פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק ו
(1) פירוש - רצון הבורא חל על דבר שהוא שלם, וכמו שכתב בתפארת ישראל ר"פ ב [מח.]: "מצות התורה הם ראוים לאדם... שבהם יושלם עד שהוא הבריאה אשר בה רצון בוראו" [הובא למעלה בהקדמה ראשונה הערה 60]. ושלימות הבריאה היא אברהם אבינו, שבו היה רצון הבורא, וכמו שמבאר.
(2) כמבואר להלן בהמשך הפרק [לאחר ציון 55], וז"ל: "כי אברהם הוא יסוד הראשון לכל... ואין לך יסוד יותר מן אברהם... וכן נקרא אברהם בכתוב [ישעיה נא, א] 'הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם', קרא אברהם 'צור', בשביל שהיה אברהם כמו צור הזה אשר הוא יסוד חזק שעליו נבנה הכל". וראה למעלה פ"ה הערות 19, 68, להלן הערות 41, 56, ופ"ז הערה 114.
(3) אמרו חכמים [שבת קלז:] "תנו רבנן, המל אומר 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה'... והמברך אומר 'אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית'". ובח"א שם [א, ע:] כתב: "פירוש 'אשר קדש ידיד מבטן', זה יצחק שנמול לח', 'וחוק בשארו שם' זהו אברהם, 'וצאצאיו' זה יעקב וזרעו... ואמר 'וצאצאיו חתם באות ברית קודש' אצל יעקב, כי יעקב הוא קדוש מכל האבות, כמו שהתבאר פעמים הרבה". וכן בנצח ישראל ר"פ כט [תקעו.] כתב: "בני א-ל חי, זרע אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב". ושם פמ"ט [תתב:] כתב: "אך אנחנו בני אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, זרע קדושים שורש אמת". לכך נראה שגם כאן שכתב "והשתלשלות צאצאי קודש" כוונתו ליעקב אבינו, שהוא "השתלשלות" מאברהם, כי הוא אב שלישי לאברהם, ו"שלש" הוא מורה על "השתלשלות", וכמו שכתב בח"א לב"ב עג: [ג, פח.], וז"ל: "תבין זה מן שם 'שלש', לשון שלשלת, שיש לו שלשול, המשך".
(4) כהמשך להערה הקודמת, המלים "ובהם בחר ה'" נאמרו על יעקב וזרעו, וכמו שנאמר [תהלים קלה, ד] "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו". וכן אומרים בתפילת שחרית של שבת "כי אם לזרע יעקב אשר בם בחרת". ואמרו במדרש [ב"ר עו, א] "הבחור שבאבות זה יעקב". ובדרוש על התורה [כה.] ביאר שבחירה מחייבת אחד משלשה, ולכך היא נאמרת במיוחד על יעקב, וכלשונו: "כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו הכל, דקיימא לן [פסחים עט.] מחצה על מחצה כרוב. ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו, המה השנים הנשארים. והוא שכתוב 'כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו'. שבמה שהיה יעקב השלישי לאבות, ומאתו נשרשה ונסתעפה האומה הישראלית היותה לעם, נקרא זה יעקב בחר לו מבין שני האבות הראשונים" [הובא למעלה פ"ה הערה 131].
(5) כמו שנאמר [שמות ג, ט] "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם". ומעין כן הקשה בנצח ישראל ר"פ יד [שמ.], וז"ל: "יש לך לשאול, למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי הצרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבא עליהם פורעניות כמו שבא על אותם שהם עם ה'". וראה בסמוך הערה 7.
(6) בכת"י [דש.] כתב משפט זה כך: "וידוע כי במה שהם נתונים תחת יד האומות, ויד האומות עליהם, הרי זה מיעוט מציאות ישראל, והוא עלוי לאומות, שמורה אשר [להם] מציאות חזק בעולם, ובעוונותינו אנו נתונים תחת רשותם, וזה יורה על מיעוט מציאות ישראל". ואודות שהשעבוד מורה על מיעוט המציאות, כן כתב להלן פ"ז [לאחר ציון 131], וז"ל: "בשביל כי השעבוד הוא מורה על מיעוט המציאות, כי אשר הוא משועבד לאחרים הרי נתלה באחר, ואין זה נקרא מציאות, כיון שתלוי באחר. וכאשר היו ישראל מאמינים היו חזקי המציאות, אשר אין ראוים אל השיעבוד מאחרים, ולהיות נתלים בזולתן". וראה למעלה פ"ד הערה 41, להלן פ"ז הערה 132, פ"ח הערה 323, פ"ט הערה 157, ופ"י הערה 34.
(7) יש להעיר, כי בנצח ישראל ר"פ יד [שמ.], לכאורה שלל את ההסבר שעונותינו גרמו לגלותנו, וכלשונו: "יש לך לשאול, למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי הצרות המשונות... ובשביל זה לא יספיק התשובה שהחטא הוא היה הגורם, באשר אין ספק שנמצא החטא גם כן בשאר אומות יותר ויותר, ולא בא עליהם הפורעניות כל כך" [הובא למעלה הערה 5]. אך אין זה קושיא, כי מיד ביאר שם שאכן גלותנו היא מחמת החטא, ומה שלא נמצא כן אצל האומות, ביאר שם בזה"ל: "והנה יש לך לדעת, כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם. אכן דבר זה, כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו. ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם, אין ראוי להם החטא כלל. ולפיכך החטא אצלם יותר נחשב היציאה מן הראוי, ממה שנחשב החטא לאומות, לכך הם נענשים. אבל האומות אינם נענשים על חטאם כמו ישראל". וראה להלן פ"ח הערה 61.
(8) על פי איכה ה, ז "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו". וכן נאמר [ירמיה יד, כ] "ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו".
(9) כמו שנאמר בברית בין הבתרים [בראשית טו, יג] "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ומן הנמנע שיגזור עונש מראש על דורות עתידים שעדיין לא חטאו. דוגמה לדבר; נאמר [בראשית כא, יז] "וישמע אלקים את קול הנער וגו' באשר הוא שם", ופירש רש"י שם "לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים... והוא משיבם, עכשיו מה הוא צדיק או רשע, אמרו לו צדיק. אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו 'באשר הוא שם'". ובגו"א שם אות כא [שנט.] כתב: "אמרו לו צדיק וכו'. אף על פי דרשע היה כדלעיל שאין 'מצחק' [שם פסוק ט] רק גלוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים [רש"י שם, ולכך גורש מבית אברהם]. ואין זה קשיא, כי לא היו יכולים המלאכים לקטרג אותו שלא להעלות הבאר בשביל חטאו, שהרי הקב"ה משיב כי לכך מעלה לו הבאר בשביל להוציא אומה שלימה הישמעאלים, ובשביל חטא ישמעאל, שהיה יחיד, אין לבטל האומה. אבל עכשיו שהיו מקטרגים על ישמעאלים, שהם כלל האומה, שיהיו כך עושים לישראל, שהם בניו, זה יש קטרוג בודאי... ולפיכך השיב למלאכים, צדיק או רשע הוא עתה, כלומר מדבר זה שאתם מקטרגים עליו, צדיק או רשע הוא, והשיבו צדיק הוא מדבר זה שיש עליו קטרוג". הרי שאין לגזור עונש על חטא שהישמעאלים יעשו בעתיד [אמנם יש לחלק, ששם איירי שאין להעניש את ישמעאל עכשיו מחמת חטא שיהיה בעתיד, אך כאן איירי שגם החטא וגם העונש יהיו בעתיד].
(10) פירוש - כבר מלפני ארבע מאות שנה נגזר על ישראל שיהיה להם מיעוט מציאות במצרים, כצפור ביד הצייד. והמלים "כצפור שהוא ביד הצייד" הן המשך למשפט שלמעלה [לאחר ציון 5], שכתב: "וידוע כי במה שהם נתונים תחת ידם הרי זה מיעוט מציאות", ומראה שמיעוט המציאות הוא "כצפור שהוא ביד הצייד", שהצפור הכלואה ביד הצייד היא מציאות חסרה. ומקורו ממדרש תהלים מזמור קז, שאמרו שם "כשם שהצפור נתונה ביד הצייד, אם מבקש ממיתה, אם מבקש מחיה אותה. כך היו ישראל משוקעים ביד המצרים, [שמות ג, ח] 'וארד להצילו מיד מצרים'". וכן מוכח מהמשך דבריו, שכתב "עד שלא היה נחשב מציאות ישראל בעיני המצרים", הרי איירי במיעוט מציאות. וראה הערה הבאה.
(11) אף על פי שלא הזכיר בספר זה עד כה "צפור שהוא ביד הצייד", כוונתו ברורה, וכדלהלן; הנה המשל של "צפור שהוא ביד הצייד" לקוח מדברי מדרש תהלים מזמור קז, וכמובא בהערה הקודמת. ומיד לאחר מכן אמרו במדרש שם "כך היו ישראל נתונין בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב"ה, שנאמר [דברים ד, לד] 'לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי'". והמשך זה של המדרש הובא למעלה תחילת פ"ג [לאחר ציון 15], ושם [לאחר ציון 17] ביאר שכוונת המדרש היא ש"ישראל היו בתוך מצרים כאילו היו מחוברין למצרים, טפלים עמהם, אין להם מציאות בפני עצמו... שהיו ישראל דומין כעובר במעי בהמה מחובר לאם, טפל אצלה, שהוא ירך אמה, ואין לו מציאות בעצמו". נמצא שהמשך המדרש עוסק במיעוט מציאות ישראל במצרים. וכמו כן המשל של "צפור שהוא ביד הצייד" [שהוזכר לפני כן במדרש הנ"ל] מורה על מיעוט מציאות ישראל במצרים, וכמבואר להדיא במדרש. לכך דבריו למעלה בביאור "כעובר במעי בהמה" כוחם יפה גם למשל שהוזכר לפני כן אודות "צפור שהוא ביד הצייד". וזהו שכתב כאן "כמו שזכרנו למעלה", שכוונתו לתחילת פ"ג במה שכתב לבאר המשך המדרש.
(12) מה שכתב "עד שלא היה נחשב מציאות ישראל בעיני מצרים" כוונתו היא שאם מציאות ישראל היתה חשובה בעיני המצריים, הם לא היו גוזרים על בניהם אבדון, ולא היו מררים את חייהם, ששני דברים אלו ממעטים מציאות ישראל. וחזינן מדבריו יסוד, שכל עוד שיש חשיבות למציאות האדם בעיני זולתו, זולתו לא ימעט מציאותו. ורק כאשר אין חשיבות למציאות האדם בעיני זולתו, עלול זולתו למעט מציאותו. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [שבת קנא:] "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר [תהלים מט, יג] 'אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו'", ופירש רש"י שם "נמשל - מי שחיה מושלת בו, בידוע שכבהמה נדמה". הרי רק לאחר שהאדם איבד את חשיבותו בעיני החיה תהיה החיה שולטת בו, אך כל עוד שהאדם נמצא בחשיבותו, אזי החיה לא תשלוט בו. דוגמה נוספת; בגו"א בראשית פי"ב אות כז [רכא:] כתב: "נראה שאברהם היה מתיירא כי פריצי הדור יהרגו אותו על דבר אשתו כי יפה היא, לכך אמר [בראשית יב, יג] 'אמרי לי אחותי את'. ובודאי חשובי המדינה לא יקחו אותך בחזקה, שאין אדם חשוב עושה זה, והחשובים אדרבא יכבדו אותי, שכל אחד ואחד יחשוב שאתן אותך לו לאשה, ובשביל זה אהיה חשוב גם כן נגד הפריצים, כשיראו שהגדולים והשרים יכבדו אותי בשביל שרה, ולא יעשו רעה לי, כי אין דרך לעשות רע לחשוב. ומפני זה אמרו [ע"ז כט.] שהמסתפר מן הגוי יהיה רואה במראה, שיהיה נראה חשוב, ולא יזיק לו הגוי". הרי שרק מוכנים לעשות רע לאדם שאינו חשוב בעיניהם. וביציאת ישראל ממצרים נולדה חשיבות בעולם, והיתה האמבטי רותחת, ו"היו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה [עמלק] והתחיל, והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים" [רש"י דברים כה, יח]. הרי כל עוד שהיתה האמבטי רותחת לא היו האומות נלחמות בישראל. אך יש להבין, דנהי שישראל לא היו נחשבים למציאות בעיני המצרים, אך מה ראה לכתוב זאת כאן. הרי נקודתו העיקרית כאן היא להקשות כיצד ישראל השתעבדו תחת המצרים ["איך עולם הפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי זרעו הקודש במצרים היו נתונים ביד לוחציהם" (לשונו למעלה)], ואין השאלה על המצרים, אלא על מנהיג הבירה, שהוא יתברך עושה את כל המעשים. וכלפי קושיא זו מה הצורך להוסיף שגם "בעיני המצרים" לא היו ישראל נחשבים למציאות. ויל"ע בזה.
(13) בעלי מציאות חזקה. ולהלן פ"ז [לאחר ציון 130] כתב: "לא זכו ישראל לגאולה רק בשביל האמונה. וזה בשביל כי השעבוד הוא מורה על מיעוט המציאות... וכאשר היו ישראל מאמינים היו חזקי המציאות אשר אין ראוים אל השיעבוד מאחרים, ולהיות נתלים בזולתן. ולכך בשביל חוזק מציאות היו יוצאים לחירות, ודבר זה הוא ענין עמוק". ואם "חזקי המציאות" מפקיע מהשעבוד, ק"ו שבידו למנוע את השעבוד מעיקרא, כי למנוע דבר הוא קל יותר מאשר להפקיע מדבר [ערכין כט: "יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה, אמרת קל וחומר; ומה מכורה כבר יוצאה, עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר"]. ולהלן פמ"ז כתב: "יש חוזק לישראל מצד השם יתברך, שהוא חזקם ותקפם".
(14) לשונו בנצח ישראל פ"י [רמח.]: "ומפני כי ישראל הם ראשית המציאות, לכך הם עיקר המציאות. והאומות שאינם ראשית אין להם דבר זה. לכך אינם רק תוספת, והדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות, ודבר זה מבואר [ראה להלן פ"ח הערות 123, 316]. ואיך יהיה דבר זה בטל, שיהיו האומות עיקר וישראל יהיו טפלים אצלם, והם משועבדים להם... שמחייב המופת שיהיה כאן אומה אחת יחידה, והיא ראשית לבריאה, ובשביל זאת הבריאה נברא הכל, כדכתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', ופירשו במדרש [ב"ר א, ד] בשביל ראשית ברא שמים וארץ, והם ישראל, כדכתיב [ירמיה ב, ג] 'קודש ישראל ראשית תבואתו'. כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל. כי שאר אומות הם תוספת על זה... ועוד תבין זה מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית, ואין בטול אל דבר זה. ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם [יבמות סא.] 'ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם' [יחזקאל לד, לא], 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'... וכל זה מפני שאין האומות עיקר המציאות, רק הם שפלים אצל ישראל, לכך נקראו חיות, שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל... כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה". ושם ר"פ נו [תתסד.] כתב: "כי הדבר שהוא עיקר בבריאת עולם, כמו שהיה נראה בישראל שהם עיקר המציאות; שהוציא השם יתברך אותם הוא יתברך בעצמו פנים בפנים. ובנה להם משכן, ונגלה כבודו פנים בפנים. ובנה להם עוד בית הבחירה, ונגלה כבודו שם פנים בפנים".
(15) בכת"י [דש.] כתב משפט זה כך: "וזולתם האומות לאין ותוהו נחשבו". ורומז בדבריו לפסוק [ישעיה מ, יז] "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו". וראה הערה הבאה.
(16) מעמיד את ישראל לעומת המצריים; ישראל הם "עיקר מציאות העולם", ואילו המצריים הם "לאין ותוהו נחשבו". ויש להעיר על כך, שבתפארת ישראל ס"פ כו [תד.] כתב שקודם מתן תורה היו אומות העולם מכלל "עיקר המציאות", וכלשונו: "קודם מתן תורה היו האומות עיקר המציאות בעולם, וכאשר היה מתן תורה היו חרבים כל האומות שהיו, כאילו חרב כל העולם, ולפיכך נקרא [שבת פט:] 'חורב'". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקכט:] כתב, וז"ל: "אמרו בפרק רבי עקיבא [שבת פט:], אמר רבי אבהו, 'הר חורב' שמו, שממנו ירד חורבן לאומות העולם. וביאור זה, כי כאשר בחר בישראל, שוב נחרבו שאר אומות, שנאמר [ירמיה נ, יב] 'אחרית גוים מדבר ציה וגו'', שאינם נחשבים לדבר. וזה תמצא מבואר, כי קודם שעמדו ישראל, היו נביאים באומות, כמו בלעם, אליפז, וצופר הנעמתי, וכיוצא בהם [ב"ב טז:]. וכאשר עמדו ישראל, לא היו נביאים באומות, והדברים האלו מבוארים. וזה נקרא שנחרבו האומות". וקודם לכן שם בבאר השני [רכ:] כתב: "אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חמריים". וכן כתב בקצרה להלן פכ"ג. הרי שעד מתן תורה היתה לאומות חשיבות, שהתבטאה בנביאים שהיו להם. ובגו"א בראשית פ"ד אות כז [קט:] דן שם בפטור של האומות מפריה ורביה [סנהדרין נט:, ותוד"ה והא], וכתב בזה"ל: "היה נראה דתלמודא דריש [שבני נח אינם מצוים בפו"ר] מדכתיב גבי פריה ורביה [ישעיה מה, יח] 'לא תוהו בראה לשבת יצרה', וזה לא יתכן בבני נח, שנאמר עליהם [ישעיה מ, יז] 'כל הגוים כאין נגדו אפס ותוהו נחשבו לו' [ראה להלן פ"ח הערה 316]. ומכל מקום קודם מתן תורה בודאי נצטוו בני נח על פריה ורביה, כדכתיב 'פרו ורבו' שני פעמים [בראשית ט, פסוקים א, ז], חדא למצוה וחד לברכה [רש"י שם פסוק ז]". סתם הגו"א שם ולא פירש מדוע אכן קודם מתן תורה נצטוו האומות על פריה ורביה, בעוד שביאר שהאומות אינן שייכות למצוה זו מפאת היותן "תוהו". אמנם לפי דבריו בתפארת ישראל ובבאר הגולה הנ"ל הענין מחוור היטב, שגדר ה"תוהו" של האומות חל עליהן רק ממתן תורה ואילך, אך קודם לכך אין הן בגדר "תוהו", ושפיר נצטוו אז על מצות פריה ורביה. ולפי זה קשה, מדוע כתב כאן שהאומות היו תוהו בעת שעבוד ישראל במצרים, שהיה זמן רב לפני מתן תורה. ואולי אפשר לחלק בין המצריים לשאר האומות, שהמצריים נחשבו במיוחד לתוהו, משום "שלא היה עם מקולקלים כמותם" [לשונו למעלה ר"פ ד], והיו דומים לכשדיים שהיו בימי אברהם, שהקב"ה מתחרט עליהם שבראם [סוכה נב:], וכמבואר למעלה בארוכה פ"ד. אך שאר האומות נעשו לתוהו רק ממתן תורה ואילך. אך זה לא יספיק, שכתב כאן "וזולתו לאין ותוהו נחשבו", ומכך משמע שכל האומות [ולאו דוקא המצריים] "לאין ותוהו נחשבו". ובכת"י [הובא בהערה הקודמת] כתב להדיא משפט זה כך: "וזולתם האומות לאין ותוהו נחשבו". ועוד, כי מצינו להדיא שאף המצריים היו נחשבים יותר קודם מתן תורה, שנאמר [שמות יא, ב] "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", ו"רעהו" מכוון למצריים [חזקוני שם]. וקשה, הרי מהפסוק [שמות כא, לה] "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" למדו בגמרא [ב"ק לז:] ש"רעהו" ממעט שור של גוי, וכיצד נאמר "רעהו" על המצריים. וכבר עמד על כך רבינו בחיי [שמות יא, ב], וכתב: "יראה לי, שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד, אבל לאחר מתן תורה, שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה [ע"ז ב:], עד שקבלוה ישראל, יצאו כל האומות מן האחוה והריעות, ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד". הרי שבשעה שנעשתה ביזת מצרים [והיא שעת יצ"מ] היו המצריים עדיין בגדר "רעהו", ורק ממתן תורה ואילך יצאו מגדר זה. ומוכח שה"תוהו" של המצריים חל רק ממ"ת ואילך, ולא בשעה ששיעבדו את ישראל. וקשה, איפוא, מדוע כתב כאן שהמצריים "לאין ותוהו נחשבו" כבר בשעה ששיעבדו את ישראל. ויל"ע בזה.
(17) "שורש זה" - יסוד הענין הזה. ודע, שבפרק זה לא יענה על השאלה ששאל כאן, אלא רק להלן פ"ט [וראה שם הערה 216], ועד לשם יעסוק בפרשת ברית הבתרים.
(18) לשונו בכת"י [דש.]: "וכאשר אנו רוצים לעמוד על עיקר הדבר, צריכין אנחנו ללכת אל מוצא הדבר הזה, היא פרשת ברית בן הבתרים, וממנה נלמד מה שנוכל לדעת מזה". ושם שאל עשר שאלות על פרשת בין הבתרים, ולאחר שהציב את השאלות הביא את דברי הבראשית רבה שמביא בסמוך. וזה לשונו: "'אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר' [בראשית טו, א]. ויש לדקדק בזאת הפרשה, למה היה מחזה זה אחר מלחמות מלכים דוקא, ולא קודם לכך, ולא אחר כך [ראה להלן הערה 27]... ועוד, שאמר הקב"ה אליו [שם] 'אל תירא אברם שכרך הרבה מאוד', מאי ענין זה לזה, כי לשון 'אל תירא אברם' בא להבטיחו מן העונש, ואמר 'שכרך הרבה מאוד' כאילו בא להבטיחו על הצלחתו וטובתו [ראה להלן הערה 37]. הג', שאמר אברהם [שם פסוק ב] 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו'', לשון 'מה' כאילו שאם אין לו בנים לא יהיה לו כלום. ודבר זה לא יתכן כלל, כי אף אם לא יהיו לו בנים כלל, הרי עולם הבא הוא יותר מכל [התשובה על כך בכת"י (שט.)]... ואם כן איך אמר 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי', דבר זה משמע כאילו לא יהיה לו שכר עוד. הד', 'ויאמר' 'ויאמר' שני פעמים למה לי, כי אמר בראשונה 'ויאמר אברם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי', וחזר ואמר [שם פסוק ג] 'ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע', והיה לו לכלול הכל בדבור אחד [התשובה על כך בכת"י (שט.)]. הה', איך היה מסופק אברהם שאמר אברהם 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי יורש אותי', והרי כבר הובטח על ידי הקב"ה שאמר [בראשית יג, טו-טז] 'כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי זרעך כעפר הארץ' [התשובה על כך להלן פ"ז]. הו', קשה שאמר הקב"ה אל אברהם [בראשית טו, ה-ו] 'כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', והנה האמין כאשר ראוי לאברהם ראש המאמינים, ואיך אחר כך כאשר הבטיחו על ירושת הארץ אמר [שם פסוק ח] 'במה אדע כי אירשנה'. למה לא האמין גם כן בזה כמו בראשונה, והנה שתי ההבטחות האלו בפעם אחד נאמרו [התשובה על כך להלן פ"ח]. הז', שאמר 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', דמשמע שהקב"ה חשבה לאברהם לצדקה ולזכות שהאמין בה'. ומי שעשה עמו כל הגדולות והנפלאות שהוציא אותו מכבשן, וכי לא יאמין בה', דבר זה קשיא מאוד [התשובה על כך להלן פ"ז (ראה שם הערה 93)]... הח', מה ענין המינים האלו שלקח עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש [שם פסוק ט], ועל מה היה באים אלו מינים [התשובה על כך להלן פ"ח]. הט', קשה שהפרשה תחילתה רכה [שם פסוק א] 'אל תירא אברם שכרך הרבה מאוד', וסופה קשה [שם פסוק יג] 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'. ומה פשעו ומה חטאתו שאמר לו דבר זה עתה [התשובה על כך להלן פ"ט]... הי', קשיא שאמר הכתוב 'כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', באיזה ענין נמצא חשבון זה [ראה רש"י בראשית טו, יג], שהרי כשתחשוב כל שנותם של קהת שהיה מיורדי מצרים ושנותיו של עמרם ושמונים של משה לא תמצאם ארבע מאות שנה" [התשובה על כך להלן פ"י]. וראה להלן פ"ז הערות 1, 2.
(19) לשון הפסוק במילואו "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד".
(20) "ויהיה נענש עליו" [מתנו"כ שם].
(21) "פירש הערוך לעדרו" [מתנו"כ שם].
(22) "כסוחים - פירות כרותים, ותרגם [ויקרא כה, ד] 'לא תזמור' 'לא תכסח', ואמר כסוחים, לפי שהקוצים שאינם כרותים אלא מחוברים הם למים, ולא ידלקו במהרה. אבל כשהן כרותים והם יבשים, ידלקו במהרה" [לשון הרד"ק ישעיה לג, יב].
(23) פירוש - רבי לוי אמר פירוש נוסף.
(24) במדרש שלפנינו אמרו משפט זה כך "תאמר אותן המלכים שהרגתי, שבניהם מכנסין אוכלסין ובאים ועושים עמי מלחמה".
(25) התיבות "לרעבון ונצלתי" אינן מופיעות במדרש ב"ר שלפנינו, אך מופיעות בילקו"ש ח"א המשך רמז עו. וכן כמה משנויי הלשון מהב"ר נמצאים בילקו"ש הנ"ל.
(26) לשון המדרש שלפנינו "כל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חנם עשיתי עמך", ו"מגן" בארמית הוא בחנם, וכמו שיפרש בסוף הפרק [ראה להלן ציון 118].
(27) שהוזכרה בתורה לפני ברית בין הבתרים [בראשית יד, יד-טז]. וזו שאלתו הראשונה מתוך עשר שאלות ששאל בכת"י [דש., והובאה בחלקה למעלה הערה 18], וז"ל: "'אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר' [בראשית טו, א]. ויש לדקדק בזאת הפרשה, למה היה מחזה זה אחר מלחמות מלכים דוקא, ולא קודם לכך, ולא אחר כך. ובדרך מקרה אין לומר, שהרי כתיב 'אחר הדברים האלה וגו'', משמע שתלה הדבר במלחמה".
(28) חזינן מדבריו שאף שאותם אנשים שנהרגו היו "ראוים שלא להיות נהרגים", והריגתם תהיה "נגד רצון הקב"ה", עם כל זה אברהם היה יכול להרגם במלחמתו כנגדם. וחידוש גדול יש בכך, שאף אם איירי באדם הזכאי לחיים, ואין רצון ה' שימות, מ"מ עדיין יתכן שימות במלחמה. וכן כתב בהקדמה לאור חדש [קכד:], שאף אם ישראל לא נתחייבו כלל במיתה, מ"מ "המן היה מבקש להרוג אותם, כמו שדרך הרשע לעמוד על הצדיק", והיה עולה בידי המן ח"ו לעשות כן לולא ש"השם יתברך שמע תפילתם, והציל אותם מן המן הרשע" [לשונו שם]. וכן מדוייק מדבריו בגו"א בראשית פט"ו אות א [רנא:] שעלול להיות שצדיק ימות במלחמה "דרך מקרה". וזה תואם לדברי האור החיים הידועים, שביאר [בראשית לז, כא] שהצעת ראובן להשליך את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים נחשבת הצלה ליוסף מאחיו, כי "לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה. מה שאין כן חיות רעות, לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים. והוא אומרו [שם] 'ויצילהו מידם', פירוש מיד הבחירי". ומקור הדברים הוא בזוה"ק [ח"א קפה.], שאמרו שם: "רבי יצחק אמר, אי נחשין ועקרבין הוו ביה, אמאי כתיב בראובן [בראשית לז, כב] 'למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו', וכי לא חייש ראובן להאי דהא אינון נחשין ועקרבין ינזקון ליה, ואיך אמר 'להשיבו אל אביו', וכתיב 'למען הציל אותו'. אלא חמא ראובן דנזקא אשתכח בידייהו דאחוי, בגין דידע כמה שנאין ליה, ורעותא דלהון לקטלא ליה, אמר ראובן, טב למנפל ליה לגו גובא דנחשין ועקרבין, ולא יתמסר בידא דשנאוי דלא מרחמי עליה. מכאן אמרו, יפיל בר נש גרמיה לאשא, או לגובא דנחשין ועקרבין, ולא יתמסר בידא דשנאוי, בגין דהכא אתר דנחשים ועקרבים, אי איהו צדיקא, קב"ה ירחיש ליה ניסא, ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לבר נש וישתזיב מנייהו. אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי, זעירין אינון דיכלין לאשתזבא. ובגין כך אמר 'למען הציל אותו מידם', 'מידם' דייקא, ולא כתיב 'למען הציל אותו' ותו לא. אלא אמר ראובן, ישתזיב מן ידייהו, ואי ימות בגובא ימות, ובגין כך כתיב 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'". וכן כתב רבינו חננאל [חגיגה ד:], ופני יהושע [ר"ה יח:]. אמנם לאו דעת כו"ע היא, ועיין בחובת הלבבות בשער הבטחון פ"ג ובספר החינוך מצוה רמא ["לא תקום" (ויקרא יט, יח)] שכתבו שאין האדם יכול להרוג אף את עצמו אלא א"כ נגזר עליו כך מראש. וראה בהעמק דבר בראשית לז, יג.
(29) כי היו רשעים, ועל כך נאמר [בראשית טו, א] "אל תירא אברם".
(30) בא ליישב את שאלתו השניה ששאל בכת"י [דש.], וז"ל: "ועוד, שאמר הקב"ה אליו 'אל תירא אברם שכרך הרבה מאוד', מאי ענין זה לזה, כי לשון 'אל תירא אברם' בא להבטיחו מן העונש, ואמר 'שכרך הרבה מאוד' כאילו בא להבטיחו על הצלחתו וטובתו" [הובא למעלה הערה 18. וראה להלן הערות 37, 52].
(31) "לפיכך נאמר לו 'שכרך הרבה מאוד', מאחר כי מעשיו בכלל הם הולכים אחר השלימות לבער הכחות שהם קוצים" [לשונו להלן לאחר ציון 47]. וראה הערה הבאה.
(32) לשונו בכת"י [שה:]: "כמו שאמר דוד [תהלים קיט, נט] 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך'. בפרשת בחוקתי ויקרא רבה [לה, א], אמר דוד, רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי אל בתי כנסיות ובתי מדרשות. הדה הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך', עד כאן. הרי מבואר כי אדם אשר מדריגתו גדולה, דרכיו מביאות אותו אל השלימות תמיד". וכן אמרו חכמים [שבת קכא:] "תנו רבנן, נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן, בידוע שנזדמנו לו להורגן", ופירש רש"י שם "שנזדמנו לו להורגן - לכך באו לידו, שזימן לו המקום לאבדן, לפי שהיו עתידות להזיק, וגלגלו זכות על ידי זכאי". הרי שהריגת הנחשים באה להשיג ענין גבוה יותר, אף שההורגם לא כיון לכך. וכן הריגת המלכים על ידי אברהם השיגה ענין גבוה יותר, אף שאברהם לא כיון לכך. ועל כך אמרו [שבת לב.] "מגלגלין זכות על ידי זכאי". ולהלן פי"ז כתב: "'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור' [שמות ב, ה], אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה [סוטה יב:]. פירוש... מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי, ואם לא היתה זכאית, לא בא זכות כזה על ידה [להציל את משה]. ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבאו אותם הדברים, ואיך היתה סבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה, והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה. לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה". הרי כאשר בת פרעה ירדה לרחוץ מגלולי בית אביה היא לא כיונה להציל את משה, אך הקב"ה סידר שכל מעשיה ילכו אל השלימות.
(33) הולך להוכיח את הנהגת הקב"ה עם הצדיקים מהנהגת הקב"ה עם הרשעים, כי כבר השריש כמה פעמים שידיעת ההפכים היא אחת, וכפי שכתב בהקדמה לאור חדש [ס.], וז"ל: "וידוע כי ידיעת ההפכים אחד". ואמרו "אם אין דעה הבדלה מנין" [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב]. וכן כתב להלן פנ"ג. ובנצח ישראל ר"פ א כתב: "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך. כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים [פסחים קטז.] בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך". ובבאר הגולה באר החמישי [פח:] כתב: "כי הרגשת הפכים אחד, ומי שמרגיש בחום מרגיש בקור". ובח"א לע"ז ב. [ד, יז.] כתב: "מצד כי ידיעת ההפכים אחד, וכאשר הם מעידים בעצמם [אומות העולם] שהם בעלי ע"ז, וידוע כי האומות הם הפכים לישראל, א"כ בזה מעידים על ישראל כי הם צדיקים". וראה גו"א ויקרא פי"א אות ג [רכז.], ושם הערה 15. וכן הוא בנתיב שם טוב פ"א [ב, רמו.]. וכן נקט לגבי בעל שם טוב ובעל שם רע [נתיב שם טוב פ"א (ב, רמו.)], חיה טהורה וחיה טמאה [גו"א ויקרא פי"א אות ג (רכז.)], בן חכם לעומת בן רשע [להלן פנ"ג], חיים ומיתה [נתיב התורה פ"א (סב., ושם הערה 168)], אדם לעומת נחש [ח"א לסוטה ט. (ב, לח.)], ועוד. וראה להלן פי"ב הערה 39.
(34) הרי הקב"ה מונע מהרשע את ההבנה הנכונה כדי שיאבד. והרד"ק [ש"א ב, כה] כתב: "כי חפץ ה' להמיתם - על דרך 'השמן לב העם הזה'". וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ו ה"ג, ויובא בהערה הבאה. ויש להעיר, כי לאחר שביאר שהנהגת הקב"ה עם הצדיקים היא שהם מגיעים לשלימותם אף שלא כיוונו לכך, לכאורה ההפך הגמור לכך עם הרשעים היה צריך להיות שאף שהרשעים יכוונו לעשות הטוב, מ"מ הדבר לא יעלה בידם, וכמו שמצינו [ב"ב ט:] שירמיה קילל את אנשי ענתות הרשעים ש"אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר". ומדוע הגביל הפכיות זו לאופן ש"הקב"ה מעלים ממנו דרכי החיים, שילך לאבוד, כמו שנעשה לפרעה", הרי פרעה מעולם לא התכוון לטובה, ואילו קללת ירמיה חלה על רשעים שנתכוונו לטובה, ועכ"ז הדבר לא יעלה בידם. ויל"ע בזה.
(35) לשון הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ו ה"ג: "אפשר שיחטא אדם חטא גדול, או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו 'השמן לב העם הזה וגו''... כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה, שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה [שמות ד, כא] 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר [שמות א, י] 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו". ולהלן פל"א כתב: "אמנם בשמות רבה בפרשת בא [יג, ג] 'כי אני הכבדתי את לבו' [שמות י, א]... שהקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה ופעם שניה ושלישי ואינו חוזר, והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כאן פרעה הרשע, כיון ששגר לו הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על זה, אמר הקב"ה, אתה הקשית ערפך ואין אתה חוזר בך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך... ומדה זאת שהקב"ה מוסיף טומאה על טומאתם הוא דבר עמוק מאוד. וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שנוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים. כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף בעל שנוי ותמורה, אף המעשה שלו אינו מעשה גמור. שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה, ונחשב המעשה כלא היה מעולם. אבל אם מתרה בו, ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר, שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי, אז נועל הקב"ה ממנו דרכי תשובה, ומכביד את לבו".
(36) אבות פ"ה מי"ח "כל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה... ירבעם חטא והחטיא את הרבים". ובדר"ח שם [תכה:] ביאר זאת שתשובה שייכת רק לחומרי הגשמי, שהוא בעל שנוי, אך מדריגת הרבים היא שכלית, ואינה משתנית, "ולכך אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שיהיה משנה עצמו מרע לטוב" [לשונו שם (תלא.)]. והרי זה דומה לפרעה, שהואיל וסרב לקבל את התראות ה', בזה העלה את חטאו ממדריגה חומרית למדריגה שכלית, ולכך הוי מעשה גמור, בלתי ניתן לשנוי, וכמבואר בהערה הקודמת. ואודות שזו ההנהגה עם רשעים, כן כתב להלן פל"א, וז"ל: "שקודם זה הקב"ה צופה לרשע שישנה את מעשיו, שהוא מוכן אל השנוי ותמורה, וישנה אותם אל הטוב. אבל כאשר עשה זה שהתרה בו, ולא שמע, הקב"ה מוסיף לו טומאה על טומאתו, לפי שזה הוא מוכן אל הטומאה, ולא אל התשובה". וכן מצינו הנהגה זו כלפי כל האומה המצרית, וכפי שכתב בח"א לע"ז נה. [ד, נז:], וז"ל: "רש"י פירש בפירוש החומש אצל [שמות יד, ד] 'לפני בעל צפון'; הוא נשאר מכל אלהי מצרים, והשם יתברך נתן לפניהם להטעותן, וכדכתיב [איוב יב, כג] 'משגיא לגוים ויאבדם'. דבר זה בודאי נאמר על אומה שהם חייבין כליה, אז נותן לפניהם להטעותן, וכדכתיב גם כן 'וחזקתי את לב פרעה'".
(37) מיישב בכך את שאלתו השניה בכת"י, שהקשה: "ועוד, שאמר הקב"ה אליו 'אל תירא אברם שכרך הרבה מאוד', מאי ענין זה לזה, כי לשון 'אל תירא אברם' בא להבטיחו מן העונש, ואמר 'שכרך הרבה מאוד' כאילו בא להבטיחו על הצלחתו וטובתו" [הובא למעלה הערה 18]. ועל כך מבאר שהמלים "שכרך הרבה מאוד" גם כן נאמרו על הריגת המלכים, שלא רק שלא יענש על הריגתם ["אל תירא אברם"], אלא אף יטול שכר על הריגתם, "כי אלו המלכים דבוקים בענין רע מאד" [לשונו כאן], וסילוק הרע מן העולם אינו רק "סור מרע", אלא הוא גם "עשה טוב" [תהלים לד, טו], וכמו שמבאר והולך. ולהלן [הערה 52] יביא הסבר נוסף לכפילות של "אל תירא אברם" ו"שכרך הרבה מאוד". דוגמה לדבר; אמרו חכמים [ברכות י:] "'זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי' [מ"ב כ, ג], מאי 'והטוב בעיניך עשיתי'... רבי לוי אמר, שגנז ספר רפואות ["כדי שיבקשו רחמים" (רש"י שם)]". ובנצח ישראל פ"ל [תקצא.] כתב בזה"ל: "אבל מי שאמר שגנז ספר רפואות, במה שספר רפואות הוא טבעי, ויש בזה הרע, כאשר מסלק ענין הטבע, כמו זה שגנז ספר רפואות, שהוא הטבע, שדבק בטבע החמרית הרע, וסילוק דבר זה מן העולם הוא 'הטוב'. ולדעת רבי לוי, כי מה שגנז ספר רפואות, שלא יהיה האדם נמשך אחר הטבע לגמרי, וספר הרפואות הוא הטוב שעשה... ולפיכך מה שגנז ספר רפואות, שהוא בעצמו רע, והיה מסלק דבר זה מן כלל העולם, הוא טוב". הרי סילוק הרע נקרא "והטוב בעיניך עשיתי", ונוטל על כך שכר משלם. והנה המאמר הזה בב"ר ["למה אתה מטמר, פועלים הייתי צריך שיקשקשו, עכשיו שקשקשת בא וטול שכרך"] והמאמר במסכת ברכות ["שגנז ספר רפואות"] שניהם נאמרו על ידי רבי לוי. ואכן לפי דבריו כאן ובנצח ישראל רבי לוי בזה הוא לשיטתו; הצד השוה בשני מאמרים אלו הוא שסילוק הרע נחשב לעשית הטוב.
(38) "רק" בלשונו של המהר"ל הוא כמו "אלא".
(39) בראשית יד, א "ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים", וזו תחילת הפרשה של מלחמת המלכים עם אברהם.
(40) אף על פי שדרשה זו נמצאת גם בגמרא [מגילה י:], וכפי שהביא בפתיחה לאור חדש [קמז.], מ"מ כאן מעדיף להביא את הדברים בשם המדרש בב"ר, משום שבב"ר נתבאר שבאו להלחם על אברהם אבינו. וזה לשון המדרש: "'ויהי בימי אמרפל' [בראשית יד, א]. רבי תנחומא בשם רבי חייא רבה ורבי ברכיה בשם ר"א, זה המדרש עלה בידינו מהגולה, בכל מקום שנאמר 'ויהי' בימי צרה. 'ויהי בימי אמרפל', ומה צרה היתה שם, 'עשו מלחמה' [שם פסוק ב]... משל לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה, ובשבילו נזקק המלך למדינה ["עושה להם טובה ונושא להם פנים בשבילו" (רש"י במדרש שם)]. וכיון שבאו בדברים ליזקק לו, אמרו אוי לנו שאין המלך נזקק למדינה כמו שהוא למוד, אם נהרוג את אוהבו ["וכיון שבאו בדברים ונזדווגו לו לאוהב להלחם בו, אמרו אוי לנו, שאין המלך נזקק למדינה מעכשיו כמו שהוא למוד עד עכשיו. שאם נהרוג את אוהבו של מלך מה טיבו אצלנו. כך אברהם היה אוהבו של הקב"ה... ובשבילו היה הקב"ה נזקק לעולמו להיטיב להם... וכיון שבאו בדברים להזדווג לו, התחילו הכל צווחין ווי" (רש"י שם)]. הדא הוא דכתיב [שם פסוק ז] 'וישובו אל עין משפט היא קדש', אמר רבי אחא לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם ["ומנין שלא באו להזדווג אלא על אברהם, שנאמר 'וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש'... לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, והן מבקשין לסותמה" (רש"י שם)]". ובכת"י [שו.] כתב: "וכדי להעיר על דבר זה, היה המלך הראשון אשר הוזכר באלו ארבעה מלכים 'אמרפל' [בראשית יד, א], הוא נמרוד שהפיל את אברהם לכבשן האש [רש"י שם]. שמזה תדע כי אלו המלכים היו מתנגדים אל המציאות האמיתי, אשר הוא עיקר המציאות ויסוד מציאות העולם הזה, כמו שאמרנו. וזה שאמר 'ויבואו על עין משפט', ודרשו זה אברהם, שהוא עין העולם ועיקרו. ודרשו 'משפט', שאברהם עשה מדת דינו בעולם, שבשביל אברהם היה נותן מדת הדין שיברא העולם... שאם לא היה אברהם לא היה נותן מדת הדין להיות העולם נברא. ויש לפרש כי היה מעשיו במשפט, כדכתיב [בראשית יח, יט] 'למען יצוה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט', ולפיכך נקרא 'עין משפט'".
(41) אודות שאברהם הוא "מציאות העולם", כן כתב למעלה פ"ה [לאחר ציון 67], וז"ל: "שהרי הדורות הראשונים היו תהו וחושך, ואברהם הוא האור של מציאות... שהרי אברהם מציאות חדש שאין לו קשר עם הראשונים". ובח"א לסוטה י. [ב, מא:] כתב: "אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם כדכתיב [בראשית ב, ד] 'בהבראם', מפני שהיו שני אלפים תוהו, ולא היה מציאות להם עד שבא אברהם [ע"ז ט.]. אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע השם יתברך בעולמו, ובשבילו נברא הכל, כי הכל נמשך אחר התחלה" [הובא למעלה פ"ה הערה 16]. וראה למעלה הערה 2, ולהלן הערה 56.
(42) כמו שיבאר בסמוך שאברהם "היה יחיד בעולם", ונלחם כנגד ארבעת המלכים המורים על הכחות החיצונים.
(43) אודות שאברהם הוא "עיקר העולם", כן כתב למעלה פ"ה [לאחר ציון 9], וז"ל: "אברהם הפך זה, שעיקר הבריאה הוא אברהם, שבשבילו נברא העולם... הרי לך כי בשביל אברהם נברא העולם". ויש להבין, לשם מה כתב כאן "והיו המלכים ארבעה נוצחים את החמשה", ומדוע התייחס כלל לנצחון זה, הרי בא לבאר כאן כיצד ארבעת המלכים מתנגדים לאברהם, וזה שאברהם הרגם נחשב לדבר טוב, ומה נוגע לכאן מלחמת ארבעה המלכים את החמשה. אמנם הענין מתבאר לפי מה שכתב להלן פ"י [לאחר ציון 17], וז"ל: "כי אברהם היה יחיד, ומלכים הד' היו מתנגדים לו, והיו רוצים להזקק לגלגל עינו של עולם, כי ארבע הם מתנגדים ליחיד... ואברהם היה מציל החמשה, כי החמשה הם דומים אל האחד, בעבור החמישי שהוא נוסף על הצדדין הארבע. ויתבאר לקמן ענין זה באריכות, שהחמשה הם מענין אחדות, בעבור החמישי שהוא באמצע המאחד הארבעה". לכך הכניס כאן שארבעת המלכים נצחו את החמשה, כי גם זה מורה שארבעת המלכים מתנגדים אל האחדות, "כי החמשה דומים אל האחד".
(44) אודות שארבעת הצדדים מורים על החיצונות והיציאה מן העיקר, כן כתב בתפארת ישראל פל"ח [תקעג:], וז"ל: "תמצא בעבודת אלילים ד' לאוין זה אחר זה; 'לא יהיה לך' [שמות כ, ג], 'לא תעשה' [שם פסוק ד], 'לא תשתחוה' [שם פסוק ה], 'ולא תעבדם' [שם]... כי ראוי שיהיה בעבודת אלילים ד' לאוין. כי השם יתברך הוא העיקר, שהכל נמצא ממנו, וממנו מתפרנס הכל. שלכך נקרא השם יתברך ויתעלה שמו 'עיקר' [סנהדרין לח:], כי כמו שהעיקר, הכל יוצאין ממנו, ומתפרנס הכל מן העיקר, וחי ממנו. כן השם יתברך, הכל נמצא ממנו, וחי ממנו [ראה להלן פ"ט הערה 228, ופי"ב הערה 114]. והעבודת אלילים דבר שהוא חיצון לעיקר. שבעל עובד עבודה זרה מכוון לדבר שהוא חוץ וחיצון, מתנגד אל העיקר, הוא השם יתברך. והזהירה התורה שלא יעשה אותם עיקר. והדבר שהוא חוץ וחיצון, הם ארבע, נגד ארבעה צדדין. שכאשר אחד עומד, יאמר לשון 'חיצון' על ארבעה צדדין שלו, ולפיכך החיצוניות הם ארבע. וכנגד אלו באו ד' לאוין אלו. ודע כי החיצונית הראשון הם ד' חיות המרכבה, שעליהן כסא כבודו יתברך [ישעיה ו, א]. שכסא כבודו הוא אחד לישב על הכסא. והתחלה החיצונית הוא מן הכסא ולמטה, והם ארבע חיות הקודש. ולפיכך כאשר עשו ישראל את העגל [שמות לב, ד], שמטו אחד מן החיצונית, הוא השור שבמרכבה, ועשו אותו אלוה [שמו"ר ג, ב]". ובנצח ישראל פ"כ [תלה:] כתב: "כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות... וישראל מתיחסים אל הנקודה האמצעית. מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'. אבל ישראל, שיש להם מדריגה בלתי גשמית, הוא נגד האמצעי, שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך האמצעי מתיחס אל בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולכך ישראל הם אחד, שהרי האמצע הוא אחד, והצדדין הם ד'" [ראה להלן פ"ח הערה 146, ופ"י הערה 22].
(45) אודות ההתנגדות שיש לארבעה הצדדים אל האמצעי היחיד, כן כתב להלן פ"י [לאחר ציון 19], וז"ל: "כי ארבע הם מתנגדים ליחיד... והצד מתנגד לעיקר, כי הוא נוטה מן העיקר להיות כנגדו. ולכך היו המלכיות נגד הצדדין, שהם ארבע". וכן כתב לגבי התנגדות ארבע המלכיות [בבל, פרס, יון, ואדום] לישראל, וכלשונו בנר מצוה [ח:]: "דבר שהוא אחד מסוגל לו האמצעי, והיוצא מן האחד הוא מתיחס לד', כנגד ד' רוחות שיש בהם יציאה מן האמצע. ולכך המלכיות הם ד', כנגד ד' רוחות היוצאים מן האמצעי". ובפתיחה לאור חדש [רכ.] כתב: "ארבעה מלכיות אלו, שהיו מתנגדים ואויבים לגמרי לישראל, שלא היו כמותם, בעבור שהיה כוונתם לבטל את ישראל. וההתנגדות הוא ארבע, דהיינו ד' צדדים שהם מתנגדים אל האמצעי, שהוא עיקר". ובח"א למנחות נג: [ד, פד:] כתב: "כי ד' מלכיות ביחד הם מתנגדים אל האמצע ביחד... וישראל הם האמצעי, שעומד בתוך ד' רוחות נוכחי להם, מתנגד אל כלם". ובכת"י [שו.] כתב: "כי המלחמה שעשה אברהם היא מלחמת ה', שהיו אלו המלכים מתנגדים לאברהם. ולפיכך היו המלכים ארבעה, כמו שתמצא לעתיד כי ארבע מלכיות ישעבדו בישראל... כך היה גם כן באברהם. כי כבר אמרנו לך כי תמיד ימשוך הענף אחר השורש". וראה להלן פ"ח הערה 146, ופ"י הערות 20, 32.
(46) פירוש - אברהם הוא היחיד בעולם שהכיר את הקב"ה. וכן אמרו חכמים [פסחים קיח.] "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה, אני יחיד בעולמי, והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד". ובגו"א בראשית פ"ג אות לז [צ.] כתב: "אין זה שווי בענין האדנות והאלקות, רק כי הקב"ה יחיד בעולמו באלקותו, ואברהם יחיד בעולמו שהוא ראש לגרים [חגיגה ג.], והוא יחיד שנכנס תחת כנפי השכינה [ב"ר מב, ג]". ולהלן פ"י [לאחר ציון 30] כתב: "היה אברהם יחידו של עולם גובר על הצדדין, אשר יוצאים מגדר המציאות ומנצח אותם". ובח"א לסוטה י. [ב, מב.] כתב: "אברהם שהיה יחיד בעולם כמו שהקב"ה יחיד בעולם, וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים באמרם 'נאה ליחיד להציל היחיד', לכך הקריא שמו בפי הכל". ולהלן פ"ס כתב: "כי כח ארבע מלכיות אלו מתנגדים לכח הקדושה של ישראל. ודבר זה התבאר למעלה בפרק ששי ובפרק עשירי, שם מבואר איך ארבע מלכיות, שהם נגד ארבע צדדין, הם מתנגדים לישראל, שהם עיקר העולם". וראה להלן פ"ח הערה 188, ופ"י הערות 18, 22, 31, 33.
(47) נראה לבאר דברי קודש אלו, שארבעה המלכים האלו ממעטים מאחדותו יתברך בעולם, וכאשר אברהם הרגם הוא ביער בזה את אלו הממעטים מאחדות ה', ובכך אחדות ה' שבה להאיר כבתחילה. וכן כתב בנר מצוה [י:], וז"ל: "מצד החסרון הזה שהיה בבריאה עמדו ד' מלכיות אלו, שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל, הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך, כמו שיתבאר, הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד... אבל ד' מלכיות מבטלים אחדותו בעולם, כאשר לוקחים הממשלה מישראל, שהם מעידים על אחדותו יתברך... וזה כמו שאמרנו כי המלכיות הם ארבע, ומספר זה הוא יוצא מהאחדות. כי האמצעי שאין בו צד מיוחד, הוא אחד, כמו שידוע, שאי אפשר שיהיה האמצעי שנים, רק האמצעי הוא אחד בלבד. והרוחות הם מחולקים, שזה מתפשט למזרח, וזהו הפכו מתפשט למערב, וזה לדרום, וזה לצפון. הרי תמצא כי ד' רוחות הם מחולקים, והם הפך האחד". ואודות שאחדות ה' מורה שאין זולתו, כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [שיח:], וז"ל: "כי הוא יתברך אחד, אפס זולתו". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רנח:] כתב: "אין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך, ובזה השם יתברך אחד ואין זולתו" [ראה למעלה פ"ג הערות 2, 60, ופ"ה הערה 113].
(48) "והוסיף לומר 'שכרך הרבה מאוד'. וביאור ענין זה, כי שכרו הרבה מאוד לעתיד, שכל דרכיו פונים אל הצלחה. כי יש אדם צדיק אשר כל מעשיו הולכים אל השלימות, אף אם לא כיון" [לשונו למעלה לאחר ציון 29]. וכמו כן כאן, אע"פ שאברהם כיון במלחמה זו להציל את לוט [בראשית יד, יד], מ"מ נתגלגלה זכות על ידו להרוג את ארבעה המלכים המבטלים אחדות ה' בעולם, וכמבואר בהערה הקודמת.
(49) בא לבאר את דרשתו השניה של רבי לוי שהובאה במדרש הנ"ל, שאמרו שם [ב"ר מד, ד] "רבי לוי אמר אוחרי, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר אותן המלכים שהרגתי שבניהם מכנסין אוכלסין ובאים ועושים עמי מלחמה. אמר לו הקב"ה 'אל תירא אנכי מגן לך', מה המגן הזה אפילו כל החרבות באות עליה היא עומדת כנגדן, כך את אפילו כל עובדי כוכבים מתכנסין עליך, נלחם אני כנגדן" [הובא למעלה לאחר ציון 22]. והולך לבאר שאברהם עצמו הוא המגן.
(50) פירוש - דרשתו השניה של רבי לוי אינה באה לחלוק על דרשתו הראשונה, אלא באה להוסיף עליה; בדרשה הראשונה נתבאר שאברהם אבינו חשש שמא הרג צדיקים, ועלול להענש על כך. הדרשה השניה באה להוסיף חשש שני; שמא הגוים יבואו להנקם מאברהם על המלחמה שעשה. ממילא לפי דרשתו השניה הפסוק "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד" מתחלק לשני חלקים, המקבילים לשני החששות האלו; כנגד החשש השני [נקמת הגוים] נאמר לו "אל תירא אברם אנכי מגן לך", והקב"ה יגן עליו מהגוים. וכנגד החשש הראשון [הריגת הצדיקים] נאמר לו "שכרך הרבה מאוד", ובודאי שאין לך עונש על כך, וכמו שמבאר והולך. מה שאין כן לפי דרשתו הראשונה של רבי לוי הפסוק עוסק רק בחשש אחד [הריגת הצדיקים], ושני חלקי הפסוק עוסקים בחשש זה; "אל תירא אברם אנכי מגן לך", ואין לך עונש על הריגת המלכים. ובנוסף לכך "שכרך הרבה מאוד", שאף תקבל שכר על הריגתם, כי ביערת את הקוצים מן העולם.
(51) שהרג אנשים צדיקים, ופחד שיענש על כך.
(52) מיישב בזה את שאלתו השניה ששאל בכת"י [דש.], וז"ל: "ועוד, שאמר הקב"ה אליו 'אל תירא אברם שכרך הרבה מאוד', מאי ענין זה לזה, כי לשון 'אל תירא אברם' בא להבטיחו מן העונש, ואמר 'שכרך הרבה מאוד' כאילו בא להבטיחו על הצלחתו וטובתו" [הובא למעלה הערה 18]. ולמעלה יישב שאלה זו לפי דרשתו הראשונה של רבי לוי [ראה הערה 37], ומעתה מיישב זאת שוב לפי דרשתו השניה של רבי לוי.
(53) ו"כל שכן" זה הוצרך רק לדרשתו השניה של רבי לוי, משום שהמלים הראשונות של הפסוק ["אל תירא אברם אנכי מגן לך"] אינן עוסקות בסילוק החשש מהחטא של הריגת צדיקים, אלא בסילוק החשש מנקמת הגוים. לכך רק המלים האחרונות של הפסוק ["שכרך הרבה מאוד"] עוסקות בסילוק החשש מהחטא, ובזה הוצרך לבאר שאכן מתן שכר מורה גם על העדר החטא משום ש"כל שכן שאין בהם חטא". מה שאין כן לדרשתו הראשונה של רבי לוי, לא היה צורך ב"כל שכן" זה, כי סילוק חשש החטא נעשה כבר בפני עצמו על ידי המלים "אל תירא אברם אנכי מגן לך", ורק בנוסף לכך הובטח גם במתן שכר משום "שכל מעשיו יש בהם שכר" [כי ביער הקוצים מן העולם]. נמצא שלדרשתו הראשונה לא היה שום צורך להעמיס על המלים "שכרך הרבה מאוד" גם את העדר החטא [על ידי ה"כל שכן"], כי העדר החטא כבר נתפרט לעצמו במלים "אל תירא אברם אנכי מגן לך". [אך עדיין יש להעיר על דרשתו הראשונה, שהואיל ולדרשתו השניה אפשר להעמיס את סילוק חשש החטא על המלים "שכרך הרבה מאוד" (על ידי ה"כל שכן"), מדוע לא יעשה כן גם לפי דרשתו הראשונה, ולא יאמר כלל "אל תירא אברם אנכי מגן לך", אלא רק יאמר "שכרך הרבה מאוד", ועל ידי ה"כל שכן" נשכיל לדעת הכל משלש המלים האלו, וכפי שנעשה לדרשתו השניה. ואולי על כך נשיב "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא" (פסחים יח:)].
(54) כי היה ניתן לומר "אנכי שומר עליך", וכמו שנאמר ליעקב אבינו [בראשית כח, טו] "ושמרתיך בכל אשר תלך", ומדוע נקט בלשון "מגן". ועל כך מבאר שבזה רמז לאברהם את מדריגתו, שהוא יסוד חזק. כי לפי דרשתו השניה של רבי לוי המלים "אנכי מגן לך" מורות שאי אפשר לעקור את אברהם, וזו היא מדריגתו. וכן אמרו בב"ר [מד, ד] "מה המגן הזה, אפילו כל החרבות באות עליה היא עומדת כנגדן, כך את אפילו כל עובדי כוכבים מתכנסין עליך, נלחם אני כנגדן" [הובא למעלה לאחר ציון 24, וראה להלן הערה 60].
(55) רש"י בראשית יב, ב "'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים 'אלקי אברהם', 'ואברכך' זהו שאומרים 'אלקי יצחק', 'ואגדלה שמך' זהו שאומרים 'אלקי יעקב'. יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר 'והיה ברכה', בך חותמין, ולא בהם", ומקורו מהגמרא [פסחים קיז:]. ובגו"א בראשית פי"ב אות ו [ריד.] כתב: "בך חותמין כו'. ואם תאמר, מאחר שכולם אבות, למה לא יחתום בכולם. ואין זה קשיא, דאין חותמין בשתים, כדאמרינן במסכת ברכות [מט.]". ואכן מוכח שזהו משום דין בחתימת ברכות, שהרי בתפילת ליל שבת [בברכת מעין שבע] אמרינן "מגן אבות", ולא "מגן אברהם", ובעל כרחך הטעם הוא שבתפילה זו לא איירי בחתימת ברכה, ולכך מזכירים את כל האבות. אך אם כן יש להעיר על מה שכתב כאן "מדריגת אברהם שהוא מגן, כמו שאנו אומרים עליו 'מגן אברהם' יותר מן שאר אבות", דלכאורה חתימת "מגן אברהם" אינה מחמת מדריגת אברהם, אלא מחמת דין חתימת ברכות, שאין חותמין בשתים. ויש לומר, דנהי שאין חותמין בשתים, מ"מ עדיין יש לבאר מדוע חותמין דוקא באברהם, ולא ביצחק או יעקב. ועל כך מבאר שזהו משום מדריגת אברהם. אך המשך דבריו בגו"א שם הוא בזה"ל: "ואם תאמר, מאי שנא אברהם. נראה, מפני שהבן בכח האב, ואין האב בכח הבן, ולכך בחתימת אברהם יש חתימה יצחק ויעקב. ואלו דברים הם אמת למבינים, והוא דבר נעלם" [ראה להלן פ"ט הערה 265]. ולכאורה לפי זה מה שאומרים "מגן אברהם" אינו מפאת מדריגת אברהם, אלא מפאת היותו האב הראשון, ו"הבן בכח האב, ואין האב בכח הבן". ובעל כרחך לומר שזה עצמו מורה על מדריגת אברהם, כי מדריגת אברהם היא היותו ההתחלה בעולם, וכמבואר למעלה בארוכה בפ"ה [מציון 65 ואילך], ובפרק זה [להלן לאחר ציון 60]. וזהו עצמו מחייב שאברהם יהיה האב הראשון, ויכלול בתוכו את בניו.
(56) פשטות לשונו מורה שאברהם הוא "הוא יסוד הראשון לכל", שהכוונה אף לאומות, ולא רק לישראל. אמנם רק להלן [לאחר ציון 62] בהסברו השני ידגיש זאת, ומשמע שכאן איירי רק ביחס לישראל. וכן הפסוק שיביא בסמוך נאמר רק ביחס לישראל ["הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם"]. וראה להלן פ"ז הערה 114 שנתבאר שם ההבדל בין היות אברהם התחלת ישראל, לבין היותו התחלת האומות. ולהלן פ"ז [לאחר ציון 110] כתב: "קרא את אברהם 'צור' [ישעיה נא, ב], להורות על חוזק ותוקף היסוד הזה, שהוא כמו צור, שהוא חזק... כי אשר הוא יסוד ראוי להיות מתואר בחוזק ותוקף, שאם לא כן שיש לו מציאות חזק, לא היה יסוד. וכן ראוי לאברהם, במה שהיה התחלה לאומה ישראלית, ראוי שיהיה לו מציאות חזק יותר, שבשביל זה הוא היה יסוד והתחלה... זה שהיה מתנסה אברהם בעשרה נסיונות אם היה חזק באמונתו, וכאשר נתנסה בעשרה נסיונות, אז נודע ונבחן להיות ראש אבן פינה, ועליו נבנה הכל". ולהלן פ"ט [לאחר ציון 216] כתב: "כאשר בחנו את ראש אבן פינה עמדו על זה... כי היה אברהם ראש אבן פינה ויסוד הכל", וכן כתב שם עוד כמה פעמים. ובח"א לחולין פט. [ד, ק:] כתב: "ומה שאמר אברהם [בראשית יח, כז] 'ואנכי עפר ואפר', מפני שהאפר והעפר הוא ראשון ויסוד הכל, וכך היה אברהם יסוד הכל וראשון אל הכל, ולכך קרא עצמו 'עפר ואפר'". וראה למעלה פ"ה הערות 19, 68, פרק זה הערות 2, 41, להלן פ"ז הערות 110, 114, ופ"ט הערות 223, 240.
(57) כמו שנאמר [שיה"ש ח, ט] "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף", הרי בונים רק על דבר שהוא חזק. ולהלן פ"ז [לאחר ציון 112] כתב: "כי אשר הוא יסוד ראוי להיות מתואר בחוזק ותוקף, שאם לא כן שיש לו מציאות חזק, לא היה יסוד. וכן ראוי לאברהם במה שהיה התחלה לאומה ישראלית, ראוי שיהיה לו מציאות חזק יותר, שבשביל זה הוא היה יסוד והתחלה... ואם הוא חזק באמונתו נבנה עליו טירת כסף. טירת כסף הזה הוא בנין העולם אשר נבנה על אברהם, כאשר היה חזק באמונתו היה זוכה וראוי להיות יסוד והתחלה לבנות עליו טירת כסף חזק. כי אין ראוי להיות התחלה רק אשר יש לו מציאות חזק". ובנתיב גמילות חסדים פ"ג [א, קנה.] כתב: "כי האבות הם בנין חזק, והם יסוד הבנין, כמו ההר אשר לא ימוש. וישראל הם תולדותיהם של האבות, נבנים עליהם". ובמחשבת חרוץ אות טו כתב: "כי אם אין יסוד אין כלום, וכל בנין בנוי על יסוד, וצריך שיהיה היסוד חזק וקיים". וראה להלן הערה 61, ופ"ז הערה 113.
(58) כמו שנאמר [תהלים קלז, ז] "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה", וכתב הרד"ק שם "שהיו אומרים אלו לאלו 'ערו ערו עד היסוד בה', כלומר, החריבו והפילו בנין ירושלים, עד שתגלו היסוד אשר בה". הרי אף בני אדום הששים להחריב את ירושלים, יודעים שאי אפשר לעקור את היסוד עצמו. ולבלעם הרשע נאמר [רש"י במדבר כב, כח] "אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה", לאמור ששלשת הרגלים הם יסודות האומה, וכיצד אתה בא לעקור אומה כזו [עיין בגו"א שם אות מא (שעח:)]. ובח"א לר"ה טז. [א, קא.] כתב: "לפיכך אלו ג' נקראו 'רגלים', והם יסודות רגלים שהשנה נסמך עליהם". ובלעם הרשע בעצמו אמר [במדבר כג, ט] "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וגו'", ופירש רש"י שם "כי מראש צרים אראנו - אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות". ובנצח ישראל פנ"ז [תתפב.] כתב: "ובמדרש [ילקו"ש ח"א רמז תשסו], 'כי מראש צורים אראנו', להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו. למה הוא דומה, לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים, כל ענף וענף, ומתיגע. והפקח מגלה את השרשים, וקוצץ. כך אותו רשע אמר, מה אני מקלל לכל שבט ושבט, הריני הולך לשרשים, וקוצץ. בא ליגע, ומצאן קשים. לכך נאמר 'כי מראש צורים אראנו' אלו האבות, 'ומגבעות אשורנו' אלו האמהות".
(59) לכך אי אפשר לעקור את אברהם, ומכך דמיונו למגן, וכמו שמבאר והולך.
(60) נוקט בלשון זו ["אם מתכנסים כל האומות לא יוכלו לעשות לו דבר"], כי כך אמרו בב"ר [מד, ד] "מה המגן הזה, אפילו כל החרבות באות עליה היא עומדת כנגדן, כך את אפילו כל עובדי כוכבים מתכנסין עליך, נלחם אני כנגדן" [הובא למעלה הערות 24, 54]. ובנצח ישראל פס"ב [תתקלז:] כתב: "לכך אמר משה באחרון דבריו [דברים לג, כט] 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזריך ואשר חרב גאותיך'. ובפסוק הזה נזכרים שלשה דברים אשר יש לישראל מן השם יתברך; האחד, החוזק שיש לישראל מן השם יתברך. כי אף אם כל האומות יבואו על ישראל לעקור אותם, אין יכולים להם, מפני שהקב"ה צורה אחרונה לישראל, ואיך אפשר שיהיו עוקרים אותם, אחר שהוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר 'מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך', שהוא יתברך מגן וצינה של ישראל בעצמו". ובהמשך הפרק שם [תתקמא:] כתב: "ודבר 'מגן עזרך' נגד מדת אברהם, דכתיב [בראשית טו, א] 'אנכי מגן לך'. ואמרו בתפלות 'מגן אברהם'".
(61) כן מבואר להדיא בילקו"ש ח"א רמז תשסו: "'כי מראש צורים אראנו' [במדבר כג, ט], אני רואה אותם שקדמו לבראשית ברייתו של עולם. משל למלך שהיה מבקש לבנות, היה חופר ויורד ומבקש ליתן תמליום [יסודות], והיה מוצא בצים של מים, וכן במקומות הרבה, לא עשה אלא חפר במקום אחר. היה מוצא למטה פטרא [אבן חזקה], אמר כאן אני בונה, ונתן תמליום ובנה. כך הקב"ה היה מבקש לבראות העולם, והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול, אמר היאך אני בורא את העולם, ורשעים אלו עומדין ומכעיסין אותי. כיון שצפה הקב"ה באברהם שעתיד לעמוד, אמר הרי מצאתי פטרא לבנות עליה וליסד את העולם. לכך קרא לאברהם 'צור', שנאמר 'הביטו אל צור חוצבתם'", והובא בנצח ישראל פנ"ז [תתפב.]. ולהלן פ"ז [לאחר ציון 109] כתב: "על ידי האמונה, שהיה חזק באמונה, זכה אברהם להיות שורש ויסוד כל ישראל. והוא נקרא 'צור', דכתיב 'הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם וגו'', קרא את אברהם 'צור' להורות על חוזק ותוקף היסוד הזה, שהוא כמו צור שהוא חזק, כמו שהתבאר בפרק שלפני זה... וחוזק שלו הוא שהיה חזק באמונתו, וזהו החוזק שלו, ומפני שהיה חזק באמונתו היה מציאותו יותר חזק, ובשביל כך היה זוכה להיות ראש אבן פנה ויסוד הכל... ועליו נבנה הכל". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיז.] כתב: "כי אברהם היה התחלת ישראל, והוא היה נקרא 'צור מחצבתם'". וראה למעלה הערה 57, ולהלן פ"ז הערה 112.
(62) מבאר היבט נוסף בדבר הנקרא "מגן"; עד כה ביאר ש"מגן" הוא מורה על דבר חזק ותקיף ["אנכי מגן לך - מימרי תקוף לך" (אונקלוס בראשית טו, א)], ולכך לא יספוג דבר מחמת חוזקו ותוקפו. ומעתה יבאר ש"מגן" מורה על דבר שאינו מקבל התפעלות, אלא עומד על הויתו ללא שנוי. ובכת"י [שז.] הקדים לכאן הדברים הבאים: "ויש רמז נפלא מאוד במה שמדמה אותו למגן אשר אינו מתפעל".
(63) כמבואר למעלה בארוכה פ"ה [לאחר ציון 65 ואילך].
(64) פירוש - המתפעל אינו יכול להיות הראשון, כי הדבר אשר פועל בו הוא יותר ראשון ממנו. נמצא שהפועל הוא ראשון, והמתפעל אינו ראשון, אלא שני. ויש לזה ראיה מוכחת; אמרו חכמים במדרש [ב"ר סא, א] "אמר רבי שמעון, אב לא למדו [לאברהם], ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה. אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה". ותמוה, הרי נח ידע תורה [רש"י בראשית ז, ב], ואברהם היה בן חמשים ושמונה שנה כשנח נפטר [כמבואר למעלה פ"ה הערה 50], ומדוע אי אפשר לומר שאברהם למד תורה מנח. וכמו כן שם ועבר למדו תורה [רש"י בראשית כה, כב], ומדוע לא נאמר שאברהם למד תורה מהם, או מתלמידיהם, ומה ההכרח לומר ש"רב לא היה לו". אלא הם הם הדברים; אין הכרחו של המדרש משום שלא היתה לאברהם שום אפשרות שיהיה לו רב, דזה אינו [שכאמור אפשרות כזו אכן היתה קיימת]. אלא הכרחו של המדרש הוא משום שאברהם הוא התחלה, לכך מן הנמנע שיהיה לאברהם רב שקדם לו ולימדו תורה, כי אז לא היה אברהם התחלה, אלא תולדה ממי שקדם לו, כפי שכל תלמיד הוא תולדה מרבו, וזה היה סותר למהותו של אברהם שעומדת על נקודת ההתחלה [הובא למעלה פ"ה הערה 72].
(65) לשונו בדר"ח פ"ה מי"ט [תס:]: "כי נקרא 'אברהם', שהוא 'אב המון גוים' [בראשית יז, ה], והאב הוא נותן המציאות, שהיה אברהם נותן המציאות אף לאומות, ולכך נקרא 'אב המון גוים'". ובהמשך שם [תסט:] כתב: "מדריגת אברהם שהיא עליונה, עד שהוא היה 'אב המון גוים', שהם רבים והוא אב להם, והיה התחלה לכל העולם נחשב". ושם פ"ו מ"י [שסו:] כתב: "כי אברהם התחלת המין האנושי. ומפני שהוא התחלת המין האנושי, נקרא אברהם 'אב המון', שרצה לומר התחלת כלל האומות". ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עו.] כתב: "כי אברהם תמצא התרוממות וגדולתו על כל הנמצאים, שנאמר אצלו 'כי אב המון גוים נתתיך', והוא אב לכל העולם [ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד], לא כמו שאר האבות שלא היו אבות רק לישראל. אבל אברהם נקרא 'אב המון גוים'". וכן הוא באור חדש פ"א [עדר:]. ובח"א לב"ב טז: [ג, עה:] כתב: "כי אברהם הוא התחלה אל העולם, וזה נקרא 'אב המון גוים נתתיך', רוצה לומר כי הוא אב והתחלה לכל הגוים... הרי נקרא 'אב המון', שהוא התחלה לכל, לא אל ישראל בלבד, רק להמון גוים". ובח"א לנדרים לב: [ב, יא.] כתב: "אברהם 'אב המון' כולל כל האומות". וכן הוא בח"א לסוטה י. [ב, מא:], ויובא להלן בהערה 78. זאת ועוד, תיבת "אברהם" גופא מורה על היותו אב לכל האומות, שאמרו חכמים [שבת קה.] "מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר 'כי א"ב המו"ן גוים נתתיך'; אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך באומות, המון חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות". וראה להלן פ"ז הערות 110, 114.
(66) בכת"י [שז.] כתב משפט זה כך: "רק נקרא אב המון גוים שהוא התחלה לכל, ולכך נקרא מגן, אשר הוא יסוד אשר אינו מקבל התפעלות". ואודות שאברהם אינו מקבל התפעלות, הנה אמרו חכמים [יבמות סד.] "אברהם ושרה טומטמין היו, שנאמר [ישעיה נא, א] 'הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם', וכתיב [שם פסוק ב] 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם'". ובח"א שם [א, קמב:] כתב: "ודע כי המוליד הוא נקרא [ישעיה סו, ח] 'חלה גם ילדה', וכל זה מפני כי הילד נלקח מגופיהן כאילו נתחלקה, לכך נקראת הלידה 'חלה וגם ילדה', וכל זה מפני כי הילד בא מגופה. וכן הבן אשר נולד מן האב כאילו מקצת האב נטל ממנו. ומפני כי האבות בפרט נקראו 'צורים' [במדבר כג, ט], שהם חזקים ותקיפים, אין מקבלים מיד התפעלות שיהיו חלים ויולדים. כמו שנאמר אצל האשה [ישעיה כג, ד] 'לא חלתי ולא ילדתי', [ישעיה כו, יז] 'תחיל תזעק בחבליה', אשר לשון הזה על התפעלות שמקבל המוליד... ולכך כתיב 'הביטו אל צור חוצבתם', כי הצור לחוזק שלו אינו מקבל התפעלות, ולכך אינו ראוי להוליד. ואברהם ושרה שהיו הם התחלה לגמרי, היו טומטמים לגמרי, עד שלא היה שייך לידה בהם". ואמרו חכמים [ב"ב טו.] "'איתן האזרחי' [תהלים פט, א] זה הוא אברהם", הרי ששוב אברהם נקרא בשם של חוזק ותקיפות, "איתן". וראה למעלה בהקדמה שלישית הערה 41.
(67) כמו [דברים לב, ד] "הצור תמים פועלו", וכן [שם פסוק יח] "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך", ועוד. ונאמר [משלי ל, ד] "מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע", ודרשו על כך חכמים [במדב"ר יב, יא] "'מה שמו', 'צור' שמו, 'שקי' שמו, 'ה' צבאות' שמו". ובדרשת שבת הגדול [רג:] הביא מדרש זה. וראה להלן פ"ז הערה 111.
(68) אודות שהקב"ה אינו מקבל התפעלות, כן כתב הרמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א הי"א, וז"ל: "וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות; לא חיבור, ולא פירוד... ולא ישיבה ולא עמידה... לא שינה ולא הקיצה ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות ולא שתיקה". ובגו"א בראשית פ"ו אות יב [קכה:] כתב: "חלילה להיות נאמר עליו שום התפעלות... אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך נבהל ומצטער ומתפעל, חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחוקו". ובבאר הגולה באר הרביעי [תיא.] כתב: "והוא יתברך אין אצלו התפעלות כלל". ובנר מצוה [סו.] כתב: "לכך נקרא [יעקב] 'אבן', וכדכתיב [בראשית מט, כד] 'משם רועה אבן ישראל'... כי דומה דבר הנבדל לאבן, כי החומר הוא מתפעל, אבל הנבדל אינו מתפעל, רק הוא פועל באחר, ואינו מקבל התפעלות. ולכך נקרא יעקב 'אבן', כי האבן אינו מתפעל, כי הוא חזק מאד, והוא פועל באחר. לכך התורה לא נכתבה על לוח של זהב וכסף, רק על אבן". נמצא שהקב"ה [הנקרא "צור", שהוא סלע (רד"ק ספר השרשים, שורש צור), וראה להלן פ"ז הערות 111, 146, ופ"ט הערה 135], התורה, ויעקב אבינו נקראים "אבן". וזו טעימה נוספת במאמר המפורסם [זוה"ק ח"ג עג.] "קוב"ה אורייתא וישראל חד הם" [ראה למעלה פ"ג הערה 60]. ובכת"י [שז.] כתב כאן: "והבן מדה זאת 'אנכי מגן לך', וכן מה שאנו אומרים 'מגן אברהם'. ויש עוד בזה דברים עמוקים, ואין להאריך עוד בזה. כך הוא דעת רבי לוי בפירוש הזה".
(69) שאמרו במדרש [ב"ר מד, ד, וילקו"ש ח"א המשך רמז עו] "לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, ירדתי לכבשן האש ונצלתי, לרעבון ונצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה, ואין לי כלום לעתיד לבא" [הובא למעלה לפני ציון 25].
(70) אע"פ שבמדרש הנ"ל הזכירו מאורעות נוספים שהיו לאברהם ["ירדתי לכבשן האש ונצלתי, לרעבון ונצלתי"], מ"מ רק לאחר מלחמת המלכים נאמר [בראשית טו, א] "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד", ולא נאמר לו כן לפני לכן. מוכח מכך שחששו של אברהם נתעצם בעיקר בעקבות מלחמת המלכים.
(71) אודות שהצדיקים חוששים שלא יהיה להם שכר לעולם הבא, כן אמרו במדרש [ב"ר עו, ב] "אמר רבי יודן, אמר לו המקום [בראשית לא, ג] 'שוב אל ארץ אבותיך', אף על פי כן [בראשית לב, ח] 'ויירא יעקב מאד', אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה". אמנם שם החשש הוא מחמת דשמא נתלכלך בחטא, וכמו שאמרו חכמים [ברכות ז.], וכמבואר להלן ר"פ ז, ואילו כאן מבאר שחשש הצדיקים הוא שמא אוכלים שכרם בעולם הזה. אך "הא בלא הא לא סגי", והחשש של לכלוך החטא קיים רק על גבי החשש שנתמעטו זכיותיהם, וכדמוכח מרש"י [בראשית לב, יא] שכתב "קטנתי מכל החסדים - נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו". ובגו"א שם אות טו [קמב.] כתב: "פירוש, שאין לומר מפני מעוט זכיות בלבד יש לו לירא, דסוף סוף כשהבטיחו הקב"ה לא הבטיחו שאם יעשה לו טובות שתתבטל ההבטחה, אלא אם יתלכלך בחטא תתבטל ההבטחה. ו'לכלוך בחטא' נמי לא הוי מידי אם היה לו כל זכיות שלו, דהיו מגינים על חטא שלו, והיה מנכה מיעוט עבירות כנגד זכיות הרבים שלו. אבל יש לחוש שנתלכלך השתא בחטא, והזכיות נתמעטו, לכך היה ירא". לכך מה שאמרו חכמים "שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה" [והוא החשש מהחטא] אכן מורה ש"דרך הצדיקים אשר יראים שלא יהיו אוכלים עולם שלהם בעולם הזה" [לשונו כאן]. וכן כתב המהרש"א [ברכות ד.]. והבטוי "אוכלים עולם שלהם בעולם הזה" נמצא בגמרא [ב"מ קיד:], שאמרו שם "מאן קא אכיל לעלמיה", וראה על כך בח"א שם [ג, נה:], ולהלן פ"ז הערות 3, 4. ובאבות דרבי נתן פ"ט מ"ו אמרו "'אל תתייאש מן הפורענות' כיצד. בזמן שאדם רואה מה שבידו מצליח, אל יאמר בשביל שזכיתי נתן לי המקום מאכל ומשתה בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. אלא יאמר אוי לי שמא לא נמצא לי לפניו אלא זכות אחד בלבד, נתן לי מאכל ומשתה בעולם הזה כדי שיאבדני לעולם הבא". ובספר החסידים אות פד איתא "אל תשמח לבך אם יכבדוך, כי לפי הכבוד והנאה שיש לו לאדם בעולם הזה על מעשיו, מנכין מזכיותיו בעולם הבא". ושם בפירוש מקור חסד אות א הביא מקבילות לכך, וכלשונו: "עיין ערכין טז: 'כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין, קיבל עולמו'. בתענית כה. ברבי חנינא בן דוסא 'חזאי בחילמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואת אכלת אפתורא דתרי כרעי'. ובשמו"ר פנ"ב ג 'מעשה ברבי שמעון בן חלפתא... אתה רוצה שיהא שלחנך חסר ושלחן חבירך מלא'. ובכלה רבתי פ"ד 'שמא תטול חלקך'". ונאמר [תהלים עג, א] "מזמור לאסף אך טוב לישראל אלקים לברי לבב", ומפורסם בשם הנועם אלימלך שאמר שכאשר יש "טוב לישראל", בבחינת רחמים, אז "לברי לבב" שהם הצדיקים, אצלם זהו "אלקים" שזה השם מורה על דינים, כי הם מפחדים שמא אוכלים את עולמם בחייהם [הובא בספר מנחת ישראל, תורה ומועדים, עמוד רלח]. ואמרו חכמים [ב"ק צב.] "מנא הא מילתא דאמור רבנן 'כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה'... מהכא, [בראשית כ, יז] 'ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו [וגו']', וכתיב [בראשית כא, א] 'וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו'', כאשר אמר אברהם אל אבימלך". ובח"א שם [ג, יג.] כתב: "ואף על גב דכבר הבטיחו המלאכים [בראשית יח, י] 'כעת חיה ולשרה בן'. אין זה קשיא, שהרי יעקב אמר [בראשית לב, יא] 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת', שהיה ירא שמא נתמעטו זכיותיו בשביל החסדים שעשה הקב"ה. ואברהם כשעשה לו הקב"ה נס שהרג המלכים, היה ירא גם כן שקבל כל שכרו, שהרי היה צריך הקב"ה להבטיחו דעדיין שכרו הרבה מאוד. ואילו לא התפלל אברהם על אבימלך, היה מה שעשה הקב"ה אליו שנתן לו בן, מעוט מזכיותיו. עכשיו שהיה מתפלל על אבימלך, ובזכות זה היה הקב"ה נותן לו בן, היו כל צדקותיו כבתחלה, ולא היה לו שום נכוי מזכיותיו כלל".
(72) פירוש - מה שאברהם ניצח את ארבעת המלכים לא ניתן לו כשכר העלול לבא על חשבון השכר המיועד לו לעולם הבא, אלא ניתן לו כאכילת פירות שהאדם אוכל בעולם הזה, וכמו שמבאר והולך. ובאבות פ"ה מי"ט אמרו "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה, ונוחלין בעולם הבא". והספורנו [בראשית טו, א] כתב: "שכרך הרבה - בעולם הזה. מאד - לחיי עולם, כאמרם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, מהם גמילות חסדים".
(73) במשנה בפאה הזכירו גם תלמוד תורה [יובא בהערה הבאה], ובסמוך יבאר גם תלמוד תורה, הרי שהוזכרו במשנה ארבעה דברים. ועם כל זה כתב כאן "כי עיקר הדברים אשר האדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה הם שלשה; גמילות חסדים, וכיבוד אב, והבאת שלום, השנוים במשנה במסכת פאה". אך אינו מחשיב את תלמוד תורה כדבר רביעי, וכמו שכתב להלן [לאחר ציון 92]: "'ותלמוד תורה כנגד כלם', כי תלמוד תורה מביא אל הכל, כי תלמוד מביא לידי מעשה". הרי שתלמוד תורה הוא הכלל, ונכללו בו שלשת הדברים שהוזכרו לפניו ["גמילות חסדים, וכיבוד אב, והבאת שלום"], ואין תלמוד תורה חולק מקום לעצמו, אלא הוא האב הכולל את תולדותיו.
(74) לשונו בדר"ח פ"ד מי"א [ריד:]: "אמרו בברייתא 'אלו דברים שהאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא', ושם מנו ט' דברים, ועם התורה הם עשרה". ופירושו, שבמשנה בפאה פ"א מ"א נמנו ארבעה דברים, ובגמרא [שבת קכז.] נמנו עוד ששה דברים, וביחד הם עשרה דברים. במשנה פאה פ"א מ"א אמרו "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא; כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כלם". הרי ארבעה דברים. ובאבות דרבי נתן פ"מ מ"א אמרו "ארבעה דברים אדם העושה אותן, אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, אלו הן; כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם". ובשבת קכז. איתא "אמר רבי יוחנן, ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן; הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות" [ראה להלן ציון 103]. והגמרא שם שאלה שיש סתירה בין ארבעה הדברים שהוזכרו במשנה בפאה ["הני אין, מידי אחרינא לא"] לששה דברים האחרים שהזכיר רבי יוחנן, ותירצה [שבת קכז:] "הני נמי בהני שייכי". ופירש רש"י שם "הני נמי בהני שייכי - הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים. ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב [משלי יא, יז] 'גומל נפשו איש חסד'. השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה. דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואמר לא חטא לי בזאת, אנוס היה, או לטובה נתכוון, יש שלום ביניהן. ורבי יוחנן לפרש לך אתא, דבכלל שלשה דמתניתין איתנהו להנך ששה, ואיכא נמי לכבוד אב ואם, ור' יוחנן לא פליג עליה". ובנתיב גמילות חסדים פ"ב [א, קנג:] הביא את המימרא של רבי יוחנן בשמו של רבי יוחנן. אך בדר"ח שם וכן כאן בגבורות מכנה את המימרא של רבי יוחנן בשם "ברייתא". וכן התוספות ברכות יא: [סד"ה שכבר] כתבו שהיא ברייתא. וראה להלן הערה 83.
(75) פירוש - למעלה פרק ה [לאחר ציון 42] הביא את המדרש [ב"ר לט, ז] שאברהם אבינו חשש לצאת לארץ ישראל מפני שיאמרו "הניח אביו והלך לו לעת זקנותו", עד שהקב"ה פטרו מכיבוד אב ואם. ויש להעיר, כי במדרש מבואר שחששו של אברהם לצאת לא היה משום אי קיום מצות כיבוד אב, אלא משום חלול ה', וכלשון המדרש שם: "לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר, אצא ויהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו". ואיך פחד מחילול ה' מורה על אדיקות במצות כיבוד אב. ואין לתרץ דסוף סוף אברהם בפועל קיים כיבוד אב, ומאי אכפת לן שהטעם לכך הוא מחמת חשש חילול ה' [ולא מחמת כיבוד אב]. דזה אינו, כי במקום שלא יהיה הדבר מפורסם, ולא יהיה חילול ה', תיקשי לך מנין שקיים גם אז כיבוד אב. ואפשר לומר, שמן הסתם החשש של חילול ה' אינו קיים רק בציור קיצוני של עזיבת אביו בארץ אחרת לעת זקנותו, אלא חשש זה קיים בזעיר אנפין גם בציורים נוספים [כגון, אם לא יקיים כדבעי (קידושין לא:) "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא"]. והואיל ואברהם אבינו דואג ומצטער שלא יצא מתחת ידו שום חילול ה', לכך בהכרח שיקפיד לקיים כיבוד אב בכל דקדוקיו ופרטיו, בכדי למנוע חשש חילול ה' העלול לבא מאי קיום דקדוקים ופרטים מסוימים. אך נראה לבאר יותר, שהנה לא מצינו בשאר ציווים שנצטוה אברהם שיפחד מלקיימם משום החשש של חילול ה'. וכגון, בציווי של גירוש ישמעאל [בראשית כא, יב], או בציווי של העקידה [בראשית כב, ב], לכאורה גם שם שייך לומר ש"יהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים שכך עשה לבניו". ומאי שנא הציווי של "לך לך מארצך" [בראשית יב, א], שבזה אברהם חשש לחילול ה', ולא חשש כן בשאר ציווים. ושמעתי מהגאון רבי חיים יצחק קפלן שליט"א לבאר, שהלעז שאברהם לא קיים מצות כיבוד אב חותר במיוחד ובמסוים תחת מהותו של אברהם; דהנה כל מהות עבודתו של אברהם היא לחבר את העולם לעילתו, ואשר על כן הוא הראשון שקרא לה' "אדון" [ברכות ז:], וכמבואר בתפארת ישראל פי"ט [רפט.]. וכאשר יראה חלילה שאברהם עצמו אינו מקיים כיבוד אב כדבעי, תהיה בכך סתירה גלויה לכל עבודתו של אברהם. כי הרי כיבוד אב גם כן משתייך לחיבור העלול אל עילתו [כמבואר בתפארת ישראל פמ"א (תרמב.)]. והואיל ויש בציווי "לך לך" סתירה גלויה לכל עבודתו של אברהם, לכן רק כאן פחד אברהם מחילול השם שעלול להיווצר, ולא פחד כן בשאר ציווים שנצטוה. ודפח"ח. ואם כן מתבאר ממדרש זה שכיבוד אב הוא אבן פינה בעבודתו של אברהם, לכך שפיר ילפינן מכך שאברהם הצטיין בכיבוד אב.