פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה· רבי יהושע הרטמן
באר ז
פרק א
(1) מעין כן פתח את הבאר השני, וז"ל: "הבאר השני מים טהורים, נראים גלי ים עכורים, והם צלולים זכים וברורים, מכל עירוב נבדלים ושמורים". וכאן הוסיף "מכל סיג ופסולת מוסרים", כי תלונה זו מבוססת על החשד שחכמים רצו להנקם ולבייש את עמי הארצות, ולהתנהג שלא כדין כלפי הגוים, וכנגד חשד מכוער זה כתב כאן "מכל סיג ופסולת מוסרים".
(2) נראה לומר שכותב כן כנגד המתלוננים החושדים שחז"ל לא נקטו בדרך האמת [יבואר בסמוך], אך על כך אמרו חכמים [שבת קד.] "קושטא קאי, שקרא לא קאי". ובנתיב האמת פ"א [א, קצו:] כתב: "מעלת האמת, שכל אשר נמשך אחר האמת שראוי אליו הקיום, וכמו שאמרו חכמים קושטא קאי, שקרא לא קאי. כי האמת ראוי אליו המציאות, והשקר ראוי אליו ההעדר, שלא יהיה נמצא". והואיל ודברי חכמים "עומדים לדור דורים", הרי עמידה זו מורה על אמיתותם.
(3) כן כתב בתחילת הבאר השני: "במצולותיו לא ירדו זרים, נותנים דעת לפתאים ובוערים, יפים ללב ולעינים מאירים". ומה שתלה היופי בלב, והאור לעינים, מבואר על פי דברי המשך חכמה שמות [יב, כא], שהאריך לבאר שם ש"תורה" מכוונת כנגד הכח השכלי שבאדם, ואילו "מצוות" מכוונות כנגד הרגשות שבאדם, וכתב: "הרבה להם תורה מושכלות רבות... לחנך כח השכל להיות קיים ועומד... ועל ההרגשות... הרבה להם במצוות, לחזק להם ההרגשות... וכל ההרגשות מקום להן במצוות, יופי - 'פרי עץ הדר' [ויקרא כג, מ]... וזה 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל' [מכות כג:], ולהעמידם על הדת הפילוסופי... 'הרבה להם תורה' [שם], מושכלות לגעור בכוח המדמה. 'ומצוות' [שם], ליקח כל המוחשים וההרגשות למצוות ומעשים טובים, שלא יפתו את האדם לרע. ולכך נשא הציץ על הראש, והיה כתוב [שמות כח, לו] 'קודש לה", שהשכל כולו קודש. אמנם על הלב, מקור ההרגשות, כתיב [שמות כח, ל] 'בני ישראל', להורות שההרגשות יהיו אל המצוות, שרובן המה התאחדות האומה... ולכן יהיו ההרגשות עסוקים במצוות", עכ"ל. וזהו שאנו אומרים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך". הרי שחיברו את העינים לתורה, ואת הלב למצוות, כי העינים הן מורות על "עין השכל" [ראה בבאר החמישי הערה 34], והלב הוא מקום ההרגשות, המיועד למצוות. וזהו שכתב כאן "יפים ללב ולעינים מאירים".
(4) לשונו בסוף ההקדמה: "[התלונה] השביעי, שאמרו, כי העבירו משפט ודין אשר אינם חכמים, לנקמה מהם לביישן". ופירושו, שיש בדברי חכמים יחס הנראה כמשפיל לעמי הארצות.
(5) כגון [ב"ק לח.] "שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור", וכמו שיביא להלן בבאר זה. והמשך לשונו בסוף ההקדמה: "וכן העבירו משפט אשר לא מבני ישראל המה, דברו עליהם כרצונם".
(6) כמו שנאמר [מלאכי ב, י] "הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו". ואמרו חכמים [מגילה י:] שהקב"ה אמר על המצריים "מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה". ובהקדמה לדרך חיים [יב:] כתב: "כי כל הנבראים נאמר ג"כ עליהם 'מעשה ידיו', כמו שאמרו רז"ל 'מעשה ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה'". ובר"ה יט. אמרו ישראל למלכות הרשעה "לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות". וראה למעלה בבאר הששי הערה 613, ולהלן הערה 354.
(7) לשונו למעלה בסוף ההקדמה: "ודבר זה אין ראוי ואין נכון לעשות, מכל שכן חכמים אשר אוהבים האמת", ושם הערה 108. ואודות שיש לשנוא ולרחק את העולה והשקר, כן נאמר [תהלים קיט, קד] "שנאתי כל אורח שקר", "שקר שנאתי ואתעבה" [שם פסוק קסג], "דבר שקר ישנא צדיק" [משלי יג, ה], "שנאת כל פועלי און" [תהלים ה, ו], "תרחיק עולה מאוהלך" [איוב כב, כג]. ובדר"ח פ"א מי"ח [ס.] כתב: "כי האמת הוא שאהוב, והשקר הוא שנאוי ומאוס". וראה למעלה בבאר השלישי הערה 70.
(8) עפ"י ישעיה סב, א "למען ציון לא אחשה וגו' עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער", וראה להלן הערה 416. וגם בבאר זה יצא כאור נוגה משפט צדקם, בנוסף לששת הבארות הקודמים.
(9) עפ"י צפניה ג, יג "ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".
(10) לפנינו בגמרא ובעין יעקב מובא מאמר זה קודם למאמר "מותר לנוחרו", ולא הובא בשם רבי אלעזר, אלא בשמו של רבי. ובנתיב התורה פט"ו [א, סד.] הביא כגירסת הגמרא שלפנינו.
(11) "ללמוד תורה ולחיות" [רש"י שם].
(12) "ויש לדאג שמא יהרגנו" [רש"י שם].
(13) "דתו לא חיי" [רש"י שם].
(14) תלונה זו אינה מופיעה בקונטרס נגד התלמוד. ובנתיב התורה פט"ו [א, סד.] כתב: "והרבה מתמיהים על זה, ונתנו בזה פירושים".
(15) פירוש - שחז"ל החסירו המשפט והצדק הנוהגים בשאר בני אדם מאלו שלא חכמו בתורה.
(16) "באמת ובצדק" כנגד "העולה והשקר" שהזכיר למעלה; "אמת" היא כנגד "שקר", "וצדק" הוא כנגד "העולה". וכן למעלה בתחילת הבאר הרביעי כתב: "ומשפטים אמת צדיקים וישרים, נחשבים [בעיני המתלוננים] לשקרים".
(17) גם בגו"א במדבר פכ"ח אות יא כתב [בהקשר אחר] "הרב הגדול הרב אלפס ז"ל מפרש".
(18) וז"ל הרי"ף שם [פסחים טז. בדפי הרי"ף]: "שהוא [הע"ה] חשוד על העריות, כדאמר רבי אלעזר, מותר לנוחרו ביום הכפורים, כגון שהיה רץ אחר הזכור, או אחר נערה המאורסה, ביום הכפורים, שמותר להצילו בנפשו, כדתנן [סנהדרין עג.] ואלו שמצילין בנפשו וכו'". והר"ן שם תמה עליו "לא נהירא, דאי הכי אפילו ת"ח נמי". והר"ן שם מביא דעות אחרות בזה.
(19) אינו מקבל את פירושו של הרי"ף. וכן בנתיב התורה פט"ו [א, סד.] כתב: "גם רב אלפס ז"ל פירש בזה, כמו שמבואר בפרק אלו עוברין, אבל הפירוש הברור וכו'". וכן בגו"א במדבר פכ"ח אות יא הביא את דברי הרי"ף בביאור מאמר תמוה, וכתב על כך "ונכון הוא פירוש זה להשיב לשואלים. ועדיין יש לדקדק למה הוצרכו לומר... [ומקשה שם שלש קושיות על פירוש הרי"ף]... ואני אומר 'אם ללצים הוא יליץ ואם לענוים יתן חן' [משלי ג, לד], אמנם המאמר הזה הוא מכלל המאמרים הנפלאים בדברי חכמים".
(20) הולך לבאר שאין מאמר זה נוגע אלא למיעוט קטן וקיצוני של עמי הארצות, אך רובם של ע"ה אינם נכללים במאמר זה.
(21) כי "אנשכנו כחמור" מורה על הבדלה מוחלטת בין הע"ה לת"ח. וכפי שכתב בנצח ישראל פל"ד [תרמט.], ויובא בהערה 87. וכן יבואר שם שההתנגדות של ע"ה לת"ח היא יותר מההתנגדות של אש למים.
(22) אע"פ שלכאורה איירי בעמי הארצות הנבדלים מן החכמים, ולא מן התורה, אך כבר השריש בגו"א ויקרא פכ"ו אות כ ש"השונא את החכמים שונאם מפני שהוא שונא את החכמה", ושם הערה 75. הרי ששנאת חכמים ניזונת משנאת השכלי והרוחני, ואדם כזה בודאי מופקע משום שייכות לתורה.
(23) "ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר" [לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג, ושם הערה 7]. ובנר מצוה [ח"א כב:] כתב: "כי החיה חסר לה הכח האלקי הנבדל", ושם הערה 117. ואמרו [פסחים מט:] "כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני הארי, מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים", הרי שהשוו בין ע"ה לארי. ובביאור הדבר כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סה.] בזה"ל: "ויש לך להבין מאוד מה שמדמה את עם הארץ לארי. כי הארי יש לו כח גופני מאוד, ולגודל כח גופני ועזותו אשר יש לו יוצא לקצה בעזותו לדרוס הבעל חי. וכך עם הארץ יוצא לקצה בכח גופני אשר יש לו, שהוא בעל גוף בלבד, עד שהוא עז פנים. כי כל אשר יוצא חוץ מן המצוע, כמו עם הארץ שהוא בעל גוף לגמרי, יש לו עזות ביותר".
(24) ב"ק צב: "כל המחובר לטהור, טהור". ובשבת מח: אמרו "כל המחובר לו, הרי הוא כמוהו". וכפי שכתב למעלה בסוף הבאר הראשון: "כאשר הצורה מחובר לחומר [אזי החטא מתייחס גם לצורה], והמחובר לטמא, טמא", ושם הערה 334. ובתפארת ישראל ס"פ א [מד.] כתב: "כאשר נתגייר נעשה טפל לאומה הישראלית, והרי הוא כמוה", ושם הערה 96. ובגו"א שמות פכ"ה אות יז כתב: "כל המחובר לדבר, הרי הוא בטל אצלו כמוהו", ושם הערה 151. וראה למעלה בבאר הששי הערה 463.
(25) בביאור "נפש המדברת" ראה דבריו בדר"ח פ"ב מ"ח [פו.], שכתב: "וג' דברים יש באדם; כי האדם יש בו נפש כמו שיש לכל שאר בעלי חיים. ויש בו נפש המדברת נוסף על שאר בעלי חיים, שאין להם נפש המדברת. ויש עוד לאדם שכל נבדל מן הגוף לגמרי, כי הנפש המדברת אינו שכל נבדל, כי גם לתינוק יש לו שכל זה" [והובא למעלה בהקדמה הערה 39]. ובדר"ח פ"א מי"ז [נה.] כתב: "כי הדיבור הוא נפש המדברת, אשר נפש המדברת הוא כח גופני... ואינו שכלי לגמרי... וכאשר הוא פועל בכח הדברי, מבטל כח השכלי אשר אינו גופני... וכאשר שותק האדם, אז השכל פועל פעולתו" [והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 1052].
(26) לשונו בנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.]: "הדבור שהוא גדר האדם, שהוא חי מדבר, והוא צורתו, כמו שהתבאר זה בכמה מקומות, כי שכל הדברי הוא צורת האדם, שהרי הכתוב אמר 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגם אונקלוס 'והוה אנשא לרוח ממללא', כלומר שנעשה בעל חי מדבר, ואם כן הדבור הוא צורתו" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 204]. ובדר"ח פ"ו מ"ח [שח.] כתב: "הדבור של אדם בארנו לך פעמים הרבה הוא החיות של אדם בעולם הזה, שהרי האדם הוא בעל חי מדבר, וכמו שבארנו פעמים [הרבה], כי אונקלס תרגם 'ויהי האדם לנפש חיה', 'והות באדם לרוח ממללא', שמזה תדע כי עיקר האדם מה שהוא חי מדבר". ובח"א לשבת לב: [א, כו.] כתב: "וכבר אמרנו מה שתרגום אונקלס על 'ויהי האדם לנפש חיה', 'והוה באנשא לרוח ממללא', כלומר שנשלם האדם והיה לחי מדבר, וזהו מציאתו בפעל, כאשר נשלם האדם... שמציאתו בפעל במה שהוא רוח ממללא". וראה למעלה בבאר הששי הערה 595. דוגמה לדבר; בנתיב העבודה פ"ב [א, פא.] ביאר מדוע תפלה היא בדיבור דוקא, ולא במחשבה, וז"ל: "ויש שואלין על התפלה... למה צריך להתפלל בדבור, והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם, ודי היה במחשבה... אבל דבר זה כי התפלה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השם יתברך שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה. והאדם הוא נחשב אדם מצד הדבור, ובזולת זה אינו אדם, וכאשר אין אדם מתפלל ומבקש בדבור, אין כאן מקבל, כי כל מקבל מבקש לקבל מה שהוא חסר. ולכך צריך שיהיה מבקש חסרונו בדבור, ואז הוא מבקש חסרונו במה שהוא אדם חסר. ואין זה מוכן להשלמה מן העלה רק כאשר יוציא חסרונו אשר הוא חסר מצד שהוא אדם, ואז הוא מוכן לקבל השלמה מן העלה. ולפיכך צריך שיתפלל האדם אל השם יתברך שהוא העלה בדבור, כי בזה האדם מצד שהוא אדם אז מוכן לקבל השלמה מן העלה, כאשר הוא אדם חסר, וזה כאשר יוציא חסרונו בדבור, שמצד הדבור הוא אדם. אבל כאשר הוא מתפלל בלבו בלבד, לא נקרא שמוציא חסרונו מצד שהוא חי מדבר. רק אם הוא צדיק גמור, והוא שכלי, אז השם יתברך שומע אף שקורא אל השם יתברך בלבו בלבד" [והובא למעלה בבאר השני הערה 579, ובבאר הרביעי הערה 1210]. הרי שהאדם הוא "אדם" מצד הדיבור שבו.
(27) אודות שהכל מתחבר ל"נפש מדברת", כן ביאר בח"א לזבחים פח: [ד, סח.], וז"ל: "מה שפועל האדם ע"י שלשה אלו חלקים [שכל, נפש, גוף], כי ע"י כל אלו שלשה הוא אדם. והאדם יש לו נפש המדברת, וזהו גדר האדם שיש לו הדבור. והדבור, האדם פועל ע"י כל אלו שלשה; כי אין הדבור בלא שכל האדם, שהרי הבהמה שאין בה דעת, אין בה הדבור. והדבור צריך שיהיה ע"י כח הנפש שפועלת תנועות הלשון, שהדבור על ידו. ונעשה הדבור ע"י גוף, הוא הלשון בו נעשה הדבור. לכך כאשר חוטא האדם בלשון, שהוא מדבר לשון הרע, הוא עושה חטא ע"י כל החלקים... לשון הרע הוא חוטא בכל החלקים. כי האדם עצמו הוא חי מדבר, אשר הוא כולל כל החלקים. ולפיכך תרגם אונקלוס 'ויהי האדם לנפש חיה', שזה נאמר על כלל האדם, אמר 'והוה נפש דאנשא לרוח ממללא', כי נפש המדברת היא כל האדם". וכן כתב בדרוש לשבת תשובה [עח:]. אמנם כאן מוסיף, שאף האברים שאינם משתתפים בדבור חל עליהם שם "אדם", וחלות זו אינה אלא מחמת שאברים אלו מחוברים לנפש המדברת בחבור שכני, וכך יועיל חבור כזה בין ע"ה לת"ח, וכמו שמבאר.
(28) ויש בזה הטעמה מיוחדת. כי כבר השריש בנתיב התורה פט"ו [א, סג.] ששם "אדם" מורה שיש על האדם להוציא את עצמו מהכח אל הפעל, כפי שהאדמה מוציאה זרע אל הפעל [הובא למעלה בבאר השני הערה 631]. ובדר"ח פ"ו מ"ט [שיג:] כתב: "אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדבור, שפותח פיו ומוציא הדבור אל הפועל. וכאשר פיו סתום הוא בכח בלבד" [ראה למעלה בבאר הששי הערה 449]. ולכך דין הוא ששם "אדם" יהיה צמוד והדוק לנפש המדברת. ולפי זה יתיישב קושי הנמצא בדבריו כאן, שהנה בח"א לערכין טו. [ד, קלג.] עמד על כך שנאמר "ויהי האדם לְנפש חיה", ולא נאמר "ויהי האדם נפש חיה", וז"ל: "אמנם מן הכתוב שאמר 'ויהי האדם לנפש חיה', ולא אמר 'ויהי האדם נפש חיה', מזה משמע כי אין האדם ג"כ צורתו השכל הדברי. כי לא נברא עם האדם השכל הדברי, שהרי כאשר נברא האדם אין השכל הדברי נברא עמו, אבל קונה השכל הדברי אחר כך. והאדם עצמו מוטבע בגוף לגמרי, וזה נקרא 'אדם'... כי האדם הוא בעל אדמה... אין שכל הדברי מוטבע בחומר, אבל נבדל מן החומר. וכבר אמרנו שלא כתיב 'ויהי האדם נפש חיה', שאז היה פירושו כי האדם בעצמו נפש חיה, והוא רוח ממללא, אבל 'לנפש חיה' כתיב. וכמו שהשכל אין ראוי לומר עליו שהוא האדם לגודל מעלת הדבור... ולפיכך התורה אמרה 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגום 'והוה אנשא לרוח ממללא', כי במה שאמר הכתוב 'ויהי האדם לנפש חיה', יורה בזה כי הדבור משלים את האדם. ובמה שלא כתיב 'ויהי האדם נפש חיה', יורה בזה כי אין הדבור שנקרא 'נפש חיה' הוא האדם, במה שהוא אדם הוא בעל אדמה, ואילו שכל הדברי אינו מוטבע בחומר". ולכאורה לפי דברים אלו, אין שם "אדם" שייך לכח הדבור, שא"כ היה נאמר "ויהי אדם נפש חיה", ודלא כדבריו כאן. אמנם לפי המבואר כאן, קושיא זו מיושבת ברווחה. כי בתפארת ישראל פ"ג [סא:] ביאר שהאדם "תמיד הוא בכח לצאת אל הפעל. כי זה האדם הוא בכח, ויוצא אל הפעל. וכמה שהוא יוצא אל הפעל, נשאר בכח לצאת עוד אל הפעל תמיד" [הובא למעלה בבאר הרביעי הערה 874]. ולכך לעולם אי אפשר לומר על האדם "ויהי נפש חיה", כי הואיל והמכוון בפסוק הוא לומר שהאדם מוציא את עצמו מהכח אל הפעל [והדיבור הוא הסימן המובהק לכך], הרי שמן הנמנע יהיה לכתוב שאכן ההוצאה לפעל כבר נעשתה ונגמרה, כי לעולם יש לאדם להוציא א"ע אל הפעל עוד, ולכך לעולם יהיה האדם בגדר "לְנפש חיה", ולא "נפש חיה". ועוד אודות שמות האדם השונים, ראה דבריו בדר"ח פ"ד מ"ד [קסז.] שכתב בזה"ל: "ג' שמות שיש לאדם; 'אדם', 'אנוש', 'איש'. שם 'איש' יאמר על הכח בלבד. ושם 'אדם' על שם האדמה בלבד. ושם 'אנוש' על שם שניהם, הכח והאדמה מתחברים יחד, וכח שלו מוטבע בחומר. ודבר זה תדע, כי שם 'אנוש' כמספר 'אדם' 'איש', כי 'אדם' נקרא על שם האדמה, ו'איש' על שם הכח, ו'אנוש' בא על חבור הכח והאדמה יחד, ולכך מספר 'אנוש' כמספר 'אדם' 'איש'".
(29) אודות שהתלמיד חכם הוא בגדר "שכל", כן כתב למעלה בבאר השני [ד"ה ודברים אלו], וז"ל: "מדת השכל בתלמיד חכם", ועל פי זה ביאר שם מדוע תלמיד חכם הוא נוקם ונוטר כנחש [יומא כב:], ושם הערה 336. ובנתיב התורה פי"א [א, מט:] כתב: "תלמיד חכם יש בו השכל הנבדל, ויש לו דביקות בעולם העליון". ובנצח ישראל פל"ה [תרסא.] כתב: "תלמידי חכמים... [הם] אותם שיש בהם השכל". ובתפארת ישראל פנ"ז [תתצו.] כתב: "החכם בו שכל נבדל מן החמרי", וראה שם הערה 41. וראה למעלה בהקדמה הערה 86. ובבאר הראשון הערה 137 נתבאר ששנאת ע"ה לת"ח ניזונת משנאת החמרי לשכלי. ובנתיב התוכחה פ"ב [ב, קצג.] כתב: "ובפרק שני דייני גזירות [כתובות קה:] אמר אביי, האי צורבא מדרבנן דמרחמי ליה בני מאתיה [ת"ח שבני עירו אוהבים אותו], לא משום דמעלי טפי, רק משום דלא מוכח להו במילי דשמיא [אין זה משום מעלתו, אלא משום שאינו מוכיח אותם במילי דשמיא], עד כאן. פירוש, כבר אמרנו כי הת"ח בעם הוא דומה כמו השכל בגוף... והשכל בגוף מושל על הגוף, ומורה להם את אשר יעשו. וא"א שיהיה אהבה וחיבור בין השכל והגוף, כי השכל פועל בגוף, ואין זה חיבור ואהבה כלל. ולפיכך האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתיה, אי אפשר שיהיה זה רק משום שאין עליו משפט השכל, דלא מוכח להו במילי דשמיא. ומזה הצד יש כאן חיבור ואהבה... ויש לו לת"ח משפט השכל להנהיג ולהוכיח הדור, וזה מבואר". וראה דבריו בח"א למכות יא. [ד, ב.] בביאור הגמרא שם ש"קללת חכם אפילו בחנם היא באה", שתלה זאת "כי הת"ח יש לו השכל". וראה הערות 119, 123.
(30) צריך ביאור, מדוע הזכיר כלל שהחבור אל הת"ח הוא בגדר חבור אל השכל, שכתב "וכך כאשר האדם יש לו חבור אל השכל, הוא התלמיד חכם, כאשר יש לו חבור אליו, נכנס בגדר עמו". ומה היה דיבורו חסר אם היה משמיט נקודה זו, ורק היה כותב "כאשר האדם יש לו חבור לתלמיד חכם... נכנס בגדר עמו", מבלי לציין שהחבור לת"ח הוא בעל גוון של חבור אל השכל, דמה יוסיף ומה יתן לדבריו כאן שהחבור לת"ח הוא חבור אל השכל. ונראה, שדין זה ["המחובר לדבר הרי הוא כמוהו"] אינו נאמר בכל חבור וחבור, אלא הוא נאמר בחבור של טפל לעיקר, שטפל המחובר לעיקר יש לו דין של עיקר, כי העיקריות חלה על הטפל לה. וכן בסמוך [סד"ה בפרק בתרא דכתובות] כתב "שיהיה [הע"ה] טפל אצל אותם שהם בעלי תורה", ושם הערה 101. באופן, שאם הת"ח לא היה בגדר של שכל, לא היינו אומרים שהמחובר אליו הרי הוא כמוהו. וכפי שכתב למעלה בבאר החמישי [ד"ה במה שדרך]: "רק הם נמשכים אחר העיקר, כמו כל דבר טפל שנמשך אחר העיקר", ושם הערות 99, 141. ובנתיב התורה פ"ט [א, לט:] כתב: "כל עצם, נמשך אחריו דבר טפל, כי העצם נושא אל הדבר הטפל". ובנתיב אהבת השם פ"ה [ב, לה.] כתב: "לשון 'את'... בא על עיקר עצם הדבר, ואין עצם בלא מקרה, כי העצם נושא המקרה". ובגו"א בראשית פ"א אות לח כתב: "כל עצם נמשכים אליו ונתלים בו מקרים, כי דבר שאינו עצם נמשך אחר דבר אחר. ואין דבר נמשך ונתלה רק בדבר שהוא עצם, כמו דבר שהוא עיקר, שנמשך אליו דברים הרבה... יש להם דברים נמשכים אחר העצם, שאין עצם בלא מקרה". וראה למעלה בבאר הראשון הערות 116, 118, ובבאר הרביעי הערה 734, ובסמוך הערה 37.
(31) לשון הגמרא שם "אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". וראה הערה 98.
(32) כמבואר בהערה 29. ודביקות בה' עוברת דרך השכל, וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכפי שכתב בנתיב התורה פ"ט [א, מ.]: "ובמסכת ברכות פרק אין עומדין [לג.], אמר רבי אלעזר, כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו... וכל זה מפני שיש באדם השכל שהוא נבדל מן הגוף, לכך יש לו דביקות עם השם יתברך, כמו שיש למקדש שבו השכינה שורה דביקות עם השם יתברך". ובח"א לקידושין מ. [ב, קמ.] כתב: "כי השכל יש לו קישור בו יתברך". ובגו"א בראשית פ"ט אות יד כתב: "ודע, כי השכל הוא הדבוק בה' יתברך". ובנתיב התורה פ"ג [א, טו.] כתב: "כי האדם דבק בעליונים... וחבור זה ע"י השכל, כי בלא השכל אין לאדם חיבור לעליונים כלל... והדביקות אשר לאדם בעליונים כאשר הוא שכלי". ובח"א לסוטה ג. [הוצאת כשר] כתב: "כי הדיבוק [בהשי"ת] ע"י השכל, אשר מקשר אותו בבוראו עד שלא יפרד ממנו". והפחד יצחק פסח, מאמר טו, אות ד כתב: "בלשונו של המהר"ל 'שכל' הוא כינוי לנפש האלקית". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 271, ובהקדמה הערה 19, ובבאר השני הערה 336.
(33) כפי שכתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה.] לגבי אהבת ת"ח, וז"ל: "הדבר שהוא תולדה וענף אל אהבת השם יתברך, הוא אהבת חכמים. שכאשר אחד אוהב את אחד, כל אשר שייך אליו ודבק בו הוא ג"כ אוהב אותו. וכבר התבאר כי הת"ח הוא עם הש"י ודבק בו... ולפיכך האוהב את החכמים שהם יודעי התורה, כאילו אוהב את השם יתברך". ובדר"ח פ"א מ"ה [לו:] הביא את הגמרא הנ"ל מכתובות, וכתב על כך: "הרי הדבוק בחכמים הוא אהבת השם יתברך, ולכל הפחות ענף מן אהבת השם יתברך". וראה עוד בדרוש על התורה [לח.]. וכל דבריו לגבי אהבת ת"ח נוגעים גם לגבי דביקות בת"ח, וכפי שכתב בהקדמתו לתפארת ישראל [יג:] ש"כל אהבה היא דבקות בנאהב". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 234. אמנם כאן מחדד את הנקודה מזוית אחרת. כי בנתיב אהבת השם ובדר"ח ביאר שאהבת ה' כוללת בתוכה גם אהבת ת"ח, ומאהבת ה' משתלשל הענף של אהבת ת"ח. אך כאן כתב לאידך גיסא; דביקות בת"ח [שיש לו דביקות בשכינה], מביאה לדביקות בשכינה. ומעין זה כתב בנצח ישראל פכ"ח [תקסט:], שהביא שם את הגמרא [סנהדרין צח.] שרבי יהושע בן לוי היה עם אליהו זכור לטוב, ומתוך כך שמע את הקב"ה, וכתב לבאר: "כי יש לאליהו ז"ל חבור עם השם יתברך... אע"ג שלא היה לו לריב"ל דבוק לגמרי עם השם יתברך, שמע קולו של השם יתברך... כי על ידי אליהו ז"ל שהיה עם ריב"ל, היה לו [לריב"ל] דביקות בו יתברך גם כן, עד ששמע קולו של הקב"ה", וראה שם הערה 43.
(34) להלן [ד"ה בפרק בתרא דכתובות, וד"ה ועתה יתבארו].
(35) מעין זה פירשו התוספות שם [פסחים מט: ד"ה ויש] שמדובר שם בעם הארץ "במכיר וכופר להכעיס, דהוה ליה הריגתו כמו פיקוח נפש, שהוא לסטין וחשוד על הדמים, דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת, הלא אפילו נכרי אסור... דיש הרבה עניני עם הארץ" [ראה הערה 49].
(36) כפי שכתב בבאר הרביעי [ד"ה ובפרק אחד דיני ממונות]: "כל הנבראים התחתונים נבראו בשביל האדם", וראה שם הערה 363. וכן נתגלה במבול, שכל היקום נמחה משום ש"הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו" [רש"י בראשית ו, ז]. ובקידושין פב: אמרו: "מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני... והם לא נבראו אלא לשמשני". וכן כתב בדר"ח פ"א מ"ב [כה.], וז"ל: "כי הנבראים כולם הם בשביל האדם... ודבר זה אמרו ז"ל בכל מקום כי הכל נברא בשביל האדם". וכן כתב שם בפ"ה מ"א [ריז:], שם מכ"ב [ערה.], שם פ"ו מ"י [שכא.], גו"א בראשית פ"א אות ס [סד"ה אמנם], תפארת ישראל פ"ד [עג.], שם פי"ב הערה 18, ר"פ יז, דרוש לשבת תשובה [עז.], ח"א לשבת עז: [א, מא:], למעלה סוף הבאר החמישי הערה 715, ועוד. וראה למעלה בבאר השני הערה 530, ובבאר השלישי הערה 100.
(37) אודות שהאדם הוא שלימות הבריאה בתחתונים, כן כתב בנצח ישראל פי"א [שג:], וז"ל: "'חביב אדם שנברא בצלם אלקים' [אבות פ"ג מי"ד], שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים, ואין שלימות יותר מזה כאשר נברא בצלם אלקים". ובדר"ח שם [קמד.] כתב: "ענין הצלם הזה שהוא אור וניצוץ אלקי נבדל דבק באדם... הוא נבדל לגמרי... כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, שהוא מורה על שיש לו בעולמו המציאות, שאין עליו כמוהו לבד הש"י... שהאדם בתחתונים מלך, ואין עליו כי אם השי"ת, לכך יש לו אור וזיו המציאות ביותר מכל... כלל הדבר, כי האדם מצד שאין עליו בתחתונים נקרא אור, וזיו הצלם של אדם שהוא בצלם אלקים, כי האור והזיו שהוא מורה על המציאות הוא כמו אור המציאות של השי"ת... ועל זה אמר שברא אותו בצלם אלקים מצד מעלת המציאות שיש לאדם". הרי ש"שלימות הבריאה" מתפרש כמו "עיקר הבריאה", וממילא כל הנבראים מתחברים לעיקריות זו, וכמבואר בהערה 30, שמדובר כאן בחבור של טפל לעיקר. ובבאר השני [סד"ה וכדי שתדע] כתב: "האדם הוא שלימות הבריאה בתחתונים", וראה שם הערה 556. וכאן כוונתו לבאר שעיקר הבריאה הם תלמידי החכמים, וכמו שמבאר.
(38) עם הארץ השונא את החכמים.
(39) הוא התלמיד חכם, וכמו שמבאר והולך.
(40) משאר בעלי חיים. דוגמה לדבר; רש"י [שמות כב, ל] ביאר שהכלב נכבד יותר מן העובד ע"ז. ובגו"א שם [אותיות לד, לה] כתב: "מה שהכלב הוא יותר טוב מן עובד עבודה זרה... כי המינים שהם נמצאים בעולם הם צורת העולם, ואין אחד מהם שאין צורת העולם. אבל העובד עבודה זרה אינו צורת העולם, שהרי הישראל הוא צורת האדם, שהם נקראים 'אדם' [יבמות סא.], והוא צורתו של עולם, ולמה צריך עובד עבודה זרה, ואינו מצורת העולם [ראה למעלה בבאר השני הערה 552, ובבאר הששי הערה 78]... כי הכלב כמו שאמרתי למעלה הוא מצורת העולם גם כן, ובשביל שהוא מצורת העולם, לכך היו מצטרפים אל המציאות. לכך 'לא יחרץ כלב לשונו' [שמות יא, ז], כי כשיצאו ממצרים יצאו במעלה שכל הנמצאים נמשכים לה, אז יצאו בהסכמת כל המציאות, להורות כי יציאת מצרים שלימות מציאות צורת העולם בכללו, עד שאף הכלבים הרחוקים ממציאות העולם, שאינם נחשבים ממציאות העולם, מכל מקום מפני שהיה יציאת מצרים משלים הכל, לכך אף הכלבים לא יחרץ". [והובא למעלה בבאר החמישי הערות 119, 462]. הרי שהכלב מצטרף לצורת העולם [שהיא יציאת מצרים, שבה נוצר ה"אדם" של כנסת ישראל], ואילו העובד ע"ז אינו מצטרף לצורת העולם. וכך הוא היחס כאן בין בעלי חיים לעם הארץ.
(41) רמב"ם הלכות שחיטה פ"א ה"ב "השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה", וכן מבואר בפסחים ז:
(42) פירוש - הברכה מורה על בריאתו של הדבר הטעון ברכה, כי הברכה היא שאנו מברכים להקב"ה שברא כך וכך [יבואר בסמוך], והואיל ושחיטת בהמה לצורך אדם טעונה ברכה, ממילא הברכה מורה שהבהמה נבראה לצורך האדם, ואכן ראויה היא בריאה זו לברכה, כי בריאה זו מצטרפת לעיקר הבריאה, ובריה חשובה היא. מה שאין כן ע"ה השונא ת"ח, הרי הוא מנותק מעיקר הבריאה, ולכך אינו נחשב לבריה חשובה הטעונה ברכה. ודברים אלו מבוארים יותר בנתיב התורה פט"ו [א, סד.], שכתב: "ומה שאמר 'זה טעון ברכה', פירוש שע"ה אין בו דבר כלל, ואינו נחשב לכלום. ולכך אילו אמר 'מותר לשחטו', היה משמע שיש בעם הארץ דבר מה, כי בהמה נבראת לשחיטה, כמו שאמרו [ברכות יז.] סוף בהמה לשחיטה, וסוף אדם למיתה [ראה הערה 77]. ולפיכך שחיטת בהמה טעון ברכה, כי כל דבר שהוא בסדר עולם, אנו מברכין עליו אל השם יתברך שברא כך וכך. אבל עם הארץ שאינו מכלל המציאות לגמרי, ולכך אמר שמותר לנחרו, שאין בנחירה ברכה. מזה תדע כי עם הארץ אין בו דבר, והוא גרוע מן הבהמה שיש בה דבר מה, כמו שהתבאר, שהיא עומדת לשחיטה. ובזה שלא אמר שמותר לשחטו, בא לומר שאין בו מציאות כלל... ואצל הנמצאים שייך לומר שהם נבראו לכבוד השם יתברך, כמו שאמר התנא [אבות ספ"ו] כי הכל נברא לכבודו. ולכן יש בהם ברכה אל השם יתברך בשעת שחיטה. אבל עם הארץ אינו בכלל הנמצאים שהם לכבוד השם יתברך, ולפיכך לא אמר 'מותר לשחטו', רק אמר שמותר לנחרו, כלומר שאין בהם ברכה אל השם יתברך".
(43) אודות שהת"ח הוא הבריאה בשלימות, נראה לבאר זאת מצירוף דבריו משני מקומות. בגבורות ה' ר"פ ו כתב: "כי שלימות הבריאה אשר בה היה רצון הבורא". הרי ש"שלימות הבריאה" היא דבר שבו מתגלמת רצון הבורא. ובגו"א בראשית פ"א אות ז כתב [בביאור דברי רש"י (בראשית א, א) שהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל], בזה"ל: "ויראה לומר מה שנברא העולם בשביל אלו ב' דברים, דכתיב [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו', רוצה לומר כל מה שנברא בעולם בשביל הקב"ה נברא ולכבודו נבראו [יומא לח.], 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו' [ישעיה מג, ז], ואין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצוותיו ועובדים אותו, ואין זה רק באומה הישראלית, ועליהם נאמר [שם פסוק כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', שלכך יצרתי אותם כדי שיספרו תהלתי. וישראל אינם עובדים להקב"ה אלא במצוותיו שמקיימים את התורה. וזה בשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם... ומפני שאלו ב' דברים יש להם טעם נכון שבשבילם נברא העולם, הביא רש"י אלו שנים, אף על גב שהרבה דברים דרשו רז"ל שבשבילם נברא העולם". והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 356, ובבאר החמישי הערה 698. והמקום המובהק ביותר שבו נפגשים "ישראל" ו"תורה" הוא בדמותו של התלמיד חכם. ולכך רצון הבורא מתגלמת ביתר שאת וביתר עוז במציאותו של הת"ח, ולכך הת"ח הוא "הבריאה בשלימות".
(44) כי כל הבריאה נועדה לשרת את העיקר שבבריאה, והוא הת"ח. וכן אמרו [שבת ל:] על ירא השמים ש"כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות ["צוותא" (רש"י שם)] לזה", וכתב על כך בח"א שם [א, יד.]: "ומי שאמר שכל העולם לא נברא אלא לצוות, רצה בזה כי זה שיש בו יראת שמים הוא משלים הכל... ולכך אמר לא נברא כל העולם אלא לצוות ולחבר לזה האדם, שבשביל שהכל מתחברים אליו, הרי כאלו יש לכל העולם מדריגה זאת של יראת שמים. כי ערך ירא שמים אל שאר הבריות, כמו ערך הנשמה אל הגוף, שהנשמה היא נבדלת בלתי גשמי, והגוף הוא חמרי [ראה למעלה בבאר הששי הערה 462], ונברא הגוף שיהיה לה חבור אל הנשמה. וזה שאמר לא נברא כל העולם אלא לצוות לזה". ובח"א לסנהדרין לח: [ג, קנב:] צירף לזה את הגמרא [יומא לח:] "בשביל צדיק אחד נברא העולם". וראוי לצרף לכאן את יסודו [נתיב התורה ר"פ יא (א, מו:)] ש"מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל התורה הוא כמו שאר אדם, ואין שם 'תורה' נקרא עליו... דבר זה אינו, רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה, ויש לו דמיון גמור אל התורה... כי החכמים הם עצם התורה גם כן, וכמו שגזר השם יתברך ונתן התורה לישראל, כך נתן החכמים, והם גם כן עצם התורה" [והובא בבאר הראשון הערה 142, ובבאר הששי הערה 625]. ולכך בודאי שהכל ראוי להתחבר לת"ח, כפי שהכל ראוי להתחבר לתורה. והרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים [דף נה: במודפס במסכת ברכות] כתב: "ונשאר בכאן שאלה אחת... מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם. ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם, המואס בעולם, הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות [ראה הערה 91]. התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאו... להיותם משמשים לאחד ההוא... ברוב ממונו או רכושו יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים, וכל הדומה להם. ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, יבוא באחרית הימים, ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם, ויהיה לו סבה להנצל ממות. כמו שאמר [איוב כז, יז] 'יכין וצדיק ילבש'. או יקחו מן הכרם ההוא כוס יין, יום א', לעשות ממנו צרי, הנקרא טריאקה, וימלט בו מן המות איש תמים ושלם, אשר נשכו האפעה... וזה הענין ביארוהו חכמים עליהם השלום [ברכות נח.], אמרו כי בן זומא היה עומד על הר הבית, והיה רואה ישראל שעולים לחוג, ואומר 'ברוך שברא כל אלה לשרתני', כי היה עליו השלום יחיד בדורו". וראה למעלה בבאר הששי הערות 57, 659.
(45) הנה לא כתב "שכל שעה אפשר שילמד התורה", אלא "שכל שעה אפשר שיקבל התורה". ויש כאן הד ליסודו, שכל שעה הקב"ה משפיע התורה, וממילא כל שעה אפשר לקבל התורה. כי כמה פעמים כתב שהקב"ה משפיע תורה תמיד ללא הפסק [תפארת ישראל ס"פ נו], ולכך ברכת התורה היא בלשון הוה "נותן התורה", ולא בלשון עבר "נתן התורה" [שם, דרוש על התורה (לה:), נתיב התורה פ"ז (א, לב:), וגו"א דברים פ"ה אות ח, והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 139]. ולכך כל שעה ראויה לקבלת התורה.
(46) הנה אמרו [שבת קה:] "העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרף", ופירש רש"י שם "נשמת ישראל הניטלת דומה לו [לשריפת ס"ת], שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות". הרי שרש"י ביאר הדבר מחמת ה"בפועל" של ישראל, שכבר עשה הרבה מצות. אמנם המהר"ל לא ביאר כן, אלא שאיירי על ה"בכח" שהיה יכול עוד ללמוד, וכפי שכתב בגו"א במדבר פ"ח אות יז [ד"ה ועוד]: "כל אחד מישראל חשוב כחמשה חומשי תורה, ואם מת הרי כאילו נשרף ספר תורה... העומד על יציאת נפש חייב לקרוע, ומפרש שם הטעם דאדם שמת [הוא] כספר תורה שנשרף, ומפרש רש"י [אינו רש"י על הגמרא, אלא על הרי"ף במו"ק (טו. בדפי הרי"ף שם)] לפי שהיה יכול עוד ללמוד, וכיון שמת הרי הוא כספר תורה שנשרף". ובדר"ח פ"ו סוף מ"ז [שו.] האריך להוכיח את בני דורו על אופן לימודם, וכתב שם: "וראיתי בנים אשר לבם כפתחו של אולם, עד שראוים לקבל כל התורה, ואחריתם נאבדו, והיו כלא היו, כשאר עמי הארץ. חי ה' צבאות אם אין ראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, וכמו שאמרו 'העומד על יציאת הנפש חייב לקרוע', ופירש רש"י ז"ל הטעם שהיה בכוחו ללמוד תורה עוד, ועכשו נתבטל במיתתו. כל שכן שיש כאן באלו ביטול התורה והפסדה, וראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 663].
(47) כנראה הוסיף "או שהוא מוכן להתחבר אל החכמים", כי לא כל אדם מוכן לקבל את התורה, וכפי שכתב בנר מצוה [עמוד קטז.] "אין להקשות, כי למה לא אמר [שבת כג:] 'הרגיל בנר יהיה הוא עצמו תלמיד חכם' [ובמקום זאת אמרו שם "הויין ליה בנים תלמידי חכמים"]... כי לפעמים אינו ראוי להיות תלמיד חכם, כאשר אין לו חכמה כלל. לכך אמר 'הויין לו בנים תלמידי חכמים', כי הכל ראוי לזה" [וראה שם הערות 317, 318]. וכמו כן כאן הכל ראויים להתחבר אל החכמים.
(48) אודות שאף הקטן הוא "בכח" לקבל את התורה, כן ביאר בתפארת ישראל פ"ה [צא.], וז"ל: "מה שישראל הם מוכנים אל התורה, היא מדרגה בפני עצמה, כי מפני שהם מוכנים אל תורה... ואינם כמו שאר אומות עכו"ם שאין מוכנים לתורה... ואם לא היה מעלת ישראל במה שהם מוכנים אל התורה, באיזה צד נוכל לומר שאותם שלא היו יכולים לקיים מצות התורה, שמתו כשהם קטנים, שיהיו בני עולם הבא [סנהדרין קי:]. אבל הענין הוא במה שהם העם שיש להם תורה, ומוכנים לתורה ומצוה, בשביל הכנתם לתורה יזכו לחיי עולם הבא... כי זה מסגולת נפשם של ישראל, שהם מוכנים אל המצות... ולפיכך אמרו [סנהדרין צ.] כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מפני הכנתם אל התורה. ויותר מזה אמרו [סנהדרין קי:] שאפילו קטן שנולד יש לו חלק לעולם הבא... ואין זה רק מצד שלימות בריאתו בעצמו, שהוא מוכן אל התורה, ולכך זוכה לעולם הבא".
(49) ואם תאמר, מדוע לא יאמר שמותר לנחור גוי, הרי אין בכח גוי להיות ת"ח [כמבואר בהערה הקודמת]. וקושיא זו הקשו תוספות בפסחים מט: [ד"ה ויש], אך תירוצם שם אינו נוגע למהלכו של המהר"ל [הובא בהערה 35]. ונראה, שרק מחמת שיש לישראל את ההכנה לתורה, לכך העדר התורה אצל בן ישראל הוא חסרון כל כך גדול, עד שאמרו שמותר לנחור ע"ה. אך גוי שמעולם לא היה מוכן כלל לתורה, אין בהעדר התורה אצלו חסרון כה גדול. ומעין זה כתב בגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה ודע], וז"ל: "כל כח הוא ראוי שיצא לפעל, וזהו ענין הכח. וכאשר אין הכח יוצא לפועל, הוא תוספת על בעל הכח, כיון שאין הכח יוצא לפעל. וכאשר הוא תוספת על בעל הכח, הוא לו חסרון, כי כל תוספת - חסרון הוא, כמו שמוסכם מפי הכל [חולין נח:] כי 'כל יתר כנטול דמי'". ולמעלה בבאר הרביעי [ד"ה ואמר ואזל] כתב: "המעשים המתועבים אין גנאי לעובדי עבודה זרה", וראה שם הערה 1183. וכן נתבאר למעלה בבאר החמישי הערה 663, שכגודל יכולת הברכה, כך גודל האבידה כאשר הברכה לא מתממשת. וראה להלן הערה 224.
(50) אודות חסרונו של העם הארץ, ראה דבריו בנתיב התורה פט"ו [א, סג.], שכתב: "אמנם אשר הוא חסר מן התורה כמו ע"ה, אין צריך לבאר חסרונו, כי אינו אדם. כי האדם הוא בכח והוא נברא שיצא אל הפעל על ידי תורה ומצות. ולכך נקרא בשם 'אדם' על שם אדמה [ב"ר יז, ד], כי האדמה היא בכח, ויצאה אל הפעל. ולפי הסברה יותר ראוי שיהיה נקראת הבהמה בשם הזה, שהיא אדמה גמורה. אבל הוא הפך זה, שהאדם שיש בו השכל, נקרא 'אדם' על שם אדמה. וזהו כי דומה אל האדמה שנזרע בו החטה, שהוא זרע נקי, והאדמה מוציאה זרע אל הפעל, עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם, שהוא נברא מן האדמה, הנשמה שהיא זכה ונקיה בלא פסולת, וצריך האדם להוציא אל הפעל הדבר אשר נזרע בו. ולכך נקרא 'אדם'. והתורה והמעשים הם 'פרי', כמו שאמר הכתוב [ישעיה ג, י] 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', ואשר אינו מוציא הנשמה אל הפעל בתורה ובמצות נקרא 'בור', שהוא כמו שדה בור... הרי מי שהוא בלא תורה אינו בגדר האדם כלל, כי הוא אדם על ידי שיצא אל הפעל" [והובא למעלה בבאר השני הערה 631].
(51) "בתורה" [רש"י שם].
(52) לשון הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ה ה"ב: "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו". והגר"א [משלי טז, כו] כתב: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת [אבות פ"ב מ"ח]. והיינו שמלמדים לאדם בבטן אמו כל התורה [נדה ל:], שיהיה ביכולת האדם להשיג כל ימי עמדו בזה העולם, וזהו 'כי לכך נוצרת'. וזה שאמרו [מגילה ו:] 'יגעת ומצאת תאמין', כי מה שהיה ואבד כשבא לעולם, יוכל להמצא". אמנם יש לעיין בראיה זו מהגמרא ["יגעתי ולא מצאתי אל תאמין"], שמפורש אמרו שם בהמשך הגמרא "לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא ["שלא תשתכח ממנו" (רש"י שם)] סייעתא מן שמיא ["ויש יגע ואינו מוצא" (רש"י שם)]". והרי גדר תלמיד חכם ובעל תורה אינו ב"לחדודי", אלא ב"אוקמי גירסא", וכפי שביאר בנתיב התורה פ"ה [א, כו.], וז"ל: "ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא, שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים. אל תאמר כי זה בעל תורה, שהרי אין התורה עמו, רק שהוא חכם ויודע לפלפל. אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה. רק אם התורה היא עמו קודם, ויכול לפלפל ולישא וליתן בתורה, זהו שהוא חכם בתורה אשר היא עמו. אבל שיקראו שם 'בעל תורה' כאשר הובא לפניו שיטת הלכה, והוא מקשה ומתרץ בה, מה שייך אליו שם 'בעל תורה', דבר זה אינו כלל, רק שהוא חכם ויודע לפלפל". ולכאורה לפי"ז אי אפשר להוכיח מגמרא זו ש"כל אדם הוא בכח להיות תלמיד חכם". וצ"ע.
(53) והדבר שבפועל הוא יותר מהדבר שבכח, וכפי שכתב בדר"ח פ"ג מי"ד [קמו.]: "ובודאי הדבר שהוא בפועל יותר נחשב מן הדבר שהוא בכח ולא יצאת לפועל" [והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 895].
(54) שחיים בפועל, אלא שחי מחמת הבכח, וכמו שמבאר.
(55) כן ביאר בנתיב התורה פט"ו [א, סד.], וז"ל: "אבל הפירוש הברור, כי מצד אשר הוא ע"ה היה מותר לנחרו. אף על גב דודאי אסור לנחרו, והממיתו חייב מיתה, אבל זהו מצד שהוא בכח להיות תלמיד חכם, כי כל עם הארץ הוא בכח להיות תלמיד חכם, והרי נחשב תלמיד חכם בכח, ומצד הזה ראוי אליו החיים. אבל מצד שהוא ע"ה, היה מותר לנחרו ביום הכפורים. וזה מורה על פחיתות גדול, שאין לו החיות רק מצד הדבר שהוא בכח עליו. ולא כך התלמיד חכם, שהחיות אליו מה שנמצא בו תורה בפעל. ודבר זה מבואר, והוא פירוש אמת אין בו ספק". וראה בדר"ח פ"ד מ"ה [קעד.] שהזכיר שם ברמיזה יסוד זה.
פרק ב
(56) הובא למעלה, וראה הערה 10.
(57) כן מבואר ברש"י בראשית א, כט, עפ"י סנהדרין נט:
(58) ב"ר יז, ד "אמר לו [אדה"ר להקב"ה] אני נאה להקרא 'אדם', שנבראתי מן האדמה". וכן כתב בנתיב התורה פי"ד [א, נז:], נתיב הענוה פ"ג [ב, ח:], גבורות ה' פמ"ג [קסד.], שם פס"ז [שיב:], תפארת ישראל פ"ג [נז:], ושם הערה 14, ועוד.
(59) בראשית ב, ז "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'", לעומת שאר בני אדם שנולדו בפריה ורביה.
(60) לשונו בח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד.]: "אדם הראשון נקרא 'אדם' על שם שנברא מן האדמה. וכל הדורות עד נח מתייחסים לאדם הראשון, שנברא מן האדמה". אך הדורות שאחר נח אינם מתייחסים לאדה"ר, אלא לנח, כי אחר המבול התחיל עולם חדש, וכמו שכתב בגו"א בראשית פי"ד אות כא: "אחר המבול היה עולם חדש", ושם הערה 69. וכן כתב בנצח ישראל ס"פ מו [תשפד:], ושם הערה 132. וראה למעלה בבאר השני הערה 523, ובבאר הששי הערה 1135. וכל אדם מאומות העולם נקרא 'בן נח', שכל העולם יצאו מבני נח [נדרים לא., ורש"י שם ד"ה שאיני]. ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [ד"ה ותמצא] כתב: "כי אלו ג' בנים [של נח] הם כנגד ג' בני אדם [הראשון], שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 654]. והרבינו בחיי [בראשית ו, יב] כתב: "כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול".
(61) רש"י [בראשית ט, כ] "איש האדמה - אדוני האדמה, כמו [רות א, ג] 'איש נעמי'". ובח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד.] כתב: "נח... היה איש האדמה, שהיה מושל על האדמה". ו"איש" הוא לשון גבורה, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מ"ד [קסז.]: "כי שם 'איש' נאמר בכל מקום על הכח... כמו 'איש מלחמה' [שמות טו, ג], 'הלא איש אתה' [ש"א כו, טו]". ובגו"א שמות פי"ז אות ד כתב: "לשון 'איש' בא על הגבורה, כדכתיב [מ"א ב, ב] 'וחזקת והיית לאיש', וכן בכמה מקומות", וראה שם הערה 10. וראה למעלה בבאר החמישי הערה 294. אמנם בגו"א בראשית פכ"ה אות מב כתב: "'נח איש אדמה', משמע עובד אדמה".
(62) שהתגבר על האדמה [החומריות], המורה על מדריגתו הנבדלת, לעומת אדה"ר שנברא מן האדמה. וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ג [רכ:]: "היה לנח מדריגת הצורה, ודבר זה מבואר כי לכך נקרא נח 'איש האדמה', כאשר בארנו במקום אחר, כי ה'איש' הוא הצורה, ונקרא נח 'איש האדמה', שהאדמה היא חמרית, והוא 'איש האדמה'". ובנתיב התורה פט"ו [א, סד.] כתב: "נח נקרא 'איש אדמה', שהוא בעל ואדון לאדמה החמרית".
(63) יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בנצח ישראל פל"א [תר:] כתב: "מגיע לאדם העדר גמור כאשר רוצה להגיע שם [להר סיני]... כי כאשר יבחן מדריגת הר סיני, יש לאדם במדריגה עליונה זאת של הר סיני העדר גמור... עד שאין לאדם שם מציאות כלל, רק העדר מוחלט". ובח"א לב"ב עד. [ג, צח:] כתב: "כי כאשר יבחן האדם מצד העליונים, אין לאדם מציאות באותה מדריגה כלל, ויש לאדם אצל מדריגת עליונים העדר מוחלט". וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ג [מט:], וז"ל: "אין ראוי שיתחבר אל הדבר שהוא קדוש ונבדל מן האדם... כמו שתמצא כי כאשר מתחבר האדם אל העליונים אשר אינם עם הגוף, יבוא לו המיתה, כמו שאמר [ראה שופטים יג, כב] 'אלקים ראינו נמות', כי אין לאדם גשמי מציאות עם הנבדלים". וכן כתב בתפארת ישראל פכ"ד [שנו.], וז"ל: "הנבדל מבטל הדבר הגשמי", ושם הערה 47. ובתפארת ישראל פל"א [תסח.] ביאר שלכך כאשר האומות שמעו קול ה' בהר סיני הן מתו [ילקו"ש ח"ב רמז תתקכא] "כי איך יתחבר קול אלקים חיים אל אומות העולם מכחישי ה', שהם חומריים", ושם הערה 37 [והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 681]. וראה למעלה בבאר החמישי הערה 291, שהובאו מקורות נוספים ליסוד זה. וראה למעלה בבאר הששי הערות 429, 589.
(64) של הנאכל.
(65) לשונו בנצח ישראל פנ"ט [תתקיג.]: "ואמר אחריו [במדבר כד, ח] 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'. כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה 'אל מוציאו ממצרים', ולכך 'יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ'. מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'... שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים. ודבר זה בארנו בחבור באר הגולה אצל 'עם הארץ אסור לאכול בשר', והוא ברור". וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סד.], ויובא בהערה 69. והנה כאן ביאר שהאכילה היא ביטול מציאותו של הנאכל. אמנם בח"א לב"ב עד. [ג, קה.] כתב בזה"ל: "ענין האכילה... הוא קבלת השלמה... והוא על דרך שאמר הכתוב [דברים ז, טז] 'ואכלת את כל העמים'. ואין הפירוש שישמיד העמים... דא"כ היה לו לכתוב 'והשמדתם את כל העמים'... [אלא] שהם [ישראל] ירשו את מדריגתם... וישראל יושלמו באותה המדריגה... והוא אכילתם בודאי" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 200]. הרי שהשמדה לחוד, ואכילה [השלמה] לחוד. וכן למעלה בבאר החמישי [ד"ה בפרק הספינה] כתב: "אין האכילה רק מה שמקבל האדם, ובזה יושלם עמידתו וקיומו". אמנם על כך היה ניתן להשיב, שתרוויהו [בטול המציאות וקבלת השלמה] איתנהו באכילה; שבודאי האכילה מורה על קבלת השלמה, אך הואיל ותוך כדי כך הנאכל מתבטל, הרי זה מורה גם על בטול מציאותו של הנאכל. לאמר, האוכל ניזון מבטול מציאותו של הנאכל. וכן כתב הרא"ם [בראשית מא, ד]: "כי האכילה היא מורה על הפוך המזון לעצם הנזון, שהוא הויית הניזון, והוא מורה גם כן על השחתת המזון, שהוא השחתה והעלמה", והגו"א שם [בראשית פמ"א אות ו] הסכים עמו. [וראה למעלה בבאר החמישי הערה 153]. אך בנתיב העבודה פט"ז [א, קכו:] ביאר ש"התשמיש נקרא 'אכילה' בין באשה ובין באיש... כלל הדבר, קבלת דבר יקרא 'אכילה', שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל. והאשה בודאי מקבלת האיש, והאיש מקבל את האשה. כי כל חבור, האחד מקבל את האחר" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 202]. ושם איירי רק בקבלה, בלי בטול מציאות כלל. ויל"ע בזה.
(66) שהרי הקב"ה אמר עליו למלאכים [ב"ר יז, ד] "חכמתו מרובה משלכם". ובזוה"ק ח"א לז: אמרו על הפסוק [בראשית ה, א] "זה ספר תולדות האדם", שספר ממש הורידו לאדה"ר, ובו היה יודע חכמה עליונה. ובתקו"ז נז [צא:] איתא שהיה מכיר כל מלאך ואופן חיה ושרף, וכל אחד ואחד על מה הוא ממונה.
(67) "שהוא חומרי" - שהבשר הוא חומרי [ראה למעלה בבאר החמישי הערה 290]. ופשטות לשונו מורה שאף בשר של בהמה שמתה מאיליה נאסר על אדה"ר. וכן כתב בח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד.]: "ולפי הנראה דאפילו אם מתה מאליה נמי אסור לאכילה... ואין הטעם שחס השם יתברך על נפש הבהמה, שלא להמית אותה, רק שאין כל כך במעלה האדם שיאכל בשר שהיה לו נפש החיוני". ושם מביא שתוספות [סנהדרין נו: ד"ה אכל] פירשו דאם מתה מאיליה הבשר מותר. ובגו"א בראשית פ"א אות עג כתב שכל בשר נאסר, אף במתה מעצמה. וראה למעלה בבאר השני הערה 47. וצריך ביאור, איך ניתן לומר שמדריגת נח היתה נבדלת יותר ממדריגת אדה"ר, כאשר אדה"ר היה "מלא חכמה" [לשונו כאן], ו"אדם הראשון אשר נברא בצלם אלקים לגמרי, יותר מכל אדם" [לשונו בח"א לב"ב נח. (ג, פד.)]. ובדר"ח פ"ה מ"ג [רכ:] כתב להדיא שמדריגת אדה"ר היתה יותר ממדריגת נח, וז"ל: "אדם הראשון היה לו צלם אלקים... ולמטה ממדריגה זאת היא מדריגת הצורה, ואין זה הצלם, רק אמיתת הצורה... היה לנח מדריגת הצורה... כי לכך נקרא 'איש האדמה'... שהיה לאדם [הראשון] מעלת הצלם, ולנח מעלת הצורה". הרי שהתואר "איש האדמה" של נח מורה על מדריגת הצורה [הנחותה ממדריגת הצלם של אדה"ר], ואילו כאן מבאר שהתואר "איש האדמה" מורה על עליונותה של מדריגת נח ביחס לאדה"ר. וצ"ע. אמנם כד דייק בלשונו, תראה שכתב: "אע"ג שהיה אדה"ר מלא חכמה, מצד כי היה נוטה גופו אל האדמה, לא היה רשאי לאכול בשר. עד שבא נח, שהיה איש האדמה, ולא היה נוטה אל האדמה מצד גופו". הרי שאין דבריו מוסבים על מעלותיהם של אדה"ר ונח, אלא על נטית גופם; גופו של אדה"ר נטה אל האדמה [כי "הוא בפרט נברא מן האדמה" (לשונו למעלה)], ואילו גופו של נח לא נטה אל האדמה, כי היה אדון לאדמה. והואיל ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכב:] כתב: "הרעבון הוא יותר לגוף... ואילו הצמאון הוא לנפש". וכן בגבורות ה' פ"ס [סוף רסח.] כתב: "כי ההפרש בין האכילה והשתיה הוא דבר זה; כי האכילה... הוא יותר גשמי מן השתיה, כי המשקה הוא דק יותר". וכן כתב באור חדש [צ.]. וממילא אכילת בשר מתייחסת לגוף, ולא לנפש. ולכך כאשר אנו באים לדון על איסור אכילת בשר, הקובע בזה הוא גופו של האוכל; גופו של אדה"ר נטה אחר האדמה, ולכך נאסר באכילת בשר. ואילו גופו של נח לא נטה אחר האדמה, ולכך הותר באכילת בשר. אמנם בנתיב התורה פט"ו [א, סד.] ביאר זאת בהדגש אחר, וז"ל: "דבר זה הוא הטעם שלא הותר הבשר לאדם הראשון. שהיה נקרא על שם האדמה החמרית, ולא היה האדם במדריגה זאת שלא יהיה נמצא במדריגתו הבעל חי, כיון שנקרא 'אדם' על שם אדמה. ואף כי אדם הראשון היה חכם על כל, מפני כי אדם היה ראשון לכל אדם, ובכחו כל אדם [ראה תפארת ישראל פמ"ז (תשלט.), והובא להלן הערה 108], יש לו מדריגת האדם בלבד, אשר האדם אינו שכלי לגמרי. אבל נח נקרא 'איש אדמה', שהוא בעל ואדון לאדמה החמרית, ולכך במדריגתו לא נמצא הבעל חי, ואליו הותר אכילת בשר". הרי שביאר שאין אדה"ר נמדד מצד חכמתו, אלא מצד היותו "ראשון לכל אדם, ובכחו כל אדם", ולכך "יש לו מדריגת האדם בלבד, אשר האדם אינו שכלי לגמרי". ודברים אלו מבוארים יותר בח"א לב"ב נח. [ג, פד.], שכתב: "אם רצה להשיג באדם הראשון מה שהוא, יש להשיג במה שבא ממנו כל בני אדם, ובזה הוא עומד על אמתת אדם. ובאולי תאמר, כי מה שבאו ממנו כל בני אדם, אין זה אמיתתו של אדם. דבר זה אינו, כי... היה סבה אל כל בני אדם, דבר זה גדר לגמרי אל האדם הראשון עצמו, שהרי כל הבריות נקראו 'אדם' כמו אדם עצמו. וכאשר מעיין במין האדם שיצאו מן אדם הראשון, הרי הוא עומד על מהות אדם הראשון. אבל שיהיה משיג בו במה שנברא מן הש"י, כדכתיב [בראשית א, כז] 'ויברא את האדם בצלמו'... שהוא נברא בצלם אלקים לגמרי... בדבר זה אין להשיג. כי דבר זה אין שייך לאדם במה שהוא אדם". הרי שאדה"ר נמדד מחמת שבני האדם יצאו ממנו. ואף זאת שייך לגופו של אדה"ר, כי כבר השריש בנצח ישראל פנ"ט [תתקי.]: "אין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי" [הובא למעלה בבאר הראשון הערה 131]. ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפח:] כתב: "האב... אינו נותן לבן הנפש, ולא השכל, אבל הגוף הוא מן האב, היא הטפה, כמו שמבואר בפרק המפלת [נדה לא.]". ולכך הואיל אדה"ר נמדד מצד שמכוחו נולדו כל בני האדם בעולם, והולדה שייכת לגוף המוליד, ממילא שוב חזינן שאדה"ר נמדד מצד גופו.
(68) כפי שכתב בנצח ישראל פל"ד [תרמט.]: "כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי", ויובא בהערה 87. ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפה:] כתב: "עם הארץ... מפני שהוא חסר השכל, והוא כולו גופני, והוא דומה למי שהולך בלא נר" [הובא למעלה בבאר השני הערה 393]. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 126.
(69) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד.]: "אכילת הבשר הוא שעושה את הבשר עד שאינו נמצא, שהרי אוכל אותו עד שאין מציאות לו. ודבר זה מורה כי במדריגת האדם, לא נמצא הבעל חי. ודבר זה בודאי, כי במדריגת השכלי אין נמצא החמרי, שהוא הבהמה. ולכך מותר לתלמיד חכם לאכול בשר, ולעשות הבהמה עד שאינה נמצאת, כי במדריגת השכל אין מציאות לבהמה החמרית, ולכך אוכל אותה. אבל עם הארץ, אין לו מדריגה זאת לומר כי במדריגת עם הארץ לא נמצא הבעל חי, שהרי אין אל עם הארץ השכל האלקי, ולפיכך עם הארץ אסור לאכול בשר". ובח"א לסנהדרין נט: [ג, קפד.] כתב: "'עם הארץ אסור לאכול בשר'. והטעם הוא כי עם הארץ שהוא חמרי לגמרי, אין ראוי שיהיה על הבהמה החמרית. כי גם עם הארץ הוא בהמי, ואין האחד ראוי שיהיו גובר על השני לאכול אותו". וראה למעלה בבאר השני הערות 48, 581.
(70) למעלה ד"ה ויש לך לדעת.
(71) הובא למעלה [ראה ציונים 11, 12].
(72) מחמת שאינו דבק בתורה, וכמו שמבאר בסמוך.
(73) כמו שנאמר [שמות כא, יג] "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו'", ופירש שם רש"י "ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד [ש"א כד, יג] 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע', ו'משל הקדמוני' היא התורה, שהיא משל הקב"ה, שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה 'מרשעים יצא רשע', 'והאלהים אנה לידו'. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג, ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג, וזה לא גלה. והקב"ה מזמנן לפונדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד, והורגו. ועדים מעידים עליו, ומחייבים אותו לגלות. נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג". ובגמרא [שבת לב.] אמרו "מגלגלין זכות ע"י זכאי, וחובה ע"י חייב". הרי מי שאינו גברא קטילא, לא יגלגלו על ידו מיתה. דוגמה לדבר; על יעקב אבינו אמרו חכמים [תענית ה:] "יעקב אבינו לא מת". ועוד אמרו עליו חכמים [יבמות עו.] "שלא ראה קרי מימיו". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רמז:] ביאר שיש קשר בין שני מאמרים אלו, וז"ל: "לא מצינו מי שהיה הפך שפיכות דמים כמו יעקב. וזה ענין נפלא, דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד [יג.] המוציא ש"ז לבטלה, כאילו שופך דמים... ומפני כי יעקב היה רחוק מן שפיכות דמים, לא ראה יעקב קרי מימיו... אף שלא היה זה בכונה, רק באונס, כל כך היה רחוק משפיכות דמים, שלא יצא ממנו קרי, אשר שייך ליצירה. וכל זה ידוע לנבונים כי יעקב... אתו החיים, ולכך גם כן יעקב לא מת, כאשר ידוע למי שעמד בסוד קדושים". וראה למעלה בבאר השני הערה 517. וכן כתב בח"א ליבמות סד. [א, קמא:], שאע"פ שהאברהם ויצחק היו עקורים, יעקב אבינו לא היה עקור, וכלשונו: "יעקב לא היה עקור, כי יעקב היה דבוק במקור החיים, אשר ממנו הבנים, שהרי 'יעקב אבינו לא מת', לפיכך לא היה יעקב עקור". וכוונתו, שהרי "מי שאין לו בנים חשוב כמת" [רש"י בראשית ל, א], ולכך מן הנמנע שיעקב יהיה בגדר זה, שהרי הוא דבוק במקור החיים.
(74) "עשרה נקראו חיים; הקב"ה, תורה, ישראל וכו'" [אבות דרבי נתן לד, י]. ובדר"ח פ"א מי"ג [מח:] כתב: "על ידי התורה יש לאדם דביקות בו יתברך... ולפיכך נאמר על התורה [דברים ל, כ] 'כי היא חייך ואורך ימיך'... כי התורה עצם החיים... שעל ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך... כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר דביקות בו יתברך, ולפיכך בתורה יש החיים" [הובא למעלה בבאר הראשון הערה 171]. ואודות שדבר שיש לאדם הכנה אליו, אזי האדם מגיע אליו, כן כתב בדרוש על התורה [כח.]: "כל המוכן לדבר מה, בנקל ישיגו מצד תכונתו". ובדרוש על המצות [נז.] כתב: "ואמרו במדרש [ב"ר סג, ו] 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' [בראשית כה, כב], כשהיתה רבקה עוברת על פתחי בתי מדרשות, היה יעקב מפרכס ורוצה לצאת. וכאשר היתה עוברת על פתחי בתי ע"ז, היה עשו מפרכס ורוצה לצאת. ופירוש עניין זה, כי יעקב בבטן אמו היה דבק בו יתברך, ולכך כאשר עברה על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, מצא מין את מינו, ונעור. שהיה נמשך בטבעו אחר הדבר שהוא דבק בו, ולא היה בזה כונה ודעת ובחירה, רק מעצמו. שכל דבר בצד עצמו מתעורר אל הדבר שהוא דבק בו. ועוד אמרו במדרש [ויק"ר לה, א] 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' [תהלים קיט, נט], אמר דוד לפני הקב"ה; חשבתי דרכי כל יום למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות למקום הראוי. והפך זה עשו, שהיה דבק בכח הטומאה, כאשר מצא מין את מינו הע"ז, היה מתעורר בבטן אמו מעצמו אל אשר הוא דבק בו. ודבר זה מעצמו שלא בבחירה שלו, כי כל דבר נמשך אל אשר דבק בו... שכל דבר שהוא מוכן אל דבר, בקלות מגיע אליו. והדבר שאינו מוכן אל דבר, לא יבא בקלות אליו". וכן ביאר בגו"א בראשית פל"ז אות לט, שם שמות פי"ב הערה 516, שם ויקרא פי"ט הערה 22. וראה למעלה בבאר הראשון הערה 49.
(75) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד:]: "פירוש, כי עם הארץ אינו דבוק בחיים, שהיא התורה. וכיון שאינו דבוק בחיים, נחשד על החיים, דהוא שפיכות דמים".
(76) ברכות יז. "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה", וראה למעלה הערה 42. וכאן כוונתו לומר, שהשחיטה פועלת מיתה רק בבבחינה מיוחדת [שחיטת הסימנים], ואינה פועלת המיתה לגמרי, וכמו שמבאר.
(77) לשונו בדר"ח פ"ה מ"א [ריז.]: "ההורג ומפסיד בהמה אין עליו עונש, וההורג אדם שנברא בצלם אלקים חייב מיתה, מפני שיש באדם ענין אלקי".
(78) לשון הרמב"ם הלכות שחיטה פ"א ה"ט: "כמה הוא שיעור השחיטה, שני הסימנין, שהן הקנה והושט. השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף".
(79) פירוש - שחיטת הסימנים קרובה למיתת הבהמה, כי על ידי שחיטת הסימנין סופה למות, אך אין הם בעצמם מיתה, וכמו שיתבאר בסמוך.
(80) פירוש - הואיל והבהמה היא בעלת מציאות, לכן שחיטתה נעשה באופן שהמיתה חלה עליה באופן חלקי בלבד, ולא באופן מלא. ולכך שחיטתה היא בסימנין שלה, שזהו האופן להורות שהשחיטה היא רק בבחינה אחת בלבד.
(81) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד:]: "פירוש, השוחט מן הצואר אין פועל כל כך המיתה, שהרי אם שחט בו שנים או רוב שנים, הרי הוא נחשב כמו חי לכל דבר, ואחר כך מת מעצמו". וכוונתו לדברי הגמרא [יבמות קכ:] "שחט בו [באדם] שנים או רוב שנים, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, חי הוא, וסופו למות".
(82) "הגב הוא עיקר יסוד בעל חי, שעליו נסמך הכל" [לשונו בסמוך].
(83) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד:]: "אבל ע"ה מותר לקרעו כדג, ופועל בו מיתה לגמרי, שתכף נחשב מת. וזה כי אין ראוי לע"ה מציאות כלל, ולא דכמו שאר דבר שיש להם מציאות של מה. ולפיכך מותר לקרעו מגבו, כי אין לו מציאות כלל משרשו".
(84) כמו שאמרו [זוה"ק ח"א רסז:] "השדרה באדם עיקר הגוף". וכן [שם ח"ב קפו:] "חוטא דשדרה קיימא דגופא". ועוד אמרו [שם ח"ג רנו.] "שדרה ביה קיום דכל גרמין [הוא מקיים כל העצמות], ועליה אמר דוד [תהלים לה, י] 'כל עצמותי תאמרנה'". וכבר נתבאר למעלה [באר השני הערה 43, ובאר החמישי הערה 225, ובסמוך הערה 86] שהעצמות הם עיקר בנין וקיום הבעל חי.
(85) הובא למעלה בתחילת הבאר.
(86) כי העצם הוא עיקר קיום הגוף, וכמבואר בהערה 84. ובדרשת שבת הגדול [קצז:] כתב: "כי העצם הוא בנין בעל חי... עיקר בנין בעל חי הם העצמות, שעליהם נסמך הבעל חי". ובגו"א במדבר פכ"ד אות ח כתב: "כי העצם עיקר שעומד עליו האדם". וכן רמז לכך בגבורות ה' פ"ס [סוף רסג:]. ובנתיב לב טוב ספ"א [ב, ריב:] כתב: "כי העצמות הם עיקר בנין האדם, שנותנים לאדם מציאות, והם חוזק האדם". וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סה.]: "כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו".
(87) כי "אנשכנו כחמור" מורה על התנגדות מוחלטת של הע"ה לת"ח. וכפי שכתב בנצח ישראל פל"ד [תרמט.]: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי", וראה למעלה הערה 68. ובנתיב התורה פט"ו [א, סה.] כתב: "החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים. וזה שאמר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ומפרש שהוא משבר העצם, כלומר שהוא מאבד אותו. וכמו שהחמור מאבד העצם מן האדם השכלי, עד שאין מציאות לו לגמרי, כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו, והחמור משבר אותו. וכך האדם שהוא חמרי, רוצה לבטל התלמיד חכם שהוא שכלי. וזה מפני כי החמרי הוא העדר השכלי לגמרי, עד שאין לו מציאות מצד החמרי. ודע כי האש והמים הם ג"כ הפכים, מכל מקום משתתפים בנושא שלהם, הוא החומר, שהחומר הוא אחד לד' יסודות. אבל החמרי והשכלי אין להם שתוף כלל בעולם, אף החומר שהוא הנושא אל השכל אין לו שתוף עמו כלל כי השכל הוא נבדל לגמרי, ולפיכך החמרי מאבד את השכלי לגמרי, עד שאינו נמצא מכל וכל. וזה שאמר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ודבר זה מבואר". ובנר מצוה ח"א [סד.] כתב: "כאשר הגשמי גובר על השכל, יש בטול אל השכל, כאשר דבר זה ידוע", ושם הערה 372. וראה למעלה בבאר הששי הערה 467.
(88) כמבואר פעמים הרבה בספר זה, וכגון למעלה בהקדמה [ד"ה ודבר זה], ותחילת הבאר השני. ובתחילת הבאר הרביעי כתב: "וכי בשביל שאין אנו עומדין על דבריהם, נחשוב רע עליהם", וראה שם הערה 87.
(89) כפי שכתב כבר כמה פעמים, וכגון בסוף ההקדמה: "אך נבאר קצת דבריהם, והוא יהיה עדות וראיה על שאר הדברים אשר דברו", ושם הערה 91.
פרק ג
(90) פירוש - יכול שאף אחד מהמתים לא יחיה [בתמיה].
(91) תלונה זו מופיעה בקונטרס נגד התלמוד, מספר שמונה עשרה.
(92) והם רוב בני אדם, כי "כל מדרגה עליונה היא מעט וקטנה" [לשונו בתפארת ישראל פמ"ט (תשעו.)]. ובגו"א דברים פכ"ה אות ב כתב: "שכן תמצא לעולם, שהחשוב הוא מעט מן שאינו חשוב, שהוא הרוב". וחכמים אמרו [סוכה מה:] "ראיתי בני עליה, והן מועטין". ואיך יתכן שבריאת רוב בני אדם תהיה לבטלה. ואע"פ שבני אדם אלו חיים בעולם הזה, מ"מ עדיין בריאתם תיחשב לבטלה באם לא יקומו לתחיית המתים. וכן ביאר המסלת ישרים פרק א, וז"ל: "ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה. כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון' [תהלים צ, י]. בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם... אלא בריאתו של האדם למצבו בעולם הבא היא". וכן העיר בתפארת ישראל פ"ט [קנג:] על שיטת הפילוסופים, וז"ל: "אלו הם דברי הבאי. כי לפי דבריהם לא תהיה רק לאחד או לשנים בדור, וכי בשביל אלו העולם נמצא". ומעין זה הקשה הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים [דף נה: במודפס במסכת ברכות], וז"ל: "ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא, שיוכל אדם לומר אתם כבר אמרתם שהחכמה האלקית לא המציאה דבר לריק אלא לענין [שבת עז: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה"]. וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם. ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושכלות. ואם כן מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם. ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם, המואס בעולם, הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות". והובא למעלה בהערה 44. וראה למעלה בבאר הששי הערה 616.
(93) פירוש - העבירו מעמי הארצות את מדריגת האדם שיש לת"ח.
(94) "הצלחתם האחרונה" היא חיים הנצחיים, וכפי שכתב כמה פעמים בתפארת ישראל, וכגון שם בפ"ט [קמב.]: "כל הדברים הטובים, כמו הצדקה ולעשות משפט, דבר זה אין צריך לפרש, כי על ידם הוא זוכה אל הצלחה אחרונה", וכוונתו לחיים הנצחיים, וכמבואר שם הערה 3. וכן כתב שם ר"פ ו. ובהמשך פ"ט שם [קמט:] כתב: "התורה היא מלמדת ומורה לך דרך החיים שהאדם יקנה הצלחה האחרונה, היא הדבקות בו יתברך, שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים את ה'", וראה שם הערה 69. וכן הוא בגבורות ה' פ"ט [קמט.], והובא בהערה 99. וראה למעלה בבאר החמישי הערה 460 בביאור "תכלית אחרון".
(95) שאין הבהמות עומדות לתחיית המתים, וכמו שפירש רש"י [בראשית ב, ז] שלגבי יצירת אדם נאמר "וייצר" [שם] בשתי יודי"ן, ואילו לגבי בהמה נאמר "ויצר" [שם פסוק יט] ביו"ד אחת, וז"ל: "וייצר - שתי יצירות; יצירה לעוה"ז ויצירה לתחיית המתים. אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ב [תתכ.]: "אין המת כמו הבהמה, שאין לו תקוה ותוחלת, אבל הוא חוזר לחיותו". וראה למעלה בבאר החמישי הערה 461.
(96) פירוש - רבי אלעזר [בעל המאמר] ראה שרבי יוחנן הצטער לשמוע שע"ה אינם חיים לתחיית המתים.
(97) בגמרא אמרו "מצאתי להם תקנה וכו'", אך בעין יעקב איתא "מצאתי להם רפואה", ודרכו להביא כגירסת העין יעקב, וכמבואר למעלה בבאר השני הערה 15. ופירש רש"י שם "מצאתי להם תקנה - יהנו לת"ח מנכסיהם".
(98) לשון הגמרא שם "אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". ובביאור המאמר ראה בנתיב אהבת ה' פ"א [ב, מה:]. וראה למעלה הערה 31.
(99) להביאם לחיי העולם הבא. וכמו שביאר בנתיב התורה פ"א [א, ד.], וז"ל: "ואמר 'ויורני' [משלי ד, ד], שהוא לשון הוראה, כמו שנקראת התורה בלשון זה, ולא נקראת בשם 'חכמה' כמו שנקראת שאר חכמה או תבונה. מפני כי הפרש יש; כי התורה מורה לאדם את הדרך, אשר בדרך ההוא יגיע אל תכליתו האחרון מה שאפשר לאדם להגיעו, הוא אל עולם הבא. וזה אין בכח שום חכמה, כי על ידי התורה מגיע האדם אל עולם הבא. ולכך ראוי לה דווקא לתורה שם 'תורה' שהוא לשון הוראה, שמורה לאדם תכליתו האחרון אשר ראוי לאדם להגיע אליו. ולכך אמר 'ויורני'... השם יתברך הורה לאדם תכלית האחרון איך להגיע את האדם אל העולם הבא". ובדר"ח ספ"ג [סוף קנט.] כתב: "תורה - מפני שהוא לשון הוראה, כי התורה מורה הדרך אל עולם הבא". וכן הוא בתפארת ישראל פ"ט [קמט:]. ובגבורות ה' פ"מ [קמט.] כתב: "התורה מביאה את האדם אל הצלחה האחרונה, וכמו שנאמר [משלי ו, כב] 'בהתהלכך תנחה אתך וגו"". ובתפילה שיש בשלש רגלים [בהוצאת הספר תורה] אנו אומרים "וכן יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתזכנו לעשות מעשים טובים בעיניך, וללכת בדרכי ישרים לפניך, וקדשנו במצותיך, כדי שנזכה לחיים טובים וארוכים, לימות המשיח ולחיי העולם הבא".
(100) כי אחר שעיקר נתינת התורה הוא כדי לזכות להצלחה אחרונה, מן הנמנע שהצלחה זו תתאפשר ללא תורה, שא"כ למה לנו נתינת התורה [אם אפשר אף בלעדה להגיע להצלחה האחרונה]. ובח"א לכתובות קיא: [א, קסה:] כתב: "כי עם הארץ שהוא נוטה אל הגשמי, שאין הגשם שייך בו חיות, רק אם הוא בעל תורה, שמצד התורה שהיא שכלית הוא זוכה לחיים".
(101) כמבואר למעלה [ד"ה ויש לך לדעת], שכתב: "אותם שיש להם חיבור וצירוף אל תלמידי חכמים, נחשבים כמשפט תלמיד חכם, כי המחובר לדבר הרי הוא כמוהו... כאשר האדם יש לו חבור אל השכל, הוא התלמיד חכם, כאשר יש לו חבור אליו, נכנס בגדר עמו... ולפיכך הדבק בתלמיד חכם, שיש לו דביקות בשכינה, יש גם לו דביקות בשכינה, אף כי אינו תלמיד חכם כלל, ודבר זה יתבאר בסמוך". וראה שם הערה 30, ושנתבאר שם הדגשתו כאן "שיהיה טפל אצל אותם שהם בעלי תורה".
(102) אודות שפעמים הנפש נוטה לנצוח, כן כתב למעלה בתחילת הבאר החמישי: "כי כאשר יכעוס, נראה שרוצה להחזיק דבריו בכח וביד חזקה, ורוצה לנצח", ושם הערה 24. והרי הכעס שייך לנפש, וכפי שביאר למעלה בבאר החמישי הערה 670.
(103) לעומת המתנצחים, שאינם מודים על האמת, וכפי שכתב למעלה בתחילת הבאר החמישי [ד"ה וככל הדברים], וז"ל: "מי שהוא מכת המנצחים, אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח", ושם הערה 30. וראה למעלה בבאר הששי הערה 1169.
(104) אהלות פ"א מ"ח "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם; שלשים בפיסת הרגל, ששה בכל אצבע. עשרה בקרסול, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך... שלשים בפיסת היד, ששה בכל אצבע", והמשנה מבארת שם את כל אברי האדם.
(105) הלב.
(106) ובזוה"ק ח"ב קח. אמרו "כל שייפין דגופין מקבלין כלא, ולבא לא מקבלא אפילו כחוטא דנימא דשערא". ובתפארת ישראל פכ"א [שיג.] כתב: "הלב מקבל החיות למעלתו ולחשיבותו, והוא שולח החיות לכל האברים, ואין בכל אבר ואבר החיות בפני עצמו". ונאמר [משלי ד, כג] "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים". ובשמו"ר יט, א אמרו "כשאדם שמח הלב שמח תחילה... ולעת"ל מביא הקב"ה כל האיברים, ואינו מנחם תחלה אלא הלב". ובגבורות ה' פע"א [שכו.] כתב: "אין באדם כל האברים בשוה במעלה. כי אבר כמו הלב הוא האבר הנכבד שבו החיות וממנו מקבלים שאר אברים חיות. לכך כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי, נקרא 'לבלוב', מלשון לב. כלומר שחוזר אליו חיותו שהיא בלב". ובח"א להוריות י. [ד, נח:] כתב: "הלב הוא מלך על כל האברים, משלח הפרנסה והחיות לכל האברים, ובשביל כך הלב משרת אל כל האברים ביחד". ובדר"ח פ"ה מ"כ [ער:] כתב: "שכל האיברים מקבלים החיות מן הלב, אשר הוא באמצע גוף האדם, והלב מקבל פרנסה תחילה, ואח"כ ממנו מקבלים שאר איברים, שהלב שולח פרנסה לכל האיברים". וכן הוא בדרשת שבת הגדול [רט:]. ובגבורות ה' פ"ח [סוף נא:] כתב: "כמו שבאדם הלב... עיקר האדם, הלב שממנו החיות ... כך בכלל העולם, בית המקדש... וכמו שהלב הוא באמצע האדם, וממנו מקבלים חיות ושפע כל האיברים, כך בית המקדש באמצע העולם, ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע". וכן הוא בגבורות ה' פע"א [שכה:].
(107) כפי שכתב בגו"א שמות פי"ד אות כז: "כאשר נלקה הלב, שהוא יסוד כל האיברים, נלקה עמו הכל", ושם הערה 146. וכן הוא שם פי"ח אות א [ד"ה ואם]. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 665. ואמרו [ירושלמי תרומות ס"פ ח] "כל האיברים תלוין בלב".
(108) לשונו בדרשת שבת הגדול [רט:]: "כלל ישראל נחשבים כמו אדם אחד". ובח"א לקידושין ע: [ב, קמט.] כתב: "כי ישראל נמשלו כאילו היה איש אחד". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשלט:] כתב: "אדם הראשון שהיה התחלה, ובכחו הכל [ראה הערה 67]. וידוע כי אדם הראשון יצאו ממנו כל המין מבני אדם. ומפני כך כלל המין שיצא מן אדם הראשון דומה אליו לגמרי, כי התולדה ראוי שיהיה דומה למוליד, עד כי כל המין נחשב כמו אדם אחד. ודבר זה ידוע, כי כלל מין האדם נחשב כמו אדם אחד". וכן הוא שם בפנ"ז [תתק:], ושם הערה 60. ובח"א לב"ק צב. [ג, יג:] כתב: "בכלל המין של בני אדם, שכל המין נחשב כמו דבר אחד".
(109) לשונו בתפארת ישראל פמ"ז [תשמ.]: "כמו שנמצאו אברים חשובים באדם, כך נמצאו במין האדם בני אדם חשובים", וראה שם הערה 85.
(110) לשונו בהקדמה שלישית לגבורות ה' [כ]: "וההפרש שיש בין נשיא ובין המלך, כי הנשיא - העם תחתיו מצד מעלתו והתנשאות אשר יש לו... והוא מתנשא עליהם. אבל המלך המושל בעם, נבדל מן העם, ולכך מעלתו יותר גדולה מן הנשיא, אשר מצד מעלתו והתנשאות שלו בלבד ראוי להיות העם תחתיו, ואינו נבדל מהם". ועכ"פ מבואר, שהנשיא והמלך "הם על העם".
(111) לשונו בדרשת שבת הגדול [רט:]: "המלך נחשב כמו ראש, כמו שמבואר דבר זה במקום אחר". וכן נאמר [במדבר יד, ד] "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ופירש רש"י שם "נתנה ראש - כתרגומו, נמני רישא, נשים עלינו מלך". ואמרו [שבת סא.] "הרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו", הרי שהראש הוא מלך, ומן הסתם גם שהמלך הוא ראש. ובנצח ישראל פל"ז [תרפה:] כתב: "כי מלכות יהודה נגד הראש, וכדכתיב [שופטים א, ב] 'יהודה יעלה בראש'", ושם הערות 25, 26. ובאור חדש [קי:] כתב: "כתיב 'יהודה יעלה בראש', אם כן יהודה מוכן בזה יותר להתגבר על השונא. והשבט הזה בין שאר השבטים דומה כמו הראש בשאר האיברים, והראש הוא עליון". והרד"ק [ישעיה ז, כ] כתב: "ויונתן תרגם 'את הראש' ית מלכא". ולמעלה בבאר הרביעי [ד"ה ופירוש ביום] כתב: "המלכות, שהוא הראש". אמנם נמצא שפעמים המהר"ל השוה את המלך ללב. ולדוגמא: בח"א לקידושין ע: [ב, קמט.] כתב: "ישראל נמשלים כאילו היה איש אחד. וכמו שיש לאדם איברים מתחלפים, יש איברים חשובים, ויש פחותים, כך יש באומה ישראל מדריגות מתחלפות; המלך שבהם דומה ללב, מלך האברים". ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפח:] כתב: "המלך דומה אל הלב, ששם הנפש החיוני". ושם הביא על כך את הפסוק [משלי כא, א] "לב מלך ביד ה'". וראה נצח ישראל פל"ז הערה 25.
(112) המשך לשון המדרש שם: "רמ"ח איברים יש באדם, וכולם אינן הולכים וחוזרים אלא אחר העינים. כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם". וראה זוה"ק ח"ג כ., שגם שם נתבאר ש"עיני העדה" הם הסנהדרין. וראה הוריות ה: ובתנחומא תצוה אות ה' אמרו: "מה העינים הללו, כל הגוף מהלך אחר העינים, אף ישראל כולם מהלכין אחר סנהדרין על כל מה שאומרין להם; על הטמא טמא, ועל הטהור טהור". ובדרשת שבת הגדול [רט:] כתב: "כלל ישראל נחשבים כמו אדם אחד. ולפיכך תמצא שקרא הסנהדרין 'עיני העדה', שנחשבים בדור כמו העינים". ובגו"א דברים פי"ז סוף אות ז כתב: "בית דין הגדול שבירושלים... הם 'עיני העדה', אשר בם תולים כל העולם וכל הישוב", ושם הערה 47. ובסוף אור חדש [רכג.] כתב: "הסנהדרין שהם החשובים, והם 'עיני העדה'". ובח"א לסנהדרין קז. [ג, רנג:] כתב: "סנהדרין הם 'עיני העדה', וכאלו [הם] כלל ישראל". ובח"א לקידושין ע: [ב, קמט.] כתב: "העינים הם סנהדרין, כדכתיב [במדבר טו, כד] 'ואם מעיני העדה נעשתה לשגגה וגו", אלו סנהדרין". ובנתיב הדין פ"ב [א, קצא:] כתב טעם אחר לכך שסנהדרין הם "עיני העדה", וכלשונו: "כי העין הוא דין, כמו שאמרו [נדרים ז:] 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני'. ומזה תלמוד כי העי"ן עושה דין, ולכך סנהדרין נקראים 'עיני העדה'". וראה למעלה בבאר הששי הערה 622.
(113) פתיחתא דאיכ"ר אות טז: "סנהדרי גדולה, שהן קרויין לבן של ישראל, דכתיב [שופטים ה, ט] 'לבי לחוקקי ישראל'". ובח"א לסנהדרין לז. [ג, קמה.] כתב: "השם יתברך נתן אותם [את הסנהדרין] להורות לכל ישראל, והם דוגמת הלב אשר מפרנס הכל... כי ענין הסנהדרין הם להורות וללמד את ישראל, ומהם להתפשט כל הוראות החכמה, וכל הדברים האלו שייכים לסנהדרין" [והובא למעלה בהקדמה הערה 34]. וכאן הדגשתו היא יותר על החכמים, שהם נקראים "לב העם", וכמבואר בהערה 121.
(114) פירוש - הנהגת הסנהדרין נקראת "עיני העדה", ואילו חכמת הסנהדרין נקראת "לב העם". ואודות השייכות בין חכמה ללב, ראה למעלה בהקדמה הערה 34. וראה גו"א דברים פט"ז אות יז [ד"ה ויש] שביאר שבידי השופטים נמצא הכח והממשלה על בעלי הדינים.
(115) כמו שאמרו בשמו"ר מ, ג שצדיקי העולם הם כנגד חלקי אדה"ר, "יש שהוא תלוי בראשו של אדם, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בחוטמו, ויש בעיניו", והובא בתפארת ישראל פמ"ז [תשלט.]. ובח"א לב"מ פה: [ג, מב:] גם הביא מדרש זה, וכתב: "כי לפי עניין אדם הראשון היו נבראים, כי מה שהיה בו אבר חשוב, זה נעשה ממנו פרנס הדור או דורשיו מעין אותו אבר, עד שהיה כל העולם מתיחס לאדם הראשון".
(116) לשונו בח"א לסנהדרין לח: [ג, קנג:]: "כל הפרנסים והמנהיגים מסודרים מן אדם [הראשון]... כי זה דומה לעין, וזה לפה, וזה ללב מן אדם הראשון". וראה תפארת ישראל פמ"ז הערה 85. והמשך חכמה [שמות יט, ח] כתב: "כל האומה הישראלית הוא אדם אחד. יש אשר הוא כלב, ויש כראש, ויש כעין, והוא שנמצא [במדבר לא, כו] 'ראשי העדה', [שם טו, כד] 'עיני העדה'". ובנצח ישראל פל"ז [תרפז.] ביאר שהשבטים מקבילים לאברי האדם. ובנדרים לב: דרשו את הפסוק [קהלת ט, יד] "ואנשים בה מעט" - "אלו אברים". ובתיקוני זהר, תיקון כא [נ:] איתא "כגוונא דאית בישראל, דאינון רישין, רישי עמא. ומנהון עיינין, הדא הוא דכתיב 'והיה אם מעיני העדה'. ואית מנהון לבא, דאינון לקבל שבעין סנהדרין, ומשה ואהרן על גבייהו... אבל אחרנין דאינון כשאר אברין".