אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה· רבי יהושע הרטמן

באר ה

באר ד

פרק א

(1) מכנה מי באר אלו בשם "מים עמוקים", לעומת "מים קדושים" [באר ראשון], "מים טהורים" [באר שני ושביעי], "מים מתוקים" [באר שלישי], "מים חיים" [באר רביעי], ו"מים אדירים" [באר ששי]. ונראה טעמו, כי באר זה מוקדש לענות על התלונה החמישית, שדברי חז"ל נראים לפי מראית עין כ"דברים שאין בהם ממש" [לשונו בסמוך]. ההפקעה מכך תיעשה על ידי הוראת העומק שבדברי חז"ל. ולכך בבאר זה מכונים דברי חז"ל בשם "מים עמוקים", כי זהו ההפך הגמור מ"דברים שאין בהם ממש". ועוד, כי זהו גופא הטעם שדברי חז"ל נראים למתלוננים כ"דברים שאין בהם ממש", כי דוקא מפאת עומק הדברים, לכך הם נראים למתלוננים כספר חתום, וכמבואר להלן בהערות 48, 85.

(2) פירוש - יודעי השיט מוצאים ממים עמוקים אלו מרגליות.

(3) פירוש - מרגליות אלו נראות בהשקפה ראשונה כאבני נחל חלקים [שאינן אבנים יקרות], דומות לצרורות ולאבנים מרוחקות, ולא קרובות להשגת האדם ולהבנתו.

(4) "והמה" - כמו "אבל המה".

(5) סנהדרין צט: "זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי", ובהמשך הסוגיא שם מבואר שהיה לועג על דברי תורה.

(6) כמו שאמרו חכמים [ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה] על הפסוק [משלי לא, יד] "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה", "דברי תורה עניים במקומן, ועשירים במקום אחר".

(7) יסוד גדול נמצא כאן, והוא שהסוד של דברי חכמים בגמרא מתבאר בספרי הסוד, ובא זה וגילה על זה, כי באגדות גנוזים סודות התורה. וכן כתב להלן בבאר הששי [ד"ה וכן הראיה]: "האגדות, כל סתרי תורה וחכמה צפונים שם למי שידע להבין". ובסמוך לשם [ד"ה ואל תתמה] כתב על האגדות: "כי הם בודאי פותחין שער השמים, פותחים כל אוצר סתום וחתום". והרדב"ז [שו"ת ח"ד סימן רלב] כתב: "דע, כי יש באגדה דבר נגלה ונסתר, והנגלה מושך את הלב. והנסתר, לא נתן אלא ליודעים חן, והם כבשונו של עולם, וראוי להסתירם ממי שאינו ראוי להם... ולא כתבוהו ספר באנפי נפשיה, אלא מאמרים מפוזרים בגמרא, כדי שמי שאינו יודע סוד המאמר יסתפק בסיפור האגדה". הרי מבואר ממנו שדברי אגדה נכתבו דוקא באופן של "עניים במקומם", כדי שמי שאינו ראוי להבינם, אכן לא יבינם. והגר"א [משלי כד, ל] כתב: "'יין' הן האגדות, אשר בהם גנוזים כל הסודות". ועל האגדות התמוהות שיש בגמרא כתב הגר"א [יהל אור, שמות רנד:, עמודים 56-57 בנדפס]: "'ולא ידע איש את קבורתו' [דברים לד, ו]... קבורה דיליה בצלמא דלאו הגונה ליה... ברמז, והן ההגדות בש"ס, כמו המעשים של רבה בר בר חנה [ב"ב עג:, ויבוארו מקצתן בבאר זה], וסנחריב [סנהדרין צו., בענין גילוח הזקן, והובא למעלה בסוף הבאר הרביעי], שהן לפי הנראה ח"ו כמו דברים בטלים, ובהן גנוז כל האורה והתורה תורת משה, כל רזין דאורייתא. וזהו שבקש משה שלא יגנז הסוד באלו דברים, ולא ניתן [בקשתו]". וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 12 בדברי הרמב"ם שהובאו שם. וראה להלן בבאר הששי הערות 454, 889, 890, 1063.

(8) משלי י, יב "על כל פשעים תכסה אהבה".

(9) כמו שנאמר ברישא דקרא שם [משלי י, יב] "שנאה תעורר מדנים", וביאר שם הרלב"ג "הנה שנאה תעורר מדנים גם בזולת פשע, כי יחשוב השונא לשנוא לפשע מה שאינו פשע, וישפוט לרע מה שאינו מכוון לרע". ובזה לעומת זה; האהבה מכסה אף על המומים הנגלים, ואילו השנאה מגלה כביכול מומים, שלאמיתו של דבר אינם קיימים כלל.

(10) הוא אריסטו, וכבר הביא קטע זה הרמב"ם במורה נבוכים ח"ב פט"ו. וכן להלן סוף הבאר השביעי [ד"ה אמנם במה] הביא ספר זה בקשר לענין שמביאו כאן, ומצטט ממנו בהרחבה כפי שציטט כאן.

(11) שם ספר א, ראש פרק י.

(12) מדובר שם אודות קדמות העולם, והדעות החולקות על אריסטו סוברות שהעולם נברא, ואינו קדמון.

(13) פירוש - הדעות החולקות מעוררות ספק בקשר למופת שעליו מוסב המחלוקת, ובכדי לחזק את המופת, יש להסיר ממנו את הספקות שעוררו הדעות החולקות.

(14) אם יובאו גם הדעות החולקות.

(15) פירוש - אם נביא את הדעות החולקות עלינו, לא נפסיד מכך, וכמו שמבאר והולך.

(16) פירוש - כל שכן שעמדתנו תתחזק, כאשר יובאו הדעות החולקות נטולות ראיה וביסוס, וחולשת טענותיהן תהיה ניכרת לכל.

(17) פירוש - אף השומעים [ולא רק המקבלים] יהיו מועטים יותר.

(18) פירוש - מספר החושדים בנו יהיה יותר גדול "שרצוננו לאמת דעתנו, ולא נשגיח בדעת זולתנו, ונבזה אותם" [לשונו למעלה].

(19) בדברים שהוא מסכים עמו.

(20) פירוש - גדר ההודאה שיסכים עם בר פלוגתא שלו בדברים שהוא מודה לעצמו, ומסיר ["מעביר"] מהתנגדותו את הדברים שהוא אכן מסכים עמם.

(21) "עלובין - סבלנין" [רש"י שם].

(22) "כשהיו ב"ש מביאין ראיה לדבריהם מן התורה, וב"ה מביאין ראיה ממקרא אחר, והיו ב"ה דורשין את המקרא של ב"ש למה בא, ולא היה קל בעיניהם" [רש"י שם]. ונראה שדברים אלו הם "ביותר שלימות" מדברי הפילוסוף הנ"ל, כי לפי הפילוסוף הנ"ל יש להתנהג כך מצד הנימוס, וכן שזו עצה טובה שדבריו ימצאו חן בעיני הבריות, אך לא שבעצם כך יש להתנהג. אך חז"ל קבעו שכך יש לעשות בעצם, וכמו שמבאר.

(23) למעלה בבאר הראשון [ד"ה ולכך שואל] עמד על שאלה זו, ותירץ שמדת ב"ה מכריעה שהלכה כמותם מחמת "כי מדה זאת הוא מדת הפשיטות לגמרי, ולכך ראוים דבריו להלכה, כי ההלכה הוא שכל פשוט" [לשונו שם, וראה שם הערה 306]. ומעין זה ביאר שם בתירוצו השני, ובנתיב הכעס פ"א [ב, רלו:]. אמנם כאן יבאר שמדת ב"ה מכריעה שהלכה כמותם, כי מחמת מדתם הם נוטים רק אחרי האמת, ולא אחר ההתנצחות.

(24) תלה את הרצון לנצח ו"להחזיק דבריו בכח וביד חזקה" בכח הכעס. ונראה ביאורו, שבתחילת נתיב הכעס פ"א [ב, רלו.] כתב: "כי הכעס הוא התפעלות האדם, וכל התפעלות הוא לגשם, שהוא מתפעל. ולפיכך אמר [משלי ז, ט] 'וכעס בחיק כסילים ינוח', שהכסיל הוא רחוק מן השכלי". ואחד מסימניה המובהקים של החומריות הוא "בכח וביד חזקה", וכפי שכתב בח"א לר"ה יז. [א, קיב.]: "והנה יש לך לדעת, כי הכוחות השכליות מנהיגים את הכוחות הגופניות מבלתי שיטילו אימה עליהם... אבל הכוחות הגופניות הפועלים, הם פועלים בכוחות הנפעלים, ומטילים אימה יתירה". ולכך מכח הכעס נובע הרצון להחזיק דבריו בכח ולנצח, כמשפט החומרי. וראה להלן בבאר השביעי הערה 102.

(25) אודות שהתנצחות עומדת כנגד האמת, כן כתב בתפארת ישראל פנ"ו [תתעח.] שזהו ההבדל בין לימוד בימי ילדות ללימוד בימי זקנות, וכלשונו: "אמנם כאשר מגיע לימי הזקנה, וכבר סרו ממנו ימי הילדות, אשר בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ולנצח בהלכה, הן בפלפול שיש בו ממש, הן בפלפול שאין בו ממש, ויכול לומר כי יודע ציד אני. ולעת זקנתו כבר סר תשוקה זאת מאתו, ומוצא עצמו חסר ויראה אחריתו". והצד השוה בין כעס לבין ימי הילדות הוא ששניהם מורים על החומריות; אודות הכעס, ראה ההערה הקודמת. ואודות ימי הילדות, ראה דבריו בנצח ישראל פט"ו [שסד.], שכתב: "בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי", ושם הערה 70. וכשם שבימי הילדות ההתנצחות מטה אותו מדרך האמת, כך היא המדה לכועס. וראה להלן בבאר הששי הערה 1169, ובבאר השביעי הערה 102.

(26) שלא היו עלובין [סבלנים].

(27) שהרי מדובר כאן במחלוקת [של ב"ה וב"ש], ואם ב"ה לא היו עלובים, בע"כ שהם יכללו בגדר המצוי של אדם השרוי במחלוקת עם זולתו [ראה הערה הבאה] השואף להתגבר על כנגדו. ואודות ההתגברות במחלוקת, ראה דבריו בגו"א דברים פ"א אות כט [ד"ה אמנם], שכתב: "לכך בא לשון 'אנשים' על דתן ואבירם [שמות ב, יג], מפני שהיו בעלי מחלוקת... כי לשון 'איש' בא על גבור, וזה ידוע... ומפני שהיו דתן ואבירם בעלי מחלוקת הגדולים, שחלקו על ה' ועל משה, ובשביל זה נקראו 'אנשים', שרצו להתגבר על משה במחלוקתם. ואין ראוי לקרוא 'אנשים' רק בעלי מחלוקת, שהם מתגברים על אחר, ולא נמצא כמותם שראוי לקרוא בשם 'אנשים'. וזהו טעם שנקראו דתן ואבירם 'אנשים'".

(28) "אתו" - עם המבטל. וחידוש גדול נמצא בדברים אלו. כי מבואר כאן שאם אין האדם בגדר "עלובים", בהכרח שיהיה "רוצה להתגדל על בעל מחלוקתו אע"ג שאין האמת אתו". ולכך, האופן היחידי להנצל מכך הוא שיהיה בגדר "עלובים". וחזינן מכך, שכאשר כבר התגלגלה המחלוקת, שוב אין כאן מצב ביניים, אלא או שהאדם הוא בגדר "עלוב", או שהוא שואף להתגדל על חבירו אף במרמה. והעומק בזה הוא, שעצם הגדרת המחלוקת הוא שבדעתו של הבר פלוגתא אין כאן שני צדדים, אלא רק הצד שלו, וכמו שכתב בנתיב השלום פ"ב [א, רכה:]: "כי המחלוקת... שאחד הוא ביטול השני... וכל מחלוקת הוא העדר כמו שהתבאר, כי במציאות האחד לא נמצא השני". וראה עוד בגו"א במדבר פט"ז אות לט שביאר שהמחלוקת היא כולה דין. ולכך האופן היחידי להנצל מההעדר של המחלוקת הוא רק במניעת המחלוקת מעיקרא, והוא להיות בגדר "עלוב". ובסמוך ידגיש שחלילה לומר שדברי ב"ש הם בגדר שלילי, אלא כל דברי ב"ש "טובים וישרים", וראה הערה 32 בדברי הגר"א שהובאו שם.

(29) "אתם" - עם זולתם.

(30) לשונו בנתיב הכעס פ"א [ב, רלו:]: "וכן מה שהיו שונין דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שהיו מקדימין דברי ב"ש לדבריהם, כל ענין זה שהיו מסודרין במעשיהן, ואינם מכת המתגברים על חבריהם, והם מכת המנצחים. ואף כי לפי ענין הפלפול הוא טוב, מ"מ הוא יוצא מן הסדר, ולענין ההלכה צריך שלא יצא מן הסדר והשווי כלל". והובא למעלה בבאר הראשון הערה 313. ולא מצאתי מקור לבטוי "כת המנצחים". וראה להלן בבאר השביעי הערה 103.

(31) שהרי אמרו על דברי ב"ה וב"ש [עירובין יג:] "אלו ואלו דברי אלקים חיים". וראה למעלה בבאר הראשון הערות 303, 313.

(32) דברים אלו צריכים ביאור, כי מה יוסיף ומה יתן ההכנה שיש לב"ה [שדבריהם ראויים להלכה], הרי סוף סוף דברי ב"ש "טובים וישרים", ומהי העדיפות שיש לדברי ב"ה על פני דברי ב"ש, כאשר שניהם בגדר "דברי אלקים חיים". ושמעתי מהגרי"א וויינטרויב שליט"א לבאר, שכאשר הלכה נקבעה כב"ה ולא כב"ש, לא מדובר כאן רק בנוגע לב"ה וב"ש, אלא בהכרעה של קו אחד על פני קו אחר. ולכך הכרעה זו קובעת את ההנהגה אף לגבי הדורות הבאים שיבואו. דוגמה לדבר, במשנה [עדיות פ"א מ"ד] אמרו "ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה [מאחר שהחכמים שם דחו את דבריהם, והם עצמם חזרו בהם], ללמד לדורות הבאים, שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם [שמאי והלל] לא עמדו על דבריהם". הרי שדברי הלל ושמאי אינם נוגעים רק לעצמם, אלא מהם יתד ופנה לכל הדורות שיבואו, כי הם "אבות העולם". וכאן נמצאת העדיפות של ב"ה על פני ב"ש, כי אע"פ שאצל אבות העולם נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אך לדורות הבאים, יהיה הקו של ב"ה יותר קרוב לאמת מאשר הקו של ב"ש, מחמת הטעמים שביאר כאן המהר"ל. ואע"פ שהדבר לא בא לידי בטוי אצל ב"ש עצמם, התם שאני, שמעלתם המופלגת של ב"ש איזנה את החסרונות שעלולים לצמוח מהקו שבו נקטו. מה שאין כן בדורות שיבואו, החסרים את מעלתם של ב"ש, לדידם קו זה טומן בחובו חסרונות, כי הם חסרים את המעלות המופלגות של ב"ש שיאזנו את החסרונות שעלולים לצמוח מקו זה. וכן מבואר להדיא בגר"א, בספר יהל אור בליקוטים שבסוף ספר שמות [דף לט. בנדפס], שכתב: "אלו ואלו דברי אלקים חיים... אבל הלכה כב"ה... ואף דב"ש חריפי [יבמות יד.]... אין הלכה כמותם, משום דחריף אין לו מנוחה... שכל חריף, שכלו הולך בעקמימות. חס ושלום לא על התנאים ואמוראים, שכל דבריהם קודש קדשים... וכל קושיא מצד הקליפה לשבר אותה, והם [בית שמאי] היו תקיפי קדושה, והיו משברין הקליפות, והיו צריכין לזה מצד השמאל. אבל מי שאינו תקיף, והולך בזה, הולך בחשכים" [ראה להלן בבאר הששי הערה 1106]. הרי שאע"פ שדברי ב"ש הם "דברי אלקים חיים", מ"מ מי שינקוט בקו של ב"ש בדורות הבאים הוא "הולך בחשכים", כי חסרה לו מעלת ב"ש המאזנת את החסרונות הנמצאים בקו זה. ולכך ההלכה כב"ה, כי אצל ב"ה יש את ההכנה הראויה לכוון להלכה. ואף שהדורות הבאים יהיו מעורטלים גם ממעלת ב"ה, מ"מ אף הם ינחלו קו שמצד עצמו נוטה יותר לאמת, וכפי שביאר הגר"א. ודפח"ח.

(33) פירוש - שנאת אותם האנשים לדברי חכמים גורמת להם לראות דרך המישור לדרך עקומה, ואילו אהבת אותם אנשים לדברים זרים גורמת להם להעלים עין מהחסרונות שיש בהם.

(34) אודות עין השכל, צרף לכאן דבריו בהקדמה לתפארת ישראל [כג.], שכתב: "כמו שיפול לשון ראייה על העין, כך יפול ראייה על השכל, כי לשון 'ראה' משמש כאחד לשניהם, כמו שאמר 'רואה אני דברי פלוני'". וכן מבואר בגו"א בראשית פ"ג אות ח, ושם פט"ז אות ח. ובגו"א שמות פי"ח אות כו כתב: "כמו שהעין הוא נהנה כאשר יראה ויביט דברים נאים וצורות משובחות שהם נאים לעין, כך עין השכל גם כן נהנה בראות הזיו וההוד מן השכינה, שזהו הנאת השכל". ורש"י בראשית יח, ב כתב: "וירא - לשון הבנה". ובדר"ח פ"ב מ"ט [צג:] העמיק בזה, וז"ל: "כח הראות הוא כח הנפשי נבדל יותר מכל שאר החושים. וכבר הביאו ראיות ברורות על זה איך כוח העין הוא כח נבדל... ועוד ראיה מהכתוב כי כח הראות הוא כח נבדל קרוב אל השכל, כי משתתף השכל עם הראות בלשון 'ראה', שכשם שיבוא לשון 'ראה' על העין, יבוא לשון 'ראה' על השכל... וכתיב [קהלת א, טז] 'ולבי ראה', ומזה מוכח כי כח הראות כח נבדל". הרי מחמת שכח הראיה הוא כח נבדל, לכך נופל לשון ראיה על השכל. וראה להלן הערה 171, בבאר הששי הערה 1294, ובבאר השביעי הערה 3.

(35) פירוש - ללא רגשות קנאה. ויש כאן רמז שקנאה שייכת לעין, וכפי שביאר בדר"ח פ"ה מי"ט [רסז.], וז"ל: "הנה עין הרע הוא כח הקנאה בעצמו". אך כל זה אינו שייך ל"עין השכל", שהוא "מוסר מן הקנאה".

(36) פירוש - חז"ל עצמם הזהירו שלא לשנות ולשקר בדברים הנוגעים לעניני החולין שבעולם. וכגון שאמרו [סנהדרין צב.] "כל המחליף בדבורו ["משנה בדבורו שלא יהא ניכר" (רש"י שם)] כאילו עובד עבודה זרה", וכפי שביאר למעלה בתחילת הבאר הרביעי [ד"ה בפרק בתרא], ושם מביא מאמרים נוספים בגנות השקר, עד שכתב: "ועוד בכמה מקומות אשר האריכו מאוד בספור גנות המשקר, עד שאמרו שגדר התלמיד חכם מי שאינו משנה בדבריו... ואחר כל זה, איך יהיה נהפך דבריהם, שיהיו משנים בדבריהם, ויהיו מספרים דברים בלתי אמת". ומה שכתב "בדברי עסקי העולם" הוא בשביל הק"ו שהולך לעשות כאן; אם חז"ל לא שינו בדברי העולם, ק"ו שלא ישנו בדברים הנוגעים להקב"ה.

(37) כמבואר בהערה הקודמת. וצריך ביאור, הרי בבאר זה לא דובר על תלונות שחז"ל "אמרו על אדון הכל דופי חס ושלום" [לשונו למעלה בהקדמה], כי לכך הוקדש הבאר הרביעי, אלא הבאר הזה מוקדש לתלונות ש"באו בהגדה בתלמוד דברי הבאי, ואין בה ממש" [לשונו שם], ומדוע כתב כאן "ואיך ישנו אל הקב"ה". ואולי משום שכל דברי האגדה מורים על הנהגת הקב"ה בעולם, וכמו שאמרו בספרי פרשת עקב [דברים יא, כב]: "דורשי רשומות אומרים, רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו" [הובא למעלה בהקדמה הערה 1]. ולכך כאשר המתלוננים טוענים כנגד חז"ל שדברו דברי הבאי שאין בהם ממש, בכך הם מעללים על חז"ל שאמרו על הקב"ה דברים מעין אלו.

(38) מקור הבטוי "לחפות עליו דברים אשר לא כן" נמצא ברמב"ם בסוף הלכות מעילה פ"ח ה"ח, שכתב: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט האדם בהן, מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול". ובסנהדרין קי. אמרו "כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה", ופירש רש"י שם "מהרהר - מחפה עליו דברים".

(39) כפי שכתב הרמב"ן בספר הזכות ליבמות [דף ט. בדפי הרי"ף ליבמות]: "והנה נשאר לנו [מדברי הרי"ף]... שני דברים שלא נתברר אצלנו... ואולי המעיין יפה ממנו ימצא בהן מה שנעלם מעינינו. ואולי אין דברי ההלכות בזה נכונים, כי אין השלמות בלתי לה' לבדו יתברך ויתעלה ויתנשא שמו ברוך הוא".

(40) "בצדק תשפוט את עמיתך" [ויקרא יט, טו], ודרשו על כך חכמים [שבועות ל.] "הוי דן את חברך לכף זכות". ובשערי תשובה שער ג אות ריח כתב: "אם האיש הוא ירא אלקים, נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך האמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה אצל הדעת לכף חובה". וראה להלן בבאר השביעי הערה 375.

(41) כן כתב למעלה בתחילת הבאר הרביעי [ד"ה ואחר כל], וז"ל: "אבל אם נמצא בדבריהם שנראים רחוקים מהשגת האדם, הלא חכמה נסתרה בהם, והם דברי משל ומליצה בדרך חכמים. כמו שאמר הכתוב [משלי א, ו] 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם'. וכי בשביל שאין אנו עומדין על דבריהם נחשוב רע עליהם. ואין פלא גם כן אם לא יעמוד בסוד דבריהם, כמו שרחוק זמנינו מזמן שלהם שהוא רב מאוד, כך יש הבדל בין חכמתם ובין חכמתנו כהבדל הזמנים... לכך מן הדין עלינו לומר שלא נבין חדות חכמתם. ואילו היו הם עמנו בזמן אחד, אז היה ראוי לנו לחשוב על דבריהם. אבל ההבדל והחלוק בין הזמנים עושה הבדל בין חכמתם ובין חכמתנו. ועתה תראה כי רוב דבריהם הוא בדרך משל ומליצת החכמה... הדברים אשר הם מופלגים, כאשר לא פירשו שאינו משל... הם כמו משל. ולפיכך אין לתמוה כאשר יראה בדבריהם הנראים לסכלים רחוקים מן הדעת, [ש]הם דברי חכמה".

(42) כמו שנאמר [משלי יא, ב] "ואת צנועים חכמה". וכתב על כך בנתיב הצניעות פ"א [ב, קג.]: "'ואת צנועים חכמה', כי מי שהוא בצניעות נמשך אחריו החכמה, כי החכמה ראוי לה הצניעות... והטעם בכל זה, כי החכמה בעצמה היא צנועה ונסתרת, ואין החכמה בנגלה... וזה שאמר כאן ג"כ 'ואת צנועים חכמה', דהיינו מי שכל מעשיו בצניעות ובנסתר, נמשך אחריו החכמה, שהיא צנועה ונסתר. אבל מי שכל מעשיו בבלתי צניעות, זה הוא גשמי, ואין ראוי אליו החכמה. שכמו שיש אל החכמה מעלה עליונה נסתרת, כך יש אל החמרי מדריגה שפלה נגלית, כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות" [ראה להלן הערה 544]. ובאבות פ"ו מ"ז אמרו שהקנין השלשים ושבעה של תורה הוא "לא מגיס לבו בהוראה", וכתב על כך בדר"ח שם [ש.]: "ולא מגיס לבו בהוראה. כי מי שהוא גס לבו בהוראה, הוא שוטה ורשע וגס רוח. ומה שהוא שוטה, מזה תדע כי הוא אינו ראוי לחכמה... כי מורה זה על בלתי צניעות, כי הצנוע בדרכיו אינו ממהר לפסוק, כי חכמתו צנוע עמו, וכתיב 'ואת צנועים חכמה'. וממילא כי אם אינו צנוע הרי הוא אויל, ואין ראוי לו החכמה".

(43) פירוש - לאחר שביאר שהחכמה מצד עצמה היא צנועה ופנימית, לכך נמשך מזה שלא לשים דברי חכמה באופן מגולה לכל נבער מדעת, כי זה הפך החכמה, וכמו שמבאר.

(44) במו"ק טז. איתא שרבי גזר שלא ילמדו התלמידים בשוק, ולמד כן מהפסוק [שיה"ש ז, ב] "חמוקי ירכיך", "מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר". וכתב על כך בנתיב הצניעות פ"א [ב, קג.] בזה"ל: "כי החכמה בעצמה היא צנועה ונסתרת, ואין החכמה בנגלה, ולפיכך כמו שהיא החכמה בעצמה, כך ינהג עם החכמה, שילמד בצניעות, דהיינו בסתר". ואודות ההתאמה האמורה להיות בין הדבר הנלמד ללומד ולאופן הלימוד, כן כתב בנתיב התורה פ"ב [א, י.] לגבי תורה, וז"ל: "מפני כי התורה היא שכל עליון, וקשה לקנות התורה שהיא שכל עליון, לכך צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה, ואם לא כן לא יקבל אותה... כי האדם הוא בעל גוף, והתורה היא שכל אלקי, לכך צריך האדם שיהיה רחוק מן המדות שהם גשמיים, וצריך לדבק במדה שהיא שכלית". והרבה פרקים בנתיב התורה מבוססים על יסוד זה. [שם פ"ב, פ"ג (א, יב:), פ"ד (א, כא:), פ"ו (א, כו.), ועוד]. ובנצח ישראל פ"ז [קפב:] כתב: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם [גיטין נז:]. דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף הם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד. ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית". וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קצא:], ושם הערה 60.

(45) "דברי נביאים"; תורה, נביאים, כתובים, וכמבואר בהערה הבאה. ומוכיח דבריו מהתורה שבכתב, וכפי שכבר עשה הרבה פעמים בספר זה, כי המתלוננים מודים באמתת התורה שבכתב, ורק חולקים על קבלת חז"ל, וכפי שנתבאר למעלה הרבה פעמים, וכמלוקט בבאר הראשון הערה 13.

(46) לשונו בתפארת ישראל ר"פ סה [תתרי.]: "מן הדברים הידועים, כי הפרש יש בין דבור הנבואה ובין דבור שהוא לשאר בני אדם; כי דבור הנבואה אין ספק שאינו מפורש כמו שהוא דבור שהוא אל בני אדם. ולפיכך צריך כל דבור ודבור שהיה על ידי נבואה, בין תורה בין נביאים ובין כתובים, תרגום לפרש דבור הנבואה, עד שהוא מבואר לבני אדם", ושם הערות 6, 27.

(47) כמבואר בהערה 44. וצרף לכאן דברי המשנה [חגיגה יא:] שאמרו שם "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד". ובהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ד] הביא מאמר זה, וביאר שהדיבורים על הדבר צריכים להיות תואמים לדבר עצמו, "כי ראוי שיהיה הלמוד כפי הלמד, שהיא החכמה עצמה. שאם הלמד שהוא חכמה מתפשט, כך הלמוד מתפשט גם כן לפרסם אותו" [לשונו שם]. ושם ביאר כיצד דרשה לשלשה חורגת מענין העריות, ודרשה לשנים חורגת מענין מעשה בראשית, ודרשה לאחד חורגת מענין המרכבה. ובסמוך יביא מאמר זה.

(48) וכן כתב למעלה בבאר השלישי [ד"ה שהאדם יחשוב], וז"ל: "האדם יחשוב בתחלת העיון שדברים [של חז"ל] רחוקים הם, והם קרובים. והסבה היא אחת, שדרך החכמים דבריהם הפשוטים צריכים התבוננות, לפי עומק החכמה שבהם. ולפי גודל חכמתו של כל חכם, דבריו יותר בעומק. ולפי קטנות האדם בחכמה, אין בדבריו מן העומק. ודבר זה מבואר נגלה בחוש מן כל החכמים שהיו עד עתה, שסתימת הדברים הוא לפי גודל חכמתו של כל אדם, כי דבריו יותר בעומק. ולפי קטנות האדם בחכמה, אין בדבריו מן העומק. ודבר זה מבואר נגלה מן כל החכמים שהיו עד עתה, שסתימת הדברים הוא לפי גודל החכמה של חכם". וראה שם הערה 184, ולמעלה בבאר הרביעי הערה 91, שנתבאר שם שדברי חכמים נראים כסתומים לנו מחמת ריחוק הזמן ביניהם לבינינו, וריחוק זמן זה גופא גורם שדבריהם יראו אצלנו כמשל ומליצה. ואף כאן רמז לכך, שהרי הוכיח דבריו מ"חכמי האומות הקדמונים מאוד", לאמור אלו המרוחקים מאתנו בזמן, שמחמת ריחוקם בזמן דבריהם נתפשים אצלנו כמשל ומליצה.

(49) כן ביאר הרמב"ם בהקדמה למורה נבוכים, וז"ל: "אמר החכם 'תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אפניו'. ושמע באור זה הענין אשר זכרו... וראה מה נפלא זה המאמר בתאר המשל המתקן, וזה שהוא אומר שהדבר שהוא בעל שני פנים, רצונו לומר, שיש לו נגלה ונסתר ["פשט וסוד" (מהדורת קאפח)], צריך שיהיה נגלהו טוב ככסף, וצריך שיהיו תוכו טוב מנגלהו, עד שיהיה תוכו בערך אל גלויו כזהב אצל הכסף. וצריך שיהיה בגלויו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו, כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשכבת כסף דקת העינים מאד. וכשיראה מרחוק או מבלתי התבוננות, יחשב הרואה בו שהוא תפוח של כסף, וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה, יתבאר לו מה שבתוכו, וידע שהוא זהב. וכן הם משלי הנביאים ע"ה; נגליהם - חכמה מועילה בדברים רבים, מכללם תקון עניני הקבוצים האנושיים... ותוכם - חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתה". וכן הגר"א בביאורו למשלי [כה, יא] כתב: "בתורה הוא פרד"ס. וידבר בתורה שיהיה על כל האופנים, והיינו כשיאמר דבר פשוט ויהיה זה נכון גם לפי הסוד. הרי הוא ממש כתפוח של זהב והוא מחופה בכסף. ודימה הפשט ל'כסף', והסוד ל'זהב'... שהכסף נצרך לכל להוצאה, אבל הזהב אינו נצרך רק לדבר יקר, והיינו לעשירים. כך הפשט הוא נצרך לכל, אבל הסוד אינו רק לגדולים".

(50) כן כתב בגו"א בראשית פל"ג אות טז [ד"ה ויש]: "ויש שהיו גורסין בב"ר... ואינה נכונה כלל הגירסא הזאת... כי איך יאמרו ז"ל דבר שאין לו משמעות... ואיך יובן דבר זה. אע"ג שדברו חז"ל דברים נעלמים, מכל מקום הדברים הנגלים יש להם הבנה, אבל לדבר זה אין לו הבנה כלל, ולא דברו חכמים כלל בעניין הזה". והובא למעלה בהקדמה הערה 59. והחידוש שנמצא בדברי חכמים הוא שלעולם יש בדבריהם גם פן של נגלה, לעומת דברי חכמי האומות שאין בדבריהם העמוקים פן של נגלה. וראה להלן בבאר הששי הערה 695. אמנם טעמא בעי, מדוע דברי חכמים יימשכו אחר דברי התורה בנוגע לכלל "שיש להם נגלה ונסתר", הרי הסבה שקיימת בנוגע לדברי תורה, לכאורה אינה קיימת בנוגע לדברי חכמים. כי בנוגע לדברי תורה נאמר כלל [יבמות כד.] "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וביאר זאת בח"א לשבת סג. [א, לח.] בזה"ל: "פירוש, כי הפשט הוא יותר ראשון להבנה מן הדרש, ואם כן צריך שיהיה הפשט גם כן אמת, שאם לא כן, רק היה הדרש אמת, לא תקרא ח"ו 'תורת אמת', כי הפשט הוא ראשון מן הדרש. ועוד, כי לא היתה התורה נתונה רק ליחידי הדור, הידועים הדרש, לא לכל ישראל. והתורה נתונה לכל ישראל, גדול וקטון. לפיכך צריך שיהיה הפשט אמת, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו" [והובא למעלה בבאר השלישי הערה 324]. וטעמים אלו שייכים רק לדברי תורה, אך מהו ההכרח לומר שתהיה הקבלה לכך בדרשות חכמים [שאף אצלם יש בהם גם צד נגלה], הרי בודאי אם חכמים היו מדברים רק בדרש ובסוד, לא היתה בכך חריגה מ"תורת אמת" [כטעמו הראשון שם], כי הם מעיקרא נמצאים מעבר לשלב הראשון של הפשט. וכן אין בכך להורות שהתורה היא נחלת היחידים בלבד, כי דברי חכמים הם בנוסף לפשט, ולכך אין מניעה מלומר שהפשט ניתן לכלל, ואילו דברי חכמים מכוונים רק ליחידים היודעים דרש וסוד. ועוד יש לתמוה, מדוע כאשר ביאר שבדברי תורה לעולם יש גם צד נגלה [בנוסף לצד נסתר], הוכיח כן מהפסוק "תפוחי זהב במשכיות כסף" [לימוד שאינו נמצא בחז"ל], ולא הוכיח כן מהכלל הידוע ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". אמנם זה לא קשיא, כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" מבהיר שלעולם המקרא נדרש גם בפנים של פשט, ובשום אופן א"א שיהיה מקרא נדרש רק בפנים של דרש, בדילוג הפשט. אך מ"מ אין זה אומר שבחלק הדרש גופא יש פנים של נגלה, ועדיין היה מקום לומר שפשט לחוד, ודרש לחוד [ראה למעלה בבאר השלישי הערה 324, ויל"ע בזה]. אמנם הפסוק "תפוחי זהב במשכיות כסף" מחדש שהזהב עצמו עטוף בכסף, ובדרש גופא יש גלויים של פשט ונגלה. אמנם השאלה הראשונה עדיין צ"ע.

(51) מביא משנה זו להוכיח שלכל חכמה יש חלק עליון ונסתר, ולכך אינה ניתנת להאמר בריש גלי.

(52) "שנים והוא" [רש"י שם], וסך הכל יש שלשה שומעים, אך לדרוש לשנים שרי.

(53) "אחד והוא" [רש"י שם], וסך הכל יש שני שומעים, אך לדרוש לאחד שרי.

(54) "אין שם אלא הוא לבדו" [רש"י שם], ופירושו שיש כאן רק שומע אחד, ונאסר לדרוש לשומע אחד.

(55) כהקדמה לדבריו כאן, הנה בהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ד] הביא ג"כ את המשנה הזאת, וכתב: "פירוש אלו שלשה דברים; הראשון, שהשם יתברך מציאותו מובדל מכל הנמצאים, ואין לו השתתפות עמהם. השני, שהוא יתברך המציא שאר הנמצאים. השלישי, שהם מסודרים מאתו בסדר שלהם. כי מה שהמציא אותם, שהוא הוצאתם לפעל, דבר בפני עצמו. ואילו זה שסדר אותם כפי מה שהם עליו, ענין בפני עצמו... וזה מה שאמר [תהלים נ, א] 'אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ'. כי השם המיוחד הוא שם העצם, מורה שהוא נבדל מכל הנמצאים, ובו מקוימים כל הנמצאים. ושם 'אלהים' פועל הנמצאים כלם, שהרי בכל מעשה בראשית נאמר 'ברא אלהים'. ובשם 'אל' סדר הנמצאים כלם, כי בריאתם בדין, וסדר כל עניניהם בחסד, שזה השם הוא חסד".

(56) כמבואר ביחזקאל פרק א שיש למרכבה ארבע חיות, ועל גביהן דמות אדם [שם פסוק כו], וביאר שם המצודת דוד: "והוא רמז על הא-ל יתברך".

(57) בבחינת "כבוד אלקים הסתר דבר" [משלי כה, ב], וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1335. וזה לשונו בהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ד]: "וזה שאמר לא במרכבה ליחיד. כי המרכבה מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, כי כל רוכב במה שהוא רוכב עליו הוא נבדל מן אשר רוכב עליו. וכל ענין המרכבה, ההשגה המורה על שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, ואיך הוא רוכב עליהם ומנהיג, כי בזה שהוא נבדל מהם מנהיג אותם כמו הרוכב המנהיג אשר רוכב עליו. וכמו הנשמה שבאדם שהיא נבדלת מגוף האדם, ובמה שהיא נבדלת מן הגוף מחיה אותו ומנהיגו. וכמו שזאת השגה מורה על שהוא יתברך נבדל מזולתו ואין בו השתתפות עם זולתו, כענין זה תהיה השגה שלא תהא בה השתתפות בזאת הידיעה רק לעצמו". וראה להלן בבאר הששי הערה 891.

(58) כפי שכתב למעלה סוף הבאר הרביעי [ד"ה ועתה דע עוד], וז"ל: "הוא יתברך הוציא את הנמצאים כולם לפועל המציאות בששת ימי בראשית בעצמו ובכבודו, לא על ידי שליח, הוא הטבע", ושם הערה 1335.

(59) האיסור של "אין דורשין".

(60) פירוש - הואיל ומעשה בראשית הוא מדרגה למטה ממעשה מרכבה, לכך אין האיסור נוהג באחד, אך מ"מ האיסור הוא בשנים. ובהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ד] ביאר יותר מדוע שרי לאחד, וז"ל: "אמנם מעשה בראשית, שרצה לומר שהקב"ה המציא המציאות, ובאיזה ענין יצאו לפעל ונמצאו... ומפני שהחכמה של מעשה בראשית, יציאתם לפעל, ונמצא השם יתברך לזולתו, שהרי המציא אותם, ובענין זה מותר לדרוש, שהחכמה מגיע אל זולתו, לכך מותר לדרוש ליחיד".

(61) לכך האיסור של "אין דורשין" הוא בשלשה, ולא בשנים, כי מדובר בדרגה המרוחקת יותר מהקב"ה, וכפי הריחוק כך גדל מספר השומעים. דוגמה לדבר; בגו"א דברים פ"ב אות יב כתב ביחס של דבור ואמירה: "הדבור הוא... נאמר על חתוך הקול, והוא יוצא מן המדבר, וגוזר ומחתך האותיות ממנו בכח... לאפוקי אמירה... שאינו אלא אמירת הענין... הדבור הוא קרוב אל המדבר יותר ממה שקרוב אליו האמירה. כי הדבור הוא חתוך האותיות, ומן האותיות מתחברת האמירה, והוא רחוק יותר מן המדבר", וראה שם הערה 45, ובתפארת ישראל פס"ו הערה 33. הרי כשם שהאמירה מרוחקת מהאדם יותר מהדבור, כך חבור הנמצאים מרוחק מה' יותר מבריאתם.

(62) פירוש - סוד העריות הוא תואם לחבור המציאות, ומה שחבור המציאות מאפשר לא יאמר בו איסור עריות, וכמו שמבאר.

(63) "סוד העריות", כמו שאמרו בגמרא שם [חגיגה יא:]: "מאי 'אין דורשין בעריות בשלשה', אין דורשין בסתרי עריות לשלשה". ופירש רש"י שם "סתרי עריות - שאינן מפורשות, כגון בתו מאנוסתו, ואם חמיו, ואם חמותו, דנפקי במסכת סנהדרין [עה.] מדרשא". אמנם המהר"ל לומד אחרת, וכלשונו בהקדמה ראשונה בגבורות ה' [ד]: "ופירוש 'סוד עריות' סדר המציאות וחבורם זה עם זה, ועל זה בא סוד העריות. שהשם יתברך סדר בחכמה שזה אסור עם זאת, וזאת אסורה עם זה, כפי הסדר שסדר השם יתברך הנמצאות בחכמה... שסוד עריות תולה בסדור הנמצאים, והתחבר זה עם זה, והתרחקם זה מזה".

(64) "והוא יוצא" - והוא נגזר.

(65) אלא מרוחק הימנו, כי זהו השלב מאוחר יותר מבריאת המציאות.

(66) לשונו בהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ד]: "במה שהעריות כולם התרחקות מדבר שאין ראוי החבור, ויהיו הנמצאים עומדים בחקם וגבולם שנתן השם יתברך להם [ראה למעלה בבאר השני הערה 580, ובגו"א שמות פט"ו הערה 164]. ולכך נקראים העריות 'חוק', כדכתיב [ויקרא יח, ד] 'את חקותי תשמרו' גבי עריות. וזהו סוד העריות, כי השם יתברך המציא הנמצאים ונתן להם חוק ולא יצאו מחקם, וזהו כולל כל הנבראים שיש להם חוק שישמרו חקם, והעריות שהוא החבור במי שאין ראוי לו, הוא יציאה מן החוק. ולפיכך ענין העריות הוא יותר קרוב אל העולם, במה שהוא חוק הנמצאים, שלא יצאו מחוק אשר ראוי להם מצד עצמם... ולפיכך לשנים מותר ולשלשה אסור. כי כבר אמרנו, כי כל דבר זה הוא נבדל מן העולם עצמו אחר המצאו ואחר שסדרו השם יתברך, ולפיכך יותר יש הטעה ג"כ בדבר הזה, כמו שמפרש שם [חגיגה יא:] שאם ידרוש לשלשה, מתוך שהרב מסביר דבר לאחד דבר שראוי להסתירו בעצמו, אם אחד ישא ויתן עם חבירו בענינים שהם נסתרים כמו אלו, שנפרשים ונבדלים מבני אדם, יבא לטעות, אחר שהשגה זאת בדבר שהוא נבדל מן העולם עצמו, ודבר זה ברור".

(67) לשונו בהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ד]: "הרי המדריגות הם שלש; האחד, הוא המרכבה, במה שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים לגמרי. ומפני כי ההשגה הזאת במה שהוא יתברך נבדל מן העולם, לכך אין ראוי שיהיה פרסום בעולם לגמרי לדבר זה, ואין דורשין במרכבה ליחיד. ומעשה בראשית, שהוא יציאת העולם לפעל מן השם יתברך, והוא מדרגה יותר נראה בעולם, דורשין לאחד, ולשנים אסור, שהרי אין מעשה בראשית רק מה שהוציא לפעל הנבראים. אבל העריות, שהוא חוק הנמצאים עצמם, שלא יצאו מסדר הראוי להם, הוא מדריגה עוד יותר נתלה בנמצאים עצמם, הוא יותר קרוב אל העולם, ולפיכך לשנים מותר, ולשלשה אסור".

(68) פירוש - אין חכמה עליונה שאינה אחת משלשה חלקי החכמה שנזכרו במשנה, שעל כך נאמרה ההגבלה שלא להרחיב פה יותר מדי. ושמעתי מהגרי"א וויינטרויב שליט"א לבאר, ששלש חכמות אלו הן (א) מצד הקב"ה, שהבריאה בטלה אליו, וזהו מעשה מרכבה. (ב) מצד הבריאה, שהיא קיימת, וזהו מעשה בראשית. (ג) מצד היחוד, שהקב"ה מאחד את רבוי בבריאה ליחידה אחת, וזהו סוד עריות. ובפנימיות, הן כנגד בינה, תפארת, ומלכות.

(69) על שם המקרא [משלי יא, יג] "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר". והרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים [עמוד סה בהוצאת מוסד הרב קוק] ביאר ג"כ שחז"ל העלימו את דבריהם כדי שלא יהיו בידי הכסלים, וכלשונו: "הדרש הנמצא בתלמוד, איו ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההם, כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמתי, מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהם מן הענינים האלקיים, ואמתות הדברים, מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו... ועשו דבר זה [שהסתירו את דבריהם בלשון חכמה וחידה] לענינים נפלאים... כדי לעוור עיני הכסילים, שלא יזהירו לבותם [בזוהר חכמת האמת] לעולם. ואילו היו מראים להם זוהר האמתות, יסבו פניהם מהם [כמו מדברים שאין חפץ בהם], כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם [קידושין עא.] אין מגלין להם את הסוד, מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמתות על בוריים. וכן החכמים לא היו רוצים לגלות קצתם לקצתם [איש לרעהו] סודות החכמה. וכבר זכרו [חגיגה יג.] שאיש מן החכמים נחבר לאנשים בקיאים בחכמת מעשה בראשית, והוא היה בקי במעשה מרכבה, ואמר להם, למדוני מעשה בראשית, ואלמדכם מעשה מרכבה. ואמרו טוב הדבר. וכאשר למדוהו מעשה בראשית, נמנע הוא מללמוד להם מעשה מרכבה. וחס ושלום שעשה זה מפני רוע לב, למנוע החכמה, או בשביל שיהיה לו יתרון עליהם, שחמדות האלה מגונים באחד מהטפשים, קל וחומר באלו החסידים הנכבדים. אבל עשה הדבר, בשביל שראה בעצמו ראוי לקבל מה שיש אצלם, ושאינם ראוים לקבל מה שיש אצלו" [והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 12].

(70) בבארות הקודמים. וראה הערה הבאה, ולמעלה בבאר השלישי הערות 12, 179. ובבאר הרביעי הערות 22, 102, 1428, ולהלן בבאר הששי הערה 788.

(71) כפי שכתב בהתחלת הבאר הרביעי [ד"ה אמנם המפקפקים]: "ראוי להוסיף עוד לברר משפט צדק ע"י עדות ברורה, להביא ראיה ועדות נאמנה, ובחינת צדק ואמת להשקיט התלונות בדברים ברורים, מן קצת דברים אשר הם יותר נראים זרים ורחוקים מן הדעת, והם יהיו הבחינה על שאר דברים, שכלם הם דברים יקרים. שאם הדברים אשר הם יותר רחוקים יהיו לדברי חמודות ויקרים, מכל שכן הדברים שאין כל כך להם לזרא, ובזה תושקט תלונות האנשים האלו". וכן חזר וכתב שם [סד"ה ועתה תראה, ושם הערה 102]. וכן כתב למעלה בהקדמה [ד"ה ומעתה אם], וז"ל: "אך נבאר קצת דבריהם, והוא יהיה עדות וראיה על שאר הדברים אשר דברו", ושם הערה 91. וכן כתב בתחילת הבאר השלישי, וז"ל: "ואנחנו נביא בזה היותר נראה רחוק ויותר קשה בדבריהם... נביא מדבריהם מה שמצאנו בני אדם שהיו תמהים על דבריהם, שהם נראים להם רחוקים". ובהמשך הבאר השלישי [ד"ה ובדבר] כתב: "ואין ספק שאי אפשר לבאר דבריהם בכלל, כי לפי עומק דבריהם, דבר אחד מדבריהם צריך ביאור רחב מאד, ואי אפשר במקום הזה. רק שהדברים אשר אמרנו ללמוד על הכלל כולה, שכלם הם אמיתיים ושלימים, ומום אין בהם. שאם הדבר שנראה רחוק ביותר, כמו שנראה מאמרים האלו, הוא כך, וכל שכן הדבר שאין כל כך רחוק, על אחת כמה וכמה. רק שדבריהם צריכים התבוננות גדול". ובשער הספר לגור אריה כתב: "ומן המאמרים הידועים שבאו בפירוש רש"י, ראיה על האחרים, שכולם דברי חכמה, ומום אין בהם".

(72) הזאת, שהיא התלונה החמישית, שדברי חכמים נראים כדברי הבאי.

(73) כפי שביאר בתחילת הבאר הרביעי [ד"ה ומפני], שהרמב"ם נמנע מלבאר אגדות חז"ל, "כי ראוי להיות נזהר שלא לחלוק על דבריהם. שהם כסו והעלימו מאוד, איך יגלה הוא, ונמצא יגיע מזה חטא ואשמה. כמו שאמרו לרבי עקיבא שאמר [שבת צו:] מקושש [במדבר טו, לב] זה צלפחד. ואמרו לו, שעל כל פנים אתה עתיד ליתן הדין על זה; שאם אינו כן, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואם הוא כך, אתה עתיד ליתן הדין, שהתורה כסהו, ואתה מגלה אותו. ולכן נזהר הרב שלא לחלוק על הכוונה האלקית שסתמו את הדברים".

(74) כפי שכתב בבאר השני [ד"ה ומעתה נתבארו]: "ולא היה ראוי לגלות דברים אלו, אך לכבוד התורה עשינו זה, והם יליצו בעדנו". ואודות שכבוד התורה מאפשר לגלות דברים מכוסים, הנה אמרו במגילה ג. "יצתה בת קול ואמרה, מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם. עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו, ואמר, אני הוא שגיליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל". הרי שלכבוד ה' ותורתו, רשאים לגלות אף סתרי תורה. ונראה ביאורו, שהחובה להסתיר דברי תורה מסויימים נלמד מהפסוק [משלי כה, ב] "כבוד אלקים הסתר דבר", וכמבואר בב"ר ט, א. אך כאשר כבוד אלקים גופא מחייב לגלות הדברים, שוב אין כאן חובת הסתרה, כי הכבוד שאסר את הגלוי, הוא הכבוד שמתיר את הגלוי. וראה בבאר השני הערה 589, ובבאר הרביעי הערה 20.

(75) כנגד לשון הגמרא [נדרים כ:] "מגלה טפח ומכסה טפח", ופירש שם הר"ן: "הוא היה מגלה טפח מאותן טפחיים [שהתירו לגלות], ומכסה טפח, כלומר וטפח שני נשאר מכוסה". וכך כוונתו כאן, שכל מה שיגלה אינו אלא אחד מעשרה, ועל כל טפח של גלוי נשארו עשרה טפחים מכוסים. וראה להלן הערה 241.

פרק ב

(76) אינו נמצא בקונטרס נגד התלמוד, וראה במבוא.

(77) "אקרוקתא - צפרדע" [רשב"ם שם].

(78) "גדול היה כאותו כרך" [רשב"ם שם].

(79) "וקרא דהגרוניא כמה הוה, שיתין בתי, הגמרא קאמר ליה" [רשב"ם שם].

(80) בא תנין ובלע את הצפרדע.

(81) "עורב נקבה" [רשב"ם שם].

(82) "על ענף אחד, כדרך העופות" [רשב"ם שם].

(83) פירוש - בוא וראה כמה כוחו של האילן, שענף אחד שלו מסוגל להחזיק את הפישקנצא.

(84) פירוש - רב פפא אמר על עצמו שאם הוא לא היה שם בעצמו ורואה את הדבר, הוא לא היה מאמין שזה אפשרי.

(85) וכפי ההרחקה כך הוא העומק, כי ההרחקה מורה כמה הדבר נבדל מתפישת האדם, והבדלה זו אינה מחמת פחיתות הדבר ח"ו, אלא מפאת עמקות הדבר. ומעין מה שכתב בהספד [סוף ספר גו"א במדבר, הוצאת ב"ב, עמוד קפב]: "ההפרש שיש בין טומאת מת לטומאת מצורע... כי טומאת מצורע... בשביל פחיתותו וחסרונו. אבל המת הוא מטמא אין זה משום פחיתות המת, רק שהמת נבדל מן החיים ומרוחק מהם... כאשר אחד נבדל מאחד ואין מתחבר לו הוא נחשב עלוי... ואין זה בשביל פחיתות". המתלוננים מרחיקים דרשות חז"ל מצד שנראים להם כדברי הבאי שאין בהם ממש [וכדוגמת טומאת מצורע], אך לאמיתו של דבר דרשות חז"ל רחוקים מחמת מעלתם ועומקם [וכדוגמת טומאת מת]. וראה למעלה הערה 1, שנתבאר שם שלכך כינה את מי הבאר הזה בשם "מים עמוקים".

(86) נביא שלש דוגמאות להמחיש יסוד זה [שדרך החכמים לעסוק בקשור וסדור העולם, עד שהוא אחד]. דוגמה ראשונה; בנתיב הצדקה פ"ו [א, קפא.] הביא את המדרש [שמו"ר לא, טו] "בוא וראה, כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה; היום לוה מן הלילה, והלילה מן היום. הלבנה לוה מן הכוכבים, והכוכבים מן הלבנה וכו'". וכתב לבאר: "בא לומר במדרש הזה כי ההלואה זה מורה על שהם אחד, כאשר זה מקבל מזה, וזה מקבל מזה. ולכך הש"י ברא עולמו, והעולם הוא אחד, שהעולם נמצא מן הש"י שהוא אחד, ולכך העולם הוא אחד. ולכך נברא העולם בענין זה, שזה לוה מזה וזה לוה מזה, שאם לא היה העולם על ענין זה, והיו הנבראים מחולקים זה מזה, היה פתחון פה למינים לומר שאין העולם אחד. וכאשר אין העולם אחד רק מחולק, א"כ יש לעלות על הדעת כי האלהות שברא אותם ג"כ מחולקים ח"ו. אבל עתה שהבריות מתחברים, כי זה מקבל מזה, וזה מקבל מזה, א"כ העולם הוא אחד. וזה מורה אשר ברא אותם הוא ג"כ אחד יחיד ומיוחד". דוגמה שניה; אמרו חכמים [סוטה ד:] "כל אדם שיש בו גסות רוח... כאילו בא על כל העריות". וכתב לבאר זאת בנתיב הענוה פ"ד [ב, י.], וז"ל: "דבר זה צריך פירוש, כי מה ענין עריות לכאן. ויש לפרש כי מה שאסרה התורה העריות, כי ע"י הזיווג העולם מתחבר ומתקשר. ורצה הש"י שיהיה העולם אחד מקושר ע"י הזיווג, ואם לא כן לא היו ישראל עם אחד כלל אם לא היה דבר זה. ולפיכך אסרה תורה העריות, שלא ישא אדם אחותו וכל העריות הקרובות אליו, עד שיהיה האדם מזווג ברחוקים, וכאשר הזיווג עם אחרים, אין כאן חילוק ופירוד. וזה שאמר 'כל מי שיש בו גסות רוח כאילו בא על כל העריות'. כלומר גס רוח שמתחבר לעצמו, ואין לו חבור עם אחרים, רק עם עצמו, ובזה דומה כאילו בא על העריות. כי כאשר בא על העריות, אין זה רק החיבור לעצמו, כי הקרובים הם בשר מבשרו ועצמו הם. ולפיכך כתיב אצל העריות [ויקרא יח, ו] 'שאר בשרו', ורצה לומר שהקרוב לאדם נחשב הנשאר מבשרו. וכל ערוה היא בשר מבשרו, והיא קורבה של מה. כי בודאי קורבה של אחותו אינו דומה לקורבה של אמו. וכן כל העריות היא קורבה מיוחדת בפני עצמה, כי אין זה כזה. ומי שהוא גס רוח, הוא מחבר אל עצמו לגמרי, ולפיכך הוי כאילו בא על כל העריות. כי העריות כל אחד מקצת קירוב, עד שביחד הם כל הקירוב. וזה שהוא גס רוח מתחבר לעצמו בלבד, ובזה נחשב שבא על כל העריות" [והובא למעלה בבאר השני הערה 673, ובבאר הרביעי הערה 1339, ולהלן בבאר הששי הערה 12]. דוגמה שלישית; על הפסוק [בראשית א, כו] "ויאמר אלקים נעשה אדם וגו'", פירש רש"י "אמר להם [הקב"ה לפמליא שלו] יש בעליונים בדמותי, אם אין בדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית". וביאר הגו"א שם אות סב, וז"ל: "ועוד נראה הקנאה הזאת הוא סוד מסתרי התורה, ורצה בזה שכל העולם צריך שיהיה מקושר, עד שיהיו העליונים קשורים בתחתונים. וכבר ביאר זה הרמב"ם בספר מורה נבוכים [ח"א פע"ב (יובא בסמוך)], והאריך בענין הנפלא לבארו. והנה הקושר העולמות שעל ידו יתאחדו העליונים והתחתונים הוא האדם. ואם לא היה האדם, היה קנאה במעשה בראשית. ופירוש הקנאה הזאת, החילוק וההתנגדות שהיו לנמצאות, שהרי העליונים הם בדמותו של הקב"ה, והתחתונים אינם בדמותו של הקב"ה, ואין כאן אחדות וקשור. ולפיכך ראוי להיות האדם נברא, שבו יתקשרו הנמצאות, והוא עושה שלום וקשור בין עליונים והתחתונים, ומאחד הכל" [הובא למעלה בבאר הרביעי הערה 224]. וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [נח.], שם פ"ה מט"ו [רנד:], תפארת ישראל פ"ו [קא.], ושם הערה 28, ובח"א לסנהדרין לח: [ג, קמח:]. וראה להלן הערה 451.

(87) אודות שעל העולם להיות אחד, לפי שהוא מפועל אחד, כן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [נח.], וז"ל: "היה העולם מחולק, ודבר זה אי אפשר, כי העולם הוא מן השם יתברך, שהוא אחד, ראוי שיהיה העולם אחד... שצריך שיהיה בודאי העולם אחד מקושר, כי הבורא הוא השם יתברך, הוא אחד". ובדר"ח פ"ה מי"ז [רנח:] כתב: "העולם הוא אחד, כי אין העולם מחולק, כי הוא מן הש"י שהוא אחד". ובנתיב הצדקה פ"ו [א, קפא:] כתב: "כאשר אין העולם אחד, רק מחולק, אם כן יש להעלות על הדעת כי האלהות שברא אותם גם כן מחולקים חס ושלום. אבל עתה שהבריות מתחברים, כי זה מקבל מזה, וזה מקבל מזה, אם כן העולם הוא אחד, וזה מורה אשר ברא אותם הוא ג"כ אחד יחיד ומיוחד". וכן הוא בגו"א בראשית פ"א אות סב, ובדרשת שבת הגדול [קצה.]. וראה תפארת ישראל פל"ח הערה 137, ולמעלה בבאר הרביעי הערות 372, 402, 1339, ובסמוך הערות 147, 736. וראה נר מצוה ח"א הערה 90.

(88) כן הזכיר את דברי הרמב"ם הללו בגו"א בראשית פ"א אות סב, ובדר"ח פ"א מי"ח [נח.]. וז"ל הרמב"ם בתחילת הפרק שם [מהדורת קאפח]: "דע, שהמציאות הזו בכללותה היא דבר אחד, לא יותר. כלומר כדור הגלגל הקיצוני בכל מה שיש בו הם דבר אחד בלי ספק... כשם שראובן דרך משל הוא דבר אחד, והוא מחובר מאברים שונים, כגון הבשר והעצמות, ומלחיות שונות, ומרוחות, כך הכדור הזה בכללותו מחובר מן הגלגלים ומארבעת היסודות, ומה שהורכב מהן", וכל הפרק שם דן בדמיון הקיים בין חלקי העולם לחלקי האדם.

(89) לשונו בנר מצוה [טז.]: "שהיו אומרים שאי אפשר שיהיה הוא יתברך אחד בעולמו, כי אם כן לא היה נברא ממנו רק אחד. כי תמיד מתחייב ונברא מן הפועל, דבר שהוא מתיחס אל הפועל. כי מתחייב מן האש, שהוא חם. וכן הקרירות מתחייב מן הפועל שהוא קר. וכן כל הפעולות הבאות מן הפועלים, כל אחת היא מתיחסת אל הפועל. ולכך גזרו ואמרו, מן הפועל שהוא אחד, לא יבוא ממנו גם כן רק פעולה אחת. וכאשר נראה לפנינו רבוי פעולות מתחלפות בעולם, דבר זה מורה על התחלות מתחלפות". ובנצח ישראל פ"ג [מא.] כתב: "היו הראשונים טועים אחר העבודה זרה, מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת, איך יבוא מזה רבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הרבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חלופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד. ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי רבוי ההתחלות יבואו רבוי הנמצאים בעולם". וזה לשונו בגבורות ה' פ"ס [רסד.]: "שהם [האפיקורסים] אומרים, כי מן האחד לא יבוא ריבוי, רק מכח אחד יבוא דבר אחד בלבד. ולפיכך כאשר יראה הריבוי בעולם, וכבר הוחלט להם כי מן האחד הגמור לא יבוא הריבוי, אמרו שהתחלות הם יותר מאחד, כמו שמבואר בדבריהם... כי הם אמרו כי מן האחד לא יבואו פעולות הפכים". ושם בר"פ לו [קלד.] כתב: "כי האש שיש בו טבע אחד, אינו פועל רק פעולה אחת - לחמם. והמים שיש בהם טבע אחד, אין פעולתם רק לקרר... שאמרו [איכה ג, לח] 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', כלומר מן אחד לא יבוא דברים מחולקים". ובדרשת שבת הגדול [סוף קצד:] כתב: "וידוע כי הפועל שהוא אחד, יבוא ממנו פעולה אחת. ודבר זה הסכימו עליו הכל... ולפיכך היו אומרים כמו שהעולם אינו אחד, כך הפועלים הם יותר מאחד. כי לעולם מפועל אחד יבוא פעולה אחת. וכאשר הפעולה אחת ג"כ הפועל אחד, כי הפעולה מתייחסת ודומה אל הפועל. ודבר זה הסכימו עליו הכל... איך יבוא ריבוי מן הפועל שהוא אחד". וכ"ה בח"א לסנהדרין לח. [ג, קמח:].

(90) ומה שנאסרו הוא פועל יוצא מחסרונם, ולא שחסרונם הוא פועל יוצא מאיסורם, וכמו שיתבאר בהערה 96.

(91) פירוש - בודאי שהכל מודים שאיסורם של מאכלות אסורות מורה על החסרון שיש באותם מאכלים. אך המינים מבארים שמדובר בחסרון הנובע מסילוקם הגמור מן המציאות, שאינם שייכים כלל לבריאה, אלא כאילו נבראו ע"י בורא אחר. אך המהר"ל יבאר בסמוך שמדובר בחסרון הנובע מריחוקם מן עיקר המציאות, אך לא בסילוקם הגמור מן המציאות.

(92) "זו שכבת זרע שהוא טמא, ואדם הנוצר ממנו טהור" [נדה ט.]. וכן פירשו רש"י וראב"ע באיוב שם.

(93) לשונו בח"א לנדה ט. [ד, קנב.]: "האדם הנוצר מש"ז הוא טהור לגמרי... וזהו 'מי יתן טהור מטמא', כלומר שהטהרה באה מן הטמא. והכל הוא בשביל שהוא יתברך אחד, ואילו היה ח"ו שתי התחלות, אין ספק כי שני הפכים, כמו הטהור והטמא שהם הפכים, היה לכל אחד התחלה מיוחדת, ולא היה יוצא זה מזה, כי אין להם חבור יחד. אבל עתה שיוצא טהור מטמא, אם כן יש כאן התחלה אחת כוללת הכל, מאתו יצאו שני הפכים. וזה שאמר 'מי יתן טהור מטמא לא אחד', כי כאשר יוצאים שני הפכים זה מזה, בזה תדע כי יש כאן התחלה שהוא התחלה אל הכל, לכך יוצאים ההפכים זה מזה, מאחר כי התחלה אחת לשניהם. אבל אם היו כאן שתי התחלות, על כרחך היה לכל אחד מן ההפכים התחלה בפני עצמו, ולא היה יוצאים זה מזה". ובגבורות ה' פ"ה [לה:] הרחיב בנקודה זו, וז"ל: "ובמדרש במדבר רבה [יט, א] 'מי יתן טהור מטמא לא אחד', כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, ישראל מאומות. מי עשה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם, עד כאן. ביארו רז"ל כי המדה נותן כן להיות יוצא טהור מטמא, לכך הכתוב אומר 'לא אחד'. ולמה לו לומר 'לא אחד', רק ר"ל כי מפני שההפכים יש להם סבה אחת, שאין המציאות מחולק, רק יש להם סבה אחת. וזהו הסבה הראשונה שבאו ההפכים מאתו, ומפני זה יוצאים זה מזה. לכך אמר 'לא יחידו של עולם' המאחד את המציאות, ובשביל שהוא מאחד הכל, לפיכך יוצאים ההפכים זה מזה. שאילו לא היה להם התאחדות, לא היו יוצאים זה מזה. ומצד שהוא יתברך מאחד את המציאות, יצאו זה מזה. ואף המציאות הרע הוא מאחד, והרי דבר זה עמוק מאוד. והנה התבאר כי אף על גב שהיה תרח עובד ע"ז, היה יוצא ממנו צד קדושה, מצד כי ההפכים יוצאים זה מזה. אמנם עיקר הפירוש כמו שאמרנו, כי ראוי בפרט שיהיו ההפכים יוצאים זה מזה כמו שאמרנו, בעבור היחוס וההצטרפות שיש להם ביחד. ששני הפכים משלימים להיות הכל בלי חסרון, שהרי יש כאן דבר והפכו, ואין עוד דבר חסר, וזהו ענין האחדות, שאין לענין האחדות רק שהוא הכל, ואין חוץ ממנו... עד שתהיה הפעולה הנמשכת מן הפועל הוא השם יתברך, יש בה הכל, כמו שהפועל יש בו הכל במה שהוא אחד. ולפיכך מי שהוא אחד, משלים להכל. וזהו מה שאמר 'לא אחד', שהוא הכל. וכל שההפכים יותר רחוקים זה מזה, יותר ראוים לצאת זה מזה, שבשביל כך הם הכל, במה שזה קצה האחד, והשני הוא הקצה השני, ובזה הם הכל, וזה שיצא אברהם מתרח, חזקיה מאחז".

(94) הטהרה והטומאה.

(95) ואע"פ שכמה פעמים ביאר שעוה"ז הוא עולם הפירוד, משולל האחדות, ומחמת פירוד זה נמצאת ע"ז בעולם [נצח ישראל פל"ד (תרמה.), וגו"א בראשית פמ"ח אות יב, ועוד], שם הכוונה היא שיש דברים בעולם הנראים כמרוחקים מן עיקר העולם, וכמו שיבאר בסמוך. אך בודאי עם כל זה אין דברים שהם מסולקים לגמרי מן המציאות, אלא הכל מתקשר למציאות. והרי ע"ז גופא, שהיא הסימן להעדר אחדות בעולם, מ"מ אברהם אבינו נולד מתרח, שהיה עובד ע"ז, הרי "כי אף על גב שהיה תרח עובד ע"ז, היה יוצא ממנו צד קדושה, מצד כי ההפכים יוצאים זה מזה" [לשונו בגבורות ה' פ"ה (לה:), והובא בהערה 93]. ומצינו שמבני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני ברק [גיטין נז:]. וביאר זאת בנצח ישראל פ"ז [קעד.] בזה"ל: "יש לך לדעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות... אי אפשר שלא יהיה מצורף כח שלהם אל כח עליון, כח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים, כאשר נתגיירו, נצרף ונזדכך ונתלבן, ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים". הרי שאף הרשעות המופלגת ביותר מתחברת אל ה', וזו הכוונה ש"העולם הוא אחד, ובא מפועל אחד, הוא השם יתברך".

(96) כמו שכתב בתפארת ישראל פ"ח [קלא.] לגבי איסור מאכלות אסורות, וז"ל: "כי מה שאסרה התורה אותם, בזה נראה כי הם דברים יש בהם שנוי, ויוצאים מכלל שאר המאכלים שהם טהורים". ובנצח ישראל פ"ה [קלו:] כתב: "כל טומאה רחוק מן השם יתברך, אשר הוא טהור וקדוש, שהרי כל טמא אסור ליכנס למחנה שכינה [פסחים סז.]".

(97) פירוש - המאכלות הטמאות נאסרו לא מחמת שהם מסולקים לגמרי מהמציאות, אלא שהם מרוחקים מעיקר המציאות, וריחוק זה הוא הסבה שנאסרו לישראל, הטהורים והקדושים. ונקודה זו מבוארת יותר בגבורות ה' פמ"ה [קעג:], וז"ל: "בשרצים נאמר [ויקרא יא, מד-מה] 'ולא תטמאו נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ כי אני ה' אלהיכם המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני'. והרי מבואר בכל מקום שנאמר בהן יציאת מצרים, שבא להורות על שהוציאם ממצרים, ונתן להם מעלה קדושה, ולכך ראוי שלא יטמאו בדברים המאוסים, אשר הם רחוקים מן המעלה העליונה. ולפיכך 'ולא תטמאו בכל אלה כי אני ה' וגו", ודבר זה מבואר. וענין השרצים הם דברים רחוקים מאוד מן המעלה האלהית, שהם דברים טמאים. ויותר מזה, שהם דברים פחותים ומאוסים, ולכך נאמר בשרצים 'המעלה אתכם מארץ מצרים'. ובפרק איזהו נשך [ב"מ סא:] תנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב"ה, אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיו... פירוש, לכך כתיב בשרצים 'המעלה'... כי יציאת מצרים הוא התעלות לישראל, והתעלות זה הוא בשביל שאין מטמאין בדברים המאוסים הפחותים". וכן כתב בתפארת ישראל פל"ז [תקמה:], וז"ל: "כיון שאין מטמאים בשרצים האסורים והמתועבים, מורה זה כי יש להם מדרגה נבדלת, ולכך אין מטמאים בשרצים המתועבים". וכן כתב בח"א לב"מ סא: [ג, כט.] שמחמת שיש לישראל גוף קדוש וטהור הנבדל מן הפחיתות והתיעוב, לכך נאסרו עליהם שקצים ורמשים.

(98) "נמשכים" פירושו כאן כמו מתחברים.

(99) לשונו בנתיב התורה פ"ט [א, לט:]: "כל עצם - נמשך אחריו דבר טפל, כי העצם נושא אל הדבר הטפל". ובנתיב אהבת השם פ"ה [ב, לה.] כתב: "לשון 'את'... בא על עיקר עצם הדבר, ואין עצם בלא מקרה, כי העצם נושא המקרה". ובגו"א בראשית פ"א אות לח כתב: "כל עצם נמשכים אליו ונתלים בו מקרים, כי דבר שאינו עצם נמשך אחר דבר אחר. ואין דבר נמשך ונתלה רק בדבר שהוא עצם, כמו דבר שהוא עיקר, שנמשך אליו דברים הרבה... יש להם דברים נמשכים אחר העצם, שאין עצם בלא מקרה". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 116, ובבאר הרביעי הערה 734, ולהלן בבאר השביעי הערה 29. ובקידושין מט: אמרו "עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה א"י, ואחד כל העולם כולו", וכתב לבאר זאת בח"א שם [ב, קמה:]: "עשרה קבין וכו'. הדברים האלו מודיעים לך כי הוא יתברך חלק המציאות לפי חכמתו, ויש שהם נוטים לדבר אחד עד שהם נבדלים מכל שאר הנמצאים, ומ"מ אחר שכל הדברים הם מעורבים יחד ונכללים יחד, אי אפשר שלא יהיו נוטלים חלק אחד, והוא העשירי, אשר העשירי הוא חלק נקרא, והוא טפל נמשך אחר אשר שהוא עיקר, כמו שידוע מענין העשירי, אשר הוא טפל אצל התשעה. ולפיכך קאמר 'י' קבין'. כי יש לדעת כי החכמה היא השכל הנבדל, וראוי שיהיה בארץ ישראל אשר היא הארץ הקדושה, ולפיכך הארץ הקדושה היא מיוחדת בחכמה מכל שאר ארצות". עמוד וראה כיצד דברים אלו שייכים לדבריו כאן, שכל הבריאה מקושרת ומחוברת, ואף הדברים הרחוקים שייכים לבריאה כטפל הנמשך אחר העיקר.

(100) בח"א לב"ב עג: [ג, פח:], וכן מהדורת כשר שם [חלק שלישי, עמוד קא] האריך מאוד בביאור מאמר זה, ודברים אלו כתב בזה"ל: "כבר אמרנו כי רבה בר בר חנה בא לבאר ענין הנמצאים שהם מיוחדים, ומהות עצמם, וקשור זה עם זה. והחכמים ידעו מצפוני חכמה, שחלקו עולם הזה לשני חלקים; החלק הראשון הוא המציאות בעצמו, שראוי להיות נמצא מצד עצמו. והשני, הם דברים שאין ראוי להם המציאות בעצמם, אבל הם נמשכים ונטפלים אחר עיקר המציאות, כמו שנמשך (העיקר) [המקרה] אחר העצם [ראה הערה 141]. כי אלו נבראים אינם נבראים בעצם, רק הם נבראים במקרה, נמשכים אחר עצם הבריאה, ודבר זה ידוע". וכן כתב למעלה בבאר השני [ד"ה וענין זה], וז"ל: "כי השם יתברך כאשר ברא עולמו, יש בריאה שאינו עצם הבריאה, רק הם נמשכים אחר עצם הבריאה, ואינם עיקר הבריאה... ודבר זה תמצא בנבראים גשמיים, ובנבראים בלתי גשמיים. כמו הרוחות והשדים, והם אינם עצם הבריאה, אבל הם נמשכים לבריאה וטפילים אצל הבריאה. ובדברים הגשמיים, כמו התולעים וכיוצא בזה, אין בהן בריאה... אינם עצם הבריאה", ושם הערה 239.

(101) במורה נבוכים ח"א פרק עב.

(102) לשון הרמב"ם שם: "וכמו שבגוף איש האדם, דברים מכוונים: מהם - מה שכוון בהם עמידת אישו, ככלי המזון, ומהם - מה שכוון בהם עמידת מינו, ככלי ההולדה, ומהם - מה שכוון בהם צרכו אשר הוא צריך אליו במזונותיו וזולתם, כידים וכעינים; ובו גם כן דברים בלתי מכוונים לעצמם, אבל הם דבקים ונמשכים אחר מזג האברים ההם, אשר המזג ההוא המיוחד הכרחי בהתקיים הצורה ההיא לפי מה שהיא, עד שיעשו הפעולות ההם המכוונות, ונמשכו אחר הויתו המכוונת לפי הכרח החומר דברים אחרים, כשער הגוף ומראהו, ולזה לא ימשך ענין אלו על סדר. והרבה פעמים יעדר קצתם, וימצא היתרון גם כן בהם בין האישים רב מאד מה שלא יהיה זה באברים: שאתה לא תמצא איש יהיה לו כבד עשרה כפלי כבד איש אחר, ותמצא איש נעדר הזקן או שער מקומות מן הגוף, או שיהיה לו זקן עשרה כפלי זקן איש אחר או עשרים כפל, וזה הרבה בזה הכת רצוני לומר יתרון השער והמראים. כן במציאות בעצמו מינים מכונים מן ההויה, קיימים, נמשכים על סדר... ומינים בלתי מכונים, אבל נתחייבו לטבע ההויה וההפסד הכולל, כמו מיני התולעים המתיילדים מן האשפות, ומיני בעלי חיים המתיילדים בפירות כשיתעפשו".

(103) שהרמב"ם חילק בין עיקר לטפל בבריאה מצד תיפקודם בבריאה, ומתוך כך ציין את הבדלי המדות שביניהם; שאם הם דברים של עיקר בבריאה, אין הבדלים ביניהם כי אם מעט. ואם הם דברים של טפל בבריאה, ימצאו הבדלים גדולים ביניהם. ואילו המהר"ל קובע שהעיקר וטפל נמדדים מצד איסורם והיתרם בתורה.

(104) הם הדברים הטפלים בבריאה.

(105) פירוש - אותם דברים שאינם מצטרפים ומתחברים לעיקר. כי בחלק השני של הבריאה ["שאין להם מציאות בעצמם"] יש גופא שני חלקים; המצטרפים לעיקר, ושאינם מצטרפים ישירות לעיקר, ובסך הכל ישנם שלשה חלקים לבריאה; עיקר המציאות בעצמו, הנמשכים אחר עיקר המציאות, ואלו שאינם נמשכים ישירות אחר עיקר המציאות. וראה הערות 137, 143.

(106) אודות שהמציאות טהורה, ראה דבריו בגו"א שמות פ"ח אות ו, שכתב: "אין טומאה בכלל העולם". והביאור הוא כי טומאה, היא חריגה ושנוי מסדר העולם [מבואר בהערה הבאה], ובודאי שלא שייך לומר על כלל המציאות שהוא חריגה ושנוי מסדר העולם. וצרף לכאן את מאמרם ז"ל [פסחים עז.] "טומאה הותרה בציבור", כי ציבור נידון ככלל, וכמבואר בדר"ח פ"ב מ"ב [עב:], ואין כלל נידון כשנוי.

(107) "טעם הטומאה, כי כל דבר שהוא שינוי יוצא מן הסדר ומנהגו של עולם, הוא מטמא, שהוא דבר זר, ואסור לנגוע בו ולקרב אליו, רק (ויקרא יג, מו) מחוץ למחנה יהיה מושבו" [לשונו בח"א לב"מ קיד. (ג, נו:)]. וראה ציון 146, והערה 532.

(108) בח"א לב"ב עג: [ג, פח:] כתב: "וכבר התבאר במקומו כי התורה נמוס וסדר המציאות". אמנם כאן כתב "וכבר אמרנו במה שהתבאר", וכנראה כוונתו לדבריו בבאר הרביעי [ד"ה דע כי], שכתב: "כי התורה הוא סדר הנמצאים, איך יתנהגו הנמצאים, וכל סדר המציאות בכלל נכלל בתורה. ודבר זה ידוע מאוד מדברי חכמים, במדרש [ב"ר א, א] אמרו, הקב"ה היה מביט בתורה וברא את העולם. והתורה אומרת [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים', ואין 'ראשית' אלא תורה, שנאמר [משלי ח, כב] 'ה' קנני ראשית דרכו', עד כאן. הרי כי התורה היא סדר ונמוס הנמצאים. ואין בזה ספק, כי התורה בה מבואר איך ינהג האדם במעשיו בכל הנהגתו, וכך בתורה סדר כל הנבראים, ועל זה אמרו [אבות פ"ה מכ"ב] הפוך בה דכולה בה. אך שדבר זה שהוא סדר הנבראים רחוק מהשגת האדם איך נרמז בתורה, ואין מפורש בתורה דבר זה בפירוש, רק בהעלם ובהסתר. כי התורה שמה הדברים כפי מה שהם; הנעלמות - נסתרות, והגלויות - מפורשות", ושם הערות 821, 823, 824.

(109) בח"א לב"ב עג: [ג, פח:] הוסיף כאן את הפסוק [ויקרא יא, מז] "להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

(110) הם שלשה מתוך ארבעה היסודות, וכמו שמבאר. והיסוד הרביעי הוא הארץ, או שנקרא עפר. וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"ב, ובכוזרי ב, מד. וראה למעלה בבאר הראשון הערה 288, בבאר השני הערה 638, באר הרביעי הערה 665, ולהלן בבאר הששי הערה 354. ובתפארת ישראל פ"ל [תמח:] ביאר ש"קולות וברקים וענן כבד על ההר" [שמות יט, טז] הם כנגד היסודות של אויר אש ומים, וכן הוא בדרוש על התורה [לג:].

(111) אות אל"ף מורה על יסוד אויר, אות שי"ן מורה על יסוד אש, ואות מ"ם מורה על יסוד מים.

(112) באבות פ"א מ"ב אמרו "על שלשה דברים העולם עומד; על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". וכתב על כך בדר"ח שם [כט:] בזה"ל: "כבר ידעת כי יסודות העולם הם ג', אשר נקראו בספר יצירה אמ"ש, והם מים אויר אש. הנה היסודות לעולם שלשה הם... ואלו ג' יסודות אשר זכר בעל ספר יצירה, והם יסודות עליונים שנקראו אמ"ש, שהם יסודות הכל שמהם נברא הכל, כמו שמבואר שם. ואלו שלשה ע"י אלו ג' דברים [תורה, עבודה, וגמ"ח] מתקשרים בו יתברך, אשר הוא יסוד הכל, ובזה העולם עומד בקיומו בו יתברך. כי התורה היא [ישעיה יא, ב] 'רוח חכמה ובינה'. העבודה היא האש, שהרי כך נקרא העבודה בכל מקום [במדבר כח, ב] 'קרבני לחמי לאשי'. ובכל הקרבנות [ויקרא א, ט] 'אשה ריח נחוח לד", ודבר זה מאד ידוע. ושחיטת כל קדשי קדשים בצפון דוקא [זבחים מז.], שמשם מדת האש. וגמילות חסדים היא מדת המים, דכתיב [קהלת יא, א] 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'... ודבר ידוע הוא זה כי בעל חסד משפיע לאחר, כמו המים המשפיעים. ולפיכך אמר על ג' דברים העולם עומד, כי העוה"ז אשר הוא מיוסד על ג' יסודות אשר זכרנו, מתקשר בו יתברך ע"י אלו ג' דברים. כי יש ליסוד הרוח קשור בתורה, שהיא רוח. ויסוד המים יש לו קשור בגמילות חסדים, שהוא מדת המים [ראה להלן הערה 175]. ויסוד האש יש לו קשור בעבודה, שהיא אש. וע"י אלו ג' דברים, אשר כל אחד מן ג' יסודות העולם יש לו קשור באחד מהם כמו שכתבתי, יש להם קשור עם הש"י. כי התורה והעבודה וגמילות חסדים יש להם קשור עם הש"י, עד שהכל מקושר בו יתברך, ולפיכך אלו ג' דברים הם עמודי העולם בודאי". ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ח:] כתב: "דבר עמוק שם 'אדם', כי ג' אותיות מורים על האדם אשר הוא מורכב מן ג' יסודות... ולכך יש בשם אדם ג' אותיות, כנגד ג' יסודות, ואפר דם מרה [ר"ת "אדם", וכמבואר בגמרא (סוטה ה.)], הם כנגד ג' יסודות אלו". ומבואר קודם לכן שאפר הוא כנגד יסוד האש, דם הוא כנגד יסוד המים, ומרה היא כנגד יסוד הרוח.

(113) כפי שכתב להלן בבאר הששי [ד"ה ויש בודאי]: "הארץ שהוא תכלית המטה", ושם הערה 586. וכן ביאר בגו"א בראשית פ"א אות לג: "הארץ היא יסוד התחתון". ושם בשמות פי"ב אות סז [ד"ה ודע] כתב שהארץ היא "תכלית המטה", וכן הוא בגבורות ה' פ"ע [שכ:]. ובדרשת שבת הגדול [סוף רד.] כתב: "כי יסוד הארץ הוא התחתון והוא השפל שבכל היסודות, כמו שידוע מן הארץ". וכן הוא בנתיב הענוה פ"ב [ב, ו.], נתיב השלום פ"ג [א, רכה.], בח"א ליבמות סג. [א, קלז:], ועוד. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1413, ותפארת ישראל פ"י הערה 29.

(114) בח"א לב"ב עג: [ג, פח:] כתב משפט זה כך: "כי היסוד הזה שיש לו המטה במוחלט, אינו מתחבר עם השלשה, כי הארץ שהיא כמו מרכז, יסוד נבדל לעצמו, ודבר זה ארוך לבארו". ובדר"ח פ"א מ"ב [ל.] כתב: "ולא נזכר הרביעי, היא הארץ, לטעם ידוע לנבונים". והנה בדר"ח שם ביאר ש"תורה עבודה וגמילות חסדים" הם כנגד יסודות אמ"ש [הובא בהערה 112], וכן הם כנגד אברהם [גמ"ח], יצחק [עבודה], ויעקב [תורה (דר"ח כח:)]. וממוצא דבר ילפינן שיסודות אמ"ש הם כנגד האבות [אויר כנגד יעקב, מים כנגד אברהם, ואש כנגד יצחק (ראה הערה 160)]. והוסיף מו"ר שליט"א שהיסוד הרביעי של עפר עומד כנגד דוד המלך ["מקימי מעפר" (תהלים קיג, ז)]. והיחס שבין שלשת האבות לבין דוד המלך, הוא כיחס המשפיע למקבל, וכפי שביאר בדרשת שבת הגדול [רכד:], שעמד שם על כך שבקרבן תודה היו שלשה מיני מצה, ואחד של חמץ [ויקרא ז, יב-יג], והיה שיעורו של החמץ שוה לשלשת מיני המצה [מנחות עז:]. וכתב על כך בזה"ל: "הנה המצה מורה על שהוא יתברך עשנו, והחמץ מורה כי אליו אנחנו [לשונו קודם לכן (רכג.): "החמץ כנגד מה שאמר 'ולו אנחנו' (תהלים ק, ג), כי החמץ מורה על יצה"ר, וצריך האדם שיזבח יצרו ולצאת מן יצה"ר, ולשוב אל השם יתברך... ומין מצה הוא כנגד מה שאמר 'הוא עשנו' (שם), כי מצד שהוא יתברך עשנו, בראנו מצה בלי שאור לגמרי"]... ולפיכך היו שלשה מיני מצה ואחד של חמץ... כי הש"י עשנו על ידי האבות... ולכך היו שלשה מיני מצה... והחמץ היה נגד דוד... ומה שהיה של חמץ שקול כמו שלשתן של מצה, מפני כי מדת דוד בלולה משלשתן, ולפיכך היה מין חמץ כמו שלשה של מצה". ובח"א לסנהדרין קז. [ג, רנב.] כתב: "היה דוד שוה לאבות מצד המקבל". וכן רמז לכך בגו"א בראשית פכ"ד אות מג [ד"ה אמנם, ושם הערה 177]. וכשם שדוד אינו נכלל עם שלשת האבות, כך יסוד העפר אינו נכלל עם שלשת היסודות העליונים של אמ"ש. וראה להלן הערה 729.

(115) כן ביאר כמה פעמים בגבורות ה' שלכך היתה המכה השניה מכת צפרדעים [שמות ח, ב], וכגון בפרק נז [רנב:] כתב: "מכה הראשונה דם [שמות ז, כ], כי דם יש בו טבע אשיית וחמימות, וזה ידוע. ושכנגדה הצפרדעים, שהם מטבע המים, וידוע כי האש והמים הפכים". ובהמשך הפרק שם [רנד.] ביאר שמכת צפרדעים עומדת כנגד המאמר [בראשית א, כ] "ישרצו המים שרץ נפש חיה". וכן כתב קודם לכן שם בפל"ד [קכח.]. והראב"ע [שמות ז, כז בפירושו הארוך] כתב: "צפרדעים... הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול". ונאסרו באכילה שנאמר [ויקרא יא, י] "מכל שרץ המים ומכל נפש חיה אשר במים שקץ הם לכם" [ראה רמב"ם פ"ב מהלכות מאכלות אסורות הי"ב].

(116) לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש תנן: "הנזכרים ביבשה הם מין ממיני הנחשים, והנזכרים במים הם מין ממיני הדגים הגדולים כדמות הנחשים", וכאן הכוונה לתנין שביבשה, וכמו שהתבאר להלן הערה 152. וכן הוא בשמו"ר ג, יב. ונאמר [ויקרא יא, מב] "כל הולך על גחון וגו' לא תאכלום כי שקץ הם", ופירש רש"י שם "הולך על גחון - זה נחש".

(117) לשונו בגבורות ה' פכ"ז [קי.]: "ועוד אמרו בשמות רבה [ג, יג] ולמה עשה הקב"ה ג' אותות [למשה; נחש, צרעת ודם (שמות ד, ג-ט)] נגד אברהם, יצחק ויעקב. ונראה כי אלו ג' אותות הראה להם מדת האבות. כי הנחש יש לו כח אש חם שורף בארס, והיא נמשך ממדת יצחק שמדתו אש".

(118) אודות שעופות מתייחסים לאויר, כן כתב בסמוך [ד"ה ומפני כי], וז"ל: "עוף אין בו כבידות חמרי גשמי, רק הוא מיוחס אל הרוחני, שהרי הוא פורח באויר, ונקרא 'עוף השמים'", ושם בהערות. והעורב נאסר באכילה, שנאמר [ויקרא יא, פסוקים יג, טו] "ואת אלה תשקצו מן העוף וגו' את כל עורב למינו".

(119) אודות שאף הבהמות הטמאות משתייכות לצורת העולם, כן כתב בגו"א שמות פכ"ב אות לד אודות הכלב, וז"ל: "כי המינים שהם נמצאים בעולם הם צורת העולם, ואין אחד מהם שאין צורת העולם". ושם אות לה כתב: "כי הכלב... הוא מצורת העולם גם כן, ובשביל שהוא מצורת העולם, לכך היו מצטרפים אל המציאות. לכך [שמות יא, ז] 'לא יחרץ כלב לשונו', כי כשיצאו ממצרים יצאו במעלה שכל הנמצאים נמשכים לה, אז יצאו בהסכמת כל המציאות... עד שאף הכלבים הרחוקים ממציאות העולם, שאינם נחשבים ממציאות העולם, מכל מקום מפני שהיה יציאת מצרים משלים הכל, לכך אף הכלבים לא יחרץ. ובשביל זה אמרה התורה [שמות כב, ל] 'לכלב תשליכון אותו', שאם לא היה הכלב ממציאות העולם, לא היתה אומרת התורה 'לכלב תשליכון אותו'". וראה להלן בבאר השביעי הערה 40.

(120) אלו דעת המינים, ומובא בהערה 89. ו"דעת חצוני" היא דעה שאינה דעת תורה, לאפוקי מדעת חכמים שנקראת תמיד "חכמה פנימית". וכן החכמות שאינן של תורה נקראות "חכמות חיצוניות" [שו"ת הרשב"א ח"א ריש סימן תטו]. וראה תפארת ישראל פי"ב הערה 7, ופס"ו הערה 104, שגם שם נקט בבטוי "דעת חצוני". וראה להלן הערה 350.

(121) חולין נח: "שיתין מאני דפרזלא תלו לה בקורנסיה". וכן שבת צ: "וחתים לה בשיתין גושפנקי". ופירש רש"י שם "שיתין - לאו דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה". וכן "שיתין מיני דמא" [נדה כ:], "שיתין מיני חמרא" [גיטין ע.], "שיתין מיני קדרה" [מגילה ז:], "שיתין מיני לפדא" [ב"מ פד:], ועוד. וכן כתב בח"א לבכורות ח: [ד, קכא.], ובח"א לסנהדרין פב: [ג, קעג.]. ובח"א לב"מ פד: [ג, לו:] כתב: "בכמה מקומות תמצא חשבון זה של ששים... כי מספר שש הוא מספר שלם, שהוא כנגד ששה קצוות [שהוא] דבר שלם, ומספר ששים שהוא שש פעמים עשר, הוא שלם לגמרי. בעבור שכל צד יש לו מספר עשרה, שהוא מספר כללי... ולפיכך ששים הוא מספר שלם לגמרי. וביארנו דבר זה בחבור גבורות ה' [פי"ב (סו.)]". וכ"ה בח"א לב"ב עג: [ג, פט.].

(122) לפנינו נמצאים דברי התוספות בפרק החובל [ב"ק צב:], והמקבל [ב"מ קז:], ולא בפרק השוכר פועלים. ומדובר שם על מעלתה של פת שחרית, ו"ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית" [רש"י שם]. וביארו התוספות [ב"ק צב:] שהגמרא נקטה במספר ששים "דאורחא דגמרא בהכי, כמו 'שיתין תיכלי מטי לככא' דבסמוך [שם, אודות הששים המכאובות ואבלים שנוחתים על אדם כאשר לא מוזמן למשתה חבירו], ובאלו טריפות [חולין נח:] שיתין מאני דפרזלא תלו ליה בקורנסיה".

(123) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בגבורות ה' פ"ח [נ:] כתב: "כי ששים נאמר על הרבוי בכל מקום". וכן כתב בח"א לבכורות ח: [ד, קכא.], ובח"א לסנהדרין פב: [ג, קעג.]. וכ"ה בח"א לב"ב עג: [ג, פט.], ח"א לבכורות ח: [ד, קכא.], נצח ישראל פ"ו [קמט:]. ובתפארת ישראל פי"ז [רסו:] כתב: "כי מספר ששים הוא מספר שלם, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה' באריכות [פי"ב]... וגם נתבאר בחבור באר הגולה בכמה מקומות מספר ששים, שהוא מספר כללי", ושם הערה 53, ובתפארת ישראל פמ"א הערה 40. וראה להלן בבאר הששי הערה 354.

(124) בח"א לב"ב עג: [ג, פט.] הוסיף כאן: "כי גם חמישים אינו מספר שלם, והוא חלק, ואין חלק בטל אצל חלק".

(125) אודות שאין אחד מוסיף על הכלל, צרף לכאן דבריו בגבורות ה' פס"ט [שטז:] שכתב: "משל אדם אחד נטל מים, והביאם לים. וכי הוסיף זה על יסוד המים, אין כאן תוספת כלל, כי הים הוא יסוד המים, והוא הכל, ואין דבר פרטי מוסיף עליו". וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1238.

(126) לשונו בח"א לב"מ פד: [ג, לו:]: "בכמה מקומות תמצא חשבון זה של ששים... כי מספר שש הוא מספר שלם, שהוא כנגד ששה קצוות [שהוא] דבר שלם, ומספר ששים שהוא שש פעמים עשר, הוא שלם לגמרי. בעבור שכל צד יש לו מספר עשרה, שהוא מספר כללי... ולפיכך ששים הוא מספר שלם לגמרי. וביארנו דבר זה בחבור גבורות ה' [פי"ב (סו.)]". ובגבורות ה' פי"ב [סו.] האריך בזה, וז"ל: "כדי שתבין ענין מספר ששה ומספר ששים איך שייך לישראל. דע כי ישראל בלבד נקראו 'אומה יחידית', ובשביל כך שייך מספר ששה לישראל, שהיו שש מאות אלף [שמות יב, לז]. וזה כי מי שהוא יחיד אינו חלק, שכל שהוא חלק אינו אחד. וכל אשר הוא צד אחד בלבד אינו דבר שלם, שהרי הוא צד אחד, ולכך הוא חלק בלבד. וכבר אמרנו כי אשר הוא חלק אינו אחד. וכאשר יש בהם כל הצדדים, שהם ששה צדדים, אז אין כאן חלק כלל, והוא כולל הכל שיש בו שש צדדין, ובזה הוא אחד לגמרי. ולפיכך יבא מלכות שמים בשש תיבות [דברים ו, ד] 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'. וזה מפני שאנו מודים שהוא יחיד בכל הצדדין, והצדדין הם מחולקים זה מזה, עד שיש לחשוב שיש כאן שניות מצד הצדדין, וכאשר הוא יחיד מושל בכל הצדדין... בזה תדע שהוא יתברך אחד, שאין כאן צד אחד. ולפיכך היו ישראל מסוגלים במספר זה שש מאות אלף, כי המספר שש הוא מורה על יחידית הגמור... אבל שלם בשלימות הגמור לא תמצא רק מצד מספר ששים... וזה כי אף על גב שמספר ששה הוא כולל כל הצדדין, הנה השלימות הגמור על ידי ששים נעשה. וזה כי כל צד יש לו התפשטות באורך וברוחב, וכל התפשטות באורך וברוחב נעשה על ידי ששים. כי כל אורך נעשה על ידי שלש נקודות שהם הראש והאמצע וסוף... וכאשר תעשה אורך ורוחב... הרי הם תשעה. ועוד אחד נבדל לעצמו, שעל ידו נעשה החלקים אחד, ומתחברים יחד. וכל זמן שאין העשירי, הם מחולקים בחלקים, והעשירי הזה הוא נבדל מכל החלקים לעצמו, והוא מאחד את כולם, דמיון הנקודה שבעיגול שהוא נבדל מן העיגול עצמו, מחבר כל העיגול [ראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1081]. לכך כל התפשטות אורך ורוחב הוא עשרה. וכן בכל השש צדדין, הרי לך ששים גבולין כמו שנתבאר. הנה מספר ששים מורה על שלימות האומה, כי בזה המספר נעשה דבר שלם על ידי כל גבולין שהם ששים כמו שהתבאר".

(127) כמבואר בהערה 121.

(128) בא ליישב מדוע אמרו שהצפרדע היה גדול כאקרא דהגרוניא, שהיה ששים בתים, ולא אמרו ישירות שהצפרדע היה כששים בתים, בדילוג "כאקרא דהגרוניא".

(129) כי מדובר כאן על כל מין הצפרדע, ולא על צפרדע פרטית. ובח"א לב"ב עג: [ג, פט.] כתב: "והגודל הזה שזכר כאן, לפי מה שהם נבדלים ורחוקים מן המציאות, כך ערך גדלם יוצא מן הסדר גם כן". ופירושו, כשם שהצפרדע עצמו רחוק מן המציאות [ולכך הוא טמא], כך גם שיעורו נגרר בעקבות ריחוק זה, ולכך השיעור שונה מהסדר ג"כ, ואינו כמו שאר מספר ששים, וכמו שמבאר.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה