פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק ד
(1) בכת"י [רפט.] פתח פרק זה בדברים שלא נמצאים בנדפס, וז"ל: "כבר אמרנו לך כי לא היו ישראל במצרים בענין המקרה [ראה למעלה פ"ג הערה 18], שאילו היו במצרים בענין המקרה בלבד, לא היה ענין היציאה נחשב כל כך גדול, כי המקרה ישתנה תמיד. אך היו במצרים בעצם, וכיון שהיו במצרים בעצם, לכך היציאה משם הוא חדוש גדול, כי הדבר שהוא בעצם לא ישתנה כי אם על ידי השם יתברך, ולפיכך צריך לבאר איך היה ישיבת ישראל בעצם". וראה להלן הערה 140, ופי"א הערה 2.
(2) כוונתו לתורת כהנים שם. ומצוי שמכנה כל מדרשי ההלכה בשם "ספרי", אע"פ שדבריו שמביא נמצאים במכילתא או בתורת כהנים, וכמו בדר"ח פ"ב מ"י [תשפד.] ובנתיב אהבת ריע פ"ג [ב, סב.] כינה את המכילתא בשם "ספרי". ובנתיב הפרישות פ"א [ב, קיא:] ונתיב הזריזות [ב, קפז:] וח"א לב"ב פח: [ג, קיח:] כינה את התו"כ בשם "ספרי".
(3) לשון התו"כ שלפנינו: "מנין שלא היה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים, תלמוד לומר 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'". וראה להלן פי"א הערה 23.
(4) בתו"כ שלפנינו אמרו כאן שתי בבות, והמהר"ל חברן לבבא אחת. וזה לשון המדרש: "מנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם, תלמוד לומר 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'. מנין למקום שישבו בו ישראל שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם, תלמוד לומר 'אשר ישבתם בה לא תעשו'". וכן להלן [לאחר ציון 85] יבאר את שני חלקי המדרש האלו. ובכת"י העתיק כפי שבתו"כ לפנינו.
(5) בתו"כ שלפנינו הוסיפו כאן "ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם, תלמוד לומר 'וכמעשה ארץ כנען לא תעשו'", וכן הוא בכת"י כאן. ובסוף הפרק יתייחס להוספה זו, וכמבואר להלן הערה 137.
(6) לשון התו"כ שלפנינו "מנין מקום שבאו בו ישראל וכבשו התעיבו מעשיהם מן הכל".
(7) לשון התו"כ שלפנינו "זימן לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם". וראה להלן הערה 138.
(8) פירוש - הפכו של דבר מעמיד את הדבר על מהות עצמו, כי הפכו פועל בו להוציא אל הפועל את מהות עצמו [ראה להלן הערה 121]. ונראה לבאר זאת על פי שני היסודות הבאים; (א) כאשר ההפכים נמצאים זה ליד זה, הם מתנגדים זה לזה, ואחד חותר לבטל את מציאותו של השני, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מ"ט [קפו.], וז"ל: "אין דבר אחד הוא בטול לאחר רק אם הוא כנגדו והפך שלו". ושם פ"ה מט"ז [שצב:] כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש". ובנצח ישראל פנ"ה [תתנב:] כתב: "כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא נפסד אליו, וכאשר אין הפך, אין כאן הפסד" [ראה להלן הערה 109]. (ב) כל דבר אשר פוגש במתנגדו החותר לביטלו, אזי הדבר מתחזק יותר בענינו דוקא מחמת ההתנגדות שנתקל בה, בבחינת [שמות א, יב] "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכמבואר להלן פי"ב הערה 30. ובנצח ישראל פכ"ה [תקכה.] כתב: "דבר זה תמצא תמיד, שכל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד". ובדר"ח פ"ד מי"ט [שצה:] בביאור המשנה [שם] "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו", כתב: "כי כאשר אתה בא לרצות אותו בשעת כעסו, הוא מוסיף עוד חימה על חימה, כי כאשר הוא בתגבורת הכעס, ואחד בא לפייסו, הוא מוסיף חימה על חימה. וכן 'אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו', כי גם בזה כאשר הוא בצער ובאבל גדול, אם בא לנחמו, הוא מוסיף ומתחזק יותר באבלו, כאשר בא לבטל צערו. כי כל מי שמתגבר בדבר אחד, אם בא אדם כנגדו לבטלו מזה, הוא מוסיף עוד יותר כנגד המבטל". והר"ן [נדרים מא.] כתב "אחר שחלה ונתרפא, מתחזק בטבעו להיות יותר בריא ממה שהיה קודם חליו". וכן נאמר [קהלת ב, ט] "אף חכמתי עמדה לי", ואמרו חכמים [ילקו"ש ח"ב תתקסח] "חכמתי שלמדתי באף היא עמדה לי" [הובא למעלה בהקדמה שלישית הערה 75]. וראה הערה הבאה, והערה 83.
(9) פירוש - כאשר הדבר נמצא בפני עצמו, ללא עמידה מול הפכו, אין הוא מוציא לפעל את מהותו, ודוקא כאשר נמצא הפכו, אז נמצאת מהותו. ורש"י [דברים כט, ג] כתב: "עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי... באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם ניתנה, לנו ניתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם [דברים כז, ט] 'היום הזה נהיית לעם וגו'', היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום". הרי דוקא משום שישראל עמדו כנגד מה שנראה להם כלקיחת התורה מהם, הראה עד כמה הם דבוקים בתורה. דוגמה לדבר; נאמר [בראשית ב, יח] "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", וכתב הכלי יקר שם: "'לא טוב', שאין האדם נקרא עושה טוב במצות השם יתברך כשהוא לבדו, ואין לו מתנגד המטהו לדרך רע. לפיכך 'אעשה לו עזר כנגדו', כי במה שתהיה אשתו כנגדו להסיתו לדרך רע, והוא לא ישמע לה, וינצחה, אז הוא נקרא עושה טוב. כי אדם אין צדיק בארץ כשיעשה טוב מצד ההכרח ולא יוכל לחטוא, כי אם מצד היות לו אפשרות על החטא, וינצל". הרי כשאדם הראשון היה לבדו לא היה נקרא "עושה טוב", אך כאשר נמצא לפניו מתנגד המסיתו לדרך רע, רק אז הוא נקרא "עושה טוב". ובדרשות הר"ן דרוש א כתב: "זהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטרת [שמות ל, לד], כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה [כריתות ו:], אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכיות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם". ובספר אמונת משה פרשת צו [עמוד מו] כתב: "לפי שכל דבר שיש לו ניגוד, מתגבר יותר מבאם לא היה לו הניגוד. כמו שכתב הר"ן בדרשותיו דרוש א' לפרש את מאמר חז"ל [כריתות ו:] כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל אינה תפלה, שהרי החלבנה שריחה רע והוא מסמני הקטורת. וביאר הר"ן דהיינו משום שכל דבר מתפעל מהפכו, ולזה על ידי החלבנה שריחה רע התפעלו סמני הקטורת ונתנו ריח טוב יותר מבתחלה נגד החלבנה, שמתגברים עליה ופועלים כנגדה. וכן התפלה אם יש בו מפושעי ישראל, יפעלו הצדיקים בתפלתן בהתלהבות יותר מבתחילה... כאשר אנו רואים בתבערת האש, כאשר יוצק עליו מעט מים אז יתגבר ויתלהב האש ביתר שאת ויתר עוז מבלעדי מעט המים". והכלי יקר [במדבר יט, כא] כתב: "ועתה הט אזנך ושמע כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים [חולין לו.]. ואיך אפשר המים שמקורם טהרה, יסבבו הטומאה. אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו, ולא ממה שהוא ממינו. כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבאומות, ובת"ח יותר מכולם [סוכה נב.], לפי שכולם הפכיים לו, על כן הוא רוצה להתגבר עליהם. וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר, כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא. לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם, עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה, ומתגבר עליה ועושה בה רושם". וצרף לכאן דברי הפחד יצחק באגרות וכתבים, אגרת קיב [עמוד רב], שכתב: "כשרואים חפץ מונח בידו של אדם, עדיין אי אפשר להחליט אם החפץ מונח בידו סתם, או שהיד מחזקת בו בכח. ורק כשאתה מנסה להוציא את החפץ מידו, אז אפשר להיווכח בכמות הכח המהדקת את החפץ אל היד. אפשר להיות בישיבה וללמוד בשקידה, ואעפ"כ אין להביא ראיה מזה על דבקותו של הלומד אל תורתו. ורק בשעה שמסתערים עליו כחות להוציא את הגמרא מתוך ידו, אז מתגלה מדת ההידוק והקשר אשר בין הלומד ותורתו" [הובא למעלה פ"ג הערה 28]. וראה להלן הערה 19.
(10) פירוש - עמידת ישראל בעבדות וענוי למשך תקופה של ארבע מאות שנה יכולה להתקיים רק אם ישראל ידורו אצל אומה שהיא הפכית להם. אך אם ישראל ידורו אצל אומה שאינה הפכית להם, אין שום בטחון שישראל יחזיקו מעמד בעבדות וענוי למשך תקופה כה ארוכה. ולהלן [לאחר ציון 82, ולאחר ציון 117] חזר והזכיר את דבריו כאן. ואם תאמר, כיצד מבאר כאן שישראל היו בארץ מצרים מפאת שישראל והמצריים הם הפכים, הרי השריש הרבה פעמים שההפכים לא יוכלו להיות יחד, וכמו שכתב למעלה בהקדמה שניה [לאחר ציון 351], וז"ל: "הם שני הפכים בנושא אחד, ולא יתקבצו יחד". ולהלן פנ"ב כתב: "מושכלות ראשונות, כמו שידע האדם ששני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח [יא:] כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". ובגו"א דברים פ"י אות ט [קסד:] כתב: "הנמנע הוא לקבץ שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה לא יצויר בחכמה והשגה כלל". ובנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.] ביאר שאין משיחין בסעודה [תענית ה:], שהאכילה והדיבור הם הפכים, ולכך אין משיחין בשעת הסעודה. ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ז:] כתב: "ההפכים אין נמצאים יחד". ובתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "הדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד". ובבאר הגולה בבאר הרביעי [שכ:] כתב: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם". ובדר"ח פ"ו תחילת מ"ה [קיא:] כתב: "איך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החומרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". וכן הוא בנצח ישראל פ"ז [קפב:], דרוש על התורה [י:, טז:], ועוד [ראה להלן פ"ה הערה 77]. וכיצד יתקיימו שני המקראות הבאים; (א) "הדבר יתפעל מהפך שלו, לכך ראוי שיהיה השעבוד באומה שהם הפכים להם" [לשונו בסמוך לפני ציון 19]. (ב) "ההפכים אין נמצאים יחד" [לשונו בנתיב הענוה פ"ג]. וראה להלן הערה 20 בישוב הדבר.
(11) כמו שנאמר על המצריים [יחזקאל כג, כ] "ותעגבה על פלגשיהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם", והרד"ק שם כתב: "דמה אותם לסוסים שהם שטופים בזמה יותר משאר הבהמות. וזכר הספור הזה לגנאי, שהמצריים מכוערים במעשיהם... שזכר זנות מצרים". וכן יביא פסוק זה בהמשך הפרק. ובשמו"ר א, יח אמרו: "'וכל הבת תחיון' [שמות א, כב]. מה צורך לפרעה לקיים הנקבות, אלא כך היו אומרים, נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזמה". ולהלן פי"א [לאחר ציון 20] כתב: "כי מצרים נקראים 'חמור', כדכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם'. והיו שטופי זמה, כדכתיב בפרשת עריות 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', ולא היה בעולם מקום שהיו שטופי זמה כמו ארץ מצרים". ולהלן ר"פ מד כתב: "כבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל ענינם הכל חמרי כמו מצרים, והם נקראו בעצמם 'אשר בשר חמורים בשרם'" [ויש להעיר מדבריו בח"א לסוטה מג. (ב, פא:) שכתב: "כי מדין היו דבוקים בערוה ובזנות, כמו שנמצא בכתוב שהיו מפקירים בנותיהם לזנות (במדבר כה, ו), ואין אומה דביקה יותר בזנות כמו אלו"]. ורש"י [בראשית יב, יט] כתב: "המצרים שטופי זמה הם, שנאמר 'וזרמת סוסים זרמתם'". והרמב"ן [ויקרא יח, ב] כתב: "על דעת רבותינו בתורת כהנים היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה, והוא האמת... והכתוב מעיד בהן 'בני מצרים שכניך גדלי בשר' [יחזקאל טז, כו]. ואומר 'אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם'". והכלי יקר [בראשית כא, י] כתב: "כי כל המצריים שטופי זימה, שנאמר 'זרמת סוסים זרמתם'". וראה להלן ציון 22, ופי"א הערה 23.
(12) ירמיה ב, כא "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה". ולהלן פ"ט כתב [לאחר ציון 257]: "מדת יעקב מדת אמת, כי האמת אין לו נטיה לא לימין ולא לשמאל. לכך יעקב הוא נגד האמצעי שאין לו ימין ושמאל, וכל זרע יעקב זרע אמת, שלא היה פסולת בזרעו". לכך "זרע אמת" מובדל מכל מעשי תיעוב, הנוטים לימין או לשמאל. ובתפארת ישראל פמ"ו [תשיב.] כתב: "דבר זה ידוע כי החרב הוא מן שמאל, והערוה הוא מן הימין". ובח"א לסוטה ד: [ב, ל.] כתב: "מקום הזנות מצד ימין". ומדבריו בדר"ח פ"א מ"ב עולה שיעקב מורה על עמוד התורה [ר.], ו"גלוי עריות הוא הפך התורה" [קפ:], נמצא שיעקב אבינו עומד כנגד גלוי עריות [ראה שם הערה 511], וזו הטעמה נוספת לדבריו כאן ש"זרע אמת" [מדת יעקב] עומד כנגד התיעוב של עריות. וראה להלן פ"ט הערות 261, 262.
(13) לשונו בנצח ישראל פכ"ה [תקלב.]: "מדת הזנות [אינה נמצאת בישראל], כי המדה המגונה הזאת אין לה שורש טוב, רק רע בלבד, ודבר זה מורה על פחיתות גדול". ובגו"א ויקרא פי"ח אות ג [לט.] כתב: "אין ראוי לישראל לעשות מעשים אלו [המתועבים בעריות], שדבר זה מרוחק מישראל, ואם עושים דברים אלו הם מקלקלים מעלתם, ואין שם 'ישראל' עליהם" [הובא למעלה פ"ג הערה 69]. ובגו"א במדבר פל"א אות יח [תקטו:] כתב: "דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם, שיש בו נפש נבדלת, אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר. ועל זה אמרו [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... ישראל הם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב [ויקרא יח, ג] כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה" [ראה להלן הערה 73, ופי"א הערה 28]. ובהקדמה שניה לדר"ח [עד:] כתב: "יש להם [לישראל] מדריגה אחרת, הם המדות הטובות והישרות. ודבר זה נמשך גם כן לישראל, מאחר שהם בעצמם הבריאה הטובה והישרה, נמשך אחר זה המדות טובות. ולא למי שתחלת יסודו רע ומר, אין בהם מדות טובות, רק הם בעלי זנות, ושופכי דם, ובכל התועבות כולם אשר עשו אנשי ארץ". וראה להלן ציון 26, ופ"ה הערה 19.
(14) רש"י במדבר כו, ה "משפחת החנכי - לפי שהיו האומות מבזין אותם, מה אלו [ישראל] מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש על ידי דוד 'שבטי יה עדות לישראל', השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתיב 'החנכי' 'הפלואי'".
(15) והביאו רש"י [ויקרא כד, יא], וכלשונו: "ושם אמו שלומית בת דברי - שבחן של ישראל, שפרסמה הכתוב לזו לומר שהיא לבדה היתה זונה".
(16) לשון הפסוק במילואו "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום".
(17) זהו תחילת המדרש שהביא.
(18) במדרש ויקרא רבה שלפנינו איתא "'גל נעול' אלו הבתולות, 'גן נעול' אלו הבעולות". אמנם בילקו"ש ח"א רמז תרנז איתא כדבריו כאן: "'גן נעול' אלו הבתולות, 'גל נעול' אלו הבעולות". וראה למעלה בהקדמה ראשונה הערה 2.
(19) "כי מצד אשר הפכים להם יתקיים בישראל 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'" [לשונו למעלה לפני ציון 10]
(20) בעוד שכאן מבאר שההפכיות שבין ישראל למצרים מביאה לכך שישראל יהיו אצל המצרים, הרי בגו"א ויקרא פי"ח אות ג [לח.] כתב שהפכיות זו מביאה לכך שה' הוציא את ישראל ממצרים, שעל דברי חכמים אלו עצמם [שמעשה ארץ מצרים וארץ כנען היו מקולקלים מכולם (רש"י ויקרא יח, ג)] כתב בזה"ל: "וקשיא, אם כן לא לכתוב 'כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען' [שם], דהא השתא משמע דוקא כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען שהם מקולקלים מאד לא יעשו, אבל אומות אחרים שאינם מקולקלים כל כך, יעשו. ונראה לי דבא הכתוב הזה ללמד על מעלתם [של ישראל], שאין ראוי להם מעשים אלו המתועבים, שהרי תמצא כי השם יתברך הוציא אותם מארץ מצרים, וזה מפני שאין ראוי להיותם ביחד, שמצרים בעצמם בעלי עריות וכדכתיב כאן, וישראל הם מגודרים בקדושה בעצמם. וכן הכנעניים שהורישו אותם וישבו במקומם, יש בהם המעשים המתועבים בעריות, וישראל הם הפך זה, מגודרים בערוה, לכך ישבו אלו תחתם בארץ הקדושה, שאינה סובלת מעשים אלו. ולפיכך אין ראוי לישראל לעשות מעשים אלו, שדבר זה מרוחק מישראל". ולכאורה אין דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן, שההפכיות שבין ישראל למצרים הצמידה את ישראל למצרים. ונראה שלא קשה, כי למשך שנות הגזירה של עבדות וענוי היה צורך שישראל יהיו דוקא במצרים ["הדבר מתפעל מהפכו"], כי ישראל היו כמו עובר המתפתח במעי אמו, וכמבואר למעלה פ"ג בהרחבה. אך לאחר שהולד הושלם ויצא לאויר העולם, שוב אין טעם שישראל ישהו במחיצתם של המצרים ההפוכים להם, כי הדברים שהם הפכים אינם נמצאים ביחד. והשתא דאתינן להכי לא יקשה מה שהוקשה בהערה 10 [כיצד יתקיימו שני המקראות הבאים; "הדבר מתפעל מהפכו", "ההפכים אין נמצאים יחד"]. כי כל עוד שישראל לא הגיעו לשלימותם [לשש מאות אלף איש, וכמבואר למעלה פ"ג לאחר ציון 29], היה עליהם לעבור את החישול של מצרים כדי להתמיד בקיומם. אך לאחר שכבר הגיעו לשלימותם, הרי קיומם הוא מצד עצמם, ושוב אין הם נזקקים להפכיות של מצרים כדי להתמיד בקיומם, ואדרבה, כאן נכנס הכלל "ההפכים אין נמצאים יחד". וראה בדוגמאות שהובאו למעלה בהערה 9 [אודות שהדבר מתפעל מהפכו], ותראה שכולם איירי כאשר אין שני ההפכים שוים זה לזה [חלבנה לעומת י' סממנים, מעט מים על אש, סוף הלילה והיום], דאז אמרינן שהדבר מתפעל מהפכו. אך כאשר איירי בשני הפכים שוים, אז ההפך האחד מפקיע מההפך שלעומתו, כי "ההפכים אין נמצאים יחד". וכן מבואר להדיא בדבריו להלן ס"פ ה [לאחר ציון 138], שכתב בזה"ל: "לכך בהוית הפכים אלו דווקא יש להם חבור ביחד, כמו שהיה לישראל כאשר היו מתהוים במצרים, שהם הפכים להם... ואחר כך היו נבדלים זה מזה, במה שהם בעצמם נבדלים בתכלית. ולפיכך אמר [שמות יד, יג] 'לא תוסיפו לראותם עד עולם' במה שהם נבדלים זה מזה. רק לענין הוייה שיהיו הם לעם ישראל, יש להם חבור, כמו שהתבאר למעלה, כי יש התיחסות בהוייתם יחד, ובעצמם הם נבדלים".
(21) הולך להביא טעם שני לדבר. ועד כה ביאר שההפכיות שבין ישראל למצרים מכשירה את ארץ מצרים להיות המקום המתאים להשתעבדות ישראל. ומעתה יבאר שהיחס בין ישראל למצרים הוא יחס של צורה לחומר, וכל עוד שהצורה חסרה היא משועבדת לחומר.
(22) כמבואר למעלה הערה 11. וראה להלן הערה 32.
(23) לשונו בדר"ח פ"ב מי"א [תשצא:]: "עיקר יצר הרע [הוא] בעריות, שהוא לגוף, ודבר זה מבואר". ושם פ"ה מ"ט [רפה.] כתב: "כי הזנות מעשה חמרית, ודבר ידוע הוא כי הזנות הוא חמרי גופני". ובבאר הגולה באר החמישי [קכא.] כתב: "כי הזנות הוא לגוף". ובנתיב הלשון פ"ו [ב, עו.] כתב: "הערוה הוא חטא בגופו, כי בודאי הערוה הוא חטא מצד הגוף, שהוא מתאוה לזנות, ודבר זה אין צריך פירוש". וכן כתב בנתיב הזריזות פ"ב [ב, קפז.]. ובח"א לסוטה ג: [ב, כט.] כתב: "ותדע כי הזנות הוא שנוטה אחר הגוף ותאותיו". ובח"א לגיטין ו: [ב, צב.] כתב: "לשון זנות משמע תיעוב והסרה לגוף... וידוע כי הזנות הוא לגוף". ובח"א לסנהדרין קיג: [ג, רעא:] כתב: "מי שבא על הערוה, שהוא מעשה זנות, הוא בגוף כאשר ידוע, והוא חטא והעדר הגוף". ובדרוש לשבת תשובה [ריש עח.] כתב: "העריות הם מכח גוף האדם, ולפיכך נמצא דבר זה ביותר בכל בעלי חיים, כי פועל זה מתייחס אל הגוף החומרי... ועוד, כי אין ענין הערוה והזנות רק חבור גוף לגוף". וכן הוא בגו"א במדבר פי"א אות ג [קס:], ח"א לשבת קלג: [א, עא.], נתיב התשובה פ"א [ד.], ועוד. וצרף לכאן שעל הנאמר [שמות כ, יג] "לא תנאף", תרגם אונקלוס "לא תגוף", וזה מורה באצבע שעריות הן עניני גוף וחומר. וראה להלן הערה 25, ופי"א הערה 26.
(24) רש"י [במדבר ה, טו] כתב: "שעורים ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה". וראיה זו ממנחת סוטה הביאה המהר"ל בהרבה מאוד מקומות בספריו להורות שתאות העריות הינה מעשה גופני חומרי. וננקוט בדוגמאות מספר; להלן פס"ו כתב: "גלוי עריות הוא... מחמת יצרו שבגוף המתאוה לעריות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף, וכמו שאמרה תורה בסוטה שיהא קרבנה שעורים, שהיא עשתה מעשה חמור, כך קרבנה יהא מאכל חמור. הרי כי חטא הערוה הוא ענין חומרי גופני". ובדר"ח פ"א מ"ב [קפ:] כתב: "גלוי עריות הוא הפך התורה... כי מעלת התורה שהיא השכל נבדל מן החמרי לגמרי, ואין דבר שעל ידו האדם נבדל מן החמרי רק על ידי התורה השכלית, ואין צריך לזה ראיה. והפך זה גלוי עריות, שהולך אחר זנות הגוף, שהיא גלוי עריות. ובזה הולך אחר החמרי, עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אמרו ז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה. ובמסכת סוטה [יד.] מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, שהוא מן השעורים, אמרה תורה היא עשתה מעשה בהמה, ולפיכך קרבנה מאכל בהמה. ולדבר זה אין צריך ראיה כי הזנות מעשה בהמה חמרית. ועוד אמרו ז"ל [תנחומא נשא אות ה] 'כי תשטה' [במדבר ה, יב], למה נאמר, ללמד שאין המנאפים מנאפים עד שיכנס בהם רוח שטות, עד כאן. למדנו מזה כי אין הולך האדם אחר זנות רק כאשר יכנס בו רוח שטות, שהוא כמו בהמה בעלת חומר, ואז יש ניאוף. ולפיכך הזנות של גלוי עריות הוא הפך מדריגת התורה, שהיא תורה שכלית, והזנות מעשה חמרי". ובנצח ישראל פ"ה [קלד:] כתב: "גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים. וכבר התבאר דבר זה במקום אחר". וכן הוא בנצח ישראל פ"ז [קצה:]. ובבאר הגולה באר הששי [קסה.] כתב: "כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ורמזו ז"ל בענין הסוטה, היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה, ודבר זה ידוע כי כל זנות הוא חומרי, שנמשך אחר תאותו החומרית, וא"צ ראיה". ובח"א לזבחים פח: [ד, סח.] כתב: "עריות וזנות חטא הזה הוא בגופו, כאשר אדם עושה מעשה זנות, מעשה הזה הוא מעשה בהמה, ולכך קרבנה של סוטה שזנתה, שעשתה מעשה בהמה, קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה ממש". וראה בדרוש לשבת תשובה [עח.], דרוש עה"ת [יא.], ח"א לע"ז ה: [ד, לב.], והערה הבאה.
(25) רש"י ר"פ קדושים [ויקרא יט, ב] כתב: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות... שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". וכתב שם הגו"א אות ג [נד:] בזה"ל: "ונראה הטעם שאחר ששם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו, יותר ראוי על גדר ערוה, שהם תאות הגוף ביותר. ולכך מי שנוטה אחר זנות יאמר על זה שהוא מעשה בהמה... לפי שהזנות ענין גופני, וזה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר. ולכך מי שפורש מן הערוה הוא פורש מתאות הגוף החומרי, ולפיכך נקרא 'קדוש', רצה לומר פרוש מעניני עולם הזה, שהוא גוף". וראה למעלה הערות 23, 24, להלן הערות 28, 60, ופ"י הערה 59.
(26) כמבואר למעלה הערה 13. וראה להלן פ"ה הערה 19.
(27) לשונו בבאר הגולה באר השני [רכ.]: "כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חמריים. וכמו שאמרו ז"ל [יבמות סא.] אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". ובנצח ישראל פי"ד [שדמ.] כתב: "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד". וראה להלן הערות 38, 73, פ"ח הערה 28, פי"א הערה 28, פי"ב הערה 31, ופי"ד הערה 65. ובגו"א בראשית פ"ב אות לו [עא.] ביאר את המושג "צורה". ומדובר שם ביחס של אדם הראשון לבעלי החיים, שבטרם שנברא האדם נאמר על בעלי החיים [בראשית א, כה] "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'", ולאחר בריאת האדם נאמר על בעלי החיים [בראשית ב, יט] "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'". ובביאור הבדל זה פירש רש"י [שם] "יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו [דברים כ, יט] 'כי תצור אל עיר', שכבשן תחת ידו של אדם". וכתב על כך בגו"א שם בזה"ל: "אל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא. כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם, נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את בעלי החיים] שיהיו תחת האדם". הרי ש"צורה" היא נותנת כיוון ומטרה אל החומר. לכך כל עוד שלא נברא האדם, היו בעלי החיים משוללים כיוון ומטרה, ורק לאחר יצירת האדם נקבע הכיוון והמטרה של בעלי החיים. והוא הדין ביחס של ישראל והאומות, שישראל נותנים לאומות כיוון ומטרה. וראה להלן הערה 68, פ"ח הערה 143, פי"א הערה 29, ופי"ד הערות 51, 59.
(28) לשונו להלן ס"פ טז: "לפיכך כאשר הולידה יוכבד את משה, שבו שלימות הצורה יותר מכל אדם אשר על פני האדמה, לא היה לאמו צער לידה. כי כל ענין משה שהיה נוטה אחר הצורה, ונבדל מן טבע". ולהלן פכ"ב כתב: "כמו שמתנגד השכל לחומר, בעבור שזה שכלי וזה כולו חמרי, כך יתנגד הרוחני לגשמי, בעבור שהרוחנית הוא כולו צורה נבדלת בלבד, מופשטת מן החומר, והחומר אין בו צורה". ובנצח ישראל פי"ט [תיח.] כתב: "כי ישראל נמשלו לזית; מה זית תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל תחלתן מר וסופן מתוק [מנחות נג:]. ויש לך לדעת, הזית הוא עומד לדבר קדושה אלקית, ולקדש במשיחתו כל דבר שראוי אל קדושה [שמות ל, כד-לג]. וכן ממנו האור, שהוא אינו גשמי... כי יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם 'אל', ולא נתקלקלה הקדושה שיש בהם". וראה למעלה הערה 25, ולהלן פ"ח הערה 28.
(29) כי "חמור" מורה על חומריות, וכמו שכתב להלן פכ"ט: "רוכבים על החמור, שזה מורה שהוא רוכב על החמרית... החמור הוא כולו חומר". ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עח:] כתב: "החמור... הוא חמרי ביותר". ובנצח ישראל פ"מ [תשיב:] כתב: "נקרא 'חמור' על שם החומר" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 329. וראה להלן הערות 62, 76, 103, ופי"א הערה 21].
(30) כן יזכיר יסוד זה הרבה פעמים בספר זה. וכגון, להלן פי"א [לאחר ציון 20] כתב: "כי מצרים נקראים חמור, כדכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם', והיו שטופי זמה, כדכתיב בפרשת עריות [ויקרא יח, ג] 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', ולא היה בעולם מקום שהיו שטופי זמה כמו ארץ מצרים". ולהלן ר"פ מד כתב: "שכבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל ענינם הכל חמרי כמו מצרים, והם נקראו בעצמם 'אשר בשר חמורים בשרם'". ולהלן פמ"ה כתב: "ולפיכך נאמר שם [ויקרא כה, לח] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', ארץ שהיה שם הכל ענין גופני. כי מצרים כמו שנתבאר פעמים הרבה שנקראו 'חמורים', שנאמר 'בשר חמורים בשרם' על שם החומרית שבהם". ואודות ש"כל פעולתם [של המצרים] נמשך אחר זה", כן כתב להלן פנ"ד, וז"ל: "כי המצרים לא היו מבקשים רק לעקור הזכרים, ותדע כי מצרים נחשב כמו חומר, כמו שהתבאר בפרקים הקודמים, ועיין שם. לפיכך לא היו המצרים מתנגדים לישראל רק בצורה, כי הזכרים הם הצורה בלבד, ומצרים הם כמו החומר, לא היו מתנגדים לענין החמרי כלל, רק לענין הצורה, כי בדבר זה הם הפכים. כי ידוע כי החומר מתנגד לצורה בעבור שזה חומרי וזה צורה, ובשביל כך היה כאן התנגדות בעצמן. ויש לדעת כי דבר עצמי למצרים מה שהם מתיחסים אל החמרי, וישראל צורה נבדלת, כמו שהתבאר למעלה במקומות הרבה מאוד, ולכך לא היה כאן רק התנגדות חומר לצורה, ורצו לאבד הזכרים".
(31) בכת"י הוסיף כאן: "הרי כי מצרים נמשלו לחמור, בשביל שהחמור נקרא כך על שעיקרו חומר, ומעט צורה יש בו. וכך היו המצרים ענינם חומריות, ונמשך אחריהם מעשה החומר. ואין באומות נמשכים אחר החומר כמו מצרים, ולכך מעשיהם מקולקלים ביותר".
(32) שהם דבוקים בזנות [ראה למעלה הערות 11, 22].
(33) מה שהוסיף לגבי ישראל "מה שראוי להם מצד עצמם" [לעומת מה שכתב על המצריים "המצריים נמשכים אחר הראוי להם", ולא הוסיף "מצד עצמם"], נראה שבא לבאר שאע"פ שישראל במצרים היו בשפל המדריגה, ולא היו ראויים להגאל, וכמבואר ברמב"ן [שמות יב, מב], שכתב: "מן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה... כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא". עם כל זה מעלת העצם שלהם לא נתבטלה מהם, ומחמתה עדיין היו פרושים מכל עריות, וכמו שמבאר. ואודות שדבר שבעצם אינו בטל, כן כתב להלן ר"פ סא, וז"ל: "יש מקשים, מה הועיל לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות, דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם, כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם, עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם. וזאת המעלה עצמית לישראל, שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל, כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם, עם השעבוד במקרה. כי אחר שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין, ולא עוד אלא אף מלכים, שנאמר [שמות יט, ו] 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', זה השם הוא לישראל בעצם, והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם, שהוא במקרה. ולפיכך אומרים חכמי ישראל [שבת קיא.] 'כל ישראל בני מלכים הם' אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל. ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם, ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה". וראה להלן פ"ח הערה 32.
(34) לשונו למעלה פ"ג [לאחר ציון 75]: "כי מה שמוכן לו הצורה אינו מוכן לו החומר, ומה שמוכן לו החלק החמרי, אינו מוכן לו הצורה; כי יגיע לחומר דבר מצד שפלתו... ויגיע לצורה דבר מצד חשיבותה".
(35) אודות שהחומרי הוא בכח, והנבדל הוא בפועל, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, להלן פנ"ב כתב: "הקב"ה הוא בלבד בפועל הגמור, וזהו מפני שהוא יתברך נבדל מן החומר, שכל ענין החומר הוא בכח. וכל אשר יש לו צירוף גשמי, אי אפשר שיהיה בפועל הגמור. לכן הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר, והוא בלבד בפועל הגמור. ולא כך המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מ"מ יש להם יחוס וקירוב אל הגשם, ולכך אינם בפועל הגמור, ר"ל שאין מדריגתם בתכלית השלימות". ובדר"ח פ"ד מי"ח [שעד:] כתב: "החומר הוא בכח תמיד ואינו בפעל... שהאדם בעל חומר, אשר החומר הוא בכח ולא בפעל, והוא מקבל תמיד הצורה והשלימות". ובנצח ישראל פכ"ט [תקפב.] כתב: "הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח". ושם ס"פ ל [תקצב.] כתב: "החומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד... כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפועל". ובתפארת ישראל ר"פ ג [נו:] כתב: "וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא מעלתו האחרונה בפעל, כי זהו מדרגת העליונים שהם בפעל, אבל התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפעל". ובאור חדש פ"ב [תקלד.] כתב: "כי החומר אין מציאותו בפעל, ומפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש, שנחשב כמו צורה לאשה, נמצאת האשה בפעל" [ראה להלן הערה 114]. ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:] כתב: "כי כל גשם הוא בכח ולא בפעל, רק הנבדל הוא בפעל, ולפי מה שהוא נבדל, אם הוא נבדל לגמרי הוא בפעל הגמור". וכן הוא בדר"ח פ"ג מ"ו [קסח.], שם פ"ו מ"ז [רלז:], נתיב התורה פט"ו [תרטז.], נתיב יראת השם פ"ב [ב, כה:], ח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא.], ח"א לחולין פט. [ד, קג.], ועוד. וראה להלן פ"י הערה 58. ואמרו חכמים [ע"ז ג.] "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ופירש רש"י שם "בערב שבת - בעולם הזה". ובח"א לע"ז ג. [ד, כא.] כתב: "כי העוה"ז הוא עולם הגשמי, אשר הוא בכח תמיד. ולפיכך בעוה"ז שייך מצות ומעש"ט... לפי שהעולם יוצא אל הפעל, כאשר הגשמי הוא בכח ויוצא אל הפועל. אבל בעוה"ב האדם שם הוא בפועל, ולא שייך שם יציאה אל הפועל כאשר אינו גשמי, ולפיכך העוה"ב הוא שביתה מנוחה, ואין שם יציאה אל הפעל... ולפיכך אמר, מי שטרח בערב שבת, הוא יום המעשה, ואז יאכל בשבת, כי השבת הוא יום המנוחה, ובלתי יציאה אל הפעל, רק הכל במנוחה, ולפיכך המצות אינם שייכים רק לעוה"ז בלבד".
(36) לשונו להלן ר"פ מה כתב: "אין לך דבר שהוא בכח ואינו בשלימות רק הגשם וכוחות הגשם. ואין הגשם בפועל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב בתנועה ממקום למקום, ולפיכך כל גשם בעל כח, וכל כח אינו בעל השלמה, לכך דבר הגשמי אינו בעל השלמה, וכל דבר שהוא נבדל מן הגשם הוא בעל השלמה". ובנצח ישראל ר"פ מג כתב: "בזמן מלך המשיח יהיה העולם בשלימות, כמו שבארנו לך הרבה מאוד. וכל דבר שהוא בשלימות הוא בפעל, ואינו בכח עוד. כי כאשר הדבר הוא עדיין בכח הוא חסר השלימות. ולפיכך כאשר יהיה העולם בשלימות, כמו שהוא לימות המשיח שיהיה העולם בשלימות, וזה נקרא שהעולם הוא בפעל השלימות, וזהו ענין מדריגת העולם, שיהיה לעתיד לימות המשיח" [ראה להלן פי"ב הערה 17]. ובח"א לב"ב עד: [ג, קז.] כתב: "מציאות לויתן הוא בכח, לפי שהוא מוכן לדבר העתיד אל הצדיקים בסוף, כי זהו תכלית בריאתו. ודבר זה הוא ענין כח בלבד, והוא ראוי לנקיבה ולא לזכר, במה שהזכר יש בו ענין הצורה, שהצורה היא המשימה הדבר בפעל, ואין בו ענין כח. אבל הנקבה חסירה, שייך בה שהיא בכח... שכל הנקבה בכח ולא בפעל". ומצירוף דבריו להדדי עולה שהבכח הוא חסר, והחומרי הוא בכח, וממילא מתבאר שהחומרי הוא חסר גם כן. וכן להלן פמ"ד כתב: "החומר הוא חסר, ולכך החומר מקבל, כי כל אשר הוא מקבל, הוא חסר מה שהוא מקבל". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, באור חדש פ"ה [תתקמג:] כתב: "כי המן ועבדיו היה להם מדת החומר החסר. ומרדכי ומשרתיו היו לו מדת הצורה השלימה... וכדכתיב [משלי יג, כה] 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר'. כלומר, כי הצדיק שיש לו השלמה, לכך אוכל לשובע נפשו, דהיינו שיהיה בשלימות, כמו שנפשו הוא בשלימות. אבל 'בטן רשעים תחסר', כי הבטן הוא חמרי, והרשע שהוא חסר בעצמו, ולכך יש לו משפט החומר, שהוא חסר ואינו שבע". ובח"א לשבת לב: [א, כד:] כתב: "כבר ידעת כח החומר... לא ישבע, ולעולם הוא חסר, ואינו מקבל שביעה לעולם". ובדר"ח פ"ד מ"א [כ.] כתב: "כי החומר הוא החסר תמיד, והוא מקבל מן אחר, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מענין החומר שהוא חסר, ולכך הוא מקבל מן אחר". ובנר מצוה [כח.] כתב: "כל ענין כח הגוף שהוא לעולם חסר, והוא מקבל תמיד". וכן הוא בח"א לסנהדרין נב. [ג, קסב.]. ואמרו חכמים [ברכות כט:] "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה", הרי שהגוף הוא תמיד חסר. ולהלן ר"פ יב [לאחר ציון 15] כתב: "כי הדבר שאינו שלם ואינו בפעל". הרי כשם שהדבר שהוא בכח הוא דבר חסר ואינו שלם [דבריו כאן], כך דבר שהוא חסר ואינו שלם הוא דבר שהוא בכח ואינו בפועל [דבריו להלן ר"פ יב]. וראה בסמוך ציון 42.
(37) פירוש - הצורה היא הפך החומר, שהצורה היא בפועל ולא בכח, ולכך היא שלימה ולא חסרה.
(38) אודות שעצם ישראל הוא במדריגת הצורה הנבדלת, ראה למעלה הערה 27. ובבאר הגולה באר החמישי [נו:] כתב: "דבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש, אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור. ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה כמו שהתבאר פעמים הרבה, ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה". וראה להלן הערה 102.
(39) לשונו בנצח ישראל פי"ד [שמו.]: "כאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר... ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם. וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם, הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה, כאשר אינה בשלימות שלה, יש לה בטול... והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי... כי הצורה כאשר אין בה השלימות אשר ראוי אל הצורה כאילו היא בטילה, כי לא שייך חסרון מה בצורה. הרי על ידי זה נחשב הצורה כאילו אין לה מציאות כלל". וכן כתב באור חדש פ"ו [תתרמג.], ויובא להלן הערה 59. וראה להלן פ"ט הערה 147.
(40) כמבואר בארוכה למעלה פ"ג מציונים 31-68, שביאר שם בכמה טעמים מדוע שלימות ישראל מתבטאת במספר שש מאות אלף. וראה להלן הערות 78, 137, פ"ט הערה 130, ופי"ב הערה 23.
(41) לשונו להלן פ"ז [לאחר ציון 131]: "השעבוד הוא מורה על מיעוט המציאות, כי אשר הוא משועבד לאחרים הרי נתלה באחר, ואין זה נקרא מציאות, כיון שתלוי באחר". וזה נאמר בכל שעבוד שיהיה, אמנם כאן כוונתו לומר ששיעבוד לאומה חומרית כמצרים הוא העדר מציאות מוחלט, וכמו שמבאר והולך. וראה להלן ציון 77, ופ"ו הערה 6.
(42) כמבואר למעלה [לאחר ציון 34]. וראה למעלה הערה 36.
(43) המצרית, שהיא אומה חומרית ביותר, וכמבואר למעלה מציון 10 ואילך. והחומרי הוא כאמור מחוסר מציאות לגמרי.
(44) "שבזה כאילו אין להם מציאות נחשבים, אחר שהם נמסרים ביד אומה שפילה, שהם עצמם פחותי המציאות, והנמסרים בידם כאילו נעדרים לגמרי, ואינם בעולם" [לשונו בסמוך].
(45) כל עוד לא הגיעו למספר שש מאות אלף.
(46) נמצא שיש בזה שלשה שלבים; (א) עצם ישראל הוא צורה נבדלת ושלימה. (ב) הצורה החסירה היא משוללת מציאות, וכל עוד שישראל לא הגיעו למספר שש מאות אלף הם היו צורה חסירה ומשוללת מציאות. (ג) לכך ישראל נשתעבדו למצריים החומריים, שהם אומה שפלה בעלת מציאות פחותה. ובמה שהשתעבדו לאומה כה שפלה, הרי בזה כאילו אין לישראל מציאות כלל. ולהלן פ"ט [לאחר ציון 128] כתב: "ראוי הגלות והשיעבוד לישראל כמו שהתבאר לך בפרקים שעברו, שכאשר לא היו ישראל בשלימות, ושלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא, ואז הם לחלקו יתברך. וקודם שהם לחלקו יתברך, היו משועבדים, עד שהוציא השם יתברך חלקו מתוכם". הרי ששם הדגיש שכאשר ישראל מגיעים לשלימותם [ששים רבוא] "אז הם לחלקו יתברך", וכל עוד שאינם נמצאים בשלימותם אז זהו "קודם שהם לחלקו יתברך". וראה שם הערה 131. ויש להבין, מדוע כל עוד ישראל לא הגיעו לשלימותם [מספר שש מאות אלף] הם היו משועבדים למצרים, הרי כל האומות עוברות מספר תהליכים עד שהן מגיעות לשלימותן הסופית, ועם כל זה לא מצינו אצלן שהשתעבדו זו תחת זו עד שהגיעו לשלימותן הסופית, ומאי שנא ישראל. ויש לומר, הואיל ועצם ישראל הוא הצורה הנבדלת, וחסרון בצורה מביא לביטול מציאות, לכך רק אצל ישראל נמצא השתעבדות לאומה אחרת, ולא בשאר האומות, כי רק ישראל הם בעלי צורה מובהקת, ולכך רק ישראל יכולים להיות כל כך נעדרי מציאות, ולא שאר האומות. וכן כתב להדיא להלן פ"ס, וז"ל: "אין הגלות והשעבוד כי אם לישראל, שהיה תחלתם וראשיתם שעבוד וגלות... כי הגלות לישראל בסגולה... וכבר נתבאר זה למעלה בפרק ד' שישראל יש להם מעלת הצורה השלימה הנבדלת, ומפני כך או שהם בתכלית המעלה, או בתכלית השפלות, עיין שם הטעם" [ראה להלן פ"ח הערה 235]. והטעם שנשתעבדו במצרים דוקא, כי נתבאר כאן שהמצריים היו האומה החומרית והשפלה ביותר בעולם, ואין אומה פחותה מהם. לכך ישראל נשתעבדו לאומה השפלה ביותר בעולם, כי ישראל היו נעדרי מציאות מחמת חסרון צורתם, וכמו שנתבאר. וכן מבואר להדיא להלן בכת"י פרק שמיני [שלו:], וז"ל: "עיקר גלות שעבוד במצרים היה בשביל שלא היו ישראל בשלימות, וכאשר היו בשלימות אז יצאו לחירות... כי ענין ישראל צריך שיהיה דבק בשלימות העליון, ומפני כך כאשר לא היו בשלימות, אז נמצא השיעבוד עליהם. לא כן אצל שאר האומות, כי אף על גב שלא היו בשלימות, אין מעלתם שלימות, לכך לא נמצא שעבוד עליהם כאשר לא היה אדום או ישמעאל בשלימות". ודע, שבכת"י כאן [רצ.-רצא:] ביאר שני מהלכים מדוע היות יחס ישראל למצרים כיחס הצורה לחומר מביא לשיעבודן של ישראל למצרים, וז"ל: "החומר והצורה הם שני דברים מובדלים זה מזה, והם רחוקים זה מזה במעלתם. ולפיכך כאשר רצה השם יתברך לשעבד את ישראל... ראוי שיהיה במצרים דוקא יותר מבכל מקומות. כי כאשר אמרנו לך כי המצרים נמשלים בחומר, וישראל בצורה. הנה ידוע כי החומר הוא משועבד תחת הצורה, כאשר אשה אשר נמשלה בחומר משועבדת לבעלה, אשר הוא דומה לצורה, כדכתיב [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך', כי הצורה מושלת על החומר. וכן הענין בישראל, כאשר הם שלימים הם גוברים ומשעבדים בכל האומות... אמנם כאשר אין הצורה בשלימות שלה... הרי הצורה נמשכת אחר החומר ומשועבדת לו בודאי. כי הדברים אשר הם הפכים זה לזה, והאחד מצד מעלתו הוא גובר על השני כאשר הוא במעלתו. וכאשר לא נמצא במעלתו, השני גובר עליו... ולפיכך אילו לא התנגדו זה לזה, אף כי לא היו ישראל במעלה הגדולה, ולא היו בשלימות, לא היו נמסרים להיות במדריגה הפחותה. עכשיו כי הם מתנגדים כמו התנגדות הצורה לחומר, ויותר מתנגדים אותם שהם הפכים לגמרי... לכך כאשר אין ישראל בשלימות להיות זוכים במעלתם להיותם גוברים, הם נמסרים ביד אשר הם הפכים להם". ובהמשך הכת"י שם [רצא.] סלל לו דרך נוספת בביאור כיצד אי שלימותן של ישראל מביאה לשיעבודן למצרים, וכלשונו: "כי כאשר לא היו ישראל על תכלית שלימותם, כי שלימות ישראל כאשר היו ס' רבוא, וכאשר לא היו בשלימות היו ישראל נמשכים אחר מצרים וגרים הארצם. וזה כדמות הצורה, כי החומר והצורה הם שני הפכים, וכל שני הפכים בעולם משלימים את הכל, כי הם חלקי הדבר. וכל שני דברים שהם חלקי הכל, כאשר לא נמצא האחד, הוא נסמך אל החלק השני, לפי שההפך האחד מורה על השני. ולפיכך ראוי שיהיו ישראל, כאשר לא היו בשלימותם, להיות נמצאים במקום אשר מורה על מציאותם. כי מצרים אשר הם כולו חומר, מורה על ישראל שהם הצורה בלי חומר. ולפיכך היו ישראל נסמכים להם וגרים במצרים". ועל פי זה יש לנו ישוב נוסף מדוע רק אצל ישראל מצינו שחסרון צורתם מביא לשיעבודן, ולא אצל שאר האומות. כי רק כאשר איירי באומות ההפוכות זו לזו לגמרי [כישראל ומצרים], בזה אמרינן שאי שלימות האחת מביאה לשיעבודה לאחרת [וכמבואר בשני הסבריו בכת"י]. מה שאין כן באומות הנבדלות זו מזו, אך אינן הפוכות זו לזו, בזה לא נמצא שחסרון האחת מביא להשתעבודתה לאחרת. ואודות שהשעבוד הוא התגברות המשעבד על המשועבד, ראה למעלה פ"ג הערה 17, להלן פ"ט הערה 284, ופי"ב הערה 2.
(47) "מלח ממון חסר - הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה תמיד, וחסרונו זהו קיומו" [רש"י שם].
(48) "ואמרי לה חסד - יעשה ממנו חסד, ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי, וכלה ממונן" [רש"י שם].
(49) "בא זה ואיבד זה - לפי שנתערב בו" [רש"י שם].
(50) "חוץ משל חמיה - תוספת שהוסיף לה החתן" [רש"י שם].
(51) לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר, אשריכם ישראל".
(52) "ערביים קרי 'אומה שפלה' ששוכני אהלים הם במדבר" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 104.
(53) מאמר זה הובא גם בנצח ישראל פי"ד [שמו:], וח"א לכתובות סו: [א, קנג.], ודבריו שם ישולבו בהערות הבאות. כמו כן המאמר הובא בנתיב הצדקה פ"ב [א, קעב:] לגבי ענין הצדקה שהוזכר בו.
(54) לשונו בנצח ישראל פי"ד [שמז.]: "ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'". נמצא שעיקר שאלתו היא מהסיפא ["ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה"], כי בנצח ישראל נקט רק בסיפא. ומה שנקט כאן גם ברישא ["אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם"], זהו משום שתיבת "אשריכם" הוזכרה רק פעם אחת [קודם לרישא]. וכן המהרש"א [כתובות סו:] כתב: "ואמר 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום כו', ובזמן שאין עושין רצונו כו''. אמר 'אשריכם' על שני הצדדים".
(55) בח"א לכתובות סו: [א, קנג.] כתב כמעט אות באות כדבריו כאן, עם הוספות קלות, וכלשונו: "פירוש זה, כי אשר הם נמסרים ביד אומה שפלה הוא נמשך אחר מדריגתן, מפני שמעלת ישראל מעלה נבדלת אלקית, ואין חסרון שייך במעלה נבדלת. והמעלה הזאת דבר עצמי להם, וכאשר אין להם המעלה האלקית, שהוא עצמי להם, ולכך הם בטלים לגמרי ואינם נמצאים". והמשך דבריו שם הוא ממש אות באות כלשונו כאן.
(56) לשונו בנצח ישראל פי"ד [שמז.]: "אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי בזה יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה חסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת. וזה שאמר 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של הקב"ה', שדבר זה ראוי אל הצורה להיות עליונה על כל, לכך אמר שאם עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, כאשר ראוי אל הצורה השלימה שהיא מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה. 'ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז נמסרו ביד אומה שפלה'. כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל... ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו''".
(57) לשונו בח"א לכתובות סו: [א, קנג.]: "אבל מדרגת האומות אין עצם מעלתם המעלה אלקית אשר לא תקבל חסרון כלל, לכך אף כי הם אינם בשלימותם, אין כל כך ירידה להם כמו לישראל". ובנצח ישראל פי"ד [שמז:] כתב: "וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה, כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי".
(58) פירוש - אצל האומות [כשאינם בשלימותם] אין להם ירידה כמו שיש לישראל, ובנוסף לכך אין להם ירידה שיהיו נמסרים בידי אומה שפילה, כמו שיש לישראל.
(59) אמרו חכמים [מגילה טז.] "'כי נפול תפול לפניו' [אסתר ו, יג], דרש רבי יהודה בר אלעאי, שתי נפילות הללו למה. אמרו לו, אומה זו משולה לעפר, ומשולה לכוכבים; כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים". ובנצח ישראל פי"ד [שמט:] צירף מאמר זה למאמר בכתובות שהביא כאן. ובאור חדש פ"ו [תתרמג.] כתב: "ומה שאמרו בגמרא כי אומה זה משולה לעפר ולכוכבים. ופירוש זה כי 'נפול תפול' משמע נפילה גמורה, עד שאין אחריה נפילה. ודבר זה מפני כי אין אומה כמו זאת ישראל, כי השם יתברך צורה אחרונה להם... ואם אין ישראל עושין רצונו של מקום, השם יתברך מסתלק מאתם, אשר הוא צורה נבדלת להם, ואז הם נופלים לגמרי... כי הצורה השלימה אם אינה היא בשלימותה כאשר ראוי לה, אז כאלו בטילה היא לגמרי, והכל מושלים בה, אף בהמה חיה ועוף. אבל כאשר היא בשלימותה כאשר ראוי, בודאי מושלת על הכל. רק כאשר לא נמצאת בשלימותה, אז היא כאילו אין לה מציאות כלל, ואז יורדים עד עפר, כמו דבר שאין נחשב מציאות כלל. וגם דבר זה מבואר בכמה מקומות". וראה להלן הערות 63, 71. וכן כתב בכת"י כאן [רצג.], וז"ל: "ויש עוד הרמז במה שאמרו ז"ל [כתובות סו:] 'אם אין עושים רצונו של מקום', שבזה תלה לך עיקר פירוש זה. וזה כי עיקר ישראל במה שהם חלק ה', וזהו עצם ישראל... וכאשר ישראל אין עושים רצונו של מקום אז אינם לחלקו יתברך, שזהו עצם עצמם וענינם, אז אין מציאות להם כלל... כאשר היו במצרים שעדיין לא היו לחלקו של הקב"ה, וכן כאשר רחקו ממנו יתברך על ידי חטאים, נמסרו ביד אומה שפלה, שבזה אין להם מציאות כלל". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קכא.] כתב: "אברהם היה התחלתו בצער, שהיה נרדף מנמרוד. ואחר כך היה כל ימיו בטוב ובברכה, רק בעת ילדותו היה בצער, קודם שלקח השם יתברך את אברהם. אבל מזמן שלקח השם יתברך את אברהם, היה בטוב כל ימיו. ולפיכך היו ישראל בהתחלה, קודם שלקח השם יתברך אותם לעם, כאשר היו במצרים, בצער. אבל כאשר לקח השם יתברך אותם לעם, היו ישראל בברכה כל זמן התחלה שלהם". וראה להלן הערה 78, פ"ז הערה 130, ופ"ט הערה 131.
(60) "כי הבהמה היא חמרית" [לשונו למעלה פ"ג לאחר ציון 87]. וראה למעלה פ"ג הערה 80, ובפרק זה הערות 25, 62.
(61) מפאת חומריותה, כי לחומרי יש מציאות פחותה, וכמו שביאר למעלה [לאחר ציון 34]. ובנצח ישראל פי"ד [שמז:] כתב: "'ולא עוד, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה', שאין ספק כי הבהמה של אומה שפילה עוד יותר חומרית".
(62) סוטה יד. "כל המנחות באות מן החטין, וזו [מנחת סוטה] באה מן השעורין... כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה". ורש"י [סוטה ט.] כתב "מאכל בהמה - שעורים". ובתפארת ישראל פכ"ה [שפב.] כתב: "לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין [מנחות פד.], שהשעורין הם גופניים, כי הם מאכל בהמה. וקרבן זה ביום ראשון של ספירה, כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל... לכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים, שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה, שהוא התחלה לתורה". וכן כתב בנתיב התורה פ"י [תלא:]. וכבר נתבאר בתפארת ישראל פכ"ד [הערה 47] שהמאכל תואם את מדרגת אוכלו. והואיל ו"ענין הבהמה היא כולה גוף וחומר" [לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג (הובא למעלה פ"ג הערה 88)], לכך מאכלי בהמה הם גופניים. וכן ביאר בדרוש על התורה [יא.]. ועל כך אמרו חכמים [פסחים קיח.] "בשעה שאמר הקב"ה לאדם 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' [בראשית ג, יח], זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו, רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד". ובנתיב העבודה פי"ז [א, קכט.] כתב: "כי האדם שהוא בעל שכל יותר מכל הנבראים התחתונים, כאשר השם יתברך נתן לו ולשאר בעלי חיים כל עשב השדה [רש"י בראשית א, כט], זלגו עיניו דמעות, מפני כי אין ראוי שיהיה לאדם שתוף אל שאר בעלי חיים בדבר שהוא חיותו". והביאור הוא כדבריו כאן, שמאכלי בהמה הם מאכלים חומריים, ואין ראוי שתהיה לאדם שום שייכות למאכלי בהמה, מחמת חומריותם. ויש בזה הטעמה מיוחדת; לשון חכמים הוא שהאדה"ר בכה ואמר "אני וחמורי נאכל באבוס אחד". אך הואיל ובכיה זו של אדה"ר נבעה מהשתתפותו עם בעלי החיים במאכלם, מדוע נקט רק בחמור, ולא נקט בכל הבהמות, והיה לו לומר "אני ובהמתי נאכל באבוס אחד". אלא הם הם הדברים; הכאב של אדה"ר הוא מפאת השתתפותו עם שאר בעלי חיים במאכלם החומרי. ובכדי להבליט שעל כך בכה האדה"ר, נקט דוקא בחמור, שהרי נקרא "חמור" על שם חומריותו, וכמבואר למעלה הערה 29.
(63) כי הקב"ה הוא צורתם האחרונה של ישראל, וכאשר אינם עושים רצונו של מקום ניטלת מישראל צורתם האחרונה, ובכך בטלה מציאותם, וכמבואר באור חדש פ"ו [תתרמג.], והובא למעלה הערה 59.
(64) בח"א לכתובות סו: [א, קנג:] כתב כדבריו כאן אות באות, ומשפט זה כתב כך: "שמפני שהבהמה חמרית ומציאותה מציאות פחותה ושפלה, ומאכל החומרי שהבהמה מוציאה רעי, היתה מלקטת". ומרהיטות לשונו משמע שהואיל והבהמה מוציאה מאכל זה בצורת רעי, לכך יש בזה חומריות נוספת על פני היות הבהמה חומרית והשעורים חומריים. והביאור הוא שיש בגללי הבהמה מיאוס וטינוף, וכפי שכתב באור חדש פ"ד [תשסו:], דר"ח פ"ו מ"ג [פד.], נצח ישראל פ"ה [קמ:], ודרוש לשבת תשובה [עד.]. ובח"א לגיטין נז. [ב, קיא.] כתב: "הצואה היא פחיתות... עד שלגודל פחיתות הצואה היא נבדלת מן האדם ואינה עומדת באדם".
(65) בכת"י [רצג.] הוסיף כאן: "ונראה שמפני זה זכר אצל רבי יוחנן בן זכאי שהוא היה רוכב על החמור [כתובות סו:]. כי שלמי הצורה כמו ריב"ז, ראוי להם להיות רוכב על הבהמה החמרית, כי הם מושלים על ענין החומר, ולפיכך אמר שהיה רוכב על החמור. אמנם כאשר אין הצורה בשלימות, והיא משנה את מעשיה, אז היא נמסרת ביד בהמה". ואודות שרכיבה על החמור מורה על התנשאות על החומרי, כן כתב להלן פכ"ט.
(66) שהצורה החסרה היא בטלה לגמרי.
(67) לשון רש"י שם: "וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון רידוי, ולשון ירידה; זכה, רודה בחיות ובהמות. לא זכה, נעשה ירוד לפניהם, והחיה מושלת בו". וביאר הגו"א שם אות סד [מד.], וז"ל: "יש בלשון זה לשון ירידה - מדלא כתיב 'וימשול בדגת הים', אלא לדרוש לשון ירידה. ומדלא כתיב 'ויֵרדו' היו"ד בצירי, הוא לשון ממשלה".
(68) בח"א לכתובות סו: [א, קנג:] כתב משפט זה כך: "אלא אם הוא זוכה, ואז האדם הוא צורה שלימה אל כל התחתונים". ואודות שיחס האדם לבהמות הוא יחס של צורה לחומר, כן מבואר למעלה הערה 27.
(69) לשונו בגו"א בראשית פ"ז אות כז: "אין הקב"ה מוסר את הצדיק ביד בהמה וחיה, שהרי כתיב 'וירדו בדגת הים ובכל בהמה וחיה'". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שמב.] כתב: "וזה שאמר הכתוב [בראשית א, כו] 'נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים וגו'', מה ענין זה לזה שאמר כי 'נעשה אדם בצלמנו וירדו בדגת הים וגו''. אבל פירוש זה כי הכל הוא אחד, כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, שהוא מורה על שיש לו בעולמו המציאות, שאין עליו כמוהו, לבד השם יתברך. ואם לא היו אחרים תחת רשותו, מה כחו יותר מכל שאר הנבראים אשר בארץ. אבל אמר שיהיה רודה בהכל, והכל יהיה תחת רשותו. והנה אין לאחר אור המציאות הזה כמו שהוא אל האדם".
(70) שבת קנא: "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר [תהלים מט, יג] 'אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו'", ופירש רש"י שם "נמשל - מי שחיה מושלת בו, בידוע שכבהמה נדמה". ורש"י [בראשית ט, ה] כתב: "לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר 'נמשל כבהמות נדמו'". ובדר"ח פ"ג מ"ד [קלו.] כתב: "כי האדם אשר נברא בצלם אלקים [בראשית א, כז], ראוי מצד מעלתו זאת... להיות על כל התחתונים, וכמו שאמרו אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נמשל האדם לבהמה, שנאמר 'נמשל כבהמות נדמו', עד כאן. ורוצה לומר כי מפני צלם אלקים שיש לאדם, אין החיה שולטת באדם, אלא אם כן מסולק ממנו הצלם האלקי". ואמרו חכמים [שבת קנא:] "כל זמן שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו". ובח"א שם [א, פ:] כתב: "פירוש מפני כבוד הצלם אשר הוא נבדל, ולפיכך מוראו של אדם שנברא בצלם אלקים, על כל חיות השדה. והצלם הזה דוקא כאשר הוא חי, ולא כאשר הוא מת... שהצלם הזה הוא ענין אלקי באדם... שאין על האדם צלם אלקים אשר בו נברא האדם רק כאשר הוא אדם באמת, ואינו עושה מעשה בהמה. וכאשר הוא עשה מעשה בהמה, אין נחשב הצלם האלקי הזה אצלו, והוא בטל אצל החומר... ואין הפירוש שמשתנה צורת האדם אל הבהמה להיות בצורה אחרת, רק כי נטל מן הצלם שלו כחו ומוראו, עד שנחשב כמו בהמה, ודבר זה מבואר" [ראה להלן פ"ח הערה 266]. ובנצח ישראל פנ"ה [תתנד:] כתב: "כאשר אדם בשלימותו כתיב [בראשית ט, ב] 'ומוראכם וחתכם על כל חית הארץ'. וכאשר אין אדם צדיק, ואינו מקבל כח מן השם יתברך, אז הארי גובר". וכן כתב בח"א לגיטין סח: [ב, קכח.].
(71) בח"א לכתובות סו: [א, קנג:] כתב משפט זה כך: "כי הצורה השלימה, עצם שלה אם אינה בשלימות הגמור, היא בטלה לגמרי, ולכך האדם ירוד לפניהם. ודברים אלו עמוקים מאוד מאוד בענין הצורה שהיא בשלימות, וכאשר תצא ממדרגתה אין לה מציאות כלל". ובנצח ישראל פי"ד [שמח.] כתב: "כבר רמזה זה התורה גם כן באדם... שיש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים... ואצל האדם כתיב גם כן 'וירדו בדגת הים וגו'', ודרשו ז"ל [ב"ר ח, יב] 'זכה, רודה בדגת הים וכו', לא זכה, נעשה ירוד בפניהם'. ולא נמצא שיהיה לאדם מדריגה בינונית, שלא יהיו שאר בעל חיים מושלים בו, והוא לא ימשול בהם גם כן. כי דבר זה לא יתכן לפי הדברים אשר אמרנו, שכאשר אין הצורה כמו שראוי להיות, אז נחשבת נעדרת לגמרי, ואז שאר בעלי חיים, שיש להם מציאות מה, מושלין עליו. ודבר זה ענין ברור מאד". וכן הוא באור חדש פ"ו [תתרמה:], והובא למעלה הערה 59.
(72) הולך להשוות את יחס ישראל לאומות כיחס האדם לבעלי החיים הבלתי מדברים. ובנצח ישראל פי"ד [שמח.] כתב: "וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלוים בזה במה שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם. וכבר רמזה זה התורה גם כן באדם, אשר כבר אמרנו כי ישראל והאדם שוים הם. שכמו שיש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים, כך לישראל משפט הצורה נגד האומות".
(73) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פמ"ד כתב: "'אתם קרוים אדם וכו''. וביאור ענין זה, שעם שכל בני אדם משותפים בצורה זאת, מ"מ יש חילוק, כי כמו שהאדם נבדל משאר בעלי חיים, במה שהאדם הוא שכלי, ושאר בע"ח הם בלתי שכלי. כך יש בין האומות ג"כ הבדל; שיש אומה נוטה אל החומר יותר... [ואילו ישראל] הם נבדלים מן החומר... וכמו שתמצא בעלי חיים והם כמו אמצעי בין האדם ובין שאר בע"ח, כמו הקוף שהוא אמצעי... בין האדם ובין שאר בע"ח... כך יש אדם, ואינו אדם בשלימות. ולכך אמר אשר הוא אדם בשלימות, אשר אינו נוטה לחומרי יותר מדאי - הם ישראל, בעבור שיש בהם הצורה השלימה מבלי נטיה חומרית. והרי אצל האומות בטל הצורה אצל החומר, כאילו אינם אדם, שהחומר עיקר והצורה טפילה. וכל דבר שיש עיקר ועימו טפל, הטפל בטל אצל העיקר. ואצל ישראל הוא הפך זה, כי הצורה עיקר והחומר טפל, ובטל הטפל אצל העיקר". ובתפארת ישראל פ"א [מב:] כתב: "וביאור ענין זה, שההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלקית. והנה אותם אשר יש להם נפש אלקית, הם מוכנים לדברים אלקיים, כמו הנבואה ורוח הקודש, ודבר זה לא תמצא רק בעם אשר בחר בו השם יתברך. לכך הם קרוין 'אדם' בפרט מפני שיש בו בשלימות, במה שיש בהם כל אשר ראוי להיות לאדם, שנקרא 'אדם' בפרט מפני שיש בו מעלה אלקית ואינו טבעי, ולפיכך 'אתם קרוים אדם'". ובגו"א במדבר פל"א אות יח [תקטו:] כתב: "ואין הגוים קרויין אדם. דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם, שיש בו נפש נבדלת, אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר. ועל זה אמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... מן המדות הטובות שיש לישראל, שהם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם', שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה" [הובא למעלה הערה 13. וראה להלן פי"א הערה 28]. ובנצח ישראל פי"ד [שדמ.] כתב: "וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד... והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש... וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר" [הובא למעלה הערה 27]. ובנר מצוה [כד.] כתב: "ואין האומות קרויים אדם... כי הצלם האלקי לא נתן רק לישראל, ולא לאומות... כי אצל ישראל צלם האלקי הוא עיקר, והכל טפל אצל הצלם". וראה עוד להלן פ"ח הערה 143, נצח ישראל פי"א [דש:], ובבאר הגולה באר השני [רכ:]. ודע שכאמור ענין זה מבואר בהרבה מקומות בספריו. ועולה מדבריו ארבעה הסברים לכך שישראל נקראים "אדם", ולא כן אומות העולם; (א) לישראל יש מדריגה רוחנית גדולה יותר [כמלוקט בהערה זו]. (ב) ישראל נבראו לאחר כל האומות, כפי שאדה"ר נברא לאחר כל הנבראים [להלן פל"ט, תפארת ישראל ס"פ יב (קצה.), שם ר"פ יז (רנט.), וגו"א פרשת בראשית פ"א אות ז (ט.)]. (ג) לישראל יש את התורה [תפארת ישראל פי"ב (קפט:)]. (ד) אין לישראל שום חוזק מצד עצמם [דרשת שבת הגדול (סוף רג:)].
(74) ישראל.
(75) בח"א לכתובות סו: [א, קנג:] כתב עד כאן אות באות, ובנקודה זו הוסיף: "וכך הם ישראל כאשר אינם עושים רצונו של מקום". ובכת"י כאן [רצג:] כתב: "וכן ישראל אשר נקראים 'אדם', והאומות בגדר בעלי חיים שאינם מדברים. שכן כאשר ראה דניאל ממשל האומות, אמר [דניאל ז, ב-ז] 'וארו ארבע חויין רברבן'... זכר ממשלתם של אומות בשם חיות. וכאשר זכר האומה היחידה, אמר 'וארו עם עננא שמיא כבר אנש', המשיל אותם לאדם, כמו שאמרו ז"ל 'אתם קרוים אדם'. לכן יש להם ענין האדם; כאשר זוכים הם מושלים על האומות. וכאשר אינם זוכים, הם ירודים לפניהם. והכל הוא כסדר המציאות אשר יש לצורה". וראה להלן פ"ח הערה 144.
(76) ו"חמור" מורה על החומריות, וכמבואר למעלה הערה 29.
(77) "ולכך כאשר לא היו ישראל בשלימותם כאשר היו במצרים, שעדיין לא היו בשלימותם עד שהיו שש מאות אלף, שזהו שלימות ישראל, היו ישראל כאילו לא היה להם מציאות כלל. כי ענין הצורה שהיא שלימה, ואם אינה שלימה אין לה ענין הצורה. ולכך היו משועבדים תחת יד מצרים, ובזה היו כאילו לא היה להם כלל מציאות" [לשונו למעלה לאחר ציון 39].
(78) הנה כאן ולמעלה [לפני ציון 40] מבאר שלא היו ישראל בשלימות צורתם משום שעדיין לא היו שש מאות אלף. אך בכת"י ביאר [הובא למעלה הערה 59] שלא היו ישראל בשלימותם משום שעדיין לא היו לחלקו של הקב"ה. וכן להלן פ"ט [לאחר ציון 129] כתב: "שלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא, ואז הם לחלקו יתברך", וראה שם הערה 131.
(79) לשונו להלן פי"א [לאחר ציון 32]: "כי כבר ידוע כי הצורה, בעת שנולד הנער, יותר גובר החומר, עד שלא נראה שלימות הצורה בתינוק, ותמיד הולך אחר מעשה נערותו. ואדרבה, הצורה היא בטילה אצל החומר ומשועבד תחתיו. עד שיגדל הנער, ואז גובר הצורה על החומר ומולך עליו, הפך מתחלה, אשר היה החומר מלך, וברשותו נתן הצורה". וכן כתב להלן ס"פ נב. ועוד אודות שהאדם בצעירותו נמשך אחר החומרי, ובהמשך חייו השכל מתגבר, כן כתב בהרבה מקומות בספריו. וכגון, בנצח ישראל פט"ו [שסד.] כתב: "ידוע כי הם שלשה עולמות; כי בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד... אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה', ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל [שבת קנב.] זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים". וכן כתב שם פמ"ב [תשכו.]. ובנר מצוה [סה.] כתב: "כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי, ובעת זקנותו אז מסתלק הגשמי ונשאר השכל בלבד, וכאילו היה האדם כולו שכלי". ובדר"ח פ"ד מכ"א [תכב:] כתב: "שכל הילדים... מוטבע בחומר, ולא יצא השכל לפעל להיות נבדל מן הגוף. וזהו בעת נערותו של אדם, כי בעת נערותו, השכל מוטבע בגוף, ואין החכמה של אדם חכמה נבדלת מן הדמיון. אבל שכל הזקן הוא נבדל לגמרי, כי לעת זקנה כח הגוף תש, וכח השכל גובר ביותר, עד שהשכל נבדל לגמרי... ודבר זה כי באדם בעת נערותו ימצא אצלו שני דברים; האחד, כי שכלו מוטבע בגוף החמרי, שאינו נבדל, כמו שהתבאר. והשני, כי מחמת רתיחת חום הטבעי בעת נערותו וילדותו, שאינו שקט, שכלו מעורב". וכן כתב שם פ"ה מכ"א [תקיד:], ושם פ"ו מ"ט [רצ:]. ובנתיב הצדק פ"ג [ב, קמד.] כתב: "כי זמן הילדות הולך האדם אחר תאותו... ואחר כך כשגדל והוא שכלי, ואז השכל גובר על החמרי, עד שאין אדם פונה אל הדברים החמרים שהם בעולם הזה... ואינו כולו שכלי, רק שאינו נוטה כולו אחר החמרי... ובזמן הזקנה השכלי גובר בעולם... שכבר נסתלק גשמות האדם לגמרי". ובאור חדש פ"ב [תקמה:] כתב: "כי עד ארבעים לא עברו רוב שנותיו של אדם, ועדיין הגוף חמרי גובר עד ארבעים שנה, שאז התחיל החמריי להתמעט, והשכליי להתגבר, לכך [אבות פ"ה מכ"א] 'בן ארבעים שנה לבינה'". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכו:] כתב: "בילדות האדם ובקטנות, הוא שקוע בתוך מדריגה החמרית... וכך הוא באמת בילדותו, שהוא שקוע בתוך מדריגה החמרית, כאילו לא יצא אל העולם להיות נמצא בפעל, עד שהוא גדול, ואז יצא ממדריגה החמרית שלו... לקטנים לא נמצא אתם השכל... שנפשם מוטבע בגוף". ואמרו חכמים [שבת קנב.] "דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו", ובח"א שם [א, פג.] כתב: "כי הילדות שהאדם נמשך אחר החמרי, והם משחרים פניו, כי לעת זקנתו שכבר הלך החמרית, וראוי להיות קדוש נבדל מן המעשים שעשה בילדותו כאשר היה בעל חומר, והם משחרים, דהיינו גורמים לו העדר במציאות שלו". והמורה נבוכים ח"ג ס"פ נא כתב: "כבר בארו הפילוסופים כי הכוחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשקו יתברך... כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו, וישמח במה שהשיג" [ראה להלן פי"א הערה 34]. אמנם כאן מבאר באופן קצת שונה מדבריו בשאר ספריו, וכמבואר בהערה הבאה.
(80) דבריו כאן שונים במקצת מדבריו בשאר ספריו [שהובאו בהערה הקודמת]. כי בשאר ספריו ביאר שהכל תלוי בחומריות האדם; בילדותו חומריות האדם היא חזקה, ולכך שכל האדם מוטבע בחומריות זו. ובזקנותו תש כח החומריות, ושכל האדם משתחרר מממשלת החומריות. אך כאן מבאר לאידך גיסא, שהכל תלוי בשכל האדם; בילדותו שכל האדם נמצא בתחילת דרכו, ולא הגיע לשלימותו, ולכך השכל משתעבד לחומר. אך בהמשך חייו, השכל מגיע לשלימותו, ולכך אין השכל משתעבד לחומר. והשוואתו לשעבוד ישראל במצרים מורה כן; בתחילה ישראל לא הגיעו עדיין למספרם [שש מאות אלף], ולכך היו ישראל משועבדים למצרים. אך כשהגיעו למספרם, השתחררו משעבודם למצרים, ונמצא שהכל תלוי בישראל. וכשם ששעבוד מצרים נתלה בשלבים של יציאת צורת ישראל אל הפעל, כך חומריות האדם נתלית בשלבים של יציאת שכל האדם אל הפעל.
(81) מדגיש שהצורה שולטת כנגד רצון החומר, כי למעלה [לאחר ציון 77] כתב "היו משועבדים למצרים, הפך אשר ראוי להיות הצורה גוברת ומושלת". ולמעלה כתב כן בעקבות הפסוק [בראשית א, כו] "וירדו בדגת הים" [שהביא למעלה לאחר ציון 66] שפסוק זה מורה שהאדם רודה ושולט על הדברים החומריים. וכשם שהאדם רודה בדגת הים, כך הצורה רודה בחומר, והחומר בעל כרחו מקבל הנהגה מהצורה. וצרף לכאן מאמר חכמים [גיטין יג.] "עבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה". וזה מורה שהחומר אינו רוצה בשום צורה שתשלוט בו.
(82) בזה סיים את הסברו השני מדוע ישראל היו דוקא בארץ מצרים [הסבר שהתחיל לבארו למעלה לאחר ציון 20], והוא שכל עוד שצורת ישראל לא היתה שלימה [שלא הגיעו למספר שש מאות אלף], היו ישראל משועבדים למצריים החומרים, כמשפט הצורה שאינה שלימה, שאין לה מציאות. ובסמוך יסכם את שני הסבריו. ולהלן פי"א [לאחר ציון 32] כתב: "כי כבר ידוע כי הצורה, בעת שנולד הנער, יותר גובר החומר, עד שלא נראה שלימות הצורה בתינוק, ותמיד הולך אחר מעשה נערותו. ואדרבה, הצורה היא בטילה אצל החומר ומשועבד תחתיו. עד שיגדל הנער, ואז גובר הצורה על החומר ומולך עליו, הפך מתחלה, אשר היה החומר מלך, וברשותו נתן הצורה. לכך מתחלה היה יוסף עבד למצרים בעת נערותו, עד שהיה בן שלשים, ואז נהפך הדבר להיות יוסף מולך עליהם, שהדבר הזה לפי המציאות הוא שיהיה יוסף מושל עליהם בסוף, כאשר תדע מעלת יוסף שהוא כמו צורה אל החומר שגוברת בסוף. וכן ישראל היו כך, בתחלה היו ישראל במצרים קודם שלימותם, והיה החומר, הם המצרים, מושל עליהם, כאשר אמרנו לך פעמים הרבה. ואחר שהיו בשלימות, היו יוצאים אל החירות להיות מושלים עליהם, כאשר ראוי לפי המציאות וסדר הנמצא". ובכת"י [רצה.] כתב: "ומפני כך היה קושי ההוצאה, מפני שראוים היו ישראל במצרים מצד עצמם, שכך נותן המציאות, ולכך היתה ההוצאה קשה. ומכל שכן שהיו ישראל כמי שאין להם מציאות כלל, והיו כמו העובר הזה שנתון במעי אמו, שאין לו מציאות כלל, והוא נבלע בתוך אמו, כך היו ישראל נבלעים בתוך מצרים, ואין להם מציאות כלל, והבן זה מאוד". וראה להלן הערה 139.
(83) לשונו למעלה [לאחר ציון 7]: "מפני כי הדבר מתפעל מהפכו, מצד שהוא הפכו לו פועל בו, ולא יתפעל הדבר מעצמו. לכך כאשר רצה השם יתברך שמו לקיים הגזירה שגזר על זרע אברהם [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', לא יהיה זה אלא באומה שהם הפכים להם, כי מצד אשר הפכים להם יתקיים בישראל 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'. וענין שהם הפכים להם, כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תעוב, ונמשכים בטבעם אחר הזנות ומעשים אשר הם תעובים. וישראל עצם שלהם זרע אמת, גדורים בעריות, וקדושים ומובדלים מכל עריות". ופירושו, כי הפכו של דבר מעמיד את הדבר על מהות עצמו, כי הפכו פועל בו להוציא אל הפועל את מהות עצמו, וכמבואר למעלה הערה 8. וראה להלן פ"ה הערה 1.
(84) מציון 21 ואילך. ובכת"י [רצד.] ביאר שלשה הסברים נוספים מדוע כשישראל אינם בשלימותם הם השתעבדו דוקא למצריים ההפכים להם, ושיבח את הסברו השלישי, וכלשונו: "כי כאשר לא היו ישראל בשלימות שלהם, הדעת נותן שיהיה מציאותם במקום שהוא הפכי להם, לפי שדבר שהוא הפך אל דבר, בטלה אצלו השני שהוא נמצא אצלו, כאילו לא היה. ולפיכך המצרים שהם נחשבים כמו החומר, וישראל הם צורה נבדלת, והחומר מבטל הצורה כאילו לא היה נמצא, כי החומר הפך הצורה. ומאחר שלא היו ישראל בשלימות מציאותם, אם היו במקום אחר גרים, כיון שאין אותה אומה הפך להם, נמצא שיש להם מציאות. אבל ישראל לא היו ראוים שיהא להם מציאות רק כאשר יהיו ס' רבוא, ואז השכינה עמהם והיו לעם ה'. לכך היו ישראל גרים דוקא בארץ מצרים, עד שהיו נחשבים בטלים אצל ההפך המקום שהיו יושבים שם ישראל... ועוד... אין ראוי להיותם משועבדים רק בין אומה שהיא הפך להם, כדי שלא יהיה חבור לישראל עם האומה שבאו ביניהם. שאם היה חבור להם בין האומה שבאו ביניהם, היו מתחברים עמהם ולא יצאו מתוכם. אבל עכשיו שהיה השעבוד באומה שהיא הפכי להם, הרי לא היו מתערבים ומתחברים עמהם, כי הפכים להם, ויצאו מתוכם... ועוד, כאשר לא היו ישראל בשלימות שלהם, והיו צריכים להיות נמצאים אצל אחרים, לא היה ראוי לישראל לקבל אותם רק מי שהוא בעל חומר לגמרי. וזה כי החומר מקבל הצורה כאשר צריך שיהיה אל הצורה נושא, עד אחר שיצאו ישראל להיותם נבדלים לגמרי עומדים בעצמם. אבל כאשר היה צריך להיות להם נושא, שלא היו הם במעלה הנבדלת לגמרי עד שלא היו צריכים לנושא, אין נושא להם רק מי שהוא כמו החומר... והיה צריך לישראל אשר להם המעלה הנבדלת, מקבל חמרי... הנה מצד אלו הדברים יתבארו לך כי דוקא ראוי שיהיו ישראל גרים בארץ מצרים, ולא במקום אחר. ואחרון אחרון חביב הוא הפירוש שהוא עיקר, מפני שצריך אל קבלת צורה חומר, ובשביל כך לקבול ישראל שהם הצורה, היה ראוים מצרים שהם החומר בודאי". נמצא שביאר בכת"י שלשה הסברים מדוע כשישראל אינם בשלימותם יש עליהם להיות אצל המצרים ההפוכים להם; (א) כך תתבטל מציאות ישראל, שבטלים אצל ההפך שלהם. (ב) למנוע חבור בין ישראל לבין האומה שנמצאים בתוכה. (ג) ישראל היו זקוקים לנושא חומרי. וראה להלן הערה 110, ולהלן פ"ה הערה 1.