אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק ה

פרק ד

(1) פירוש - מחמת שהמצריים הפכים לישראל, לכך ראוי לישראל שיהיו משועבדים למצריים. ולמעלה בפרק ד ביאר שני הסברים לכך, וז"ל [לאחר ציון 7]: "מפני כי הדבר מתפעל מהפכו, מצד שהוא הפכו לו פועל בו, ולא יתפעל הדבר מעצמו. לכך כאשר רצה השם יתברך שמו לקיים הגזירה שגזר על זרע אברהם [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', לא יהיה זה אלא באומה שהם הפכים להם, כי מצד אשר הפכים להם יתקיים בישראל 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'. וענין שהם הפכים להם, כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תעוב, ונמשכים בטבעם אחר הזנות ומעשים אשר הם תעובים. וישראל עצם שלהם זרע אמת, גדורים בעריות, וקדושים ומובדלים מכל עריות". ופירושו, כי הפכו של דבר מעמיד את הדבר על מהות עצמו, כי הפכו פועל בו להוציא אל הפועל את מהות עצמו. ושם בהמשך [לאחר ציון 82] כתב: "והנה מן הדברים אשר נתבארו היה ישיבת ישראל במצרים; אם מפני כי כאשר גזר השם יתברך שעבוד על זרע אברהם, לא היה ראוי השעבוד רק באומה שהם הפכים להם, וזה תמצא במצרים שהם הפך האומה הקדושה. גם מפני שכל עוד שאין הצורה בשלימותה אין לה מציאות, והיא תחת רשות החומר, והחומר מושל עליה". ושם הערה 84 הובאו שלשה הסברים נוספים שכתב בכת"י.

(2) לשונו בדר"ח פ"ה מי"ז [תכא.]: "כי אברהם הוא ראש יחוסינו, ובו היה הבחירה אשר בחר השם יתברך בישראל, כדכתיב [נחמיה ט, ז] 'אתה האלקים אשר בחרת באברם וגו''". ושם מי"ט [תמ.] כתב: "יש לך לדעת כי אברהם היה ראש לאומה הישראלית". ושם פ"ו מ"י [שסז:] כתב: "כי אברהם התחלה של ישראל, והוא ראש שלהם". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיז.] כתב: "'כי מראש צורים אראנו' [במדבר כג, ט] הוא כנגד אברהם, כמו שהתבאר, כי אברהם היה התחלת ישראל, והוא היה נקרא 'צור מחצבתם' [ישעיה נא, א-ב]". ובח"א לר"ה י: [א, צה:] כתב: "והוא מיוחס זה פסח לאברהם, כי הוא גם כן ראש היחוס". והרמב"ן [בראשית כה, יט] כתב: "'אברהם הוליד את יצחק'... והנכון בעיני כי חזר עתה והחל באב היחס, כמנהג הכתוב לחזור באנשי המעלה אל ראש היחס... אף כאן 'אברהם הוליד את יצחק' ויצחק הוליד את יעקב, כאשר יזכיר". ועוד כתב הרמב"ן [בראשית מ, טו]: "כי אברהם שהיה ראש היחס נקרא 'אברהם העברי' [בראשית יד, יג], כי היה מעבר הנהר, וגדול שמו בגוים, כי נתקיים בו 'ואגדלה שמך' [בראשית יב, ב], ועל כן נקראו כל זרעו 'העברים'". וראה למעלה פ"ג הערה 83, להלן פ"ו הערה 61, פ"ז הערה 112, פ"ח הערות 201, 214, 216, ופ"ט הערה 245.

(3) לשון הרמב"ן בראשית יב, ו: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו [תנחומא לך לך ט] כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". ובהמשך שם [פסוק י] כתב הרמב"ן: "ויהי רעב בארץ - הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים... והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ, לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה [ח, ו] רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם, צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו". וראה הערה הבאה, ולהלן הערה 143, ופ"ט הערה 6.

(4) שהבנים יצאו ממצרים כפי שאברהם יצא מאור כשדים, וכמו שמבאר. ולהלן פ"ח [לאחר ציון 212] כתב: "כלל הדבר, המראה הזה הוא שהראה לו [הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו, ט-יא)] הדברים העתידים, כי אברהם הוא שהיה ראש ועיקר ישראל. וידוע כי אחר התחלת הדבר ימשך הכל, שהענין נותן כך שימשך הכל אחר התחלה. ועכשיו הוא התחלת בחירת אברהם במה שכרת עמו ברית, והראה לו כל דבר אשר ימשך. וכאשר אמרו האצטגנינים, כי כאשר יולד האדם, באותה שעה יוכל לראות כל מקריו אשר הם עתידים לבא עליו כל ימיו, מצד אשר הכל נמשך אחר שעה ראשונה. ולפיכך גם כן כאשר הקב"ה כרת ברית עם אברהם, היא שעה ראשונה אשר לקח הקב"ה אותו אליו, והראה לו העתידות כלם אשר ראוי לבא על ישראל". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קיז:] כתב: "עשרה נסים במצרים כנגד עשרה נסיונות של אברהם, כי הנסיון כמו שאמרנו הוא בלתי טבעי, כי זהו עצמו הנסיון אם ילך האדם אחר טבעו או לא ילך. ומפני כי עמד אברהם בעשרה נסיונות, ולא הלך אחר טבעו, עשה השם יתברך גם כן נסים שלא כטבע וכמנהגו של עולם לבנים. כי היה נוהג השם יתברך עם בני אברהם שלא בטבע וכמנהגו של עולם, כמו שהיה אברהם עם השם יתברך שלא בטבע וכמנהגו של עולם. וראוי היה שיעשה עם ישראל כשיצאו ממצרים בשביל אברהם, כי שעבוד מצרים היה דומה לגמרי לענין אברהם, ומעשה אביהם אברהם ממנו ירשו בניו. וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת לך לך [בראשית יב, ו] כי היה אברהם סימן לבניו, ולפי הנראה כי בניו ירשו מאברהם שהיה אביהם". וראה להלן הערה 143.

(5) וכן נאמר [נחמיה ט, ז] "אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם". ונראה שלא בחינם כתב כאן "כי באור כשדים נגלה עליו מלך מלכי המלכים והוציא אותו משם", ולא כתב כדבריו למעלה "שהוציא הקב"ה את אברהם אבינו מאור כשדים". כי בא להורות את הדמיון הגמור הקיים בין מעשה אברהם ליציאת מצרים, וגם ביציאת מצרים אמרינן [הגדה של פסח] "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", ונראה הוא שכנגד לשון זה כתב כאן "נגלה עליו מלך מלכי המלכים והוציא אותו משם". ולהלן פל"ו ביאר את הלשון הזה שהוא מורה שהגאולה באה בלא המשך זמן כלל, עיי"ש.

(6) חידוש גדול יש בדבריו, שמבאר שיציאת מצרים של הבנים שרשה ביציאת אברהם מאור כשדים. וכן להלן בסוף הפרק כתב: "נתבאר לך כי היו ישראל דומים לאברהם, שכמו שישיבת אברהם, שהוא עיקר העולם, באור כשדים... ואחר כך הוציאו הקב"ה מתוכו, דכתיב 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים'. כך ישבו ישראל, שהם קדושים נבדלים מכל ערוה, במצרים, שלא היה אומה מקולקלת כמוה". וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ד [קיח.], וז"ל: "וראוי היה שיעשה עם ישראל כשיצאו ממצרים בשביל אברהם, כי שעבוד מצרים היה דומה לגמרי לענין אברהם, ומעשה אביהם אברהם ממנו ירשו בניו. וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת לך לך [בראשית יב, ו], כי היה אברהם סימן לבניו. ולפי הנראה כי בניו ירשו מאברהם שהיה אביהם. וכשם שאברהם הוציא אותו הקב"ה מאור כשדים אחר שהיה נרדף מן נמרוד, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. ולפיכך בתחילת הפרשה שהודיע לאברהם שעבוד מצרים [בראשית טו, יג], כתיב [שם פסוק ז] 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'', לומר לך כי יהיו יורשים ממך בניך, כמו שהוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ, וכן יהיו בניך, אוציא אותם מארץ מצרים כדי לתת להם הארץ. כי ראוי שיהיה דומה התחלת ישראל לאברהם, שהיה התחלת האבות כלם". וזה דלא כדעת הרמב"ן [שהובא בהערה 3], שביאר שיציאת אברהם מפרעה [ולא מאור כשדים] היא השורש ליציאת מצרים של הבנים. אמנם נראה שהרמב"ן והמהר"ל אזלי לשיטתם; דעת הרמב"ן היא [בראשית יא, כח, ושם יב, א] שאברהם אבינו נולד בחרן, ולא באור כשדים, ואילו דעת המהר"ל היא [להלן בפרק זה, וגו"א בראשית פי"ב אות ז (ריד.)] שאברהם נולד באור כשדים. לכך לפי הרמב"ן, אין לומר שיציאת אברהם מאור כשדים תהיה שורש ליציאת מצרים, כי מאי שייכא אור כשדים למצרים, הרי אור כשדים היא מקום אחר, וגם אינה התחלה, ובודאי עדיף לומר שמעשה אברהם עם פרעה הוא השורש ליצ"מ [שהיה במצרים ועם פרעה] ממעשה אברהם עם נמרוד. מה שאין כן למהר"ל, שתחילת אברהם היתה באור כשדים, לכך בזה נמצא דמיון גמור ליציאת מצרים, כי תחילת ישראל היתה בארץ מצרים. ודייק בלשונו כאן ותראה שלכך כוונתו. וראה להלן הערה 143.

(7) לשון התו"כ [ויקרא יח, ג]: "מנין שלא היה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים, תלמוד לומר [שם] 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'", והובא למעלה ר"פ ד.

(8) כמו שנאמר [עזרא ט, ב] "כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות וגו'". ולהלן ר"פ יג כתב: "זרע קודש עמוסי בני יעקב ידידי ה' כאשר באו למצרים, באו במפקד ובמספר ובשמות". ובנתיב היסורין פ"א [ב, קעד:] כתב: "כי יעקב אבינו לא מת [תענית ה.], כי היסורין מסלקין אותו מן פחיתות החומר עד שהוא קדוש, ולכך זוכה לזרע קדוש ממקור העליון ולחיים". וראה להלן הערה 19, ופי"ג הערה 1.

(9) לשון הגמרא שם: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן; גלות, כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע... כשדים, דכתיב 'הן ארץ כשדים זה העם לא היה'", ופירש רש"י שם "לא היה - אינו כד[א]י, והלואי לא היה". והמהרש"א שם כתב: "כי שאר ארצות נקראו על שם האומות שבה, כגון 'ארץ מצרים' 'ארץ כנען', אבל ארץ שביד הכשדים לא נקראת אלא בשם 'בבל', לפי שהקב"ה מתחרט שעשאן לעם, שאין ראוין להיות נקראין עם שתהיה ארץ בבל נקראת על שמם". ובגו"א דברים פל"ב אות יג [תפט:] כתב: "עיקר הפירוש מה שכשדים אינו עם, שאינו בכלל שבעים אומות. שנאמר [דברים לב, ח] 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל', וזה לא היה משבעים אומות. וראיה לזה שלא היה משבעים אומות, כי שבעים אומות היה שפילג לשונם בדור הפלגה, ונאמר [בראשית י, יא] 'מן הארץ ההיא יצא אשור', ופירשו רז"ל [ב"ר לז, ד] שלא היה רוצה להיות בדור הפלגה, ויצא מעצתם, שלא רצה לבנות המגדל. וכתיב [בראשית שם] 'ויבן את נינוה וגו'', נמצא כי אלו המקומות לא היו בעצת דור הפלגה, ואלו הם כשדים. שכן כתיב 'הן כשדים עם לא היה אשור יסדה וגו'', נתן טעם למה אינם ראוים לעם, כי אשור - אשר יצא מעצת דור הפלגה - הוא יסדה, ואין זה עם... לכך כתיב 'הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה וגו''. לפיכך דרשו רז"ל [מגילה י:] שאין להם לא כתב ולא לשון. שהלשונות נתן הקב"ה לשבעים אומות, ולא היה אשור בכללם. נמצא כי לא נקרא לשון, שלא היה מן אותם הלשונות שפילג הקב"ה לשונם, ולא נקרא לשון". וראה להלן הערות 17, 23.

(10) בב"ר שלפנינו לא אמרו "אותיות 'באברהם'", אך כך אמרו במדרש תהלים [מזמור קיח] "אמר רבי יודן, לא ברא הקב"ה את עולמו אלא בזכות אברהם, שנאמר 'השמים והארץ בהבראם', הן הן האותיות של אברהם". וכן המתנו"כ בב"ר שם כתב: "באברהם - אותיותיהן שוין".

(11) לשונו בדר"ח פ"ה מכ"ב [תקסא.]: "מדריגת אברהם, שהוא היה אב וסבה אל הכלל של אומה. ואל יהא לך מדריגתו של אברהם מדריגה קטנה, שהרי אמרו 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם', בשביל אברהם נברא העולם... כי מדריגת אברהם גם כן כבר התבאר שבשביל אברהם נברא העולם". וראה להלן פ"ו הערה 43.

(12) "שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" [המשך המאמר]. וכתב רש"י שם "ששת אלפים שנים - נגזר על העולם להתקיים, כמנין ימי השבוע, וביום השביעי שבת, ובשבעת אלפים נוח לעולם".

(13) "שני אלפים ראשונים נגזר עליו להיות תוהו בלא תורה" [לשון רש"י שם]. ויש להעיר, שאברהם אבינו הכיר את בוראו כשהיה בן ג' שנים [ראה רמב"ם הלכות ע"ז פ"א ה"ג], ועם כל זה התקופה של תורה החלה רק בשעה שהיה בן נב שנה, ועד אז "היה הכל תוהו, שלא היה תורה" [לשונו כאן]. ומדוע לא נאמר שהתקופה של תורה החלה משעה שהכיר את בוראו. והנראה, שהנה החינוך [מצוה תיט] כתב: "מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה... ועל כל זה נאמר [דברים ו, ז] 'ושננתם לבניך'". הרי שמצות תלמוד תורה נאמרה בלשון של שינון לאחרים, ולא בלשון שלומד לעצמו. ומוכח מכך שלימוד תורה הוא רק באופן שילמד לאחרים, ולא כשלומד לעצמו. ובתשובות רבי עקיבא איגר [קמא, סימן כט] כתב: "פסקינן באורח חיים [סימן מז סעיף ג] הכותב בדברי תורה צריך לברך... וכבר תמהו המגינים [מגן אברהם (סק"א) ומגן דוד (סק"ב) על השו"ע שם] דאמאי מברכים על הכתיבה, כיון דכתיבה הוי רק הרהור [והמהרהר בד"ת אינו צריך לברך (שם סעיף ד)]. וכבר יישב בשו"ת שב יעקב [חלק א סימן מט (ד"ה ועל דבר הראיה)], ותורף דבריו משום דמצות עשה של תלמוד תורה נפקא מקרא ד'ושננתם לבניך'... משום הכי ממעטים הרהור, דבהרהור לא שייך ללמד את בניו. מה שאין כן בכתיבה עדיף בזה מהרהור, דע"י כתיבה יכול ללמד לאחרים, והוא בכלל 'ושננתם לבניך'". ולכך שפיר אמרינן שהתקופה של תורה רק החלה כאשר אברהם אבינו לימדה לאחרים, ולא קודם לכן [מפי בני האברך כמדרשו הרה"ג רבי חנוך דב שליט"א].

(14) כך הביא רש"י שם "אלא מן ואת הנפש וגו' - ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא". וכן פירש רש"י במקום אחר [סנהדרין צז.], וזה לשונו: "שתי אלפים היה תהו - תחת שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו, ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן חמשים ושתים שנה איכא אלפים שנה כדמוכחי קראי, דכשנשלמו אלפים שנה עסק אברהם בתורה, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', ומתרגמינן 'דשעבידו לאורייתא בחרן'". וראה להלן פ"ו הערה 83.

(15) כך אמרו בגמרא [ע"ז ט.], ופירש רש"י שם: "וגמירי דההיא שעתא הוה אברהם בר נ"ב - הוסיפם על אלף ותתקמ"ח שהיו בידך כשנולד אברהם, הרי אלפים תוהו".

(16) לשונו בגו"א בראשית פי"א סוף אות יט [רו.]: "כי ענין אברהם לא ישותף כלל עם הדורות הראשונים, כי הראשונים היו תוהו, והוא התחלת הבנין". והואיל ואברהם הוא היציאה מן התוהו, לכך הוא נחשב להתחלת העולם, ובשבילו נברא העולם. ואודות שאברהם אבינו הוא התחלת העולם, ובשבילו נברא העולם, כן כתב בהרבה מקומות. ונמצא שביאר לכך ארבעה טעמים; (א) עד אברהם היה הכל תוהו [כדבריו כאן]. (ב) אברהם הוא עמוד החסד. (ג) אברהם ממליך את ה' בעולם. (ד) לאברהם היתה מדריגת הגוף בשלימות. אודות הטעם שזהו מחמת שעד אברהם היה תוהו בעולם, הנה זהו הטעם הנפוץ ביותר בספריו, ומלבד שכתב כן כאן, כן כתב בגו"א בראשית פכ"א תחילת אות כח [שסג.], וז"ל: "אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם, מפני שהיו שני אלפים תוהו, ולא היה מציאות להם עד שבא אברהם, אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע השם יתברך בעולמו" [ראה להלן פ"ז הערה 150]. ובדר"ח פ"ה מ"ד [קטו:] כתב: "וכן במדרש אמרו 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם', בזכות אברהם נברא העולם, אותיות 'באברהם'. ופירושו, כי הכל היה תוהו ולא נחשב מציאות כלל עד שבא אברהם, ולפיכך בשבילו נברא העולם, ואליו נתן השם יתברך כל העולם. וכן אמרו בפרק קמא דברכות [יג.] מתחילה היה אב לארם, ואחר כך לכל העולם". וכן כתב שם פ"ה מ"ב [נו:], ושם פ"ו מ"י [שנה:, שעג.]. ובנצח ישראל פ"מ [תשטו:] כתב: "ומפני כי אברהם היה התחלת העולם, כי היה הכל עד שבא אברהם תוהו, כמו שאמרו ב' אלפים תוהו". וכן כתב שם פנ"ט [תתקטו.]. ובח"א לסוטה י. [ב, מא:] כתב: "אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם כדכתיב 'בהבראם', מפני שהיו שני אלפים תוהו, ולא היה מציאות להם עד שבא אברהם. אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע השם יתברך בעולמו, ובשבילו נברא הכל, כי הכל נמשך אחר התחלה". ובח"א לב"ב נח. [ג, פב:] כתב: "כי אברהם הוא היה התחלת העולם, כי עיקר העולם הם ישראל, וזולת זה העולם הוא תוהו, והתחלת ישראל אברהם, שהוא התחלת הכל". ובח"א לב"ב צא. [ג, קכ.] כתב: "כי בשביל אברהם נברא העולם, וכמו שאמרו ז"ל 'בהבראם' בשביל אברהם נברא העולם... ומה שבשביל אברהם נברא העולם, כי קודם זה היו הכל תוהו, עד שבא אברהם. ואל ההתחלה נמשך הכל". וכן כתב בח"א לסנהדרין צו. [ג, רא:]. וראה להלן פ"ו הערה 41, פ"ז הערות 110, 114, פ"ח הערה 222, ופ"ט הערה 49. ואודות הטעם שזהו מחמת היות אברהם עמוד החסד, כן כתב בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ.], וז"ל: "מפני מעלת החסד שהיה באברהם אמרו במדרש 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם', בזכות אברהם נברא העולם, עד כאן. ולמה בשביל אברהם נברא העולם יותר. אבל דבר זה כי אברהם היה בו מדת החסד, ודבר זה הוא ראשון וקרוב אל השם יתברך יותר מהכל, וזה מפני כי הוא יתברך הטוב בעצמו. ולכך מדת החסד, שהוא הטוב, קרוב אליו יותר מכל. וכאשר נברא העולם, היה נברא בשביל דבר שהוא ראשון וקרוב אליו, ושאר דברים נבראים בשבילו. ולכך הכל נברא בשביל אברהם, שהיה מדתו החסד, והוא ראשון אל הכל" [ראה להלן פ"ו הערה 76]. ואודות הטעם שזהו מחמת שאברהם המליך את ה' בעולם, כן כתב בח"א לסוטה ד: [ב, לב.], וז"ל: "אברהם שהקנה להקב"ה שמים וארץ, ואיש כזה הוא עיקר המציאות כאשר המליך הקב"ה על המציאות. כי לא היו הנמצאים קודם אברהם נחשבים לכלום, כאשר לא המליכו את השם יתברך על העולם, והיו מסלקים מלכות שמים. ולכך אמרו ז"ל 'בהבראם' בשביל אברהם נברא העולם, שאם לא היה אברהם לא נברא העולם. שאם לא היה אברהם שהמליך הקב"ה על העולם, מה היה נחשב העולם. ועוד אמרו 'שני אלפים תוהו', שנחשב עד אברהם הכל תהו ובלתי מציאות, עד שבא אברהם והמליך הקב"ה על עולמו. ויש לך להבין הדברים, כי אברהם הוא התחלת המציאות בשביל שהמליך את הקב"ה בעולמו". ואודות הטעם שזהו מחמת שהיתה לאברהם מדריגת הגוף בשלימות, כן כתב בדר"ח פ"ה מ"ה [סח:], וז"ל: "היה אברהם, והיה לו מדריגת הגוף בשלימות. ולפיכך היה מספר 'אברהם' רמ"ח, כנגד רמ"ח איברים שבאדם, וכמו שאמרו ז"ל [נדרים לב:] שהמליך אותו הקב"ה על רמ"ח אברים. ולכך נתנה לאברהם ברית מילה [בראשית יז, י] בגופו של אדם. ודבר זה הוא המעלה היותר עליונה, כי כאשר האדם בשלימות מצד גופו הגשמי, אשר דבר זה נחשב יסוד ועיקר, אז מקבל בשלימות מדריגת הצורה, שהוא כמו ענף לפי שלימות גופו. ומקבל הוד הצלם האלקי, כפי המדריגה העליונה שראוי אליו, ואז מדריגת השכל רוכב על החמרי... והיה אברהם הפך כל דורות הראשונים; כי אברהם היה דומה לאילן ששרשיו מרובים מן הענפים שלו, ושאר דורות היו דומים לאילן שענפים מרובים מן שרשיו. ולפיכך אברהם היה יסוד כל העולם, הכל לפי שהיו שרשיו מרובים", וראה שם הערה 290, ובדר"ח פ"ה הערה 2402.

(17) כמבואר למעלה הערה 9. ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלג.] כתב: "היצר הרע שברא השם יתברך, אף שהוא בודאי רע... עם כל זה בריאתו ותכליתו הוא לטוב. ובגמרא [סוכה נב:], אמר רבין בר רב אחא אמרי בי רב, ד' הקב"ה מתחרט עליהן שבראם; כשדים, ויצר הרע, ישמעאל, וגלות וכו'. ומעתה יש לשאול, אם כן למה בראם, אחר שמתחרט עליהן שבראם. ופירוש זה, כי אלו דברים אין בריאתם מצד עצמם, כי מצד עצמם אין ראוי להם הבריאה... ולא היה בריאתו רק בשביל זה, כי אף על גב שהיצר הרע הוא רע, מכל מקום הוא טוב לאדם... ולכך כאשר עדיין לא נברא נותן הבריאה שיהיה נברא, כי הוא נברא לטוב העולם. אבל מצד עצמו בודאי הוא רע, כי יצר הרע בעצמו רע. ולכך אחר בריאתו, יצר הרע נמצא בפני עצמו... מצד זה מתחרט השם יתברך עליו". וכן כתב להלן פנ"ד אודות הכשדים, ויובא להלן הערה 23.

(18) כפי שיוכיח מדברי חכמים שאברהם אבינו נולד באור כשדים.

(19) כן כינה את אברהם כמה פעמים. וכוונתו שאברהם היה אבן חזקה כי הוא יסוד הכל שעליו נבנה הכל, וכמו שכתב להלן פ"ז [לאחר ציון 110], וז"ל: "קרא את אברהם 'צור' [ישעיה נא, א], להורות על חוזק ותוקף היסוד הזה, שהוא כמו צור, שהוא חזק... כי אשר הוא יסוד ראוי להיות מתואר בחוזק ותוקף, שאם לא כן שיש לו מציאות חזק, לא היה יסוד. וכן ראוי לאברהם, במה שהיה התחלה לאומה ישראלית, ראוי שיהיה לו מציאות חזק יותר, שבשביל זה הוא היה יסוד והתחלה... זה שהיה מתנסה אברהם בעשרה נסיונות אם היה חזק באמונתו, וכאשר נתנסה בעשרה נסיונות, אז נודע ונבחן להיות ראש אבן פינה, ועליו נבנה הכל". ולהלן פ"ט [לאחר ציון 216] כתב: "כאשר בחנו את ראש אבן פינה עמדו על זה... כי היה אברהם ראש אבן פינה ויסוד הכל", וכן כתב שם עוד כמה פעמים. ולהלן ר"פ ו כתב ש"יסוד העולם הוא אברהם אבינו". ושם בהמשך הפרק [לאחר ציון 55] כתב: "כי אברהם הוא יסוד הראשון לכל... ואין לך יסוד יותר מן אברהם... וכן נקרא אברהם בכתוב [ישעיה נא, א] 'הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם', קרא אברהם 'צור', בשביל שהיה אברהם כמו צור הזה אשר הוא יסוד חזק שעליו נבנה הכל". וראה להלן הערה 68, פ"ו הערות 2, 56, פ"ז הערה 116, ופ"ט הערות 184, 217, 283.

(20) כמבואר למעלה פ"ג [לאחר ציון 30], וז"ל: "כי כן היו ישראל במצרים כמו העובר שנתהוה בבטן אמו, ולבסוף יוצא כאשר נשלם הוייתו. וכך בני ישראל היו מתגדלים ומתהוים בתוך מצרים, עד שנעשו שלמים להיות שש מאות אלף, וזהו שלימות ישראל להיות שש מאות אלף, ואז יצאו... וכאשר היו ישראל שש מאות אלף היה לישראל שלימות הראוי להם, ואז יצאו ממצרים, כמו העובר כאשר נשלם יוצא מבטן אמו", ושם הערות 31, 58.

(21) אודות שישראל גדורים בעריות, כן כתב למעלה פ"ד [לאחר ציון 10], וז"ל: "וענין שהם הפכים להם, כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תעוב, ונמשכים בטבעם אחר הזנות ומעשים אשר הם תעובים. וישראל עצם שלהם זרע אמת, גדורים בעריות, וקדושים ומובדלים מכל עריות, כמו שאמר הכתוב [תהלים קכב, ד] 'שבטי יה עדות לישראל', שהעיד שמו עליהם שהם בני אבותיהם. ואחת היתה במצרים שזנתה ופרסמה הכתוב, שנאמר [ויקרא כד, א] 'ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי', מלמד שלא היתה בישראל רק זו, כדאיתא בויקרא רבה [לב, ה]. ועליהם מפורש בקבלה [שיה"ש ד, יב] 'גן נעול אחותי כלה', אמר רבי פנחס, 'גן נעול' אלו הבתולות, 'גל נעול' אלו הבעולות, 'מעין חתום' אלו הזכרים. הרי כי ישראל הפכים למצרים; המצריים דבוקים בזנות, וישראל מובדלים מן הערוה ומן הזנות". וראה שם הערות 13, 26. ומה שכתב "גדורי ערוה ועבירה", כן הוא ברש"י [ויקרא יט, ב] "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". הרי שכתב "מן העריות ומן העבירה", וכוונתו לערוה, כהמשך דבריו. והמשכיל לדוד [שם] כתב: "מן העריות מן העבירה. נראה ד'עריות' רצה לומר הנהו דכתיבי באורייתא, ו'עבירה' רצה לומר כגון שניות, דבהו שייך לשון קדושה, דהיינו כדאמרינן [יבמות כ.] 'קדש עצמך במותר לך', שמן התורה מותרים נינהו. והיינו דמסיים 'שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה'".

(22) מה שכתב "שהקב"ה מתחרט בכל יום שבראם", כן אמרו בילקו"ש ח"ב רמז תכה "ארבעה הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום שבראם, ואלו הם; כשדים, וישמעאלים, וגלות, ויצר הרע". וכן הוא בדקדוקי סופרים סוכה שם. ויש להבין מדוע רק כאן כתב שתי תבות אלו, ולא למעלה כשהביא את המאמר.

(23) מבאר כאן שהקב"ה מתחרט על בריאת הכשדים "מצד אשר הם אומה תוהו ואין בה שלימות הבריאה". ולכאורה היה ניתן להבין להיפך; הואיל והקב"ה מתחרט שבראם [תהיה הסבה לכך אשר תהיה], לכך הכשדים הם תוהו. אך כאן מבאר שהיותם תוהו היא סבת החרטה, ולא שהחרטה היא סבת היותם תוהו. וכן כתב להלן פנ"ד, וז"ל: "וזהו אמרם ז"ל בפרק החליל, ארבע הקב"ה מתחרט עליהם שבראם, ואלו הם; כשדים, ישמעאלים, יצר הרע, גלות. וביאור זה, כי כשדים אין מציאותם נחשבים, כי לפחיתותם אין שם מציאות עליהם, והם דומים לבריאה שהיא טפלה ונמשכת אחר בריאה אחרת, כמו התולעים. שאל יחשוב כי יש בהם בריאה בפני עצמו, רק שהם נמשכים אחר בריות אחרים, ומצד עצמם אין ראוי להם הבריאה. וכן יצר הרע אין בריאה לעצמו כלל, והוא נמשך אחר החומר... וכן הגלות אין מציאות לו בעצמו, ולכך הקב"ה, שהוא משפיע המציאות, בודאי מתחרט עליהם מצד עצמו... כלל הדבר, כשדים אין להם מציאות כלל בעצמם, אבל הם נמשכים אחר מציאות אחרים". וראה למעלה הערות 9, 17, ולהלן הערות 42, 102.

(24) להלן פנ"ד, והובא בהערה הקודמת. והנה מדמה בין ישראל לאברהם, ששניהם נולדו אצל אומות ההפוכות להם; ישראל הקדושים נולדו אצל המצרים שטופי הזימה והמקולקלים מכל האומות. ואברהם, שהוא עיקר הבריאה, נולד אצל הכשדים חסרי הבריאה והתוהו. אך לכאורה זהו דמיון חיצוני, כי שתי ההפכיות האלו אינן זהות, אלא שונות; אצל ישראל ומצרים ההפכיות היא בין קדושה לעריות, ואצל אברהם וכשדים ההפכיות היא בין בריאה לתוהו. אך לשונו כאן [לאחר ציון 19] הוא "שיש כאן דמיון גמור", ותיבת "גמור" מורה לכאורה שאיירי בדמיון מוחלט, וזה צריך ביאור. אמנם להלן [לאחר ציון 93] כתב: "והתבאר לך כי היה אברהם וישראל שוים בענין זה שהיה גידול שלהם באומה שהוא הפך להם. אף כי יש חילוק בטעם, שלכל אחד טעמו בפני עצמו, כמו שהתבאר למעלה, מכל מקום בזה משותפים ושוים, שהוייתן וגידול שלהם באומה אשר היא הפך להם". ומכך משמע שאכן הטעמים שונים. ולפי זה ה"דמיון גמור" הוא בהיות "הוייתן וגידול שלהם באומה אשר היא הפך להם", אך לא בטעמים. ונראה שאע"פ שהטעמים הם שונים, מ"מ לא יצאנו מכלל "דמיון גמור" אף בין הטעמים. וזאת משום שההפכיות בין קדושה לעריות היא כהפכיות שבין מציאות לתוהו, שהקדושה היא המציאות משום שאין ההעדר חל על דבר שהוא קדוש ונבדל, וכמו שכתב בדר"ח פ"ה מ"ה [קנח:], וז"ל: "כבר בארנו פעמים הרבה כי ההעדר... הוא דבק בחומר בלבד, אבל דברים הנבדלים אינם בעלי הפסד. ולפיכך בית המקדש שהיה בו קדושה, ראוי שיהיה לו הרחקה מן ההפסד שנמשך אחר הדברים הטבעיים החמריים, ואינו במחיצת הנבדלים". ולהלן ר"פ עא כתב: "לא היו הדברים אשר במקדש בעלי הפסד, רק היו מקבלים הקיום והיסוד". ובח"א למנחות נג: [ד, פד.] כתב: "ישראל, למעלתם האלקית שאינם גשמים, אינם בעלי הפסד, והם קיימים נצחיים. אף שהגיע הפסד מה להם, אינו הפסד לגמרי, דמ"מ הם קיימים נצחיים". ומאידך גיסא, עריות הן דבר שאין לו מציאות, וכמו שכתב בנתיב התשובה פ"ח [קלא:], וז"ל: "אמרו ז"ל [יבמות לז:] 'זימה היא' [ויקרא יח, יז], 'זו מה היא'. כי אין זה רק יצר הרע בלבד, ואינו דבר. וכאשר היה רבי אלעזר דבק בזנות לגמרי [ע"ז יז.], אז נעשה דבר שאין בו ממש, כמו שהוא הזנות שהוא ענין שאין בו ממש... כאלו היה אינו עוד אדם". ובח"א לנדרים נא. [ב, כא.] כתב: "כי אצל קורבת עריות אמר 'זימה היא', כלומר זו מה היא, כלומר שאין בזה ממש כלל". וכן מצינו שהמבול שהיה בימי נח [והוא העדר המציאות], בא מחמת עריות [רש"י בראשית ו, יג]. ובגו"א שם אות כב ביאר שההולך אחר העריות הוא נשחת ונעדר. לכך היחס שבין קדושה לעריות הוא היחס שבין מציאות להעדר, והוא היחס שבין אברהם לכשדים. וצרף לכאן דבריו להלן פל"ח לגבי קדושת בכור, שביאר שלא רק שהקדושה היא מציאות, אלא המציאות היא קדושה, וכלשונו: "ויראה דודאי המכה [של בכורות] היתה אף בבכור האב... מכל מקום לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם. לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות, ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו. כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד, שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות... ואין קדושה רק לראשית המציאות. לכך בכור אב ראשית הכח, ובכור אם ראשית במציאות ובפעל, ואין שייך קדושה רק לראשית המציאות". והרי אין לך "ראשית המציאות" יותר מאברהם אבינו, שהיה עומד על הנקודה הכי התחלתית בבריאה, וכמבואר כאן. לכך, לא רק שההפכיות שבין קדושה ועריות שייכת להפכיות שבין מציאות ועריות, אלא שהוא הדין לאידך גיסא; ההפכיות שבין מציאות והעדר שייכת להפכיות שבין קדושה וקלקול.

(25) אודות שההתחלה באה לאחר ההעדר [ולכך ההעדר דבק בהתחלה], כן כתב להלן ר"פ לד, וז"ל: "העולם נמצא אחר שהיה נעדר... וזהו ההעדר דבק בעולם מצד התחלתו". ואמרו חכמים [סוטה ד:] "כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם", ובנתיב העבודה פט"ז [א, קכז.] כתב לבאר: "דבר זה מופלג בחכמה, וזה כי קדושת הידים היא קדושת התחלתו, כי היד היא התחלתו של האדם כאשר יגביה ידיו למעלה מראשו. ובהתחלה דבק ההעדר, כאשר כל התחלה היא אחר ההעדר. ולפיכך המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, כי נעקר מן התחלתו". ובדר"ח פ"ד מי"ז [שסא:] כתב: "ואל יקשה לך למה צריך העולם הזה, יברא העולם הבא בלבד. כי דבר זה אינו קשיא, כי חסרון העלול הוא נראה בעולם הזה שהוא התחלה, ואחר כך יושלם... מצד הפעולה עצמה, שהיא עלולה, הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה, ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והוא העולם הזה, עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר, שהוא ראוי אל הפעולה עצמה... ודומה בזה אל האדם הנולד שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל. ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה [ש]הוא קטן ופחות" [הובא למעלה בהקדמה ראשונה הערה 54, ולהלן הערה 130]. ואמרו חכמים [סוטה יד.] "תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב [בראשית ג, כא] 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'. וסופה גמילות חסדים, דכתיב [דברים לד, ו] 'ויקבור אותו בגיא'". ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמט:] כתב לבאר: "פירוש זה, שיש לתורה התחלה, ודבר שיש לו התחלה הרי הוא נמצא אחר ההעדר, אם כן ח"ו יש לחשוב כי התורה אינה נצחית, מאחר שנמצאת אחר ההעדר, אם כן שייך לה ההעדר. ולכך תחלת התורה גמילות חסדים, וזה מורה שאין בהתחלה זאת דבק ההעדר. שהרי גמילות חסדים הוא טוב, ואין דבק בטוב ההעדר, שהוא רע".

(26) "אברהם נולד באור כשדים מטעם אשר התבאר, כי היה אברהם התחלה, וכל התחלה קודם לה העדר. ומאחר שכל התחלה נסמך אל העדר, לכך ישב אברהם בארץ כשדים, 'עם לא היה'... וכל ענין זה מורה שאברהם היה התחלת העולם, ולכך לא היה לו יחוס וצרוף אל אביו, שהרי הוא התחלה. ומזה הטעם נולד בארץ כשדים 'עם לא היה', שהתחלה במה שהיא התחלה קודם לה העדר" [לשונו בהמשך (לאחר ציון 40, ולאחר ציון 92)]. ובשער הגלגולים הקדמה לח כתב: "וכן תראה, כי הנשמות רבות גדולות, באים בבני עמי הארץ, ולפעמים בבני רשעים, כגון אברהם מתרח... כי תרח נזדווג עם אשתו בנדה, ואז יצא אברהם אבינו עליו השלום, כי על ידי כן רימה השם יתברך את החיצונים... וכן לסבה זו הושלך אברהם להתלבן בכבשן האש, והבן זה". וזה גם כן חלק מהיות אברהם אבינו בא מההעדר, שנולד מנדה. וצרף לכאן את יסודו שכל התחלה אינה יכולה להעשות בכפיה, אלא חייבת להעשות ברצון [גו"א בראשית פמ"ו אות ה (שנא.), ושם במדבר פ"ג אות א (כא.)], וכמו שאמרו חכמים [יבמות נג:] "אין קישוי אלא לדעת". והביאור הוא כנ"ל, כי מאחר שההעדר קדם להתחלה, וההתחלה סותרת להעדר שקדם לה, נמצא שכל התחלה היא התנתקות גמורה ממה שקדם לה. ועל כך אמרו חכמים [מכילתא שמות יט, ה] "כל ההתחלות קשות", כי ההתחלה היא שנוי מהדבר שקדם לה, וכפי שביאר בח"א לשבת קמ: [א, עז.]. לכך ברי הוא שהתנתקות כזו אינה יכולה להעשות בכפיה, כי כל כפיה מעצם מהותה ניזונת ממה שקדם לה [כגון על חטא שעשה אתמול, כופין אותו להביא קרבן היום (ערכין כא.)]. לכך "כפיה להתחיל" היא סתירה מיניה וביה, כי א"א להיות ניזון מהעבר ולהתנתק ממנו בו זמנית [ראה פחד יצחק שבועות מאמר כ]. ועל אברהם אבינו עצמו דרשו חכמים [סוכה מט:] "'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' [שיה"ש ז, ב], בתו של אברהם אבינו שנקרא 'נדיב' ["שנדבו לבו להכיר את בוראו" (רש"י שם)]... שהיה תחילה לגרים ["בנדבת לבו להתגייר" (רש"י שם)]". הרי התחלת אברהם אבינו נתלית בנדבת לבו, כי אין התחלה אלא ברצון.

(27) שמעתי ממו"ר הגר"י דיוויד שליט"א להעיר, שנאמר [בראשית כד, סז] "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו", ומיד אחריו נאמר [שם כה, א] "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה", ועל סמיכות זו דרשו חכמים [ב"ק צב:] שמחמת נשואי יצחק נתקנא בו אברהם, ולכך הלך בעקבותיו ונשא את קטורה. והמהרש"א שם כתב "למדו שהוי"ו של 'ויוסף' מוסיף על ענין ראשון, ש'ויקח את רבקה וגו'' גרם לו לאברהם להוסיף לו אשה ולישא קטורה, ולולי 'ויקח יצחק וגו'' לא נשא אברהם את קטורה". ובדרשת שבת הגדול [רב.] ביאר גם כן שהבל הביא מנחתו רק משום שנתקנא במנחת קין, וכלשונו: "יש שואלים, אחר שהשם יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו [בראשית ד, ד], אם כן למה לא היה נשמר מן קין, כי 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' [קהלת ח, ה]... כי מה שהיה מקריב קרבן, לא היה זה מצד עצמו, רק כאשר ראה הבל שקין היה מקריב קרבן, ואז נתעורר גם כן הבל להקריב, ולא היה מתעורר ומתאמץ מעצמו... אבל שיהיה נקרא בכלל 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' דבר זה אינו, כי אין יסוד למעשה זה, כי כל יסוד נבנה על עצמו, ולא נבנה על זולתו. ומה שעשה הבל לא נבנה על עצמו, רק כאשר ראה קין מקריב, היה הבל גם כן מקריב. לפיכך מעשה כזה אין לו יסוד, והוא הבל. והכל נרמז בכתוב שאמר [בראשית ד, ד] 'והבל הביא גם הוא וגו'', ולמה צריך לכתוב 'גם הוא'. אלא לומר לך כי לא היה כוונתו של הבל רק מה שראה שקין היה מקריב, היה הוא מקריב גם כן, מעשה כזה הוא בא ממי שמעשים שלו אין בהם ממש, ואין להם יסוד בעצמם. ועל זה אמר שלמה בחכמתו [קהלת ד, ד] 'וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח'... עושה גם כן מעשה טוב מצד הקנאה לעשות כמו שעשה האחר, ואינו עושה זה מכח התעוררות מעצמו, ולכך הוא הבל". והואיל וכל מהותו של אברהם היא התחלה ויציאה מהתוהו שקדם לו, וכמבואר כאן, כיצד מצינו אצלו ש"נתקנא ביצחק" [לשון רש"י ב"ק צב:], ומחמת כן הלך בעקבותיו ונשא את קטורה, הרי מעשה חיקוי כזה הוא נוגד לחלוטין את מהותו של אברהם. ותירץ, שההתחלה וההתחדשות של אברהם הן תנאי באבהותו של אברהם כלפי ישראל, שעל ישראל אמרו [סנהדרין מב.] "שהן עתידין להתחדש כמותה". אך ביחס לבני קטורה אין ההתחלה וההתחדשות תנאי באבהותו, ולכך כלפיהם יתכן שאברהם יעשה מעשה חיקוי, ודפח"ח. וצרף לזה, שעל הפסוק [שמות א, ח] "ויקם מלך חדש על מצרים" כתב השפת אמת [שמות שנת תרל"א] בזה"ל: "קשה... איך יש למצרים בחינת התחדשות, והוא לישראל".

(28) פירוש - נאמר [בראשית יא, כו] "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן", נמצא שיש לתרח שלשה בנים. דעת הרמב"ן היא ששני הבנים הגדולים [אברהם ונחור] נולדו בחרן, ואילו הבן הקטן [הרן] נולד באור כשדים, וכמו שמביא בסמוך. וזה לשון הרמב"ן שם: "אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם [בראשית י, י]. והכתוב אמר [בראשית יד, יג] 'ויגד לאברם העברי', לא הכשדי. וכתיב [יהושע כד, ב] 'בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור', ומלת 'מעולם' תורה כי משם תולדותיו מאז. וכתיב [שם פסוק ג] 'ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר'... כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים, דכתיב [בראשית כד, י] 'וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור', שהיא חרן".

(29) המשך לשון הרמב"ן [שם]: "הנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים, ושם נולד לו בנו הקטן הרן... וזה טעם 'בארץ מולדתו באור כשדים', כי שם מולדתו של הרן לבדו". וכן כתב הטור [בראשית יא, כח] בזה"ל: "'בארץ מולדתו באור כשדים', פירש הרמב"ן שזה חוזר על הרן לבדו, אבל אברהם לא נולד באור כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים מארצות בני חם".

(30) המשך לשון הרמב"ן [שם]: "כי אברם... חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר, והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם. אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם, וגרש אותו אל קצה ארץ כנען, אחר שלקח כל הונו. והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר, שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם, שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו".

(31) תרח.

(32) המשך לשון הרמב"ן [שם]: "וזהו טעם 'ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן' [בראשית יא, לא], אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם, וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים".

(33) המשך לשון הרמב"ן [שם]: "וזהו שאמר הכתוב [בראשית טו, ז] 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה'... כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא. ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שניצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם... ושם [בחרן] נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען, ועזב את אביו, ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען. וזהו שאמר הכתוב [יהושע כד, ג] 'ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען', כי בעבר הנהר נצטוה בזה, ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען".

(34) הרמב"ן האריך בענין זה בכמה מקומות; בראשית יא, כח, שם יב, א, ושם כד, ז. וכן בדרשתו על דברי קהלת [כתבי הרמב"ן, כרך א, עמוד רג].

(35) "משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה, לבית אמה" [המשך לשון הגמרא שם]. ורש"י כתב שם: "לבית אמן - אברהם מאור כשדים יצא". [והנה רש"י לא כתב ש"באור כשדים נולד", אלא "מאור כשדים יצא". וזה לכאורה משמע כדברי הרמב"ן].

(36) לשון הגמרא שם "שלשה חזרו למטעתן, אלו הן; ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות". וראה להלן הערה 145.

(37) כי פירוש "מטעתן" הוא לנטיעתם, ו"לבית אמן" הוא למקום הולדתם. וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ד אות ג [שצג:], וז"ל: "מה שפירש הרמב"ן ז"ל כי אברהם נולד בחרן, אין הדברים כך, שהרי במסכת פסחים פרק האשה אמרו שלכך הגלה הקב"ה את ישראל לבבל, ששגרן לבית אמן. ועל כרחך צריך אתה לומר שאברהם נולד באור כשדים, שהוא בבבל". ובח"א לכתובות קיא. [א, קד.] כתב: "אמרו בפסחים למה הגלה אותם לבבל, מפני ששגרן לבית אמם. פירוש, אברהם מאור כשדים היה, ומפני כך תוכל לדעת ולהבין כי מסוגל ומוכן בבל שיהיה שם גלות ישראל". וכן כתב בח"א למנחות קי. [ד, פח:]. ועל כגון דא כתב בתפארת ישראל פל"ח [תקסט.] "כי מי ישמע אל הרמב"ן ז"ל נגד דברי המכילתא". והמהרש"א [פסחים פז:] עמד על קושיא זו, וז"ל: "בסוף פרשה נח כתב הרמב"ן דאברהם ובית אביו היה מולדתם בחרן, אלא שהלך תרח עם בנו לאור כשדים, והאריך, עיין שם. ומכל מקום נקרא הכא אור כשדים 'לבית אמן', על שם שאברהם נתגדל שם במעלתו באמונה כשהשליכוהו לכבשן אש וניצול".

(38) לשון הרמב"ן [בראשית יא, כח]: "אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים... וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים".

(39) לשון הרמב"ן [שם]: "כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא. ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שניצל שילכו אל ארץ כנען, להתרחק מארץ כשדים, מפחד המלך. כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו".

(40) פירוש - גם נחור יצא מאור כשדים [ארץ מולדתו] לחרן, אך שמו לא נזכר בפסוק "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם", כי נחור לא השתתף ביציאה זו, כי נחור לא רצה ללכת לארץ היעד, היא ארץ כנען. ורק לאחר שתרח התעכב בחרן, אז יצא נחור מאור כשדים והצטרף לאביו בחרן. ובכת"י [רצט.] הוסיף כאן את הדברים הבאים: "ואני אומר היציאה מאור כשדים היה על סבה שסבב הקב"ה שיצאו מאור כשדים. ולפיכך לא היה סבה זאת רק שיקח תרח את אברהם ואת לוט, כי הם היו פורשים מע"ז. כי באותו שעה היה לוט פורש מע"ז עד שחזר לסורו... וכן תרח עשה תשובה... אבל נחור שלא פירש מע"ז מעולם, לא לקח עמו. ומפני שהוצאה הזאת היה הקב"ה מסבב, שהוציא אברהם מאור כשדים, לא יצאו באותה הוצאה רק אותם שהיו שותפים עם אברהם באותה הוצאה, כמו שאברהם היה דבק בהקב"ה, אשר הוציא אותו, וכך תרח היה חוזר בתשובה, וכן לוט פורש באותו פעם מע"ז. אבל נחור לא היה משותף באותה יציאה. ואחר ששמע כי אביו תרח נשאר בחרן, בא נחור לשם. ובזה יש לתרץ מה שקשה כי למה לא בא הדיבור אל אברהם 'לך לך מארצך וממולדתך' [בראשית יב, א] עד שבא [עם] אביו בחרן, ולמה לא היה הדיבור אליו באור כשדים... שהרי הכתוב אומר [בראשית טו, ז] 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים', ומאחר שהוציאו מאור כשדים, א"כ למה לא בא הדיבור אליו באור כשדים... שאילו היה הדיבור בא אליו באור כשדים... היה אברהם פורש מאביו מיד, והיה נשאר תרח בגיותו. והקב"ה רצה שיחזור תרח בתשובה, וכיון שאברהם היה עמו, היה חוזר בתשובה. שאם ציוה הקב"ה לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' היה בודאי נשאר תרח באור כשדים, שהרי הצואה היה לפרוש מבית אביו לגמרי... וסבב הקב"ה שיצא תרח עם אברהם מאור כשדים, וקיבל עליו ללכת ארצה כנען מפני המלך שהיה רוצה להכריח אותם על ע"ז... ובבואו לחרן, שאז הוסר ההכרח של ע"ז, נשאר תרח בחרן... ושם היה יושב, עד שהיה ראוי [לאברהם] להיות נבדל ונפרש מבית אביו וממולדתו ומארצו". ועל כל פנים מתבאר שתרח עשה תשובה כבר ביציאתו מאור כשדים, ולא רק ביום מותו. וראה להלן הערה 86.

(41) "נסמך אל העדר" הוא מלשון סמוך ונראה להעדר, שההתחלה סמוכה וצמודה להעדר שקדם לה.

(42) שעל מלים אלו דרשו בגמרא [סוכה נב:] שהקב"ה מתחרט על בריאת הכשדים, וזה מורה על היותם תוהו, וכמבואר למעלה [ראה הערות 9, 23].

(43) מביא מדרש זה להורות שאברהם אינו מתייחס לדורות שהיו לפניו, כי מהות אברהם היא היותו ההתחלה של הבריאה, וכפי שביאר בארוכה עד כה.

(44) מדרש זה נמצא בב"ר בתחילת פרשת לך לך [לט, ז], ואינו מופיע קודם לכן, לכך אינו מובן מה שמציין שמדרש זה נמצא "בפרשת נח ובפרשת לך לך". ואולי נדחוק לבאר שהואיל ומדרש זה בא לבאר "למה סמך הכתוב מיתת תרח ליציאתו מחרן" [לשון רש"י בב"ר שם], ומיתת תרח הוזכרה בפסוק האחרון בפרשת נח [בראשית יא, לב], והציווי ליציאת אברהם הוזכר בפסוק הראשון בפרשת לך לך [בראשית יב, א], לכך מאמר זה מתייחס לשתי הפרשיות האלו.

(45) פירוש - אם מנין שנותיו של תרח נמנו כאן בכדי לעשות החשבון שעכשיו [בטרם יציאת אברהם לארץ כנען] היה תרח בן מאתים וחמש שנים, ומת.

(46) פירוש - תרח חי עוד ששים וחמש שנה. ולשון רש"י במדרש [שם] הוא: "אם לענין החשבון צריך, מתבקש לו לתרח ס"ה שנה לחיות כשיצא אברהם בראשונה מחרן, שבן שבעים שנה היה תרח כשהוליד את אברהם [בראשית יא, כו], ותנינן בסדר עולם [פרק א] אברהם אבינו בן שבעים שנה היה כשנדבר עמו בין הבתרים [בראשית טו, יג], וחזר לחרן ועשה שם עוד חמש שנים. נמצא כשיצא ביציאה הראשונה שלא היה תרח אלא בן ק"מ שנה. ומה שנאמר [בראשית יב, ד] 'ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן', זה היה ביציאה השניה". וראה להלן הערה 143, ופ"ז הערה 12.

(47) "'וּלְפי שהיה אברהם אבינו מפחד וכו'', כך צריך לומר, והוא טעם ב'" [לשון הרד"ל שם אות יד].

(48) לשון הרמב"ן שם: "ואני תמה על דבריהם, שזה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו, ואחר כך מתחיל בענין הבן בכל הדורות, כך נהגו הכתובים. ונח עצמו הנה בימיו של אברם עודנו חי [והכתוב כבר הזכיר את מיתתו קודם (בראשית ט, כט)], וְשֵׁם בנו כל ימי אברהם היה חי [והכתוב כבר הזכיר את מיתתו קודם (בראשית יא, יא)]... ואשר אמרו עוד [בב"ר שם] 'בתחילה אתה דורש שהרשעים בחייהם קרויין מתים', גם כן תמה הוא בעיני, שכבר דרשו [ב"ר לד, ד] מפסוק 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום' [בראשית טו, טו] בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא".

(49) לשונו בגו"א בראשית פי"א אות יט [רג:]: "וכן גבי יצחק שספר מיתת יצחק [בראשית לה, כט], ואחר כך מתחיל לספר ענין הבן, אף על גב שאחר כך חי הרבה". וביאורו, כי יצחק חי מאה ושמונים שנה [שם פסוק כח], ואז יעקב היה בן מאה ועשרים שנה [כי יצחק היה בן ששים שנה בלדת יעקב (בראשית כה, כו)]. ומיתת יצחק מוזכרת בתורה לפני פרשת וישב, ויעקב בתחילת פרשת וישב היה בן מאה ושמונה שנים [כי יעקב היה בן תשעים ואחת שנה כשהוליד את יוסף (ראה רש"י בראשית כט, כא), ויוסף היה אז בן שבע עשרה שנה (בראשית לז, ב)]. הרי שהיו עוד 72 שנה עד שיצחק מת, ומ"מ התורה כבר הזכירה את מיתתו לפני פרשת וישב.

(50) כן מבואר בסדר עולם פ"א, שאמרו שם שנח חי אחר ההפלגה עשר שנים, ואברהם היה בן ארבעים ושמונה שנה בזמן ההפלגה, וא"כ אברהם היה בן נ"ח שנים במות נח. וראה להלן הערה 72.

(51) עד כאן שאלת הרמב"ן הראשונה [הובאה בהערה 48]. ובגו"א בראשית פי"א אות יט [רג:] הביא את קושית הרמב"ן, וז"ל: "הקשה הרמב"ן ז"ל, והלא דרך הכתובים כך הוא, לספר חיי האב ותולדות הבן ומיתתו, ואחר כך יזכיר ענין הבן. ובנח עצמו הזכיר מיתתו [בראשית ט, כט], ולא מת נח עד שהיה אברהם בן נ"ח [סדר עולם פ"א]".

(52) בראשית ט, כח-כט "ויחי נח אחר המבול שלש מאות שנה וחמשים שנה ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמשים שנה וימות".

(53) לשונו בגו"א בראשית פי"א אות יט [רד.]: "ותימה על הרמב"ן, למה לא השקיף ההבדל שביניהם, כי חילוק יש ביניהם. כי בודאי כאשר הוא מספר מקרה האב, אז מצרף אליו המיתה, כי מיתת האב הוא גם כן מסיפורי האב. ומשלימות הענין להודיע כל סיפוריו, ומה שנמשך אחריו. לכך הוא מספר כל עניינים של האב, ואחר כך מתחיל גם כן בבן, והוי כסדר גמור. דפירש הכתוב זהו ספורי האב, וזה ספורי הבן".

(54) כי אברהם נפטר בהיותו בן מאה שבעים וחמש שנה [בראשית כה, ז], ואברהם היה בן מאה שנה כשהוליד את יצחק [בראשית כא, ה], נמצא שיצחק היה בן שבעים וחמש שנה כשנפטר אברהם. ופרשת תולדות מתחילה לאחר שנכתבה בתורה מיתת אברהם, וכמו שכתב כאן, ונאמר בה שיצחק היה בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה [בראשית כה, כ], והיה בן ששים שנה בלדת יעקב ועשו [שם פסוק כו]. הרי שהפרשה חזרה לאחור שלשים וחמש שנה.

(55) לשונו בגו"א בראשית פי"א אות יט [רד.]: "כי כל מקום אשר הוא מספר מיתת האב קודם, ואחר כך יתחיל בסיפור הבן שהיה בחיי האב, הוא בשביל שבא לספר ענינו של אב מה שהגיע לאב. ולפיכך לא הקפיד, אף על גב שמזכיר מה שהגיע לו אחר כמה שנים, דהא כיון דקאי באב, משלים סיפור האב. וזהו הענין ביצחק, שמזכיר קודם מיתתו, ואחר כך יתחיל לספר ענין הבן לספר התולדות איך היו נמשכין זה אחר זה. ואין זה שלא כסדר, דכסדר הוא, דמגיד לך מן האב עד כמה הגיע זמנו ומת".

(56) כי לא נאמר בר"פ לך לך "אלה תולדות אברהם". ובעוד שכאן מבאר שמחמת שפרשת לך לך אינה פותחת בפסוק "אלה תולדות אברהם", מוכח מכך שאין הכתוב בס"פ נח בא לספר השלמת חיי תרח, הרי בגו"א בראשית פי"א אות יט [רד.] הוכיח נקודה זו ממה שאין הכתוב בס"פ נח בא לספר כלל מעניינו של תרח, וכלשונו: "אבל לא מצאנו שבא הכתוב לספר דבר מן תרח כלל, רק שהודיע הכתוב תולדותיו איך נמשך התולדה ממנו, אבל לא בא הכתוב להודיע סיפור של תרח. וכל הפרשה כולה לא בא להודיע עניני תרח, רק ספור אברהם 'ויקח תרח אברם וגו'' [בראשית יא, לא], ובשביל אברהם נכתב. ומאחר דבשביל אברהם נכתב, ואין מדבר בתרח כלל, שיהיה שייך בזה שהכתוב משלים עניינו, דאין תרח חשוב כל כך לספר ממנו עניינו. ואם כן לא נוכל לומר כלל [שם פסוק לב] 'וימת תרח בחרן' הוא תשלום סיפור תרח שהתחיל בו".

(57) דבריו יובנו על פי מה שכתב בגו"א בראשית פי"א אות יט [רד.], וז"ל: "וגם אין לומר דמזכיר הכתוב תולדות האב ומיתת האב ואחר כך יתחיל בענין הבן כדלעיל בפרשת בראשית [ה, א-לא], דמזכיר מיתת האב ואחר כך מתחיל בסיפור הבן". ושואל, איפוא, מכיוון אחר; נהי שלא נאמר בר"פ לך לך "אלה תולדות אברהם", מ"מ אף שלא נאמר כן נבאר שמיתת תרח הוזכרה כאן כפי שהוזכרו מיתות עשרת הדורות מאדה"ר עד נח [בראשית ה, א-לא]. שגם שם לא נאמר בין דור לדור "אלה תולדות פלוני", ומ"מ נזכרה מיתתו של הדור הקודם. וכגון, נאמר שם [בראשית ה, ה-ו] "ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימות, ויחי שת חמש שנים ומאת שנה ויולד את אנוש". הרי מיתת אדם הראשון הוזכרה כחלק מסדר הדורות, אע"פ שלא נאמר לאחריו "אלה תולדות שת", ומדוע לא נבאר כאן את מיתת תרח באופן דומה.

(58) פירוש - מיתת תרח הוזכרה בס"פ נח, לאחר שהוזכרו שמונה הדורות שהיו קודמים לתרח [משם בן נח עד נחור בן שרוג (בראשית יא, י-כה)], ואצל שמונה הדורות האלו לא נזכרה מיתת אף אחד מהם, אלא רק ימי חייו [לעומת הדורות שהוזכרו בפרק ה, וכמו שיבאר]. וכגון, אצל רעו נאמר [שם פסוקים כ-כא] "ויחי רעו שתים ושלשים שנה ויולד את שרוג ויחי רעו אחרי הולידו את שרוג שבע שנים ומאתים שנה ויולד בנים ובנות". וכן הוא בשאר הדורות שהוזכרו שם, מלבד תרח שאצלו נאמר [שם פסוק לב] "ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן".

(59) לשונו בגו"א בראשית פי"א אות יט [רד:]: "התם [בראשית ה, א-לא] שאני, דכיון דבא לספר שני הדורות זה אחר זה, משלים סיפור הדור שמתו, ואחר כך מתחיל לספר דור הבן. אבל כאן לא מצאנו מנח עד כאן שהזכיר מיתת האב, שתאמר כי זה הוא מספור דור שלו. ועל כרחך אין זה השלמה כלל, שתאמר כיון דאינו רק השלמה שדרך הכתוב להשלים ספור הדור ומקדים אותו הכתוב, דהא לא נמצא כך באחרים". והרמב"ן עצמו עמד על ההבדל בין הזכרת הדורות בבראשית פרק ה לעומת הזכרת הדורות בבראשית פרק י, וז"ל [בראשית ה, ד]: "'ויהיו ימי אדם אחר הולידו את שת', בעבור אורך חיי אלה הראשונים, יפרוט ימיהם קודם הולידם, וגם אחר כך, ויכלול כלם בסוף".

(60) בגו"א שם ביאר יותר נקודה זו, וז"ל: "ועל כרחך אין מיתת תרח הוא מסיפור הדורות לכתוב שנותיהם כמו שהוא דרך הכתוב, אלא שהוא בא לספר מיתת תרח. וראיה לזה, שכאן כתיב 'וימת תרח בחרן', רצה לומר ולא גמר מחשבתו שרצה ללכת ארצה כנען [שם פסוק לא], לפיכך אין ספור מיתת תרח מן הסיפור עד כמה היו חיי תרח. ומעתה התבאר לך טעם רבותינו ז"ל [ב"ר לט, ז] על ענינו באין ספק". ויש להעיר על שתי הנקודות האחרונות שכתב כאן [שחז"ל דרשו את דרשתם מחמת שנזכרה כאן מיתת תרח (מה שלא היה בדורות בפרק י), וכן נזכר "בחרן"], כי הרמב"ן עצמו [בראשית יא, לב] כתב כן, וז"ל: "ויתכן שבאו למדרש הזה מפני ששינה הכתוב בתרח סדר הפרשה כולה, כי בְּשֵׁם ותולדותיו כולם [בראשית יא, י-כז] לא הזכיר הכתוב מיתה, ולא חזר וכלל השנים. ובכאן חזר ותפש הסדר הראשון שבבעלי השנים הרבים מאדם ועד נח [בראשית ה, א-לא], וכלל 'ויהיו כל ימי תרח וימת'. והוסיף להזכיר עוד מקום המיתה שהיה בחרן... ולכך דרשו וכו'". ויל"ע בזה.

(61) דע, שהרמב"ן לא כתב "שלא יהיה הדבר מפורסם לכל שהניח את אביו", אלא רש"י כתב כן [בראשית יא, לב], וז"ל: "הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, ולפיכך קראו הכתוב 'מת'". אך לשון הרמב"ן [שם] הוא: "לכך דרשו שכל זה כדי שיראה מבלי עיון שהיה אברהם שם עמו". ובגו"א בראשית פי"א אות יט [רה.] הקשה כדבריו שיקשה בסמוך, אך העיר כן על דברי רש"י, ולא על דברי הרמב"ן. וראה להלן הערה 63 מדוע כאן מעמיד את שאלתו על הרמב"ן.

(62) כמו שכתב בדר"ח פ"ו מ"ז [קפה.] אודות קנין העשרים וששה של תורה ["מכיר את מקומו"], וז"ל: "פירוש שיודע ערך מעלתו וחסרונו. אבל אם מחשיב עצמו חשוב יותר ממה שהוא, והוא טועה בעצמו, אין התורה ראויה להיות במקום טעות, רק 'תורת אמת' היא. ולכך צריך שיהיה מכיר מקומו, ולא יטעה עצמו". ובדר"ח פ"א מי"ח [תמג:] כתב: "כי התורה היא בעצמה 'תורת אמת', ואין אמת כמו התורה". ובנתיב האמת פ"ג [א, רב:] כתב: "כי התורה בפרט הוא 'תורת אמת' יותר מן הכל, לכך נקראת 'תורת אמת'. והנה על ידי התורה, שהוא השכל האמתי יותר מכל חכמה, יש לאדם האמת. אף כי כל אדם כוזב, מכל מקום יש בעולם צד בחינה של אמת שהוא גדול מאוד, שהיא התורה, שאף במלאכים אינו נמצא". ואמרו חכמים [שבת סג.] "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ובח"א שם [א, לח.] כתב: "כי הפשט הוא יותר ראשון להבנה מן הדרש, ואם כן צריך שיהיה הפשט גם כן אמת. שאם לא כן, רק היה הדרש אמת, לא תקרא ח"ו 'תורת אמת', כי הפשט הוא ראשון מן הדרש". ובתפארת ישראל פי"ח [ערב.] כתב: "כי התורה היא 'תורת אמת'. לא כמו שאר דברים, כי עם שהם אמת. כמו אם יאמר אחד 'ראובן הוא בבית זה', והאמת שהוא בבית, מכל מקום לא נקרא דבר זה שהוא אמת, מצד כי אפשר שלא יהיה בבית. ועם שהוא אמת, דבר זה הוא במקרה... אבל האמת שהיא אמת בעצם היא תורת משה, שהיא אמת בעצם. שכל דבריה הם מוכרחים, ואי אפשר בענין אחר... כל דברי תורה הם כך שמציאותם הכרחי... כי כל דברי תורה הם מוכרחים להיות, ואינם מציאות במקרה". ובדרוש על התורה [מא.] כתב: "כי הדבר השייך אל התורה ביותר, עד שהוא עצם התורה, הוא האמת, שנקראת 'תורת אמת'".

(63) בגו"א בראשית פי"א אות יט [רה.] ניסח שאלה זו בזה"ל: "אך מה שכתב [רש"י] 'שלא יהיה הדבר מפורסם' קשיא, וכי נתנה התורה לשוטים שלא יחשבו שני הדורות, שהרי תרח קיים כשיצא אברהם מחרן. אבל בב"ר [לט, ז] לא אמר 'שלא יהיה מפורסם לכל'". וכן אמרו חכמים [ב"ב ז.] "וכי בשופטני עסקינן". ובגו"א במדבר פכ"ה אות יב [תיז.] כתב: "וכי בשוטים מדבר". והנה כאן מקשה שאין לומר שהתורה, שהיא תורת אמת, תרצה ליתן טעות לפני האדם. ואילו בגו"א הוא מקשה שאין לומר שהתורה ניתנה לשוטים. ונראה שההבדל הוא שכאן מקשה על הרמב"ן, והרמב"ן כתב [בראשית יא, לב] "לכך דרשו שכל זה כדי שיראה מבלי עיון שהיה אברהם שם עמו", ולשון זה מורה שיש כאן חלילה אחיזת עינים והטעיה. לכך הקשה מהיות התורה "תורת אמת", ואין זה ראוי להטעות את הבריות. אך רש"י כתב "שלא יהיה הדבר מפורסם", ולא שיש כאן אחיזת עינים, אלא יש כאן העלמת עינים. לכך הקשה וכי התורה ניתנה לשוטים, הרי אף ללא פרסום הדבר נדע שתרח עדיין היה קיים כשיצא אברהם מחרן.

(64) "שהרי אברהם מציאות חדשה, שאין לו קשר עם הראשונים" [לשונו בסמוך לאחר ציון 68]. וראה להלן הערה 69.

(65) כי האור מורה על המציאות, והחושך מורה על ההעדר [יבואר בסמוך], ולכך אין יחוס וקישור ביניהם, כי אין שום יחוס וקשור בין המציאות אל ההעדר [ראה להלן ציון 76]. ונקודה זו ממש מבוארת בגו"א בראשית פמ"ט אות כד [תכז:], וז"ל: "כי המציאות וההעדר הם שני דברים שאין להם התיחסות וצירוף, כי זה מציאות וזה העדר. ולפי זה אם נמצא שני דברים מתיחסים ביחד, אי אפשר לומר שהאחד יתואר במציאות, והאחד יתואר בהעדר, שמאחר שהם מתיחסים אי אפשר לומר כך, שהרי המציאות וההעדר אין להם התיחסות. וידוע כי האב והבן מתיחסים ביחד, ואם כן ראוי לומר שאם הבן בחיים, שגם האב בחיים. ולא נוכל לומר שהאב מת והבן בחיים, מאחר שהאב והבן מצטרפים, והמיתה הוא העדר, ואין יחוס למציאות עם ההעדר. ואין לומר כי המיתה מבטל היחוס, כי זה אי אפשר שיבטל היחוס הזה, מאחר שאין בן בלא אב, אם כן יחוס זה וצירוף זה אין ביטול לו. ומאחר שהבן בחיים גם כן האב בחיים, ואי אפשר שיהיה רק כך". וכל זה הוא בכל אב ובן, אך הרבותא באברהם אבינו היא שאין הוא מתייחס כלל לאביו, ולכך ניתן לומר שאביו הוא העדר, ואברהם הוא המציאות, וכמו שמבאר כאן.

(66) ב"ר ב, ג "אמר הקב"ה, עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבא האורה, [בראשית א, ג] 'ויאמר אלקים יהי אור' זה אברהם, הדה הוא דכתיב [ישעיה מא, ב] 'מי העיר ממזרח צדק וגו'', אל תקרא 'העיר', אלא 'האיר'". ולהלן פנ"ב כתב: "ולפיכך תמצא גם כן כי העולם הזה היה נוהג בשפלתו מתחלת בריאתו דומה ללילה, עד שבא אברהם אבינו, שהוא היום, שאברהם היה כמו אור היום". ובסוף דרוש על התורה [מט.] כתב: "כי כאשר היה אברהם, היה כל העולם כלו חשוך, בלא אור השכל כלל, שלא הכירו אף את בוראם. ואברהם הקריא שמו בפי הבריות" [רש"י בראשית כד, ז]. ובח"א לסנהדרין צו. [ג, רא.] כתב: "כי אברהם נמשל ליום, כי עד אברהם היה הכל תוהו וחושך, עד שבא אברהם והתחיל העולם להאיר".

(67) כי התוהו הוא העדר, וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"א אות יז [יב:], וז"ל: "השממון נקרא 'תוהו' מפני שהאדם משתומם עליו, ודרך האדם להיות משומם על דבר שהוא חרב ויש בו שממון, לכך כתב לך הכתוב סתם 'תוהו'". וכל העדר הוא חושך, וכל מציאות היא אור. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, בדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמור. כי הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא על ידי אור. וכבר ביארנו כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ושם פ"ג מט"ז [תטז:] כתב: "וכבר התבאר לך כי המציאות הוא מתיחס אל האור, כמו שהתבאר בפרק זה באריכות". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנב:] כתב: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]. ובחושך אין דבר נמצא כלל, לכך המציאות נקרא 'אור'". ושם בבאר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך". ובנתיב התורה ר"פ ד [קסג.] כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא היום, שבו האור. אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל". ולהלן פל"ו כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". וכן כתב להלן פ"ח [לאחר ציון 242], שם ר"פ לד, תפארת ישראל פט"ז [רמח:], שם פמ"ז [תשכט.], נתיב העבודה ר"פ ז [א, צה.], נצח ישראל פכ"ה [תקלד.]. שם פל"ו [תרעח:], ח"א לב"מ פג: [ג, ל:], ח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.], ח"א לע"ז ה. [ד, ל:], ח"א לתמיד לא: [ד, קנ:], וח"א לנדה כד: [ד, קנו:]. הרי שהמציאות נקראת אור, והאור נקרא מציאות. וראה למעלה הקדמה שלישית הערה 22, ולהלן פ"ח הערה 243, ופי"ד הערה 52.

(68) לשונו בדר"ח פ"ה מ"ג [עט.]: "יש לשאול, למה נתנסה אברהם יותר מיצחק ויעקב... כי הנסיון עושה הדבר נגלה לגמרי, עד שהדבר נמצא בפעל לגמרי... ומאחר שעיקר הנסיון הזה להוציא אל פעל הנגלה צדקת הצדיק, היה אברהם בפרט ראוי לנסיון. כי הדור שהיה בו אברהם כולו תוהו וחושך, שלא היה בהם מציאות. והוא יתברך רצה שיהיה אברהם התחלת אור המציאות בעולם. ובזה שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות יוצא צדקתו לפעל לגמרי, היה אברהם אור המציאות. ולפיכך נתנסה אברהם בעשרה נסיונות דוקא, כי מאחר שהיה לו לאברהם חבור אל הדורות שהיו כלם חושך ולא אור, רצה השם יתברך להבדיל ביניהם, שיהיה יוצא אור המציאות של אברהם לפועל, לכך נתנסה". וראה למעלה הערה 19, ולהלן פ"ו הערות 2, 41, 56.

(69) לשונו בגו"א בראשית פי"א אות יט [רה:]: "הוא דבר נפלא מאד, לומר כי אין כאן כבוד אביו, דכבוד אביו שייך כאשר הבן שייך ומתייחס אל אביו. וכאן לא היה אברהם נקשר עם תרח כאשר הבן מתייחס אל אביו". והשו"ע יו"ד סימן רמא סעיף ט כתב: "עבד שנשתחרר אין לו יחוס, והרי הוא [אביו] כמי שאינו אביו לכל דבר". וראה הערה הבאה.

(70) בהוצאת מכון המהר"ל הערה 13 העירו על דברים אלו, שכל גר שנתגייר הוא כקטן שנולד דמי [יבמות כב.], ואין לו דין כיבוד אב, ומה המיוחד באברהם. ולכאורה זה לא קשה, כי גם גוי גמור אינו מצוה בכיבוד אב, וכמו שאמרו [קידושין לא.] שגוי אצל מצות כיבוד אב הוא "אינו מצוה ועושה". ועוד אמרו [נזיר סא.] שגוי אינו "מי שמוזהר על כיבוד אביו". לכך אין לתלות את הפטור של גר מכיבוד אב מחמת שהוא כקטן שנולד דמי, כי מעולם לא היה מחוייב בכיבוד אב. אך אם כן קשה, כיצד אמרו במדרש הנ"ל "לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם", הרי כל גוי בעולם פטור מכיבוד אב ואם. וכן מה שאמרו קודם לכן במדרש "לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר, אצא ויהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו", ואם גוי פטור מכיבוד אב, מה חילול השם יש בדבר, הלא הכל פטורים מחיוב זה. וצריך לומר, שמ"מ הגוים מקיימים מצוה זו בנימוסיהם, דהנה בשו"ע יו"ד סימן רמא סעיף ט כתב: "גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו, ולא יבזהו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה". ובהגהות הרעק"א שם כתב: "באנו מקדושה חמורה - היינו בנימוסיהם". והנחל אשכול הלכות מילה פל"ט אות ו כתב: "ויש ראיה שקבלו גם כבוד אב ואם, דבתנחומא [נח סימן טו] מי גרם הקללה לחם, שבזה את אביו. אבל יפת שכיבד את אביו פרע לו הקב"ה. ואמרו ברבה [המדרש שהובא כאן] אברהם אמר כיון שיצא והניח אביו יחולל בי שם שמים. ויעקב... ספ"ק דמגילה [יז.] נענש על שלא כיבד... על כל פנים ראינו שמימות עולם קבלו לכבד אב ואם". ולפי זה נבאר שכוונת המדרש היא שהקב"ה פוטר את אברהם אבינו אף מהנהגת נימוס זו. ואם כן, מעתה לא יקשה מגר, כי ממה נפשך אין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" שייך בכיבוד אב; דאם באנו לדון מצד דיני תורה, הרי גם בגיותו הוא היה פטור מכיבוד אב. ואם באנו לדון מצד נימוסיהם, הרי עדיין גר חייב מדרבנן מחמת "שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", וזה בודאי לא גרע מנימוסיהם. אך אי תיקשי לך הכי תיקשי לך; השו"ע יו"ד סימן רמא סעיף ט כתב: "עבד שנשתחרר אין לו יחוס, והרי הוא [אביו] כמי שאינו אביו לכל דבר" [הובא בהערה הקודמת]. הרי שאין בעבד שנשתחרר הגזירה ש"יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה" [כי גם בעבדותו היה מותר באמו ובתו (סנהדרין נח:), וכמבואר במנחת חינוך מצוה א אות יט, ד"ה ולכאורה]. וקשה, מהי הרבותא שיש באברהם יותר מגר שהוא עבד שנשתחרר, הרי שניהם פטורים מכיבוד אב שהיו חייבים בו מעיקרא מחמת נימוסיהם. ואולי נבאר, שהואיל ואברהם נקרא "תחילה לגרים" [סוכה מט:], וכל גר מתייחס לאברהם [רמב"ם הלכות ביכורים פ"ד ה"ג], לכך הפטור של גר שהוא עבד שנשתחרר מכיבוד אב נובע מהפטור של אברהם, והפטור של אברהם עצמו הוא בבחינת "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [וכן תירצו בהוצאת מכון המהר"ל הערה 13]. ואם כנים הדברים, תתיישב קושיתו המפורסמת של החת"ס [בחידושיו לע"ז סג: ד"ה אקילו ביה רבנן] דמהו המקור של ההלכה ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ולפי הנ"ל מיושב, שהמקור הוא ממה שהקב"ה אמר לאברהם "לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם".

(71) יש לשאול, כי סבת חיוב כבוד אב מבוארת בח"א לקידושין לא. [ב, קלח.], וז"ל: "כי השם יתברך ציוה שיכבד אדם את אביו מפני שהביא אותו אל העולם הזה. וכך אמרו במסכת ב"מ [לג.] אבידת אביו ואבידת רבו, אבידת רבו קודמת, מפני שהוא הביא אותו אל עולם הזה, ואילו רבו הביאו לחיי עולם הבא. מוכח כי לכך אמרה תורה שיכבד את אביו ואמו, מפני שהביאו אותו לחיי עולם הזה". ושם ממשיך לבאר לפי זה מדוע הגוים מיוחדים ומצטיינים בכבוד אב [יותר מישראל], כי העולם הזה הוא לחלקם, והאב מביאו אותם לעולם הזה, שהוא לחלקם. ואם כן יקשה, מדוע אברהם נפטר מכיבוד תרח אביו מחמת היותו מציאות חדשה, הרי סוף סוף תרח הוא זה שהביאו לעולם הזה, והבאה זו היא הסבה המחייבת כיבודו של אב, וכיצד היות אברהם מציאות חדשה מפקיעה מחיוב זה. ושמעתי מבני האברך כמדרשו הרה"ג רבי חנוך דוב שליט"א ליישב, כי מה שכתב שסבת החיוב היא ההבאה לעולם הזה, אין כוונתו שמחמת שבעבר אביו הביאו לעולם בעת לידתו, לכך מוטל על הבן לכבד אביו גם בהוה. אלא הכוונה היא שהבאה זו של האב ממשיכה להתקיים לאורך כל חיי הבן, שהבן נמצא בעולם בהוה משום שאביו הביאו לעולם הזה. וכל זה בכל אב ובן, אך אברהם נעשה לבריה חדשה, וכעת מציאותו בעולם נתלית במה שהוליד את עצמו, ולא במה שאביו הולידו. ונהי שלולא אביו לא היה אברהם בא מעיקרא לעולם, אך כעת אברהם נמצא בעולם מחמת שהוא בריה חדשה, שאינה מתייחסת לאביו. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [יבמות כב.] "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ולענין ירושה קיימא לן שאין הגר יורש את אביו מדין התורה, לפי שאינו מתייחס אחריו עוד [קידושין יז:], ופירש רש"י [שם] "דאינו מתייחס אחר העובד כוכבים וכקטן שנולד מאליו דמי". הרי שאע"פ שהגר הגיע לעולם ע"י אביו, מ"מ הוא נחשב שהגיע לעולם "מאליו", ואין זה מתייחס לאביו. והוא הדין לגבי אברהם. וראה להלן הערה 89 שנתבאר שם שעם כל זה אברהם יכול לזכות את תרח שתשובת תרח תתקבל בבחינת [סנהדרין קד.] "ברא מזכי אב", אע"פ שאברהם אינו מתייחס לאביו.

(72) ויש בזה הטעמה נפלאה; אמרו חכמים במדרש [ב"ר סא, א] "אמר רבי שמעון, אב לא למדו [לאברהם], ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה. אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה". ותמוה, הרי נח ידע תורה [רש"י בראשית ז, ב], ואברהם היה בן חמשים ושמונה שנה כשנח נפטר [כמבואר למעלה הערה 50], ומדוע אי אפשר לומר שאברהם למד תורה מנח. וכמו כן שם ועבר למדו תורה [רש"י בראשית כה, כב], ומדוע לא נאמר שאברהם למד תורה מהם, או מתלמידיהם, ומה ההכרח לומר ש"רב לא היה לו". אלא הם הם הדברים; אין הכרחו של המדרש משום שלא היתה לאברהם שום אפשרות שיהיה לו רב, דזה אינו [שכאמור אפשרות כזו אכן היתה קיימת]. אלא הכרחו של המדרש הוא משום שאברהם הוא "מציאות חדשה שאין לו קשר עם הראשונים" [לשונו כאן], לכך מן הנמנע שיהיה לאברהם רב שקדם לו ולימדו תורה, כי אז לא היה אברהם "מציאות חדשה שאין לו קשר עם הראשונים", אלא תולדה ממי שקדם לו, כפי שכל תלמיד הוא תולדה מרבו, וזה היה סותר למהותו של אברהם שעומדת על נקודת ההתחלה, כאשר לפניה נמצאים רק תוהו וחושך, וכמו שנתבאר כאן. באופן שכשם שלא היה לאברהם אב שחייב בכבדו מפאת היותו התחלה, כך לא היה לו רב שלימדו תורה מפאת היותו התחלה. והשוואה זו בין האב לרב עולה היא מדברי המדרש "אב לא למדו, ורב לא היה לו", הרי דין הרב הוא כדין אב. ולהלן פ"ו הערה 64 נתבאר שאברהם אינו יכול להיות "מקבל התפעלות", אלא "פועל" בלבד. וראה דר"ח פ"ו מ"י [שעג.], ושם הערה 1943.

(73) בא לבאר את המשך דברי המדרש [ב"ר לט, ז] "אמר ליה הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם... ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך בתחלה", ומבאר מהי הרבותא שנאמרה בסיפא לעומת הרישא.

(74) לשונו בגו"א בראשית פי"א אות יט [רה:]: "'ולא עוד, אלא שאני מקדים', פירוש קודם לכן נזכר מיתת תרח, להודיע כי לא די שאין התייחסות אברהם אל אביו להיות חייב בכבוד אביו, אבל יותר מזה; כאשר יזכור ענין אברהם, מזכיר לפני זה מיתת אביו, שזה ראיה כי ענין אברהם הוא מתחבר אל מיתתו של תרח".

(75) לשון רבינו בחיי בראשית ד, ז: "לפי שמעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כשם שמעט מן האור ינצח הרבה מן החושך". וכן הוא בחובות הלבבות שער החמישי פרק ה, ודרשות הר"ן דרוש חמישי. וכן "כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, וכאשר נכנס אור בבית הרי החושך מסתלק ממנו" [לשון הצדקת הצדיק אות רמז].

(76) כמבואר למעלה הערה 65.

(77) מלשון זה משמע שגם ביאת החושך מסלקת את האור, כפי שביאת האור מסלקת את החושך. וכן אמרינן בתפילת ערבית "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור". וזאת משום שאי אפשר שיהיו ההפכים יחד בעת אחת, לכך ההפך האחד מסלק את ההפך השני. ובנתיב הצדק פ"ב [ב, קלט.] כתב: "הצדיקים נבדלים מן הרשעים לגמרי, כהבדל אור מן החושך, וידוע כי האור והחושך אין להם חבור כלל". ולמעלה בהקדמה שניה [לאחר ציון 351] כתב: "הם שני הפכים בנושא אחד, ולא יתקבצו יחד". ולהלן פנ"ב כתב: "מושכלות ראשונות, כמו שידע האדם ששני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ז:] כתב: "ההפכים אין נמצאים יחד". ובתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "הדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד". ובבאר הגולה בבאר הרביעי [שכ:] כתב: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם" [הובא למעלה פ"ד הערה 10]. וראה להלן הערה 81.

(78) לשונו בגו"א בראשית פי"א אות יט [רו.]: "כי מפני שהוציא הקב"ה את אברהם מתרח, וכל הדורות מנח עד אברהם לא נבראו אלא כדי להוציא את אברהם, שהוא עיקר בנין העולם, ולכן פטר הקב"ה את אברהם מכבוד אב ואם, שאין לו התייחסות אל האב כלל, בעבור שהוא בריאה אחרת. ולא שאין לו ייחוס אל אביו, אלא שכאשר רוצה להזכיר ענין אברהם מזכיר תחילה מיתתו. וזה בשביל כי ענין אברהם לא ישותף כלל עם הדורות הראשונים, כי הראשונים היו תוהו, והוא התחלת הבנין. וכאשר האור בא יסולק החושך, ולפיכך שייך לפניו מיתת תרח. ובשביל כך לא היה גנאי לאברהם אם יניח כך אביו. לכך אמר לו הקב"ה, לא די שאני פוטרך מכבוד אב מפני שאין לך יחוס אל אביך, אלא כי ענין זה שהוא [בראשית יב, א] 'לך לך מארצך' מתחבר אל מיתת תרח, כמו שנזכר למעלה, לכך אין לך גנאי אם אתה מניח אביך. ואין דבר ריק בדברי חכמים, ואם ריק, הוא ממנו [ירושלמי פאה פ"א ה"א]".

(79) בגו"א בראשית פי"א אות כ [רז.] מבאר "אף על גב" זה ביתר הרחבה, וז"ל: "שהרשעים קרויים מתים... ומה שהוצרכו לומר זה, ולא סגי ליה בטעמים דלעיל כי אין יחוס והצטרפות לאברהם עם אביו תרח, כי האור הוא סלוק החושך, ולמה לומר כי 'הרשעים בחייהם קרויים מתים'. אין זה קשיא, שאם לא כן היה קשה, והלא עדיין תרח חי, ואיך נאמר שאין יחוס לענין אברהם עם תרח אלא עם מיתתו, והרי עדיין חי היה תרח, והכתוב מספר לך ענין אברהם, ומאי מהני שכתב לפני זה מיתתו". ופירושו, שבלי לומר שהרשעים בחייהם קרויים מתים עדיין יקשה, כיצד נבאר שאברהם מתקשר למיתתו של תרח, הרי סוף סוף תרח היה עדיין חי כשאברהם יצא לארץ כנען, ומאי אהני לכך שהכתוב מקדים לספר את מיתת תרח קודם צאתו. וראה הערה 81.

(80) המשך לשונו בגו"א בראשית פי"א אות כ [רז.]: "אבל כשנאמר ש'הרשעים אף בחייהם נקראים מתים', והכל מיתה אריכתא דמיא, והשתא שפיר מה שהזכיר לפני זה מיתתו, דסוף סוף רמז לך כי הליכות אברהם אל ארץ כנען, שאז קנה אברהם תחלת מעלתו [ראה להלן פ"ח הערה 54], הוא מתייחס ומתחבר אל מיתת תרח. אמנם מה שפירש רש"י [בראשית יא, לב] שלכך הקדים שלא יהיה מפורסם לכל שהיה תרח חי, אין זה מדברי רבותינו ז"ל, ולא היה צריך לזה, רק כמו שאמרנו למעלה". והרי כך מוכח מיניה וביה; דאם תבאר שמיתת תרח הוזכרה כאן משום שהיה רשע, תיקשי לך מדוע לא מצינו בשאר רשעים שהתורה תקדים את מיתתם מחמת טעם זה, ומאי שנא תרח. אלא שהם הם הדברים; מיתת תרח הוקדמה לא מחמת רשעות תרח גרידא, אלא מחמת התייחסות אברהם לתרח, שאברהם מתייחס למיתת תרח, ולא לחיי תרח. אך בשאר רשעים, שאין ענין זה שייך אצלם, אין מקום להקדים את מיתתם מחמת שבחייהם הם נקראים מתים. וראה הערה הבאה.

(81) מדברים אלו משמע שבתחילה היה סילוק החושך [מיתת תרח מחמת רשעותו], ולאחר מכן היה אורו של אברהם זורח ללא עוררין, שכתב "והיה האור זורח בעולם כי כבר נחשב כאילו מת". אך למעלה כתב להיפך, שהאור מסלק את החושך, וכלשונו [לאחר ציון 74]: "כי ביאת האור הוא סילוק החושך, וכאשר האור זורח נסתלק החושך... וכאשר זורח האור אין כאן חושך בעולם". הרי שהחושך אינו מסתלק מעצמו, אלא האור הוא זה שמסלקו. זאת ועוד, לכאורה לא היה צורך כלל לכתוב את המלים "והיה האור זורח בעולם כי כבר נחשב כאילו מת", כי מעולם לא הוקשה לנו על זריחת אורו של אברהם בעולם, אלא הוקשה לנו "איך נאמר שאין יחוס לענין אברהם עם תרח אלא עם מיתתו, והרי עדיין חי היה תרח" [לשונו בגו"א שם, והובא בהערה 79], וקושי זה מתיישב ברווחה במה שכתב ש"חייו של תרח כאילו מת, כי 'הרשעים קרויים מתים אף בחייהם'", ולכך "הכל מיתה אריכתא דמיא, והשתא שפיר מה שהזכיר לפני זה מיתתו" [לשונו בגו"א שם, והובא בהערה הקודמת]. ובמקום לומר "והיה האור זורח בעולם כי כבר נחשב כאילו מת", היה לו לומר "והיה אברהם מתדבק למיתתו כי כבר נחשב כאילו מת". ושמעתי לתרץ מידי"נ הרה"ג רבי יהודה וויטנברג שליט"א, כי אפשר לבאר דברים אלו באופן אחר; כבר התבאר למעלה [הערה 77] שכשם שהאור דוחה את החושך, כך החושך דוחה את האור. ומעתה יש להקשות, מדוע אמרינן שהאור של אברהם דוחה את החושך של תרח, שמא נאמר להיפך; החושך של תרח ידחה את האור של אברהם. ועל כך מבאר שהאור של אברהם חזק יותר מהחושך של תרח, כי האור של אברהם הוא חיות, ואילו החושך של תרח הוא חסר חיות ["כי כבר נחשב כאילו מת"], ולכך "היה האור זורח בעולם", כי יפה כח החי מכח המת. ודו"ק.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה