פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק ז
(1) פרקים אלו [ו-י] מוקדשים לבאר את הפסוקים שנאמרו בפרשת ברית בן הבתרים [בראשית טו, א-כא], כי בפרשה זו נגזר על זרע אברהם שעבוד מצרים. ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 16] כתב: "ומפני כי שורש זה שנגזר על זרעו של אברהם הוא נזכר בפרשת ברית בין הבתרים, יש לנו לעיין על ענין הפרשה".
(2) למעלה פ"ו הערה 18 הובאו עשר שאלות ששאל בכת"י [דש.] על פרשת ברית בין הבתרים, ושאלה זו היא שאלתו החמישית ששאל שם, וז"ל: "איך היה מסופק אברהם, שאמר אברהם 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי יורש אותי', והרי כבר הובטח על ידי הקב"ה שאמר [בראשית יג, טו-טז] 'כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי זרעך כעפר הארץ'". אמנם כאן מקשה מפסוק קדום יותר, והוא הנאמר בתחילת פרשת לך לך [בראשית יב, ב] "ואעשך לגוי גדול". וכן בכת"י ריש פרק זה הקשה כנדפס לפנינו, ולא חזר לשאול מהפסוקים שהביא בכת"י למעלה. וכן הרמב"ן [בראשית טו, ב] הקשה כדבריו בכת"י למעלה, וכלשונו: "ויש עליך לשאול, שכבר נאמר לו לאברהם 'כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ', ואיך יאמר עתה 'ואנכי הולך ערירי והנה בן ביתי יורש אותי', ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת". ועוד יש להעיר על דבריו כאן [שמקשה מהפסוק "ואעשך לגוי גדול"], שנאמר [בראשית יב, ז] "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו", ופירש רש"י שם "ויבן שם מזבח - על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל". ובגו"א שם אות יד [ריז:] כתב: "על בשורת הזרע. ואף על גב שכבר בשרו אותו 'ואעשך לגוי גדול' [שם פסוק ב (ומדוע בנה עכשו מזבח על בשורה שכבר ניתנה לו בעבר)], זה היה בתנאי 'לך לך מארצך' [שם פסוק א], ויכול הנותן לחזור קודם שקיים התנאי [בעל העיטור ח"א מאמר שלישי (יד:), והובא ברשב"א גיטין עו., ורמ"א אבן העזר סימן קמג ס"ב], ושמא חזר הקב"ה קודם שקיים אברהם התנאי, ולפיכך עכשיו שבשרו כי 'לזרעך [אתן את הארץ הזאת]' בנה מזבח. אי נמי, כיון שתלה המתנה במעשה, שאמר לו 'לך לך מארצך', בקל אפשר להתלכלך בחטא, ולא תתקיים הבטחה, שהרי לאו הבטחה גמורה היה, שחסר מעשה. אבל הבטחה שהיא בלא מעשה יותר היא מקוים, כיון שלא תלאה בשום מעשה". הרי שביאר [בשני טעמים] שאברהם לא סמך על הבטחת "ואעשך לגוי גדול" [ולכך בנה מזבח רק לאחר שהובטח שוב "לזרעך אתן וגו'"], ומדוע כאן מקשה מהבטחה שאברהם בעליל לא סמך עליה. ואפשר לומר שכל עוד שאברהם לא הגיע לא"י, הוא לא סמך על הבטחת "ואעשך לגוי גדול", וכמו שנתבאר. אך לאחר שהגיע לא"י, ושוב נאמרה לו הבטחת הזרע, הוברר למפרע שהבטחת "ואעשך לגוי גדול" לא נתבטלה, אלא שרירה וקיימת, ומעתה ניתן לשאול מהבטחת "ואעשך לגוי גדול". וקצת ראיה לזה, שעל הפסוק [בראשית טז, ג] "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וגו'", פירש רש"י שם "מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו 'ואעשך לגוי גדול' עד שיבוא לארץ ישראל". הרי שניתן להביא ראיה מהבטחת "ואעשך לגוי גדול", ואין אנו חוששים שמא הבטחה זו בוטלה. ואם כנים הדברים, ניחא מדוע שאל כאן מ"ואעשך לגוי גדול", כי זו הבטחת הזרע הראשונה שנאמרה לאברהם.
(3) שחוששים ל"שמא גרם החטא". והרמב"ן [בראשית טו, ב] כתב: "כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה, וכתוב [ירמיה יח, ט-י] 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה'. והנה ראה עצמו בא בימים ולא נתקיימה נבואתו, וחשב כי חטאיו מנעו הטוב. ואולי חשש עתה פן יענש על הנפשות שהרג, כדברי רבותינו [ב"ר מד, ד]. וכלשון הזה אמרו בבראשית רבה [עו, ב] 'ויירא יעקב מאד ויצר לו' [בראשית לב, ח], מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו'". וראה למעלה פ"ו הערה 71, ולהלן הערה 11.
(4) לשון רש"י שם: "קטונתי מכל החסדים - נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו", וראה למעלה פ"ו הערה 71, ולהלן הערה 104.
(5) בראשית כח, טו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".
(6) "ויירא יעקב - שמא אחר הבטחה חטאתי, וכדתניא, שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת" [רש"י ברכות שם].
(7) "שבאו בימי יהושע" [רש"י שם].
(8) "כשעלו מגלות בבל בימי עזרא" [רש"י שם].
(9) "לבוא ביד רמה" [רש"י שם]. ורש"י סנהדרין צח: כתב: "לעלות בזרוע על כרחם של מלכי פרס".
(10) "בביאה שניה - בימי עזרא כביאה ראשונה בימי יהושע, מדהקישן הכתוב" [רש"י סנהדרין צח:]. וראה להלן ציון 45.
(11) "ולא הלכו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם" [רש"י ברכות שם]. ולהלן [לאחר ציון 41] יחזור לבאר גמרא זו.
(12) יש להעיר, כי אם ישוב הסתירה בין הפסוקים "ואעשך לגוי גדול" ל"הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי" הוא שאברהם חשש לגרימת החטא, מדוע בגמרא [ברכות ד.] רבי יעקב בר אידי המתין להוכיח יסוד זה מהנאמר אצל יעקב ["כתיב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', וכתיב 'ויירא יעקב מאד'. אמר, שמא יגרום החטא"], ולא הוכיח כן מהנאמר קודם לכן אצל אברהם, שהיה יכול לומר "כתיב 'ואעשך לגוי גדול', וכתיב 'הן לי לא נתתה זרע', אמר, שמא יגרום החטא". וכן יש להעיר על דברי המדרש [ב"ר עו, ב], שאמרו "אמר רבי יודן, אמר לו המקום [בראשית לא, ג] 'שוב אל ארץ אבותיך' אף על פי כן [בראשית לב, ח] 'ויירא יעקב מאד', אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רב הונא בשם רבי אחא אמר [בראשית כח, טו] 'הנה אנכי עמך', 'אם יהיה אלקים עמדי' [שם פסוק כ], אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה ["אין הצדיקים סומכין על ההבטחה ליראתם שמא יגרום החטא" (מתנו"כ שם)]. רב הונא בשם רבי אחא אמר, [שמות ג, יב] 'ויאמר כי אהיה עמך' ואין דבר רע מזיקך, וכתיב [שמות ד, כד] 'ויהי בדרך במלון', אלא שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רבי פנחס בשם רבי חנין דציפורן אמר, [מ"א א, לו] 'ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר', והלא כבר נאמר [דהי"א כב, ט] 'הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה', אלא אמר הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון" [ראה להלן הערה 19]. הרי שהאמוראים הוכיחו ממקומות שונים שהצדיקים יראים לגרימת החטא, אך אף אחד מהם לא הוכיח כן מאברהם אבינו שקדם לכולם. והלא דבר הוא. ואולי יש לומר, שההוכחה של אברהם אבינו היא רק אם נבאר שהפרשיות כתובות כסדר, ופרשת ברית בן הבתרים נאמרה לאחר הנאמר בתחילת פרשת לך לך. אך בסדר עולם [פ"א] סברי שפרשת ברית בן הבתרים קדמה לנאמר בתחילת פרשת לך לך, ואברהם אבינו היה בן שבעים שנה בברית בן הבתרים [ראה למעלה פ"ה הערות 46, 143], והיה בן שבעים וחמש שנה בתחילת פרשת לך לך [בראשית יב, ד]. לפי זה אין להוכיח מחששו של אברהם בברית בן הבתרים ["הן לא נתתה לי זרע"] שלא סמך על ההבטחות שניתנו לו קודם לכן, כי לפי דעה זו החשש קדם בחמש שנים להבטחות אלו. ולכך חז"ל לא הביאו ראיה מאברהם, כי ראיה זו שנויה במחלוקת, ואינה לפי כולי עלמא.
(13) הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות לסדר זרעים [ד"ה ונשאר בכאן פרק], והרא"ם בראשית לב, ח. וראה הערה הבאה.
(14) לשון הגמרא שם: "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי, לא חזר בו. מנא לן, ממשה רבינו, שנאמר [דברים ט, יד] 'הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום'. אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה, אפילו הכי אוקמה בזרעיה, שנאמר [דהי"א כג, טו-יז] 'בני משה גרשום ואליעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו''. ותני רב יוסף, למעלה מששים רבוא. אתיא רביה רביה; כתיב הכא 'רבו למעלה', וכתיב התם [שמות א, ז] 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו'". הרי שאין חשש לגרימת החטא בדבר שהוא לטובה, והדרא קושיא לדוכתיה מדוע חשש יעקב אבינו, שנאמר [בראשית לב, ח] "ויירא יעקב מאוד", הרי הובטח קודם לכן בדבר טוב [בראשית כח, טו] "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'", ו"כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי אינו חוזר". והרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות לסדר זרעים [ד"ה ונשאר בכאן פרק] שאל כן, וז"ל: "הקב"ה כשיבטיח אומה בבשורות טובות על ידי נביא, אי אפשר שלא יעשם, כדי שתתקיים נבואתו לבני אדם. והוא מה שאמרו ע"ה 'כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, אינו חוזר בו. אבל ענין פחד יעקב, אחר שהבטיהו הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר [בראשית כח, טו] 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר [בראשית לב, ח] 'ויירא יעקב מאד וייצר לו', אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא שהיה מפחד מעון שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו [ברכות ד.] קסבר שמא יגרום החטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה, ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא".
(15) פירוש - אין להשיב שמה שאמרו בגמרא [ברכות ז.] "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו" איירי שלא נעשה חטא לאחר יציאת הדיבור מפיו יתברך, ואילו הגמרא הקודמת [ברכות ד.] עוסקת שנעשה חטא לאחר ההבטחה לטובה, ואז חיישינן לגרימת החטא.
(16) מקור דבריו הוא הרא"ם לבראשית לב, ח, וז"ל: "אך קשה מהא דברכות פרק קמא [ז.] דאמר רבי יוחנן משם רבי יוסי, כל דבור ודבור שיצא מפני הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו... וליכא למימר כשלא חטא אחר ההבטחה אפילו על תנאי אינו חוזר, אבל כשחטא אפילו בלתי תנאי חוזר. דאם כן, מהו זה שאמר ירמיה לחנניה בן עזור [ירמיה כח, ז-ט] 'אך שמע נא את הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם וגו' הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת', הוה ליה לחנניה למימר אף על פי שנבואתי אמת, אם חטאו אחר הבטחת השלום תבטל הבטחתן". וכן כתב בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח.].
(17) פירוש - כל עוד לא יראה שהנביא שיקר ["הכזבת הנביא"], ולא יגרר מזה חלילה החשש שאין להאמין לנביאים, אזי הדבר יכול להשתנות.
(18) לשון הרמב"ם שם [בפיהמ"ש בהקדמה לסדר זרעים]: "ויש לדעת שענין זה [שיעקב חשש שמא יגרום החטא] אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא. אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט בלא תנאי, ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא, זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר, שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו. ואל העיקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלוקתו עם חנניה בן עזור, מפני שירמיהו היה מתנבא לרעה ולמות, ואמר שנבוכדנצר יגבר ויצליח ויחריב בית המקדש, וחנניה בן עזור היה מתנבא לטובה ולשוב כלי בית ה' לירושלים המובאים בבלה [ירמיה כח, ג]. ואמר לו ירמיהו... שאם לא תתקיים נבואתו ולא יגבר נבוכדנצר, וישובו כלי בית ה' כמו שאתה אומר, אין זה הדבר מכחיש לנבואתי, אולי הקב"ה ירחם עליכם. אבל אם לא יתקיים דבריך, ולא ישובו כלי בית ה', בזה יתברר שנבואתך שקר... והוא מה שאמר [ירמיה כח, ז-ט] 'אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם, וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר, הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת'. רצה לומר בדבר הזה שהנביאים ההם המתנבאים לטוב ולרע, לא נוכל לדעת מכל הדברים שהתנבאו לרע אם צדקו בעדותם או כזבו. אבל יִוָּדַע אמונת דבריהם כשיבטיחו בטובה ותתקיים". וכן הביא דבריו בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח.].
(19) לשון המדרש לפנינו: "רבי פנחס בשם רבי חנין דציפורן אמר, [מ"א א, לו] 'ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר [ה' אלקי אדני המלך]', והלא כבר נאמר [דהי"א כב, ט] 'הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה [והנחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו]', אלא אמר הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון". וכתב המהרז"ו שם: "אמר כן יאמר ה' - למה הוצרך בניהו לתפלה זו, הרי קודם שנולד [שלמה] הובטח על זה, ועתה צוה דוד לקיים כן ולהמליכו בגיחון. והכל מטעם שמא יגרום החטא".
(20) פירוש - הנביא יוכח כמשקר אם לבסוף לא יהיה בן זה [שלמה] מלך על ישראל.
(21) בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח.] הקשה קושיא נוספת על הרמב"ם, וז"ל: "וקשה על זה מהא דתניא [ברכות ד.] 'עד יעבור עמך ה' עד יעבור וכו'' [שמות טו, טז], ראוים היו ישראל להיות נעשית להם נס בביאה שניה כמו בביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. ואם כן איך יתכן כזה הבטחה שיצאה מפי הקב"ה וישתנה, והנביא ניבא בזה".
(22) פירוש - כמו ששנוי מרעה לטובה מחמת תשובה [כפי שהיה עם אנשי נינוה (יביא בסמוך)] לא מביא להכזבת הנביא [כי ידוע לכל שתשובה מועילה לבטל הגזירה], כך צריך להיות גם לאידך גיסא; שנוי מטובה לרעה מחמת החטא לא יביא להכזבת הנביא [כי ידוע לכל שהחטא משנה ההבטחה]. וראה הערה הבאה.
(23) פירוש - יונה הנביא נשלח להתנבאות על העיר נינוה, ולומר ליושביה שעלתה רעתם לפני ה' [יונה א, ב]. אך במקום לעשות זאת, יונה מיאן להתנבאות כן, וברח תרשישה [שם פסוק ג]. לבסוף יונה הגיע לנינוה וניבא עליה [שם ג, ד] "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". מיד לאחר נבואה זו אנשי נינוה עשו תשובה, ועל כך נאמר [שם פסוק י] "וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלקים על הרעה אשר דיבר לעשות להם ולא עשה". לאחר מכן נאמר [שם ד, א-ב] "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו ויתפלל אל ה' ויאמר אנה ה' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". ופירש רש"י שם [פסוק ב] "הלא זה דברי - יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריבה, ואהיה שקרן בעיניהם" [מקורו בפרקי דר"א רפ"ט]. חזינן מזה שכאשר יש הבטחה לרעה, והיא משתנית על ידי תשובה, אע"פ שיש חשש שהדבר יראה כהכזבת הנביא, מ"מ לא תמנע מחמת כן תועלת התשובה. ובעל כרחך שהטעם הוא שהדבר ברור וידוע שגזירה רעה יכולה להשתנות על ידי תשובה לטובה. והוא הדין לאידך גיסא; כאשר גזירה טובה משתנה על ידי החטא, לא תהיה בכך הכזבת הנביא "אחר שדבר ברור הוא כי החטא משנה ההבטחה" [לשונו כאן]. ויש להבין, מדוע מדגיש שיונה הנביא חשש להכזבת הנביא בשנוי מרעה לטובה [ולכך לא רצה להתנבאות על נינוה], כאשר נקודתו העיקרית היא שאין לחשוש בזה להכזבת הנביא כשידוע מראש שהגזירה יכולה להשתנות [על ידי תשובה או חטא], וכי יונה הוא ראיה לסתור. ואולי יש לומר, שלולא חחשו של יונה היינו יכולים לחלק בין שנוי מטובה לרעה [ע"י חטא] לשנוי מרעה לטובה [ע"י תשובה], כי "כל נביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" [רמב"ם הלכות תשובה פ"ז ה"ה]. לכך אין להשוות בין ברירות התשובה לברירות החטא, ולומר שכשם שתשובה אינה מביאה להכזבת הנביא, כך החטא לא יביא להכזבת הנביא, כי ברירות התשובה גדולה יותר מברירות החטא. אך לאחר שחזינן שגם בתשובה יש מיחוש להכזבת הנביא [כדמוכח מיונה], שוב ניתן להשוות בין כחה של תשובה לכחו של חטא.
(24) כיצד אמרינן שההבטחה יכולה להשתנות מחמת החטא, ומ"מ "כל דבר טוב שיבטיח האל, אפילו על תנאי הוא בא" [לשון הרד"ק שם].
(25) לשון הרד"ק שם: "הענין הזה שאמר לו [ירמיה לחנניה בן עזור] כי בהבטחת הטובה יבחן הנביא, כי אם יבטיח טובה ולא תבא, בידוע שהוא נביא שקר, כי כל דבר טוב שיבטיח האל, אפילו על תנאי הוא בא. אבל באמת תסור ממנו הטובה ההיא אם יחטא, כמו שאמר [ירמיה יח, ט-י] 'ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני ונחמתי על הטובה', אמנם על כל פנים תחול הטובה ותבא. אבל אם יתנבא לרעה ולא תבא כלל, לא יִוָּדַע בזה שהוא נביא שקר, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כשעשו תשובה, כמו שעשה באנשי נינוה". ובגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח:] כתב: "ותירץ הרד"ק ז"ל דהתם אם לא נתקיימה כולה, נתקיים מקצתה. אבל היכא שלא נתקיימה הנבואה כלל, כמו שהיה אצל ירמיה [שחנניה בן עזור נתנבא שה' ישבור עול בבל, וזה לא נתקיים כלל], בזה נראה שלא שלחו ה'". וכן הרא"ם [בראשית לב, ז] כתב כעין סברה זו, וז"ל: "לכן היותר נכון לומר הוא דהתם בהבטחת השם לישראל... אע"פ שלא נתקיימה לגמרי... מ"מ כבר נתקיימה וזכו בביאה שנייה, ואין בזה הכחשת הנביא. ומה שאמר ירמיה הוא כשלא נתקיימה כלל, לא כלה ולא מקצתה".
(26) כי מצד הסברה אין לחלק בין ביטול חלקי [שאינו מבטל דברי הנביא] לביטול מלא [שמבטל דברי הנביא], ובדרך כלל אמרינן "עדות שבטלה מקצתה בטל כולה" [גיטין לג:]. ו"קנין הלב" מורה על דברי חכמה ודעת המתיישבים ומתקבלים על הלב.
(27) פירוש - הרד"ק ביאר שיש לפחד מביטול חלקי של ההבטחה, אך לא מביטולה המלא, וקשה עליו שהרי יעקב חשש שעשו יבוא ויכהו "אם על בנים", ומה היה נשאר מיעקב אם חלילה דבר זה היה מתרחש. ובעל כרחך מוכח שיעקב פחד מגרימת החטא גם כאשר ההבטחה תתבטל לגמרי, ודלא כדברי הרד"ק.
(28) גם בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח:] כתב כך על דברי הרד"ק האלו, וז"ל: "וכל אלו הדברים אין להם שורש ויסוד וענף".
(29) כמו שנאמר [בראשית כב, יח] "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי". וכן [בראשית כו, ד-ה] "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי". וכן [במדבר יד, כד] "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה".
(30) כמו שנאמר [בראשית יח, יח-יט] "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", ופירש רש"י שם [פסוק יט] "כי ידעתיו - לשון חיבה, כמו [רות ב, א] 'מודע לאישה', [שם ג, ב] 'הלא בועז מודעתנו', [שמות לג, י] 'ואדעך בשם'". וכן נאמר [שמות לג, יז] "ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם", והאור החיים [שם פסוק טו] כתב: "כי מצאת וגו' - פירוש לא לזכות ישראל, אלא למציאת חינו". אמנם יש להבין, וכי יש מתן שכר רק "בשביל שאהוב לפני ה'" ללא מעשים טובים של הצדיק. ואם תבאר שכוונתו היא בצירוף מעשים טובים, הרי זה מכלל "צדקתו של הצדיק", ומהו החילוק בין "מה שמבטיח הצדיק בשביל צדקתו" לבין "בשביל שאהוב לפני ה'". ויש לומר, שאכן יש מתן שכר ללא מעשים, שנאמר [שמות לג, יט] "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם", ופירש הספורנו שם "וחנותי את אשר אחון - אתן לך אותו החן, שדרכי לתת לכל מוצא חן בעיני, שהוא בשפע רב בלתי שום כילות ובלתי צרות עין". ומקורו במדרש [שמו"ר מה, ו], שאמרו שם "'וחנותי את אשר אחון', באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים. והוא אומר, האוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים. וכל אוצר ואוצר. ואחר כך ראה אוצר גדול, אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו, מי שיש לו אני נותן לו משכרו. ומי שאין לו, אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, שנאמר 'וחנותי את אשר אחון', למי שאני מבקש לחון". ובדר"ח פ"ד מט"ז [שכח:] הביא מדרש זה וביארו. הרי שיש שכר "בשביל צדקתו", ויש שכר "בשביל שאהוב לפני ה'". וכשם שיש חבה ללא מעשים טובים, כך יש העדר חבה ללא מעשים רעים, וכמו שמצינו בתפילת בעלי תשובה, שמלבד שמתפללים על מחילת עוונות, הם גם מתפללים על החפץ וחן, וכפי שכתב השערי תשובה שער הראשון אות מב, וז"ל: "עוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו, ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא... כי יתכן להיות העון נסלח ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לה' חפץ בו, ומנחה לא ירצה מידו. ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם... על כן תראה בתפלת דוד בעת התשובה, אחרי שאמר [תהלים נא, ד] 'הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני', התפלל עוד על הרצון, להיות רצון השם יתברך בו כקודם החטא, ואמר [שם פסוק יג] 'אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני'. אחרי כן התפלל ואמר [שם פסוק יד] 'השיבה לי ששון ישעך', שיהיו נסי ה' וישעו מצויים אתו ושתצלח עליו רוח אלקים כאשר בתחלה". וצרף לכאן את הנאמר [תהלים קמו, ח-ט] "ה' פוקח עורים ה' זוקף כפופים ה' אוהב צדיקים ה' שומר את גרים יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות". ולכאורה יתמה, מהי הרבותא בשבח של "ה' אוהב צדיקים", ובשלמא שאר השבחים שהוזכרו שם [פוקח עורים, זוקף כפופים, שומר גרים, מעודד יתום ואלמנה], ניחא, כי שבחים אלו מורים שהקב"ה עושה חסד עם דכים ושפלים, אך מהו השבח באהבת צדיקים. אך למתבאר כאן ניחא, שבא לומר שה' אוהב צדיקים בעצם, ללא תלות במעשים, וזה מורה על עינו הטובה של ה', שאוהב הטוב בעצם. ובדר"ח פ"ו מ"א [ח:] כתב: "מדת החסידות היא לאהוב את החכמים, ולהזכירם לשבח", ושם הערה 24 [מפי בני האברך כמדרשו הרה"ג רבי משה יונה שליט"א].
(31) ילקו"ש ח"א רמז קלא "'ויירא יעקב' [בראשית לב, ח], מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה". ובב"ר [עו, ב] אמרו "שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה" [הובא למעלה הערה 12]. ובגו"א דברים פי"ח אות יח [רחצ.] הביא דברים אלו בשם הב"ר.
(32) מקור הבטוי "הנביא יבחן" הוא מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"י ה"ד, וז"ל: "אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי, אינו חוזר... הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא. הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה, וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה, אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר, אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר, שנאמר [ירמיה כח, ז-ט] 'אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יִוָּדַע הנביא אשר שלחו ה' באמת'". וראה להלן הערות 38, 39, 48.
(33) על פי אבות פ"ה מי"ז, שאמרו שם "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה". ובגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח:] כתב: "והעיקר הוא כי חילוק יש בין הבטחה ובין נבואה. כי הדבר שלא נאמר אלא לשם הבטחה להבטיח את האדם, אין זה נבואה, שלא בא רק להבטיח את הצדיק לעשות עמו טוב, ובדין הוא שתבא לה שנוי מפאת המקבל. כי אחר שלא היתה רק מפני זכות אשר הובטח, ואותו המקבל אפשר שישתנה, וישתנה ההבטחה אשר הבטיח אותו הקב"ה" [ראה להלן הערה 105]. וכן כתב בגו"א דברים פי"ח אות יח [רחצ.], ויובא בהערה 40.
(34) לשונו בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח:] "אמנם יבחן הנביא כאשר לא היה מתנבא להבטיח, רק שהוא אומר שכך שלחו להתנבאות שיהיה בעתיד, לא להבטיח... וכל הבטחה היא אינה רק למקבל הבטחה, וכאשר ישתנה, משתנה. לאפוקי נבואה שהוא תולה הדבר בעצמו, לא בשום מקבל, רק בענין עצמו שכך יהיה". ובגו"א דברים פי"ח אות יח [רחצ:] כתב: "אבל דברי הנבואה אינו הבטחה, רק שכך יהיה על כל פנים, בלא שום הבטחה, רק כאילו כבר היה. ולפיכך הנבואה תבא בלשון עבר, כדי לומר לך דאינו הבטחה לעתיד לדור הזה, אלא כך יהיה על כל פנים". וראה להלן הערה 63.
(35) פירוש - כאשר הנביא מתנבא על דבר רע שיהיה, ולבסוף הוא לא התרחש, אין בזה הכזבת הנביא. והמהר"ל יבאר שנבואה לרעה נידונת כהבטחה לטובה, ששתיהן תלויות במקבל [ואינן דברים שהם בעצם], ולכך השתנות המקבל תשנה את שתיהן. וראה להלן הערה 39.
(36) ב"ר נא, ג "אין דבר רע יורד מלמעלה". ובגמרא [סנהדרין נט:] אמרו "אין דבר טמא יורד מן השמים". ובספרא [ויקרא כו, טז] אמרו "לכם מידיכם היתה זאת, אין הרעה יוצאת מלפני לעולם, וכן הוא אומר [עפ"י איכה ג, לח] 'מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב'", וכן כתב הרמב"ם במו"נ [ח"ג פ"י], והרמב"ן [במדבר יא, יט]. והחינוך מצוה קעא כתב: "השם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן הישר, ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה, ההולך על דרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל, ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן, ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה. באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכויתו, אבל הוא הגורם, כי לא נזהר ללכת בישר. וכמו כן בעל החטא, מדת הדין תחייבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפץ בחיובו... וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה 'אין דבר רע יורד מלמעלה'". ובגו"א בראשית פי"ט אות לג [שלא:] כתב: "אין דבר רע יורד מלמעלה". ושם דברים פכ"ח אות ז [תלד:] כתב: "כי אין רע יוצא מאתו... אין הקב"ה מביא רע אליהם בעצם". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מב.] כתב: "כי כל רע שבא על האדם הוא מצד המקבל, לא מצד הפועל. ומפני כך חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה [ברכות נד.], להודיע כי אין כאן רק התחלה אחת טובה... והרע הוא מגיע מצד המקבל". ובנתיב התשובה פ"א [יא.] כתב: "הנבואה היא מן השם יתברך, ואין דבר רע יורד מלמעלה". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכו.] כתב: "אין מתהוה בעולם רע, רק טוב, אבל הרע מן האדם, שהוא משנה מעשיו, והוא רע בחטא שלו... אבל שיהיו מתהוים בעולם מצד עצמם גזירות רעות, דבר זה אינו בודאי, כי מצד השם יתברך אין רע".
(37) וכשמשתנה המקבל, משתנית הגזירה, וכפי שביאר למעלה אודות הבטחה לטובה.
(38) לשון הפסוק במילואו הוא "הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יִוָּדַע הנביא אשר שלחו ה' באמת". וראה למעלה הערה 32, ולהלן הערה 47.
(39) לשון הרמב"ם הלכות יסודי התורה פ"י ה"ד: "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו, אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דיבר ולא בא. שהקב"ה ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם, כאנשי נינוה".
(40) לשונו בגו"א דברים פי"ח אות יח [רחצ.]: "חילוק יש בין הנבואות, דאף נבואה גמורה כשלא היתה רק הבטחה לבד, כמו שאמר הקב"ה ליעקב [בראשית כח, טו] 'הנה אנכי עמך ושמרתיך והשיבותיך אל האדמה בשלום', וכמו שהובטח למשה רבינו, שאמר לו הקב"ה [שמות ג, יב] 'כי אהיה עמך', אין בודאי שיתקיים. וכדאמרינן על זה בבראשית רבה [עו, א]... 'שהרי בחור שבאבות הבטיחו הקב"ה, והיה מתיירא 'וירא ויצר לו' [בראשית לב, ז]. ובחור שבנביאים הבטיחו הקב"ה והיה מתירא, דכתיב [במדבר כא, לד] 'אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו', ואין אומרים 'אל תירא' אלא למי שמתיירא'. והיינו שהיה מתיירא שמא יגרום החטא. וזה בשביל שלא היה רק הבטחה לעשות כן, ולא היתה גזירה יוצאה מפי השם יתברך שכך יהיה בודאי, אלא שהוא מבטיח אותו על דבר זה. והיינו כשהמקבל הבטחה הוא על ענינו הראשון, שלא נשתנה. אבל אם נשתנה, הרי לא הובטח רק כשהוא באותו אופן שהיה כבר... והא דאמרינן [ברכות ז.] 'כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אינו חוזר', אין זה נקרא 'חוזר', כיון שלא היה בתחלה הבטחה גזירה גמורה, אלא הבטחה, ורוצה לומר כשלא יהיה שינוי למי שהובטח. ואין 'חזרה' דבר זה, דהא הוא יתברך אינו חוזר, אבל האדם נתלכלך בחטא, והוא חוזר ממה שהיה תחלה, ולא אמרינן שהוא חוזר מדבריו רק בדברים שאינם תולים במקבל".
(41) לשונו בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלט:]: "ועוד בב"ר [עו, ב] 'ויען בניה בן יהודע אמן כן יאמר ה' וגו'' [מ"א א, לו], והלא כבר נאמר [דהי"א כב, ט] 'הנה בן נולד הוא יהיה איש מנוחה וגו'', אלא הרבה מקטרגין יעמדו מכאן. הרי לך שבענין הזה שכבר שלח הקב"ה לדוד להתנבאות על שלמה המלך כדכתיב בקרא. ולא תוכל לתרץ כאחד מן הפירושים הנזכרים למעלה, שהרי שלחו להתנבאות, ואפילו הכי היה ירא שמא לא תתקיים הנבואה".
(42) מאמר זה הובא למעלה [לאחר ציון 5]. וכוונתו לקושית הרא"ם [בראשית לב, ח] על דברי הרמב"ם [שמחלק בין אם הנביא נשלח לאחרים, או שהקב"ה דיבר עמו ביחידות], וז"ל: "קשה, מהא דתניא 'עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית כו'', דבהבטחת אחרים קמיירי, שהשם אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך, ואפילו הכי לא נתקיימה". ומעתה יבאר כיצד לשיטתו [המחלקת בן הבטחה לנבואה] לא תיקשי קושיא זו. וראה להלן ציון 53.
(43) ולא נבואה לישראל, וכמו שמבאר.
(44) דברים אלו מבוארים יותר בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קמ:], וז"ל: "דהא 'עד יעבור עמך ה'' הוא בעצמו גם כן הבטחה, דקאמר כי 'עמך ה'' מפני שהם עמך, אתה עושה להם ניסים תמיד. ובביאה שניה יש לך לעשות להם נסים כמו בביאה ראשונה, והרי היא הבטחה מפני שהם 'עמך'. ואם יגרום החטא, כיון שלא היה רק הבטחה בשביל שהם 'עמך', אין זה שינוי" [הובא בחלקו למעלה בהקדמה שניה הערה 69]. ופירושו, שלא נאמרה כאן גזירה שיתרחשו נסים לישראל [בביאה שניה כמו בביאה ראשונה], אלא נאמר כאן שישראל הם "עמך ה'", ומהתואר של "עמך ה'" מתחייב יחס של קירבה המתבטאת בנסים [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 69, שנקודה זו נתבארה שם]. ולפי זה המלים "עמך ה'" אינן מתארות את ישראל בלבד, אלא הן נימוק לעשיית הנסים, שהנסים יעשו לישראל בשביל שהם עם ה'. והרי זה דומה להבטחה התלויה במצבו של המקבל, שכל הבטחה לצדיק היא "בשביל צדקתו, או בשביל שאהוב לפני ה'" [לשונו למעלה לאחר ציון 28]. וכך הבטחת עשיית הנסים בביאה ראשונה ושניה היא משום שהמקבלים הם "עמך ה'", והבטחה כזו יכולה להתבטל אם המקבל השתנה, וכמו שנתבאר.
(45) "לעשות בהם נס בביאה שניה בימי עזרא כביאה ראשונה בימי יהושע, מדהקישן הכתוב" [רש"י סנהדרין צח:], והובא למעלה הערה 10.
(46) לשונו בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלט:]: "'עד יעבור עמך ה' וגו'', נבואה זאת לא נאמרה, אלא שכך ראוי לעשות ניסים בביאה שניה, דלא נזכר בפירוש. שאילו נזכר בפירוש שיהיו ניסים בביאה שניה, היה בודאי קשיא דהא לאו נתקיימה הנבואה. אלא התם לא בא רק להקיש, וההקש הזה שפיר הוא, דכך פירוש הכתוב; שקול לפני הקב"ה ביאה שניה כמו ביאה ראשונה. ואם כן בזה משמע כיון דשקול הוא ביאה שניה כמו ביאה ראשונה, לכל דבר הוא שקול, [גם] לעשות להם נס, דאין היקש למחצה [כריתות כב:]. אלא שגרמה החטא לבטל שלא נעשה להם נס מפני החטא, ומכל מקום דבר הנביא יקום, שאמר כי שקולים הם לפניו בשוה, והיה ראוי בענין הנסים שיעשה להם נסים גם כן, אלא שגרם החטא". ודיוק לשונו שם מורה שאע"פ שגם שם וגם כאן הדגיש שלאו בפירוש איתמר שיהיו נסים בביאה שניה, מ"מ ישנו הבדל בין דבריו כאן לדבריו בגו"א; לפי דבריו כאן מתבאר שמה שלא נאמר בפירוש שיהיו נסים בביאה שניה מורה שהכוונה היא שראוי שיהיו נסים בביאה שניה, ו"ראוי" נידון כהבטחה ולא כנבואה. מה שאין כן לפי דבריו בגו"א, מה שלא נאמר בפירוש שיהיו נסים בביאה שניה מורה שכוונת הנבואה היא להשוות בין שתי הביאות [לומר ששתי הביאות שקולות בחשיבותן לפני הקב"ה], ושויון זה קיים גם לאחר שהחטא גרם לביטול הנסים בביאה השניה. נמצא שלפי דבריו כאן המלים "עד יעבור עמך ה'" נידונות כהבטחה ולא כנבואה, ואילו לפי דבריו בגו"א הן נידונות כנבואה, אך הנבואה נאמרה ביחס לשויון בין שתי הביאות, ולא ביחס לנסים שיהיו בביאה שניה. וראה להלן ציון 54.
(47) לשון הפסוק במילואו "הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יִוָּדַע הנביא אשר שלחו ה' באמת". וראה למעלה ציון 38.
(48) כפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"י ה"ד: "אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר... הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא. הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר, אבל אם לא יעמדו דבריך יִוָּדַע שאתה נביא שקר, שנאמר 'אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת'" [הובא למעלה הערה 32].
(49) לשונו בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלט.]: "ומפני כי חנניא בן עזור אמר נבואתו כדכתיב בקרא 'הנה שברתי את עול מלך נבוכדנצר', כאילו כבר נעשה, ואין זה הבטחה, ובדבר הזה אמר לו ירמיה 'שמע נא חנניא וגו''". ובגו"א דברים פי"ח אות יח [רצט.] כתב: "ובהבטחת חנניה בן עזור נאמר 'כה אמר ה' שברתי עול מלך בבל וגו'', הרי היה מתנבא שכבר נעשה הדבר, ששבר הקב"ה עול מלך בבל, אף על גב שעדיין לא היה, מתנבא לשון עבר כאילו כבר היה. ונבואה כזאת אם לא תבא, בידוע ששקר דבר הנביא בודאי. כי לא היה זה הבטחה לעתיד, כי הבטחה לעתיד כאילו נאמרה על תנאי אם לא יהיה שינוי כמו שהובטח, לאפוקי נבואה אשר היא בלא הבטחה לעתיד. רק יאמר אותה הנבואה שהדבר כבר נגזר שיהיה כך זאת הנבואה, על כל פנים תהיה, אחר שכבר נגזר. זהו הפירוש האמיתי".
(50) לשונו בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קלח:] "לפיכך רוב דברי הנבואה הם בלשון עבר, כאילו כבר נעשה, כלומר שכך נגזרה הגזירה לטובה מאת ה', לא כמו ההבטחה שהוא מבטיח את האדם לעתיד". וכגון, [ישעיה כד, ח] "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים". וכן [ישעיה מג, א] "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה", ומדובר שם בגאולה העתידה [רד"ק שם]. וכן [ישעיה נב, ט] "פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלם". וכבר נתבאר למעלה [פ"ג הערה 13] שבשלשון המהר"ל "רוב" כוונתו להרבה, ולא לרוב לעומת מיעוט. וכן בגו"א בראשית פ"א ריש אות ב כתב: "רוב מצות התורה תלויות בארץ", וכוונתו להרבה מצות, ולא לרוב מצות. וכן הוא בדר"ח פ"ב הערה 1658, ושם פ"ו הערה 1762.
(51) וכן כשה' כרת ברית עם אברהם על נתינת הארץ נאמר [בראשית טו, יח] "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", בלשון עבר, ולא "לזרעך אתן את הארץ הזאת", וכפי שיביא בסמוך [ראה הערה 57].
(52) דברים אלו מתבארים היטב על פי מה שכתב בנצח ישראל פי"א [רפג:], וז"ל: "אין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד... שיגיע לפרטים השנוי, אבל לא יגיע שנוי לכללים... כתיב [בראשית יב, א] 'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך'. והקשה הרמב"ן ז"ל [שם פסוק ב], שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו 'לך מארצך וממולדתך וגו'', כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו 'לך מארצך', לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח [בראשית ו, ח] 'ונח מצא חן בעיני ה'', ואחר כך כתיב [שם פסוק ט] 'אלה תולדות נח וגו'', הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו. אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה [בראשית יב, ב] 'ואעשה אותך לגוי גדול' [ראה להלן הערה 118, ופ"ח הערה 216], וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט... אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל, ישתנה הדבר... לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית". הרי שהבטחה הצמודה למעשי המקבל שייכת רק ליחיד, הנדון על פי מעשיו. אך אינה שייכת לרבים, כי הרבים אינם נבחנים מצד המעשה, "כי המעשה הוא לפרט". וראה בנצח ישראל שם הערה 110, שהובאו שם דבריו שכתב כאן, כי דבריו כאן ודבריו בנצח חד הם. וצרף לכאן דברי הרדב"ז בתשובות ח"ג סימן תרל"ח, שישב גם כן על מדוכה זו, וז"ל: "לפעמים תבא ברכה והטובה ההיא, והחטא יגרום שתסור מהם הטובה ההיא, בין שיהיה החטא קודם לטובה, או מאוחר. אבל אם מתנבא לרעה ולא תבא כלל, לא יודע בזה שהוא נביא שקר, לפי שנחם ה' על הרעה... ולדעתי צריך עוד תנאי אחר; שתהיה הנבואה לרבים... ובנבואת רבים לטובה יודע נביא האמת מנביא השקר. אבל נבואת יחיד אפשר שיגרום לו החטא, ולא תבוא הטובה כלל". הרי שחילק בין נבואה לרבים ובין נבואה ליחיד, וכמהר"ל.
(53) חוזר בזה לקושית הרא"ם [בראשית לב, ח] על דברי הרמב"ם [שמחלק בין אם הנביא נשלח לאחרים, או שהקב"ה דיבר עמו ביחידות], וז"ל: "קשה, מהא דתניא 'עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית כו'', דבהבטחת אחרים קמיירי, שהשם אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך, ואפילו הכי לא נתקיימה". אך לא ברור מדוע חוזר על קושיא זו, הרי כבר הביאה למעלה [לאחר ציון 41], ויישבה בשני אופנים, וכאן יחזור לבאר כהסברו השני. ובכת"י [שיא:] אכן לא נמצאת חזרה זו.
(54) ראה למעלה הערה 46.
(55) של ברית בן הבתרים, שנאמר לאברהם אבינו [בראשית טו, יח] "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'". והולך לבאר שנתינת הארץ עד כה היתה רק הבטחה, ואילו בפסוק הזה היא ניתנה בנבואה.
(56) שנאמר [בראשית יב, ז] "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו'". וכן שוב נאמר [בראשית יג, טו] "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".
(57) ופירש רש"י שם "לזרעך נתתי - אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה". וכן הרמב"ן [בראשית טו, יח] כתב: "והוסיף לכרות לו ברית עליהן, שלא יגרום החטא". ובגו"א בראשית פט"ו אות כא [רסג.] כתב: "ומה שכתב כאן לשון עבר יותר מן 'לזרעך אתן' [בראשית יב, ז], משום דעתה כרת לו ברית על זה, והוי מתנה גמורה בדבור. לאפוקי למעלה שלא כרת ברית, לא מקרי 'כאילו עשוי', דאם יחטא שמא לא יהיה המתנה, וכאן כרת לו ברית, ובודאי יהיה". וקודם לכן שם באות ז [רנה:] כתב: "לפיכך אחר כריתות הברית נאמר 'לזרעך נתתי' [לשון עבר], דבברית בין הבתרים כבר נתן לו הארץ, ואינו עוד הבטחה על הנתינה, ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, שכבר זכה אברהם בארץ". וראה להלן הערה 63.
(58) לשונות הפסוקים במילואם הם "ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרעה בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו".
(59) זו שאלה חדשה שלא עסק בה עד כה. והיא, שבפסוקים אלו מבואר שהקב"ה יכול לחזור בו מטובה שהבטיח לעשות, ואילו חז"ל אמרו [ברכות ז.] "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי לא חזר בו". וכן הקשו הרד"ק ירמיה כח, ז, העקידה שער צו, והרא"ם בראשית לב, ח.
(60) לשון המאמר שלפנינו הוא "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו". ואולי נקט בלשון של "מדה טובה" מחמת המאמר [שבת נה.] "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה וכו'".
(61) והדיבור גופא נחשב הוצאה לפעל, וכמו שכתב באור חדש פ"א [תנא:], וז"ל: "כי הדבור באדם הוא יציאה אל הפעל". ובדר"ח פ"ו מ"ט [שכו:] כתב: "על ידי הדבור האדם הוא בפועל לגמרי בשלימותו. ועל זה רמזו חכמים [ב"ב טז:] כי האבל אין לו פה, והדמימה הוא לאבל שהגיע מיתה אל שאר בשרו, וכאילו הגיע המיתה אליו. והמת אין לו פה, ולכך אין לאבל פה, ואין ראוי אליו שיהיה מוציא הדבור אל הפועל, שיהיה בשלימות. כי אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדבור, שפותח פיו ומוציא הדבור אל הפועל. וכאשר פיו סתום, הוא בכח בלבד. ולכך ראוי אל האבל הדמימה, והדבור אל מי שיש לו שמחה. וזה אמרם בפרק קמא דברכות [ו:] 'אגרא דבי טמיא שתיקותא', היינו בבית האבל, 'אגרא דבי הלולי מילי'. הרי בבית האבל שייך דמימה ושתיקה, והפך זה בבית החתונה שייך מילי, דשם הכל שמחה, וראוי להוציא שם הדבור אל הפועל". וכן הוא בח"א לשבת קנב: [א, פה.]. ובדר"ח פ"א מי"ז [ת.] כתב: "הדבור הוא פועל גדול, מה שלא נמצא לשאר בעלי חיים". הרי שמוכיח שם שהדבור הוא פועל גדול מחמת "שלא נמצא לשאר בעלי חיים". ונראה לבאר זאת, שהמאפיין את הדבור הוא היציאה מהכח אל הפעל, עד ש"אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדבור" [לשונו בדר"ח פ"ו מ"ט (שכו:)], ולכך הוא נקרא "פועל גדול". ומתוך כך יובן שהבטוי לכך הוא העדר הדבור אצל שאר בעלי חיים, אשר הם משוללים מהמהלך של ההוצאה מהכח אל הפעל, שלכך נקראו "בהמה" על שם "בה מה", שנמצאת בהם כל שלימותם, ואינה יוצאת מן הכח אל הפעל [כמבואר בתפארת ישראל פ"ג (נט.)].
(62) לשונו בכת"י [שיא:]: "והוציא מן הפה, שאז יצא לפועל דבר ה', והנה כבר עושה, כי דיבור של הקב"ה ואמירתו הוא מעשיו, כי 'בדבר ה' שמים נעשו'". ובדר"ח פ"ה מ"א [ו:] כתב: "לפיכך כתיב 'בדבר ה' שמים נעשו', כלומר שהשמים נעשו בדבורו שהוציא הקב"ה מפיו". ואמרו חכמים [שבת קיט:] "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", ובח"א שם [א, סב:] כתב לבאר: "כי הכל נברא במאמרו יתברך, לא כמו שאר הפעולות אשר הוא פועל בעולם על ידי אמצעים... אבל מה שברא שמים וארץ לא היה כאן אמצעי, רק הכל בדבור נעשה ממנו, כמו שאמר 'בדבר ה' שמים נעשו'. ומכיון שהשם יתברך ברא הכל בדבור בלבד, הרי כאשר אמר 'ויכלו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי משתתף דבור שלו עם דבור השם יתברך, שברא השם יתברך העולם בדבור... והדבור של 'ויכלו' שהוא בזמנו כשמקדש היום, יש לו חבור במעלה העליונה ועם דבור הקב"ה, ולפיכך כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 52]. ובמדרש [ב"ר מד, כב] אמרו "אף מאמרו של הקב"ה מעשה, שנאמר [בראשית טו, יח] 'לזרעך נתתי', 'אתן את הארץ הזאת' אין כתיב כאן, אלא 'נתתי את הארץ הזאת'".
(63) לשונו בגו"א דברים פי"ח אות יח [רצז:]: "והא דכתיב בירמיה 'רגע אדבר על גוי לבנות ולנטוע ושב הגוי ועשה הרע בעיני ה' ונחם על הטובה', זה כשלא היה רק שחשב הקב"ה לטובה עליה". וכן הרא"ם [בראשית לב, ח] כתב: "ליכא לאקשויי מקרא ד'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה', דהתם בדבור של מחשבה קמיירי, כלומר רגע אחשוב על גוי וגו', כמו [קהלת א, טז] 'דברתי אני עם לבי'". אך טעמא בעי, מדוע טובה שיצאה לפעל אינה בת חזרה, אך כל עוד שלא יצאה לפעל היא בת חזרה. ונראה, שהנה אף לגבי ביטול ההבטחה מחמת "יגרום החטא" מצינו שקבע שחשש זה קיים כל עוד שההבטחה לא יצאה אל הפעל, אך משיצאה אל הפעל שוב אין לחשוש שהחטא יחסל את ההבטחה שכבר ניתנה. ויסוד זה נתבאר במה שכתב בגו"א בראשית פי"ג אות ו [רכו:] בביאור דברי רועי לוט, שאמרו שאברהם כבר זכה בארץ, אך לא יהיו לו בנים, ולכך הארץ שייכת ללוט [רש"י בראשית יג, ז], וז"ל שם: "ואם תאמר, אחר שידעו שהקב"ה נתן הארץ לאברהם, אם כן ידעו גם כן מה שכתיב [בראשית יב, ז] 'לזרעך אתן את הארץ', ואין לוט קרוי זרעו. אין זה קשיא, כי סבור היה שההבטחה לא תתקיים באברהם, שאפשר להבטחה שתשתנה על ידי שום חטא. ואם כן מה שאמר 'לזרעך אתן הארץ' לא נתקיים שיהיה הארץ לזרעו. אבל מכל מקום הארץ יהיה לו בודאי, שהיו אומרים שכבר זכה בארץ כשבא לארץ, ומאחר שזכה בו שוב ליכא למימר שלא תתקיים ההבטחה". וכן בגו"א בראשית פט"ו אות ז [רנה:] כתב: "כי כל מעשה כל זמן שלא יצא לפועל יכול להשתנות [ראה להלן הערה 103]... לפיכך אחר כריתות הברית נאמר [בראשית טו, יח] 'לזרעך נתתי' [לשון עבר], דבברית בין הבתרים כבר נתן לו הארץ, ואינו עוד הבטחה על הנתינה, ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, שכבר זכה אברהם בארץ" [הובא למעלה הערה 57]. ומבואר, איפוא, שהחשש של "יגרום החטא" כוחו יפה כל עוד ההבטחה לא החלה להתממש, אך לאחר שההבטחה כבר החלה להתממש, שוב אין לחשוש שהחטא יגרום לבטול ההבטחה. וזהו מבואר היטב לפי מה שאמרו חכמים [חולין ס.] "אלקא דידן, מיהב יהיב, משקל לא שקיל ["הטובה משנתנה" (רש"י שם)]". נמצא שזהו ההבדל בין הבטחה טובה שיצאה אל הפעל, להבטחה טובה שלא יצאה אל הפעל; הבטחה טובה שיצאה אל הפעל היא כבר מציאות בעולם, ושוב אינה ניתנת להבטל. אך הבטחה טובה שלא יצאה אל הפעל היא עדיין אינה מציאות בעולם, ולכך בקלות יכולה להתבטל ["כאשר יעשו רע" (לשונו כאן)]. ובח"א לסנהדרין קח. [ג, רנה:] כתב: "כל גזירה שבאה מן השם יתברך... היא גזירה שאפשר לבטל אותו... [אך כאשר] הגזירה נחשבת בפועל, אין ביטול לה". אך יש להבין, שנמצא שמחלק כאן חילוק חדש לגמרי [שלא הזכיר כלל עד כה], והוא חילוק בין הבטחה שיצאה לפעל להבטחה שלא יצאה לפעל. ואילו עד כה האריך טובא לבאר החילוק בין נבואה להבטחה. ולא מסתבר שיזכיר כאן מהלך חדש לגמרי בכזו הבלעה והסתרה. ובעל כרחך לומר שחילוקו החדש [בין יציאה לפעל ללא יציאה לפעל] מתייחס איכשהו לחילוקו הקודם [בין נבואה להבטחה], וזה צריך ביאור. ונראה, כי עומק ההבדל בין נבואה להבטחה הוא אכן החילוק בין יציאה לפועל ללא יציאה לפועל. כי הואיל והנבואה אינה תלויה במקבל [כמו שנתבאר למעלה (ראה הערה 34)], לכך שעת אמירתה היא שעת יציאתה לפועל, כי מאותה שעה ואילך נבואה זו אינה תלויה בשום גורם זולתי לה. אך הואיל וההבטחה תלויה במקבל, לכך מן הנמנע ששעת אמירתה תהיה שעת יציאתה לפועל, כי "הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון" [ב"ר עו, ב]. לכך שעת יציאתה לפועל חייבת להדחות לשעת קיום ההבטחה בפועל. נמצא שההבדל בין נבואה להבטחה הוא קביעת שעת היציאה לפועל שלהן; בנבואה זו שעת אמירתה, ובהבטחה זו שעת קיומה. ובשתיהן קודם לשעה זו הן ניתנות להבטל, ולאחר שעה זו הן אינן ניתנות להבטל משום ש"אלקא דידן, מיהב יהיב, משקל לא שקיל". נמצא ששתי הקצוות הן; "רגע אדבר לבנות ולנטוע" נאמר בשעה שאין אז יציאה לפועל אף בנבואה. ואילו "לזרעך נתתי" נאמר בשעה שיש אז יציאה לפועל אף בהבטחה.
(64) כוונתו לחמש השאלות ששאל עד כה; (א) הסתירה בין הגמרא [ברכות ד.] שיעקב חשש לגרימת החטא, לגמרא [ברכות ז.] שדיבור שיצא לטובה מפי הקב"ה אינו חוזר [התשובה היא שיש הבדל בין הבטחה לנבואה (לאחר ציון 28)]. (ב) מדוע היה חשש של "יגרום החטא" בלידת שלמה, הרי הדבר נאמר לדוד על ידי נביא [התשובה היא שזה נאמר כהבטחה ולא כנבואה (לפני ציון 41)]. (ג) מדוע הנסים של ביאה שניה לא התרחשו מחמת החטא [ברכות ד.], הרי הנביא ניבא בזה [התשובה היא שזה לא נאמר כנבואה אלא כהבטחה, ושני טעמים לדבר (לאחר ציון 42)]. (ד) מדוע אין לומר שנבואת חנניה בן עזור יכולה להבטל מחמת החטא [התשובה היא שהדבר נאמר כנבואה ובלשון עבר (לאחר ציון 48)]. (ה) כיצד ירמיה אמר שנבואה לטובה יכולה להבטל ["ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרעה וגו' ונחמתי על הטובה"], הרי דיבור שיצא לטובה מפי הקב"ה אינה חוזרת [התשובה היא שיש לחלק בין מחשבה לדיבור בפה (לאחר ציון 60)].
(65) משמע מכך שאם כבר היה לאברהם זרע, הוא לא היה חושש מהחטא שיבטל את ההבטחה. וזה תואם לדברים שנתבארו בהערה 63. וכן הוא בגו"א במדבר פ"י אות כד [קנ:], ושם הערה 90, ובאר הגולה באר השני [קצט:], ושם הערה 459.
(66) זהו המשך הפסוק [בראשית טו, ו] "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ופירש רש"י שם "ויחשבה לו צדקה - הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו".
(67) מהמשך דבריו מתבאר שכוונתו כאן היא שאע"פ שאין האדם יכול להשמר מעשיית חטא קל, מ"מ הוא יכול להשמר מעשיית חטא גדול. ובפשטות בכדי לבטל הבטחה שחזרה ונשנתה לו מפי ה' יתברך יהיה צורך בחטא גדול דוקא, ולא בחטא קל, ומדוע שאברהם יחשוש לחטא גדול עד שלא יאמין בדבר הזה. וראה הערה הבאה.
(68) כמו שמבאר בהמשך [לאחר ציון 101]. נמצא שההבדל בין שאלת המהר"ל לתשובתו הוא שבשאלה הבין שדוקא חטא גדול עלול לבטל את ההבטחה לתת לו זרע, ומחטא גדול האדם יכול להשמר. אך בתשובה הבין שגם חטא קל יכול לבטל הבטחה זו, ומחטא קל האדם אינו יכול להשמר. ואודות שהאדם יכול להשמר מחטא גדול ולא מחטא קל, הנה נאמר [קהלת ז, כ] "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ובגו"א בראשית פט"ו אות ט [רנז:] כתב: "כי ראה אברהם את הכנעניים גולים ממנה, אמר 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', ושמא ישראל יהיו גם כן גולים ממנה בשביל חטא. אמר הקב"ה בזכות הקרבנות, שהם כפרת ישראל על חטאתיהם, יתקיימו [רש"י בראשית טו, ו]. ואף על גב דהרבה חטאים יש שאין להם כפרה בקרבן, לא היה ירא אברהם אלא מעבירות שוגגים ועבירות קלות, מפני 'כי אדם אין צדיק בארץ'. אבל בעבירות זדונות, דין הוא שיגלם אם יחטאו, לכך אמר עבירות שוגגים יש להם כפרה". הרי מבואר שהפסוק "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" נאמר רק על חטאים קלים, ולא על חטאים גדולים. וכן המבי"ט בספר בית אלקים שער התשובה ר"פ ד כתב: "חסיד וצדיק מעיקרו ולא חטא מעולם, כי אם מה שאי אפשר זולתו באיזה חטא קל, וכמו שנאמר 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', שהוא חטא קל ובשוגג". וכן מבואר בהקדמת השב שמעתתא אות ק. וראה להלן הערה 103.
(69) זהו המשך דברי המדרש [ב"ר מד, יב].
(70) לשון המהרז"ו שם "בימי ירמיהו שניבא על גלות ישראל, סברו שיחזרו להיות תחת המזל ולהביט באותות השמים ולירא מהם". והיפה תואר כתב שם "חשבו ישראל כי יד המזל תקיפה תמיד, ובקשו ללמוד מחקות הגוים הנמשכים להורדת השפעות הכוכבים בהבליהם".
(71) אברהם.
(72) יש להעיר, שאם רצה להוכיח מהמדרש ש"היה יודע במזלות שלא יהיה לו זרע", הרי היה יכול להוכיח כן מגמרא ערוכה [שבת קנו.], שאמרו שם "מניין שאין מזל לישראל, שנאמר [בראשית טו, ה] 'ויוצא אותו החוצה'. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם 'בן ביתי יורש אותי' [שם פסוק ב]. אמר לו, לאו, 'כי אם אשר יצא ממעיך' [שם פסוק ד]. אמר לפניו, רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל". ומה ראה להעדיף את המדרש על פני הגמרא. ויל"ע בזה. וראה להלן הערה 84.
(73) פירוש - מי שיודע בענייני המזלות דבר ברור מאוד, אזי שנוי אותה ידיעה ואותו מזל הוא נס גדול, וכמו שמבאר והולך. ומה שמדגיש "שיודע בענין המזלות דבר שהוא ברור מאוד", נראה לבאר זאת על פי דברי דרשות הר"ן [דרוש השמיני], שכתב: "האדם אפשר שינצל מהפגע שיחייבהו המזל על אחד משני פנים; האחד מהם, שלא יהיה במקום אשר יראה בו רושם המזל ההוא, או שיהיה שם, אבל יכין עצמו בענין שלא יוכל המזל לו. והשני, שעם היות שיהיה במקום אשר מדרך המזל שירשום בו, שינצח האיש ההוא כח המזל עד שלא ירשום בו כלל. כאשר נאמר על דרך המשל, שהאדם יכול להנצל משרפת האש על אחד משני פנים: האחד, כשיתרחק ממנו ויעמוד במקום לא תוכל האש לעשות רושם בו, או שיסוך מדם הסלמנדרא כדי שלא תזיקהו האש, עם היותה שורפת בכחה. והשני, שיעמוד במקום תהיה רושמת בו... תשאר על כחה, אבל הוא יבטל כחה". הרי באופן הראשון הוא מתחמק מהמזל, ובאופן השני הוא מנצח את המזל. וברי שהאופן השני הוא נס גדול יותר מהאופן הראשון. וזאת הכוונה במה שכתב כאן "שיודע בענין המזלות דבר שהוא ברור מאוד", שפירושו שאינו יכול לחמוק מהמזל, אלא הוא חייב להתמודד עם המזל ולנצחו. ובסמוך [לאחר ציון 89] כתב: "מה שהבטיח הקב"ה את אברהם על הבנים היא מעלה גדולה לשנות המזל, אשר היה ברור אל אברהם שלפי המזל אין לו בנים". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 123] כתב: "נס גדול היה זה, שהרי לפי המזל לא היו לו בנים".
(74) "כח טבעי" - כח גשמי. ואודות גשמיות הטבע, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [לאחר ציון 46], וז"ל: "כי הטבע כח גשמי". ובאור חדש פ"ו [תתרו:] כתב: "מצות העומר בשביל שהוא יתברך מנהיג הטבע... ולפיכך הבאת העומר הוא מן השעורין דווקא [מנחות פד.], כי הטבע הוא חמרי כאשר ידוע, ולפיכך שייך בזה דוקא שעורין, ולא ענין אחר". ובתפארת ישראל פ"ב [נ.] כתב: "הטבע הוא כח חמרי בלבד", ושם חזר על יסוד זה כמה פעמים. וכן כתב שם פ"ז [קכ.]. ושם פי"ט [רפח.] כתב: "כי הטבע היא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות". ובנצח ישראל בפכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ושם פל"ד [תרמט.] כתב: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי". ובבאר הגולה באר הראשון [נב:] כתב: "הטבע פועלת הדבר שהוא גשמי ברצון השם יתברך". ובנר מצוה [פח.] כתב: "כל דבר שהוא קדוש הוא נבדל מן הטבע, שהיא גשמית חמרית". ובח"א לע"ז ב: [ד, כא:] כתב: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 47].
(75) כפי שמבאר והולך. ומכנה מזלות בשם "מעשה שמים", כי הפסוק המורה שאין לירא מהמזלות הוא [ירמיה י, ב] "מאותות השמים לא תחתו", וכפי שהמדרש הביא למעלה. וראה להלן ציון 97.
(76) משפט זה יובן על פי שלשת היסודות הבאים; (א) הטבע הוא גשמי. (ב) הגשמי הוא שפל, לכך הטבע הוא שפל. (ג) השנוי מתייחס במיוחד לדברים הגשמים השפלים. ואודות שהטבע גשמי, כן נתבאר למעלה הערה 74. ואודות שפלות החומרי, כן כתב למעלה פ"ג [לאחר ציון 77], וז"ל: "כי יגיע לחומר דבר מצד שפלותו". ובנתיב התורה פי"א [תנד:] כתב: "איש קדוש ראוי שיהיה למעלה, ואשר אינו קדוש הוא למטה". ובח"א לקידושין סט. [ב, קמז:] כתב: "כל הדברים אשר אין להם קדושה נקרא שפלים, והקדושים נקרא גבוהים". ואמרו חכמים [שבת יא.] "כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת, לסוף חרבה", ובח"א שם [א, ב:] כתב: "פירוש, כי הדבר הבלתי גשמי מתרומם ומתעלה על הדבר הגשמי, כי הגשמי פחות ושפל נגד הבלתי גשמי. וכאשר הוא מרומם הבית שהוא חול על הבלתי גשמי, דבר זה הפך הסדר, אשר ראוי שיהיה הבלתי גשמי מתרומם ומתעלה על הגשמי. כי השפלות ראוי לגשמי, וההתעלות ראוי לבלתי גשמי. וכאשר דבר יוצא מן הסדר, דבר זה חורבנו ובטולו, כאשר יש כאן הפך הסדר" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 355]. ואודות שהשנוי מתייחס לדברים הגשמיים השפלים, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"א מט"ו [שסד:] כתב: "מדה הזאת שלא לעמוד על מדותיו היא מדה טובה, ודבר זה שייך במילי דעלמא. אבל שיהיה האדם נוטה לגמרי אל מדה זאת, שלא יהיה מעמיד מדותיו כלל, ורוצה להנהיג הכל על דרך שלא לעמוד במדותיו, דבר זה אינו טוב, כי במילי דשמיא ראוי שיהיה תורתו קבע. ואם כל מדת האדם שאינו מעמיד על ענינו יהיה גם כן הנהגתו במילי דשמיא כך, ולא יהיה קביעות לאדם בתורתו, ודבר זה אינו ראוי. שכשם שראוי אל האדם במילי דעלמא שיהיה מוותר ולא יעמוד על מדותיו, כי ראוי לאדם במה שהוא אדם בעל שנוי, והוא בעל חומר אשר הוא משתנה, ואינו עומד על דבר אחד, לכך ראוי לאדם שלא יעמוד על מדותיו. ודבר זה ראוי לאדם במילי דעלמא דוקא, כי במילי דעלמא האדם הוא בעל חומר, לכך ינהג כמנהגו. אבל במילי דשמיא, כמו המצות והתורה השכלית, שאינו תולה בגוף שהוא בעל חומר שבו השנוי, ראוי שיהיה תורתו קבע, ולא יוותר כלל, ולא יעבור קביעתו רק כאשר ראוי אל השכל, ויעמיד המדה שלא ישנה". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תרצ:] כתב: "הדבר אשר הוא נבדל לגמרי הוא בלתי השתנות, כי הדבר החמרי הוא משתנה ומתפעל, ולא כך הדבר הנבדל, אשר אין לו שנוי" [ראה להלן הערה 146]. וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ו [קסט:], ושם פ"ד מי"ח [שעד.]. ושם פ"ה מי"ח [תכה:] כתב: "כי התשובה שייך דוקא בעולם הזה, במה שהאדם בעולם הזה חמרי גשמי, ומפני שהאדם בעולם הזה הגשמי, יכול לשנות את מעשיו, כי החומר בעל שנוי. אבל עולם הבא, מפני שהוא נבדל... אין שייך בו השתנות לא מטוב לרע, ולא מן הרע לטוב, כי השנוי הוא לגשם ולכוחות הגשמיים, לא אל הדבר הנבדל". ובח"א לכתובות עז: [א, קנט.] כתב: "באשר האדם הוא בעל חומר, ולכך הוא מתחרט על אשר עשה. ודבר זה ידוע, כי החרטה הוא השתנות מן הן ללאו, או מן לאו אל הן, וכל שנוי הוא בחומר, ולפיכך מי שאצלו החרטה הוא בעל חומר, שאצלו ימצא השנוי בו, כי אשר בו מדת השכלי לא יתחרט כלל, כי אין חרטה בשכל". וצרף לכאן את הפתגם "רשעים מלאים חרטה" [מכלול המאמרים והפתגמים, עמוד 1725]. ובח"א לסנהדרין צח. [ג, רטז.] כתב: "דבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי החומר משתנה ומתפעל, ולא כן הצורה". ועל פי זה ביאר להלן פמ"ד שישראל הם עם קשה עורף, ואילו אומות העולם קרובי תשובה הן, כי החומר הוא בעל השתנות, והאומות הן חומריות, ולכך ישנו מעשיהן. אבל ישראל אינם חומריים, ולכך לא יקבל שנוי. וכן כתב בגו"א במדבר פל"א אות יח [תקטו:], תפארת ישראל פכ"ח [תכא:], נצח ישראל פי"ד [שדמ:], נר מצוה [לב.], נתיב התשובה פ"א הערה 33, ועוד. וכן נאמר על משה רבינו [דברים לד, ז] "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו", ולהלן פכ"ד כתב: "כי כל הדברים אשר הם צורה נבדלת, יש להם קיום, ואין להם שנוי, כי כח חמרי הוא משתנה. וזה סוד מה שנאמר במשה 'לא כהתה עינו ולא נס ליחו', שמשה נפשו לא היה מוטבע בגוף, מפני זה לא היה מקבל חולשה. שכל כח גוף מקבל חולשה במה שהוא מוטבע בגוף, אבל כחות שאינם מוטבעים בגוף אינם מקבלים חולשה, ועל ידי שיש לו כח בלתי מוטבע בגוף, אף כחות הטבעיות עומדים בכחם". ובכלליות אומרים [העיקר התשיעי] "זאת התורה לא תהא מוחלפת". וכן נאמר [במדבר כג, יט] "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם וגו'", וכן נאמר [מלאכי ג, ו] "כי אני ה' לא שינתי ואתם בני יעקב לא כליתם". וראה להלן הערות 95, 135, 137, 143.
(77) פירוש - שנוי הנעשה בדרך הטבע.
(78) "תחת שינוי" פירושו תחת הזמן המביא לשנוי, וכמו שכתב בדר"ח פ"ב מ"ד [תקנה:], וז"ל: "'אל תאמן בעצמך עד יום מותך' [שם], כלומר אל תאמן בעצמך שאין אתה בעל עבירה עד יום מותך, כי האדם הפרטי בעל שינוי, ונופל תחת השנוי, ואפשר לו להשתנות כל שעה וכל רגע, כאשר הוא נופל תחת הזמן אשר הוא משתנה". ובגו"א שמות פ"ד אות ג [סד:] כתב: "כל שנוי הוא בזמן". ובח"א לקידושין ל: [ב, קלו:] כתב: "האדם תחת השתנות הזמן, ויש לו שנוי בכל יום ויום". ובח"א לב"ב טז: [ג, עו:] כתב: "כי הגלגל מחדש השנוי... אשר כל שנוי הוא בזמן, והזמן תלוי בגלגל" [ראה להלן הערה 142]. ונראה שמה שכתב כאן "תחת שינוי" ו"קרובים אל שינוי", כוונתו לשני סוגי השנויים שכתב כאן; השינוי הטבעי הוא "תחת שינוי", כי הוא לגמרי תחת הזמן, כפי שהטבע הוא תחת הזמן לגמרי. וכן כתב בהקדמה לאור חדש [עו:], וז"ל: "כי הדבר שהוא בזמן, הוא הטבע ומנהגו של עולם, שנעשה בזמן". ולהלן פנ"א כתב: "דברים הטבעיים כל פעולתם בהמשך זמן". אך השינוי הנסיי הלא טבעי שנעשה בטבע הוא "קרוב אל שינוי", אך לא "תחת שינוי", כי הנס עצמו נעשה בלא משך זמן, וכפי שכתב למעלה בהקדמה שניה [לאחר ציון 41], וז"ל: "ועוד יעמיד [הפילוסוף היוני] דבריו, כי איך יתהוה דבר מכל דבר, כי לא יתהוה דבר מכל דבר, רק מדבר מיוחד. ואם כן איך יבא זה שיהיה מן מים דם. והנה מביא ראיה ממין על שאינו מינו, שפעל הטבעי פועל לפי טבעו ומנהגו אשר בעולם הטבעי, ופעל הנבדל לפי ענינו. והבדל יש ביניהם, כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פעל טבעי המשך זמן, אבל פעל אשר אינו טבעי אין צריך לפעולתו זמן. כי הטבעי כח גשמי, וכל כח גשמי פעולתו בזמן, אבל הדברים הנבדלים פעולתם בלי זמן, שאינם כח בגשם, ולפיכך פועלים בלא זמן" [ראה למעלה הקדמה שניה הערות 45, 46]. אך עם כל זה, הואיל והמים הם גוף טבעי [לעומת המזלות], לכך הנסים הנעשים במים הם "קרובים אל שינוי", אע"פ שהם אינם "תחת שינוי".
(79) למעלה בהקדמה שניה [לאחר ציון 235] הביא את דברי הרלב"ג שאמר "שאי אפשר שיהיה שנוי בגרמיים השמימיים", ונדחק מחמת כן לבאר את הפסוק אודות עמידת השמש בימי יהושע. והמהר"ל שם [לאחר ציון 245] דחה דבריו, וכתב: "אבל אנו אומרים כי הוא יתברך מחדש נסים ונפלאות בעולמו, ויכול לחדש נסים ברצונו אף בגרמיים השמימיים". ומ"מ גם לשיטת המהר"ל שנויים בגרמיים שמימיים הם יותר קשים משנויים בדברים טבעיים.
(80) אודות חוזק הפעולה והגזירה שיש לשמים, כן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [תכג:], וז"ל: "וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר'. והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים... המושלים, הם השמים וצבאיהם, שהם מושלים פועלים בתחתונים, הם שגוזרים ומחייבים מה שיתן זה לזה לפי הסדר והמשפט אשר סדר המנהיג, הוא השם יתברך" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערות 49, 74]. ולהלן פנ"ו כתב לבאר ההבדל בין אות למופת, וז"ל: "יש לך לדעת כי כל שנוי אשר נראה בפועל נקרא 'אות', כגון שיאמר הנה הפועל הזה יפעל כך וכך, וזה נקרא 'אות'. והשנוי אשר הוא במתפעל, שיאמר כי דבר זה מתפעל כך וכך, וזה נקרא 'מופת'. ומפני זה אמרו חכמים ז"ל [ספרי דברים יג, ב] כי 'אות' בשמים, ו'מופתים' בארץ. ופירוש, כי השמים הם פועלים, ואינם מתפעלים. והארץ מתפעלת, ואינה פועלת. וכאשר יתן אות בשמים שיהיו פועלים כך וכך, יקרא זה 'אות'. והארץ היא מתפעלת, אם יש שנוי בה זה נקרא 'מופת'". ובגו"א דברים פי"ג אות ב [רכד:] כתב: "ענין זה ידוע לחכמים למה 'אות' בשמים ו'מופת' בארץ... כי האות בשמים, מפני שאות יותר מן מופת, לפיכך אמר 'אות בשמים', בדברים הקיימים התמידים כמו בשמים, אשר לא יקבלו הויה והפסד. וכאשר יש בו נס, שהוא שינוי, נקרא 'אות'. ודברים אשר משתנים, כמו הארץ, יקרא 'מופת', ואינו כל כך נס" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 1].
(81) רש"י בראשית טו, ה "ויוצא אותו החוצה - הוציאו מחללו של עולם, והגביהו למעלה מן הכוכבים".
(82) כי מדרגת האדם תואמת למקום שנמצא בו; כשהאדם נמצא בתחתונים הגשמיים, הוא דבק במעלה גשמית. וכאשר הוא נמצא בעליונים הנבדלים, הוא דבק במעלה נבדלת. וכן כתב בדר"ח פ"א מ"ד [רמא:], וז"ל: "כי ביתו אשר שם דירתו, הוא עיקר גדול, כאשר הוא בית אלקי קדוש, לפי שהאדם תמיד שם. וכאשר ביתו, אשר שם דירתו, במעלה, נחשב לאדם שיש לו מעלה גדולה עליונה", וראה שם הערה 678 שנתבאר שם שהמקום הוא סבה למדריגת האדם, וכן הוא סימן למדריגת האדם. ובדר"ח פ"ד מי"ח [שעד.] ביאר שבעולם הזה החומרי, האדם הוא חומרי, אך לעולם הבא הרוחני, האדם יהיה רוחני. ולהלן פי"ט כתב: "כי המקום הוא גורם דברים הרבה". ולהלן ר"פ ע כתב: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, שבשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמרו [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו'. כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו; שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו". וכן כתב בגו"א במדבר פ"י אות כח [קנב:], תפארת ישראל פכ"ד [שנו:], ובאר הגולה באר הרביעי [תלג:], ועוד. וראה להלן פ"ח הערה 65. וצרף לכאן דברי ספר החינוך מצוה תכא [מצות תפילין], וז"ל: "משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין. אם לא שהנפש שחננו הא-ל תמנענו לפי כחה מן החטא. ומאשר תשכון [הנפש] בגבולו [של הגוף], שהיא הארץ, ורחוקה [הנפש] מאד מגבולה, שהיא השמים, לא תוכל לו [לגוף], ויגבר כחו [של הגוף] עליה תמיד. לכן [הנפש] היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכנה הרע [הגוף], פן יקום עליה ויהרגנה, אחר היותה בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחינו, והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו, ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [זבחים יט.] שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן". הרי שכאשר האדם נמצא בתחתונים כח הגוף חזק מאוד, וכח הנפש נחלש מאוד, וכמבואר לפנינו.
(83) כמו שנאמר [איוב טו, טו] "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו". ולהלן פ"ע כתב: "שאף שמים שייך בו חטא, דכתיב 'אף שמים לא זכו בעיניו'. רצה לומר כי אף שמים, שהם גשמיים נכבדים זכים בתכלית הזכות, מצד שהם גשם, לא זכו בעיניו, שאינם בלא חסרון כלל, שהגשם יש בו חסרון. וכיון שהם בעלי חסרון, לא זכו בעיני השם יתברך, שהוא פשוט נבדל". ובגו"א בראשית פ"א אות טו [יא.] כתב: "כי אף על גב שהקב"ה ברא העולם במידת הדין, קיום שלו אינו רק ברחמים, שאף שמים לא זכו בדין, כי כל הדברים הגשמים הם יוצאים מן הדין בצד שאינם בעלי צורה מופשטת, ואף המלאכים. ולפיכך לא היה להם קיום בדין אם לא שתף שם רחמים עם הדין" [ראה למעלה פ"ו הערה 122]. ובנתיב התורה פי"ד [תקסג:] כתב: "התורה היא משפט אלקי, ולא תמצא מעלה זאת בשמים, כי השמים הם גשמיים". וכן הוא בדר"ח פ"ב מ"ח [תרנד.], ותפארת ישראל פי"א [קעז.]. וראה למעלה בהקדמה שניה הערות 318, 381.
(84) אמרו חכמים [שבת קנו.] "מנין שאין מזל לישראל, שנאמר [בראשית טו, ה] 'ויוצא אותו החוצה', אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, 'בן ביתי יורש אותי' [שם פסוק ב]. אמר לו, לאו, 'כי אם אשר יצא ממעיך' [שם פסוק ד]. אמר לפניו, רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל" [הובא למעלה הערה 72]. ובח"א שם [א, פט.] כתב: "אין מזל לישראל, דהיינו לכלל ישראל אין מזל שישלוט המזל עליהם... כלל ישראל מצד עצמם יש להם מדריגה עליונה נבדלת, וכמו היחיד כאשר עושה מצוה אלקית נבדלת, דבר זה הוא על המזל. ואין הפירוש שלא ישלוט המזל עליהם כלל... כי אם המזל כנגד ישראל, מאוד צריכים ישראל זכות גדול להכריע את המזל... מכל מקום אין מזל לישראל שיהיה שולט לגמרי עליהם, דבר זה אינו. וזה משמעות 'אין מזל לישראל' שיהיו לגמרי תחת המזל, כמו שהם שאר האומות. ומה שאמר 'אין מזל לישראל' דכתיב אצל אברהם 'ויוצא אותו החוצה', דמשמע שאין מזל לישראל כלל. זה אינו, דהכי קאמר, כי אברהם מעלתו היה למעלה מן המזלות, דכתיב 'ויוצא אותו החוצה', לומר שמעלתו על המזלות... אבל בודאי ישראל גם כן תחת המזל כאשר לא נביט אל צדקתם ומצותם, וכאשר הוא חצי זכיות וחצי חובה בודאי המזל להם מכריע. אבל ישראל כאשר הם זוכים, וכאשר ישראל הם כפי המדריגה שראויה להם שיהיה, אז בודאי מצד מדריגת מעלתם אפשר להם לנצח המזל. והיחיד שאין כל כך מדריגתו, מנצח אותו על ידי מצוה... כלל הדבר העולה מזה, כי מה שאמר 'אין מזל לישראל', אם ישראל הם באמיתת מעלתן ואין החטא מקטרג כמו שהיה אברהם, הקב"ה עושה להם נס כמו שעשה לאברהם, ומחזיר את המזל עד שלא יהיה מזיק לישראל. וכן היחיד על ידי מצוה ג"כ אין מזל לישראל". ובח"א לנדרים לב. [ב, ח.] כתב: "כי דבקים ישראל במעלה העליונה שיש להם, מצד הזה יש בטול למזל שלהם". וראה בסמוך הערה 86.
(85) וזה הביאור ל"נביא אתה", כי הנביא דבק במעלה הנבדלת הבלתי גשמית. וכן כתב למעלה סוף הקדמה שניה [לאחר ציון 417], וז"ל: "כי הנביאים על ידי שהיו דבקים בעולם הנבדל, היו פותחים שער הננעל, הוא עולם הטבע אשר ננעל בעד בעלי הגשם, והם פתחו שערים הסגורים, ונכנסו אל עולם הנבדל, והביאו מן העולם הנבדל דבר שלא יתכן לפי הטבע".
(86) אודות שהדבק במעלה הנבדלת אינו נמצא תחת שלטון המזלות, כן כתב בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנא:], וז"ל: "כאשר יצאו ישראל ממצרים, קבלו מדריגתם ומעלתם האלקית, והיה עוג היפך להם, שכחו כח גשמי. ותמצא תמיד שהגשמי מתנגד לבלתי גשמי. ולפיכך התחדש התנגדות מהם, לפי שהיה עוג דבק במזל מן מזלות הרקיע, שהוא כח גופני גשמי, ומשם מקבל כחו. ולפיכך היה כל ענינו נמשך אחר הגשמי, שהוא סגולת הגשם. וישראל מפני שאין כחם כח גשמי, לפי שהם מקבלין מן השם יתברך כח קדוש, אמרו ז"ל 'אין מזל לישראל'. כי מי שכחו כח גשמי יש לו מזל, שהוא כח ושפע גשמי. אבל ישראל הדבקים בה', אין כחם גשמי, ואין מזל להם".
(87) ולא הספיק מה שהקב"ה הוציא את אברהם חוץ לשמים.
(88) פירוש - לולא שנוי השם היתה התנגדות לאברהם להוליד לא רק מהמזלות, אלא אף ממהות עצמו, וכמו שמבאר. והנה מבאר כאן שכדי שאברהם יתגבר על המזל היה צורך בשני דברים; ההוצאה מעל לכוכבים, ושנוי השם. ויש להעיר, הרי גם על שרה היו המזלות מורים ששרי לא תלד [כמובא למעלה לפני ציון 69], ועם כל זה מצאנו אצלה רק שנוי השם [משרי לשרה], אך לא שהקב"ה הוציאה מעל לכוכבים. ואם תבאר שהוצאת אברהם מעל לכוכבים אהני לשרה גם כן, ואין צורך להוציאה בפני עצמה, תיקשי לך מדוע שנוי השם של אברהם לא אהני גם לשרה, והיה צורך לשנות את שמה בפני עצמה. ובקיצור, מדוע אצל אברהם היה צורך בתרתי [הוצאה מעל לכוכבים, ושנוי השם], ואצל שרה היה סגי בחדא [שנוי השם]. ויש לעיין בזה [שמעתי להעיר מידידי הרה"ג רבי יצחק שניצר שליט"א].
(89) "שמו הטבעי" - שמו החומרי, הנתון תחת מערכת המזלות. לכך אע"פ שה' היה מוציא את אברהם החוצה, מ"מ עדיין היו למזלות אחיזה באברהם מצד שמו הטבעי. ורומז בזה שכל שם מורה על מהות, וכמו שאמרו חכמים [ברכות ז:] "מאי 'רות', שזכתה ויצאה ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות". ובהמשך שם אמרו "מנא לן דשם גרים", והגמרא דורשת כן ממקרא. ועוד אמרו חכמים [יומא פג:] שאכסנאי אחד היה נקרא בשם "כידור", ור"מ לא הפקיד אצלו ממונו, אלא הסיק שהוא אדם רשע, על שם שנאמר [דברים לב, כ] "כי דור תהפוכות המה", ולבסוף הוכח כר"מ. וכן כתב להלן פכ"ה, וז"ל: "כי כל שם מורה על המהות, כמו שם 'אש' נקרא דבר שהוא חם ויבש". ובח"א לר"ה טז: [א, קז:] כתב: "השם הוא מורה על עצמות הדבר, ושנוי שם פירוש שנוי עצמותו... דרבי מאיר בדיק בשמיה [יומא פג:], כי השם יורה על עצמותו. וכאשר יש לו שנוי בעצמותו... הגזירה תתבטל, כי יש לו שם אחר. ודבר ידוע כי השם הוא עיקר גדול, כדקיימא לן בברכות [ז:] 'ומנא לן דשמא קגרים'... וכן נוהגים לשנות שם החולים".
(90) כמבואר למעלה הערה 73.
(91) שעובר מן הקצה אל הקצה; מאדם שאין לו זרע כלל, לאדם שיהיה לו רבוי זרע ככוכבים, "והוא דבר והפוכו" [לשונו בכת"י כאן (שיב.)]. דוגמה הפוכה לזה; נאמר [בראשית לח, ג-ה] "ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו", ופירש רש"י שם [פסוק ה] "והיה בכזיב - שם המקום, ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא 'כזיב'". והרמב"ן שם תמה על רש"י בזה"ל: "ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על זה, ואין במאורע ההוא כל חדש, כי די לה שתלד שלשה בנים". והגו"א שם אות ג [רלח:] כתב על קושית הרמב"ן בזה"ל: "לא קושיא היא, דהא חדוש גדול אשה שילדה שלשה בנים זה אחר זה, ותפסוק בפעם אחת, וג' הראשונים ילדה תכופים זה אחר זה". ואם המעבר מלידת ג' בנים להפסקת לידת בנים הוא "חדוש גדול", קל וחומר המעבר מהעדר בנים לרבוי בנים ככוכבים יהיה "פלא גדול".
(92) בכת"י [שיב.] סלל לו דרך אחרת בצורך בשנוי השם בנוסף להוצאת אברהם החוצה; בעוד שבנדפס ביאר זאת כדי למנוע מהמזלות שום אחיזה באברהם, הרי בכת"י ביאר זאת כדי שהיציאה החוצה תהיה דבר של עיקר, ולא דבר של מקרה, וכלשונו: "הוצרך לשינוי השם, כדי שיהיה אותו השינוי אשר לו בא עתה שהעלה אותו חוץ למזלות, הוא עיקר שמו, ולא ענין מקרי בו. כי אם היה מעלה זאת ענין מקרה בו, לא היה ראוי שישנה דבר זה המזל, שהמזל אינו דבר מקרי. יורה בו דבר זה שהעלה אותו חוץ למזלות, הוא עצמי לו, ודבר זה אפשר שישנה המזל. ולפיכך נשתנה שמו, וקרא לו שם אחר".
(93) לשון הרמב"ן שם: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה - פירש רש"י הקב"ה חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו. ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלקי אמן, והוא הנביא בעצמו, 'ולא איש אל ויכזב' [במדבר כג, יט]. ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב [בראשית כב, י], ושאר הנסיונות, איך לא יאמין בבשורה טובה". והמהר"ל מבין שכוונת הרמב"ן במלים "ושאר נסיונות" היא הצלת אברהם מכבשן האש. וכן בגו"א בראשית פט"ו אות ז [רנד:] הבין כך את קושית הרמב"ן, וז"ל: "והקשה הרמב"ן, מי שהציל אותו מכבשן האש לא יאמין בדבר זה שיתן לו השם יתברך בנים". וראה למעלה פ"ו הערה 18, שזו שאלתו השביעית שהקשה בכת"י [דש.], וכלשונו: "שאמר 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', דמשמע שהקב"ה חשבה לאברהם לצדקה ולזכות שהאמין בה'. ומי שעשה עמו כל הגדולות והנפלאות שהוציא אותו מכבשן, וכי לא יאמין בה', דבר זה קשיא מאוד". וראה להלן הערה 108.
(94) אין כוונתו שהשיב על שאלה זו במקום אחר, כי לא נמצא שהשיב כן במקום אחר, כי בגו"א בראשית פט"ו אות ז [רנד:] מיקד את שאלת הרמב"ן מדוע אברהם ביקש אות על הבטחת הארץ, עיי"ש. לכך כוונתו בהכרח היא לדבריו שאמר עד כה, שנס של שנוי המזל הוא נס גדול יותר משאר נסים, וכמו שמבאר והולך.