פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק ט
(1) פירוש - בפרק הקודם נתבארו ארבעה הפסוקים של המראה שהיה בברית בין הבתרים [בראשית טו, ט-יב], שנאמר שם "ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל. ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר. וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". ומכנה המראה הזה "הגדול והנורא", כי "המראה הגדול" נאמר על החידוש שיש בדבר, וכמו שנאמר [שמות ג, ג] "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה". ו"נורא" נאמר על המורא שיש בדבר, וכמו שאמר יעקב [בראשית כח, יז] "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים".
(2) פירוש - לאחר שנתבארו ארבעה הפסוקים של המראה [בראשית טו, ט-יב], יש עתה לבאר את המשך הפרשה, וזהו הפסוק הבא שנאמר לאחר המראה, והוא [בראשית טו, יג] "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
(3) פירוש - בא לברר מהו החטא שהביא על זרע אברהם עונש חמור כל כך. וכן להלן כתב: "דסוף סוף היה שיעבוד וצרה, ואין זה בלא חטא". ובהקדמה לאור חדש [קכב:] כתב על צרת המן בזה"ל: "ויש לתמוה, שכיון שכל כך היה הצרה, איזה חטא היה גורם הצרות הזאת, כי אי אפשר שיהיה זה בלא חטא". אמנם דברים אלו צריכים ביאור, דבגמרא [שבת נה.] איתא "אמר רב אמי, אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון", ושם בעמוד ב הביאו תיובתא על רבי אמי, ואמרו על כך "אלא שמע מינה יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון, ותיובתא דרב אמי תיובתא". הרי מסקנת הגמרא היא דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. ואע"פ שהמאירי [שבת נה.] ביאר שאין לחוש לתיובתא שבמסקנת הגמרא, [וכן משמע מהמו"נ ח"ג פי"ז ופכ"ד שהביא המאמר ש"אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון"], אך המהר"ל אינו סובר כמאירי, שכתב בדר"ח פ"ד מכ"ב [תע.], וז"ל: "בא ללמוד כי יש מיתה בלא חטא, כדקיימא לן במסכת שבת [נה:] יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון". ובגו"א דברים פ"כ אות ט [שיח.] כתב: "הרא"ם פירש טעמיה דרבי יוסי משום דכיון דאין מיתה בלא חטא... ואין דבר זה טעם, דלא קיימא לן הכי כלל, אלא 'יש מיתה בלא חטא' במסכת שבת". וכן בח"א לר"ה טז. [א, קד:] כתב שלמסקנה קיי"ל שיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. וא"כ יקשה מדוע א"א לומר ששעבוד מצרים בא ללא שום חטא, וכמסקנת הגמרא ש"יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון". ואכן הר"ן [בפירושו לתורה בראשית טו, יב, הוצאת מכון שלם (עמוד קצט)] ביאר ששעבוד מצרים לא היה מחמת חטא, אלא בגדר "יסורין של אהבה". והאברבנאל [בראשית תחילת פרק טו, בשאלתו החמש עשרה] כתב על כך: "וגם זה איננו שוה לי, כי היה יסוד הדעת הזה שזכר הר"ן מסופק מאד. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה [שבת נה.] 'אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון'. וכתב הרב המורה בפרק כ"ד חלק ג שזהו דעת האמיתי אי אפשר חילופו. וגם הרמב"ן בשער הגמול אשר לו [אות קיח], מרחיק מאד שיבואו יסורין בלא עוון". אמנם כאמור המהר"ל לכאורה אינו סובר כן, ומדוע לא יבאר כפירוש הר"ן ששעבוד מצרים אינו נובע מחטא, אלא משום יסורין של אהבה. אמנם להלן [לאחר ציון 19] יביא את דברי הר"ן, ויבאר שלדעתו אין לומר ששעבוד מצרים הוא משום "יסורין של אהבה", כי הרבה מהם מתו בגלות, וכמו שיתבאר. וראה להלן ציון 121.
(4) לשון הרמב"ן [בראשית יב, י]: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כח לעזור ולהציל... ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא".
(5) אלו הן עשר המכות.
(6) לשון הרמב"ן [בראשית יב, י]: "הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו. והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם [שם פסוק כ]. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים, כאשר אמר [שמות א, כב] 'וכל הבת תחיון'. והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים, עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ [שמות יב, לג]. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה [ח, ו], רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו; באברהם כתוב [בראשית יב, י] 'ויהי רעב בארץ', בישראל כתיב [בראשית מה, ו] 'כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ'". והובא למעלה פ"ה הערה 3.
(7) האברבנאל [בראשית יב, י] בשם הר"ן [בפירושו על התורה (בראשית יב, יא-יג), הוצאת מכון שלם (עמוד קסג)], ויובא בהערות הבאות.
(8) הר"ן שם הוסיף: "ואם נאמר שאברהם לא ידע סבת הגלות, וכי היה [נענש] על חטאו, והוא לא ידע עם היותו בעת ההיא צופה בנבואה, איך נתחכם אנחנו בסבתו".
(9) לשון האברבנאל שם: "כבר ראית דברי הרמב"ן שכתב שאברהם אבינו חטא חטאה גדולה בצאתו מהארץ שנצטווה עליה, ובהביאו את אשתו הצדקת באותו מכשול בפחדו פן יהרגוהו. ושהיה לו לבטוח באלקיו שיציל אותו ואת אשתו, כי אין מעצור בידו להושיע. ושעל זה נגזר הגלות על זרעו בארץ מצרים, מקום החטא שמה המשפט. וכבר תפשו על הדעת הזה הר"ן [שם]... אם היה אברהם חוטא בדבר אשתו, לא היה שונה באיולתו לחטוא החטא ההוא בעצמו בבואו אל אבימלך מלך פלשתים. וכן עשה גם כן יצחק בנו. ומי הוא זה ואי זה הוא, שיעמוד בנסיונות הגדולים האלה, ויוסיף לחטוא בעונש שכבר נענש עליו". וכן חזר האברבנאל וכתב בהמשך הפרשה [בראשית בתחילת פרק טו, בשאלה החמש עשרה]. ובכת"י [שכט.] הוסיף עוד קושיא, וז"ל: "ועוד, איך יתכן לומר כך, שיעניש את אברהם בשביל [מה שעשה ל]שרה, והרי גם כן זרעה הביא בגלות. וכי זרעו של אברהם, ולא זרע שרה. ולא שייך לומר כך, שאם כן יהיה שוה אברהם ושרה בענן זה, ומי שעשה החטא ומי שנעשה לו הדבר".
(10) האברבנאל [בראשית טו, יג], ויובא בהערה 12. ומכנה זאת "הוציאו מלבם" משום שזו סברת עצמם, ואינה נמצאת בדברי חז"ל. וכן נאמר [מ"א יב, לג] "אשר בדא מלבו".
(11) לכאורה כך הוא מאמר חכמים [שבת י:], שאמרו "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". אמנם ראה להלן הערה 14 שהובאו דבריו בח"א שם, שביאר המאמר באופן אחר. אך עדיין יש להעיר דבזוה"ק [ח"ב רעו.] איתא "בבעו מנכון הוו דכירין ההוא צדיקא דאזדבן על ידייכו והוה לעבדא במצרים, ובההוא חובה אתגזר עלייכו לאשתעבדא בכו במצרים". ומעין זה הוא בזוהר חדש ר"פ וישב. ובשמו"ר [ל, ז] אמרו "גנבנו ליוסף, עשינו ד' מאות שנה משועבדים במצרים". ויל"ע בזה.
(12) לשון האברבנאל שם: "ואומר שאם נודה שהיה גלות מצרים על חטא ועוון קודם, אין ראוי שנחשבהו בחוק אברהם אבינו, חלילה לו מעוון, ושיותר ראוי שנייחסהו לשבטי בני יעקב. כי הנה התורה העידה שהם חטאו חטאה גדולה בשנאתם חינם את יוסף אחיהם [בראשית לז, ד], ובמה שהתנכלו אותו להמיתו כשהלך לדרוש שלומם וטובתם [שם פסוקים יד, יח], ובהשליכם אותו אל הבור [שם פסוק כד], ובמה שמכרו אותו למצרים [שם פסוק כח]. ועם היות שראובן לא היה במכירה [רש"י שם פסוק כט], הנה הוא היה בשנאה, והוא היה יועץ בדבר. וכמו שאמר [בראשית מב, כא] 'אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת'. ולפי שהם חטאו, היה משורת הדין שיקבלו עונשם. ולפי שבמצרים חטאו, שמכרוהו להיות עבד שם, היה ראוי שילקו במצרים ויהיו עבדים שמה, הם ובניהם וזרעם שנים רבות, כמו שגלה שם יוסף אחיהם ובניו וזרעו. ולפי שהשליכו את יוסף אל הבור, היה מעונשם ש'כל הבן הילוד היאורה ישליכוהו' [שמות א, כב]. ולפי שעל ידיהם ירד יוסף למצרים, היה ראוי גם כן שעל ידו ירדו הם לגלות מצרים. ולפי שהיה המעשה המגונה ההוא שעשו בהיותם בצאן [בראשית לז, יב], ובלכת יוסף לדעת את שלום הצאן, היה מהמשפט האלקי שעל ידי הצאן יבואו למצרים, כמו שנאמר [בראשית מז, ד] 'לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך'. ויען וביען גם יוסף חטא ואשם בשוגג, במה שהתגאה על חלומותיו על אחיו [שם פסוקים ח, י]. וגם יעקב אביו חטא בצד מה, בכתונת הפסים שעשה ליוסף [שם פסוק ג], שבו היה משלח מדנים בין אחים [שם פסוק ד], ועל שלחו את יוסף לדעת שלום הצאן [שם פסוקים יג, יד], בדעתו שהיו אחיו שונאים אותו, לכן נענשו יעקב ויוסף שנתחייבו גם הם גלות". וראה להלן ציון 41, ופ"י הערה 48.
(13) ולהיפך מכך כתב על דברי חכמים, שבתחילה הם נראים רחוקים מההבנה, ורק לאחר עיון הם נראים ברורים. וכגון, בבאר הגולה תחילת הבאר הרביעי [שיג:] כתב: "והנני משתטח ארצה, בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי... שאם יקרא דברים אלו ולא יכנסו בלבו, שיחזור ויקרא ויעיין עוד. כי הדברים האלו לא יכנסו בלב הקורא רק בעיון רב מאוד, כי כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים". ושם בבאר השלישי [רפב:] כתב: "שהאדם יחשוב בתחלת העיון שדברים רחוקים הם, והם קרובים". ושם בבאר השביעי [תו:] כתב: "כי דבריהם צריכים באור והבנה, לכך האדם אשר יקח דבריהם בהבנה ראשונה, אין עומד על דבריהם, והוא רחוק להם". ובדר"ח פ"ה מט"ו [שנט:] כתב: "מי שמעמיק בדברי חכמים ימצא בהם חכמה עמוקה, ואם שנראה רחוק בתחלת הדעת, אבל כל עוד שהוא מעמיק בהם הלא נגלה כאור בהיר הדברים, עד שאין ספק בהם". ובגו"א שמות פט"ו אות לג [שיז.] כתב: "כי דברי רז"ל בודאי קרובים, ורחוקים בתחלת המחשבה, וקרובים כאשר מדקדק בהם". וראה למעלה הקדמה שניה הערה 12, ולהלן הערות 26, 88, 90, 200, 206, 207.
(14) ואין לגזור עונש קודם שיעשה החטא. וכן הקשו התוספות [שבת י:] על מאמר חכמים שם "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים", וזה לשונם: "נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים - ואף על גב דבלאו הכי נגזר, דכתיב [בראשית טו, יג] 'ועבדום וענו אותם'". ובח"א שם [א, א:] כתב: "אף על גב דכבר נגזרה הגזירה שירדו מצרים, מכל מקום צריך סבה גדולה שעל ידי זה תקוים הגזירה, כי לפי ענין הגזירה צריך שיהיה לה סבה גדולה" [ראה להלן פי"א הערה 11]. הרי שהגזירה נגזרה כבר בברית בין הבתרים, וזה קדם ללידת השבטים, וק"ו שקדם למכירת יוסף על ידי השבטים. ואם תאמר, הרי הקב"ה רואה את הנולד [רש"י בראשית ו, ו], ויודע את העתיד [סנהדרין צ:], ומדוע לא יוכל לגזור עונש עתידי על חטא עתידי. ומאי שנא ממה שנאמר [דברים לא, טז-יז] "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". וכן נאמר [שמות כג, כ] "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו'", ופירש רש"י שם "כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם [שמות לג, ג] 'כי לא אעלה בקרבך'". ושוב נאמר [דברים ז, כב] "ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה", ופירש רש"י שם "פן תרבה עליך חית השדה - והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה. שנאמר [איוב ה, כג] 'וחית השדה השלמה לך'. אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא". ומדוע לא נבאר כן גם בנוגע לשעבוד מצרים, שהקב"ה ראה מראש את מכירת יוסף ע"י השבטים, ולכך גזר על ישראל שיענשו בגלות מצרים. וכן האברבנאל עצמו [בראשית טו, יב-טו] כתב כך, וז"ל: "ואין להיפלא שיהיה השם יתברך מייעד בעונש קודם מעשה החטא, כי הנה היה זה להודיע לאברהם הזמן אשר בו יירשו בניו את הארץ, ולמה יתעכבו בירושתה... ובזה הדרך הודיע כאן לאברהם שזרעו יהיו בעבדות על חטאם ההוא. ולא הודיעו כאן החטא כי אם העונש, לפי שכוונתו לבד היתה להודיע זמן ירושת הארץ, לא זולת זה. וכדומה לזה כתב רש"י על פסוק 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך' שבפרשת משפטים, 'כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך'. שכפי דעת הרב בשרם בעונש שהוא שליחות המלאך, ולא כתב שם החטא, שהוא מעשה העגל לדעתו. וכן היה כאן הענין באברהם לסיבה שזכרתי". ונראה שדעת המהר"ל היא שישנו חילוק גדול בין הזכרת העונש בברית בין הבתרים, לבין הזכרת העונש שבשאר המקומות; בשאר המקומות הקב"ה מודיע מראש שבעתיד ישראל יחטאו, ובעתיד ישראל יענשו על כך, אך אין העונש העתידי נגזר ונקבע מראש, אלא שכך יעשה לעתיד; החטא יהיה לעתיד, והעונש יהיה לעתיד. מה שאין כן לגבי עונש גלות מצרים, הרי בברית בין הבתרים נגזר ונקבע עונש גלות מצרים, ולא שעונש זה יגזר לעתיד בבוא היום. וראיה לדבר, שלשון חכמים הוא "גזירת בין בתרים" [במדב"ר יד, יא], וזה מורה באצבע שהגזירה נקבעה ונחלטה בברית בין הבתרים. וכן רש"י [מגילה ט.] כתב "מנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים". ובפירושו לחומש כתב רש"י [שמות יב, מ] "שלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק". וכן מבואר בתוספות שבת י:, והובא בתחילת הערה זו. ובגו"א בראשית פל"ז אות מ [רלא:] כתב: "תתקיים גזירת בין הבתרים". ועל כך יתמה, שנהי שהקב"ה יודע העתיד ויכול לגלות מראש על עונש שיהיה לעתיד, אך אין הקב"ה גוזר מראש עונש על חטא עתידי. וכן כתב בגו"א במדבר פט"ז אות לו [רסב.], וז"ל: "אין הקב"ה כועס על חטא שלעתיד". לכך מן הנמנע לומר שגלות מצרים היא מחמת מכירת יוסף, כי גלות זו נגזרה מאות שנה קודם למכירה זו.
(15) סוטה יא., ב"ר פד, יג, במדב"ר ט, כד, ילקו"ש ח"א רמז קמא, ועוד.
(16) "וישלחהו מעמק חברון - ביוסף משתעי קרא, כששלחו יעקב אצל אחיו, והוא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים. של אותו צדיק שקבור בחברון - אברהם" [רש"י סוטה יא.].
(17) לשונו להלן פ"י [לאחר ציון 45]: "הנה התבאר לך סבת הגלות על דעת רז"ל, והוא הנכון... אבל שנאמר דברים אשר אין להם יסוד, כי מכירת יוסף הסבה לעונש שיעבוד מצרימה, דבר זה לא יתכן, כמו שאמרנו למעלה, כי אדרבה, ירידת מצרים הוא הגורם למכירה... היה נגזר מן הקב"ה שירדו מצרים, ועל ידי המכירה ירדו מצרים. נמצא שהיו [אחי יוסף] פועלים, ולא ידעו מה הם עושים, כי לא ידעו שהיו גומרים הירידה". ובגו"א בראשית פל"ז סוף אות לו [רכז.] כתב: "ואשר גזר מעולם על הירידה למצרים, סיבב סיבות ראויות כי מן בני יעקב אחיו [ימכר] לישמעאלים... ומהם למצרים... כי זהו גזירת השם יתברך". וראה להלן פי"א הערה 69.
(18) כוונתו לדברי האברבנאל [בראשית תחילת פרק טו, בשאלתו החמש עשרה], שהקשה כמה קושיות על הטעמים שנתנו חכמים במסכת נדרים [לב., ויובאו בסמוך], ובהמשך הפרק שם [בראשית טו, יב-טו] כתב: "הנה נתתי בזה סיבת גלות מצרים, יותר ישרה מכל הסיבות ששיערו קדמונינו זכרונם לברכה. שהיה על עוון בני יעקב, במכירת יוסף אחיהם בבואו לראות את שלום הצאן, ובהיותם רועים בצאן, ומכרו לעובדי הצאן, ושחטו שעיר עזים מן הצאן ועשו מה שעשו בו". וראה להלן הערות 199, 313.
(19) הוא הר"ן בפירושו לחומש [בראשית טו, יג, הוצאת מכון שלם (עמוד קצט)], והובא בקצרה למעלה הערה 3, ובהערה 22.
(20) מהפירוש של האברבנאל, שביאר ששעבוד מצרים הוא מחמת מכירת יוסף.
(21) בארץ ישראל, וכמבואר בר"ן. וראה הערה הבאה.
(22) לשון הר"ן שם: "נבוכו בו רבים על סבת זה הגלות... אמנם מה שאני חושב בו, כי הוא שכבר ראינו שהפליגו רז"ל לשבח ענין היסורין, ואמרו [ברכות ה.] כל שהקב"ה אוהבו מדכאו ביסורין... מפני שיצר לב האדם אינו נכנע מתוך השלוה, אלא מתוך הצרה, שהשם יתברך מתחסד עם ברואיו כשמביא עליהן יסורין, שמתוך כך תשש כחו של יצר הרע, והם מתרצים לבוראם... ומפני זה השם יתברך לפעמים מביא לצדיקים יסורין, אף על פי שלא נכשלו בעבירה, אלא כדי שיוסיפו עוד להדבק בבוראם... ולזה אחשוב שלפי שאמר אברהם להקב"ה [בראשית טו, ח] 'במה אדע כי אירשנה'... השיבו השם יתברך ואמר לו בלשון שאלתו עצמה, 'ידוע תדע' כי יבואו זרעך בשעבוד ועינוי מאופל ומחושך אשר יקרה להם, יצעקו תמיד אלי, ולא ימשכו אחר התאוות הגופניות... הנה נראה מבואר שגלות מצרים מצד צרתם ושעבודם... ולזה היו ראויים שתתקיים בהם יעוד הארץ. וכבר אמרו ז"ל בברכות [ה.] ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתן להם אלא ביסורין, ואלו הן; תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא". והאברבנאל הביא בקיצור את דברי הר"ן בבראשית תחילת פרק טו, בשאלתו החמש עשרה [והובא בחלקו למעלה הערה 3], וז"ל: "כתב הר"ן, שלא היה גלות מצרים על חטא כלל, כי אם להכניע לבותם של ישראל כדי שיהיו ראויים לקבלת התורה, ושהיה זה מכלל יסורין של אהבה". הרי שביאר שלר"ן היסורין נועדו להכשיר את ישראל לקבלת התורה, ולא לזכיה בארץ ישראל. ובר"ן שלפנינו מבואר שהיסורין נועדו להכשיר את ישראל לקבלת הארץ, וכמענה על השאלה "במה אדע כי אירשנה".
(23) כי הדור שקבלו את היסורין יהיו אלו שיכנסו לארץ ישראל. ואודות שיסורין מכשירים את האדם לקבלת ארץ ישראל, כן כתב בנתיב היסורין ר"פ ב [ב, קעו.], וז"ל: "בפרק קמא דברכות [ה.], תניא רבי שמעון אומר, שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן; תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא... יש לשאול, למה נתנו אלו מתנות על ידי יסורין. כבר בארנו כי היסורים זכוך הנפש, ולכך כאשר ישראל קנו מעלה נבדלת מן הגוף, צריכים קודם מרוק וזכוך הנפש, עד שראוי לקבל המעלה הקדושה... כי ארץ ישראל היא קדושה, ולא היו ראוים ישראל אל מדריגה הקדושה הזאת שינחלו הארץ הקדושה הנבדלת, עד שהגיע להם יסורים, שהיה להם זכוך הנפש ע"י סלוק הגוף ע"י יסורין, עד שראוים לקבל מעלת הקדושה" [הובא למעלה פ"ח הערה 62]. וראה להלן הערה 102.
(24) רש"י שמות יג, ח "חמושים - אחד מחמשה יצאו, וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה".
(25) פירוש - אל תאמר שהיסורין של שעבוד מצרים נועדו למרק את ישראל בכדי שיזכו בארץ ישראל, כי הרבה מישראל שנשתעבדו במצרים מתו בטרם כניסתם לארץ ישראל. ולכך בהכרח שיש צורך בטעמים אחרים לבאר סבת שעבוד מצרים. ויש להעיר, כי בהקדמה לדרוש על התורה [ה.] ביאר ששעבוד מצרים הכשיר את ישראל לקבלת התורה, וכלשונו: "לא היתה ראויה התורה להנתן לישראל כי אם בשביל שהיו בשעבוד וביסורין, כי היסורין הם הכנה עצמית לקבלת התורה ביותר... לפיכך לא נתנה תורה אלא לישראל, שהיו משועבדים במצרים בפרך, ונתמעט גופם, עד שהיו ראויים אל התורה השכלית. ולכך... לא היה ראוי יתרו לקבלה, בשלא נמצאת בו הסבה שגרמה לישראל קבלתה, הוא השתעבדותם במצרים... כי מי שלא נשתעבד במצרים אין ראוי לו התורה" [ראה למעלה פ"ח הערה 259]. ולכאורה גם שם יקשה, הרי לא כל מי שנשתעבד במצרים זכה לעמוד במתן תורה, כי "הרבה מתו בגלות" [לשונו כאן], וכפי שהקשה כאן על הר"ן. ואולי יש לומר, שאמנם ביאר שם ששעבוד מצרים הוא תנאי לקבלת התורה, ומי שאינו בשעבוד אינו ראוי לקבלת התורה [וכמו יתרו], אך מ"מ לא כתב שם שסבת השעבוד היא כדי שיקבלו התורה, אלא שהשעבוד מאפשר את קבלת התורה, אך לא שזו סבתו. ודו"ק.
(26) פירוש - דברי חכמים מיוסדים על שרשים שקדמו להם, ומושתתים על חכמה פנימית כפי שקרשי המשכן עומדים על אדניהם. וזהו יסוד מוסד בספריו שדברי חכמים נובעים מחכמה פנימית נעלמת. וכגון, למעלה בהקדמה השניה [לאחר ציון 383] כתב: "כלל הדבר, מפני שנעלם מהם ענין הנסים שאינם טבעים, הוקשה להם דברים אלו, והיה רחוק להם להשיג. אבל לאיש החכם בדברים אלו ימצא שהכל נבנה על אדני החכמה ועמודי התבונה... רז"ל בעלי האמת, ידעו בקבלתם ענין הנסים והנפלאות... וכל הנוטה מדרכיהם הוא נוטה מדרכי החיים". ולהלן פנ"ח כתב: "ואתה אל תאמר שהדברים האלו הם רחוקים מפשט המאמר, או לא כיונו עליהם החכמים. דע, שאם לא ידענו בביאור שכך הוא דעת החכמים בראיות ברורות שאין להאריך, לא אמרנו דבר זה, אבל דברים אלו הם ברורים, והם דברים עמוקים יוצאים מחכמה פנימית". ובנצח ישראל ס"פ ז [קצט:] כתב: "באלו דברים תראה עדות על דברי חכמים, כי כל דבריהם דברי חכמה, וכל דברי זולתם הבל... ואם תתבונן מאוד מאוד תמצא שכל הדברים האלו אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית". ובדר"ח פ"ה מט"ו [שעז.] כתב: "הארכנו בזה לבאר דברי חכמי אמת... ואי אפשר לכתוב מזה [רק] כטפה מן הים, כי הדברים הם עמוקים יוצאים מן החכמה פנימית עליונה" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 319]. ובבאר הגולה באר החמישי [נח:] כתב: "אין חכמתם [של חז"ל] דומה לחכמת חכמי האומות, כי חכמי האומות אף כי היו חכמים, היה חכמתם שכל האנושי. אבל חכמינו חכמתם חכמה פנימית, סתרי החכמה, מה שידעו על פי הקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הנביאים, ועד משה רבינו עליו השלום". הרי חכמתם של חז"ל בנויה על שרשים שקדמו לה, כאשר חכמתם עולה מהם כענף העולה מן השורש. וראה למעלה הקדמה שניה הערה 393, פ"ח הערה 192, להלן הערות 201, 206, 207, 298, פ"י הערה 47, פי"א הערה 66, ובמבוא לדר"ח [עמוד 16].
(27) "שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים - שהוליכן למלחמה, כדכתיב 'וירק את חניכיו', דהיינו בני אדם שחנך לתורה" [ר"ן שם]. ו"אנגריא" היא השתעבדות [ראה להלן הערה 285].
(28) "שהפריז על מדותיו - שהרבה להרהר על מדותיו של הקב"ה, הפריז ויתר והפקיר" [ר"ן שם]. וראה להלן הערה 278.
(29) לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה".
(30) "שנאמר תן לי הנפש - ואברהם אבינו נתנם לו, ואילו עכבן לעצמו היה מכניסן תחת כנפי שכינה" [ר"ן שם]. וראה להלן הערה 282.
(31) לאפוקי מדעת הר"ן שביאר ששעבוד מצרים לא היה מחמת חטא, אלא מחמת יסורין של אהבה, וכמובא למעלה [לאחר ציון 18].
(32) לאפוקי מדעת האברבנאל שביאר ששעבוד מצרים היה מחמת מכירת יוסף, וכמובא למעלה [לאחר ציון 9].
(33) כן ביאר למעלה פ"ח [לאחר ציון 213] שהכל נמשך אחר ההתחלה, ויובא בהערה 37. נמצא שמה שכתב כאן "השורש והעיקר" כוונתו להתחלת הדבר, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"ט [תתקטו:], וז"ל: "אברהם הוא התחלה... משל זה, האילן יש לו התחלה, הוא השורש, אשר ממנו התפשט כלל האילן. וכך אברהם הוא התחלה אל העולם". ובח"א לסוטה מה: [ב, פב.] כתב: "כי העיקר של אילן הוא התחלה אל האילן... ויש לך לדעת כי דעת תנא קמא שאמר [שם] כי האדם נברא ראשו תחלה... כי מה שהוא דומה באדם כמו השורש באילן ראוי שיהיה התחלה... כי הראש דומה כמו עיקר ושורש, ולכך הראש הוא התחלה, שהראש הוא כמו שורש ועיקר... ולפיכך התחלת היצירה של הולד הוא מן הראש". וראה להלן הערה 264.
(34) לשונו להלן [לאחר ציון 208]: "ודע כי ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש יתגלה ויראה בענפים ביותר, כי זה ענין הענף שבו יתגלה כח השורש. ולפיכך חטא השורש יתגלה בענפים ביותר ממה שנראה בשורש עצמו".
(35) כמו שהביא למעלה פ"ח [לאחר ציון 219] את המדרש הזה בזה"ל: "ובמדרש רבות בפרשת לך לך [מד, כב], רבי יודן ורבי יוחנן בן זכאי; חד אמר העולם הזה הראה לו, העולם הבא לא הראה לו. ואוחרנא אומר, אף העולם הבא הראה לו. רבי ברכיה אמר, רבי אליעזר ורבי יוסי; חד אמר, עד היום הזה גלה לו. וחד אמר, עד היום ההוא גלה לו".
(36) לשון המדרש שם: "'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי' [בראשית טו, יד], היה לומר 'גם', מאי 'וגם'. אלא 'גם' הוא מצרים, 'וגם' לרבות ארבעה גליות". וכן רש"י [בראשית טו, יד] כתב "וגם את הגוי - 'וגם' לרבות ד' מלכיות, שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל".
(37) לשונו למעלה פ"ח [לאחר ציון 213]: "המראה הזה הוא שהראה לו הדברים העתידים, כי אברהם הוא שהיה ראש ועיקר ישראל. וידוע כי אחר התחלת הדבר ימשך הכל, שהענין נותן כך שימשך הכל אחר התחלה. ועכשיו הוא התחלת בחירת אברהם במה שכרת עמו ברית, והראה לו כל דבר אשר ימשך. וכאשר אמרו האצטגנינים, כי כאשר יִוָּלֵד האדם, באותה שעה יוכל לראות כל מקריו אשר הם עתידים לבא עליו כל ימיו, מצד אשר הכל נמשך אחר שעה ראשונה. ולפיכך גם כן כאשר הקב"ה כרת ברית עם אברהם, היא שעה ראשונה אשר לקח הקב"ה אותו אליו, והראה לו העתידות כלם אשר ראוי לבא על ישראל". ולהלן פל"ט כתב: "כבר ידעת שאמרו חכמים [שבת קנו.] בעת שהאדם נולד, לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני האדם. והכי נמי כאשר יצאו ישראל ממצרים היו כאילו נולדו באותה שעה. כל הקורות שהגיע להם, מה שנתן להם התורה וענני כבוד, אחר היציאה הם נמשכים, שהכל נמשך אחר ההתחלה. ולפיכך יציאת מצרים נזכר לעולם, שהכל נמשך אחר זה".
(38) דוגמה לדבר; נאמר [שמות כ, ה] "לא תשתחוה להם וגו' פוקד עון אבות על בנים ועל על שלשים ועל רבעים לשונאי", ופירש רש"י שם "לשונאי - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם". ובגו"א שם אות יא [ק.] כתב: "ואם תאמר, וכי בשביל שחטא [האב] יוסף לו עונש [לבן], דסוף סוף 'איש בחטאו יומת' [דברים כד, טז]. דע כי זה דבר נפלא, כי הבן הוא ענף האב, כמו שהענף הוא חלק מן השורש היוצא ממנו. ולפיכך כאשר אוחז מעשה אבותיו בידיו, הרי הוא נחשב חלק אחד מן האב, דהבן הוא כרעיה דאבוה, ולא שייך בזה 'איש בחטאו יומת', כיון דהוא חלק האב, כמו שהענף הוא חלק השורש, ויוצא ונמשך הימנו הבן. אבל אם אין אוחז מעשה אבותיו בידיו, הרי הוא נפרד מן השורש, וכאילו היה ענף שהוא כבר נפרד מן השורש, ושוב לא נענש בחטא אבותיו". דוגמה נוספת; רש"י [בראשית ט, כג] כתב: "ויקח שם ויפת - אין כתיב 'ויקחו' אלא 'ויקח', לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו... וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו [ישעיה כ, ד] 'כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו''". ובגו"א שם אות יז [קפד.] כתב: "דע כי יש דבר נפלא במדרש [ב"ר לו, ו], כי התולדות נמשכים אחר היסודות, כמו שהאילן, ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו... אמנם שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד". ועוד אודות שיחס הבנים לאב הוא כיחס הענף לשרשו, כן כתב בגו"א במדבר פט"ז אות ד [רמד:], וז"ל: "דודאי צדיק שמוליד רשע, יש דבר פסולת בצדיק שממנו נולד הרשע, כי אין צדיק שלא יהיה בו דבר פסולת ויוצא הרשע ממנו". והרמב"ן [דברים כט, יז] כתב: "כי האב שורש הבן... כי משורש מתוק לא יצא מר. וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד, ולא הרהר כלל בעו"ג, לא יוליד מודה בה" [ראה להלן הערות 210, 262]. ובתפארת ישראל פל"ח [תקפז:] כתב: "הבן הוא ענף ותולדות האב", ושם הערה 145. וכן הוא בח"א לשבת לב. [א, כב:], ח"א לר"ה טז. [א, קו:], גו"א בראשית פל"ח הערה 71, שמות פ"ג הערה 62, שם פי"ט הערה 152, ועוד. וראה להלן הערות 83, 209.
(39) האברבנאל [בראשית תחילת פרק טו, בשאלתו החמש עשרה], ויובא בהערה הבאה.
(40) לשון האברבנאל שם: "והנה במסכת נדרים [לב.] באו על זה שלוש דעות; האחת לרבי אבהו... מפני שעשה אנגריאה בתלמידי חכמים... והשנייה לרבי שמואל, מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה... והשלישית לרבי יוחנן שאמר מפני שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה... והנה הדעות האלה כולם, מלבד מה שיש בהם מהחולשה, כבר יכללם ספק עצום. והוא, שאברהם שחטא לא נענש כלל, כמו שאמר 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה', ונענש עליו הדור השלישי והרביעי מיוצאי חלציו על לא חמס בכפיו. ועל כיוצא בזה נאמר [יחזקאל יח, ב] 'אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'".
(41) כמובא למעלה [לאחר ציון 9], והערה 12.
(42) לשון הגמרא שלפנינו הוא "כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא", ופירש רש"י שם "כף בזך שחקק האומן בתוכו ישרוף את לשונו ואת חכו בחרדל", ופירושו שהשאלה ששאל האברבנאל על חז"ל חוזרת לדברי עצמו. ובגו"א ויקרא פ"י סוף אות כג [רכג:] כתב: "והנה דברי חכמים צדיקים, והמדקדקים כך, בור כרו ויחפרוהו, ובו נפלו, ולא יוכלו קום", והוא על פי הנאמר [תהלים ז, טז] "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". וגם שם כוונתו שהחולקים על חז"ל נופלים בטעויות של עצמם.
(43) כי שעבוד מצרים החל בדוקא רק לאחר שמתו השבטים, וכמו שכתב רש"י [שמות ו, טז] "ושני חיי לוי וגו' - למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר [שמות א, ו] 'וימת יוסף וכל אחיו' ואחר כך [שם פסוק ח] 'ויקם מלך חדש', ולוי האריך ימים על כולם". וראה להלן הערות 59, 87, ופי"ב הערה 8.
(44) בהמשך דבריו מבאר שכוונתו היא ששעבוד מצרים הוא תנאי בזכיה בארץ ישראל, ולכך רק מי שנשתעבד במצרים הוא יזכה בארץ ישראל. ואם אברהם היה מיורדי מצרים, אזי גם ישמעאל בנו ועשו בן בנו יהיו מכלל הזוכים בארץ ישראל. וכדי למנוע זאת, גזירת השעבוד חלה רק על יעקב וזרעו, ולא על אברהם ויצחק. אמנם לפי זה לא יובן מדוע כאן מביא את הפסוק [בראשית טו, יד] "וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", דאיפוה מונחת בפסוק זה הזכיה בארץ ישראל. ודוחק לומר ש"רכוש גדול" מוסב על זכיה בארץ ישראל, דודאי פשוטו של מקרא אינו כן, אלא הכוונה היא לביזת הממון של המצריים [כמבואר ברש"י שם, שכתב: "ברכוש גדול - בממון גדול, כמו שנאמר (שמות יב, לו) 'וינצלו את מצרים'"], ולא על זכיה בארץ ישראל. ואולי יש לומר, שהואיל ומראה ברית הבתרים בא לעולם כמענה לשאלת אברהם "במה אדע כי אירשנה" [בראשית טו, ח], לכך בהכרח מונח במראה הזה הזכיה בארץ ישראל. והואיל וכן, ניתן לומר שזכיה זו נזכרת במלים "ואחרי כן יצאו", כי מלים אלו מורות שאכן לבסוף ישראל יצאו ממצרים, ולא ישארו שם לנצח, וממילא יגיעו לבסוף לארץ ישראל. אך זה אינו, שאם כן היה לו להביא את הפסוק המאוחר יותר [שם פסוק טז] "ודור רביעי ישובו הנה", שנאמר בו להדיא שישראל ישובו לארץ ישראל, ולא הפסוק הקודם, שרק מכללא איתמר, ולא בפירוש איתמר. לכך נראה שעיקר כוונתו הוא לפסוק הקודם [בראשית טו, יג] העוסק בשעבוד מצרים, שנאמר בו "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". ופסוק זה הוא תנאי בזכיה בארץ ישראל, וכמו שנאמר [בראשית לו, ו] שעשו עזב את ארץ כנען "מפני יעקב אחיו", ופירש רש"י [שם פסוק ז] "מפני יעקב אחיו - מפני שטר חוב של גזירת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק. אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר" [ומקור דברי רש"י הוא מב"ר פב, יג]. וכן כתב רש"י [במדבר כ, יד] "אחיך ישראל - מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך', ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו. אתה ידעת את כל התלאה - לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו' [בראשית לו, ו] מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב". הרי מבואר מזה שהמלים "כי גר יהיה זרעך" הן הן פרעון שטר חוב של הזכיה בארץ ישראל. ולפי זה מה שנאמר בפסוק שלאחריו "וגם את הגוי וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", המלים "ואחרי כן" מתפרשות אחרי פרעון השטר של הזכיה בארץ ישראל. אם כן בפסוק הזה מונחת הזכיה בארץ ישראל לא משום תוכנו, אלא משום מקומו, שהואיל ולאחר פרעון שטר החוב נאמר "ואחרי כן", פתיך ביה הזכיה בארץ ישראל, וכמו שנתבאר. וכן נראה מוכח מדבריו בגו"א בראשית פ"א אות ב [ג:], שכתב: "כל הדורות היו מכעיסין לפני הקב"ה, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם [אבות פ"ה מ"ג], נטל [הקב"ה] הארץ מן האומות, ונתן הארץ לזרעו [של אברהם] לנחלה. ולא לכל זרעו, שהרי אמר לאברהם 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו'', ולא נתקיים זה לא בישמעאל ולא בעשו, רק בזרעו של יעקב, שהיה הקב"ה מביא אותם לשיעבוד, ונתקיים בהם 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו''... ולפיכך נתינת הארץ לישראל, ולא לישמעאל ולא לעשו". הרי שגם שם ביאר שישמעאל ועשו מופקעים מזכיה בא"י משום שלא נתקיים בהם "כי גר יהיה זרעך", לעומת זרע יעקב שהיה בשעבוד, ועל כך כתב "ונתקיים בהם 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו''". ואיזה קיום יש בפסוק "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו'". ובעל כרחך שכוונתו היא כמו שנתבאר, שפסוק זה מורה מה יהיה לישראל בעקבות פרעון שטר החוב, והיא היא הזכיה בארץ ישראל.
(45) אודות ששעבוד מצרים הוא תנאי בזכיה בארץ ישראל, כן ביאר רש"י בשני מקומות, והובאו בהערה הקודמת. ויש להקשות, שכתב כאן שאם אברהם היה בכלל יורדי מצרים אזי גם ישמעאל היה נכלל בזכיה בא"י, ולכאורה קשה, דסוף סוף הארץ הובטחה רק לזרע של אברהם [בראשית טו, יח], וישמעאל הופקע מלהחשב זרע אברהם, שנאמר [בראשית כא, יב] "כי ביצחק יקרא לך זרע", והגמרא [נדרים לא.] למדה מכך ש"זרע אברהם" אינו כולל את ישמעאל ועשו, שאמרו במשנה שם "שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל, ומותר בעובדי כוכבים". ובגמרא שם אמרו "והאיכא ישמעאל, 'כי ביצחק יקרא לך זרע' כתיב. והאיכא עשו, 'ביצחק' ולא כל יצחק". וא"כ קשה מנין לומר שאם אברהם היה מיורדי מצרים [וישמעאל ועשו היו נמצאים עמו במצרים] תהיה אז לישמעאל ועשו זכות בארץ ישראל, דנהי דכל זוכה בא"י חייב להשתעבד במצרים, אך לא כל המשתעבד במצרים זוכה בא"י [אם אינו מזרע אברהם]. והואיל וישמעאל ועשו אינם נכללים ב"זרע אברהם", מדוע השתעבדותם במצרים תזכה אותם בארץ ישראל. אמנם המהר"ל עצמו עמד על נקודה זו בגו"א בראשית פל"ז אות ג [קצט.], וז"ל: "וכך תמצא שאמר הכתוב [יהושע כד, ד] 'ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרימה', אמר לך הכתוב אחר שעשו גם כן הוא בן יצחק, אי אפשר שלא ליתן לעשו ארץ לרשת אותו, שאם לא כן היה יורש הארץ עם יעקב. אף על גב דכתיב 'כי ביצחק יקרא לך זרע', 'ולא כל יצחק', זהו אחר שנתן לעשו את הר שעיר כדי שירש יעקב את הארץ, אבל אם לא נתן לו הר שעיר, היה יורש גם כן עם יעקב, דהא בן יצחק היה, שניתן לו הארץ. ואף בני ישמעאל היו יורשים אם לא שנתן להם אברהם מתנות ושלחם ממנו בעודנו חי [בראשית כה, ו], כמו שאמרו רבותינו ז"ל בב"ר בפרשת חיי שרה [סא, ז], ובפרק חלק [סנהדרין צא.]". הרי ששפתותיו ברור מללו שהמקרא "כי ביצחק יקרא לך זרע" נאמר רק לאחר שהוברר כלפי שמיא שישמעאל ועשו יקבלו את ירושתם מחוץ לא"י. לכך אם ישמעאל ועשו היו בכלל יורדי מצרים, והיו זכאים לירש את חלקם בא"י, לא היה נאמר מעיקרא המקרא "כי ביצחק יקרא לך זרע". והכי מוכח [שהפקעת עשו מ"זרע אברהם" לא חלה לפני שזכה בהר שעיר] ממה שנאמר [דברים ב, ה] "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר", ופירש רש"י שם "ירשה לעשו - מאברהם. עשר עממין נתתי לו [בראשית טו, יט-כא], שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו". הרי שעשו ירש מאברהם את הר שעיר כפי שהבן יורש את אביו, ובעל כרחך שהפקעתו מ"זרע אברהם" באה לעולם רק לאחר שקיבל את חלקו בהר שעיר. וראה בסמוך הערה 47.
(46) הנה בתחילה כתב "ולכך לא גזר הקב"ה רק על זרע יעקב שירדו מצרים", "זרע יעקב" אך לא יעקב עצמו, ומיד לאחר מכן כתב "לא על אברהם ועל יצחק, רק על יעקב ובניו", הרי יעקב בכלל הגזירה. ואולי אפשר לבאר זאת על פי דברי חכמים [שבת פט:] "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו", ופירש רש"י שם "בשלשלאות של ברזל - כדרך כל הגולים, שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם" [ראה להלן ר"פ יא הערה 4]. הרי שהגזירה אכן חלה על יעקב, אך בפועל היא פסחה עליו מחמת זכותו, וחלה רק על זרעו. לכך ניתן לומר שהגזירה חלה על "זרע יעקב", וגם ניתן לומר "יעקב ובניו", כי שניהם אמת. וראה להלן ר"פ יב.
(47) לפי המבואר בהערה 45 דבריו מבוארים היטב, שבעת שיעקב ובניו ירדו מצרימה כבר הופקעו ישמעאל ועשו מהיות "זרע אברהם", שכבר חל עליהם הפסוק [בראשית כא, יב] "כי ביצחק יקרא לך זרע", "'ביצחק' ולא כל יצחק" [נדרים לא.]. וישמעאל כבר נשלח על ידי אברהם בעודנו חי [בראשית כה, ו], ועשו הלך להר שעיר [בראשית לו, ו]. ובגו"א במדבר פכ"ב אות מ [שעז:] פירש את דברי רש"י שם [במדבר כב, כו] שהמלאך הראה לבלעם סימני האבות, וז"ל: "פירוש, שמתחלה היה עומד המלאך בדרך שאין שם שום גדר [שם פסוק כב], אלא הכל יכול לעמוד שם, וזהו אברהם אבינו שיצאו ממנו הרבה אומות, ישמעאל ועשו ובני קטורה [בראשית כה, א-ד], שהיו אומות הרבה, וישראל. ולבסוף היה יצחק, שלא היו בו רק שני אומות, ישראל ואדום. ולפיכך עמד המלאך במקום [במדבר כב, כד] 'גדר מזה וגדר מזה'. ושני הגדרים היו יעקב ועשו. ואחר כך [שם פסוק כו] 'ויעמוד במקום צר שאין לנטות', זה יעקב ובניו, שהיו כולם קדושים, ולא היה פסולת בזרעו, ולא עבר שם זר, רק ישראל בלבד, וזה 'במקום צר' שאין לנטות ימין ושמאל... שבא אצל יעקב, שיצא ממנו ישראל בלבד, ובמקום הזה לא היה אפשר לבלעם לעבור". ובח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז.] כתב: "אברהם ויצחק, היו לאומות חיבור אליהם, שהרי מן אברהם יצאו כמה אומות, ומיצחק יצא אדום. ומן יעקב, הוא השלישי, היה זרעו נבדל לגמרי מן האומות". וראה להלן הערה 262.
(48) "רק אל זרע יעקב" - אלא לזרע יעקב [בלשון המהר"ל "רק" הוא כמו "אלא"]. דוגמה ליסוד זה היא מה שאנו אומרים בתפילת שחרית דשבת; "ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לישראל עמך נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת". הרי כאשר הנך בא להורות שהשבת שייכת רק לישראל, ומופקעת מהאומות, הנך מדגיש שהיא ניתנה רק "לזרע יעקב אשר בם בחרת". הרי ש"זרע יעקב" מורה על הבדלה גמורה מאומות העולם. וראה בהקדמה שניה לדר"ח [עט.] בביאור תפילה זו.
(49) לשונו למעלה פ"ח [לאחר ציון 221]: "כי הכל הוא בכח אברהם, שהיה ראשית בנין של עולם כאשר אמרנו פעמים הרבה". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 9] כתב: "עיקר הבריאה הוא אברהם, שבשבילו נברא העולם, כמו שדרשו רז"ל בבראשית רבה [יב, ט] 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם' [בראשית ב, ד], אמר רבי יהושע בן קרחה, בזכותו של אברהם אבינו נברא העולם, אותיות 'באברהם'... הרי לך כי בשביל אברהם נברא העולם. וכן אמרו ז"ל בפרק קמא דע"ז [ט.] שית אלפי שני הוי עלמא; שני אלפים תוהו, והיינו מן בריאת עולם עד שהיה אברהם בן נ"ב שנה, שהם ב' אלפים שנים, היה הכל תוהו, שלא היה תורה. וכשהיה אברהם בן נ"ב שנה היה עוסק בתורה... נמצא כי כל הדורות הראשונים היה תוהו, ואין בהם בריאה". ובדר"ח פ"ה מכ"ב [תקסא.] כתב: "מדריגת אברהם, שהוא היה אב וסבה אל הכלל של אומה. ואל יהא לך מדריגתו של אברהם מדריגה קטנה, שהרי אמרו כי [ב"ר יב, ט] 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם' [בראשית ב, ד], בשביל אברהם נברא העולם, ודבר זה בארנו בהרבה מקומות". וראה למעלה פ"ה הערות 16, 19, 25, 66, פ"ו הערות 56, 61, 62, 64, פ"ז הערה 124, ופ"ח הערה 222.
(50) פירוש - מעלת אברהם הגדולה מונעת ממנו שימצא בו רושם גירות. ואע"פ שכתב כמה פעמים שאברהם היה גר, וכגון להלן ס"פ מד כתב: "אברהם במה שהיה גר והוא פרטי, כמו שהיה אברהם אחד פרטי... ולפיכך נקרא 'גר' מלשון 'גרגיר', שהוא פרטי. ולפיכך אברהם, היה גר יחידי פרטי". וכן בח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז:] כתב: "יתרו היה גר, כמו שהיה אברהם". אין זה קשיא, כי שם כוונתו שאברהם התגייר וקבל על עצמו אלקותו יתברך. אך כאן כוונתו לגירות של שפלות, וגירות זו לא היתה לאברהם. וראה להלן הערה 54. ובכת"י [של:] האריך יותר, וז"ל: "ואיך יתכן שיהיה אברהם גר, כי בודאי [בראשית יז, ה] 'אב המון גוים' הוא, והוא מלך, כמו שרמז הכתוב [בראשית יד, יז] 'אל עמק השוה', ודרשו [ב"ר מב, ה] שהושוו כל האומות והמליכו עליהם את אברהם למלך ולנשיא. וכל זה היה לאברהם מצד שאברהם עיקר העולם שבשבילו נברא העולם. ואדם כזה ראוי שיהיה ראש לכל הנבראים, ועליון עליהם, כמו שהיה אברהם, שנקרא [בראשית כג, ו] 'נשיא אלקים', לא שיהיה גר, כי איך יתכן שיהיה נקרא גר מי שהוא עיקר בנינו של עולם. ואין לך מי שמיישב את העולם כמו אברהם, שבשבילו נברא העולם, ומכל שכן איך ישעבדום הבריות, דבר זה לא יתכן".
(51) כמבואר ברש"י שם [שמות יב, מ], הרי שגלות מצרים החלה בחיי אברהם, מעת ברית בין הבתרים. וזה לשון רש"י שם: "שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים 'כי גר יהיה זרעך', ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כל כך... הרי שלא תמצא ד' מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, כענין שנאמר [בראשית לה, כז] 'אשר גר שם אברהם ויצחק'. ואומר [שמות ו, ד] 'את ארץ מגוריהם אשר גרו בה'. לפיכך אתה צריך לומר 'כי גר יהיה זרעך' משהיה לו זרע".
(52) קושית הרמב"ן [בראשית טו, טו], וז"ל: "'ואתה תבא אל אבותיך בשלום, ולא תראה כל אלה', לשון רש"י. ואינו נכון כפי פירושו, שאמר [שם פסוק יג] 'כי גר יהיה זרעך' משיהיה לך זרע, ומשנולד יצחק נאמר בו 'ויגר אברהם בארץ פלשתים'... אם כן גם הוא בכלל הגזירה". וראה להלן הערה 55.
(53) כמו שנאמר [בראשית יג, ז] "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז יושב בארץ", ופירש רש"י שם "ויהי ריב - לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל. והם אומרים ניתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל. והכתוב אומר 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ', ולא זכה בה אברם עדיין". ומקור דברי רש"י הוא בב"ר [מא, ה], ושם הוסיפו "אמר להם הקב"ה, כך אמרתי לו [בראשית טו, יח] 'לזרעך נתתי', אימתי, לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה". וכן בגו"א בראשית פכ"ג אות ט [שפה.] ביאר שאברהם עדיין לא זכה בארץ. ואם תאמר, שמהרבה מקורות מבואר שהארץ ניתנה לאברהם בירושה, ומקרא מלא הוא [יחזקאל לג, כד] "אחד היה אברהם ויירש את הארץ". ואמרו חכמים [ב"ב קיט:] ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, שנאמר [שמות ו, ח] "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'", ירושה היא לכם מאבותיכם. ונאמר [בראשית טו, יח] "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'", 'לזרעך אתן' אין כתוב, אלא "לזרעך נתתי", כבר נתתי [ירושלמי חלה פ"ב ה"א], והרי היא שלהם [פני משה שם]. ורש"י ע"ז נג: [ד"ה ואשריהם] כתב: "הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם, שהרי לאברהם נאמר [בראשית יג, יז] 'כי לך אתננה'". אמנם הצפנת פענח תרומות פ"א ה"א כתב שדוקא לאחר שכבשו ישראל את הארץ זכו בה למפרע מזמן האבות. ואותה שאמרו "ירושה היא מאבותינו", וכן "מוחזקת היא" [ב"ב קיט.], היינו שלאחר הכיבוש נעשתה למפרע ירושה ומוחזקת. וכן נראה ביד רמה [ב"ב קיט., אות נו]. וראה בפרשת דרכים דרוש תשיעי שדן בארוכה איזה סוג קנין היה לאברהם בארץ ישראל.
(54) לשונו בכת"י [של:]: "אבל שיהיה נמצא בו רושם גירות בפעל, לא נמצא באברהם כלל. לכך נאמר 'כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה', ולא קאמר 'כי גר תהיה וזרעך', משום שלא נמצא הגירות באברהם כלל, רק בזרעו, כי היה הוא נשיא אלקים". ובגו"א בראשית פט"ו אות יח [רסא:] כתב: "שלא היה ענין הגירות על אברהם... לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא, והוא היה 'נשיא אלקים' [בראשית כג, ו], והושוו כל העולם להמליכו [ב"ר מב, ה], ופירוש 'ולא תראה כל אלה' [רש"י בראשית טו, טו], שלא תראה גירות של שפלות, ולפיכך כתיב [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך', אבל באברהם לא היה בו ענין גירות". וראה הערה 56.
(55) יש להבין, מדוע זהו רמז בלבד, הרי מקרא מפורש הוא [בראשית טו, יג] "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'". ויש לומר, כי הפסוק אמנם הזכיר להדיא גירות, אך אנו באים לבאר שאין הכוונה לגירות בעלמא, אלא לרושם של גירות, שזהו שפלות של גירות. ובכת"י [שלא.] ביאר יותר, וז"ל: "וכאן בא לרמוז על רושם גירות, שנזכר אצלו [שם] 'ועבדום וענו אותם', וזה לא חל הגירות על אברהם כלל".
(56) רש"י בראשית טו, יג "כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה". הרי רושם הגירות חל על יצחק וזרעו, ולא על אברהם. אמנם המשך לשון רש"י הוא "גר יהיה זרעך בארץ לא להם - ולא נאמר 'בארץ מצרים', אלא 'לא להם', ומשנולד יצחק [בראשית כא, לד] 'ויגר אברהם וגו''". הרי שהפסוק "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" מורה על התחלת הגירות שהחלה "משנולד יצחק", וזהו רושם גירות, ולא כדבריו כאן שהפסוק הנ"ל אינו עוסק ברושם גירות. אמנם לפי זה תהיה סתירה מיניה וביה בדברי רש"י, ששני פסוקים לאחר מכן [שם פסוק טו] כתב "ואתה תבוא - ולא תראה כל אלה", וכפי שהקשה הרמב"ן [הובא למעלה הערה 52]. וצריך לומר שהפסוק "ויגר אברהם בארץ פלשתים" מורה גם על גירותו של יצחק, כי יצחק נולד בארץ פלשתים [רש"י שם]. ומעתה נבאר ש"ויגר אברהם" מתחלק לצדדין; כלפי אברהם הכוונה היא שהארץ לא ניתנה לו לירושה, אך כלפי יצחק הכוונה היא שחל עליו רושם של גירות. וכן משמע מלשון רש"י [מגילה ט.], שכתב "היתה הגזרה 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' ולא נאמר 'במצרים', אלא 'בארץ לא להם', וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים, ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו, שהן זרעו של אברהם, גרים". הרי גירותו של יצחק מתחילה כשאברהם היה גר בארץ פלשתים, אך מ"מ גירות אברהם לחוד, וגירות יצחק לחוד.
(57) פירוש - בין לטעם הראשון מדוע אברהם לא היה בגירות מצרים [כדי למנוע מישמעאל ועשו אחיזה בא"י], ובין לטעם השני [כי לא שייך אצלו רושם של גירות], וזהו "יהיה איך שיהיה".
(58) כי השעבוד הוא קשה יותר מהגירות, וכמו שכתב להלן פ"ל: "אמר [בראשית טו, יג-יד] 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. ביאור זה, כי היה שלשה דברים; תחלה גרות, אף על גב שאין משועבד לאחר, מצד שהוא גר אין לו כח כמו התושב, לפי שהוא ברשות אחרים. ואחר כך הוסיף עליהם שעבוד, כדרך שמשעבדים העבד. ואחר כך הוסיף עליהם הענוי, שהוא ענוי יותר ממה ששאר עבד משועבד, וזה נקרא ענוי". ולהלן פנ"ד כתב: "'ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו''... פירוש הכתוב שהקב"ה גזר על זרע אברהם גירות ועבדות ועינוי; הגירות במה שהם ברשות אחר, וזה בודאי אינו טוב שיהיו זרעו ברשות אחר. והעבודה שיהיו עובדים לאחרים, וזה בודאי תוספת יותר, אחר שהיו ברשות אחרים, והיו משועבדים לאחרים גם כן בכל השעבוד, כדרך העבד שהוא משועבד לאדון שלו. ואחר כך נתוסף עליהם הענוי, שהוא יוצא מן גדר המשועבדים, כי סתם אדם אינו משעבד עבדו בענוי" [ראה הערה הבאה]. ולהלן פ"ס כתב: "נגזר על זרע אברהם שלשה דברים; 'כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו'', הזכיר בהם שלשה דברים; גירות, עבודה, ועינוי, והם שלשה דברים, האחד יותר קשה מן השני. וזה כי הגירות בתוך ארץ נכריה, ואין להם כח, והם כפופים תחת אחרים, כמו הגר שיד אחר עליו, ומכל מקום אין משועבד לאחר. 'ועבדום' הוא יותר מזה, שהוא משעבד בו. ומכל מקום השעבוד הזה כמו כמה עבדים משועבדים לאדוניהם, ואין דבר זה יוצא ממנהגו של עולם, שכמה עבדים יש. אבל הענוי הוא דבר יותר מכשעור, שאין האדון מענה את עבדו, אבל הוא משעבד בו, ואין מענה אותו. ולפיכך 'וענו אותם' הוא יותר". וראה למעלה פ"ג הערה 81, להלן הערה 296, ופ"י הערה 39.
(59) כשירדו מצרימה, וכמו שנאמר [בראשית מו, כז] "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים", וכמו שמבאר והולך. וכן כתב להלן פ"י [לאחר ציון 39], וז"ל: "השיעבוד היה מזמן שבאו למצרים, ושם היו ארבע דורות". ולהלן פי"א [לאחר ציון 69] כתב: "כי עם ביאתן למצרים היו שבעים נפש... כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש... באותה שעה שבאו מצרימה, והתחיל השיעבוד, היו שבעים נפש". ויש להקשות, כי רש"י [שמות ו, טז] כתב: "ושני חיי לוי וגו' - למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר [שמות א, ו] 'וימת יוסף וכל אחיו', ואחר כך [שם פסוק ח] 'ויקם מלך חדש', ולוי האריך ימים על כולם" [הובא למעלה הערה 43, להלן הערה 87, ופי"ב הערה 8]. ואילו כאן מבאר שהשעבוד החל כשהיו שבעים נפש, וזהו מיד כשירדו מצרים, כשכל השבטים היו חיים. ולהלן ר"פ יב הביא את דברי רש"י. וכן להלן פנ"ד כתב: "נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו; גירות, עבודה, ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם. ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות, ומן מיתת השבטים היה שעבוד, עד שנולדה מרים, והתחיל הענוי, וזה היה פ"ו שנים קודם צאתם, לכך נקראת 'מרים' על שם המרירות [שמו"ר כו, א]. והנה היה מתחזק גלותם בשלשה דברים". ויש לומר, שלהלן ר"פ יב ביאר שהיו כמה שלבים בשעבוד, וכלשונו: "כבר הודעתיך שלא היה השיעבוד הגמור לישראל כאשר יעקב עדיין קיים, כי כל זמן שהיה יעקב קיים לא היה אפשר למצרים להיותם גוברים עליו מפני מדריגת יעקב. והוא היה מצרף אליו שבעים נפש, שהם יוצאי ירכו... ואין הפירוש שלגמרי התחיל השיעבוד אחר שמת יעקב, שהרי אמרו 'למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היו משועבדים'. אלא פירוש הדבר שכאשר מת יעקב היה שעבוד על ישראל, ולא היה השעבוד בקביעות עד שמת לוי, אז היה השעבוד בקביעות". נמצא שהשלב הראשון של השעבוד החל כשהיו שבעים נפש, והוא הלך והעמיק יותר לאחר מיתת יעקב ומיתת השבטים. וכן כתב בכת"י [שלב.], וז"ל: "משנולד יצחק היה הגירות, ולא היה שעבוד עליהם, מפני שלמעלת יצחק אבינו ויעקב והשבטים אין ראוי שתהיה אומה אחרת משעבדת בהם עד שהיו ע' נפש, ואז ירדו מצרים, ואז נקרא שעבוד בודאי, כיון שהיו תחת רשותם. אבל... לא היה השעבוד בפועל על השבטים וע' נפש... ושלש מדריגות נחלק; כי קודם שהיו ע' נפש לא היה שייך ירידה לגמרי, ולא היה שתוף ודמיון אל המצרים. וכאשר היו ע' נפש היה ירידה אל מצרים, ולהיות עומדים תחת רשות מצרים, עד אחר שמתו כל הדור. ואז התחיל השעבוד הגמור, והבן הדברים האלו". וראה להלן פ"י הערות 9, 40, 67, פי"א הערה 79, ופי"ב הערות 2, 10.
(60) אלא ירד עם שבעים נפש. ובכת"י [של:] כתב משפט זה כך: "כי השיעבוד התחיל מעת שהיו ע' נפש, אבל כשהם השבטים בלבד לא ירדו מצרימה".
(61) ומעלת השבטים היא "המעלה היחידית הפרטית, שהם האבות וי"ב שבטים" [לשונו להלן לאחר ציון 64]. וראה להלן הערה 65.
(62) רש"י דברים לב, ח "למספר בני ישראל - בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים, שבעים לשון".
(63) לשון ספר הלכות גדולות סימן עה [הלכות סופרים]: "ואלו הן שבעים אומות; גומר, ומגוג, ומדי... כוש, ומצרים, ופוט, וכנען וכו'".
(64) דמות ראיה לזה ממה שנאמר [בראשית יז, כ] "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול", ופירש רש"י שם "שנים עשר נשיאים - כעננים יכלו, כמו [משלי כה, יד] 'נשיאים ורוח'". וכתב שם הגו"א אות יט [רפג.] בזה"ל: "כעננים יכלו. דאם לא כן, למה קרא שמם 'נשיאים' ולא 'שבטים' כמו גבי בני יעקב". הרי שבני ישמעאל יכלו כענן ממה שנקראו "נשיאים" ולא "שבטים". והעומק בזה הוא, שאמרו חכמים [ב"ב קטו:] "גמירי דלא כלה שבטא", ופירש שם הרשב"ם "וראיה לדבר במלאכי [ג, ו] 'כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם'". הרי שתיבת "שבטים" מורה על מעלתם הנצחית של השבטים, והואיל בני ישמעאל נקראו "נשיאים" ולא "שבטים", בזה גופא מונח כליונם, ו"כעננים יכלו". הרי שמוכח מכך שאומות העולם מופקעות משייכות למעלת השבטים.
(65) נראה להטעים דברים אלו [שמעלת האבות והשבטים היא "היחידית הפרטית"] על פי מה שכתב בנתיב העבודה פ"ז [א, צט.] שתיבת "אחד" היא כנגד יעקב ובניו, וז"ל: "כי על ידי יעקב נעשו השבטים גם כן אחד לגמרי... כי היה יעקב נגד האל"ף של 'אחד', וח' בני האמהות וד' בני השפחות, הרי מספר שלהם הם 'אחד'". ובנר מצוה [יא:] כתב כן על השבטים גופא, וכלשונו: "ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'... כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו... ולא נבראו לזה רק ישראל שהם עם אחד כמו שרמז הכתוב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר אחד. כי ישראל הם י"ג שבטים עם שבט לוי, כי אפרים ומנשה שנים הם [בראשית מח, ה]. וכמו שהוא מלת 'אחד', כן היו השבטים; שבט לוי הוא שבט מיוחד ונבדל משאר השבטים, והוא בפני עצמו, כנגד האל"ף שב'אחד', שהיא אחת. והח' נגד בני האמהות, שהיו ח' זולת לוי, נרמז בח"ת של 'אחד', ועוד ד' בני השפחות. ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד" [ראה למעלה פ"ג הערות 2, 60]. וכן כתב בנצח ישראל פמ"ד [תשנד.]. הרי שאחדות ה' בעולם מתגלית בעולם דרך השבטים, ולכך מעלת האבות והשבטים היא "היחידית הפרטית", ואין לכך שום "צד השוה" לאומות העולם, העומדות בסוד הרבוי [כמבואר בנתיב העבודה פ"א (א, עח.)]. וראה להלן פי"ג הערות 11, 46. וצריך ביאור, מהו העומק שבאמצעות השבטים נוצרה תיבת "אחד". ובגמרא [פסחים נו.] איתא "אמר [יעקב לבניו] שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' [דברים ו, ד], כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". ובנתיב העבודה פ"ז [א, צח:] ביאר בזה"ל: "היה תחלת קבלת מלכות שמים ע"י י"ב שבטים, שהם בני יעקב, כי בני יעקב היו הראשונים לקבל מלכות שמים, ולומר 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. ולא יעקב אביהם, כי יעקב היה אחד מן האבות, לא נחשב כאשר מלכותו יתברך עליו מלכות שמים שלימה בעולם הזה, כי למעלתו של יעקב שהיה צורתו חקוקה בכסא הכבוד אין נחשב בזה מלכותו יתברך על ידו שהוא בתחתונים. רק ע"י ישראל שהם בתחתונים, ועל ידם מלכות שמים שלימה. ולפיכך בני יעקב היו ראשונים לקבלת מלכות שמים". הרי שאחדות ה' בעולם הזה הוא דוקא באמצעות השבטים, כי הם התחלת ישראל, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הששי [רמח:]: "השבטים הם ראשונים לכל ישראל" [ראה להלן פי"ג הערה 47]. והרי העיקר מתגלה בהתחלה [ובארמית התחלה נקראת "מעיקרא", מלשון "עיקר" (כמבואר למעלה פ"ג הערה 83, ולהלן הערה 264)]. ולכך עיקריות ישראל [שנבראו להעיד שה' אחד] מתגלית דוקא באמצעות השבטים. ובגו"א בראשית פל"ז אות מ האריך לבאר כיצד חרם השבטים שלא לגלות ליעקב על מכירת יוסף [רש"י בראשית לז, לג] חל כלפי הקב"ה, וכתב שם [רלא:]: "הקב"ה לא גילה הדבר הוא מפני החרם שעשו שבטים שהיה שומע להם, לא שהיו יכולים להחרים עליו חס ושלום, אלא הוא יתברך מפני שאינו מקיל בחרם השבטים, וחשוב הוא בעיניו, שמע לגזירתם, והנה קבל גזירתם, ולא גילה הדבר... דמפני חשיבות החרם לא גילה" [ראה להלן פי"ג הערה 30]. וחשיבות זו היא היא מעלת השבטים שהזכיר כאן. אוזן מילים תבחן; הנה רש"י בס"פ וירא [בראשית כב, כ] כתב "'הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך' - אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם י"ב; מה אברהם, י"ב שבטים שיצאו מיעקב - ח' בני הגבירות וד' בני השפחות, אף אלו - ח' בני גבירות וד' בני פלגש". ובהשקפה ראשונה לא ברור מהו פשר שויון זה שהתורה טרחה לרמוז עליו באמצעות תיבת "גם". אך לדברי המהר"ל יש הטעמה מיוחדת לדברי רש"י אלו; אף מלכה השוותה משפחותיה לאותיות חי"ת ודל"ת שבתיבת "אחד". אך היא חסרה את ה"אל"ף" הנבדלת השייכת אך ורק למשפחת אברהם. ודו"ק.
(66) נראה שאין כוונתו לדבריו שכתב כאן, אלא לדבריו שכתב למעלה פ"ד [לאחר ציון 117], וז"ל: "ואף על גב שכבר אמרנו למעלה כי לכך נשתעבדו במצרים מפני שהיו מצרים הפך להם, ולכך היו משועבדים למצרים... מכל מקום לא היו גרים ביניהם אם לא בשביל כי ההפכים, במה שהם הפכים כמו אלו, מתיחסים זה לזה. ולכך הם גם כן פועלים זה בזה, כי לא יפעל המתיקות במה שהוא מתיקות בשחרות, ולא יפעל החמימות בשחרות, רק יפעל החמימות בקרירות, שהם תחת איכות אחד. וכן יפעל המתיקות בחמיצות, שהם תחת איכות אחד, ואי אפשר רק שיהיה כאן שתוף. לכך אמרה תורה [דברים כג, ח-ט] 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו דור שלישי וגו'', כלומר אף על גב שודאי מצרים היו הפכים לישראל כמו שנתבאר למעלה, הפכים אלו אינם נבדלים לגמרי, ולכך 'דור שלישי יבא להם', וזה הענין הוא במצרים". ובכת"י [שלא.] כתב: "עד שלא היו ע' נפש לא היה שתוף והתיחסות אל השעבוד, ואין השעבוד והגירות רק מצד שיש כאן שתוף ודמיון מה. כי לא יפעול דבר בדבר אם לא שהם צרות זו לזו, ואין כאן צרות זו לזו אלא אם כן יש כאן שתוף ודמיון... לכך כאשר היו ישראל ע' נפש אז היה כאן שתוף ודמיון". וראה להלן פי"א הערה 78, ופי"ב הערה 3.
(67) מקור דבריו הוא בזוה"ק [ח"ב טז:], שאמרו שם: "רבי יצחק אמר, ישראל אינון לקבל שאר עמין, מה שאר עמין אינון שבעין, אוף ישראל אינון שבעין, הדא הוא דכתיב [בראשית מו, כז] 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים', ומאן דשליט על ישראל, כאילו שליט על כל עלמא". והרמב"ן [במדבר יא, טז] כתב: "'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' [שם], כבר הזכירו רבותינו כי שבעים אומות הן בשבעים לשון... ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים, וצוה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות, ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה 'ושבעים מזקני ישראל' [שמות כד, א]... והנה משה על גבי שבעים זקנים, רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ". וראה להלן בסוף הספר, הלכות יין נסך ואיסורו, אודות השויון בין שבעים נפש של ישראל לשבעים אומות. וראה להלן פי"ג הערה 21. ועוד אודות שמספר שבעים של האומות עומד כנגד מספר שבעים של ישראל, הנה אמרו חכמים [סנהדרין יז.] "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה [במדבר יא, טז] 'אספה לי שבעים איש', אמרו אלדד ומידד, אין אנו ראויין לאותה גדולה. אמר הקב"ה, הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם... ומה נבואה נתנבאו... על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין". ובח"א שם [ג, קלו:] כתב: "וקשה, מה עניין גוג ומגוג אל אותו שעה שהיו מתנבאים עליו. ודע, כי מה שהיה ממנה באותה שעה שבעים זקינים, דבר זה היה מורה לישראל שימשלו על גוג ומגוג, שיהיה ראש כל האומות, שהם שבעים אומות. ועמו יבואו כל האומות למלחמה על ישראל, ומכח מעלה זאת שקנו ישראל להיות להם שבעים זקינים, יהיו מושלים עליהם לעתיד... כי אלו ע' זקינים שהיו ע' נביאים, מורים כי ישראל יהיו מושלים על ע' אומות כאשר יבואו בימי גוג ומגוג למלחמה על ישראל, ויתעלו ישראל, כמו שמורה אלו ע' זקינים שיש לישראל דביקות בו יתברך, ובזה יתגברו על כח שבעים אומות". וראה להלן הערה 86, ופי"א הערה 73, 77. .
(68) כמבואר למעלה לאחר ציון 48.
(69) למעלה לאחר ציון 61, שרק כאשר ישראל היו שבעים נפש היה להם שויון מסוים לשבעים אומות.
(70) פירוש - יעקב במותו כבר אינו מצורף לשבעים נפש, ונתפרדה החבילה, ושוב אין לו שייכות למצרים, וכמבואר להלן ציון 78.
(71) פירוש - אצל יעקב מצינו שסמוך למותו [לאחר שבעים יום] העלוהו לארץ ישראל [בראשית נ, ג-ז].
(72) כשישראל יצאו ממצרים [רש"י שמות יג, יט], וראה להלן הערה 76.
(73) בא לבאר מדוע יעקב הועלה לא"י בסמוך למותו, ואילו השבטים הועלו לא"י מאות שנה לאחר מכן, כשישראל יצאו ממצרים. אמנם רש"י [שמות יג, יט] ביאר זאת על פי פשוטו, וז"ל: "ולמה [יוסף] לא השביע בניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביע יעקב. אמר יוסף, אני שליט הייתי במצרים, והיה סיפק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצריים לעשות. לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו", ומקור דברי רש"י הוא מהמכילתא שם.
(74) אודות זיקת האבות לא"י, כן כתב בדר"ח פ"ה מ"ט [רצו.], וז"ל: "כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ, לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכך הארץ מגדלתן. ומזה תראה כי הארץ שייכת לאבות, והאבות אל הארץ ביותר" [הובא למעלה פ"ח הערה 54]. וצרף לכאן את דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, וז"ל: "הנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם [בראשית טו, יג], נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני, ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוק עלי אהליהם, והם הם המרכבה [ב"ר מז, ח], ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד". נמצא שמעלת המשכן היא מעלת ארץ ישראל, כי בזה אינם נחשבים יותר להיותם "בארץ לא להם". הרי שמעלת האבות היא "סוד אלוק עלי אהליהם", וזה בודאי מתקיים רק בארץ ישראל.
(75) פירוש - גזירת גלות מצרים חלה על השבטים יותר מאשר היא חלה על יעקב, כי הגזירה חלה על שבעים נפש, והשבטים קרובים יותר לשבעים נפש מאשר יעקב. ודברים אלו מבוארים להלן ר"פ יג, וז"ל: "כאשר תשים דעתך על מספר בני ישראל בפרשת שמות [שמות א, א-ה] יש בהם שני מנינים. כי י"ב שבטים נמנו בפרט, ושבעים נפש נמנו בכלל, ויעקב שורש הכל לא בא במנין. כי יעקב ראוי להיות נבדל מן הבנים, כי השורש לא יצטרף אל התולדות, ולא שייך מספר בדבר שהוא יחידי, ולפיכך לא נמנה יעקב. והשבטים נמנים בפרט מפני חשיבות מדריגתם, שהיו מפורסמים בשם שבטים. אך התולדות נמנים בכלל, שהם שבעים נפש, ולא בשמם". הרי שהשבטים יותר קרובים לשבעים נפש מאשר יעקב, כי השבטים והשבעים נפש באו במנין, לעומת יעקב. וראה להלן פי"ג הערה 7.
(76) כי השבטים הובאו לא"י רק כשישראל יצאו ממצרים, ולאחר ארבעים שנה שהיו במדבר. לכך יעקב הובא לא"י בגופו, ואילו השבטים הובאו בעצמותיהם בלבד. וכן נאמר [שמות יג, יט] "ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו'", ופירש רש"י שם "למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם". ואילו כשיעקב הובא לא"י לא הוזכרו כלל עצמות, אלא נאמר [בראשית נ, יג] "וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה וגו'".
(77) אודות זיקת קדושת א"י לקדושת מקבליה, כן כתב בנצח ישראל פכ"ד [תקיב.], וז"ל: "כי ראוי להם [לישראל] ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים". ושם פנ"ו [תתסה.] כתב: "כאשר היו ישראל בארצם, היה מקומם כאשר ראוי. שכאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא, יש לו מקום מיוחד... וראוי לאומה הזאת, שהיא עיקר בעולם, שיהיה מקום ישיבתם בארץ שהוא עיקר העולם. כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי", וראה למעלה פ"ח הערה 62, ופרק זה הערה 23, ולהלן הערה 102.
(78) נראה שכוונתו לכך שיוכבד נולדה בין החומות בדרך למצרים, והיא השלימה את המספר לשבעים, וכמו שכתב רש"י [בראשית מו, טו] "שלשים ושלש - ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר [במדבר כו, נט] 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים', לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים". וכן כתב רש"י [במדבר כו, נט] "אשר ילדה אותה ללוי - לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים. שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע". נמצא שברגע שישראל נעשו לשבעים נפש, בו ברגע באו מצרימה. וכן כתב להלן ס"פ יא [לאחר ציון 69], וז"ל: "וכאשר תתבונן על גודל השגחה עוד בירידתם למצרים, אין לאחר ולא להקדים ביאתן, כי עם ביאתן למצרים היו ע' נפש, כי יוכבד נולדה בין החומות. שכבר אמרנו לך כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש, כי ישראל משתתפים לאומות במספר הזה, שהוא שבעים... וכאשר היו שבעים נפש, שהיה נמצא המספר הזה שבו נשתתפו ישראל והאומות, שהוא מספר שבעים, אז היה התגברות מצרים על ישראל. ולפיכך באותה שעה שבאו מצרימה, והתחיל השיעבוד, היו שבעים נפש, לא קודם ולא אחר כך". וכן כתב להלן פנ"ד, וז"ל: "כי דוקא בשבעים נפש היו ראוים לרדת אל מצרים... ולפיכך יוכבד נולדה בין החומות, שאין ראוי לישראל להיות שבעים נפש קודם בואם למצרים. וגם אין ראוי שיהיו בלא שבעים נפש והם במצרים. לכך בין החומות נולדה יוכבד, לא הקדים ולא איחר". וראה להלן פי"א הערות 70, 73, 79, פי"ב הערה 2, ופי"ג הערה 25.
(79) יש להעיר, שהפסוק המצרף את יעקב לבניו הוא [שמות א, ה] "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ומתבאר מדבריו כאן שלאחר מות יעקב בטל הצירוף הזה בין יעקב לבין יוצאי ירכו. אמנם בגו"א בראשית פמ"ט אות כד [תכז:] הביא את מאמרם [תענית ה:] "יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", וכתב בזה"ל: "פירוש זה כי המציאות וההעדר הם שני דברים שאין להם התיחסות וצירוף, כי זה מציאות וזה העדר. ולפי זה אם נמצא שני דברים מתיחסים ביחד, אי אפשר לומר שהאחד יתואר במציאות והאחד יתואר בהעדר, שמאחר שהם מתיחסים, אי אפשר לומר כך, שהרי המציאות וההעדר אין להם התיחסות. וידוע כי האב והבן מתיחסים ביחד, ואם כן ראוי לומר שאם הבן בחיים, שגם האב בחיים, ולא נוכל לומר שהאב מת והבן בחיים, מאחר שהאב והבן מצטרפים, והמיתה הוא העדר, ואין יחוס למציאות עם ההעדר. ואין לומר כי המיתה מבטל היחוס, כי זה אי אפשר שיבטל היחוס הזה, מאחר שאין בן בלא אב, אם כן יחוס זה וצירוף זה אין ביטול לו, ומאחר שהבן בחיים גם כן האב בחיים, ואי אפשר שיהיה רק כך. ובכל אב בעולם היה ראוי לומר כך, אלא שאין הבן יש לו חיים בעצם, והחיים באדם מקרה, כי הם חיים לשעה ומיד יוסר. אבל דבר שיש לו חיות בעצמו, כמו שהם זרע ישראל, והם חיים קיימים תמידים, וכדכתיב [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום', ודבר זה חיות בעצם. ולפיכך יעקב שהוא אב להם, ונקראו 'בני ישראל' במה שהוא מתיחס להם כמו האב והבן, ראוי שיהיה בחיים, כלומר כי שם ה'חיים' נקרא עליו. היינו שאמר 'מה זרעו בחיים', כלומר מאחר שזרעו בחיים והאב מתיחס אל הבן, האב גם כן בחיים הוא". הרי שצירוף יעקב לבניו אינו בטל על ידי מיתה, ואילו צירוף יעקב לשבעים נפש בטל על ידי מיתה, ומהו החילוק ביניהם. וצריך לומר שהצירוף שיש בין יעקב לישראל מעולם לא היה חל על גופו של יעקב, אלא על חיותו העצמית, וזה אינו בטל מחמת הטמנת גופו במערת המכפלה. אך צירוף יעקב לשבעים נפש היה מחמת שהיה נמצא עמם בפועל, וצירוף זה בטל מחמת הטמנת גופו במערת המכפלה. וראה להלן פי"ב הערה 2.
(80) כפי שהקשה האברבנאל, והובא למעלה [לאחר ציון 39].
(81) כפי שביאר למעלה בשני טעמים; (א) לשלול מישמעאל ועשו אחיזה בארץ ישראל. (ב) אברהם הוא עיקר העולם, ואין ראוי שאברהם יהיה גר ושפל.
(82) דוגמה מובהקת לכך מצינו אצל קין שהרג את הבל [בראשית ד, ח], והעונש לא חל על קין מצד זכותו, אלא על למך, שהיה דור שביעי לקין, וכמו שנאמר [שם פסוק טו] "ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין שבעתים יוקם וגו'", ופירש רש"י שם "שבעתים יוקם - איני רוצה להנקם מקין עכשיו לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו". והעונש לא חל על קין מחמת זכותו [חזקוני, אור החיים, ואדרת אליהו שם], ולכך נדחה ללמך. ושם נאמר [בראשית ד, כד] "כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה", ופירש רש"י שם "הוא אומר להן [למך אמר לנשיו]... ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה. וזה ק"ו של שטות, אם כן אין הקב"ה גובה את חובו ומקיים את דברו".
(83) אודות שהבן הוא עלול מהאב, כן כתב להלן פכ"ט, וז"ל: "כלל הדבר כי 'בני בכורי' [שמות ד, כב] רצה לומר כי ישראל הם עלולים מן השם יתברך, כמו שהבן הוא עלול מן האב, והם עלולים ראשונה אל השם יתברך, לכך קראם 'בני בכורי'". ולהלן פמ"ז כתב: "ישראל מה שהם נקראים 'בנים' אל השם יתברך [דברים יד, א], והם עלולים בעצם ממנו. לא כמו העכו"ם שהם נבראים בשביל ישראל, אבל ישראל נקראו 'בנים' ועלולים מן השם יתברך". ולהלן פס"ח כתב: "ישראל הם נקראים 'בנים', כמו שהבן הוא עלול מן האב, כך ישראל הם עלולים מן העלה הראשונה". והואיל והבן הוא עלול ומשתלשל מהאב, לכך יתכן שהוא יקבל את העונש על חטא אביו. וראה למעלה הערה 38, ולהלן הערה 209.
(84) להלן ר"פ יב.
(85) חוזר בזה לדבריו שהשיעבוד חל רק כשישראל היו שבעים נפש.
(86) למעלה [לאחר ציון 61]. ובדרוש על המצות [נט:] ביאר כיצד מספר שבעים מתייחס לאומות, וז"ל: "הנה יש לך לדעת ולהבין כי ישראל ושבעים אומות הקדמונים הם מחולקים, ויורה על חלוק שלהם מספרם; כי האומות הם שבעים, וישראל הם אומה אחת. ולפי מה שהם האומות מורה עליהם האות שבא על מספר שבעים, הוא העי"ן. וכפי מה שהם ישראל, שהם אומה אחת, מורה עליהם האות שבא על אחד, שהוא האל"ף... כי האומות העין והגלוי בהם בשביל שאינם דבקים בכח קדוש כח עליון נסתר, והם מוציאים הנסתר, שהוא 'סוד', שהוא במספר שבעים, אל הגלוי ואל העי"ן. אבל ישראל שהם דבוקים בכח עליון, יש להם כח קדוש נסתר. וכן הוא לשון אל"ף 'ואאלפך חכמה'... וכל זה בשביל החכמה העליונה היא התורה שיש בישראל, ואל"ף הוא אותיות 'פלא', שהוא לשון העלם והסתר, שיש בישראל העלמה והסתר, שהם דבוקים בכח קדוש נסתר, הפך האומות... אמנם יש בישראל שבעים זקנים, והם שבעים סנהדרין, ונקראו [במדבר טו, כד] 'עי"ן העדה', כי יש בהם עין השכל. ואין זה גלוי, כי השכל הוא נעלם מן האדם הגשמי, והם בית דין מופלא שנגלה להם החכמה המופלאת והנעלמת, ואין זה יוצא אל הגלוי, והם כמנין 'סוד'... אבל האומות הם שבעים בעצמם, ובודאי דבר זה גלוי ממש. וזהו שווי האל"ף והעי"ן; מפני כי האל"ף היא ידיעת הנעלם, וזהו עי"ן השכל, והעי"ן הוא גלוי ממש... כי לכך האל"ף והעי"ן שוים בתמונה ובקול, ואין הפרש, רק שהעי"ן מורה על נסתר שיצא אל הגלוי, והאל"ף מורה על נסתר שאינו יוצא אל הגלוי. וכן העכו"ם יוצאין אל הגלוי כמו שמורה על זה העי"ן, שאינם דבקים בכח פנימי קדוש. אבל ישראל כח עליון שלהם עומד בהעלמו ובהסתרו, שהם דביקים בכח קדוש עליון". ולהלן פי"ג [לאחר ציון 20] כתב: "בבואם למצרים היו שבעים נפש בפרט, כי מספר זה היה ליוצאי ירך יעקב, שבכלל האומות הכל שבעים. לכך כתב [דברים לב, ח] 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל', וענין דבר זה נתבאר למעלה כי מה שמספר בני יעקב מספר שבעים נפש פרטים, מורה על מעלה גדולה מאוד, יותר ממה שהאומות הם ע' אומות". וראה למעלה הערה 67.
(87) רש"י שמות ו, טז "ושני חיי לוי וגו' - למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר 'וימת יוסף וכל אחיו', ואחר כך 'ויקם מלך חדש', ולוי האריך ימים על כולם" [הובא למעלה הערות 43, 59]. ובכת"י [שלא.] כתב: "מצד יעקב ומצד השבטים לא היה כאן שום שעבוד למעלתן, לכך כל זמן שאחד מן השבטים חי, לא היו משתעבדים המצרים בהם, מפני מעלתם אשר היה להם, עד שאין ראוי שיעבוד להם". וראה להלן פי"ב הערות 2, 8. ושמעתי ממו"ר שליט"א הערה נפלאה; הנה נוסח תפילת המידה הוא "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", ומהי ההדגשה ב"ומביא גואל לבני בניהם" דייקא. אלא שהם הם הדברים שנתבארו כאן; לא שייך שעבוד במדרגת אבות ובמדרגת הבנים השבטים, אלא רק במדרגת "בני בניהם", שהם במדרגת הריבוי. ודפח"ח.
(88) כמה פעמים הזהיר שאי אפשר לעמוד על דברי חכמים בהבנה ראשונה. וכגון בבאר הגולה תחילת הבאר הרביעי [שיג:] כתב: "הנני משתטח ארצה בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי... שאם יקרא דברים אלו ולא יכנסו בלבו, שיחזור ויקרא ויעיין עוד. כי הדברים האלו לא יכנסו בלב הקורא רק בעיון רב מאוד, כי כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים". ושם בבאר השביעי [תו:] כתב: "כי דבריהם צריכים באור והבנה, לכך האדם אשר יקח דבריהם בהבנה ראשונה, אין עומד על דבריהם, והוא רחוק להם". ובדר"ח פ"ה מט"ו [שנט:] כתב: "מי שמעמיק בדברי חכמים ימצא בהם חכמה עמוקה, ואם שנראה רחוק בתחלת הדעת, אבל כל עוד שהוא מעמיק בהם הלא נגלה כאור בהיר הדברים, עד שאין ספק בהם". ובגו"א שמות פט"ו אות לג [שיז.] כתב: "כי דברי רז"ל בודאי קרובים, ורחוקים בתחלת המחשבה, וקרובים כאשר מדקדק בהם" [הובא למעלה הערה 13].