פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה· רבי יהושע הרטמן
באר ו
פרק א
(1) נראה שמדגיש את ההתפשטות של מי באר אלו, כי בבאר זה בא להשיב על התלונה שחז"ל לא ידעו חכמות חיצוניות, ולכך כאן בא להורות שחז"ל ידעו כל החכמות, וחכמתם מתפשטת לכל, וכמו שאמרו [אבות פ"ה מכ"ב] "הפוך בה והפוך בה דכולא בה".
(2) פירוש - בתוך המרחב הגדול של חז"ל לא עוברים המתלוננים. ואודות ה"רוחב" שתורה, ראה להלן בסוף הבאר השביעי הערה 414.
(3) פירוש - ברבוי מים של חז"ל לא יגיעו הזרים. כי "מצולה" פירושה "רבוי המים ועומקם" [רד"ק בספר השרשים שורש צול].
(4) לשונו למעלה בהקדמה: "הששי, שאמרו כי היו [חז"ל] רחוקים מן החכמות, כמו חכמת מרוצת שמים והטבע".
(5) כגון, להלן יביא המאמר [סוכה כט.] "על ארבעה דברים חמה לוקה, על אב"ד שמת ולא נספד כהלכה, ועל נערה המאורסה וכו'". וכתב על כך: "סבות אלו שנתנו בלקות המאורות לפי דעתם יכחיש החוש הנגלה, כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות, בחבורם... באורך וברוחב, ואם כן איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו. שהאדם יודע זמן הלקות על פי חשבון, ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים".
(6) שחז"ל דברו דברים בתכלית הזרות.
(7) כי אמירת דברים זרים ורחוקים היא הרחקה מן האמת. ונראה ביאורו עפ"י מה שכתב הפחד יצחק, ר"ה מאמר טו אות ג, בהגדרת שקר, וז"ל: "הגדרת השקר היא העמדת מחיצה וחציצה בין השורש לענף... בסיפור על מציאות ידועה, המציאות היא השורש, והסיפור הוא הענף הצומח מן המציאות... דוק ותמצא שכל סוגי השקר למיניהם אינם אלא אי התאמה של התולדה אל מקורה. כשאנו אומרים על תמונה שהיא אינה אמיתית, הכונה היא שאין היא משקיפה את המקור שלה... בלי אמת אין התאמה". ולכך, אם נאמרים דברים זרים על המציאות הסובבת אותנו, באופן שנראה לחוש העין שאין התאמה בין המציאות [השורש] לבין הדברים הנאמרים [הענף], הרי יש באמירת דברים אלו משום הרחקה מן האמת.
(8) שהוא לשון חבור. וכן על הפסוק [שיה"ש ח, ח] "אחות לנו קטנה", דרשו חכמים [ב"ר לט, ג] "זה אברהם, שאיחה את כל באי עולם", ופירש המהרז"ו שם "שחיבר ותפר את כל העולם להקב"ה". וראה נצח ישראל פמ"ד הערה 29 שנתבאר שם ש"אח" הוא מלשון "אחד".
(9) לשונו בח"א לשבת קמה: [א, עז.]: "אמר לחכמה אחותי את וכו'. פירוש, שתהי החכמה מחוברת לגמרי אליו, כי 'אחות' מלשון אחוי וחבור, וכאשר התורה והחכמה מבורר לו לגמרי, אז התורה מחוברת בו. כי הדבר שהוא מבורר לו, מחובר לו. ואם אין התורה אחותו, כלומר שאין מבורר אליו הדבר, ואז אין התורה מחובר' לו, ואז לא נקרא אחותו. כי אחותו נקראת על שם שהם מחוברים ביחד באחוה". ובקידושין ל. אמרו "ת"ר, 'ושננתם' [דברים ו, ז] שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, שנאמר [משלי ז, ד] 'אמור לחכמה אחותי את וגו"". וכתב על כך בח"א שם [ב, קלה:]: "כאשר דברי תורה מחודדין בפיו, אז דברי תורה מחוברים אליו... 'אמור לחכמה אחותי את', שיהא השכל דבק בו עד שבזה הוא מתלבש בחכמה לגמרי, והיא אחותו, והיינו דקאמר 'אמור לחכמה אחותי את', לשון אחוי וחבור. ואם הוא מגמגם בלשון, אין התורה אחותו. וכאשר דברי תורה מחודדין בפיו, הרי הוא דבק בתורה לגמרי, והוא מתאחד עמה". ובנתיב הדין פ"ב [א, קצ:] כתב: "פירוש הכתוב שאמר 'אמור לחכמה אחותי את', שיהיה האדם מתחבר אל החכמה, כי 'אחותי' מלשון אחוי. ורוצה לומר שתהיה החכמה מתחברת עם האדם לגמרי, ואין החכמה נע ונד אצלו, כאשר הדבר מסופק אליו, כי יש לו פנים לכאן ולכאן, וזה נקרא שאין לחכמה חבור ואחוי אליו. וזה פירוש 'אמור לחכמה אחותי את', שיש לאדם לחבר ולאחות החכמה עמו, ולא תהיה החכמה נע ונד כלל, רק היא ברורה אצלו לגמרי, ואין ספק לו בה, ואז היא אחותו. וכאשר היא ברורה, היא עמו לגמרי". וראה למעלה בבאר השני הערה 352.
(10) ראה הערה קודמת. וצרף לכאן דבריו בתחילת הקדמה ראשונה בגבורות ה' [ג] שהנביאים לא התנבאו על עוה"ב, כי הואיל והשגת ענין עוה"ב מרוחקת מן האדם, לכך "אין חבור לנביא לשם, ואיך יתנבא עליו". ובעירובין נג. אמרו "בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם. בני גליל שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם". וכתב על כך בדר"ח פ"ו מ"ח [רצט:]: "הטעם בזה מבואר, כי עירוב לשון מביא עירוב השכל". וכאשר יש "עירוב השכל" שוב אין אפשרות שתורתם תתקיים בידם. הרי שאין אדם מתחבר לדבר שהוא מטושטש ולא נהיר לו. וראה להלן הערה 524.
(11) אמרו חכמים [סוטה ד:] "כל אדם שיש בו גסות רוח... כאילו בא על כל העריות". וכתב לבאר זאת בנתיב הענוה פ"ד [ב, י.], וז"ל: "דבר זה צריך פירוש, כי מה ענין עריות לכאן. ויש לפרש כי מה שאסרה התורה העריות, כי ע"י הזיווג העולם מתחבר ומתקשר. ורצה הש"י שיהיה העולם אחד מקושר ע"י הזיווג, ואם לא כן לא היו ישראל עם אחד כלל אם לא היה דבר זה. ולפיכך אסרה תורה העריות, שלא ישא אדם אחותו וכל העריות הקרובות אליו, עד שיהיה האדם מזווג ברחוקים, וכאשר הזיווג עם אחרים, אין כאן חילוק ופירוד. וזה שאמר 'כל מי שיש בו גסות רוח כאילו בא על כל העריות'. כלומר גס רוח שמתחבר לעצמו, ואין לו חבור עם אחרים, רק עם עצמו, ובזה דומה כאילו בא על העריות. כי כאשר בא על העריות, אין זה רק החיבור לעצמו, כי הקרובים הם בשר מבשרו ועצמו הם. ולפיכך כתיב אצל העריות [ויקרא יח, ו] 'שאר בשרו', ורצה לומר שהקרוב לאדם נחשב הנשאר מבשרו. וכל ערוה היא בשר מבשרו, והיא קורבה של מה. כי בודאי קורבה של אחותו אינו דומה לקורבה של אמו. וכן כל העריות היא קורבה מיוחדת בפני עצמה, כי אין זה כזה. ומי שהוא גס רוח, הוא מחבר אל עצמו לגמרי, ולפיכך הוי כאילו בא על כל העריות. כי העריות כל אחד מקצת קירוב, עד שביחד הם כל הקירוב. וזה שהוא גס רוח מתחבר לעצמו בלבד, ובזה נחשב שבא על כל העריות" [והובא למעלה בבאר השני הערה 673, ושם נתבאר ענין זה יותר].
(12) לשונו בח"א לשבת קמה: [א, עז.]: "ומה שאמר 'אם ברור לו הדבר כאחותך שהיא אסורה לך', הכי נמי קאמר, כלומר אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך. וטעם האיסור שהוא ידוע, מפני כי אחותך היא עצם מעצמך ובשר מבשרך, ולא כמו האב והבת, אע"ג שהם בשרו, הרי הם מחולקים, כי האב והתולדה הם מחולקים. ולפיכך נקראת 'אחותך' על שם האחוי. ואם כן אסור זה ברור לך גם כן, כאשר אחותך נקרא 'אחותך' על שם האחוי, שהיא בשר מבשרך, ואם כן בודאי ערוה היא". ואודות שהאב והתולדה הם מחולקים ואינם שוים, הרי כך ביאר שזהו הטעם שאין מצוה בתורה לאהוב הורים, וכלשונו בנתיב אהבת השם פ"א [ב, לח:]: "כי אף שצוה השם יתברך מורא אב ואם [ויקרא יט, ג]... לא מצינו שצוה על אהבת אביו ועל אהבת אמו... דבר זה מפני שאין אלו שוים, ומכיון שאינם שוים ודומים, לא יפול ביניהם אהבה כלל, רק יראה בלבד".
(13) לשונו בח"א לסנהדרין ז: [ג, קלב:]: "'אמור לחכמה אחותי את', ולפי הנראה הוא דרש רחוק מאוד. כי גם אמו ושאר עריות אסורים, ולמה אמר 'אחותי את'. ולא תלה בשאר דבר שהוא ג"כ בירור, כמו החלב. אבל פירוש הכתוב שאמר 'אמור לחכמה אחותי', הוא שיהיה האדם מתחבר אל החכמה, כי 'אחותי' מלשון אחוי. ורוצה לומר שתהיה החכמה מתחברת עם האדם לגמרי... ומה שאמר 'אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה', כי טעם אחות מפני שיש לאדם קירוב בשר לאחותו, ואחותו עם האדם כמו בשר אחד. וכן אם החכמה ברורה לך שהיא כמו עצמך ובשרך, שכל כך אתה יודע טעם הדבר, אז תאמר אותו. ואם לאו, אל תאמר אותו". ועוד אודות החבור והצירוף של אח ואחות, הנה אהרן אמר על צרעתה של מרים אחותו [במדבר יב, יב] "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו", ופירש רש"י שם "מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר [בראשית לז, כז] 'כי אחינו בשרנו הוא'", ובגו"א בראשית פכ"ה אות יט [ד"ה ואם] כתב על כך: "האח הוא חצי בשרו, שהרי הם כאילו דבר אחד, כמו שפירשו רבותינו ז"ל [ספרי במדבר יב, יב] אצל 'ויאכל חצי בשרו', והביאו רש"י לשם". וראה עוד נצח ישראל פנ"ז [תתעז.]. וצרף לכאן מאמרם [ב"ב קי.] "הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא, רוב בנים דומין לאחי האם". ובח"א ליבמות סב: [א, קלה.] כתב על כך: "רוב בנים אחרי אחי האם, ולא אחר אחי האב, כי האם בענין הנשואין קרובה אל האח ביותר, כאשר ראוי שישא אותה, אם לא היה גזירת התורה", והובא למעלה בסוף הבאר השני הערה 684. ויש בזה הטעמה מיוחדת. כי לשון חכמים הוא [שבת קמה:] "אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, אומרהו". לפי שגרת המחשבה המכוון הוא שהחכמה צריכה להיות ברורה לך כפי שהנך יודע איסור אחותך. אך לפי זה היה לחכמים לומר "אם ברור לך הדבר כאיסור אחותך", ולא "כאחותך שהיא אסורה לך", שהרי לא האחות היא העיקר, אלא איסורה הוא העיקר. אך לפי דברי המהר"ל כאן הדברים מדוייקים ביותר, כי אכן העיקר כאן הוא החבור של האחות, ורק כתוצאה מחבור זה משתלשל איסור אחוה, ולכך חכמים כיוונו את מאמרם לעבר האחות [שהיא אסורה], ולא לעבר איסור אחות [שמעתי מיד"נ הרה"ג ר' הדר מרגולין שליט"א]. ומוכח כן, שהרי המאמר נדרש על הפסוק "אמור לחכמה אחותי את", ובפסוק זה לא הוזכר כלל איסור אחות, אלא רק אחות גופא, ומוכח מכך שעיקר המאמר נסוב על גדר "אחות", ולא על גדר "איסור אחות". ועוד הוסיף ידידי שליט"א, שהנה מצאנו שהגלוי ל"אין מזהירין מן הדין" נאמר לגבי איסור אחות, שהרי הוצרכנו לפסוק מיוחד להזהיר על ערות אחותו בת אביו ובת אמו [ויקרא יח, יא], אע"פ שכבר הזהיר על אחותו בת אביו שאינה בת אמו ובת אמו שאינה בת אביו [ויקרא יח, ט], ויש ללמוד מק"ו לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו, אלא שאין מזהירין מן הדין [יבמות כב:]. ומדוע נבחר דוקא איסור אחות לגלוי זה, יותר משאר עריות. אמנם לפי דבריו כאן ניחא, שהרי איסור ערוה נובע מהחבור [כמבואר בהערה 11], ו"אין לך חבור יותר כמו אחותך" [לשונו למעלה], נמצא שהדין המחייב ביותר איסור ערוה נמצא הוא אצל אחותו מהאב ומהאם, ועם כל זה לא אסרנו זאת אלא לאחר גלוי של התורה, ומכאן מקור ברור שאין מזהירין מן הדין. ודפח"ח.
(14) פירוש - החכמות שהמתלוננים טענו שחז"ל דברו בהן בזרות.
(15) "החכמה טבעית" היא חכמה אנושית שיש לאדם בטבעו, וכמו שכתב באור חדש [קפז:] שלנשים יש שכל טבעי, אך לא שכל אלקי. וכן כתב בח"א לשבת לב. [א, כא.] לגבי עמי הארצות, שיש להם שכל האנושי, אך חסרים השכל האלקי. ו"חכמה לימודית" היא חכמה שרכש מלימודו, שקונה מושכלות חדשות, וכמו שכתב בתפארת ישראל פי"ח [ערה.]: "השכל הוא החוקר על הדברים, ומשוטט בעולם לארכו ולרחבו". ובנצח ישראל פל"א [תקצח.] כתב: "חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם כן באומות. אמרו במדרש [איכ"ר ב, יג] אם יאמר לך אדם יש תורה באומות - אל תאמין, שנאמר [איכה ב, ט] 'אין תורה בגוים'. אם יאמר לך יש חכמה באומות - תאמין, שנאמר [עובדיה א, ח] 'והאבדתי חכמה מאדום וגו", אם כן אית בהו. והאדם קונה החכמה שלו ממה שהוא רואה ומשיג, לא כמו התורה אשר ניתנה לאדם מן השם יתברך, אבל האדם צריך למושכלות שלו להשיג בנמצאים. ולפיכך קרא שכל האדם 'טייעא' [ב"ב עד.], אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה", וראה שם הערה 59, ולמעלה בבאר הרביעי הערה 1158, בבאר החמישי הערה 351, בבאר זה הערות 349, 1241, ולהלן בבאר השביעי הערה 202.
(16) למעלה בבאר הרביעי [ד"ה והנה אנשי], ושם הערות 592-597, 604, ובבאר החמישי [ד"ה וכאשר תבין] ושם הערה 347, בהמשך הבאר החמישי [ד"ה דע כאשר], ושם הערה 452.
(17) כפי שכתב למעלה בבאר הרביעי, שלאחר שהביא שם את מאמרם [ברכות נט.] שרעידת האדמה נגרמת מחמת שהקב"ה רואה בגלותם של ישראל, כתב על כך [ד"ה והנה אנשי] בזה"ל: "והנה אנשי חקרי לב, כאשר חקרו על עניינים כאלו, כמו רעידת הארץ ורעמים, וכיוצא בהם, היו תולים הכל בטבע, ולא הביטו אל יוצרם מרחוק. אבל חכמי ישראל... קבלו מפי משה שאין הדבר כך... אבל הדברים האלו אף שהם יוצאים על ידי הטבע אל הפעל, מכל מקום השם יתברך פעל הכל".
(18) כי הטבע הוא חומרי, וכמו שכתב למעלה בבאר הראשון [ד"ה ואין לשאול]: "הטבע פועלת הדבר שהוא גשמי ברצון השם יתברך". ובתפארת ישראל פ"ב [נ.] כתב: "מעשה האדם במה שהוא בעל שכל, הוא יותר במעלה מן הטבע, שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד, ואילו האדם הוא שכלי", ושם מאריך בזה, והובא למעלה בבאר השני הערה 612. ובנצח ישראל פכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ובקידושין פב. אמרו "טוב שברופאים לגיהנום", וכתב לבאר שם בח"א [ב, קנג.]: "ונראה פירושו, מפני שמלאכתו בטבע, והטבע הוא לחומר. וכל עסקי הרופא בגוף החמרי, ולפיכך 'טוב שברופאים לגיהנום'... ואין לך אומנות בעולם שכל עסק שלו בחומר, ולא מצד הצורה כלל, רק הרופא, שכל עסק שלו עם גוף האדם מצד טבעו החומרית, ולא עיין בצורה". ובח"א לע"ז ב: [ד, כא:] כתב: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי". ובאור חדש [קפג.] כתב: "כי הטבע הוא חמרי, כאשר ידוע". ובתפארת ישראל פי"ט [רפח.] כתב: "הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השי"ת ובין הבריות", והובא למעלה בבאר הראשון הערה 137. ולכך "קטון ופחות הסבה הטבעית", ואינה ראויה לעיונם של חז"ל, אלא לעיונם של חכמי הטבע והרופאים. ובבאר החמישי [ד"ה דע כאשר] כתב: "לא היה דבריהם [של חז"ל] בדרך הטבע בחמימות וקרירות יבשות ולחות, רק הכל בסדר השכלי, וזה ראוי לחכמים אלקיים", ושם הערה 452, ולהלן הערה 951.
(19) דוגמה לדבר; בח"א לשבת עז: [א, מג.] כתב לגבי זיקנה: "יש לך לדעת, כי אף שאמרו הרופאים בחולשת האדם לעת זקנתו שהוא בטבע, ודבר זה בודאי ברור, אבל יש לטבע סבה אשר הוא מחייב הטבע. והאדם שהוא חלש בטבע לעת זקנתו, מפני כי הוא קרוב לקיצו, ולפיכך מתחדש לו החולשה" [והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 592]. ולהלן בבאר זה [ד"ה אמנם אף] כתב שאף כאשר דברו חכמים על מאורעות דברי הימים, לא עסקו כלל בעובדות החיצוניות והגלויות, אלא עסקו בשרשים הפנימיים של אותן עובדות. וראה עוד בח"א לנדה לא. [ד, קסא.] שנגע שוב ביסוד זה.
(20) פירוש - המכחיש שיש לטבע סבה קדומה המחייבת אותו.
(21) כפי שכתב למעלה בבאר הרביעי [ד"ה אמנם גם]: "כי הוא יתברך פועל הכל, והוא על ידי הטבע, כמו שתקנו [תפילת שחרית] 'המאיר לארץ ולדרים עליה', אף כי השמש מאיר, מכל מקום פעל זה נתלה בו... דבר זה יסוד גדול מאוד, אשר עליו נבנה יסוד האמונה", וראה שם הערה 598, שיסוד האמונה הוא שה' לא עזב את הארץ, אלא "הוא יתברך בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים" [ה"אני מאמין" הראשון].
(22) בבאר הרביעי [ד"ה ועתה ראה], ושם הערות 714-719, ויובא בהערה הבאה.
(23) לשונו למעלה בבאר הרביעי [ד"ה ועתה ראה]: "ועתה ראה והבין, התורה אמרה [בראשית ט, יג-טו] 'את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה וגו' ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר'. ואילו לא היה נמצא דבר זה בתורה, והיה נמצא דבר זה בדברי חכמים בלבד, אותם המתלוננים לא היו שומעים, רק משיבים כי הקשת איך אפשר שיהיה אות ברית שלא לשחת כל בשר, והרי הוא בטבע בלבד. וכבר נתנו בזה טעמים על פי הטבע, שהוא נעשה מלהט השמש, ואם כן איך יאמר שהוא אות על המבול". וכן כתב הרמב"ן [בראשית ט, יב] "ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת".
(24) המשך לשונו שם בבאר הרביעי: "ולפיכך דברי חכמים הם הנאמנים והאמתיים מכל צד, כי הסבה האלקית בפני עצמו, והטבע בפני עצמו. כי הסבה האלקית מחייב הטבע. ולא בדבר זה בלבד רק בכל דבר הוא כך כמו שנתבאר למעלה". ובח"א לר"ה כג: [א, קכז.] כתב: "דע שהקשת סבתו הוא החמה, וראיה לזה שאם תעמיד כלי עם מים נוכח החמה, נראה במים דמות קשת. ולפיכך ידוע שהקשת סבתו הוא החמה. ואל יקשה לך אם היה סבתו החמה, אם כן איך נתן הקשת אות ברית על שלא יבא המבול. דאף אם הקשת הוא מסבת החמה בראיה אשר אמרנו למעלה, מכל מקום צריך לזה הכנה, שלא בכל יום ירדה הקשת. אלא שהעולם צריכים שיהיו מוכנים לכך, ואותה הכנה מה שמביא הקשת הוא מראה הקב"ה לאות ברית... ולפיכך הוא אות ברית שלא יאבד העולם... כך הוא ענין הקשת. והרמב"ן מפרש [בראשית ט, יב] כי הקשת היה כבר, ואף מששת ימי בראשית, אלא שעכשיו נתן אותה לאות ברית. וגם זה נכון, כך פירש הרמב"ן. ואמנם עיקר סבת הקשת הוא החמה בא ממנו הקשת, כאשר בא להט השמש על העננים". ושם הוסיף שמחמת הסבה האלקית שיש לקשת, לכך "המינים הם אומרים, אחר שהקשת הוא אות ברית בין הקב"ה לעולם, ויאמר הכתוב [בראשית ט, יג] 'את קשתי נתתי בענן', והקשת הוא שמתחדש מן החמה, אם כן החמה יש בה אלוקות, שהיא נותנת הקשת". ובגו"א בראשית פ"ט אות ט כתב: "יש מחכמי הטבע שאומרים שהקשת הוא נעשה בטבע מן ניצוץ השמש, ולפיכך הוקשה באיזה ענין הקשת אות על שלא יבא המבול. אבל אין זה קשיא, כי קודם המבול לא היה כח בלהט השמש לפעול הקשת, ומפני זה אפשר לבא המבול. אבל אחר המבול, שכל כך גובר הלהט של שמש... מחמת שהוסר דבר המונע את הלהט והניצוץ, והיה גובר הלהט עד שנעשה הקשת, והוא אות ברית". וכהסבר זה כתב הראב"ע שם בפסוק יד.
(25) כפי שכתב למעלה בבאר השלישי [ד"ה אמנם מה]: "אמנם מה שלא היה כסוי לאוזן בעצמו, כמו שהוא לעינים ולפה. אם יאמרו לך הרופאים או בעלי הטבע דברים טבעים לזה, אל תאבה להם ואל תשמע להם, כי רופאי אליל המה", ומשמע שעכ"פ הרופאים ובעלי הטבע נותנים סבה טבעית לאברי האדם. וראה שם הערה 52. ובתפארת ישראל פ"ו [ק.] כתב: "איך יעלה על הדעת שיתנו [הרופאים ואנשי הטבע] סבה מספקת לכל בעל חי; מספר גידיו ואבריו, לכל אחד סבה ותארו המיוחד... ואל תשגיח ברופאים ובחכמי הטבע, שאם נתנו סבה, הוא לאחד מני אלף, ואף אשר נתנו, אין כן האמת הברור, כמו שידוע למי שיעיין בדבריהם". וראה להלן הערה 560.
(26) כן כתב בתפארת ישראל פ"ד [עז.]: "האברים של אדם הם שלימות צורת האדם. כי אל תחשוב כמו שחשבו קצת בני אדם, והם הרופאים, כי האברים של אדם הם טבעיים כמו שאר בעלי חיים, כי אין הדבר כך כלל, כי רופאי אליל המה, לא ידעו באמת תאר האדם ואיבריו, שכולו אלהי. ולפיכך האיברים שלו הם שלימות האדם, ועל ידי אבריו, שהם רמ"ח, נברא בצלם האלהים" [הובא למעלה בבאר השלישי הערה 52]. וכן כתב למעלה בבאר החמישי [ד"ה וכאשר תבין], וז"ל: "וכאשר תבין את זה אז תבין מעלת צלם האלקי שבאדם. והפלסופים לא ראו והביטו רק הטבע, כמו הרופאים, לא ידעו ולא יבינו רק הטבע, ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת הוא האדם, כי יצירת האדם בפרט, הכל הוא ענין אלקי, ולא טבעי", ושם הערה 347.
(27) כי חז"ל לא רצו לעקור את הסבה הטבעית, אלא דברו על עומק המחייב של הסבה הטבעית. ויש בזה הטעמה נפלאה. כי ככל דבריו כאן ביחס שבין דברי חז"ל לבין הסבה הטבעית, כתב גם ביחס שבין דברי חז"ל לבין פשוטו של מקרא, שכך כתב למעלה בסוף הבאר השלישי: "והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק, והם דברים נגלים שהעמיקו מאוד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא 'מדרש חכמים', הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב. אבל פשוטו קיים עומד, שכן אמרו בפרק ב' דיבמות [כד.] אין מקרא יוצא מידי פשוטו. הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב... והאדם הוא חושב כי הדרש הוא מחולק בפני עצמו, ואינו יוצא מן פשט הכתוב. ואין הדבר הוא כך כלל, כי היורד לעומק דברי חכמים ימצא דבריהם נמשכים מן הפשט, ומתחייבים ממנו. יש קרובים, ויש רחוקים, אבל השורש אחד. ודבר זה ברור מאוד". הרי שחז"ל לא באו לעקור את הפשט, אלא לבאר בו פנים עמוקות יותר. כך גם בנוגע לעניני הטבע; חז"ל לא באו לעקור את הטבע, אלא לבאר בו פנים עמוקות יותר. וזהו פן נוסף למאמרם [ב"ר א, א] "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם". וראה הערה 1024.
(28) כפי שכתב להלן בבאר השביעי [סד"ה ומה שנמצא]: "אבל מפני כי דבריהם צריכים באור והבנה, לכך האדם אשר יקח דבריהם בהבנה ראשונה, אין עומד על דבריהם, והוא רחוק להם". וראה שם הערה 243, שיסוד זה הוזכר כמה פעמים בספר זה.
(29) כפי שכתב למעלה בתחילת הבאר הרביעי [ד"ה ואחר כל]: "אם נמצא דברים בדבריהם שנראים רחוקים מהשגת האדם, הלא חכמה נסתרה בהם, והם דברי משל ומליצה בדרך חכמים. כמו שאמר ההכתוב [משלי א, ו] 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם'. וכי בשביל שאין אנו עומדין על דבריהם נחשוב רע עליהם". וכן האריך לבאר למעלה בריש הבאר החמישי [ד"ה ובדבר זה] מדוע דברי חכמים הם נסתרים, ושזו הסבה שבני אדם לא ירדו לסוף דעתם הקדושה.
(30) היא חכמה מחקרית [מערכות השמים וכיו"ב, וכפי שיביא מאמרם בסמוך], וראה הערה 15.
(31) ומפאת כן התנגד המהר"ל לבאר שכמה מאיסורי תורה נובעים מסבות טבעיות, וכפי שכתב כמה פעמים בתפארת ישראל, וכל פרק ח שם הוקדש לבאר שאין המצות טבעיות, אלא הן סדר שכלי. ובתוך דבריו שם [קלב.] כתב: "כי אין התורה טבעית... רק הוא סדר שכלי... ולפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר [ויקרא יא, ז-ח], מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע, וכן הוא בודאי האמת. וכן נתנו טעם באיסור חלב, שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם. ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע. וכאילו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך" [והובא למעלה בבאר הראשון הערה 105].
פרק ב
(32) "לא שמעתי טעם הדבר" [רש"י שם].
(33) בהמשך יבאר עבירות אלו.
(34) "ירח וכוכבים" [רש"י שם].
(35) "שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם, לכתוב בשמו מה שלא צוה" [רש"י שם]. וראה להלן ציון 165.
(36) "מחריבין את הארץ, שאינם יכולים לשמרם מלרעות בשדות חבריהם" [רש"י שם]. וראה להלן ציון 167.
(37) "ואפילו הם שלהן, שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו" [רש"י שם].
(38) של המתלוננים.
(39) ראה בחידושי הגאונים בעין יעקב [סוכה כט.] שביאר בפירוט רב את הגורמים ללקוי מאורות. ומהידוע כיום הוא, שכדור הארץ מקיף את החמה, והירח מקיף את כדור הארץ. אלו שני מסלולים שונים, אך לפעמים שני מסלולים אלו נפגשים בשתי נקודות מפגש; כאשר מגיע הירח בתנועתו בחלל לקו שבין כדור הארץ והחמה, מתרחש לקוי חמה, שהירח מונע למשך זמן מה מאור השמש להגיע לאזורים מסויימים שעל פני הארץ. ואילו לקוי לבנה מתרחש בעת שהירח מלא, ואז לפעמים כדור הארץ חוצץ בין השמש ובין הירח, וצלו של כדור הארץ מונע למשך זמן מאור השמש להגיע לירח. אך לא כל אימת שהירח מלא מתרחש לקוי לבנה, כי על פי רוב אין הירח נמצא בהמשך הקו המחבר בין כדור הארץ לחמה. לקוי לבנה, שלא כלקוי חמה, נראה בכל המקומות שעל פני כדור הארץ שאפשר לראות מהם את הירח באותה עת.. וראה ציון 80.
(40) בדרוש על התורה [לז:] הביא מאמר זה, והאריך בו טובא. וכך כתב שם את התמיה הזאת: "ובביאור המאמר הזה נתחבטו רבים, כי איך יאמר שעל אלו דברים חמה או מאורות לוקין, והלא בחושבנא תליא מלתא, כי לקותם מחשבון מהלך חמה ולבנה. ועוד, מה ענין אלו החטאים לזה. ועל כל פנים אין המאמר כפשוטו, וצריך ביאור". ובענף יוסף בעין יעקב שם כתב: "צחקו צעירים על דברי חז"ל, שדבר זה טבעי הוא על פי חשבון, ויכול אדם לחשוב מהיום עד סוף העולם כמה שנים יהיה בו הליקוי המאורע, באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום, ועל המדינות יאמר איזה ירגישו ואיזה לא ירגישו, ואם כן מה זה דיתייחש לחטא ועונש". וראה להלן ציון 182.
(41) כמבואר בסוף הדיבור הקודם, ובהערה 27.
(42) כמו שאמרו חכמים [סוכה כט., הובא לפני מאמר זה]: "בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים. לבנה לוקה, סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה, ועובדי כוכבים לחמה". וקדם לכן אמרו שם "בזמן שחמה לוקה, סימן רע לכל העולם כולו", ובסמוך יביא מאמר זה.
(43) כאן מוסיף שדבר זה "מוסכם מכל אדם", ולא רק מחז"ל. ובאנצקלופדיה בריטניקה [אנגלית] כרך 7 עמוד 906, טור שמאלי, הובא כיצד עמים קדמונים התייחסו באימה וביראה ללקוי מאורות.
(44) כמבואר בקרא [בראשית ג, כג-כד] שבעקבות החטא נאמר "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ויגרש את האדם וגו'",
(45) שהרי זו הסבה שנשלח מגן עדן, בכדי שלא יאכל מפירות גן עדן, שנאמר [בראשית ג, כב-כג] "ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם וישלחהו ה' אלקים מגן עדן וגו'". והרד"ק שם [פסוק כב] כתב: "הנה מתחלה לא מנעהו מעץ החיים, אבל צוהו לאכול ממנו... כי הוא בכלל כל עצי הגן. וכל זמן שיאכל מעץ החיים, יאריך חיותו עד שיחיה שנים ארוכות... אבל בעברו על מצות האל, ואכל מהעץ אשר מנעהו ממנו... לפיכך לא רצה שישאר בגן עדן, פן ישלח ידו ולקח ויאכל גם מעץ החיים, כמו שהיה אוכל וחיה זמן רב... וראוי לגרשו מן הגן בעבור זה, כדי שלא יאכל מעץ החיים". אמנם מלשון המהר"ל משמע שהמיוחד בפירות גן עדן אינו רק פירות עץ החיים, אלא כל פירות גן עדן, וכמבואר בהערה הבאה.
(46) וכמו שנאמר [בראשית ג, כג] "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם", ופירש הרד"ק שם: "כיון שלא רצה בעבודה קלה בהיותו בגן, והיה אוכל פירות האילנות בלא יגיעה, ועבר המצוה יצא חוץ לגן ועבד את האדמה עבודה קשה, כמו שאמר [שם פסוק יז] 'בעצבון תאכלנה'". וכן הרמב"ן [בראשית ב, ח] כתב: "אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם... אין צריכין לעובד וזומר, שאילו היה צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם מי עבד אותם". ובתפארת ישראל פ"א [ל:] כתב: "וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותקון בגדים ובנין הבתים, רק בגן עדן היה בלא דברים אלו". ולפי זה המיוחד בפירות גן עדן הוא שאינם מצריכים עבודה, אך נראה שלא לכך כוונת המהר"ל, שא"כ מדוע הביא את הפסוק [בראשית ג, יח] "קוץ ודרדר תצמיח לך", ולא את הפסוק שלפניו [שם פסוק יז] "בעצבון תאכלנה" ["בעמל תיכלינה" (אונקלוס שם)], וכפי שהביא הרד"ק הנ"ל. ובעל כרחך שכוונתו להורות שהפירות עצמם השתנו, ונוצרה מציאות חדשה בעולם בעקבות חטאו של אדה"ר. כי מתחילה הפירות היו בגן עדן ללא כל ערבוביא, וללא צורך לתקנם, ולבסוף נשתנו טבעם, והם גדלים בערבוביא, וצריכים תקון. וכן פירש רש"י [בראשית ג, יח] "תצמיח קוץ ודרדר... והן נאכלין על ידי תיקון". ועוד אודות מעלת פירות גן עדן, ראה דבריו בח"א לב"ב עד: [ג, קד.], שכתב: "פירות גן עדן, אין אדם בעולם אשר לו חכמה ותבונה, יאמר כי היו פירות גן עדן כמו הפירות שהם אצלנו, שאין הגן נושא לדברים אלו שהם אצלנו... וכן לא היו מתחייבים מן פירות גן עדן מה שהיה מחייב שהאוכל מעץ הדעת יודע טוב ורע, והאוכל מעץ החיים חי לעולם [בראשית ג, כב]. אם כן אי אפשר כי הפירות גן עדן היו חומריים, רק היו בלתי חמריים". וראה להלן הערה 357
(47) כן מבואר בנפש החיים שער ב ס"פ ו בהגהה, שכתב שם: "קודם חטא אדה"ר היו מאכליו מבוררים ונקיים מכל סיג ופסולת, ואמרו [סנהדרין נט:] שהמלאכים היו צולין לו בשר ומסננין לו יין... ואחר החטא, שעירב רע בטוב במזון העולמות, כתיב 'קוץ ודרדר'". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 66.
(48) אלא נתן להם אור המקבל לקוי, וכמו שיבאר להלן. וכן ביאר למעלה בבאר הרביעי [ד"ה ומעתה שפעל] את רעידת האדמה, וכלשונו: "דבר זה, שהוא רעידת הארץ, אין בזה שלימות וצורך העולם... ואין לומר רק בשביל שנמצא שנוי וחסרון בעולם, וכאשר ימצא שנוי וחסרון בעולם, נמצא גם כן דבר זה, שהוא הרעד בעולם", וראה שם הערה 621.
(49) וזהו מן הנמנע. וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ה ה"ב: "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו".
(50) כן כתב בגו"א בראשית פ"ו סוף אות יד: "כי בריאת הרשעים הם מפני שאי אפשר לעולם בלא רשעים". ושם מביא שרש"י [בראשית ו, ו] חולק על זה, וסובר "שאפשר לעולם בלא רשעים, רק שנבראו מפני שיעמדו צדיקים ממנו", אך חלק על כך לשיטתו, וכתב: "ויותר היה נכון לומר מפני הצדיקים נבראו הרשעים, שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ולא שבשביל שהרשעים יצאו מהם צדיקים". וכן בח"א לסנהדרין לח: [ג, קנב:] כתב: "כי בודאי כמה רשעים בעולם". וראה למעלה בבאר השני הערה 70. ובביאור הדבר, צרף לכאן את יסודו שאי אפשר לה למעלת ישראל שתהיה בעולם בלא שימצאו בעולם אומות העולם, וכמו שכתב בגבורות ה' פ"ה [סוף לה:], וז"ל: "ואם תשאל, ולמה צריך להפכים, ולמה לא תהא בריאת אברהם בלבד, מבלי הפכו... שאם תשאל כך, לא מחכמה שאלת על זאת. כי הדברים האלו ידועים בעצמם, כי לא ברא הקב"ה את אברהם בלבד בעולם, מחמת חסרון המקבל, שלא יתכן להיות המקבל הפעולה שלימה, לכך נמשך אל העלול חסרון. כי בריאת העולם הזה אין במציאותו השלימות בכולו. כמו שתמצא האדם, אשר ברא הקב"ה, ויש בחלק ממנו דבר נכבד, הוא השכל. ואין עליך לשאול למה לא בראו שכלי בלא חומר, כי אין מדריגת האדם נותן כך שיהא שלם כל כך שיהא כלו שכלי. ואמנם בחלק ממנו ימצא זה. וכך היה בכלל העולם, אשר אין מדריגת העולם שיהא בכללו השלימות, רק בריאת עולם במדריגה אשר השלימות יש חלק, ולא בכללו. ואילו לא נברא בעולם רק אברהם וזרעו, היה מדריגת העולם הזה שהוא כולו שלם. והנה זהו ענין אברהם ואומה הנבחרת שהם חלקים, ואי אפשר מבלתי האומות, שאין שלימות העולם רק בחלק לבד, והחלק הזה חלק ה', כדכתיב [דברים לב, ט] 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'". וכן חזר וכתב שם בפרק סז [שיא.], והובא למעלה בבאר החמישי הערה 324.
(51) שזה יתקיים בימות המשיח, וכפי שכתב בנצח ישראל פנ"א [תשעה.] בביאור הפלוגתא בין הברייתא [שבת קנא:] הסוברת שבימות המשיח לא תהיה לא זכות ולא חובה, לבין שמואל הסובר שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, וז"ל: "בשביל השלימות שיהיה בעולם, יסולק יצר הרע, כי יצר הרע הוא החסרון שהוא בעולם. וכאשר בימי המשיח יסולק יצר הרע, כדכתיב [דברים ל, ו] 'ומל ה' אלקיך את לבבך וגו", לכך אין בו חובה... ואפילו לשמואל דסבירא ליה דיהיה יצר הרע בעולם, אין ספק דגם שמואל סבירא ליה כי יהיה העולם בשלימות, והכתוב אומר 'ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו". רק דסבירא ליה דמכל מקום עדיין נמצא היצר הרע, רק שאינו אלא בפרטים, אבל הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים... וזה החילוק שיש בין הברייתא ובין שמואל; כי הברייתא סוברת דבין יחיד בין רבים לא יהיה בהם זכות וחובה. אבל לשמואל בודאי יהיה החטא נמצא ביחידים. ומכל מקום אי אפשר שיהיו חוטאים הרוב, שכבר אמרנו לך כי ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם". וכן כתב הרמב"ן [דברים ל, ו] על פסוק זה, וז"ל: "לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל, והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדה"ר, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות... שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי... וזהו שאמרו רבותינו [שבת קנא:] 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ', אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ, אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי".
(52) כי לישראל יהיה מקור אור אחר, שאינו מהחמה והלבנה, וכמו שמבאר.
(53) סנהדרין צא: רב חסדא רמי, כתיב 'וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות' ["משמע שיהא אורם כהה" (רש"י שם)], וכתיב [ישעיה ל, כו] 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים', לא קשיא, כאן לימות המשיח ["כשיכלה השיעבוד 'והיה אור הלבנה כאור החמה'" (רש"י שם)], כאן לעולם הבא ["לעתיד לבא 'וחפרה הלבנה ובושה החמה' מרוב נגהם של צדיקים" (רש"י שם)]". ולפי זה קצת קשה, שחיבר להדדי את הפסוקים "ומל ה'" ל"וחפרה הלבנה", אך הפסוק "ומל ה'" איירי בימות המשיח [כמבואר בהערה הקודמת], ואילו הפסוק "וחפרה הלבנה" איירי לעולם הבא, ולא לימות המשיח.
(54) ופירש רש"י שם "לא יהיה לך עוד - לא תצטרכי לאור השמש". ובשמו"ר טו, כא, העמידו פסוק זה שעוסק בלעתיד לבא, וצירפו לזה את הפסוק [ישעיה ל, כו] "והיה אור הלבנה כאור החמה", וממילא פסוק זה יכול להיות מוסב על ימות המשיח, וכמבואר בהערה הקודמת.
(55) ואם תאמר, סוף סוף העולם הזה נברא באופן שהחטא מחוייב בו, ואיך נתיישבה שאלתו "אם כן מוכרח האדם לחטוא". ויש ליישב על פי מה שכתב בתפארת ישראל פמ"ח [תשמה.] בהקשר אחר, וז"ל: "דבר זה אינו כלל שיהיה השם יתברך גוזר על אדם פרטי שיחטא. אבל... גזר השם יתברך שיחטאו בני אדם... ולא על אדם פרטי זה. לפיכך אם חטא אדם זה, נחשב לחטא גמור". ומעין זה מבואר ברמב"ם בהלכות תשובה פ"ו ה"ה, וז"ל: "והלא כתוב בתורה [בראשית טו, יג] 'ועבדום וענו אותם', הרי גזר על המצריים לעשות רע... ולמה נפרע מהן... לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה... וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם". וראה רמב"ן בראשית טו, יד, שחלק בזה על הרמב"ם.
(56) פירוש - הקב"ה סדר את הנהגת העולם בהתאמה מלאה למעלת האדם, וכפי מעלתו כך ההנהגה עמו.
(57) אודות שכל הנמצאים משמשים את האדם, כן כתב בדר"ח פ"א מ"ב [כה.], וז"ל: "כי הנבראים כולם הם בשביל האדם... ודבר זה אמרו ז"ל בכל מקום כי הכל נברא בשביל האדם". וכן כתב שם בפ"ה מ"א [ריז:], שם מכ"ב [ערה.], שם פ"ו מ"י [שכא.], גו"א בראשית פ"א אות ס [סד"ה אמנם], תפארת ישראל פ"ד [עג.], שם פי"ב הערה 18, שם ר"פ יז, דרוש לשבת תשובה [עז.], ח"א לשבת עז: [א, מא:]. וראה למעלה בבאר השני הערה 530, באר השלישי הערה 100, סוף באר החמישי הערה 715, להלן בבאר השביעי הערה 36, ועוד. ולגבי בריאת העליונים לצורך האדם, כן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קפד:], וז"ל: "הגלגלים שהם עבדים משמשים אל הנבראים, וכדכתיב בקרא [בראשית א, יז] 'ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ'. הרי כי תחלת בריאתם היה כדי לשמש את העולם, ולא נבראו לעצמם כלל. והאדם הוא עיקר הבריאה, שהכל נברא בשבילו, והוא בלבד כל המציאות, לא זולת זה". ובתפארת ישראל פל"ג [תפח:] כתב: "כי כל העליונים נבראו לשמש האדם, ולפיכך האדם עיקר בעולם הזה". ובגבורות ה' פמ"ד [קסז.] כתב: "כי השמים נבראו לשמש האדם, שהרי המאורות שהם חשובים מן השמים, כתיב [בראשית א, יז] 'ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ', ומכל שכן הארץ". ובח"א לנדרים לא: [ב, ו.] כתב: "אם לא היה האדם, לא ברא הקב"ה שמים וארץ. כי האדם בלבד ראוי לו המציאות, והכל בשבילו נבראו ויצאו לפעל, אחר שראוי אליו המציאות בצד עצמו. אבל שאר הנבראים לא נמצאו בצד עצמם, רק שנבראו לשמש את האדם". וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 363 במה שהוקשה שם, ולהלן ציון 127. אמנם כאן מוסיף, שהנמצאים משמשים את האדם "כפי מה שהוא אדם", לאמור בהתאמה גמורה למעלת האדם, וכפי מעלתו כן שימושו, וכמו שמבאר מיד. וכן בהקדמה שניה לגבורות ה' [טו] כתב: "לא היה רחוק אצל רז"ל שתהיה עמידת השמש לצדיקים... שהחומר משועבד לשכל ולנבדל". וראה להלן ציונים 126, 183. ובבאר השביעי הערה 44 נתבאר שכל העולם לא נברא אלא לשמש ליחיד שבדור.
(58) "שיש בו בית קבול שמן, שנותנין בו הנר" [לשון הערוך ערך פנס], וראה נר מצוה ח"ב הערה 169.
(59) "כך שהחמה לוקה, אינה מאירה כל כך" [רש"י שם].
(60) לשון הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים פ"א ה"א: "המלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך", והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 1404.
(61) שבת כה: "הדלקת נר שבת חובה", ופירש רש"י שם "חובה - כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא [עה:]". ושם ביומא אמרו "האי מאן דאית ליה סעודתא, לא לאכליה אלא... כעין יממא", ופירש רש"י שם "באור אבוקה". וצרף לכאן את דברי הרמב"ם בהלכות שבת פ"ל ה"ה שכתב: "ויהיה נר דלוק ושלחן ערוך... שכל אלו לכבוד שבת הן". אמנם שם בפ"ה ה"א כתב "הדלקת נר בשבת... בכלל עונג שבת". הרי שפעם תלה את הנר בכבוד שבת, ופעם בעונג שבת. וכתב על כך בערוך השלחן אור"ח סימן רסג סעיף ב בזה"ל: "וצריך לומר דתרוייהו איתניהו, דבמקום שאוכלין, הוא מכבוד שבת. ובשאר חדרים הוה מעונג שבת, שלא יכשל בהליכתו שם". וראה בשמירת שבת כהלכתה פמ"ג סק"ו.
(62) לשונו בח"א לגיטין נז. [ב, קיא.]: "האדם ראוי לו מצד עצמו להיות בכבוד ובהדר, וכאשר הוא חוטא בעולם, אז הוא... בהפך, שהוא דבק בשקוץ ובמיאוס הגמור" [הובא למעלה בבאר השני הערה 32]. והרי "אין כבוד בדבר החומרי, רק הכבוד הוא בצורה" [לשונו בח"א לנדרים לא: (ב, ה.)], וכן "הדבר הנבדל מן החומר יש בו כבוד, וחומרי אינו בעל כבוד" [לשונו בח"א לשבת קיג. (א, נ:)]. וראה למעלה בבאר השני הערה 601. והרי החטא הוא מצד הגוף והחומר, ולא מצד הצורה [למעלה בבאר הראשון הערה 328]. ולכך ברי הוא שהחטא גורם לנטילת הכבוד. ולהלן [בסמוך לציון 89] כתב: "כי המת נסתלק הגוף, ונשאר הנפש בלבד, וראוי לכבוד". וראה הערה 102.
(63) "מאורות נתן סביבות עוזו" [המשך התפילה שם]. ואודות השייכות בין אור לכבוד, ראה דבריו למעלה בסוף הבאר הרביעי [ד"ה ויש לפרש] שכתב: "כי הכבוד נקרא אור בכל מקום, כמו שנאמר [יחזקאל מג, ב] 'והארץ האירה מכבודו', 'וכבוד ה' עליך יזרח' [ישעיה ס, א], ודבר זה ברור". ובנתיב התורה ספי"ב [א, נג.] כתב: "כי הכבוד נקרא 'אור', דכתיב [יחזקאל מג, ב] 'והארץ האירה מכבודו'". וכן כתב בגבורות ה' פכ"ד [קג.]. ובפחד יצחק ר"ה, סוף מאמר יג, כתב: "אור יוצר את השראת הכבוד, שנלמד דבר זה מקרא דישעיה, שנאמר שם [כד, טו] 'באורים כבדו ה"". וראה למעלה בבאר הרביעי הערות 453, 1402.
(64) פירוש - המאורות נבראו בשביל הכבוד ההולם את העולם שאינו נקי מחטא, ולכך הם נבראו באופן שיהיה בהם לקוי חמה ולבנה, וכמו שביאר.
(65) "על אב בית דין שמת שלא נספד כהלכה, ועל נערה המאורסה... ועל משכב זכר, ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד" [לשונו למעלה בהביאו מאמר חכמים].
(66) "כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות... ואם כן איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו, שהאדם יודע זמן הלקות שהם על פי החשבון, ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים" [לשונו למעלה, ושם הערה 40].
(67) פירוש - בספר זה אין כוונת המהר"ל לבאר דברי חז"ל, אלא להסיר לזות שפתיים מחז"ל, וכפי שכתב למעלה בסוף ההקדמה: "הנה בזה החבור נבוא לבאר דרכי תורה שבעל פה, ולהסיר לזות שפתים מחכמי עולם... ולברר דבריהם מה שבא בתלמוד הקדוש מה שנראה להם זרים". וראה הערות 136, 363. וכן כתב למעלה בבאר החמישי [ד"ה גם בשביל], ושם הערה 553, ולהלן הערה 768.
(68) פירוש - עד כה ביאר שאם השאלה על מאמר זה תהיה שאלה סתמית "מה הטעם", על כך לא ישיב בספר זה. אך עתה מבאר שהשאלה על המאמר אינה שאלת "מה הטעם", אלא שהדברים נראים רחוקים מן הדעת, ועל שאלה מעין זו אכן ישיב, כי היא נכללת במגמת הספר, וכמבואר בהערה הקודמת.
(69) כותב כן כלפי אותו המפקפק בדברי חז"ל, אך לאמיתו של דבר גם אם חז"ל היו נוקטים במאמר זה ב"חטאים שהם גדולים ביותר" גם אז היה מקום לדון "למה בשביל חטאים אלו דברים דוקא", וכפי שעשה בנצח ישראל פ"ד [נח:], שהביא שם את דברי הגמרא [יומא ט:] שבית ראשון חרב מחמת ג' עבירות חמורות, והקשה על כך: "למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות... ואין לומר שהיה זה במקרה". הרי אף בנוגע לעבירות הגדולות והרגילות טרח לבאר באופן מהותי את יחודן.
(70) כפי שכתב בתפארת ישראל פט"ז [רלז:]: "החכמים, היודעים סדור העולם באמת". ובח"א לב"ב עד: [ג, קד.] כתב: "כי אלו האנשים לא נמסר להם חכמת סדר העולם מפי החכמים, אשר קבלו מפי הנבואה. אבל החכמים אשר קבלו מן הנביאים, ידעו ועמדו על סודו וענינו". וכן כתב בנתיב אהבת ריע פ"ב [ב, נח.]. ולמעלה בבאר הראשון [ד"ה אמנם מה] כתב: "כי להם [לחז"ל] בפרט היה מקובל בידם חכמה אלקית מפי אדון כל הנביאים. וכמו שאמרו [אבות פ"א מ"א] 'משה קבל תורה מסיני ומסרה וכו", וכך היו מקבלים החכמה האלקית זה מזה, דור אחר דור, עד דורות האחרונים", ושם הערה 325. וכן כתב למעלה בבאר החמישי [ד"ה וכאשר תבין]: "אין חכמתם [של חז"ל] דומה לחכמת חכמי האומות. כי חכמי האומות אף כי היו חכמים, היה חכמתם שכל האנושי. אבל חכמינו, חכמתם חכמה פנימית סתרי החכמה, מה שידעו על פי הקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הנביאים ועד משה רבינו עליו השלום", ושם הערה 351. ובאור חדש [צט:] כתב בזה"ל: "וקרא [אחשורוש] חכמי ישראל 'יודעי העתים' [אסתר א, יג], כי חכמי ישראל נודעים מחמת עבור השנה, שהיו חושבים תקופות ומזלות, וכל אשר שייך לזה. והיה נמצא במורגש ולראית העין שכך הוא. ודבר ידוע כי דבר זה אין לעמוד על זה אלא מפי רוח הקודש, שידעו ענין הגלגלים ומהלך שלהם. אבל שיעמוד עליהם האדם משכלו לדעת מהלך תנועת הגלגלים וסבוב שלהם, דבר זה אי אפשר לעמוד עליו. ולכך מה שחכמי ישראל היו יודעים העיתים, בזה נודע שהם חכמים באמת קולעים אל השערה ולא יחטיאו אפילו כהרף עין. ולכך אחשורוש כאשר נודע להם חכמתם ויצא להם שם בעולם בחכמה, וכדכתיב [דברים ד, ו] 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים', וזה נאמר על סוד העיבור [שבת עה.]. ולכך 'יודעי העיתים' השם [של] חכמי ישראל בפרט, שאין לאדם לעמוד על מהלך בכוכבים כאשר הוא רק באומה חכמי ישראל, שהם ידעו מפי רוח הקודש". וכן הוא בנתיב התורה פי"ד [א, סא.], והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 45. וראה להלן הערות 517, 556, 784.
(71) סוף הבאר הרביעי [ד"ה וזה כי], ושם הערות 1388-1391.
(72) לשונו שם בסוף הבאר הרביעי: "הדבר שהוא אור הוא המציאות... לכך המציאות נקרא 'אור'", ושם הערה 1388. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בתפארת ישראל פמ"ז [תשכט.] כתב: "כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר. כמו שאמר במדרש [תנחומא וישב, ד] 'חושך' [בראשית א, ב] זה מלאך המות. פירוש כי מלאך המות הוא ההעדר, ראוי שיקרא 'חושך', מפני שהוא מבטל המציאות, אשר נקרא בשם 'אור'. שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר". ובדר"ח פ"ה מ"כ [ער:] כתב: "אמרינן בבבא בתרא בפ"ק [ד.] על הורדוס שכבה אורו של עולם, שהרג את החכמים, וכבה אורה של תורה, ילך ויתעסק באורו של עולם, הוא בית המקדש, שנקרא 'אורו של עולם' כדאיתא התם. ולמה נקראו אלו שנים [תורה וביהמ"ק] אורו של עולם, כי אלו שניהם הם עיקר מציאות העולם, כמו שהחושך הוא העדר המציאות, כמו שביארנו פעמים הרבה דבר זה למעלה, שנקרא חושך מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי', [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך את יחידך', שהוא לשון העדר. ולפיכך אלו שנים, דהיינו בית המקדש והתורה, ענין אחד, שתי מדריגות זו על זו. ולפיכך כאשר האדם מתעסק באורו של עולם, הוא בית המקדש והתורה, נצול מחושך של גיהנם... כי המתעסק בעיקר מציאות העולם, נצול מן העדר המציאות, הוא הגיהנם". וראה למעלה בבאר השני הערה 484, ובבאר הרביעי הערה 974, שהובאו מקורות נוספים ליסוד זה.
(73) כמבואר בהערה הקודמת. ושם בסוף הבאר הרביעי כתב: "בחושך אין דבר נמצא כלל", ושם הערה 1390, וראה בסמוך הערה 76. ובנצח ישראל פכ"ה [תקלג:] הביא את המדרש [ילקו"ש בלק, תחילת רמז תשסח] שהקב"ה דן את ישראל ביום, ואילו את האומות דן בלילה. וכתב לבאר זאת [תקלד.] בזה"ל: "דן את ישראל ביום לפי שהם אמיתת המציאות, אשר המציאות הוא נחשב כמו יום, בו נמצא הכל. והאומות אשר אין להם אמיתות המציאות, דין שלהם בלילה, לפי מדריגתם אשר אינם אמיתת המציאות, ולכך דין שלהם בלילה, אשר לא נמצא בו דבר".
(74) לשונו למעלה שם בסוף הבאר הרביעי: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]". ובשמו"ר נ, א אמרו "הדא הוא דכתיב [תהלים קיט, קל] 'פתח דבריך יאיר מבין פתיים'... האור ברא תחלה ואחר כך העולם. משל למלך שבקש לבנות פלטין, והיה המקום אפל, מה עשה, הדליק נרות ופנסין לידע איך הוא קובע דימוסים, כך האור נברא תחלה... ממנו למדו צדיקים כשהיו מתחילין בדבר, היו פותחין באורה". הרי שהבריאה הראשונה שנבראה בעולם היתה אור, נמצא שתחילת המציאות בבריאה היתה על ידי אור. אך אין כוונתו לומר שהאור היה הדבר הראשון בבריאה, שהרי קדמו לו "תוהו ובוהו וחושך" [בראשית א, ב], וכפי שביאר בנצח ישראל פכ"ו [תקנד.]: "שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש [ברכות כח.] אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה" [והובא למעלה בבאר הרביעי הערות 1302, 1389].
(75) פירוש - הואיל והאור ראוי למציאות יותר מהכל, לכך הוא גם תחילת המציאות. שהרי נתבאר למעלה כמה פעמים שהעיקר מתגלה בהתחלה [בבאר השני הערה 153, ובבאר השלישי הערות 88, 118], והואיל והתחלת המציאות היתה באור, מוכח מכך שעיקר המציאות הוא האור.
(76) הרי שהאור נותן מציאות לאחרים, וכמבואר בהערה 74. ופירושו, כי דבר שנסתר מחמת החושך, אין הכוונה שהוא קיים ורק שאינו נראה, אלא שמבחינה מסויימת הוא אינו קיים, וכלשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [קמד.]: "הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא ע"י אור. וכבר ביארנו, כי החושך נקרא כך מפני שהחושך הפך אור, כי האור נותן מציאות לאחר, והחושך הפך זה, שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה... נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות". וכן חזר וכתב שם בפ"ה מ"כ [ער:]. ובח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.] כתב: "מי שיושב בחושך יש לו העדר מציאות, וכמו שאמרו ז"ל [נדרים סד:] סומא נחשב כאילו מת. וכל זה מפני כי האור משים האדם בפועל, וכאשר הוא סומא, כאילו נעדר ואינו נמצא בפועל". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכט.] כתב: "כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר... כי בחושך, אע"ג שהדבר נמצא, אינו נחשב נמצא". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] ביאר ש"לילה" הוא מלשון "יללה", והוא משום שבלילה העדר האור. והובא למעלה בבאר השני הערה 484. וזהו שכתב שם בסוף הבאר הרביעי [הובא בהערה 73] "ובחושך אין דבר נמצא כלל".
(77) כפי שכתב בתפארת ישראל פכ"ג [שדמ.]: "כי בנמצאים דבק ההעדר בהם". וקודם לכן שם בפט"ז [רמח.] הביא מאמר חכמים [סנהדרין לח:] שבריאת האדה"ר השתערה על פני כל היום, ויובא בהערה 86. וכתב לבאר: "בא לבאר מציאות האדם ומהותו, לומר שהאדם הוא הכל... ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום, שהוא כל המציאות. וההעדר שדבק באדם, שאי אפשר שלא יהיה העדר דבק בו, ודבר זה הוא נגד הלילה, שהוא העדר האור". ובנר מצוה [ח"א ד:] כתב: "אי אפשר שיהיה העולם, שהוא עלול מן השי"ת, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חסרון... והחסרון הוא מצד העולם שהוא עלול, ומזה ימשך חסרון", וראה שם הערה 32. ובדר"ח פ"ד מי"ז [קצו.] כתב: "העלולה מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה. ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון". ובח"א לשבת קיח: [א, נח.] כתב: "מפני שיש לו [לעלול] התחלה, מורה שהוא עלול... נעדר מצד עצמו וימצא אחר כך... מצד עלתו". וראה להלן הערה 863.
(78) ולכך לא תמצא שחכמים יבארו מדוע יש חושך ולילה בעולם, כי העדר זה שייך לטבע העולם, וממילא הוא שייך לסדר המציאות. ועוד אודות שהטבעי אינו יוצא מן הסדר המציאות, מחמת שכך הוא טבעו, צרף לכאן דבריו בגו"א שמות פכ"ב אות לד, שביאר שם שהכלב יותר טוב מן העובד ע"ז, "כי הכלב נברא שאי אפשר להיות טוב במינו, והוא שלימות הבריאה בזה המין. ולא כן עובד עבודה זרה, שהרי הוא אדם, ובמה שהוא אינו שלימות הבריאה... כי המינים שהם נמצאים בעולם הם צורת העולם, ואין אחד מהם שאין צורת העולם. אבל העובד ע"ז אינו צורת העולם" [והובא להלן בבאר השביעי הערה 40]. הרי שהואיל וכך הוא טבעו של הכלב, לכך אין בכך חריגה מסדר המציאות. ובח"א לסנהדרין קח: [ג, רנח.] העיר: "מה רשעות יש בזה, כיון שעשה בטבע". וראה למעלה בבאר השני הערה 552, ובבאר החמישי הערה 119, 462.
(79) "דבר העדר" עצם ההעדר החורג מסדר המציאות.
(80) כמבואר בהערה 39.
(81) פירוש - החושך שיש בלילה נובע מסילוק האור, אך לא מפגם וחסרון שחל על האור עצמו. מה שאין כן לקוי המאורות, הרי הוא חסרון שחל על האור גופא, שמונע מהמאורות להאיר לעולם. ולכך אין לך הפסד אל המציאות גדול מזה, כי הוא חל על הדבר שאין ראוי יותר ממנו להקרא מציאות. וראה להלן הערה 872.
(82) כמו שאמרו במאמר זה [סוכה כט.] "בשל ארבעה דברים חמה לוקה", וקודם לכן אמרו [שם] "בזמן שהחמה לוקה סימן רע לכל העולם כולו". ובערוך ערך לק הביא את הפסוק [שמות ה, יד] "ויוכו שוטרי ישראל וגו'", שאונקלוס תרגם "ולקו סרכי בני ישראל". הרי ש"לקוי" הוא לשון מכה, המורה על חסרון והפסד בדבר שהיה אמור להיות שלם. וכמו מדת הדין שראויה שתהיה בשלימות [ראה למעלה בבאר הרביעי הערה 186], כאשר הוא נחסר אמרו [ב"ק פה:] "לקתה מידת הדין". וכן אדם ראוי להיות שלם בגופו, וכאשר הוא נחלה אמרו "לקתה - חייב לרפואתה" [כתובות נא.]. והרי לא נאמר על חושך של הלילה לשון "לקוי", משום שאין כאן מכה שניתכה על האור גופא, לעומת החושך שבא לעולם מחסרון במאורות עצמם, שנקרא "לקוי מאורות".
(83) והחטא הוא יציאה מן הסדר, וכפי שכתב בנצח ישראל פל"א [תרו.]: "עיקר החטא הוא יציאה מן הסדר, ואם כן החטא הוא מקרי גם כן", ושם הערה 124. וכן נתבאר בתפארת ישראל פכ"ה הערה 15, שם פמ"ח הערה 37, שם פס"ד הערה 79, ועוד. והחומרה של חטא ששנה בה היא שהוקבעה היציאה מן הסדר, והחריגה שבחטא נהפכה למקובלת, וכמבואר בח"א לערכין ל: [ד, קמג:]. וראה הערות 108, 189.
(84) כי האור משקף את מעלת הדבר, ומעלה ומעלה והאור שלה. וכפי שכתב בנר מצוה [ח"ב עמוד צג.], וז"ל: "התחלת האור ראוי לבית המקדש, כמו שאמרו במדרש [ב"ר ג, ד] אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק, ממקום בית המקדש נבראת האורה... מה שאמר כי מן בית המקדש נברא האורה, דבר זה ידוע לנבונים, כי כל שהוא מסולק מן הגשמי הוא אור בהיר. כאשר תבחין בנמצאים הגשמיים, שכל שהוא גשמי יותר, הוא עכור וחושך. וזה, כי הארץ היא גשמית, ולכך הארץ היא חשוכה לגמרי. והמים אינם כל כך גשמיים כמו הארץ, שיש לארץ גסות ועבות החמרי יותר, לכך המים הם זכים יותר. והרוח עוד יותר מסולק מן הגשמי, ולכך הרוח הוא יותר זך ויותר דק. והאש של מעלה, שהוא יסוד האש, הוא עוד יותר מסולק מן הגשמי, ולפיכך הוא יותר זך ויותר דק... ומפני כי מקום בית המקדש הוא נבדל מן הגשמי, כאשר ידוע מענין בית המקדש, שהוא נבדל ומסולק מן הגשמי. ובשביל זה אמרו בפרק קמא דבתרא [ב"ב ד.] על הורדוס כבה אורו של עולם, שהרג את החכמים, שהם אורו של עולם, לכך יעסוק בבית המקדש, שהוא אורו של עולם. ולכך אמרו שהאור שאינו גשמי, רק מסולק מן הגשמי, נברא ממקום בית המקדש. והדברים ידועים למשכילים ולנבונים". וראה שם הערה 130 שהוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ובנתיב האמת פ"א [א, סוף קצו:] כתב: "האור מורה על מעלה נבדלת מן הגשמי, ותראה כי הדברים שאינם מאירים הם גשמיים, וכמו שבארנו פעמים הרבה, ולפיכך הזכות והבהירות מורה על שהוא מסולק מן הגשמי". ולכך "כפי מדריגת העולם ומעלתו, האור זורח עליו". וראה למעלה בבאר השני הערה 625, ולהלן ציון 175.
(85) כי חסרון מביא להעדר, וכפי שכתב בנצח ישראל פ"ב [לב:], וז"ל: "ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם, הוא מסולק מן החסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר. ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי", וראה שם הערה 83. וכן הוא בתפארת ישראל בהקדמה הערה 55, ושם פכ"ח הערה 21.
(86) בתפארת ישראל פט"ז [רמח.] הביא מאמר חכמים [סנהדרין לח:] שבריאת אדה"ר השתערה על פני כל היום, וכתב בזה"ל: "בא לבאר מציאות האדם ומהותו, לומר שהאדם הוא הכל... ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום, שהוא כל המציאות. וההעדר שדבק באדם, שאי אפשר שלא יהיה העדר דבק בו, ודבר זה הוא נגד הלילה, שהוא העדר האור". נמצא שכנגד ההעדר הטבעי שנמצא בבריאה יש לילה, וכנגד ההעדר הבלתי טבעי שנמצא בבריאה יש לקוי חמה.
(87) ולכך מיתה מכפרת [ספרי במדבר טו, לא], וכפי שכתב בגו"א במדבר פ"כ אות ב [ד"ה אמנם]: "כל מיתה היא מכפרת על האדם, בעבור שהיא הסתלקות הגוף, שבו תלוי החטא". וראה בנתיב התשובה פ"א הערה 136, שהוא יסוד נפוץ בספריו.
(88) לשונו בדרוש על התורה [יט.]: "המיתה היא סילוק מן הגוף הגשמי, עד שהנשמה נבדלת על ידה מהגוף" [והובא למעלה בבאר הראשון הערה 209]. ובגו"א במדבר פ"כ אות ב [ד"ה אמנם] כתב: "מיתת הצדיק... נסתלק מן העולם מן הרכבות הגוף... יסוד הפשוט שלו הנשמה, ששבה להיות רוחני כמו שהיתה, נשמה טהורה... כאשר הסתלק הרכבתו, וחוזר אל פשיטותו". ובנתיב התשובה פ"ח [ד"ה ולפיכך אמר] כתב: "כי כאשר סילק גופו... והגיע אל המיתה, אז נעשה שכלי, וכאילו נבדל מן הגוף לגמרי". ובהספד [קעח] כתב: "המיתה הוא בשביל זה... דבמיתתו מסתלק מן הגוף, ונעשה רוחני... כי לא נחשב המיתה פחיתות לצדיק, אבל נחשב לצדיק עליה כאשר הצדיק נלקח למעלה. כי לפני זה היה למטה בארץ במקום שהוא פחות ושפל מאוד, ועתה נלקח למעלה. ואף כי משה רבנו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה, מ"מ לא היה במחיצה עליונית לגמרי, וראוי לצדיק שיקנה מעלה זאת. ואין מגיע האדם לדבר זה, רק כאשר נלקח מן העוה"ז" [הובא למעלה בבאר השני הערה 33, בבאר הרביעי הערה 1090, ובבאר החמישי הערה 210]. וראה להלן הערות 465, 626.
(89) כי הרוחני ראוי לכבוד, לעומת החומרי, שהרי "אין כבוד בדבר החומרי, רק הכבוד הוא בצורה" [לשונו בח"א לנדרים לא: (ב, ה.)], וכן "הדבר הנבדל מן החומר יש בו כבוד, וחומרי אינו בעל כבוד" [לשונו בח"א לשבת קיג. (א, נ:)], כמובא בהערה 62. וראה הערה 102.
(90) לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"א ה"ג: "בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה, ומניינם שבעים ואחד... הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה, והוא שקורין אותו החכמים 'נשיא' בכל מקום... ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש, ויושב מימינו, והוא הנקרא 'אב בית דין'". מינויו לדעת רבי יהודה הוא מן התורה, שנאמר [דברים טז, יח] "שופטים ושוטרים תתן לך", "אחד ממונה על כולן, שנאמר 'תתן לך'" [סנהדרין טז:], וביארו שם התוספות [ד"ה אחד] שהכוונה לאב בית דין. והוא הנקרא "מופלא שבבית דין" [תוספות שם], ולפי זה היה מתפקידו ללמד את חברי בית הדין, שהרי אמרו [הוריות ד:] שהורו בי"ד וטעו, ולא היה מופלא של בי"ד עמהם פטורים מפר העלם דבר של צבור, לפי שהיה להם ללמוד ולא למדו. ובדר"ח פ"א מ"ה [לז:] כתב: "האב בית דין שהוא ממונה על הדין, שלכך נקרא 'אב בית דין'".
(91) כמבואר למעלה בבאר השני [ד"ה ודברים אלו], שמדת הת"ח שאינו מוותר, וכמבואר שם בהערות 337-343. ובנצח ישראל פי"ח [תה.] כתב: "כי הדין מושכל מחויב, כי שאר דברים שהם אפשרים, כיון שאינם מחויבים, אינם שכל גמור... הדין המחויב, מפני שהוא מחויב ומוכרח". ובנתיב הדין פ"א [א, קפה.] כתב: "ובמדרש [דב"ר ה, ז] 'שופטים ושוטרים' [דברים טז, יח]... אמר הקב"ה מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין. שנאמר [ישעיה סא, ח] 'כי ה' אוהב משפט'... כבר ביארנו כי המשפט הוא... דבר מחויב ומוכרח. ולפיכך המשפט בפרט הוא אל הש"י, כי הש"י מחויב המציאות ואינו אפשרי, והמשפט שהוא מחויב גם כן, שהרי הוא משפט ודין, לכך הוא יותר חביב אל הש"י מכל הדברים שאינם מחוייבים כמו המשפט. וזה שאמר כאן מכל שבראתי בעולמי איני אוהב כמו המשפט, שהוא דבר מחויב". ומעין זה כתב בנתיב האמת פ"א [א, קצו.]. ובשבת קיט: אמרו ש"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים", וכתב בח"א שם [א, סו:] בזה"ל: "כי השכל הנבדל הוא מחויב... כי ענין השכל מחויב ומוכרח, לכך כל ענין השכל במדת הדין, שהדבר שהוא מחויב ומוכרח הוא במדת הדין, ודבר זה בארנו בכמה מקומות בספר באר הגולה ובספר הנצח. ולפיכך כאשר מבזה השכל מתחייבים במדת הדין, ובא החורבן" [הובא למעלה בבאר השני הערה 337].
(92) לשונו בנתיב הדין פ"ב [א, קצ.]: "אין דבר בעולם שיש לו מציאות יותר כמו המשפט, שהדבר שהוא בלתי מחויב אין מציאותו כל כך, כמו דבר שהוא מחויב". ובנצח ישראל פנ"ז [תתעו:] כתב על הדין: "[הדין הוא] המחויב, לפי חיוב שלו, יש לו מציאות גמור, שהרי הוא מחויב ומוכרח". ולמעלה בבאר הרביעי [ד"ה ובדין הזה] כתב לאידך גיסא: "המקרה אין לו מציאות כלל, רק במקרה קרה", ושם הערה 386.
(93) שבכל בריאה ובריאה נאמר "ויאמר אלקים" [בראשית פרק א].
(94) פירוש - כאשר נברא העולם ויצא אל המציאות, נאמר "אלקים" [המורה על הדין (ראה להלן הערה 484)], וזה מוכיח שלדין יש מציאות גמור, ולכך הוא המוציא את העולם אל הפועל. וראה ההערה הבאה.
(95) ולדוגמה, בדר"ח פ"ב מ"ח [פו.] כתב: "כל הנבראים נבראו בדין ובמשפט... כי מה שברא הקב"ה - ברא במידת הדין, כמו שנאמר בכל מעשה בראשית שם 'אלקים', שהוא מדת הדין", וכן כתב שם קודם לכן בדר"ח פ"א מי"ח [נז:], תפארת ישראל פ"ו [קב.], שם ס"פ כו [ת:], שם פמ"א [תרמט:], גבורות ה' הקדמה ראשונה [ד], שם פס"ה [שב:], ח"א לנדרים לט. [ב, טז.], ח"א לסנהדרין קי. [ג, רסו:], ועוד. ובח"א לב"מ פח. [ג, נב.] כתב: "כי בבריאה נאמר בכל הפרשה 'אלקים', היינו לעניין היציאה אל הפעל, שהיה נברא מכח דין, שהיה הדין נותן שיהיה נברא, ובדין נברא". וראה למעלה בבאר הרביעי הערות 153, 859, 1312. ובגבורות ה' פע"א [שכו:] כתב: "ידוע הוא שכל התגלות לפועל הוא בדין, וזה מפני שכל יציאה לפועל הוא שנוי, וכל שנוי צריך אל זה כח וחוזק המשנה הדבר, וכל כח וחוזק הוא במדת הדין, ודבר זה ידוע לחכמים" [ראה להלן הערה 490]. וצרף לכאן, שפתוי הנחש היה [בראשית ג, ה] "והייתם כאלקים", ופירש רש"י שם "יוצרי עולמות". וראה להלן הערה 497.
(96) כי הדיין מצטרף אל מידת הדין, שמכחה נברא העולם. הרי שהמאפיין את הדין הוא היותו מחוייב המציאות, כפי שהבריאה היא מחוייבת המציאות, כי על שניהם [הדין והבריאה] נאמר שם "אלקים". וכן רמז למעלה בבאר הרביעי [אמנם יש לפרש], וז"ל: "וזה אמרם [שבת י.] כל דיין שיושב שעה אחת בדין, כאילו נעשה שותף אל הקב"ה במעשה בראשית. וכמו שתמצא במעשה בראשית שנזכר שם 'אלקים', ושם הזה הוא גם כן לדיין, ובארנו דבר זה במקומו". וכן הוא בדר"ח פ"א מי"ז [נז:, נח:]. ובנתיב הדין פ"א [א, קפו:] הרחיב יותר, וכתב: "דבר זה בארנו בפרקים, כי מי שדן דין אמת לאמתו הוא נקרא 'האלהים', כמו שכתוב בקרא [שמות כב, ז] 'ונקרב בעל הבית אל האלהים', 'עד האלהים יבא דבר שניהם וגו" [שמות כב, ח], ודבר זה ידוע, כי 'אלהים' מדת הדין, ובשם הזה ברא הקב"ה עולמו, שנאמר [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלהים', כי נברא העולם בדין, שגזר להיות נבראים, ובמדת הדין נבראו. והדיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שהרי נקרא הדיין בשם 'אלהים', ובזה נשתתף לשמו אשר ברא הכל. ואין הדין כמו מדת החסד, כי יש חסד למעלה מן החסד, והקב"ה חסדו גדול יותר מחסד האדם. ואף שהאדם עושה חסד, אין חסד זה חסדי ה' לגמרי, ולא שייך בזה לומר שנעשה שותף עם הש"י. אבל המשפט שהוא משפט אמת, אין לומר בזה כי משפט גדול מן משפט אחר. ולכך כאשר דן דין אמת לאמתו, מתחבר אל הדין, כי ברא העולם בדין, ועד שם מגיע מדת המשפט כאשר הדיין דן דין אמת לאמתו... ולפיכך הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 861. ובגו"א שמות פי"ח אות לב כתב: "וכאילו נעשה שותף להקב"ה וכו'. בפרק קמא דשבת [י.]... עיקר הדבר דבר נפלא, שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי כאשר ברא הקב"ה את העולם בראו בדין, ולפיכך תמצא בכל הכתוב [בראשית א, ג] 'ויאמר אלהים', כי בדין נברא העולם, כאשר ידוע לחכמים. ולכך היושב שעה אחת בדין הוא נעשה שותף להקב"ה, שהרי הוא מתחבר במדה שנבראו בה מעשה בראשית, ובזה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".
(97) פירוש - מיתתו של אב בית דין מורה על בטול גמור, כי האב בית דין מורה על המציאות הגמורה, ולכך סילוקו מן העולם מורה על בטול המציאות, ובטול זה נוהג כל עוד שלא נספד כהלכה, וכמו שמבאר.
(98) פירוש - אם נספד כהלכה "זה מורה שאין כאן העדר, רק סלוק הגוף, ולכך ראוי אל הכבוד. אבל כאשר לא נספד כהלכה, ואין עושים לו כבוד, זה מורה על העדר גמור" [לשונו בהמשך]. ונראה מה שנקט כאן "בעולם הבא" [ולא "בגן עדן" וכיו"ב] בדוקא נקט לה, והוא על פי דברי הגמרא [שבת קנג.] "מהספדו של אדם ניכר אם בן עולם הבא הוא, אם לאו", ופירש רש"י שם "שאם כשר היה, הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו". וראה הערה 104.
(99) כמסקנת הגמרא [סנהדרין מז.] "הספידא יקרא דשכבי הוא".
(100) כמבואר בציון 89. ומו"ק כב: אמרו "אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין", ופירשו הראשונים [ריטב"א שם, נמוק"י שם בשם הראב"ד] שהוא משום הספד, כדי שיהיו כולם פנויים ומתעסקים בהספדו. ולפי דברי המהר"ל כאן הדבר מחוור.
(101) "בלבד" - לא שנסתלק הגוף לגמרי, אלא שנחלש. ואודות שבימי הזקנה הגוף נחלש, ראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1157.
(102) כשיטתו של איסי בן יהודה [קידושין לב:] "כל שיבה במשמע", "ואפילו זקן אשמאי" [רש"י שם], "והנה יצוה בכל שיבה, אפילו על אשמאי, שהוא הבור" [לשון הרמב"ן ויקרא יט, לב]. ובגמרא [קידושין לג.] אמרו שהלכה כאיסי בן יהודה. וראה בגו"א ויקרא פי"ט אות נג שהאריך בזה טובא. ובנתיב התורה ר"פ יא [א, מו.] כתב: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים, עד שאמרה תורה [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן, מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי, ולפיכך ראוי אל הכבוד ג"כ, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד. ומפני כך נקרא יניק וחכים גם כן בשם 'זקן', ואין זקן אלא שקנה חכמה [קידושין לב:], וכל זה מפני שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד". וראה למעלה בבאר השני הערה 601, ובנר מצוה ח"ב הערה 337. וכן כתב בח"א לב"מ פז. [ג, נא.], וז"ל: "כי לעת זקנתו נחלשו כחות הגופניים, ומתגברים כחות השכליים... ומפני כך ציוה בתורה 'מפני זקן תקום והדרת פני זקן', כי הזקן הוא כאילו כאשר היה מסולק מן הגשמי, והוא נבדל, ולפיכך יש לכבדו". ושם אמרו כי בימי אברהם נתחדשה הזקנה [ב"מ פז.], כי בימיו העולם קבל מעלת השכל, שהכירו את בוראם, ועם מדרגת השכל באה הזקנה, והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 1157. וראה להלן הערה 602.
(103) וצרף לכאן דברי הגמרא [שבת קיט.] "'ולקדוש ה' מכובד' [ישעיה נח, יג], זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה". ובפשטות דברי הגמרא מתפרשים בדרך "אף על פי"; אף על פי שביום הכפורים אין בו אכילה ושתיה, עם כל זה יש בו ענין של כבוד. אך לפי המהר"ל דברי הגמרא אינם מתפרשים באופן של "אף על פי", אלא בלשון ניחותא; משום שביום הכפורים אין בו אכילה ושתיה, לכך יש בו ענין של כבוד.
(104) צרף לכאן את דברי המאירי [מו"ק כז:] שמרבים בהספד על מי שהלך בלא בנים יותר מעל מי שמשאיר אחריו בנים. הרי ההספד מפקיע מידי העדר של המיתה, ולכך יש צורך בהספד על מי שלא הניח אחריו בנים. ומעין זה כתב בח"א לשבת קנג. [א, פז.] בביאור דברי הגמרא שם "מהספדו של אדם ניכר אם בן עולם הבא הוא, אם לאו", וז"ל: "פירוש, שאם הוא בן עולם הבא, מתחדש למספידין הבכיה, כדרך שבוכים על מת. ואם לאו, שאין בני אדם בוכין עליו, אין בן עולם הבא, לפי שאין בוכין על מי שאינו, כי מה בכיה הוא זה. אבל אם הוא בן עולם הבא, לא נחשב כאילו אינו, ומרחמים עליו. אבל אם אינו בן עולם הבא, אז נחשב כאילו אינו, שהרי אינו בן עולם הבא, ולא שייך בכיה עליו. וכמו שגזר על כל מת שישתכח מן הלב [רש"י בראשית לז, לה], מפני שאינו נמצא. ומה שאינו במציאות, נשכח מן הלב לגמרי. וזה שאינו בן עולם הבא, נשכח מן האדם מיד". הרי שהעדר הספד ובכי מורה על העדר מציאות הנפטר, כי רק בעל מציאות הוא בר הספד ובכי. אמנם יש הבדל מסויים בין דבריו כאן לדבריו בח"א שם; כי דבריו כאן הולכים סביב הציר של כבוד, שהנספד כהלכה מורה על כבוד למת, ועשית הכבוד [על ידי ההספד] מורה שמיתת הנפטר אינה אלא סילוק הגוף, ולא העדר גמור. אך דבריו בח"א הולכים סביב הציר של בכיה, שההספד מעורר ומחדש את הבכי, והבכי הוא המורה שיש למת מציאות, שאל"כ לא היו בוכים ומרחמים עליו. ויל"ע בזה. ויש לעיין בזה, שהרי אמרו [סנהדרין מז.] "סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד... זהו סימן יפה למת, שמע מינה יקרא דשכבי הוא, שמע מינה", ופירש רש"י שם "סימן יפה למת כשנפרעין ממנו בעולם הזה לאחר מיתה, דיש לו כפרה בכך. שמע מינה יקרא דשכבי הוא, דאי לאו יקרא דשכבי, אמאי מיכפר בבזיוניה". ומדוע אצל אב בית דין שלא נספד כהלכה יש בכך להורות על העדר גמור, ולא "סימן יפה למת". ואולי יש לומר שכל זה אמור באדם פרטי, שחסרון הספדו נתלה בחטאיו. אך כאן שמדובר באב בית דין, שהוא אדם כללי, הרי ההספד עליו נושא גוון של "כלל" ["והנה ההספד זכרון חסדי המת" (רבינו בחיי בראשית נ, י)], והוא אודות האבידה שהיתה לכלל בסילוקו, ואי אפשר לתלות חסרון הספדו בחטאיו הפרטיים של הנפטר. וראה להלן הערות 148, 153.
(105) פירוש - האב בית דין עצם הדין, מתוקף היותו ממונה על הדין.
(106) כמבואר בע"ז נד: ש"חמה וכוכבים ומזלות" הם עיקר העולם, ואם הם יסולקו מהבריאה הרי זה בגדר "יאבד עולם". ובח"א שם [ד, נו:] כתב: "כי אין שייך לאבד חמה ולבנה, דבר שהעולם תלוי בו". והביאור לכך הוא, שהחמה והלבנה והכוכבים הם מקור האור בעולם ["טובים מאורות שברא אלקינו... מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם" (מא-ל אדון)], וכבר נתבאר שהאור הוא המציאות, "שאין דבר ראוי להיות נקרא בשם מציאות כמו האור" [לשונו למעלה ליד ציון 72]. ובנצח ישראל פ"י [רנו.] כתב: "והם עיקר במציאות, והם השמש והירח והכוכבים", ושם הערה 71. ובאור חדש בהקדמה [נב.] ביאר שכאשר "הלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין והמזלות הולכים להם, אותה שעה אין חושך גדול הימנו".
(107) פירוש - אל תאמר שחסרון זה נובע מהחטא, אך לא "שהעולם מוכן בצד עצמו אל ההעדר, יוצא מן הסדר" [לשונו למעלה בסמוך לציון 83].
(108) נראה הטעם שאין לתלות זאת בחטא, הוא כפי מה שביאר בח"א לשבת קיח: [א, נז:] לגבי הפורעניות של חבלי משיח, גיהנום, וגוג ומגוג, שנקראו שם בגמרא "יום", וז"ל: "כאשר יהיה דבר פורענות שהוא בעצם, ואינו מקרה, כמו רוב פורענות שהם בעולם הם במקרה מצד החטא. ואלו שלש פורענות [חבלי משיח, גיהנום, וגוג ומגוג] הם בעצם, שכך הם מששת ימי בראשית נגזרו אלו ג' פורענות, לכך נקראו כל אחד ואחד 'יום'... שאלו ג' פורענות הוא מצד חסרון האדם, לכך יש בו אלו ג' פורענות מסודרים מן השם יתברך, לא מצד החטא, רק מצד עצם הבריאה, ולפיכך נקראים 'יום'". וככל דבריו שם ניתן לומר לגבי לקוי מאורות, שאין הם נתלים בחטא, אלא "מצד עצם הבריאה" [ראה הערה 189]. וראה בנר מצוה ח"א הערה 30. ובדרוש על התורה [לח:] סלל לו דרך אחרת בביאור סוגיא זו.
(109) לעומת ההעדר שהוזכר למעלה ["אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה"], ששם ההעדר אינו מחמת מעשה מסוים, ואדרבה, הוא מחמת העדר מעשה.
(110) לשונו בנתיב הצדקה פ"ו [א, קפג.]: "כי האדם על ידי חטא דבק בהעדר. וכך הוא לשון 'חטא', שהלשון הזה מלשון חסרון, כמו [מ"א א, כא] 'והייתי אני ובני שלמה חטאים'... וכל חטא וחטא יש בה חסרון והעדר של מה... שאין החטאים רק שהאדם דבק בהעדר". והובא למעלה בבאר הרביעי הערות 242, 244, והוא יסוד נפוץ בספריו. והנה למעלה בבאר הרביעי שם [ד"ה וכן פירש הרד"ק] ביאר שהחסרון של החטא חל על מעשי האדם, ואילו כאן [ובנתיב הצדקה] מבאר שהחסרון חל על האדם עצמו. אמנם אין בכך סתירה, כי החסרון שיש במעשי האדם מגיע עד האדם עצמו, כי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" [החינוך מצוה טז]. ובקידושין מ. אמרו "עבירה יש לה קרן ואין לה פירות", וכתב שם בח"א [ב, קמא.] לבאר: "פירוש, כי העבירה שהוא נמשך אחר החטא, שזהו מעשה תהו וההעדר, שזה ענין העבירה שנמשך אחר ההעדר. ולכך בעל עבירה נפסד ומקבל העדר. והפרי הוא מן המציאות מתחייב, ונמשך הפרי. כמו מן האילן נמצא הפרי. והעבירה שאין מציאות לה בעצמה, לא תוכל לומר שהיא עושה פרי".
(111) פירוש - כפי חומרת החטא כך גודל ההעדר.
(112) כמו שאמרו על עשו הרשע [ב"ב טז:] "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום; בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה". הרי שהעבירה הראשונה שהוזכרה היא שבא על נערה המאורסה. ובסנהדרין מד. אמרו "'וכי עשה נבלה בישראל' [יהושע ז, טו]... מלמד שבעל עכן נערה המאורסה. כתיב הכא 'וכי עשה נבלה', וכתיב התם [דברים כב, כא] 'כי עשתה נבלה בישראל'". ובגיטין נז. אמרו "מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינר [שהיו קונים ארבעים סאים של תבואה], נחסר השער מודיא אחת [התבואה התייקרה, ומעתה שלושים ותשעה סאים היו נמכרים בדינר אחד], ובדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין, וסקלום, וחזר השער למקומו". וכן אמרו בב"מ פג: וכן אמרו [ילקו"ש ח"ב רמז תתסח] "עבר עשו הרשע שתי עברות קשות; בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש". וכן אמרו על היוונים שגזרו על ישראל שכל בתולה הנכנסת לחופה תבעל לטפסר תחילה [רש"י שבת כג. ד"ה באותו הנס].
(113) "פשטא דמילתא 'מקודשת לי' מיוחדת לי ומוזומנת לי" [לשון תוספות קידושין ב: ד"ה דאסר]. ובדר"ח פ"ד מ"ד [קעא.] כתב: "הקדושין נקראו קדושין בשביל שהם קדושה, והבא על הזונה בלא קדושין דבר זה הוא תאוה גופנית בלבד".
(114) מלשונו משמע שאין הארוסה בגדר "אשתו", אלא רק בעולת בעל "היא אשתו". אמנם רש"י [סנהדרין נג.] כתב: "כיון דקדשה אשתו היא, דכתיב [דברים כד, א] 'כי יקח איש אשה', משעת לקיחה נקראת אשתו, והך קיחה קידושין היא, דגמרינן [קידושין ב.] קיחה קיחה משדה עפרון". והרי המקדש את האשה ואמר "הרי את אשתי" הרי זו מקודשת [קידושין ו.]. ולפיכך בגט ארוסה, אע"פ שלכתחילה כותבים בגט "דהוית ארוסתי", ולא "דהוית אנתתי" [שו"ע אהע"ז סימן קכו, סעיף מו], מ"מ בדיעבד אם כתבו "דהוית אנתתי" הגט כשר, שאף ארוסתו בכלל אשתו [רבינו ירוחם נתיב כד ח"ב, הובא בב"י אהע"ז סימן קכו, תרומת הדשן סימן רכט, שו"ע אהע"ז שם]. וכן בעבד עברי, שנאמר בו [שמות כא, ג] "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו", הוצרכנו ללימוד מיוחד שאין האדון חייב במזונות ארוסתו, שאינה בכלל "עמו" [מכילתא שם], אבל מ"אשתו" לא היינו ממעטים ארוסתו, כי הארוסה נקראת "אשתו" [עיין שדה חמד כללים מערכת א אות שמה]. ובעל כרחך שאין כוונת המהר"ל לשם "אשתו", אלא למציאות שהיא עמו, שרק בעולת בעל היא כבר "עמו", מה שאין כן ארוסה שאינה בכלל "עמו", וכמבואר במכילתא הנ"ל, אלא היא מיוחדת לו.
(115) לשונו בח"א לסנהדרין מד. [ג, קס.]: "כי עכן בא על נערה המאורסה, והוא החטא והערוה היותר גדול. ולמה הוא חטא יותר מתועב, כי הנערה המאורסה מקודשת לאחר, וכל זמן שיש עליה שם קדושין, עד אחר הנשואין, שאז אין שם קדושין, רק נשואין. אבל המאורסה יש עליה שם קדושין, והבא עליה - אין תעוב כמו זה. ולכך משפט נערה מאורסה חמור ממשפט זנות של נשואה [ראה הערה 118]... ודבר זה הוא ערוה יותר מכל העריות... וערוה זאת [של נערה מאורסה] לא שייך באומות, כי אין להם קדושין, וכן אמרו [ראה סנהדרין נז:] בעולת בעל יש להם, אבל ארוסה אין להם". ביאור הדבר; כל התיחדות של דבר שייכת רק במערכת של קדושה, כי במערכת של גשמי אין שום התייחדות, כי הגשם פושט צורה ולובש צורה, ואינו מתאפיין ומתייחד במאומה. ולכך אומות העולם מופקעות מתורת אירוסין, כי אינן בתורת התייחדות והזמנה לדבר. וראה למעלה בבאר השני הערה 566.
(116) כי קדושין נפקעים רק על ידי גט או מיתת המקדש [קידושין ב.], ומעין מה שאמרו [נדרים כט.] "קדושת הגוף לא פקעה בכדי". וכן הוא ברמב"ם הלכות אישות פ"א ה"ג. ונאמר [דברים כד, א] "כי יקח איש אשה", ופירושו קיחה על ידי קידושין [קידושין ב.], ונאמר שם [דברים כד, ג] "וכתב לה ספר כריתות", הרי שצריכה גט [באור הגר"א אהע"ז סימן כו ס"ק יב וס"ק יג].