פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק ח
(1) כמו שנאמר [בראשית טו, ו] "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ופירש רש"י שם "הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו", אע"פ שהמזל הראה לאברהם שאינו מוליד, וכמבואר למעלה פ"ז [לאחר ציון 71].
(2) כי על הבטחת הארץ שאל [בראשית טו, ח] "במה אדע כי אירשנה". וכן רש"י [שם פסוק ו] כתב "והאמין בה' - לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו 'במה אדע'". וזו קושית הרמב"ן [שם פסוק ז], עיי"ש. וכן בגו"א בראשית פט"ו אות ז [רנד:] שאל שאלה זו בשם הרמב"ן, וכלשונו: "והקשה הרמב"ן, למה שאל אות בירושת הארץ, ובנתינת זרע לא שאל אות". והכלי יקר [בראשית טו, ח] כתב: "ובענין זה ששאל אברם, תמהו רבים למה שאל אות על ירושת הארץ, ולא שאל אות על הבטחת הזרע". וכן המהרש"א תענית כז: הזכיר קושי זה, וכמובא להלן הערה 23. וראה להלן הערה 120.
(3) על פי המשנה [אבות פ"ה מי"א (לגירסת המהר"ל וכמבואר בדר"ח שם [שכה:)] "נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו". ופירושו כאן הוא ששכר האמונה בהבטחת הזרע היה ראוי שיצא בהפסד העדר האמונה בהבטחת הארץ, ומדוע אברהם קיבל שכר רב על מה שהאמין בה', וכמבואר במדרש [ילקו"ש ח"א רמז רמ] שאברהם זכה לירש עולם הזה ועולם הבא בזכות האמונה של "והאמין בה'" [בראשית טו, ו], וכפי שהביא בפרק הקודם [לאחר ציון 107], ועל כך נאמר [שם] "ויחשבה לו צדקה". ויש להעיר, שבדר"ח שם [שכה:] ביאר את המושג של "יצא שכרו בהפסדו", ולכאורה לפי ביאורו שם אין לומר כן אצל אברהם אבינו. שזה לשונו שם: "לכך אמר שאם הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא הפסדו, מה שהוא נוח לכעוס, בשכרו. כלומר כי מה שהוא רך ונוח בעצמו, מביא לו השכר וההפסד שיש לו, כי מן מה שהוא נוח לכעוס יצא שכרו שהוא נוח לרצות. כי לכך אמר 'יצא הפסדו בשכרו', מאחר כי מה שהוא נוח לכעוס גורם לו שהוא נוח לרצות, כי הוא נוח בטבע בכל. וכן אם קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא שכרו, מה שהוא קשה לכעוס, בהפסדו שהוא קשה לרצות". הרי צריך שההפסד יגיע מתוך השכר, ולא סתם שהשכר וההפסד נקבצו יחד. וכן כתב שם קודם לכן בביאור המשנה [אבות פ"ה מ"י] "שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית", וז"ל שם [שיח.]: "כי יש מעלה טובה, שאינו חפץ בממון אחר. ומדה אחת לרעה, שאין רוצה להטיב לאחר, ולפיכך הוא מדה בינונית. ולא אמר כאן 'יצא שכרו בהפסדו', דלא שייך בהא מלתא לומר כך, רק לקמן [שם משנה יא], שהשכר גופיה מביא ההפסד, או ההפסד מביא השכר, שייך לומר 'יצא שכרו בהפסדו', או 'הפסדו בשכרו', כמו שיתבאר לקמן. אבל כאן אין מה שאומר 'שלי שלי' מביא המדה שאומר 'שלך שלך', ולא מה שאמר 'שלך שלך' מביא המדה 'שלי שלי'. לכך אמר שזהו שאינו חומד ממון אחר הוא מדה בינונית". וכן חזר וכתב שם בתחילת משנה יב [שלג.], וז"ל: "כי מה שאמר 'יצא שכרו בהפסדו', דבר זה כאשר יגיע לו הפסד מתוך השכר". והרי אצל אברהם אין העדר האמונה בהבטחת הארץ נובע מהאמונה בהבטחת הזרע, ומה שייך לומר על כך "יצא שכרו בהפסדו". ועל כרחך שכאן זהו ביטוי מושאל, וכוונתו היא שהעדר האמונה בהבטחת הארץ יורה שהאמונה בהבטחת הזרע אינה אמונה חזקה, אלא "מאמין ואינו מאמין", וזה נחשב "מקטני אמנה", וכמו שאמרו על נח [רש"י בראשית ז, ז] "מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול". ומעין זה כתב בגו"א בראשית פט"ו אות ח [רנו:], וז"ל: "'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'... דחטא אחר כך מיד במה ששאל אות על הארץ... דסוף סוף כיון דשאל אות על הארץ, לא היה לו צדקה בדבור זה".
(4) על הפסוק [בראשית טו, ח] "ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה", ובשנויי לשון. ולהלן [לאחר ציון 50] יחזור לבאר דברי המדרש. וראה להלן ציון 303.
(5) "לא כקורא תגר - ואינו מאמין חס ושלום בהבטחת השם יתברך" [מתנו"כ שם].
(6) "לא כקורא תגר - כמסופק ומבקש אות שיעמיד דבריו, אלא הספק היה על עצמו איך יזכה לזה, ואיך יזכו בניו לדורות, אולי יחטאו ויאבדו הכל" [מהרז"ו שם].
(7) לפנינו במדרש איתא "לפניך" בלבד. ובילקו"ש [ח"א רמז עז] איתא "לבניך" בלבד.
(8) לשון הפסוק במילואו "ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל".
(9) "פירוש, כל תורים ובני יונה שהם במקרא; בין דמצורע [ויקרא יד, כב], ובין דיולדת [שם יב, ו], ובין חוטא שהוא דל [שם ה, ז]. אף על גב דהם מחולקים בעניניהם, כיון שנכללו כלם בתור וביונה, כלל כלם בשם אחד" [לשונו בגו"א בראשית פט"ו אות יג (רנט:)].
(10) "של מנחת עני" [מהרז"ו שם]. וראה להלן הערה 69.
(11) "פירוש, שכתב שצווהו ליקח שנים, תור וגוזל, וכתיב 'ואת הצפור לא בתר', שאחד בתר ואחד לא בתר, רמז בזה על שני מיני קרבנות עוף, שאחד מבדילין ראשו ממנו, ואחד אין מבדילין" [מהרז"ו שם]. וראה להלן [לאחר ציון 91] שביאר דברים אלו.
(12) נראה שכוונתו למפרשי המקרא [רש"י, רד"ק, ראב"ע, ורמב"ן]. וכן מהמשך דבריו מבואר שכוונתו לרש"י [בראשית טו, ו], שביאר ששאלת "במה אדע כי אירשנה" אינה באיזה זכות תהיה תחילת ירושת הארץ [כפשטות דברי המדרש], אלא באיזה זכות יתקיימו בארץ, וכמו שיבאר בסמוך [ראה להלן הערה 16]. וכן הרמב"ן שם [בראשית טו, ז] כתב: "ואינו כשאלת 'מה אות' [מ"ב כ, ח], וגם הקב"ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא. אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם". וכן פירשו הרד"ק והראב"ע שם [ראה הערה הבאה]. ומקור הביטוי "דחו בשתי ידים" הוא מהגמרא [סוטה מז.] "אלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו... יהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו". ובבאר הגולה באר השני [קסה:] כתב: "כלל הדבר, כי חכמים היו בתורה, ועמדו על מצות התורה, ולא הלכו בתורה כעור שאינו יודע להבדיל בין דבר לדבר. כי את אשר ראוי להרחיק, הרחיקו בשתי ידים". וקודם לכן [קמח:] כתב: "וכל אלו דברים ראוים לקרב אותם בשתי ידים". הרי אותן שתי ידים הדוחות, הן גם שתי הידים המקרבות.
(13) לא מצאתי למי כוונתו. כי הראב"ע [בראשית טו, ז] כתב: "הנה לא חטא אברהם, בעבור שבקש לכרות אתו ברית". וכן כתב הרמב"ן שם, והובא בהערה הקודמת. והרד"ק [שם פסוק ח] כתב: "פירוש 'במה אדע', כי הוא לא נסתפק לו אם יירשוה בניו, שהרי אמר 'והאמין בה''. אלא נסתפק לו אם יירשוה לעולם, כי אולי יחטאו ויגלו ממנה". וכן כתב הספורנו [שם]. וכן רבי יוסף בכור שור [תלמיד הרבינו תם] כתב [שם]: "במה אדע כי אירשנה. אין לומר ששאל אות להקב"ה, שכבר האמין. ועוד, מה אות נתן לו... אלא 'במה אידע כי אירשנה', כלומר יודע אני שאירשנה, אלא במה אירשנה, באיזה זמן, ובאיזה דור, ומתי יהיה, וכמה אירש, ממנה". וא"כ תמוה מה שכתב כאן ש"הסכימו הכל שאברהם לא יפה עשה במה שאמר 'במה אדע'", כאשר כל מפרשי המקרא שלפנינו אינם מבארים כן. ויל"ע בזה.
(14) "ואם כן למה ירשו הארץ בשביל הקרבנות" [הוספה בכת"י (שטו.)]. ובגו"א בראשית פט"ו אות ט [רנז:] כתב: "ואם תאמר, למה בזכות הקרבנות, והלא 'לא על דבר זבח ועולה צוותי אבותיכם'". ובכת"י בהמשך [שטז.] יישב שאלה זו, וז"ל: "כי אף על גב כי 'לא על דבר זבח ועולה ציויתי אתכם', היינו שאין כוונה הראשונה שיהיה כאן קרבן, שיותר טוב שלא יחטא ולא יביא קרבן. אבל אם היה חוטא, צריך הוא לכפרה בודאי".
(15) ולא בזכות הקרבנות. ואודות שהארץ ניתנה לישראל בזכות האבות והשבועה שה' נשבע להם, כן נכתב בתורה הרבה פעמים. וכגון, נאמר [שמות יג, ה] "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' אשר נשבע לאבתיך לתת לך וגו'". וכן [דברים א, ח] "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם". וכן [שם ו, י] "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך וגו'". וכן [דברים יא, כא] "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ", ועוד, ועוד.
(16) לשון רש"י שם "במה אדע - לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה". א"כ אברהם לא שאל באיזה זכות יקבלו את הארץ [וכפי שביארו במדרש], אלא באיזה זכות יתמידו להתקיים בארץ, ולא יגלו ממנה.
(17) מעין זה העיר האברבנאל [בראשית פרק טו, בשאלתו העשירית], וז"ל: "למה שאל אברהם אות על ירושת הארץ עתה במראה הזאת, ולא קודם לזה בשאר היעודים שהבטיחו האל יתברך עליה. וכבר התחכם הר"י בן גיקאטליאה בפירוש הגדות של פסח שעשה, להשיב על זה. ואמר, שקודם זה היעוד לא יעד הקב"ה לאברהם כי אם לבד על נתינת הארץ. אבל כאן הבטיחו על ירושתה, ושהירושה היא שיתמידו בניו בה לנצח נצחים, ולא יסחו ממנה מפני עבירות שיעשו. ושלזה שאל 'במה אדע כי אירשנה', רוצה לומר באיזה זכות יתמידו בירושתה. ושהשיבו יתברך בזכות הקרבנות יתכפרו עוונותיהם ויירשו את הארץ. ואחשוב שמדברי רש"י דייקו, שכתב 'במה אדע כי אירשנה - הודיעני באיזה זכות יתקיימו בני בארץ. ואמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות'. והדעת הזה אצלי הוא הבל ורעות רוח... ששם ירושה לא יורה נצחיות והתמדה, כי אם שיורישנה היורש מאחר, בלי התבוננות אם יתמיד בה אם לא... ויותר תורה הנתינה על נצחיות, כאילו הדבר ניתן במתנה גמורה, ולא ישאר עליה לנותן כלל". ולהלן [לאחר ציון 53] יבאר את דברי המדרש באופן שהשאלות ששאל כאן יתיישבו ברווחה. ובכת"י [שטו:] דחה קושיא זו, וז"ל: "אף כי אין זו קושיא חזקה וסתירה, שראוי לדחות פירוש זה, כי לשון 'במה אדע כי אירשנה' מתפרש במה אדע שתהיה הירושה ירושה, כי כל ירושה שתהיה לבטלה לאו ירושה היא. שאין אומרין על אדם שירש בית פלוני וכבר התחיל להשרף, שאין זה ירושה. כי לשון 'ירושה' שהוא לעולם שלו, כמו כל ירושה שאינה יוצאת הימנו, ואם לא היה קיום לירושה מתחלה להיות עומדים בירושתם, לא מקרי ירושה כלל. ולא הקשו כלום, ואין זה דבר שראוי שיהיה קושיא... וכל ירושה משמע שיהיה לעולם ירושה לו".
(18) בגמרא מגילה שלפנינו איתא "אמר רב אמי". אמנם מאמר זה הובא גם בתענית כז:, ושם איתא "אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי". וראה להלן הערה 104.
(19) "אלמלא מעמדות - עיסקי קרבנות שישראל עושין, הן היו כלים בחטאן, ומשהן כלין, שמים וארץ, העומדים בזכותן, אין מתקיימין" [רש"י תענית כז:]. וראה להלן הערות 104, 112.
(20) בגמרא מגילה שלפנינו הקדימו פסוק נוסף לכאן, שאמרו שם "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר [ירמיה לג, כה] 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. וכתיב 'ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה'". אמנם בגמרא בתענית [כז:] לא הביאו את הפסוק "אם לא בריתי וגו'", אלא רק את הפסוק "ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה", וכדבריו כאן.
(21) "במה אדע - מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עונותיהן" [רש"י מגילה שם].
(22) "קחה לי עגלה משולשת - כלומר הקרבנות יכפרו עליהן" [רש"י מגילה שם].
(23) פירוש - בגמרא לא ביארו את שאלת "במה אדע" כפי שפירש רש"י ["באיזה זכות יתקיימו בה"], אלא ששאלת "במה אדע" עוסקות בנצחיות הבנים, שבמה אדע שבניו יתקיימו לעד, לעומת דור המבול ודור הפלגה, ואין שאלת "במה אדע" מתייחסת ישירות לירושת הארץ. והמהרש"א [תענית כז:] כתב: "דלפי פשטיה דקרא כפירוש רש"י בחומש, ששאל אות על בשורת הארץ... תקשי הא כתיב [בראשית טו, ו] 'והאמין בה' וגו'', דאם האמין על בשורת הזרע, למה לא האמין על בשורת הארץ [ראה למעלה הערה 2]. ולכך דרשו הכא ד'במה אדע וגו'' לא כקורא תגר הוא לשאול אות, אלא ששאל לידע באיזו זכות יתקיימו שלא יעשה כלה כדור המבול כו'. ויהיה מקרא מסורס 'אדע במה אירשנה'. והשתא ניחא 'והאמין בה' וגו'', היינו שלא בקש אות כלל, לא על בשורת הארץ ולא על בשורת הזרע".
(24) "רצה לומר שיהיה יורש בארץ" [הוספה בכת"י (שטז.)].
(25) "דלא נזכר זה בכתוב, והרי יש לפרש הכתוב כפשוטו" [לשונו באור חדש פ"א (רפב:)]. ואודות שדרשות חז"ל צריכות להיות מושרשות בפשט הכתוב, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בבאר הגולה באר השלישי [רפ.] כתב: "כל איש חכם ונבון יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאוד מאוד... וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם, אין אחד מהם, הן גדול הן קטן, שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו. שלכך נקרא 'דרשה', כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאוד מאוד, עד עומק הכתוב". ובהמשך שם [שב.] כתב: "והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק, והם דברים נגלים שהעמיקו מאוד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא 'מדרש חכמים', הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד. שכן אמרו בפרק ב' דיבמות [כד.] 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה; לאילן אשר שרשו עומד בארץ, מוציא ענפים, ומוציא עוד פירות ועלין, והכל יוצא משורש אחד. וכן הפשט הוא שורש הכתוב, ומתפשט אחר כך לכמה דברים, שמסתעפים ומשתרגים ממנו כמה ענפים לכל צד... השורש הוא אחד, הוא פשט הכתוב. ומן הפשט מתחייב דברים הרבה לכל צד, והם הדרשות. והאדם הוא חושב כי הדרש הוא מחולק בפני עצמו, ואינו יוצא מן פשט הכתוב. ואין הדבר הוא כך כלל, כי היורד לעומק דברי חכמים ימצא דבריהם נמשכים מן הפשט, ומתחייבים ממנו". ובגו"א בראשית פ"ד אות כד [קו:] כתב: "וכן אמרו חכמים ז"ל בכל התורה 'אין המקרא יוצא מידי פשוטו', והכי נמי פשוטו קיים, אלא הדרש כמו שאמרנו לך. ודבר זה הוא שורש גדול ומפתח גדול להבין מדרשי חכמים שהם בנויים על פשט המאמר". וזהו יסוד מוסד בספרי המהר"ל, וכמלוקט בדברי מבוא בספר המפתח לחומש גור אריה עמודים 15-19, תפארת ישראל פנ"א הערה 49, הקדמה לדר"ח הערה 113, שם פ"ג הערות 194, 2098, שם פ"ו הערה 370, נתיב התורה פ"ד הערה 257, אור חדש פ"א הערה 234, ועוד.
(26) לשון רש"י ביבמות שם "ירושה ראשונה - בימי יהושע הויא ירושה, וכן שניה דבימי עזרא, דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם - כלומר לא בעי למהדר ומירתא, דירושה עומדת היא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס". ורש"י במקום אחר [נדה מו:] כתב: "ירושה ראשונה - של יהושע. ושניה - בימי עזרא. יש להן - כלומר בגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ, ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה. אבל שלישית - לעתיד לבא. אין להם - כלומר אינה ירושה, דלא יצטרכו לרשתה ולקדשה, דלא בטלה קדושתה מגזרת הכתוב". וכך פסק הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א ה"ה, וז"ל: "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ, קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא". וכן הוא בהלכות בית הבחירה פ"ו הלכות טו, טז. ואם תאמר, נהי שקדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, אך מנין שישראל יחזרו מהגלות לארץ, שמא הארץ תהיה קדושה לעולם אך שוממה מיושביה, כי לכאורה אין קדושת הארץ מחייבת שישראל יתיישבו בה. ויש לומר, שכבר השריש בנצח ישראל ר"פ א [ח:] שכל גלות סופה להתבטל, ולהסתיים בגאולה, וכלשונו: "כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי... וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר... ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה, שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי, נעשה טבעי... ודבר זה לא יתכן" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 411]. לכך מן הנמנע שישראל יגלו מהארץ ולא יחזרו אליה, אלא בהכרח שיחזרו אליה ויקדשוה קדושה עולמית. אך זה אינו מספיק לבאר דבריו כאן, שאם כן מדוע הוצרך להביא את ההלכה שקדושה שניה קידשה לעתיד לבא, ולא כתב כדבריו בנצח ישראל שאף אם יגלו ממנה לבסוף יחזרו אליה, כי א"א שהגלות תהיה לעולם. אמנם כד מדייק בלשונו הזהב תראה שלא קשה מידי, שלא כתב כאן שישראל מובטחים לחזור אל הארץ, אלא כתב "דאף אם יגלו ממנה, הארץ ירושה להם". לאמור, שהואיל ושאלת אברהם היתה דוקא על ירושת הארץ ["במה אדע כי אירשנה"], לכך אין לומר שחששו של אברהם היה שישראל יגלו ממנה, כי אף אם יגלו ממנה, עדיין הארץ ירושה היא להם, ואף אם לא יתיישבו בה. לכך הביא כאן דוקא את לשון הגמרא ביבמות "ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן", ולא הביא את הלשונות של "קדושה ראשונה" "קדושה שניה" [כלשון הרמב"ם בהלכות תרומות הנ"ל], כי אין הדגשתו על הקדושה, אלא על הירושה. אמנם בכת"י הביא גם את דעת המאן דאמר שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וכמובא בהערה הבאה.
(27) לשונו בכת"י [שטז.]: "ונראה שהם [חז"ל] סוברים שאין לפרש 'במה אדע כי אירשנה' שלא יהיו גולים מן הארץ, שאין זה במשמעות 'במה אדע כי אירשנה'. כי ישראל אף אם הם גולים מהארץ הקדושה עדיין ירושה להם, שכן קיימא לן ירושה ראשונה ושניה יש להם, ירושה שלישית אין להם. נמצא כי הירושה היא להם אף בזמן שגלו הימנה, כדאיתא בפרק יוצא דופן [נדה מו:]. ומכל שכן למאן דאמר בפרק המוכר שדהו במסכת ערכין [לב:] קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, דהיתה הארץ ירושה להם משעה ראשונה. ולפיכך אף כאשר ישראל גולים מן הארץ, ירושה להם. ואם כן מה שאמר 'במה אדע כי אירשנה', פירשו שהקב"ה לא יעביר ח"ו את ישראל לגמרי. אבל הגלות מן הארץ אין זה ביטול ירושה כלל, אלא שבזה היה מתיירא שיעביר הקב"ה את ישראל לגמרי, ולפיכך השיב לו בשכר הקרבנות". ומבואר מדבריו שלמאן דאמר "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא" הארץ היא ירושה לישראל "משעה ראשונה", כי שעת חלות קדושת הארץ היא שעת חלות ירושת הארץ. והטעם שהקדושה מורה על הירושה, כי הקדושה חלה על ידי מה שישראל החזיקו בארץ, וכמבואר ברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז, וז"ל: "חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה, הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו". הרי קדושת הארץ בקדושה ראשונה נובעת מ"כבוש רבים", וקדושת הארץ בקדושה שניה נובעת מ"חזקה שהחזיקו בה", ואידי ואידי הם אחיזת ישראל בארץ. לכך קדושת הארץ וירושת הארץ הן שני צדדים של מטבע אחת. וכן כתב הגר"ח הלוי בהלכות תרומות פ"א ה"י, וז"ל: "עיקר קדושת הארץ הא הויא ע"י ירושה וישיבה... והיינו משום דעיקר הקדושה נעשית ע"י זה שירשוה ישראל... משום דזהו עיקר דין ארץ ישראל ומתנאי הקדושה שבה שדינה שהיא ירושת ישראל... על כן ממילא דשייך דין קנין נכרי בארץ ישראל גם לענין הפקעת עצם קדושת הארץ למישוה כחו"ל, ומשום דהקנין נכרי מועיל להפקיע ממנה דין ירושת ישראל, שזה שייך גם לחלות קדושתה". ואודות שנצחיות ישראל נובעת מירושת הארץ, כן נתבאר למעלה בהקדמה שלישית הערה 139.
(28) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה פ"ד [לאחר ציון 18] כתב: "כי ישראל הפכים למצרים; המצריים דבוקים בזנות, וישראל מובדלים מן הערוה ומן הזנות... וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה... כי ענין הזנות הוא מתאות הגוף. וישראל שהם נבדלים וקדושים מן העריות, זהו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, שהיא קדושה ונבדלת מן הענין החומר". ובבאר הגולה באר השני [רכ.] כתב: "כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חמריים. וכמו שאמרו ז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם'". ובתפארת ישראל פי"ב [קצב:] כתב: "'טובים' אלו ישראל [מנחות נג:], שהם קדושים נבדלים מפחיתות החמרי שיש לאומות העולם. ודבר זה התבאר גם כן במקומות הרבה עד שהוא ידוע מאד, כי מדרגת ישראל שאין להם פחיתות החומר, כמו שיש לאומות העולם. ולפיכך נקראו 'טובים', שכל אשר נבדל מפחיתות החומר הוא טוב, שהרע הוא בחומר". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנג.] כתב: "תראה מזה מעלת ישראל, שמעלתם שהם נבדלים מן הגשם". ובנצח ישראל פי"ד [שדמ.] כתב: "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד". ובנצח ישראל פי"ט [תיח.] כתב: "כי ישראל נמשלו לזית; מה זית תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל תחלתן מר וסופן מתוק [מנחות נג:]. ויש לך לדעת, הזית הוא עומד לדבר קדושה אלקית, ולקדש במשיחתו כל דבר שראוי אל קדושה [שמות ל, כד-לג]. וכן ממנו האור, שהוא אינו גשמי... כי יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם 'אל', ולא נתקלקלה הקדושה שיש בהם". ובדר"ח פ"ד מט"ו [שיז:] כתב: "כי ישראל אין ראוי להם שיהיו נוטים אל התאות היתירות, כי זהו ענין מעלות ישראל, שהם קדושים ופרושים, והם נבדלים". ובח"א לבכורות ח: [ד, קיח:] כתב: "כי לא נתן לנו עולם הזה, שאינו ראוי ושייך לנו, כי אין טובת ישראל דבר הגופני, כי ישראל מעלתם נבדלת אלקי. ולכך עולם הזה אינו בן גילנו... ואנו מבקשים עולם הבא, שהוא בן גילנו וראוי לנו, במה שאינו הנאת הגוף כמו שהוא העולם הזה. ולפיכך עולם הבא בן גילנו הוא, לא עולם הזה". וכן הוא בדרוש על התורה [יז.]. ובדרוש לשבת תשובה [פג.] האריך בזה, ויובא בהערה 30.
(29) הלשון "החטא שמקבלים" לכאורה אינו מובן, שהיה לו לומר "החטא שעושים". אך כוונתו היא לפחיתות שהחוטא מקבל מחמת חטאו, וכן משמע מהמשך לשונו [ראה הערה 35].
(30) פירוש - הואיל וישראל מצד עצמם הם נבדלים מן הפחיתות לגמרי, לפיכך כל חטא שעושים אינו נובע מעצמיותם, אלא הוא מקרה. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנצח ישראל פ"ה [קלט:] כתב: "כי פושעי ישראל נתן השם יתברך בהם נשמה טהורה, רק שאחר כך בעולם הזה נטו אחר הרשעות, ולפיכך חטאם דבר מקרה בעולם הזה". ושם פי"א [רעז:] כתב: "כי מצד שנבראו [ישראל] מן העלה, הם בתכלית הטוב, ואם הלכו אחר יצרם, אין זה מצד עצמם, רק הוא דבר מקרה". ושם פל"א [תרו.] כתב: "כי בודאי החטא לישראל גם כן מקרה, כאשר התבאר... כי עצם ישראל מצד עצמם ראויים שיהיו בלא חטא". ושם פמ"ט [תתה.] כתב: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן... אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע". ובדרוש לשבת תשובה [פג.] כתב: "כי כאשר יום זה [יום הכפורים] מיוחד להסרת הגופנית, ודבר זה מיוחד לישראל, כי אין נפש ישראל נפש בהמית מוטבע בגוף. ולכך אמרה תורה שיקח מאת בני ישראל שני שעירים [ויקרא טז, ה], מפני כי השעיר דמו כדם האדם [רש"י בראשית לז, לא], ולכך שחטו בני יעקב שעיר עזים, ויטבלו הכתונת בדם [בראשית לז, לא], והדם הוא הנפש [דברים יב, כג]. ומפני כי יש לישראל נפש אדם, לא נפש בהמה, לכך יהיה כפרתם שעיר עזים, שדמו כדם האדם. וזהו מעלת ישראל מצד עצם ישראל, שהוא הנפש... מפני כי השעיר הזה אשר הובא דמו לפני ולפנים [ויקרא טז, טו] מורה על מעלת נפש ישראל, אשר יש לנפש שלהם הסרה מן הגופניות, ולכך הובא הדם לכפר לפני ולפנים, אשר הוא קדוש ומקודש מכל גוף. ואם כן החטא בישראל אחר שנפשם קדושה וטהורה מצד עצמם אינו מצד עצם הנפש, שהרי נפשם מצד עצמם קדושה וטהורה, שאם לא כן לא יהיה ראוי להביא הדם במקום קודש הקדשים. אבל החטא הזה אינו מצד נפש ישראל, רק הוא בשביל גרוי השטן אשר הוא מתגרה בישראל, ומצד הזה בא החטא. ולכך אמרה תורה כי מצד שישראל יש להם נפש טהורה, ויש להם קרבן להקריב לפני ולפנים, אם כן החטאים שישראל עושים הוא מיצר הרע שהוא השטן, לא מצד עצמם, עד שיש לשטן הוא היצר הרע חלק בישראל, הם החטאים שהם מצד היצר הרע" [ראה להלן הערה 61]. וראה הערה הבאה.
(31) המשך לשונו בדרוש על התשובה [פג.]: "ולכך אמרה תורה [ויקרא טז, כא] שיתן עונות ישראל על השעיר השני, וישלח השעיר במדבר, עד שיקח [השטן] חלקו מן ישראל אשר יש לו אצלם. וחס ושלום לא שיהיה כאן הקרבה אליו כלל שהיא העבודה, רק נקרא [שם פסוק כב] 'ושלח את השעיר' הוא ששלח אותו החוצה, כי החטאים בישראל אינם מצד עצמם, רק מצד החוץ באו, דהיינו מצד יצר הרע, ודבר שבא מצד החוץ אפשר שישלח אותם גם כן מעליו. ולכך צריך שיתן עליו גורלות [שם פסוק ח], כי הגורל מתחייב זה מזה. וכאן מפני שהם מקריבים קרבן לפני ולפנים, מורה על מעלת נפשם מצד עצמם, מזה בעצמו מתחייב שישלחו שעיר לעזאזל, כי יש ליצר הרע הוא השטן חלק בישראל, וישלחו אותו מעליו. ואם לא היו הגורלות, רק היה מקריב השעיר בפנים בעצמו, והיה משלח השעיר בעצמו, מפני דבר זה אי אפשר, כי באולי חטא ישראל הוא מצד נפשם ומצד עצמם, ולא שייך לשלח החוצה. אבל דבר זה שישלח השעיר הוא מצד השעיר שנכנס דמו לפני ולפנים, בזה נראה טהרת וקדושת ישראל מצד עצמם, מפני הקרבן שהוא לפני ולפנים... ולכך בני יעקב יש להם נפש שלימה מבלי תוספת ומבלי חסרון בעצמם, אם מתחבר בנפש חטא וזוהמא, במה שעצם נפשם יש להם השלימות, במהרה יוסר [ראה להלן הערה 63]... וכך בעצמו שבקלות יוסר החטא מן אשר הוא שלם בנפשו, כי אין החטא שהוא תוספת עליו מתחבר עמו, ולכך יום הכפורים מעביר את החטא". וכן כתב בנצח ישראל פי"א [רעח.]. ובח"א לשבת פט: [א, מה:] כתב: "החטא ראוי לכפרה מפני שעשה החטא במקרה... יש הסרה לחטא ישראל בזה שישראל מדריגתם בלתי גשמית". וכן יבאר בהמשך הפרק. ועוד אודות שיש הסרה לדבר שאינו בעצם, ואין הסרה לדבר שבעצם, כן מבואר בנצח ישראל פכ"ג [תצב.], וז"ל: "צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר [תהלים קלז, ה] 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר, אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר 'תשכח ימיני', שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין". וראה להלן ציון 59, ופ"ט הערה 211.
(32) כן כתב כמה פעמים. וכגון, להלן ר"פ סא כתב: "יש מקשים, מה הועיל לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות, דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם, כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם, עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם. וזאת המעלה עצמית לישראל, שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל, כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם, עם השעבוד במקרה. כי אחר שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין, ולא עוד אלא אף מלכים, שנאמר [שמות יט, ו] 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', זה השם הוא לישראל בעצם, והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם, שהוא במקרה. ולפיכך אומרים חכמי ישראל [שבת קיא.] 'כל ישראל בני מלכים הם' אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל. ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם, ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה" [הובא למעלה פ"ד הערה 33]. ובתפארת ישראל פל"ד [תקא:] ביאר שאות בי"ת מצד עצמה מורה על הברכה כי היא האות השניה שבאלפ"א בית"א, וז"ל: "אבל הב' מפני שהיא מורה בצד עצמה ברכה, שהיא התחלת הרבוי, ואם הב' הוא משמש לרע [כמו תיבת "בל ידעום"], מכל מקום דבר זה עצם הב', שהיא אות שנית, שהשני הוא התחלת הרבוי, והוא עצם הברכה. ואף כי הב' משמש גם כן לרע, אין זה רק במקרה, ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם". ובבאר הגולה באר השני [קמה.] כתב: "וזה שאמרו גם כן [סנהדרין לב.] דיני נפשות חוזרים לזכות, ואין מחזירין לחובה. והטעם הזה, כי הזכות ראוי שיהיה בעצם ובראשונה מן הבית דין כמו שאמרנו, ואילו החובה אינו בעצם ובראשונה, והוא במקרה בלבד, ואין דבר שבמקרה מבטל מה שבעצם. לפיכך אי אפשר לחזור ולדון לחובה, ולבטל הזכות. אבל מי שדן לחובה, יכול לחזור ולדון לזכות, מפני כי מה שבעצם יכול לבטל מה שבמקרה". ובנתיב התשובה פ"ד [סט.] כתב: "כי איך לא יהיה הדבר שהוא בצד עצמו מכריע הדבר שהוא במקרה", ושם הערה 77. וכן הוא בח"א לשבת פט: [א, מו.].
(33) להלן פס"ט, שבסוף הפרק שם הביא המאמר הנ"ל ממסכת מגילה, וכתב שם: "היה ירא אברהם כי יתרחקו בניו מן השם יתברך בסבת חטאם, ויהיה עושה להם כמו שעשה לדור המבול ודור הפלגה, שבשביל חטאם נתרחקו מן השם יתברך ונדחו ממנו יתברך. אמר שבשביל הקרבנות שהם השבת העלול אל עלתו אי אפשר שיהיה נעשה להם כמו שנעשה לדור המבול ודור הפלגה, שהם נתרחקו מן העלה. וישראל מפני שראוי לישראל הקרבנות מפני שהם עלולים בעצמם, וכל עלול כמו שבא ממנו יש לו השבה אל עלתו, ולא יתרחקו. כי אף אם מתרחקים ממנו בשביל חטא מה במקרה, מכל מקום כאשר הקרבן הוא השבת העלול אל עלתו, הרי ישראל הם אל השם יתברך, ואינם נפרדים ממנו יתברך, ותבין דברים אלו". וראה להלן הערות 49, 103.
(34) שם פי"א [שא.], שכתב לבאר מדוע אין חטאי ישראל יכולים ח"ו לבטל הבחירה של השם יתברך בישראל, וז"ל: "ואין ראוי שיחליף וימיר החטא, שהוא דבר מקרה בישראל, את הבחירה שבחר בהם מצד השלימות העצמי בישראל, כי טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואמהות שהם קדושים וטהורים. והנה עצם שלהם טוב, ואין בטול החטא, שהוא במקרה, מבטל הבחירה שבחר בהם בשביל השלימות שבהם, שהוא דבר עצמי בישראל, ודבר זה ברור" [ראה להלן הערה 204]. ושם בהמשך [שב:] כתב: "כי ישראל מעשיהם שעושים... מצד היצה"ר... אבל עצמם הם טהורים... ואין מה שבמקרה מבטל דבר שבעצם", וראה שם הערה 240.
(35) פירוש - אין הפחיתות של החטא דבר מקרה שנמצא מחוץ לעצם החוטא.
(36) פירוש - אין זה אלא הוספה על הפחיתות שיש להם בעצם [בלשון המהר"ל "רק" הוא כמו אלא"]. ולהלן [לאחר ציון 62] כתב: "דומה למי שבעצמו יפה וטהור, שאם נתלכלך בטיט חוזר מיד לטהרתו, לפי שבעצמו הוא טהור. ומי שהוא מזוהם ומאוס, אין הלכלוך יוצא ממנו לעולם, לפי שנוסף לכלוך על הלכלוך".
(37) יש להבין מדוע מדגיש כאן שרק לישראל יש כפרות, ולא לאומות העולם. שנהי שכך הוא הדבר, וכמו שיבאר, אך מהו הצורך לחדד נקודה זו כאן. והנראה, שאברהם אבינו חשש שהקב"ה יעשה לבניו כפי שעשה לאומות העולם שהיו בדור המבול ודור הפלגה. לכך כאשר הקב"ה משיב לו, בהכרח שבתשובה זו יתבאר החילוק הקיים בין בניו לבין אומות העולם שהיו בדור המבול ודור הפלגה. לאמור, שכאשר הקב"ה אמר לאברהם [בראשית טו, ט] "קחה לי עגלה משולשת וגו'", מונח בכך החילוק בין ישראל לעמים, וכפי שמבאר כאן. ובכת"י [שטז:] כתב: "אין ראוי לעשות לישראל כמו לשאר האומות, כי שאר האומות אין להם יציאה מן החטא. ולא כן ישראל, שיש להם יציאה מן החטא".
(38) בדור המבול ובדור הפלגה. ולהלן פ"ט [לאחר ציון 211] כתב: "ובזה הארכנו למעלה [כוונתו לדבריו כאן] במה שחטא ישראל ראוי לכפרה ולסליחה, בעבור שעצמם ראוים הם לטהרה ולנקיות מן החטא. ולכך לישראל החטא מקרי להם, ולאומות החטא עצמי להם". וכן מצינו לאידך גיסא; המצות שישראל עושים מצטרפות ומתחברות למהותן השכלית, לעומת המצות שאומות העולם עושות, שאינן מצטרפות למהותן החומרית. ודבר זה נלמד ממה שאמרו חכמים [ע"ז ד.] "אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול". ובח"א שם [ד, כח.] כתב: "כי התרנגולת מנקרת כאן מעט וכאן מעט, וכך ישראל עושים מצוה אחת הנה ומצוה אחת הנה, הקב"ה מצרפם לחשבון גדול. ודבר זה גם כן אינו באומות, שישראל מסוגלים אל מצות ביותר, וראוי להם המצות, ולפיכך אין המצות בטילות אצלם, ומצטרפין לחשבון גדול. אבל אצל האומות, לפי שהם בעלי חומר, אין מוכנים למצות. ואם עושים מעט מצוה אחת הנה, ואחת הנה, בטלים הם אצל הגשמיות שבהם... רק בישראל שאינם גשמיים, אין המצות בטלים, ולכך כל מצות שעושין ישראל מצטרפין לחשבון גדול, והבן דברים אלו מאוד". הרי אצל ישראל הנבדלים מהחומר, המצות השכליות מצטרפות למהותן השכלית, והמצות יחשבו לדבר שבעצם. אך אצל האומות החומריות, אין המצות השכליות מצטרפות למהותן החומרית, והמצות יחשבו לדבר שבמקרה. וראה להלן הערה 59.
(39) פירוש - אם החטא היה דבר עצמי לישראל לא היה שייך לסלק את החטא מישראל, כי אי אפשר לסלק דבר עצמי. ורק משום שהחטא הוא דבר מקרי, לכך הוא בר סילוק, וכמו שנתבאר. ובנתיב התשובה פ"ה [עח.] כתב: "ובפרק קמא דברכות [יב:], אמר רב חיננא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר עבירה ומתבייש, מוחלין לו כל עונותיו... דבר זה צריך טעם, למה הבושה מכפר ומוחלין לו עונותיו. אבל דבר זה מופלג בענין הבושה, כי פירוש דבר זה כאשר האדם מתבייש מן החטא מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי, שכל בושה שהוא מתבייש מדבר מרחיק עצמו ממנו. לא כן העז פנים שהוא מתעצם בחטא ["מתעצם" שהחטא מתחבר לעצם מהותו], וכאשר מתעצם בחטא אין הסרה לחטא הזה, כאשר החטא מתעצם בו. אבל המתבייש מן החטא מורה שאין החטא מתעצם בו, ואדרבא מרחיק עצמו מן החטא... ולכך מוחלין לו החטא, מאחר שהוא מרוחק מן החטא". ונמצא שכפרת הקרבנות היא רק משום שהחטא הוא דבר מקרי, ולא דבר שבעצם. אמנם לפי זה כל כפרה [כגון תשובה, תפילה, ועוד] מורה שהחטא הוא דבר מקרי, ולאו דוקא כפרת קרבנות. וכן מורה לשונו כאן שכתב: "ולפיכך אמר בשביל הכפרות, שיש כפרה לישראל על חטאם", הרי שנקט בלשון "כפרות" ו"כפרה" סתם, ולאו דוקא כפרת קרבן. ומה שהמקרא רמז לכפרת קרבנות דייקא, דבר זה מתבאר על פי דבריו בגו"א בראשית פט"ו אות ט [רנז:], וז"ל: "כיון שהקב"ה מכפר לישראל, אם כן רוצה בכפרתן של ישראל, ומכפר להם גם כן בכפרות אחרות; יום הכפורים, ותשובה, ותפילה". הרי כפרת הקרבנות היא רק דוגמה אחת לכפרה, וחד מנייהו נקט. והרי כך מוכח מיניה וביה [שכפרה יכולה להיות רק בחטא מקרי]; הנה תיבת "כפרה" פירשה רש"י [בראשית לב, כא] בזה"ל: "נראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא... כולן לשון קנוח והעברה הן". והרי אפשר לקנח ולהעביר רק דבר שהוא חיצוני לאדם, אך אי אפשר לקנח ולהעביר דבר שהוא עצמי לאדם. לכך כל כפרה תתאפשר רק בחטא שהוא בר קינוח והעברה, ולא בחטא שהוא חלק מעצם האדם. וראה להלן ציון 59.
(40) זהו המשך המאמר בגמרא [מגילה לא:] "אמר [אברהם] לפניו, רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם". ו"סדר הקרבנות" הוא דברי התורה של הקרבנות, וכמו שמבאר.
(41) לשונו בתפארת ישראל פ"ע [תתש:]: "הקרבן הוא הקירוב והחבור בו יתברך, ומפני כך האדם יוצא מן החטא, אשר החטא הוא התרחקות מן השם יתברך. וכאשר הוא מביא קרבן אל השם יתברך, יש לו קירוב אל השם יתברך, ולכך הוא יוצא מן החטא... וזה כי אין ענין הקרבן רק ההתדבקות בו וההתקרבות אליו יתברך, כמו שאמרנו" [הובא למעלה בהקדמה ראשונה הערה 94, וראה להלן הערה 46]. ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תעב:] כתב: "כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה', כאשר יש לו קורבה אל ה' על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל החטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו". וכן כתב בנתיב התשובה פ"א [יט:], ויובא בהערה הבאה. ובדרשת שבת הגדול [רכז:] כתב: "כל ענין הקרבנות אינו אלא קירוב ושלום. שכאשר חוטא האדם, העוונות הם מפרידים בין השי"ת ובין האדם. והקרבנות הם מקריבים את האדם אל השי"ת אחר שחטא... הקרבן ג"כ הוא קירוב ושלום אחר שיש הפרד וחילוק" [והמשך דבריו שם מובא בהערה 43]. ובח"א למנחות קי. [ד, צ.] כתב: "כל ענין הקרבן אינו רק לקרב האדם אל הש"י, אחר שהיה רחוק". הרי שכפרת הקרבן היא משום שהקרבן מבטל את המרחק שנוצר ע"י החטא. וראה גו"א ויקרא פ"א הערה 264, שנתבאר שם שאין חיוב קרבן על ביטול מצות עשה [מכות יג:, ורש"י שם ד"ה התם], כי אין בביטול זה משום התרחקות מהשם יתברך, אלא שלא התקרב דיו להשם יתברך [כמבואר בבנתיב התשובה פ"ב הערה 31, ושם ס"פ ג], ובהעדר ריחוקו של החטא, אין קירובו של הקרבן מחוייב. ובח"א לשבועות ט. [ד, יב:] כתב בסגנון אחר, וז"ל: "הקרבן הוא הקרבתם אל הש"י... וכאשר יש קירוב והשבה אל הש"י, אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו, שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן... שהוא השבת העלול אל עילתו יתברך ע"י הקרבן, שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה, כמו החגים הקדושים ור"ח, יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל השם יתברך". ולפי טעם זה, אין כפרת הקרבן נובעת משום שקורבת הקרבן מבטלת את ריחוקו של החטא, אלא שהקרבן מקרב ומעלה את האדם למקום נעלה, ובמקום הנעלה הזה אין צירוף לחטא. וכן כתב בדרוש לשבת תשובה [פד:], וז"ל: "בשביל שישראל הם דבקים לגמרי בו יתעלה, דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות החטא מישראל. כי מאחר שהוא יתעלה לא שייך אצלו חטא, מסלק החטא מן הדבקים בו". וראה בנתיב התשובה פ"א הערה 123.
(42) לשון הרמב"ן [ויקרא א, סוף פסוק ט]: "כל קרבן לשון קריבה ואחדות". ובגו"א שמות פכ"א אות ג [קכד.] כתב: "נקרא 'קרבן', על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה". ובבאר הגולה באר השלישי [רסז:] כתב: "על ידי הקרבן יש כאן קירוב הגמור אל השם יתברך, שלכך נקרא 'קרבן', שעל ידי זה הוא הקירוב הגמור". ושם בבאר הרביעי [שמח.] כתב: "כי הקרבן שנקרא בשם הזה, מורה על הקירוב שיש... אל השם יתברך". ובנתיב התשובה פ"א [יט:] כתב: "כי הקרבן הוא השבה אל השם יתברך... שהרי נקרא 'קרבן'... וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אחר שהיה מתרחק ממנו יתברך על ידי החטא, יש כאן כפרה וסלוק עון". ובח"א לשבועות ט. [ד, יב:] כתב: "הקרבן הוא הקרבתם אל השם יתברך, אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם 'קרבן'". וטעם הדבר מבואר בנתיב העבודה פ"א [א, עז:], וז"ל: "האדם מוסר עצמו אל השם יתברך, ואף אם אין מוסר עצמו אליו, רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מ"מ גם זה נקרא שמוסר עצמו אל ה' יתברך כאשר מקריב אליו ממון שלו". וראה באור חדש פ"א [תלט:], ולהלן ציון 101.
(43) נקודה זו מבוארת היטב בדרשת שבת הגדול [רכז:], וז"ל: "ובמדרש [ויק"ר ז, ג], רבי אחא בשם רבי חנינא בר פפא, שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבים קרבנות ומתעסקים בהם, עכשיו שאין קרבנות, מהו להתעסק בהם. אמר הקב"ה, הואיל ואתם מתעסקים בהם מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותם... ויש להקשות, למה המתעסק בקרבנות כאילו הקריב אותם... וביאור זה שהקרבן הוא התקרבות אל השם יתברך, אשר זה האדם שהוא בעל גוף הוא מתרחק מן השם יתברך על ידי חטא, ולכך צריך קרבן, שהוא התקרבות אל השם יתברך [כמבואר למעלה הערה 41]. והתורה מן הקרבן הוא עצם הסדר, כי השכל הוא הסדר... כי הבית מתחבר כאשר הוא מקרב העצים והאבנים, וסדר הבית כאשר מסודר בשכל שלו, הוא הקירוב והחבור הגמור שממנו בא צורת הבית. ולפיכך המתעסק בתורת קרבנות, שהוא סדר החבור והקירוב, ודבר זה הוא הקירוב הגמור, ונחשב כאילו מתעסק בקרבנות עצמם".
(44) אודות שעל ידי התורה יש לאדם דביקות עם השם יתברך, הנה זהו יסוד נפוץ מאוד מאוד בספריו. וכגון, בדר"ח פ"א מי"ב [שמט.] כתב: "על ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך, כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר, דביקות בו יתברך". ושם פ"ב מ"ה [תקע.] כתב: "האיש אשר הוא חסר התורה השכלית, נקרא רחוק מן השם יתברך, כי הקירוב אל השם יתברך הוא על ידי התורה, עד שעל ידי התורה בני אדם דבוקים בו יתברך... והוא מבואר בעצמו כי הדביקות של האדם בו יתברך על ידי שיש בו תורה, כי זולת זה האדם הוא בעל גוף, ואין לבעל הגוף הגשמי התקרבות אל השם יתברך, אשר הוא נבדל מן הגוף. רק על ידי התורה שהיא שכלית, על ידי זה יש לאדם קירוב אל השם יתברך. ולפיכך נחשב מי שאין בו חכמה ותורה שהוא רחוק מן השם יתברך". ושם פ"ה מכ"ב [תקלז:] כתב: "התורה היא על הכל, שהיא הדבר המביאה אל השם יתברך להתדבק בו יתברך ביחוד, יותר מהכל, ולא כן שאר החכמות. ואילו ידעו בני אדם יושבי חושך להבין... לא היו מבלים ימיהם בדברי חכמי האומות, ועוזבין התורה, תורת אמת, אשר בצלה אנו חיים". ושם פ"ו מ"ב [כג:] כתב: "מי שלומד תורה לשמה, הנה יש לו קשור ודביקות עם השם יתברך". ובהמשך שם [ל.] כתב: "כי על ידי התורה יש לעולם דביקות בו יתברך. ומפני זה העולם מתלונן בצלו של הקב"ה, כמו שמביא קרא [ישעיה נא, טז] 'ובצל ידי כסיתיך'. ודבר זה מבואר, כי על ידי התורה יש לעולם דביקות אל השם יתברך. ומפני שיש לעולם דביקות בו יתברך, ומפני זה מגין הוא על כל העולם". ובנתיב התורה פ"ה [רנו.] כתב: "אין אדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה. כי האדם הוא בשר ודם, ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב, כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו". ושם פ"ז [דש:] כתב: "הדביקות בו יתברך אי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד התורה מאהבה, שהוא הדביקות בו". ובבאר הגולה באר הראשון [פג.] כתב: "על ידי דברי תורה האדם יש לו דביקות בעליונים". ובהקדמה לתפארת ישראל [טז:] כתב: "כי על ידי התורה קונה האדם דבקות בו יתברך... לגמרי בכל צד". ובתפארת ישראל פ"ט [קמט.] כתב: "כי התורה מוציאה את האדם מן הטבע ומביא אותו אל הדביקות בו יתברך... התורה היא מלמדת ומורה לך דרך החיים, שהאדם יקנה ההצלחה האחרונה, היא הדבקות בו יתברך, שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים את ה', ודבר זה שיבוא אל הדבקות הזה הוא על ידי עשיית התורה. וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות; כי שאר החכמות אינם מביאין את האדם אל הדבקות הזה, אף כי בודאי על ידי החכמה ג"כ האדם הוא שכלי, מ"מ מה שקונה מן השכל אינו כדאי שיהיה דבק עם השם יתברך, שהוא נבדל לגמרי מהכל. אבל מה שמביא האדם אל הדבקות היא התורה, שהיא מורה הדרך אל השם יתברך, שעל ידי זה יהיה דבק בו יתברך... שהאדם יש לו חיבור אל השם יתברך באמצעות התורה". ושם פמ"ח [תשסב:] כתב: "כי התורה היא החבור בין השם יתברך, שהשפיע התורה, ובין האדם, הוא המקבל את התורה... החבור הגמור שיש אל האדם עם השם יתברך על ידי התורה". ובגו"א במדבר פט"ו אות יח [רכז.] כתב: "החבור שהוא אל אדם עם בוראו היא התורה, שהיא אמצעי בין האדם לבוראו". ובדרוש על התורה [לג.] כתב: "התורה היא הגורמת חבור בין עליונים ותחתונים, באשר היא מן העליונים וקבלוה התחתונים, שהוא החבור שיש לעליונים ותחתונים כאילו הם דבר אחד". וכן הוא בדרשה לשבת תשובה [סח.], ועוד. וטעמא רבה יש בדבר, שהרי אין דבר קרוב אל ה' יותר מן התורה, וממילא ברור הוא שהאדם קונה דביקות גמורה אל ה' על ידי התורה. ואודות שאין דבר קרוב להקב"ה יותר מתורה, כן כתב בתפארת ישראל פכ"ו [תב.], וז"ל: "מי שמרחיק אוהבו וקרובו של אחד, מרחיק גם כן אותו שהוא קרוב לו. ולכך התורה, שהיא קרובו ואוהבו של השם יתברך, כאשר רחקו אותה העכו"ם [ע"ז ב:], נתרחקו מן השם יתברך ריחוק גמור". ושם פל"ד [תקד:] כתב: "התורה היא מן השם יתברך... ואין דבר קודם לתורה, והיא ראשונה... כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל, ולכך התורה מתייחסת ביותר אל השם יתברך". ובגו"א שמות פ"כ אות ג [פח.] כתב: "התורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה". ובנתיב התורה פ"ד [קעד:], כתב: "אין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה". ובהספד [עמוד קצ (דפוס ב"ב)] כתב: "כי בעל התורה הוא תחת צל הקב"ה, ואין דבר שהוא תחת כנפי השם כמו התורה". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רסא.] כתב: "וזהו פירוש הכתוב [משלי ג, יח] 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. וזה כי על ידי התורה הוא דביקות האדם בבוראו. ודבר זה מבואר בכמה מקומות למעלה והארכנו בזה, כי אין לך דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה, שהיא אצולה מן השם יתברך. ולכך נקראת התורה 'עץ', שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן השם יתברך. והעץ אשר הוא נטוע בעיקר, מקבל מן העיקר. וכך התורה מקבלת מן העיקר, הוא השם יתברך, החיים. לפיכך כאשר אוחז ומחזיק בתורה, היא עץ חיים אליו, ועל ידי זה יושפע עליו החיים מן השם יתברך, ודבר זה מבואר". הרי שקרבת הקב"ה לתורה מחייבת כי הדבק בה ידבק בהקב"ה, וכן כתב להדיא בדר"ח פ"ג מ"ב [עז.], וז"ל: "התורה נקראת 'בת' [לה' (שמו"ר לג, א)], כי הבת היא תולדה מן האב, ובאה ממנו, כך התורה הוציאה השם יתברך לפעל לסדר אותה, כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה גם כן. לא כמו שיש סוברים כי השם יתברך נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם השם יתברך. אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת השם יתברך [ראה ח"א לחולין ס: (ד, צח.)], ולכך התורה מביאה האדם אל השם יתברך, והשם יתברך עם האדם כאשר עוסק בתורה. ולפיכך נקראת התורה 'בת' להקב"ה, כי החכמה תקרא תולדה". ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה אמרו חכמים [ברכות נ.] שאדם המבקש מהקב"ה את צרכיו, עליו לנהוג "כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה" [רש"י שם]. ומכל מקום בבקשת תורה מהקב"ה, שואל האדם כל רצונו, ועל כך נאמר [תהלים פא, יא] "הרחב פיך ואמלאהו", "לשאול כל תאותך" [רש"י שם]. ויש להבין, מהו פשרו של חילוק זה. והנראה, שלגבי השפעת התורה כבר השריש המהר"ל שהקב"ה משפיע התורה תמיד ללא הפסק, ולכך ברכת התורה היא בלשון הוה "נותן התורה" [ברכות יא:], ולא בלשון עבר "נתן התורה" [תפארת ישראל פנ"ו (תתפג:), דרוש על התורה (לה:), נתיב התורה פ"ז (שיד:), וגו"א דברים פ"ה אות ח (קטו:)]. והטעם להשפעה תמידית זו הוא, שאין לך דבר הקרוב אל ה' יותר מהתורה, וכמו שנתבאר כאן. ובנתיב התורה פי"ד [תקמה.] כתב: "הדבר שהוא קרוב אל השם יתברך, הוא יתברך משפיע אותו תמיד". לכך ברי הוא שהקב"ה משפיע תורה תמיד, מפאת קרבת התורה אל ה'. וממילא רק לגבי תורה מצינו הרחבת פה שאינה קיימת בשאר בקשת צרכי אדם, כי לגבי תורה ידוע לנו מראש שמצדו של הקב"ה הרצון הוא להשפיע אותה תמיד בלי די, ורק הספק הוא עד כמה האדם רוצה לקבל, וכפי רצונו לקבל כך תהיה כלפיו ההשפעה ["הרחב פיך ואמלאהו"]. מה שאין כן לגבי שאר בקשת צרכי האדם, שאין אנו יודעים מראש באם הקב"ה רוצה להשפיעם לאדם, לכך הורו חכמים שיש להמנע מלשאול שאלה גדולה, כי אם אין רצון, בקשה מנין.
(45) ולא שאר דברי תורה. וכן כתב בתפארת ישראל פ"ע [תתש.], וז"ל: "בפרק בתרא דמנחות [קי.]... מאי דכתיב [ויקרא ו, יח] 'זאת תורת החטאת', [ויקרא ז, א] 'זאת תורת האשם'. כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם, עד כאן. ואין טעם הדבר מה שאמר 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת', שהתורה עומדת במקום אותה מצוה עצמה. שאם כן הוה ליה לומר 'העוסק בתורת סוכה' גם כן דהוא 'כאילו עשה סוכה'. ו'העוסק בתורת לולב כאילו עשה לולב', ולמה אמרו 'העוסק בתורת חטאת ועולה'".
(46) המשך לשונו בתפארת ישראל פ"ע [תתשא.]: "דבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בפרשת ברית בין הבתרים [דבריו כאן], וזה מפני שהקרבן הוא הקירוב והחבור בו יתברך, ומפני כך האדם יוצא מן החטא, אשר החטא הוא התרחקות מן השם יתברך. וכאשר הוא מביא קרבן אל השם יתברך, יש לו קירוב אל השם יתברך, ולכך הוא יוצא מן החטא... כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת עצמו, והעוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם עצמו... וזה כי אין ענין הקרבן רק ההתדבקות בו וההתקרבות אליו יתברך, כמו שאמרנו. וכאשר עוסק בתורת חטאת, יש לו אותו התקרבות עצמו אשר קונה על ידי החטאת. ולכך העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת". ובנתיב התורה פ"ט [שפב.] כתב: "כי העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכן כולם. ופירוש זה, כי העולה הוא קרבן מיוחד, ובודאי הקרבן שהוא מיוחד מורה על קירוב מיוחד. ועל זה אמר כאשר עוסק בהלכות קרבן מיוחד, יש לו אותו קירוב שהוא מיוחד גם כן... התורה שנתן השם יתברך לאדם על ידה הקירוב והדביקות הגמור אל השם יתברך, כי התורה היא שכלית, ועל ידי התורה סלוק הגופני, ויש לו דביקות עם השם יתברך". ובח"א למנחות קי. [ד, צ:] הרחיב יותר, וז"ל: "ופירוש זה, כי כאשר הוא עוסק בתורת עולה, יש לו דביקות יותר במה שהוא עוסק בדבר שעל ידו הדביקות, דהיינו קרבן עולה או חטאת או אשם, וזהו יותר ממה שהוא עוסק בשאר תורה. כי העולה על ידה דביקות מיוחד, והחטאת ג"כ על ידי החטאת דביקות מיוחד, שהוא דביקות של כפרה, ועל ידי שלמים יש לו דביקות של שלום, עד שכל קרבן וקרבן יש לו דביקות מיוחד [ראה להלן הערה 78]... וכן העוסק בתורת חטאת, יש לו אותו דביקות שיש לאדם על ידי קרבן חטאת. ודמיון גמור יש לתורה אל קרבן, שהקרבן נאמר עליו [ויקרא א, ט] 'אשה ריח ניחוח', וכן התורה היא אש [ביצה כה:], והיא נחת לה' ברוך הוא".
(47) כמו שכתב להלן ר"פ נז, וז"ל: "אם היינו באים לבאר כל ענין המכות מה שאפשר לדבר מזה, היה ארוך הספור מאוד מאוד, עד שהיה מביא הביאור לאריכות גדול". ובנצח ישראל ס"פ ז [קצט:] כתב: "ואם היינו באים לכתוב על המאמרים האלו מה שרמזו, לא היה מספיק הזמן". ובבאר הגולה באר השלישי [רפב.] כתב: "כי לפי עומק דבריהם, דבר אחד מדבריהם צריך ביאור רחב, ואי אפשר במקום הזה". ושם בתחילת הבאר הרביעי [שיב.] כתב: "אם בא לפרש חכמתם, גם סדר אחד בלבד, לא יספיק זמן רב". ושם בבאר הששי [רעא.] כתב: "ולפרש כל דבר זה בפירוש גמור, ולברר דבר זה, היה ארוך מאוד". וראה להלן פי"ב הערה 76.
(48) פירוש - השאלה של אברהם ["במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח)] והתשובה של הקב"ה ["קחה לי עגלה משולשת וגו'" (שם פסוק ט)] התבארה "על נכון", ששאלת אברהם היתה שמא ח"ו יעבור זרעו מן העולם, ותשובת הקב"ה היתה שישראל הם טהורים בעצם, ואין חטא מקרי מבטל מעלתם העצמית.
(49) להלן שלהי פס"ט שב והביא מאמר זה, וסלל לו דרך אחרת בביאורו. ובעוד שכאן מבאר שהקרבנות מורים על טהרת ישראל בעצם, ולכך אין חטא מקרי מבטל זאת, הרי להלן ביאר שהקרבן מורה על השבת העלול לעילתו, ולכך א"א לישראל שיתרחקו לגמרי מעילתם, וכלשונו: "הפירוש, שהיה ירא אברהם כי יתרחקו בניו מן השם יתברך בסבת חטאם, ויהיה עושה להם כמו שעשה לדור המבול ודור הפלגה, שבשביל חטאם נתרחקו מן השם יתברך, ונדחו ממנו יתברך. אמר שבשביל הקרבנות, שהם השבת העלול אל עלתו, אי אפשר שיהיה נעשה להם כמו שנעשה לדור המבול ודור הפלגה, שהם נתרחקו מן העלה. וישראל, מפני שראוי לישראל הקרבנות מפני שהם עלולים בעצמם, וכל עלול כמו שבא ממנו יש לו השבה אל עלתו, ולא יתרחקו. כי אף אם מתרחקים ממנו בשביל חטא מה במקרה, מכל מקום כאשר הקרבן הוא השבת העלול אל עלתו, הרי ישראל הם אל השם יתברך, ואינם נפרדים ממנו יתברך, ותבין דברים אלו. ולפיכך כל זמן שעוסקים בקרבנות, הקב"ה מכפר להם חטאם, שאין מגיע להם הרחקה מן השם יתברך על ידי חטא, כי במה שיש להם השבה אל העלה, הוא סלוק וכפרת הריחוק שגורם החטא. וכן אם אין בית המקדש קיים, והם מתעסקין בהלכות קרבנות וסדר הקרבנות, שהקרבן הוא השבת העלול אל עלתו במעשה, כמו שהתבאר למעלה, וכך התורה של הקרבנות הוא סדר השבת העלול אל העלה. וכמו שמכפר להם על ידי הקרבת הקרבן במעשה, כך מכפר להם על ידי סדר הקרבנות, שיש בישראל שהם עלולים מן השם יתברך הכנה וסדר השבת העלול אל העלה, וזהו כפרת חטא". ובדר"ח פ"א מ"ב [קצ.] גם הביא מאמר זה, ושם ביאר ששאלת אברהם ותשובת הקב"ה הולכות סביב הציר שהעבודה היא אחד מעמודי העולם [אבות פ"א מ"ב], וכלשונו: "אברהם היה יודע כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו', כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות כי אם אשר הוא אל השם יתברך, עד שהכל צורך גבוה... ולפיכך העבודה היא העמוד השני. וממילא כאשר אין עובדין הקב"ה, וסרים מאתו, מחויב להם החורבן והאבדון מן העולם, כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו. והשיב לו הקב"ה שלא יאבד אותם. והשיב 'במה אדע', כי דבר זה לא יצויר כלל שיהיו חוטאים ולא יאבד אותם, כי מתחלה לא נברא העולם רק לעובדו. ועל זה השיב לו שתקנתי להם הקרבנות, כי על ידי הקרבנות מכפר להם מה שחוטאים, והוא עם זה עבודה אל השם יתברך, שבשביל זה נברא העולם". וראה להלן הערה 105.
(50) לאחר ציון 4.
(51) פירוש - מהמדרש משמע שלא פירשו את שאלת אברהם "במה אדע כי אירשנה" כדברי הגמרא [מגילה לא:], שהגמרא ביארה ששאלת אברהם היתה ש"במה אדע שלא יעבור זרעו מן העולם, לא במה אדע שיתקיימו בניו בארץ" [לשונו למעלה לפני ציון 23], ואילו מהמדרש משמע שהשאלה היא על ירושת הארץ כפשוטה, וכמו שמבאר והולך.
(52) כי הלשון "באיזה זכות" מורה ששאלת "במה אדע כי אירשנה" מוסבת על הבטחה מסויימת, דבאיזו זכות תתקיים אותה הבטחה, ועל כרחך איירי בהבטחת הארץ. אך לפי דברי הגמרא [מגילה לא:] ששאלת "במה אדע כי אירשנה" מוסבת על נצחיות הבנים, לא שייך לשאול על כך "באיזה זכות", כי כל עוד שאין על כך הבטחה, אין מקום לשאול "באיזה זכות".
(53) יבוא ליישב את שלש השאלות שהביא למעלה [לאחר ציון 13], וז"ל: "שאם נפרש 'במה אדע' באיזה זכות יירש את הארץ, אין התשובה 'קח לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש' יתפרש לפי פשוטו על זאת השאלה. שהוקשה להם, למה יירשו את הארץ בזכות הקרבנות, והלא [ירמיה ז, כב] 'לא על דבר זבח צויתי את אבותיכם'. ועוד, לא מצאנו זה בכתוב שתהא הארץ לישראל כי אם בזכות האבות והשבועה שנשבע להם. ומפני זה רש"י פירש [בראשית טו, ו] 'במה אדע כי אירשנה', באיזה זכות יתקיימו, ולא יגלו ממנה. אלא שהקשו עליו, כי לא יסבול זה לשון הכתוב 'במה אדע כי אירשנה', דהלשון משמע לשון ירושה, דהיינו תחלת הירושה, לא הקיום בה". ויבאר כאן שאכן איירי על תחלת הירושה, ולא על הקיום בה. וכן יבאר כיצד הקרבנות מצדיקים את ירושת הארץ.
(54) מה שכתב "כי הארץ אשר נתן הקב"ה לאברהם" אולי רומז במתק לשונו על הזיקה המיוחדת שיש בין אברהם לארץ ישראל, וכמו שכתב בגו"א בראשית פי"א אות כ [רז:], וז"ל: "כי הליכת אברהם אל ארץ כנען, שאז קנה אברהם תחלת מעלתו" [הובא למעלה פ"ה הערה 80]. ובדר"ח פ"ה מ"ט [רצו.] כתב: "כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ, לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכך הארץ מגדלתן. ומזה תראה כי הארץ שייכת לאבות, והאבות אל הארץ ביותר". וראה להלן פ"ט הערה 74.
(55) כמו שנאמר [דברים יא, יב] "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", ופירש רש"י "כביכול [הקב"ה] אינו דורש אלא אותה [ארץ ישראל], ועל ידי אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה". ובכלים פ"א מ"ו אמרו "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". ולמעלה בהקדמה שלישית [לאחר ציון 32] כתב: "האמצעי מתיחס תמיד אל הקדושה והמעלה הנבדלת מן הגשמית, כמו שהיתה הארץ הקדושה... מכוון באמצע העולם" [תנחומא קדושים אות י]. ובהקדמה לדר"ח [כו.] כתב: "כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה, אשר הארץ הזאת היא נבדלת, יש בה השכל יותר משאר ארצות, ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת, לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים [ב"ב קנח:] ביותר משאר ארצות, ולא היה בארץ ישראל דוקא הנבואה [תנחומא בא אות ה]. ובארנו זה במקומות הרבה". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קמא.] כתב: "מפני שיש לחשוב כי הארץ שנתן השם יתברך לישראל, היא בתחתונים, ואין לה המעלה אלקית, ועל זה אמר [ברכות מח:] שצריך להזכיר בברכת הארץ - ברית ותורה. כי בשביל הארץ זוכים ישראל אל שני דברים אלו, דהיינו המילה והתורה, ועל ידם ישראל נבדלים אלקיים לגמרי" [ראה להלן הערה 62]. ובח"א לכתובות קיב. [א, קסח.] כתב: "הארץ היא קדושה, ואינה חמרית כמו שאר הארץ... כי מעלת הארץ הן מצד הארץ עצמה, הן מצד אוירא של ארץ ישראל, הן מצד העפר". ובח"א לקידושין סט. [ב, קמז:] כתב: "ארץ ישראל גבוה מכל הארצות [קידושין סט.]... וזה כי א"י קדושה מכל הארצות... ודבר שהוא קדוש - עליון הוא, והחומרי הוא השפל... ומפני זה יאמר כאשר הולך אל א"י שהוא 'עולה'... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקרא שפלים, והקדושים נקרא גבוהים" [הובא למעלה פ"ג הערה 78]. ובנצח ישראל פ"ה [קז:] כתב: "ארץ ישראל מובדל מכל הארצות בהתרוממות". ובנתיב התורה פ"י [תלד:] כתב: "כי הארץ הקדושה, הדר בה הוא דר במקום שיש לו קדושה, וכמו שאמרו [ב"ב קנח:] 'אוירא דארץ ישראל מחכים', שכל ענין ארץ ישראל ומעלתה שהיא נבדלת מן הגשמי, שהרי היא קדושה" [הובא למעלה פ"ז הערה 182]. ובח"א לשבת לג. [א, כה.] כתב: "דע לך, כי הארץ הקדושה מעלתה שנקראת 'קדושה', והשם יתברך הוא אלקי הארץ. כי מכל הארץ בחר השם יתברך בא"י הקדושה, והוא אלקי הארץ, וכדכתיב [מ"ב יז, כו] 'ולא ידעו משפט אלקי הארץ', שתראה כי השם יתברך אלקי הארץ". ואמרו חכמים [קידושין מט:] "עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם כולו". ובח"א שם [ב, קמה:] כתב: "כי יש לדעת כי החכמה היא השכל הנבדל, וראוי שיהיה בארץ ישראל אשר היא הארץ הקדושה. ולפיכך הארץ הקדושה היא מיוחדת בחכמה מכל שאר ארצות". ובתפארת ישראל פס"ד [תתרב:] כתב: "כי כל חוצה לארץ מיוחס לחמרי, וארץ ישראל מיוחס אל השכלי, וכמו שאמרו ז"ל עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם; תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם". וכן ידוע כי היחס שבין ישראל לאומות, הוא היחס שבין א"י לשאר ארצות, וכמו שכתב הגר"א באדרת אליהו [דברים א, ו]: "'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' [דהי"א יז, כא], כי שניהם הן ביחוד, ישראל וא"י, ישראל מע' אומות, וא"י מכל הארצות... כמו שאמר בזוהר [ח"ג צג:] אימתי גוי אחד, בזמן שהיו בארץ" [ראה להלן הערות 111, 310]. וכמו שישראל הם מקודשים מכל האומות, כך ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.
(56) פירוש - הואיל וצריכה להיות התאמה גמורה בין האומה לבין ארצה [כמו שיבואר בסמוך], ואברהם ידע שהארץ היא קדושה, לכך שאל באיזו זכות יהיו בניו קדושים שיזכו בארץ הקדושה. לכך אין שאלת "במה אדע" מורה על חוסר אמונה בנתינת הארץ [כפי שהקשה למעלה בתחילת הפרק], אלא על רצון אברהם להבין מהו הצד השוה בין ישראל לבין הארץ הקדושה. וראה להלן פ"ט הערה 103.
(57) לשונו למעלה [לאחר ציון 27]: "כאשר תעמיק ותבין התשובה אשר השיב לו הקב"ה לאברהם, כי ישראל יש להם מעלה מיוחדת, כי ישראל מעלתם שהם נבדלים מן הפחיתות לגמרי, והחטא שמקבלים אין זה רק מקרה, ודבר שהוא מקרה בלבד אפשר הסתלקות".
(58) כי הפחיתות היתה מצטרפת אליהם בעצם, ואין כפרה והסרה לחטא שהוא בעצם. וראה הערה הבאה, ולהלן הערה 63.
(59) לשונו למעלה [לאחר ציון 38]: "שאם היה החטא לישראל בעצם, לא היה כפרה להם על ידי קרבן. אך בשביל שהחטא בישראל ענין מקרה כמו שהתבאר, לכך יש להם קרבנות". ולהלן פ"ט [לאחר ציון 211] כתב: "ובזה הארכנו למעלה [כוונתו לדבריו כאן] במה שחטא ישראל ראוי לכפרה ולסליחה, בעבור שעצמם ראוים הם לטהרה ולנקיות מן החטא. ולכך לישראל החטא מקרי להם" [ראה למעלה הערה 38]. ובנצח ישראל פל"א [תרט.] כתב: "ו'חנם נמכרתם' [ישעיה נב, ג] היינו כי מה שבאו ישראל בגלות, לא שהיה ראוי הגלות לישראל, רק 'חנם נמכרתם', כי בשביל החטא היה זה, והחטא אינו לישראל דבר עצמי, לכך נקרא זה 'חנם'". וראה למעלה הערות 30, 31, 39, שנקודה זו התבארה בהערות אלו.
(60) לשון הפסוק במילואו "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". ורש"י שם כתב "ולא תקיא הארץ אתכם - משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו, אלא מקיאו. כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה". ובגו"א ויקרא פי"ח אות ג [לח:] כתב: "וכן הכנעניים... יש בהם המעשים המתועבים בעריות. וישראל הם הפך זה, מגודרים בערוה, לכך ישבו אלו תחתם בארץ הקדושה, שאינה סובלת מעשים אלו". וכן כתב הרמב"ן [בראשית יט, ה] אודות מהפכת סדום, וז"ל: "ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה', ואינה סובלת אנשי תועבות. וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם... כי יש באומות רעים וחטאים מאד, ולא עשה בהם ככה. אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'". ואודות שעבירות הסותרות לקדושת הארץ מביאות להקאת ישראל מהארץ, הנה אמרו חכמים [אבות פ"ה מ"ט] "גלות באה לעולם על עובדי ע"ז, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ". ובדר"ח שם [רפב:] האריך לבאר כיצד עבירות אלו סותרות למהות הארץ. וכן הוא בח"א שבת לג. [א, כה.], וז"ל: "דע לך כי הארץ הקדושה מעלתה שנקראת 'קדושה'... והנה גלוי עריות הפך הארץ, כי הארץ היא קדושה, והערוה הפך הקדושה. שכל מקום שתמצא גדר ערוה תמצא קדושה, כמו שהאריך רש"י ז"ל בפירוש החומש בפרשת קדושים [ויקרא יט, ב]. ולפיכך אם יש גלוי עריות בארץ, הארץ תקיא אותם. וכאשר יש עבודה זרה ג"כ הארץ תקיא אותם, כי השם יתברך בלבד אלקי הארץ. וכן השמיטה מורה על קדושת הארץ כאשר ציוה לשבות בשנה השביעית מזריעת הארץ, וזה מורה על קדושת הארץ, שיש לארץ שבת לה', וכדכתיב [ויקרא כה, ב] 'ושבתה הארץ שבת לה' וגו''. והנה יש קדושה לארץ, וכאשר אינם שובתים בשמיטה כאילו אין כאן קדושת הארץ, ולפיכך גולים ממנה כאשר מבטלים קדושת הארץ. ותדע עוד כי הארץ הקדושה היא באמצע [תנחומא קדושים אות י]... ודבר שהוא באמצע מרוחק ממנו הדברים אשר הם נוטים אל הקצות, כי הם הפך האמצע. וגלוי עריות הוא היוצא מן השווי להדבק בערוה, ולפיכך גלוי עריות הוא נקרא טומאה [שבועות ז:], שכל טומאה הוא יוצא חוץ לאמצע לקצה אחד. ועבודה זרה גם כן יוצא לקצה אחד, והא גם כן נקרא טומאה [שם]. ולפיכך מחריבין הארץ, ומגלין יושביה. ושמיטה היא בטול הארץ עצמה כמו שאמרנו, כי יחייב לפי קדושת הארץ שיהיה לה שבת, שהרי השבת מורה על קדושת הארץ. ולפיכך באלו דברים גולים מן הארץ".
(61) אודות שישראל אינם מסוגלים אל החטא, כן כתב בנצח ישראל ר"פ יד [שמ.], וז"ל: "יש לך לשאול, למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי הצרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבא עליהם פורעניות כמו שבא על אותם שהם עם ה'. ובשביל זה לא יספיק התשובה שהחטא הוא היה הגורם, באשר אין ספק שנמצא החטא גם כן בשאר אומות יותר ויותר, ולא בא עליהם הפורעניות כל כך... והנה יש לך לדעת כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות, לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם. אכן דבר זה, כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו. ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם, אין ראוי להם החטא כלל. ולפיכך החטא אצלם יותר נחשב היציאה מן הראוי, ממה שנחשב החטא לאומות, לכך הם נענשים. אבל האומות אינם נענשים על חטאם כמו ישראל" [הובא למעלה פ"ו הערה 7]. אך יש להעיר מדבריו בנצח ישראל ר"פ ב [כ.], שכתב: "יש לשאול שאלה גדולה מאד... היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות". הרי שביאר שם ש"ישראל מסוגלים היו לחטא" יותר מהאומות, ואילו כאן כתב ש"ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים". אמנם סתירה זו בנין היא, שבהמשך הפרק שם בנצח ישראל ביאר שחטאי ישראל נובעים מגרוי היצר הרע, שמתגרה במיוחד בבעלי מעלה, לעומת האומות, וכלשונו שם [לה:]: "זהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי". נמצא שישראל מצד קדושתם [שהיא מהותם] אינם מסוגלים לחטא, ורק מחמת גירוי היצר נמצא בהם החטא. וזהו דיוק לשונו הזהב כאן שכתב ש"ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים", אך מסוגלים אל החטא מצד גירוי יצר הרע. וראה למעלה הערה 30 שנתבאר שם שחטאי ישראל באים מהחוץ בדמות גרוי השטן ויצר הרע.
(62) אודות הזיקה בין קדושת הארץ לקדושת ישראל, כן כתב בנצח ישראל פכ"ד [תקיא:], וז"ל: "כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו... כי ראוי להם [לישראל] ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים". ושם פנ"ו [תתסה:] כתב: "כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קמ:] כתב: "בגמרא פרק שלשה שאכלו [ברכות מח:]... כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ... לא יצא ידי חובתו... ומה שאמר שצריך שיזכור בה ברית ותורה, ומה ענין ברית ותורה לברכת הארץ. ופירוש זה, כי כמו שהארץ היא קדושה נבדלת משאר ארצות, לכך צוה שיהיו נמולים. כי צריך לארץ אומה נבדלת משאר אומות, כמו שהארץ נבדלת משאר ארצות. ואין דבר שנבדלים בו ישראל לגמרי משאר אומות רק המילה, והיא קדושה, מפני שהמילה היא הסרת הערלה שהיא גנות וגנאי גשמי חמרי, לכך סלוק הערלה היא קדושה. לכך אנו אומרים [שבת קלז:] 'אשר קידש ידיד מבטן'. ועוד צריך להזכיר התורה בברכת הארץ, וזה עוד יותר מעלה של קדושה. כי המילה קדושה והיא סלוק הערלה, שהיא גנות וגנאי גשמי, ואילו התורה היא קדושה, והיא הסרת גשמי לגמרי. ושניהם שייכים אל הארץ, דהיינו סלוק גנות וגנאי הגשמי, היא הערלה, ועוד על זה היא התורה, שהוא סלוק הגשמי לגמרי. כי כאשר יש להם הארץ שהיא נבדלת בקדושה מכל הארצות, זכו ועלו גם כן למילה, שבה ישראל נבדלים מכל האומות מצד שאין בהם פחיתות הערלה, שהיא גנות גשמי. ועוד הם נבדלים יותר במה שיש להם התורה השכלית הנבדלת מכל חכמה... כי הארץ נבדלת מכל שאר ארצות בקדושה, ובשביל זה זכו לקנות עוד מעלה היא המילה, ועוד יותר על זה התורה, והכל מצד זכות ארץ ישראל, כי שם ראוי להיות התורה, כי אוירא דא"י מחכים [ב"ב קנח:]. ולכך אמר שצריך להזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, והבן הדברים האלו מאד" [ראה למעלה הערה 55]. ובנתיב התורה פ"י [תמא:] כתב: "כאשר הוא דר בארץ ישראל, אדמה קדושה, בזה מקדש גם כן אדמה שלו, הוא בגופו". ובנתיב היסורין ר"פ ב [ב, קעו.] כתב: "בפרק קמא דברכות [ה.], תניא רבי שמעון אומר, שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן; תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא... יש לשאול, למה נתנו אלו מתנות על ידי יסורין. כבר בארנו כי היסורים זכוך הנפש, ולכך כאשר ישראל קנו מעלה נבדלת מן הגוף, צריכים קודם מרוק וזכוך הנפש, עד שראוי לקבל המעלה הקדושה... כי ארץ ישראל היא קדושה, ולא היו ראוים ישראל אל מדריגה הקדושה הזאת שינחלו הארץ הקדושה הנבדלת, עד שהגיע להם יסורים, שהיה להם זכוך הנפש ע"י סלוק הגוף ע"י יסורין, עד שראוים לקבל מעלת הקדושה". ובח"א לחולין צא: [ד, קח:] כתב: "כי יעקב היה מושל בכל הארץ, כי הארץ הקדושה ראויה ליעקב, שהוא כולו קדוש... ולכך הארץ היא כולה ליעקב". הרי שישנה זיקה בין הארץ לבין הדרים עליה. וצרף לכאן מאמרם [תענית ד.], שאמרו "האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה... דכתיב [דברים ח, ט] 'ארץ אשר אבניה ברזל', אל תקרי 'אבניה', אלא 'בוניה'". הרי שתיבת "אבניה" הנאמרת על גוף הארץ, נדרשת ללמד על הדרים עליה ["בניה"], וזה מורה באצבע שמעלת הארץ חלה על תושביה. ובביאור מאמר זה ראה בנתיב התורה פי"ג [תקיז:]. ואמרו חכמים [ילקו"ש ח"ב רמז תקסג] "מדד הקב"ה בכל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא ארץ ישראל, שנאמר [חבקוק ג, ו] 'עמד וימודד ארץ'". וראה להלן פ"ט הערות 23, 77, 102.
(63) לשונו למעלה [לאחר ציון 34]: "אבל בני אדם שפחיתות להם בעצם, כאשר הם מוסיפים פחיתות מן החטא, אין הפחיתות הזה מקרה שקבל העצם, שהרי פחיתות יש להם בעצם, ואין זה רק הוספה על הפחיתות שיש להם בעצם". ובדרשת שבת תשובה [פג:] כתב: "בני יעקב, יש להם נפש שלימה מבלי תוספת ומבלי חסרון בעצמם, אם מתחבר בנפש חטא וזוהמא, במה שעצם נפשם יש להם השלימות, במהרה יוסר. ולכך מדמה [ב"ר סה, טו] חטא זה לאיש חלק, שאם עלה עליו המוץ מבחוץ, מאחר שהוא בעצמו חלק ושלם, אינו מקבל דבר עליו, ובקל הוא מעבירו. וכך בעצמו שבקלות יוסר החטא מן אשר הוא שלם בנפשו, כי אין החטא שהוא תוספת עליו מתחבר עמו... והיה עשו איש שעיר [בראשית כז, יא], כי השער אין בו שלימות בעצמו. ולכך החטא, שהוא תוספת עליהם מבחוץ, מתחבר עמו לגמרי, ולא יובדל מאתו. ולכך מדמה אותו לקווץ, שהוא בעל שער שעלה בו המוץ בשערו, שלא יוכל להבדל ממנו, שיש חבור למוץ בשערותיו לגמרי" [ראה למעלה הערה 31].
(64) נמצא לכאורה שבנקודה זו [שהכפרות מורות על מעלת ישראל הנבדלת] אין הבדל בין ביאור הגמרא [שהביא למעלה] לביאור המדרש. שבגמרא [מגילה לא:] אמרו "שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור ההפלגה. אמר לו, לאו... 'קחה לי עגלה משולשת וגו''". ובמדרש [ב"ר מד, יד] אמרו "לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזו זכות. אמר לו, בכפרות שאני נותן לפניך". ובין לגמרא ובין למדרש הכפרות מורות על המעלה הנבדלת שיש לישראל. רק שלפי הגמרא מעלה זו היא סבה שהקב"ה לא יעביר את ישראל מהעולם, ואילו לפי המדרש מעלה זו היא סבה לזיקת ישראל לארץ הקדושה. אך אם כן יקשה, מדוע לא כתב בקיצור שהביאור במדרש הוא כביאור בגמרא למעלה, אך במקום זאת חזר לבאר שהכפרות מורות על מעלתם הנבדלת של ישראל, ולא התייחס כלל לדבריו בביאור הגמרא. ועוד, שבביאור המדרש הוסיף את המשל של "מי שבעצמו יפה וטהור, שאם נתלכלך בטיט חוזר מיד לטהרתו", משל שלא הזכיר בביאור הגמרא למעלה. ויש לומר, כי הדגשתו בביאור הגמרא שונה מהדגשתו בביאור המדרש; בביאור הגמרא הדגשתו היא שהחטא הוא דבר מקרי, ואין בכח החטא להעביר את ישראל מן העולם, כי אין דבר שבמקרה מבטל דבר שבעצם [ראה למעלה הערה 32]. אך בביאור המדרש הדגשתו היא שישראל הם קדושים וראוים לארץ הקדושה, ואין החטא מפחית מקדושתם העליונה, משום שאין החטא מתייחס להם. ובקיצור, בביאור הגמרא הדגיש שהחפצא של החטא אין בה כדי להמית את ישראל, אך בביאור המדרש הדגיש שהגברא של ישראל הוא נעלה ונבדל מהחטא, ולכך הוא בן זוג ראוי לארץ הקדושה. ומעתה מחוור היטב שהמשל של "מי שבעצמו יפה וטהור, שאם נתלכלך בטיט חוזר מיד לטהרתו" יוזכר רק בביאור המדרש ולא בביאור הגמרא, כי משל זה מורה על מעלת הגברא, ומעלה זו היא הענין המרכזי של המדרש. אך הגמרא שלא התעסקה במעלת הגברא, אלא במקריות החטא, אין למשל זה שייכות כלל לביאור הגמרא.
(65) לשונו להלן ר"פ ע: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, שבשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמרו [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו'. כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו; שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו". ובגו"א במדבר פ"י אות כח [קנב:] כתב: "יורה חשיבות המקום על מעלת העומד בו. לכך קראו רז"ל המעלה בשם 'מקום', באמרם [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו'. שתראה כי המקום מורה על מעלת הדבר". ובדר"ח פ"ג מ"ג [קטו:] כתב: "כל דבר בעולם אשר ברא השם יתברך יש לו מקום אשר הוא נברא עליו, שהוא מדריגתו ומקומו, וכמו שאמרו [אבות פ"ד מ"ג] 'אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום'". ובתפארת ישראל פכ"ד [שנו:] כתב: "כי אחר שיש לאדם מקום מיוחד לעצמו, מורה זה על חשיבות מיוחד שיש לו... כי נזכר שם 'מקום' על המעלה בכל מקום". ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] כתב: "כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו". ושם פנ"ו [תתסה.] כתב: "כאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלג.] כתב: "לכל דבר ודבר יש מקום ומדריגה מיוחד בפני עצמו בעולם, שאין מקום זה כמו זה". ובאור חדש פ"א [שמז.] כתב: "כמו שהם מחולקים במדריגותם, כל אחד מקום שלו לפי מדריגתו". ובח"א לשבת קיג: [א, נא:] כתב: "כי 'הלום' [שמות ג, ה "אל תקרב הלום"] נאמר על המקום, והמלכות נקרא 'מקום', מפני כי שם 'מקום' נאמר על המדריגה והמעלה, 'ממלא מקום אבותיו', ולפיכך נקרא המלכות, שהוא החשיבות והמעלה, נקרא 'הלום'". וכן הוא בהקדמה לדרוש על התורה [ז:], נתיב התורה פ"ג [קנג:], ועוד. וראה להלן פ"ט הערה 77. והנה מדבריו כאן, וכן מהמקבילות הנ"ל מבואר שהמקום הוא סימן למעלת העומד בו. אמנם בדר"ח פ"א מ"ד [רמא:] כתב שהמקום הוא סבה למעלת העומד בו, וכלשונו: "כי ביתו אשר שם דירתו, הוא עיקר גדול, כאשר הוא בית אלקי קדוש, לפי שהאדם תמיד שם. וכאשר ביתו, אשר שם דירתו, במעלה, נחשב לאדם שיש לו מעלה גדולה עליונה" [הובא למעלה פ"ז הערה 82]. ומכך מבואר שהמקום הוא סבה למעלת העומד בו, שלכך יש לאדם לתקן ביתו במעלה אלקית, כדי שמעלה זו תחשב לאדם מעלה גדולה. אך אם המקום היה משקף את מעלת האדם בלבד, ולא מעצב את מעלתו, בודאי שלא היה עליו לתקן את מקומו, אלא רק לתקן את עצמו. וכן אמרו חכמים [הוריות יב.] "אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותן", ובח"א שם [ד, נט:] כתב: "יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכ"ש מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברים תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן. ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל, אז מקבל הדבר הטוב. וכן אם המקום רע, אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים את המלכים אלא על המעיין, שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין, וכן תמשך מלכותו". ולהלן פי"ט כתב: "כי המקום הוא גורם דברים הרבה". ובגו"א במדבר בכ"ב אות ח [שסה:] הוסיף פן שלישי ביחס אדם אל מקומו, שכתב: "כי המקום נחשב בשביל אדם חשוב שבו", הרי שמעלת המקום מסובבת ממעלת האדם. נמצא שהמקום הוא סבה למדריגת האדם, הוא סימן למדריגת האדם, והוא מסובב ממדריגת האדם.