרא כתב "כי מלכות ישראל בהתחדשה", ומיד בהמשך כתב "כמו שהיה ביציאת מצרים שהתחיל ממשלת ישראל" [פתח במלכות ישראל וסיים בממשלת ישראל]. ויש לומר, שהואיל ולמשה לא היתה המלכות להורישה לזרעו [זבחים קב.], אלא רק לעצמו ניתנה המלכות, לכך אין זה נחשב למלכות גמורה, אך מ"מ יש בזה "ממשלת ישראל", שישראל היו תחת הנהגתו של משה רבינו, ולא היו נתונים תחת רשות של מלך אחר. ולפי זה תתיישב שאלה נוספת; מחד גיסא מצינו שמשה היה נחשב למלך, ומאידך גיסא מצינו בכמה מקומות ששאול היה נחשב למלך הראשון, וכמו שאמרו חכמים [ויק"ר כו, ז] "והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו [משה להקב"ה], מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב". והראב"ע [במדבר כד, ז] כתב "וירום מאגג מלכו - נבואה על שאול, שהוא המלך הראשון, כי קודם שאול היו שופטים ולא מלכים". וכן רש"י [שם] כתב "מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק", וזה מוסב על שאול שכבש את אגג [ש"א טו, ח]. והרמב"ן [שמות יז, טז] כתב: "כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון". וכיצד אפשר לומר שמשה הוא מלך. אמנם לפי המתבאר כאן לא קשה, כי למשה לא ניתנה מלכות לזרעו, אך לשאול מעיקרא ניתנה לו מלכות עולמית, ורק לבסוף ניטלה ממנו ומזרעו. וכן כתב רש"י זבחים קב. [ד"ה שאני שאול], וז"ל: "כשפסקו לו לשאול מלכות, מלכות עולמית פסקו לו, אבל הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו". וכמו שאמרו חכמים [יומא כב:] "שאול באחת ועלתה לו", ופירש רש"י שם "מצינו שאול נכשל באחת [מעשה דאגג], ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה לבטל מלכותו" [ראה למעלה פ"ט (תסז.)]. וראה להלן פי"ט הערה 235.

(49) כי אין מלך בלא עם, וכמבואר להלן ס"פ מז, וז"ל: "המלך... אי אפשר לו בלא עם אשר מלכותו עליהם, ואם אין עם, על מי ימלוך" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 124]. וישראל נעשו לעם רק כשיצאו ממצרים [כמבואר להלן פנ"ט, וראה למעלה פ"ג הערה 22], ולכך ברי הוא שלא היתה לישראל מלכות לפני שיצאו ממצרים. ובתפארת ישראל פי"ז [רסו.] ביאר מדוע התורה לא ניתנה לאבות, וז"ל: "ואיך יהיה ניתן הסדר התמידי, אשר אין שנוי לו, לאברהם ליצחק וליעקב. כי במה שהם פרטיים, והפרט יש לו שנוי. כי כאשר מת אברהם, אין כאן אברהם. וכן יצחק, וכן יעקב, אין ראוי להם דרכי ה' אשר אין שייך שנוי בהם כלל. כי לא שייך התורה, שהיא סדר השם יתברך אשר הוא תמידי, רק אל המקבל אשר עומד בלי שנוי, כי שם הכללי שמו נשאר תמיד. ואין שם 'עם', שהוא עם כללי, על אברהם ויצחק ויעקב. רק כאשר יצאו ממצרים אז היו לעם". וכמו שלא היתה תורה לאבות, כך לא היתה מלכות לאבות, כי התורה ומלכות שייכות רק לעם.

(50) אמרו חכמים [סנהדרין לח.] "אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן; ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל". ובח"א שם [ג, קמז:] כתב: "פירוש, כי מלכות משיח מלכות חדש הוא, וצריך שיהיה בטל קודם כל השררה של ישראל, ולא יהיה להם שום שררה בעולם, ואז תתחדש הממשלה לישראל מחדש. ואין החומר מקבל צורה אחרת עד שיפשוט צורה הראשונה, ולכך אין בן דוד בא, שהוא צורה אחרת לגמרי, עד שיפשטו כל צורה שיש להם, שהוא הממשלה שנחשב צורה". ובח"א לכתובות קיא. [א, קסד:] כתב: "כי כאשר יבא מלך המשיח, מפני כי יבא לעולם ענין חדש שלא היה מעולם, ובשביל כך יהיו חבלים. שכל שנוי יש לו חבלים, כמו חבלי יולדת, שהולד שבא לעולם הוא שנוי שלא היה בעולם, ולכך יש חבלים... וכך יהיה בעולם חבלים כאשר יתחדש מלך המשיח". ואודות שעולם המשיח בעצמו יהיה הויה חדשה בעולם, כן כתב בנצח ישראל פכ"א [תמז:], וז"ל: "כי יהיו ישראל נחשבים [בימי במשיח] כאילו נולדו, וכדכתיב [תהלים כב, לב] 'ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה'. ועוד כתיב [ישעיה סו, ח] 'היוחל ארץ ביום אחד היולד גוי פעם אחד'. ועוד כתיב [תהלים קב, יט] 'תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו'', ואלו הם דור של משיח, שיהיו נחשבים שנולדו מחדש... שיוצא לפעל הכח הנסתר העליון הפנימי, הוא עולם המשיח" [הובא למעלה פ"ח הערה 333]. וכן הוא שם ר"פ לו [תרע.]. ושם פמ"ו [תשעז:] כתב: "כי לפי דעת הכל יהיה לימות המשיח הויה חדשה, שלא מענין עולם הזה". ובכת"י [שפג.] כתב: "ביאת משיחנו, דבר חדש ועולם חדש". ואמרו חכמים [פסחים נד:] "שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן; יום המיתה... ומלכות בית דוד מתי תחזור". ובנצח ישראל פי"ח [תו:] כתב: "ואין האדם יודע מלכות בית דוד כשתחזור. וגם דבר זה חוץ לגבול וגדר האדם. ותראה כאשר נבנה בית שני, וחזר להם הבית, לא חזר להם מלכות בית דוד. ודבר זה צריך טעם נפלא מאוד, כי למה לא חזר להם מלכות בית דוד גם כן. וזהו למעלת מלכות בית דוד, שלא היה כדאי להיות מלכות בית דוד זורח עד לעתיד. ולפיכך אין אדם יודע מתי תחזור מלכות בית דוד. ואם לא היה בית דוד כל כך במעלה, לא היה אפשר במלכות בית דוד לבטל מלכות רביעית [ראה למעלה הערה 30]. ולפיכך בהכרח צריך אתה לומר שמלכות בית דוד מעלתו במעלה שאין ידיעת האדם תופס שם". וכל זה מורה באצבע שמלכות המשיח היא מלכות חדשה, ואינה שייכת כלל לימי העולם שקדמו לה.

(51) פירוש - מלכות ישראל שהתחדשה ביציאת מצרים, ומלכות המשיח שתתחדש לעתיד לבא במהרה בימינו, שתיהן יוצאות ממלכויות חומריות שקדמו להן, וכמו שמבאר. ובכת"י [שפג.] כתב כאן: "כלל הדבר, כי מלכות הקדושה אינה שוה למלכות שאינה קדושה, ואינה כמו שאר מלכיות, כי בעבור ששניהם אינם קדושות, אין האחת יושבת בתוך האחרות. אבל מלכות הקדושה יושבת במלכות שאינה קדושה. וזה כי כח קדוש נבדל משאינו קדוש, ובמה שהוא נבדל משאינו קדוש, הוא [יושב] בתוך אותה שאינה קדושה... כי שאר מלכיות אשר מלכות האומות, מלכות זו בפני עצמה ומלכות זו בפני עצמה, אינם יוצאים זה מזה. אבל מלכות ישראל הקדושה היא יוצאת מן המלכות שלפניה, ובתוכם יושב משיח, כמו שהיה משה יושב בתוכם. וזה מפני כי התחלת הקדושה, כאשר הקדושה תתחיל היא יוצאת מכח שאינו קדוש, כאשר היה באברהם, שהיה התחלתו שהיה יוצא מתרח".

(52) הנה כמה פעמים ביאר שמלכות בית דוד היא מלכות אלקית. וכגון, להלן פמ"ז כתב: "מלכות בית דוד, השם יתברך רצה במלכות זה להנהיג את ישראל, ובזכות הנהגה הזאת האלקית המביא אל השלימות, השם יתברך מנהיג אותם אל השלימות גם כן להביאם אל בית המקדש". ובנצח ישראל פל"ה [תרנז:] כתב: "מלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול". ושם פנ"ט [תתקה:] כתב: "המלכות אשר הוא נמשך הוא מלכות קדושה, כמו מלכות דוד, שהיה מלכותו נמשכת". וכן כתב בח"א לשבת קמט: [א, עט:], ח"א לסנהדרין צז. [ג, רד:], ועוד. אך כאן מדובר במלכות של משה [ראה למעלה הערה 48], ולכאורה אין למלכות משה מעלת מלכות בית דוד, כי משה הוא משבט לוי, ודוד הוא משבט יהודה. אמנם אמרו [מכילתא הקדמה לפרשת בא] "עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל ראוין למלכות. משנבחר דוד, יצאו כל ישראל". לכך יש למלכות משה דין של מלכות בית דוד, כי כל עוד שלא נבחר דוד, כל ישראל ראוים למלכות. וכן מבואר בשם המהרי"ל דיסקין, והובא בספר משאת המלך [שמות ג, ה], וז"ל: "'ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא' [שם]. איתא בשם המהרי"ל דיסקין לבאר גמרא דזבחים [קב.] ביקש משה מלכות, ולא נתנו לו, דכתיב 'אל תקרב הלום', ואין 'הלום' אלא מלכות וכו'. וביאר הטעם שביקש עתה משה מלכות, לפי שעתה היה לו צורך בזה, כדי שיוכל לחלוץ נעליו בישיבה. ובלא מלכות אי אפשר לו לישב כאן, דהמקום הוא אדמת קודש כקדושת עזרה, ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [סוטה מא:], עד כאן תוכן דבריו. מבואר מדבריו דסבירא ליה דמה דאמרו 'אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד' אין זה דוקא דין בבית דוד, אלא עיקרו שאין ישיבה בעזרה אלא לעיקר המלכות של ישראל. ומאחר שמלכות ישראל נמסרה לדוד, ממילא רק למלכות בית דוד יש ישיבה בעזרה. אבל אם היתה נמסרת המלכות לאחר, וכמו למשה, אזי היה הדין ישיבה שייך לאותה משפחה שהם מלכים, ושנמסרה להם מלכות ישראל". לכך כל דברי המהר"ל אודות קדושת מלכות בית דוד, כחם יפה גם לקדושת מלכות משה, כי שתי מלכויות אלו הן מלכות ישראל [ראה להלן הערה 60]. ובנצח ישראל ר"פ כא [תמד.] כתב: "ישראל האומה היחידה, היא מלכות שיש בה הקדושה האלקית, והיא מובדלת מן המלכות האומות. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה... כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש, ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי... וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית... ומפני כי העולם הזה הוא גשמי [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 15, ולהלן פ"כ הערה 94], והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם... כנגדם יש בעולם ד' מלכיות... ומפני שיש בכל שטח אמצעי, והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה, הוא מלכות ישראל". וכן הוא בנר מצוה [י:]. ובדר"ח פ"ו מ"ו [קכז:] כתב: "יש אל המלך מעלה אלקית בודאי... ולכך המלכים נמשחים בשמן המשחה [הוריות יא:]. ואם לא היה במלכות צד קדושה אלקית, לא היה ראוי שיהיו נמשחים המלכים בשמן של קדושה" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 84, פי"ד הערה 109, ולהלן פי"ט הערה 235]. וראה הערה הבאה.

(53) אודות מדריגתו הפנימית של המלך [שזו נקודתו העיקרית כאן, שמלכות דקדושה צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה], כן כתב בח"א לר"ה כא: [א, קכג.], וז"ל: "כי מצד מדריגות המלכות יש מדריגה גדולה, ובפרט מלך ישראל, כמו שלמה שנאמר [דהי"א כט, כג] 'וישב על כסא ה'', שהיה מולך על עליונים ועל תחתונים [סנהדרין כ:], אשר ראוי אליו מצד המלכות מדריגה פנימית". ואמרו חכמים [ר"ה ח:] "מלך וציבור, מלך נכנס תחילה לדין ["כשהקב"ה דן אותם, מלך נכנס תחילה" (רש"י שם)]... מאי טעמא, אי בעית אימא לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי". ובח"א שם [צג:] כתב: "פירוש, כי לעולם מדריגתו של מלך הוא פנימי יותר להיות קרוב אל משפט השם יתברך, ולפיכך אין ראוי להיות מלך אבראי, ומפני זה הוא נכנס תחלה". ובדר"ח פ"ד מכ"ג [תעט:] כתב: "לאו אורח ארעא דמלכא למיקם מאבראי, כי המלך לפי מדרגתו ומעלתו הוא קרוב אל השם יתברך, והקרוב הוא קודם לדין". וראה להלן פכ"ב הערה 70.

(54) צרף לכאן מאמרם [סוטה י:] "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים". ובח"א לב"ב קכג. [ג, קכו.] כתב: "כי הצניעות מביא המלכות, שהוא המדריגה העליונה. כי לפי מדריגת הצניעות, שהוא צנוע ונסתר, מגיעה למדריגה העליונה, שהמדריגה צנועה ונסתרת מן הכל". ועוד אמרו חכמים [ברכות לד:] "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא", ופירש רש"י שם "דמצלי בבקתא - בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, ולבו נשבר". הרי אימת מלכות חלה רק במקום צנוע, כי כל מלכות היא מדריגה פנימית. וראה להלן פכ"ב הערה 70.

(55) פסוק זה הובא בהמשך המדרש [שמו"ר א, כו] שהביא למעלה [לאחר ציון 20], שאמרו שם "וכן הקב"ה אמר לחירם 'ואוציא אש מתוכך היא וגו''. וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה. ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה" [ראה למעלה הערה 21]. ומיד בסמוך יבאר שה"אש" הנזכרת בפסוק מורה על יציאת הקדושה מהבלתי קדושה. ויש להעיר על כך ממה שאמרו בויק"ר יח, ב, וז"ל: "מסורת אגדה היא חירם בעל אמו של נבוכדנצר היה, עמד עליו והרגו, הדה הוא דכתיב 'ואוציא אש מתוכך היא אכלתך'". וכן ביארו מפרשי המדרש [שמו"ר א, כו] שם. ולפי זה לא מדובר ביציאת הקדושה מהבלתי קדושה, אלא ביציאת נבוכדנצר מחירם, ובודאי אין יציאת נבוכדנצר דבר שבקדושה. ואולי אפשר ליישב זאת על פי דבריו בכת"י [שפג:], שכתב: "והכל רמזו במה שאמר 'ואוציא אש מתוכך', כי האש דבר דק נבדל, יוצא מתוך דבר חמרי גופני. כך יוצא הקדושה הנמשלת באש וכו'". ולפי זה אין כוונתו לומר שהאש שנזכרת בפסוק "ואוציא אש מתוכך" איירי ביציאת הקדושה, אלא שכמו שהאש הנבדלת יוצאת מדבר חומרי, כך יוצאת הקדושה, הנמשלה לאש, מתוך דבר חול.

(56) אמרו חכמים [שבת קיט:] "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת". ובח"א שם [א, סה.] כתב: "יש לך לדעת, כי כל דבר קודש שמתחלל, כמו תרומה שנטמאת, משפטה שריפה [שבת כה.]. וכן בשר קודש שנפסל דינו בשריפה [פסחים פב:]. וכן בת כהן שזנתה, 'את אביה היא מחללת באש תשרף' [ויקרא כא, ט]. והטעם כי הקדושה נמשלה כאש, ולפיכך התחתונים שהם חמריים אפשר להם להתחבר לכל היסודות, שהם אויר מים עפר, חוץ מן האש. וכמו שאמרו [סוטה יד.] 'אחרי ה' אלקים תלכו וגו' ובו תדבקון' [דברים יג, ה], וכי אפשר לאדם להתדבק עם השכינה, והלא כתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'. ובשביל שהוא יתברך אש אוכלה הוא קדוש ונבדל מן כל התחתונים, אשר לא יתחברו אל האש. ומפני כך ראוי שיהיה דבר שהוא קודש, והוא מחולל מקודשתו, שיהיה נדון באש. ולפיכך יום השבת שהוא קודש, כאשר בני אדם אינם שומרים ומחללים השבת, נגזור מן הקדושה העליונה שראוי לשבת שיהיו נדונים בשריפת אש". ובח"א לסנהדרין קיג. [ג, ער:] כתב: "אמרינן [ב"ב קד:] דכהני קפדנים הם. כי הכהנים הם קדושים, וכל קדוש הוא אש, וכמו שאמרו גבי תלמיד חכם [תענית ד.] דאי חזית תלמיד חכם דרתח, אורייתא דקמרתחא. ולפיכך הכהנים רתחנים היו". ובח"א לע"ז יז: [ד, מג.] כתב: "עונש מי שחוטא בדבר שהוא קדוש [הוא שריפה]. וכך תמצא בכל הדברים הקדושים, כמו קדשים שנפסלו, שדין שלהם בשריפה, ואין דין זה בחולין. והטעם, כי האש מורה על הקדושה; מה אש אין ראוי להתקרב אליו, כך אין ראוי להתחבר עם דבר הקדוש, כי קדוש הוא, ואין חבור אליו". ומוסיף כאן שהקדושה דומה לאש "לדקות האש". וכן להלן פע"ב כתב: "התורה היא מתיחסת לאש, בעבור שהאש דק וזך החומר... דת שכלי, שנקרא בשביל זה 'דת אש'". ובתפארת ישראל פנ"ט [תתקלא:] כתב: "התורה עצמה נקראת 'אש' לפשיטות ודקות השכל שבה". ובדרשת שבת הגדול [ריז.] כתב: "אמר במדרש [ויק"ר ז, ו]... כל המתגאה נדון באש... כי האש הוא אינו גוף, והפך זה הדברים שהם בעלי גוף, מתיחסים למים... וזה שאמר במדרש שכל המתגאה נדון באש, כי המתגאה הוא הפך האש לגמרי. כי המתגאה הוא נוטה אל הגוף... כי המתגאה הוא בעל גוף... ולכך נדונין באש הדק" [ראה להלן הערה 151, ופל"ו הערות 142, 144].

(57) נקודה זו [שהאש יוצאת מתוך החול ואז היא שורפת הכל] מבוארת בתפארת ישראל פמ"ז [תשל.], וז"ל: "וזה שאמר [דברים ה, כ] 'ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך'. ביאור זה, כי אף שבכל הנמצאים דבק ההעדר שנקרא 'חושך', אבל התורה אין ההעדר דבק בה, והיה הקול יוצא מתוך החושך. וכל אשר יוצא מתוך דבר אחר, אי אפשר שלא יהיה גובר עליו. שאם לא כן, לא היה יוצא ממנו, שהיה ההעדר מבטל שלא היה יוצא אל הפעל. וכאשר הקול, שהוא יציאת התורה אל הפעל... מתוך ההעדר, מזה תדע כי התורה השכלית היא גוברת על ההעדר". לכך הקדושה שיוצאת מתוך דבר חול, מורה על התגברות הקדושה על דבר חול, והתגברות זו היא היא "ושורף את הכל". וכך משה איבד את המצריים, ומלך המשיח איבד את מלכות רביעית.

(58) ברכות לו: "היכא אמרינן דנעשה להו שומר לפירי, היכא דאיתיה בשעת גמר פירא. האי קפרס ליתיה בשעת גמר פירא", ופירש רש"י שם "כשמגיע סמוך לבשולו הוא נופל ממנו" [ראה להלן פכ"ג הערה 201]. והנה לא כתב כאן רק "ואז כאשר הפרי גדול נפסדה הקליפה", אלא הוסיף לזה "מכח גידול הפרי", לאמר שגידול הפרי הוא הסבה להפסד הקליפה, ולא רק שנזדמנו לפונדק אחד גידול הפרי והפסד הקליפה. ונקודה זו תתבאר להלן הערה 62.

(59) בח"א לסנהדרין צח. [ג, רטז:] הביא תחילה את הפירוש הראשון שכתב כאן [שההעדר הוא סבת ההויה שתבוא לאחריו], ולאחר מכן כתב את הפירוש השני שכתב כאן בזה"ל: "ועוד פרשנו טעם אחר [כוונתו לדבריו כאן בגבורות ה'], כי מלכות ישראל הוא מלכות נבדלת מן מלכות האומות, ולכך הוא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות, כמו שיוצא הפרי מתוך הקליפה. וכך מלכות ישראל הוא נבדל מן מלכות האומות, ומלכות האומות נחשב כמו קליפה אל מלכות ישראל. וכמו הפרי שהוא גדל בתוך הקליפה, כאשר הפרי על שלימתו אז הקליפה נופלת, ומכל מקום תחלת הגידול הוא תוך הקליפה, כך ישראל מלכות שלהם היא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות. והיינו שמכח מציאות מלכות האומות וממדריגתם, מתעלה אל מדריגה יותר עליונה. וכאשר מלכות ישראל בשלימות, אז יסולק מלכות האומות, כמו שמסולק הקליפה כאשר הפרי על שלימותו". וכן כתב כמעט אות באות בנצח ישראל פכ"ח [תקעא.]. וראה בסמוך הערה 62. ולהלן פכ"ג [לפני ציון 200] כתב: "כי ישראל מתחברים אל האומות בעבור שהאומות הם נחשבים כמו קליפה לפרי".

(60) מה שכתב "המדריגה הקדושה האלקית שהיה למשה" נראה שאין כוונתו למדריגה האלקית של משה רבינו מצד עצמו, אלא למדריגה האלקית של מלכות ישראל המתגלמת במשה רבינו, וכמבואר למעלה הערות 48, 52.

(61) פירוש - אם הדבר הנבדל לא היה יוצא מתוך דבר חומרי, אזי לא היתה לדבר הנבדל מדריגה פנימית, כי "פנימי" פירושו דבר שהוא במעמקים ובהחבא ואינו נראה לעין, ולכך הוא חייב לצאת מתוך חיצוניות חומרית המכסה עליו, וכקליפה המכסה את הפרי. וראה הערה הבאה.

(62) היה נראה לבאר שהטעם שהפנימי יוצא מהחומרי הוא מחמת שהעולם הזה הוא עולם גשמי, ואילו "השכל הוא גר בעולם הגשמי" [לשונו למעלה פ"ט (תקח:)]. לכך כל מימד רוחני שיש בעולם הזה אינו יכול לבא לעולם בפני עצמו, אלא רק לאחר שקדם לו הדבר החומרי. לכך שבת קודש מגיעה לעולם רק לאחר ששת ימי המעשה, והנשמה ניתנת ביום הארבעים ליצירה, לאחר שבשלשים ותשעה הימים הראשונים נברא הגוף [גו"א דברים פכ"ה אות ג (שפב:)], וישראל באו לעולם לאחר שבעים האומות, "כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע, כמו שהיה ביעקב ועשו" [לשונו להלן פכ"ט]. ובנתיב התורה פ"ג [קלג:] כתב: "כי העולם הזה עולם גשמי, ואין עיקר בעולם הזה השכל, שהוא בלתי גשמי". ובנצח ישראל פל"ה [תרנז:] כתב: "הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי" [הובא למעלה פ"ט הערה 303]. ובדר"ח פ"ג מ"ו [קסז:] כתב: "דע כי החומר מדריגה הראשונה של הנמצא... והצורה היא המדריגה השניה" [ראה להלן פכ"ד הערה 27]. באופן שהרוחני יכול לבא לעולם רק כטפל וכמיעוט לגשמי, בבחינת [סוכה מה:] "ראיתי בני עליה והן מועטין". לכך כל מדריגה פנימית צריכה להתחיל מתוך דבר חומרי, כי מן הנמנע שבעולם הגשמי תהיה התחלה שאינה גשמית, כי בעולם הזה יש לגשמי חזקת מרא קמא. אך אין זה מספיק, כי הא תינח שהרוחני בא לעולם רק דרך החומרי, אך המשל של הפרי והקליפה מורה שלאחר בואו של הרוחני אזי מסתלק החומרי, וכפי שהקליפה מסתלקת מהפרי. ונקודה זו אינה מתבארת על פי מה שנכתב עד כה. זאת ועוד, שבנצח ישראל פכ"ח [תקע.-תקעא:] הביא את שני הפירושים שכתב כאן בביאור שהיית משה רבינו בבית פרעה [(א) ההעדר הוא סבת ההויה. (ב) הפנימי יוצא מתוך החומרי], ולאחר שהביא את הפירוש השני [כמובא בהערה 59] כתב: "ודבר זה עצמו פירוש הראשון כאשר תבין". הרי שחיבר להדדי את הפירוש השני עם הפירוש הראשון. וכל עניינו של הפירוש הראשון הוא שיחס החומרי לרוחני הוא כיחס ההעדר אל ההויה. נמצא מה שהקליפה נופלת אינה דבר צדדי, אלא נפילה זו היא הסבה לשלימות הפרי, כפי שההעדר הוא הסבה לצורה החדשה שתחול, וזה צריך ביאור. לכך נראה, כי מה שהקליפה נופלת כשהפרי נשלם, אין זה על צד הזדמן, אלא שהשלמת הפרי היא המביאה לנפילת הקליפה, כי הפרי שואב מן הקליפה את כל הלחלוחית שהיתה בו, ומחמת כן הקליפה מתייבשת ומתה [ראה בספר בהיכל המהר"ל, סוף עמוד רסח שכתב כן]. וזהו מה שכתב למעלה "ואז כאשר הפרי גדול נפסדה הקליפה מכח גידול הפרי" [ראה הערה 58]. נמצא שלא רק שהרוחני בא לעולם דרך החומרי, אלא שפעמים שהרוחני בא לעולם על חשבון חיותו של החומרי, בבחינת [יחזקאל כו, ב] "אמלאה החרבה", ולא נתמלא הרוחני אלא מחורבנו של החומרי. ודברים אלו נאמרים במיוחד בשלשה דברים אלו [שלימות הפרי, מלכות ישראל ביצ"מ, ומלכות המשיח], כי שלשה דברים אלו הם שלש תכליות מובהקות שלמענן נעשו כל האמצעים שקדמו להן. ואודות שהפרי של האילן וישראל הם התכלית הנרצית לכל מה שקדם להם, כן כתב בגו"א בראשית פ"א אות ז [ח.], וז"ל: "כמו האילן שהוא נטוע... תכלית גידול שלו להוציא פירות, ובשביל תכלית זה גדל וצמח, שאם אין הפרי שיצא בסוף, לא היה גדל, וזה הוא שגורם גידול שלו. וכן ישראל שיצאו באחרון מן כל הנבראים, והם שלימות כל העולם, וכאשר יצאו ישראל אז היתה שלימות כל העולם, ואז עמדה הבריאה, כי כבר הגיע התכלית והשלימות" [ראה להלן פכ"ג הערה 175, ופל"ט הערה 147]. ובגמרא אמרו [סנהדרין צח:] "לא אברא עלמא אלא למשה... אלא למשיח", הרי שמשה ומשיח הם תכלית העולם [כמבואר בנצח ישראל פמ"ג (תשמו:), ובאר הגולה באר החמישי (קכח.)]. לכך האמצעים שהביאו לתכליות אלו אינם עומדים לעצמם, אלא הם בטלים אליהן.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה