אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה· רבי יהושע הרטמן

באר ג

באר ב

פרק א

(1) כאן מכנה את מי הבאר "מים מתוקים", לעומת "מים קדושים" [בבאר הראשון], ו"מים טהורים" [בבאר השני]. כי כאן מדגיש את הטעם הערב של המים, ושהם נחמדים למראה [לשונו בסמוך]. וזאת משום שמטרת הבאר הזה להראות כיצד דברי חז"ל תואמים לפשט הכתוב, כאשר הכל עולה משורש הפסוק. וכפי שכתב להלן [ד"ה וכל איש]: "וכל איש חכם יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאוד מאוד". התפלאות זו נעשית כאשר האדם עומד על כך שכל דברי תורה תואמים להפליא. ועל כך בבאר הזאת ימצאו מים מתוקים וערבים, המעידים על תמימותה של תורה.

(2) הנה נאמר על התורה [תהלים יט, ח-יא] "תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופות צופים". דוק ותראה שדבריו כאן מכוונים כנגד פסוקים אלו. ובביאור פסוקים אלו, ראה הקדמתו לתפארת ישראל [יח.-כג:].

(3) פירוש - דרשות חז"ל מהפסוקים הם עיקר התלמוד, וכמבואר בהערה 10. ולכך תלונה זו אינה מכוונת לדרשה פרטית, אלא כנגד עיקר התלמוד. ובדר"ח פ"ה מכ"ב [רעו:] כתב: "כי התלמוד הוא לברר משפטי התורה, ולבאר איך כולה נמצא בתורה". הרי שזהו "עיקר התלמוד".

(4) לשונו למעלה בסוף ההקדמה: "[הבאר] השלישי, שאמרו [המתלוננים] כי [חז"ל] הוציאו דברים מן התורה אשר לא יסבול הדעת לפרש כך, ובכלל זה רחקו מן דקדוק הלשון והמבטא".

(5) כפי שכתב בגו"א שמות פ"ב אות ז: "דאין ספק חס ושלום שלא היה [בעל המדרש] יודע בדקדוק הלשון". ושם פי"א אות ד כתב: "כי מי הוא שיתפאר עצמו בדקדוק הלשון על חכמים ז"ל" [והובא להלן הערה 269]. וכן הוא בגו"א ויקרא פ"י אות כג, שם דברים פכ"ה אות יא, ושם פכ"ו אות יב. וראה תפארת ישראל פס"ו הערה 28. ובהסכמת המהר"ל לספר "אם הילד" לרבי יוסף היילפרין, פראג שנ"ז, כתב: "כי מצוה גדולה שירגיל אדם את בנו ללמדו לשון הקודש ובדקדוק הלשון".

(6) כפי שכתב בשער הספר של גור אריה: "ומן המאמרים הידועים שבאו בפירוש רש"י ראיה על האחרים, שכולם דברי חכמה ומום אין בהם". וכנגד אלו "המטילים מום בקדושי עליון", עומד המהר"ל ומכריז "כולם דברי חכמה ומום אין בהם". וראה הערה 178.

(7) כמבואר להלן [ד"ה וכל איש].

(8) "והיה ראוי לתת לב להתבונן בדבריהם, ואז היה נמצא להם האמת" [לשונו למעלה בתחילת הבאר השני, ושם הערה 9]. ונאמר [דברים לב, מז] "כי לא דבר ריק הוא מכם וגו'", ודרשו על כך חכמים [ירושלמי פאה פ"א ה"א] "'כי לא דבר ריק הוא', ואם ריק הוא - מכם הוא, ולמה, מפני שאין אתם יגעין בתורה". והמהר"ל מביא מאמר זה להלן, וכמצויין בהערה 167. וראה הערה 345.

(9) כדבריו להלן ריש הבאר הרביעי: "כי הדברים האלו לא יכנסו בלב הקורא רק בעיון רב מאוד, כי כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים" ולהלן בבאר זה כתב: "רק שהדברים אשר אמרנו ללמוד על הכלל כולו, שכולם הם אמיתיים ושלימים ומום אין בהם... רק שדבריהם צריכים התבוננות גדול, שהאדם יחשוב בתחלת העיון שדברים רחוקים הם, והם קרובים". ובסוכה כח. איתא "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה גמרא... דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה. דבר קטן - הויות דאביי ורבא". ופירש רש"י שם: "כל איבעיא להו לאביי ורבא הוה מספקא להו, ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם". הרי שאף "דבר קטן" של חז"ל מחייב נתינת לב.

(10) פירוש - רוב דבריהם של חז"ל הם דרשות הנלמדות מן המקרא, ואי אפשר לבאר את כולן, כי רבים הם. וראה הערה 3.

(11) וכאמור למעלה, הרבה מהתלונות המובאות בבאר הגולה נמצאות בקונטרס שנדפס בחיי המהר"ל, וכמבואר במבוא. וראה למעלה בבאר השני הערה 465. אך ראוי לציין שהתלונות שהובאו בבאר השלישי לא נזכרו כלל באותו קונטרס.

(12) "אך נבאר קצת דבריהם, והוא יהיה עדות וראיה על שאר הדברים אשר דברו" [לשונו למעלה בסוף ההקדמה, ושם הערה 91]. וראה להלן הערה 179, ובבאר הרביעי הערה 102.

(13) העמיד כאן זה לעומת זה את דרך בני אדם המדברים צחות הלשון, לעומת דברי תורה. ומעין מה שאמר רבי יוחנן [מנחות סה:] "לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם". וראה עוד בנתיב העבודה פי"ב [א, קטז:] שביאר שדברי תורה אינם יוצאים כלל מן דקדוק הלשון, לעומת דברי הפיוטים שיוצאים קצת מן דקדוק הלשון.

(14) בגו"א בראשית פכ"ח אות יז [ד"ה עוד] כתב: "עוד דע אתה, אם תחפש דברי חכמים כמטמוניות, אז תמצא אוצר כלי חמדה אשר אצרו במטמוניהם. ואיש הפתי חושב אך דברי דרשה הם, לא אמרו כך אלא להרחבת הלשון. ואתה לא תחשוב כן, רק כי כל דבר מדבריהם שורש התורה". וראה שם הערה 101, ולמעלה בבאר הראשון הערות 39, 266, ובסמוך הערה 33.

(15) לשון הפסוק בשלימותו הוא "ויתד תהיה לך על אֲזֵנךָ והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכיסית את צאתך". ופשוטו של מקרא איירי בכלי הנועד לחפירה [יתד] שיהיה לך לבד משאר כלי תשמישך [רש"י שם], ונועד לכסוי הצואה [רמב"ן שם]. ו"אזנך" הוא כמו כלי זיניך, והאל"ף נוספת [ראב"ע שם, ורד"ק בספר השרשים שורש אזן]. ופירושו, שהיתד יהיה נוסף לשאר כלי זיניך. וכן רש"י שם פירש "על אזנך - לבד משאר כלי תשמישך". וכתב על כך בספר זכרון "כלומר, אין פירושו 'על' ממש, אלא נוסף עליהם, כמו [שמות לה, כב] 'ויבואו האנשים על הנשים'". אמנם מהמהר"ל משמע שמבאר "אזנך" מלשון אבנט וחגורה, שהיתד תלויה על החגורה. וראה הערה 38.

(16) בגמרא שלפנינו אמרו "אל תקרי 'אזנך', אלא 'על אוזנך'", לאמור שתיבת "אזנך" [המתפרשת לפי פשוטו ככלי זין] מוסבת על אוזניו של האדם. ובעין יעקב כתוב כגירסת המהר"ל כאן, וכדרכו להביא גירסת העין יעקב, וכמצויין למעלה בבאר השני הערה 15. וראה הערה 74.

(17) "שהיא שפוייה כיתד" [רש"י שם].

(18) "כלומר במאי דומות כיתידות" [רש"י שם].

(19) "שמחולקות זו מזו, ואינן מחוברות יחד" [רש"י שם]. ורבי אלעזר בא לבאר מדוע האצבעות הן מחולקות, כי היו צריכות להיות מחוברות לולא טעם מיוחד שהולך לומר.

(20) "קושיא היא, כל אחת יש בה צורך, ואף בצרכי גבוה" [רש"י שם]. והקושיא היא, שאין מקום לתהות מדוע אצבעותיו של אדם הן מחולקות, כי טעמא רבא יש בדבר, וכמו שמבאר. ולכך שאלת ר"א "מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות" היא תמוהה.

(21) "מן הקטנה מודדין זרת של חושן" [רש"י שם].

(22) "מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ, חופה שלש אצבעות על פס ידו, הקמיצה והאמה והאצבע, וקומץ" [רש"י שם].

(23) "מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים" [רש"י שם].

(24) "למתן דמים של חטאת, דכתיב ביה 'באצבעו' [ויקרא ד, כה (רש"י שם)]".

(25) "לבוהן יד דאהרן [ויקרא ח, כג] ודמצורע [ויקרא יד, יד, (רש"י שם)]".

(26) מחודדות כיתידות [המתרגם על הרש"י שם].

(27) "בשר שבסוף האוזן" [רש"י שם].

(28) כן תמה הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג ס"פ מג, וז"ל: "אמרו רז"ל; תני בר קפרא, 'ויתד תהיה לך על אזנך', אל תקרא 'אזנך', אלא 'אזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה, יתן אצבעו בתוך אזנו. ואני תמה, אם זה התנא... כן יחשוב בפרוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת המצוה, ושה'יתד' הוא האצבע ו'אזנך' הוא האזנים. איני חושב שאחד ממי ששכלם שלם יחשב זה. אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מידה טובה, והיא כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו. וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר".

(29) "והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך" [דברים כג, יד].

(30) "ויתד תהיה לך על אזנך".

(31) כפי שתמהו כמה פעמים בגמרא "סכינא חריפא מפסקא קראי" [ב"ב קיא:, מנחות עד., ערכין כו.]. ופירושו, שאין לחתוך את הפסוק באופן שאין חלקיו מתחברים להדדי. וראה למעלה בבאר הראשון הערה 30. ובגו"א דברים פי"ד אות א [ד"ה ואם] כתב: "ואם תאמר, מאי ענין זה לזה... ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי", וראה שם הערה 22, ובסמוך הערה 218. ובגו"א במדבר פי"ב אות ט [ד"ה ומכל] הקשה על פירוש רש"י שם שפירושו לא מתיישב עם המשך הכתוב שם. וראה נר מצוה ח"א הערה 394.

(32) מצוי הוא שהמהר"ל שואל בבדיחותא באופן של "לשון נופל על לשון", וכפי ששואל כאן, וכמו בגו"א במדבר פי"א אות ו [ד"ה תשש], ותפארת ישראל פל"ז הערה 6. ועוד לכאורה יש להעיר על פשטות המאמר, שלא מצינו שחז"ל יתנו לבני אדם עצות מעשיות כיצד להנצל מדבר עבירה, אלא כל אדם ימצא לנכון את הדרך והאופן המתאים לעשות כן שלא יכשל בדבר עבירה. ומאי האי שכאן חז"ל נחית ליעץ לבני אדם כיצד למעשה להנצל מדיבורים מגונים. אמנם לפי מה שיבאר, אף הערה זו תתישב ברוחה.

(33) כמבואר בהערה 14. ובדר"ח פ"ב מ"ט [פט.] כתב: "לא כמו שבני אדם מבינים דברי חכמים שהם נאמרים באומדנא, אבל אין הדבר כך, כי כל דברי החכמים דברי חכמה גדולה". ובהקדמתו לדר"ח [י:] כתב: "כי אין ספק כי דברי חכמים הם דברים עמוקים, ולא נאמרו דברי חכמים באומד דעת ובסברא... אבל כל דיבור ודיבור דברי חכמה עמוקה מאוד, ולכך פירוש דבריהם ג"כ צריך הבנה ועיון רב, ולא בדעת הראשון כלל". וראה להלן בבאר הרביעי הערה 29, ובבאר השביעי הערה 337.

(34) לשונו בח"א לקידושין כב: [ב, סוף קלא:]: "כי האדם הוא אדם על ידי האוזן בפרט, ולא על ידי שאר דברים. וזה כי כמו הכלי, כאשר הוא גולם אין לו שם כלי [חולין כה.], וכאשר יש לו בית קיבול הרי נחשב כלי. ואין האדם בעל קבלה רק על ידי האוזן. ולכך כל שמיעה מתורגם קבלה [ראה הערה הבאה]. וכאשר האדם חרש הרי האדם נחשב כמו גולם אשר אינו דבר... ודבר זה רמזו חכמים הנאמנים בפרק החובל [ב"ק פה:] חרשו נותן לו דמי כולו, שמזה תראה כי החרש אינו אדם, ולכך נותן לו דמי כולו". ובח"א לכתובות ה. [א, קמט:] כתב: "כי האוזן של אדם תחילה לכל האיברים, והוא נחשב פתח האדם. שהאדם הוא כמו בית, והאוזן הוא פתח לאדם [ראה הערה 68]... ואף כי ביארנו במקום אחר כי השכל הוא נחשב צורה לאדם, בודאי כן הוא, אבל האדם הוא כמו כלי קיבול שהוא מקבל השכל, וכאשר אינו כלי קיבול... בטל ממנו צורתו... ולכך החרש והשוטה שניהם אינם אדם, השוטה מצד השכל בעצמו שאין לו השכל, והחרש כאשר אינו כלי מקבל. דמיון הבית, כאשר אין לו פתח ואינו מקבל האדם, אין לו צורת הבית כלל... וכאשר יש לו פתח רק שהוא חרב מבלי יושב שם אדם, ג"כ בטל ממנו צורתו, כי הבית הוא לקבל האדם". וראה גו"א שמות פכ"א אות כא, והערה 130, ושם ויקרא פי"ט אות כט. וכן כתב בנתיב השתיקה פ"א [ב, קא:]. וראה הערה 58, ולהלן בבאר החמישי הערה 199.

(35) בראשית לז, כז "ויאמר יהודה אל אחיו וגו' וישמעו אחיו", ותרגם שם אונקלוס "וקבילו מניה אחוהי". ורש"י שם כתב: "וישמעו - וקבילו מניה. וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה, וכגון 'וישמע יעקב אל אביו' [בראשית כח, ז], 'נעשה ונשמע' [שמות כד, ז], מתרגם נקבל". ובגבורות ה' פס"ח [שטו.] כתב: "כי לשון 'שמע' הוא לשון קבלה". וכן כתב בגו"א בראשית פ"א אות לה, וז"ל: "לשון שמיעה יבוא על הקבלה ברוב". וכן הוא בגו"א שמות פט"ו אות לג. אמנם כאן מוסיף טעם לדבר, והוא "מפני שנכנסין הדברים באוזן". ויש להעיר על כך, כי המשך לשון רש"י שם [בראשית לז, כז] הוא: "וכל שהיא שמיעת האוזן, כגון [בראשית ג, ח] 'וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן', [בראשית כז, ה] 'ורבקה שומעת', [בראשית לה, כב] 'וישמע ישראל', [שמות טז, יב] 'שמעתי את תלונות', כולן מתורגם 'ושמעו' 'ושמעת' 'ושמע' 'שמיע קדמי'". ואם שמיעה מתורגמת ללשון קבלה "מפני שנכנסין הדברים באוזן", מה מקום יש לחלק בין סוגי השמיעה [(א) קבלת דברים (ב) שמיעת האוזן], שהראשון מתורגם בלשון קבלה, והשני בלשון שמיעה, הרי אף הסוג השני היה צריך להתרגם בלשון קבלה, כי אף אצלו "נכנסין הדברים באוזן". ובשלמא אם הקבלה היתה מחמת קבלת הלב, ניחא, שהסוג השני אינו עוסק בקבלת הלב. אך אי איירי בקבלת האוזן, מהו החילוק ביניהם. ויש לעיין בזה.

(36) רש"י שמות כז, יט: "יתידות - שמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו 'יתדות', ומקרא זה מסייעני [ישעיה לג, כ] 'אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח'". ובעירובין נג. פירש רש"י "כיתד שנועצין אותו בכותל בנקב צר ונכנס בדוחק".

(37) כי על ידי שהיתד תקוע במקומו, מוכח שהמקום המקבל את היתד תופס אותו בחזקה, עד שהיתד אינו משוחרר. ובהכרח שהיתד סותם את המקום המקבלו, שאל"כ [אלא המקום המקבלו היה עודף על היתד], לא היה היתד תקוע שם.

(38) חזינן שהמהר"ל למד את הפסוק [דברים כג, יד] "ויתד תהיה לך על אזנך", שתיבת "על" מתפרשת כפשוטו, שהיתד נעוץ ותקוע בדבר המחזיק אותו. וכן כתב פירוש יונתן שם [על יונתן בן עוזיאל] "מקום שקושרים את חרביכם וכלי זייניכם, שם תקשרו היתד". וכן ספר "הכתב והקבלה" ביאר שם ש"אזנך" היא החגורה, וכלשונו: "אמנם לרבותינו [כלים פכ"ו מ"ג] זין הוא אזור כמין אבנט. שכן בלשון יווני קורין לחגור 'זוני'. ומזה פירשו הרמב"ם והר"ש שם גם 'והזונות רחצו' [מ"א כב, לח], א"כ גם מילת 'אזניך' פירושו אזור וחגור".

(39) "גם כן" - בנוסף למקום המקבל את היתד ונסתם על ידו, אף המקבל שבאדם [האוזן] צריך שתהיה לו סתימה.

(40) ראה הערה 16. וכוונתו שבתורה לא נזכרה תיבת "אוזן", אלא תיבה אחרת הדומה לתיבת "אוזן".

(41) בגו"א בראשית פ"ד אות כד הרחיב לבאר את הכלל של "לשון נופל על לשון", ודבריו מוסבים שם על הפסוק [בראשית ד, כ] "ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה". ופירש רש"י שם "ומדרש אגדה, בונה בתים לעבודה זרה, כמה דאת אמר [יחזקאל ח, ג] 'סמל הקנאה המקנה'". הרי שרש"י השוה תיבת "מקנה" ל"קנאה", וכאילו היה נאמר "יושב אוהל ומקנא". והגו"א שם התעכב על שני קשיים; (א) תיבת "המקנה" נכתבה באות ה"א בסופה, ואילו תיבת "המקנא" היא תיבה המסתיימת באות אל"ף. (ב) בתיבת "המִקנה" המ"ם חרוקה, ואילו בתיבת "המְקנא" המ"ם שוואית. וליישב זאת כתב: "אבל אני אומר לך דרך החכמים בפירושיהם ובדרשותיהם, והוא כלל גדול לכל הדרשות שהם על דרך זה. וכבר גילה לך רש"י [בראשית ג, טו] כי דרך הכתוב לכתוב לשון נופל על לשון. והנה גם חכמים מודים שפשט הכתוב 'יושב אוהל ומקנה' כמשמעו, אבל דקדקו הם מלשון הכתוב, שהיה ראוי לכתוב 'הוא היה אבי כל רועי צאן' כדכתיב תמיד בכל המקומות, ולמה כתב לשון כזה 'הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה'. אלא מפני שהוא לשון נופל על לשון, דודאי רועי מקנה שלו לא היו אלא לעבודה זרה. כי העבודה זרה שהיה עובד היה במרעה מקנה, וזה מענין עבודתם, והיו כל מעשיו ברועי מקנה לעבודה זרה. ולפיכך כתב לך 'יושב אוהל ומקנה' לשון נופל על לשון, כי זה 'המקנה' היה 'מקנא'. והשתא אתי שפיר, ואין צריך לצאת חוץ מן הפירוש. וכן אמרו חכמים ז"ל [יבמות כד.] בכל התורה אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והכי נמי פשוטו קיים, אלא הדרש כמו שאמרנו לך. ודבר זה הוא שורש גדול ומפתח גדול להבין מדרשי חכמים שהם בנויים על פשט המאמר". [וראה להלן הערה 324]. ויסוד זה הזכיר בגו"א פעמים רבות, וכמלוקט בספר המפתח לגו"א ערך דרשות, שענין זה הובא בגו"א כשלשים פעם. וה"ה לדידן, בודאי תיבת "אזנך" נשארת על כנה [ומובנה אבנט וחגורה], וגם חז"ל מעולם לא התכוונו לחלוק על כך. רק הואיל והתורה נקטה בתיבת "אזנך", שהיא תיבה מיותרת לכשעצמה, יש כאן רמז לתיבה נוספת הדומה לתיבת "אזנך" [והיא אוזני אדם]. ולכך לא קשה יותר שאלת המתמיהים "איך נפרש לפי הכוונה הזאת המשך הכתוב" [לשונו למעלה], כי המשך הכתוב יתפרש כפי שהתפרש עד כה לפי פשוטו, ורק על גבי פירוש זה יש כאן רמז לאוזניו של אדם. וראה הערות 117, 157.

(42) פירוש - היתד שהוזכר בפסוק עושה שתי פעולות; (א) נכנס לנקב של החגורה ולכך סותם את המקבל, כי היתד תקוע בדבר שנכנס בו. (ב) באמצעותו האדם חופר בור ומכסה הגנות [הצואה]. לכך כאשר חז"ל לומדים מהפסוק דרשה לגבי אוזניו של אדם, גם לשיטתם היתד [אצבע האדם] יעשה את אותן שתי פעולות; סתימת המקבל [רישא דקרא], וסילוק הגנות [סיפא דקרא].

(43) "נראה דמדקדק מכח דכתיב 'על אזניך', דהוא מיותר לגמרי, דהיה די אם נכתב 'ויתד תהיה לך', יהיה באיזה מקום שיהיה" [לשון העיון יעקב בעין יעקב שם].

(44) פירוש - היתד שבפסוק מסלק את הגנאי והגנות, וה"ה גם ליתד הסותם אוזנו של אדם. ואע"פ שהסילוק שבפסוק עוסק בגנות שכבר נמצאת בעולם ["והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכיסת את צאתך"], ואילו לפי דרשת חז"ל היתד עוסק במניעת קבלת הגנות מעיקרא [סתימת אוזנים], מכל מקום הצד השוה בשניהם הוא שיש כאן פעולה המביאה להעדר הגנאי והגנות. ומתבאר לפי זה שדרשת חז"ל נשענת גם על הרישא ["ויתד תהיה לך על אזנך"] וגם על הסיפא ["וכיסת את צאתך"], כי רק ע"י שילובם להדדי אנו יודעים שמדובר בסתימה הנועדה לסלק את הגנות. אך עם כל זה, התורה רמזה לאוזני האדם ברישא דקרא ["ויתד תהיה לך על אזנך"] ולא בסיפא דקרא ["וכיסת את צאתך"], כי השייכות לאוזן נמצאת רק ברישא דקרא, כי המדובר שם הוא על סתימת המקבל [הפתח שבחגורה], וזו הרי מהותה של האוזן שהיא היא ה"מקבל" שבאדם. לעומת סיפא דקרא, שהיא עוסקת בסילוק הגנאי, אין בה דבר המשייך אותה בעצם לאוזני האדם. ולכך הרמז לאוזני אדם אינו יכול להמצא בסיפא, אלא רק ברישא.

(45) אם כוונתו לדבר שלא פירש עד כה, אזי לא מצאתי בשאר ספריו שיאריך יותר במימרא של בר קפרא.

(46) כמבואר למעלה בבאר השני [ד"ה וכדי שתדע], שכתב: "האדם הוא שלימות הבריאה בתחתונים, ראוי שיהיה שלם", וראה שם הערה 557, שנתבאר שם ששלימות האדם באה לו מחמת היותו בעל צלם אלקים, ואי אפשר שיהיה חסרון בצלם. ובנצח ישראל פי"א [שג:] כתב: "'חביב אדם שנברא בצלם אלקים' [אבות פ"ג מי"ד], שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים, ואין שלימות יותר מזה כאשר נברא בצלם אלקים". ובדרשת שבת הגדול [קצה:] כתב: "כי האדם מצד עצמו הוא הבריאה השלימה... שהרי נברא האדם בצלם אלקים, דבר כמו זה אין ראוי שיהיה חסר... ולפיכך נברא אחרונה... כדי שימצא הכל מוכן, ולא יחסר דבר". והרי הצלם חל על הצורה והאברים של האדם, וכמבואר בהערה 52, ולכך מן הנמנע שצורתו של אדם תהיה בעלת חסרון. וראה להלן בבאר החמישי הערה 344.

(47) לשונו בגו"א בראשית פ"ב אות כא: "חומר האדם אינו כחומר שאר הנמצאים, רק חומרו ממוצע מזוג בשווי לגמרי, אינו נוטה אל אחד מן הקצוות. וכן הפליגו חכמי הטבע להבדיל חומר האדם מחומר שאר בעל חי, מפני שהוא יותר ממוצע". ובדרך כלל כאשר מביא דבר בשם "הכל", כוונתו לחכמי המחקר, וכמבואר בגו"א בראשית פכ"ו הערה 54.

(48) שהדברים נעשים בהתאם לרצונו; ברצונו פותח, וברצונו סוגר. ושלימות הבריאה היא כאשר דבר נעשה רק בהתאם לרצון האדם. וראה רמב"ן בראשית ב, ט, שכתב שעשיית דברים על פי הרצון היא "מדת אלקים", שהקב"ה עושה דברים רק על פי רצונו. דוגמה לדבר; יעקב אבינו נקרא "הבחור שבאבות" [ב"ר עו, א]. ובגו"א בראשית פמ"ט אות כד כתב: "יעקב אין מתייחס לו קצה... [כי] הוא האמצעי בין אברהם ובין יצחק". וכוונתו היא שמדת יעקב נכללת מאברהם ויצחק [נתיב אהבת השם פ"א (ב, מא.)], כי יעקב הוא "יושב אוהלים" [בראשית כה, כז], שפירשו חכמים [זוה"ק ח"א קמו.] "דאחיד לתרין סטרין לאברהם וליצחק". הרי שרום מעלת יעקב [שהיתה לו מעלת הצלם בשלימות (נצח ישראל פט"ז הערה 25, ותפארת ישראל ס"פ יט)] נובעת מפאת היותו על הקו המאפשר לו בחירה ורצון בין מדת אברהם למדת יצחק. וראה להלן בבאר החמישי הערה 167, ובבאר הששי הערות 947, 952.

(49) שמעתי משמו של אחד מגדולי הדור שליט"א, שזהו הטעם שיש בברכות השחר ברכת "פוקח עוורים", ואין ברכת "פוקח חרשים". כי לגבי שמיעה אין פעולה של פתיחת האוזן, כי האוזן פתוחה כל הזמן, ולכך אין על כך ברכה של "פוקח חרשים".

(50) בנתיב הצניעות פ"ב [ב, קו:] האריך בענין זה, וז"ל: "ביאור דבר זה, אם היה בריאת האדם כאשר ישמע דבר שאינו הגון הוא מקבל אותו דבר, היה נברא האדם חסר, שהרי אזנו של אדם פתוחה נבראת, ואי אפשר שלא ישמע האדם דבר שאינו הגון, והרי הוא מקבל דבר רע. וכל אשר מקבל דבר הוא נשאר אצלו. ואינו דומה אם רואה רציחה ושאר דברים אשר הם רעים, אין שייך בזה קבלה. אבל השמיעה היא קבלה, וכמו שתרגם אונקלוס על כל שמיעה קבלה, ולכך היה זה חסרון באדם. וגם העין יש לו כיסוי שיכול להעצים עיניו, כי האדם ראוי להיות נברא בשלימות מבלי חסרון, ודבר זה נחשב חסרון. כמו שאילו נברא האדם חסר אבר, שהיה נחשב חסרון, וכך היה נחשב חסרון גדול באדם אם היה נברא האדם עד כי צריך לקבל מה שאינו ראוי לקבל. ולפיכך אמר שאינו כך, שבריאת האדם אינו חסר כלל, אבל נברא בשלימות הגמור. שלכך נברא אצבעות שלו משופעות כיתידות, לאטום אזנו כשישמע דבר שאינו הגון". ואם תאמר, מה הצורך בעשר אצבעות משופעות כיתידות כדי לאטום אזניו, וכי לא סגי באצבע אחת או שתים. וכן הקשה הרי"ף בעין יעקב שם. ונראה, שכוונת הגמרא היא רק לשתי האצבעות הנקראות "אצבע", ולא לשמונה האצבעות האחרות. וכן בר קפרא אמר "שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו", הרי שנקט בלשון יחיד ["אצבעו"]. ומה שרבי אלעזר אמר "מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות", כוונתו גם כן לשתי האצבעות הנקראות "אצבע". ואע"פ שניתן לאטום את האוזן עם כל כף היד, ולא רק עם אצבעות היד, מ"מ שלימות יצירת האדם מחייבת שיברא דבר שהוא במיוחד ובמסוים עשוי לסתימת נקב האוזן. ולכך האצבע נראית עשויה לזה במיוחד, כי היא סותמת במדויק את נקב האוזן, לעומת כף היד הסותמת את כל האוזן, ומכלל זה גם את הנקב של האוזן.

(51) על פי הפסוק [איוב יג, ד] "רופאי אליל כולכם", ופירושו "כולכם רופאי הבל" [מצודת דוד שם].

(52) כן כתב בתפארת ישראל פ"ד [עז.]: "והאברים של אדם הם שלימות צורת האדם. כי אל תחשוב כמו שחשבו קצת בני אדם, והם הרופאים, כי האברים של אדם הם טבעיים כמו שאר בעלי חיים, כי אין הדבר כך כלל, כי רופאי אליל המה, לא ידעו באמת תאר האדם ואיבריו, שכולו אלהי. ולפיכך האיברים שלו הם שלימות האדם, ועל ידי אבריו, שהם רמ"ח, נברא בצלם האלהים". וכן כתב המהר"ל כמה פעמים, שאנשי הטבע לא חדרו למעמקים של האדם, אלא הסתפקו בהגדרות טבעיות לדברים ששורשם אלוקיים. וכגון, להלן בבאר החמישי [ד"ה וכאשר תבין] כתב: "וכאשר תבין את זה אז תבין מעלת צלם האלקי שבאדם. והפלסופים לא ראו והביטו רק הטבע, כמו הרופאים, לא ידעו ולא יבינו רק הטבע, ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת הוא האדם, כי יצירת האדם בפרט, הכל הוא ענין אלקי, ולא טבעי". ולהלן בתחילת הבאר הששי כתב: "כי לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית, כי קטון ופחות הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים, לא לחכמים. אבל הם ז"ל דברו מן הסבה שמחייב הטבע... שלכל דבר יש סבה טבעית מחייב אותו, ועל אותה הסבה הטבעית יש סבה אלקית, והוא סבת הסבה, ומזה דברו חכמים. כי לאדם אל צורתו ומספר אבריו יש סבה טבעית, שאין ספק כי יש לדבר זה פועל טבעי. ומכל מקום יש לאותה סבה סבה אלוקית, שעל סבת הסבה אמר [בראשית א, כז] 'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו'". ובח"א לשבת עז: [א, מג.] כתב: "כי יש לך לדעת, כי אף שאמרו הרופאים בחולשת האדם לעת זקנתו שהוא בטבע, ודבר זה בודאי ברור, אבל יש לטבע סבה אשר הוא מחייב הטבע". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 94. ובח"א לקידושין פב. [ב, קנג.] כתב: "ואין לך אומנות בעולם שכל עסק שלו בחומר, ולא מצד הצורה כלל, רק הרופא, שכל עסק שלו עם גוף האדם מצד טבעו החומרית, ולא עיין בצורה". וראה להלן בבאר הרביעי הערות 592, 604, באר החמישי הערות 347, 452, ובבאר הששי הערות 16, 26, 945.

(53) ד"ה אמנם כאשר, ושם הערה 34. אמנם כאן מוסיף שהאוזן "משמש הקבלה בלבד", ושאין לה בעולמה אלא הקבלה. ובפחד יצחק פסח, מאמר מג, כתב: "משונה הוא ענינה של האוזן מענינם של שאר החושים. שכן כל החושים עשויים הם להכניס ולהוציא; העין מכניסה רשמים, ומוציאה לתוך החוץ מה שנעשה בפנים. האף עסוק בהוצאה והכנסה תמידית. היד מכניסה רשמים, ומוציאה כוחות פעולה. ואף הפה משמש מקום הכנסה והוצאה. ורק האוזן אינה משמשת רק לקבלה. דרך האוזן אפשר רק להתפעל, בשום אופן אין בה דרך לפעול".

(54) הקבלה והסתימה.

(55) ודבר זה הוא מן הנמנע. וזהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ובתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "הדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד". ובגבורות ה' פנ"ב [רכח.] כתב: "שני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". וכן הוא שם בדברים פ"י ריש אות ט. ובדר"ח פ"ו מ"ה [רצ:] כתב: "איך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החומרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". וכן כתב בנצח ישראל פ"ז [קפב:] ושם הערה 174, שם פכ"ג הערה 2, דרוש על התורה [י:, טז:], ועוד ועוד. ובנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.] ביאר שאין משיחין בשעת הסעודה [תענית ה:], שהאכילה והדיבור הם הפכים, ולכך אין משיחין בשעת הסעודה. וראה להלן בבאר השני הערה 208, ובבאר הרביעי הערה 73.

(56) "הכלי" - האוזן, שהיא כלי קיבול, וכמו שמבאר בסמוך.

(57) במדבר יט, טו "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא", ופירש רש"י שם "פתיל לשון מחובר בלשון עברי". והדגשתו היא שאין הסתימה באה מבפנים האוזן בבחינת מיניה וביה, אלא הסתימה באה מבחוץ, ולכך אין בה לבטל מהאוזן שם "כלי", וכמבואר בהערה הבאה.

(58) בנתיב הצניעות פ"ב [ב, קז.] ביאר נקודה זו, וז"ל: "ואל יקשה למה האוזן נברא יותר פתוח משאר כל האיברים, ולמה לא נברא כמו העין שיש לו כסוי. הן באמת דבר זה דבר עמוק ומופלג ביצירה. וזה כי האדם אשר הוא חרש אינו אדם, שהרי החרש שוטה וקטן אינם נחשבים אדם... כי האדם נחשב כמו כלי, והכלי שאין לו בית קבול אינו נחשב כלי כלל, רק הוא כמו גולם כלי עץ [ראה הערה 34]. ולפיכך החרש שאינו שומע, ואינו מקבל הדברים, אין לו בית קבול, והוא נחשב כמו גולם כלי עץ. ולפיכך בריאת האדם פתוחה, כמו כלי שיש לו בית קבול פתוח. ולפיכך נקרא השומע 'פקח' [יבמות קיב:], והסתימה הוא מצד אחר, לא מצד האבר הזה. ואם היה באבר עצמו סתימה, לא היה נחשב האדם הזה פתוח כמו הכלי שיש עליו כסוי, שאינו נחשב פתוח. ועתה נחשב האצבע, שהוא כסוי לאוזן, כמו כסוי שיש לקדירה, שבשביל שיש כסוי לקדירה, לא נתבטל ממנו שם כלי פתוח. אבל אם היה הכסוי בעצמו, היה מבטל הכסוי פתיחתו. ומעתה נברא האדם בשלימות לגמרי בלי חסרון, כאשר ראוי האדם מצד עצמו להיות כלי קבול. וכן אמרו על האדם שהוא כלי, רוצה לומר שהוא כלי קבול. וכך ראוי לאדם, למי שידע ויבין ענין האדם". אמנם יש להעיר, כי אף אצל בהמות וחיות מצאנו שאזנן נשארת לעולם פתוחה, לעומת כסוי העין שיש להן. ויל"ע בזה.

(59) ואין האצבעות מועילות להסיר חסרון זה.

(60) טעם שני מדוע לא סגי באצבעות האדם לסתימת האוזן.

(61) בנתיב הצניעות פ"ב [ב, קז.] הוסיף עוד טעם מדוע אין אצבעות אדם מספיקות, אלא יש צורך באליה, וז"ל: "וכן אליה של אדם נברא רכה, שאם ישמע דבר שאינו הגון, שישים האליה בתוכו לסגור אזנו. ואל יקשה לך למה לי שני דברים, כי אין זה קשיא, שאין ראוי שישים אצבעו לתוך האוזן, כי יד לאוזן מחרשת [שבת קט.], ולפיכך יש להשים האליה בתוכו, ואח"כ ישים עליו האצבע". וראה בספר "גליוני הש"ס" לר"י ענגיל שם שביאר שכוונת המהר"ל שהאליה נבראה שמא ישמע דבר שאינו הגון מיד בקומו בבוקר קודם רחיצת ידיו [כמבואר בסוגיא שם], שלאותו זמן ישים האליה בתוך האוזן. ובח"א לכתובות ה: [א, קמט:] כתב כשני טעמיו כאן, וז"ל: "יכוף אליה לתוכו. ואע"ג שכבר ברא לו אצבעות משופעות כדי שישים אצבעו בתוכו, מ"מ צריך שיהיה האוזן עצמו שלם בלי חסרון, ואם היה צריך לשום שם אצבעו, היה האוזן חסר בעצמו, שהוא פתוח, ונכנס לשם כל דבר רע אשר הוא שומע. ולכך נברא לו אליה, וישים האליה לתוך אזנו, ויניח אצבעו על האליה שלא יצא. ומעתה אין האוזן חסר בעצמו, כיון דעיקר הסתימה הוא מן האליה, שהוא באוזן עצמו. אע"ג דהאצבע מסייע שלא יצא, אין זה כלום, שנבראים בשביל זה היד והאצבעות לשמש לצרכיו, ומ"מ הסתימה בעצמה הוא מן האוזן. ומפני שכל פתיחה הוא דבר רע, ואין שמירה לאדם כאשר יש לו פתיחה, ולפיכך הפתיחה היא חסרון, ולפיכך אי אפשר שיהיה האוזן בלא סתימה, והסתימה היא באוזן עצמו, שזהו השלמתו. ויש לפרש ג"כ, כי הסתימה אין ראוי שתהיה מן האצבע, שהיה מטנף האצבעות בצואת האוזן, ולכך יש לו [לשום] שם האליה, ויניח אצבעו על האליה, ולא יגע אל צואת האוזן".

(62) "ובזה" - הסתימה שעל ידי האצבעות.

(63) ולכך יש צורך באליה רכה.

(64) ולכך האליה מצד עצמה [ללא האצבעות] אינה מספיקה להסיר חסרון הפתיחה התמידית של האוזן.

(65) וזו השלימות השייכת לאוזן; כי מחד גיסא האוזן צריכה להשאר תמיד פתוחה, כי היא ה"מקבל" באדם. אך מאידך גיסא פתיחה תמידית זו היא חסרון ג"כ, וכמו שהתבאר. ובכדי לקיים שניהם [גם פתיחה וגם סתימה] נבראה האוזן באופן שהיא עצמה אינה ברת סתימה, אך מ"מ מצורפת אליה האליה, שתאפשר בשעת הצורך את סתימתה. אך בכך אין די, כי האליה אינה נשארת באוזן, ולכך נבראו אצבעות אדם משופעות, שיניח אצבעותיו על האליה. הרי הכל נעשה בתכלית השלימות, כאשר כל המרכיבים הנצרכים לשלימות האדם [הפתיחה והסתימה] נשארים על כנם.

(66) פירוש - המנעול שבדלת הוא דבר נוסף על הדלת, כי הדלת לכשעצמה נועדה לפתיחה, ולכך המנעול אינו שייך לדלת עצמה, אלא נוסף עליה.

(67) בח"א לקידושין כב., ויובא בהערה הבאה.

(68) לשנו בח"א לקידושין כב. [ב, קלא:], בביאור הגמרא שם "מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי [ויקרא כה, נה] 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע... מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם". וכתב בח"א שם בזה"ל: "יש להקשות, אם כן כל מי שעושה עבירה יאמר עליו 'אוזן ששמע בהר סיני שאל יעשה זה, ועשה, יהיה נרצע', וא"כ כל שעבר עבירה יהיה נרצע. אבל דבר זה ענין מופלג בחכמה, כי האדם הוא אדם ע"י האוזן בפרט, ולא ע"י שאר דברים. וזה כי כמו הכלי, כאשר הוא גולם אין לו שם כלי [חולין כה.], וכאשר יש לו בית קיבול הרי נחשב כלי. ואין האדם בעל הקבלה רק ע"י האוזן [ראה הערה 34]... וכל עבדות בעולם הוא ענין חמרי, גם זה רמזו חכמים בחכמתם, 'שבו לכם פה עם החמור' [בראשית כב, ה], עם הדומה לחמור [יבמות סב.]... וטעם זה כי העבד מקבל עליו האדם בעל חומר וגוף להיות אדון שלו, הנה בזה נעשה העבד חמרי, לא כמו שאר אדם שהוא תחת רשות הש"י. ולפיכך ראוי שיהיה נרצע העבד, מפני שנתקלקל האוזן שהוא הקבלה שלו, שעל ידי קבלה זאת היה ראוי להיות אדם גמור כאשר ראוי, והוא מבטל קבלתו כאשר ירצה להיות עבד, וזהו טעם הרציעה. וכאשר פסח הקב"ה על בתי בני ישראל, ולא נכנס בפתח שלהם להשחית אותם, נראה בפתח שלהם שאינם מקבלים מאדון אחר, רק מן הש"י, ולכך פסח על בתי בני ישראל, לפי שהם כלי עבודתו יתברך... ולפיכך אמר דלת ומזוזה שהיו עדים שישראל הם עבדים של הקב"ה, [וזה] שנרצע מורה על פחיתותו שמקבל אדנותו של אדם, ולכך יפחת אוזן, שהוא בית קיבול שלו, עד שנחשב כמו גולם. כי העבד הוא חמרי גשמי, מורה על פחיתותו שמקבל אדנותו של אדם, לכך יפחת האוזן שהוא בית קבול שלו עד שנחשב כמו גולם, ואלו דברים הם סתרי חכמה מאוד". ובנתיב השתיקה פ"א [ב, קא:] כתב: "כי האוזן של אדם הוא תחלה לכל האברים, והוא נחשב פתח לאדם, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ובמסכת קידושין אצל רציעה". וכן כתב בח"א לכתובות ה: [א, קמט.]. והפחד יצחק פסח, מאמר מג, כתב: "תכונתה של האוזן עושה אותה להמכשיר היותר מובהק של מצב עבדות... דרך האוזן אפשר רק להתפעל, בשום אופן אין בה דרך לפעול. ומכיוון שמצב העבדות הוא התלות המוחלטת בזולת בבחינת לית ליה מגרמיה כלום, עיקר מציאות העבדות הוא בזה שהיא מכריחה את בעליה להמצא תמיד במצב של הכנה לקבל התפעלות מן הזולת. ולכך דוקא הפגיעה במדרגת העבדות היא היא פגימה בחוש השמיעה בעיקר. ועל כן דוקא העבירה על ציווי זה של 'כי לי בני ישראל עבדים', היא המחייבת את רציעת האוזן, מפני שאצל עבדי השם, חוש השמיעה הוא הכח המתאים ביותר לתוכן העבדות אשר בנפשם". הרי שהאוזן ופתח הבית מורים על קבלה, ולכך עבד עברי שמקבל בצורה לא נכונה, נרצע באוזנו על דלת הבית.

(69) "מאוד" מוסב על "טעם אמיתי... מאוד".

(70) כי דברי חז"ל הם אמת [ראה הערה קודמת], ויש לאהוב את האמת. וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [ס.] "כי האמת הוא שאהוב, והשקר הוא שנאוי ומאוס".

(71) בלשון המהר"ל "רק" הוא כמו "אלא".

פרק ב

(72) בגמרא שלפנינו איתא "היינו 'עזובה' היינו 'שכוחה', אמר ריש לקיש וכו'". וכן בנר מצוה [לה.] החסיר מלים אלו, כפי שהחסירן כאן.

(73) בגמרא שלפנינו איתא "אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה ראשונה", וכך הובא בנר מצוה [לה.].

(74) בגמרא שלפנינו לא מובא הפסוק "התשכח אשה עולה", אלא רק בהמשך המאמר. אך בעין יעקב מובא הפסוק גם כאן. וכבר נתבאר בהערה 16 שדרכו להביא כגירסת העין יעקב. וכן המשך המאמר הוא כגירסת העין יעקב. וכן בנר מצוה [לה.] הביא כגירסת העין יעקב.

(75) "ראשי גייסות וחבורות חלוקות" [רש"י שם].

(76) "לגיון וקרטון וגסטרא, שמות של שררה, כגון שלטון והגמון ודוכוס ופחה" [רש"י שם].

(77) "עולה - כמו עולות וקרבנות" [רש"י שם].

(78) "מעשה העגל, שנאמר בו [שמות לב, ד] 'אלה אלהיך ישראל'" [רש"י שם].

(79) בגמרא שלפנינו איתא "והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושיעיא, מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' זה מעשה סיני". ופירש רש"י שם "ואנכי זה מעשה סיני - שנאמר בו [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך'" [רש"י שם].

(80) שהרי דרשו "התשכח אשה עוּלה" מלשון "עוֹלוֹת ואילים".

(81) שנאמר "התשכח אשה עולה מֵרַחֵם בן בטנה", שהוא מלשון רחמים, ופירושו, האם אשה תשכח "מלרחם על בן בטנה" [רש"י בישעיה מט, טו].

(82) "אפילו אם אלה תשכחנה אנכי לא אשכחך" [רש"י בישעיה שם].

(83) לשון הרד"ק שם: "גם אלה תשכחנה - פעמים שגם אלה הנשים תשכחנה בניהן כשיש בהן מדת אכזריות כי ימצא בהן, אבל הן מעטות, אבל אני רחום ולא אשכחך לעולם". והמהר"ל מבין ברד"ק שהקושי שעמד בפני הרד"ק הוא לשון הרבים שנאמר בפסוק, ועל כך ביאר "פעמים שגם אלה הנשים", שמוסב על "נשים דעלמא".

(84) "התשכח אשה עולה".

(85) ולא להזכיר שם הקב"ה פעמיים ["ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני"]. וראה להלן הערה 164 בביאור כיצד לבסוף כל השאלות נתיישבו אחת לאחת.

(86) כפי שכתב בנצח ישראל ר"פ י [רמו.]: "כאשר האדם שומע הדברים אשר הגיעו לעם ה', אשר לא הגיע לשום אומה בעולם, ורוב הצרות אשר באו עליהם, והשפלות היתרה אשר הם ירודים עד עפר, ויותר מזה. ותהרהר במחשבתך באולי הוא יתברך עזב אותם, והם אליו כאומה אחרת חס ושלום, ויותר פחות מהם, כאשר הם ירודים אל הכל". ושם מבאר מדוע אין לומר כך. ובסנהדרין קה. אמרו ישראל בעקבות גלות בבל "עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום". ושם הקב"ה השיב לטענה זו, כפי שמשיב עליה כאן.

(87) פירוש - הזיווג הראשון יותר תואם אותו. ואודות מעלת זיווג ראשון, הנה אמרו בסוטה ב. שרק על זיווג שני אמרינן "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף", ולא בזיווג ראשון. וכתב לבאר זאת בח"א שם [ב, כח.] בזה"ל: "קריעת ים סוף היה נס שלא כסדר העולם, וכך החבור הזה הוא שלא ממדריגת העולם הזה. כי בטבעם הם מחולקים, ואי אפשר שיזדווגו ויתאחדו רק שלא ממדריגת עולם הזה... ולפיכך קשה לזווגם כקריעת ים סוף. אבל זיווג ראשון הוא מסודר מן הש"י בראשונה, ומכיון שהוא מסודר מן הש"י, אין זווגם קשה כקריעת ים סוף... כי זיווג הראשון הוא מסודר בראשונה, אין לומר בו שהוא קשה כמו קריעת ים סוף, שדבר זה שנוי. אבל זיווג שני אין לומר כך". ובסנהדרין כב. אמרו "לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים... אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה". וכתב לבאר זאת בח"א שם [ג, קמג.]: "אין אדם מוצא קורת רוח. מפני שאין דבר מיוחד לו שהוא חבורו וזיווג שלו והוא אחד עמו כמו אשתו ראשונה, לכך אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שהיא שוה ודומה לו. וכן הא דאמר אל הכל יש תמורה אליו חוץ מאשתו ראשונה, כי לדבר שאין דומה לו אין תמורה לו. וכמו שאין תמורה לאדם בעצמו, כך אין תמורה לאשתו ראשונה, ולאפוקי אשתו שניה יכול להיות לו אשה אחרת, אבל לאשתו ראשונה, שהיא אחד עמו לגמרי, אין תמורה בודאי". וקודם לכן כתב [ג, קמב.]: "כי אשתו ראשונה בת קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני' [סוטה ב.], ולכך החבור והדבוק הוא לגמרי". וראה להלן בבאר הרביעי הערה 1316.

(88) אודות השייכות של זכרון לדבר ראשון, ראה תפארת ישראל פנ"ב [תתטז:] שכתב: "לעולם יש לזכור ההתחלה, היא יציאת מצרים". והביאור הוא, שכבר נתבאר למעלה [באר השני הערה 153] שהעיקר מתגלה בהתחלה [ראה להלן ציון 119]. וגם נתבאר למעלה [באר הראשון הערה 285] שאין שכחה בדבר שהוא עיקר [ויסוד זה יתבאר ג"כ בסמוך]. ומצירוף הדברים להדדי עולה ש"אין ראוי שלא יזכור מעשה ראשונה", כי הזכרון עולה על הראשון והעיקר, בעוד שהשכחה נופלת על המאוחר והטפל.

(89) פירוש - אף לשיטתם של ישראל שהקב"ה עזבם ובחר במקומם באומה אחרת [אשר לאמיתו של דבר אין זה נכון כלל], מ"מ גם אז יש לישראל דין "אשה ראשונה" שאינה נשכחת, וכמו שהתבאר.

(90) "להגדיל הענין" - לציין עובדה תמוהה.

(91) "התמיה" - להתלונן על הדבר התמוה. כי החידוש בדרשת חז"ל [לעומת פשוטם של דברים] הוא שמדובר בפסוקים אלו בדו שיח בין ישראל להקב"ה, ולא באמירה אחת של ישראל כמשיחה לעצמה, ואמירה אחת של הקב"ה. ולכך הכפילות שבפסוק ["ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני"] מוסברת על פי זה, כי החלק הראשון עוסק בציון העובדה, ואילו החלק השני עוסק בשאלה עצמה. ונראה שאין המלים "וה' שכחני" מורות בעצם על דבר השונה מהמלים "עזבני ה'", שהרי שאלת הגמרא היתה "היינו עזובה, היינו שכוחה". אלא מתוך שהמלים "וה' שכחני" הוזכרו לאחר המלים "עזבני ה'", מוכח שהמלים הראשונות הן ציון העובדה, ואילו המלים האחרונות הן השאלה גופא, כדרך השאלה שבאה לעולם לאחר ההנחה הראשונה. ויש בזה הטעמה מיוחדת. שהנה לשון הפסוק הוא "ותאמר ציון עזבני הויה ואדנות שכחני". ובביאור שם "אדנות" ראה דבריו בתפארת ישראל ס"פ יט, שהביא שם את דברי הגמרא [ברכות ז:] "מיום שברא הקב"ה את העולם, לא היה אדם שקראו 'אדון', עד שבא אברהם וקראו 'אדון'", וכתב לבאר: "בארו ז"ל בחכמה כי לא היה אל הקב"ה צירוף וחבור אל העולם עד שבא אברהם, כי היה הטבע החמרית מפסיק וחוצץ בין השם יתברך ובין העולם עד שבא אברהם. ולכך קרא להשם יתברך 'אדון', כי האדון מצטרף ומתחבר אל אשר הוא אדון לו, ואינו נבדל הימנו. ודבר זה ידוע למי שיודע בסתרי החכמה והתבונה. לכך עד אברהם לא נקרא 'אדון', עד שבא אברהם. וזהו הסרת הערלה שנצטוה לאברהם, שהוא ההבדל והכסוי בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין האדם. והדבר הזה ברור מאד שלכך נתנה המילה לאברהם", ושם הערה 46. הרי ששם אדנות מורה על הצירוף והחיבור. ולכך צמד המלים "ואדנות שכחני" גונז בתוכו את התמיה מיניה וביה; כיצד המחבר והמצרף שכחני. לכך העליה בדרגה מ"להגדיל הענין" ל"התמיה" מתבטאת במעבר משם הויה לשם אדנות.

(92) דוגמה לדבר; רש"י [שמות לח, כב] ביאר "כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו, כך שמעתי מפי הקב"ה... כי בודאי כך צוה לי הקב"ה, וכך עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים". ובביאור ההבדל בין הבנת משה להבנת בצלאל כתב בגו"א שם אות ה בזה"ל: "ואם תאמר, ומשה למה לא ציווה לעשות המשכן קודם. יש לומר דמשה היה מקדים את הכלים, דהרי הכלים הם חשובים מן המשכן, כמו שמוכיח שהכלים משא בני קהת [במדבר ד, טו], והמשכן במשא בני מררי [שם פסוקים לא-לב], ובני קהת היו חשובים מן בני מררי, ויש להתחיל בעיקר. אבל בענין המעשה, יש להקדים את המשכן, מפני שהמשכן הוא שמירת הכלים. ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה, בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם. אבל משה דהיה ממונה על הלימוד בלבד, והיה יודע ציור המשכן, וזהו הלימוד איך יצוה, התחיל בכלים תחלה. אבל ענין העשיה, מה יקדים במעשה, נשכח הימנו, עד כי בצלאל, המיוחד לעשיה, הזכיר אותו". [והובא למעלה בבאר הראשון הערה 285]. הרי הדבר שמשה לא היה ממונה עליו נשכח ממנו. ובנצח ישראל פכ"ג [תצב.] הביא את הפסוק [תהלים קלז, ה] "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", וכתב: "כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר - אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר 'תשכח ימיני', שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם". ובפסיקתא רבתי לב, ד, קישרו חז"ל את אי שכיחת ירושלים לעניננו, שאמרו: "כשאמרה ציון 'עזבני ושכחני', אמר לה הקב"ה, ימיני ממושכנת בשבילך, ואני שוכח אותך, אם שוכח אני אותך ימיני אני שוכח, 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'". ובנר מצוה האריך ג"כ בביאור מאמר זה, וכתב [לו.]: "דבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה, כי דבר שאינו עיקר והוא מקרה בלבד יש בו שכחה, לפי שהוא במקרה", ושם הערות 208, 209. וכן כתב בתפארת ישראל פל"ז [תקנז:], ובנצח ישראל פי"א [רצט:].

(93) רש"י בראשית א, א "בראשית ברא - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה' [ירמיה ב, ג]", ומקורו בב"ר א, ד. ובב"ר פג, ה, אמרו "התבן והקש והמוץ מריבים [מדינים] זה עם זה. זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה. אמרו החטים, המתינו עד שתבוא הגורן, ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה. באו לגורן, ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי... כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר, ובשבילנו נברא העולם. והללו אומרים בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום, ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הדא הוא דכתיב [מלאכי ג, יט] 'כי הנה היום בא בוער כתנור'. ועליהם הוא אומר [ישעיה מא, טז] 'תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם'. אבל ישראל [שם] 'ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל'". וכן הוא בשמו"ר לח, ד, שיהש"ר ב, ו, תנא דבי אליהו רבה פי"ד, ילקו"ש ח"ב רמז רסד, ועוד. והוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון: דר"ח פ"ג סוף מי"ד [קמז:], נצח ישראל פט"ו [שנו.], שם פכ"ד [תקיא:], נר מצוה [יד:], אור חדש [קלג., קמג., קעח.], ועוד.

(94) "נשכחתי כמת מלב" [תהלים לא, יג]. ובפסחים נד: אמרו "[גזירה] על המת שישתכח מן הלב". ובח"א לשבת קנג. [א, פז.] כתב: "גזר על כל מת שישתכח מן הלב, מפני שאינו נמצא, ומה שאינו במציאות נשכח מן הלב לגמרי". וצרף לכאן דבריו בתפארת ישראל ס"פ כז [תטז.], שכתב: "הזכירה שנזכר... לפני הקב"ה הוא לטובה, וכך הוא הזכירה בכל מקום". ובירושלמי סוטה פ"ג ה"ד אמרו "כל זכרונות שנאמרו בתורה לטובה". ומדוע כל זכרון הוא לטובה. אמנם לפי המתבאר כאן הדבר מחוור למדי, כי הטוב הוא המציאות [גו"א שמות פ"ד אות א, ושם הערה 1]. וכן כתב בח"א לשבת ל. [א, יב:]: "כי המציאות הוא הטוב, וההעדר הוא הרע, ודבר זה נתבאר במקומות הרבה מאוד מאוד. ולכך נאמר במעשה בראשית בכל אחד ואחד 'וירא אלקים כי טוב', שתראה מזה כי המציאות הוא הטוב". והואיל ונתבאר כאן שהזכרון חלה על המציאות [לעומת הנשכח שאין לו מציאות], ממילא ברור הוא שכל זכרון הוא לטובה.

(95) ובדבר שלפניו לא שייכת שכחה, וכן לא שייך זכרון, וכמבואר ברש"י ויקרא כו, מב, בביאור הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", ופירש רש"י שם "ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח". ובגו"א בראשית פ"ו אות טו כתב: "אין לשון זכירה רק אחר שכחה והסתר... ומהאי טעמא אין צריך לומר על צדיק 'זכר צדיק לברכה' רק כשהוא מזכיר אותו אחר מותו, שזהו נקרא 'זכירה', שנשכח כמת מלב". וזהו המסתעף מדבריו כאן, כי הואיל ואין שכחה בדבר שלפני האדם, ממילא אין זכרון בדבר שלפני האדם, כי "אין זכירה אלא בדבר המשתכח" [רש"י ביצה טו:].

(96) בא ליישב הקושי, שלפי דברי חז"ל הקב"ה משיב לישראל שאי אפשר שישכח אותם, א"כ איך נאמר בפסוק הקודם "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", הרי דבר זה הוא מן הנמנע.

(97) כן פירש רש"י שם "עולה - עולל שלה". וכן פירש הרד"ק בספר השרשים, שורש עול.

(98) לשון הרד"ק בישעיה שם: "עולה - בנה הקטן, כי היא מרחמת עליו ביותר בעבור שאין לו כח לבקש פרנסתו כמו הגדול, וכפל הענין ואמר 'מרחם בן בטנה', וכן אמר גם כן על הקטן כמו עול". וכן הוא ברד"ק ספר השרשים שורש עול.

(99) "בעצם" - בעצמיותם, שתכלית בריאתם היא לעצמם, ולא שתכלית בריאתם היא לזולתם, וכמו שמבאר.

(100) יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון בתפארת ישראל פי"ז [רסב.] כתב: "כל הנבראים הם אפשרים מצד עצמם, כי לא נבראו כי אם לשמש זולתם, אבל מצד עצמם אפשריים... [אך] ישראל הם מחויבים מצד העלה בעצמה. כי כל עלול אף שהוא אפשרי מצד עצמו, הוא מחויב מצד עלתו יתברך. אבל שאר הנבראים ומכחישי ה' אינם מחויבים מצד העלה, כי הם נבראו לשמש זולתם, ואין זה דבר שהוא מחויב". ובגבורות ה' פמ"ד [קסז.] כתב: "כל הנבראים נבראו לשמש זולתם מן הנמצאים. כי השמים נבראו לשמש האדם, שהרי המאורות שהם חשובים מן השמים כתיב [בראשית א, יז] 'ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ', ומכל שכן הארץ. ואף המלאכים הרי נקרא 'מלאך' מלשון שליחות בעולם, והרי הוא משמש הנמצאים, ולכך נקרא 'מלאך'. ואף שהוא יתברך גם כן שומר את העולם, זה אינו, לפי שכל הנמצאים לא נבראו אלא לכבודו יתברך, ולפיכך הוא פועל לעצמו, אבל המלאך הוא עושה שליחותו לשמור התחתונים, אף שהוא לא יקבל שום עבודה מן אותו שמשמש לו. ולפיכך האדם יותר נבחר בצד זה, ובפרט ישראל שלא נבראו בשביל זולתם". ובהקדמה בדר"ח [יג:] כתב: "וזהו מעלת ישראל העליונה שהם עם אחד ואין זולתם, כי אף אם נבראו האומות, אינם רק לשמש את ישראל, אם היו ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שיהיה עוד בעתיד". ובגו"א דברים פכ"ה אות כה כתב: "כי כל האומות כולם נבראו לשמש את ישראל, כדכתיב [דברים טו, ו] 'ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו'". ובגו"א בראשית פ"א אות ז כתב: "בשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל". ובגבורות ה' פ"ס [רעא:] כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה מאוד, כי לא היה בריאת האומות רק שהם טפילים אל האומה הנבחרת, והכל נברא בשביל ישראל, והם [ישראל] נבראו בשביל עצמם" [ראה להלן הערה 285]. וכן כתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:], ובח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:]. ובאור חדש [רא.] כתב: "אצל ישראל הפרש גדול בינם ובין ממון שלהם, כי הם עצמם עיקר, ואילו ממון שלהם אין זה רק שמשמש לצרכיהם מה שהם צריכים... אבל האומות, הם והממון שלהם הכל דבר אחד, כי גם כן הם נבראים לשמש את ישראל" [והובא למעלה בבאר השני הערה 384]. וראה גו"א שמות פ"ד הערה 167, שם פל"ג הערה 102, שם ויקרא פ"ב הערה 122, שם דברים פי"א הערה 20, ושם פי"ד הערה 26. ובח"א לחולין קט: [ד, קיד:] כתב: "האומות אין ראוי להם הבריאה, רק בשביל שנבראו ישראל, וראוי להם הבריאה... כי דבר זה א"א שיהיו נבראים ישראל בלבד". וכן הוא באור חדש [עט:]. וראה הערה 102.

(101) לשונו בתפארת ישראל פי"ז [רסג.]: "הבן אינו נברא לשמש את אחר". וראה הערה הבאה.

(102) אודות שישראל נקראים "בנים" משום שלא נבראו לשמש זולתם, כן ביאר בהרבה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"ג מי"ד, בביאור המשנה "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", כתב [קמז:]: "ואמר 'חביבין ישראל שנקראים בנים למקום'. כי ישראל נקראו 'בנים' בשביל שהם נבראים בשביל עצמם שיהיו אל הש"י, כמו הבן שהוא בשביל עצמו, והוא אל אביו. וכן ישראל נבראו בשביל עצמם. ואף המלאכים נבראו לשמש את העולם, וכולם נקראו 'עבדים', כמו העבד שנברא לשמש את העולם. אבל ישראל כל העולם נברא בשבילם, ולכך נקראו ישראל 'בנים', שהם אינם רק בשביל עצמם. גם פירשנו זה במקום אחר, ודבר זה גורם החבה כמו חבת בן לאב והדביקות לגמרי בו. ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת להם וכו", ובזה תדע תמיד מעלת ישראל". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:] כתב: "האהבה שיש מן הש"י אל ישראל... כי ישראל נקראו 'בנים' למקום, וידוע כי האב אוהב את בנו מפני שבא הבן ממנו, ודבר שבא ממנו מצורף אליו ביותר. וישראל הן מן הש"י נבראים, כי אע"ג שכל הנבראים הם מן הש"י, מ"מ אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל. כי שאר האומות הם טפילים בבריאה... וכל האומות הם בשביל ישראל, וא"כ הם [ישראל] בריאה שברא מן הש"י". ובח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:] כתב: "כי הם [ישראל] מעשה ידיו יותר מן האומות, כי ישראל נקראים 'בנים' אל השי"ת... ואע"ג כי כל הנבראים נאמר ג"כ עליהם 'מעשה ידיו' [מגילה י:]... הפרש יש, כי אין נקראים 'בנים' אל השי"ת... רק נבראו לשמש ישראל, אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה 'בנים'". וכן כתב בגו"א דברים פי"ד אות א, גבורות ה' פמ"ז [קפו.], שם פס"ד [רצד.], שם פס"ז [שי:], להלן בבאר הרביעי הערות 462, 463, בהקדמתו לאור חדש [נו:], שם בהמשך [קעז:, רא:], ח"א ליבמות סד. [א, קמא:], ח"א לקידושין לא. [ב, קלח:], ועוד. וראה נצח ישראל פי"א הערה 4, שיסוד זה הוזכר בספר הנצח פעמים רבות.

(103) נקודה זו מבוארת יותר בנצח ישראל ר"פ יא, וז"ל: "ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל 'בנים' לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו 'בנים', ונקראו בשם 'בני בכורי' [שמות ד, כב]. כי שם 'בן' יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת 'בן' אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם 'בן' אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל 'בני בכורי', כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו 'בנים', כי השם יתברך הוא אחד בעצמו [דברים ו, ד], ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש [מובא בתוספות חגיגה ג:] כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו". ושם מאריך לבאר יסוד זה. ובסמוך יבאר יותר את אחדותם של ישראל. וכן הוא בגבורות ה' פכ"ט [קיג.], ושם פל"ט [קמה:]. ובפחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת נה, כתב: "אחדותו יתברך ואחדותם של ישראל הם בבחינת הא בהא תליא... ועלינו לדעת כי זה שכנסת ישראל קרויה היא 'יחידה ליחדך' [פיוט "אום אני חומה" להושענא רבה], עומק הכוונה בזה הוא דאלה שני הייחודים הם כרוכים ומעורים ותלויים זה בזה. יחידה ליחדך". וראה נצח ישראל פל"ח [תרצג:], ושם הערה 17, נר מצוה ח"א הערה 67, ולהלן בבאר השביעי הערה 172.

(104) כמו שנאמר [שמות יג, ו] "שבעת ימים תאכל מצות, וביום השביעי חג לה'", ופירש הרמב"ן שם "שיביאו חגיהם ביום השביעי". ובחטא העגל נאמר [שמות לב, ה] "וירא אהרן וגו' ויאמר חג לה' מחר", ופירש הרמב"ן שם "שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו... ולא תהיה כוונתם בזבחים בלתי לה' לבדו". וא"כ "חג ה'" פירושו זבח הנזבח לשם ה'.

(105) ראב"ע הארוך שמות ה, א: "ויחגו לי במדבר לזבוח זבחים, כמו [תהלים קיח, כז] 'אסרו חג בעבותים', [ישעיה כט, א] 'חגים ינקפו'". ושם בישעיה כתב הראב"ע: "חגים הם העולות". והרד"ק בספר השרשים, שורש חגג, כתב: "נקרא הקרבן עצמו 'חג' על שם שקרב בחג... [שמות כג, יח] 'חלב חגי עד בקר'... [מלאכי ב, ג] 'פרוש חגיכם'". ונראה ביאורו, כי בנתיב העבודה פ"א [א, עז.] ביאר שענין הקרבן הוא ש"האדם מוסר עצמו אל השם יתברך, ואף אם אין מוסר עצמו אליו, רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מ"מ גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השם יתברך כאשר מקריב אליו ממון שלו". וא"כ הקרבן מורה שהכל חוזר אל ה'. והרי מילת "חג" פירושו גם סיבוב [שמעתי משמו של מרן בעל הפחד יצחק זצ"ל], וכמו [ישעיה מ, כב] "היושב על חוג הארץ", ש"פירוש גלגל הסובב הארץ" [רד"ק ספר שרשים, שורש חוג]. א"כ "חג" פירושו קרבן, כי שניהם מורים על המעגל והסיבוב, שהכל לבסוף חוזר למקום שבא ממנו.

(106) וכפי שכתב הרמב"ן [ויקרא א, סוף פסוק ט]: "וכל קרבן לשון קריבה ואחדות". וכן ביאר בגבורות ה' פ"ח [מה:], וז"ל: "כי אין הקרבן זולת הקירוב והדבוק בו יתברך... וזהו לשון 'קרבן', התקרבות אל השם יתברך על ידי הקרבן". וכן כתב בגו"א בראשית פמ"ו אות א: "קרבן, על ידו הוא מתקרב ומתקשר בו יתברך". ובגו"א שמות פכ"א אות ג כתב: "נקרא 'קרבן', על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה". ובח"א לשבועות ט. [ד, יב:] כתב: "הקרבן הוא הקרבתם אל השם יתברך, אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם 'קרבן'". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ע [תתשא.], וז"ל: "הקרבן הוא הקירוב והחבור בו יתברך". וטעם הדבר מבואר בנתיב העבודה פ"א [א, עז:], שענין הקרבן הוא שמוסר את עצמו לה' [הובא בהערה הקודמת], ולכך מונחת בקרבן ההתקרבות לה'. וראה להלן בבאר הרביעי הערה 228.

(107) שנאמר [תהלים קמח, יג] "לבני ישראל עם קרובו", וראה למעלה בבאר השני הערה 688. ובגבורות ה' פמ"ד [קסז:] כתב: "כי ישראל הם עם קרובו מכל הנמצאים". ובח"א ליבמות מח: [א, קלא.] כתב: "אין דרך שיהיה [הגוי] אוהב הש"י, כי דווקא הקרובים, כמו ישראל, שנאמר עליהם 'עם קרובו', שייך בהם אהבה. כי אהבה הוא בין שנים שיש להם חיבור ביחד, כמו שיש לישראל, שנאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', אבל האומות אין להם קירוב כלל אל השם יתברך".

(108) לשונו בנתיב העבודה פ"א [א, עז:]: "וזה מורה גם כן [ענין הקרבן] על שהוא יתברך אחד, ואין זולתו יתברך. כי כאשר מקריבין אליו קרבן, מורה זה כי הכל שלו, וכאשר הכל הוא שלו, אם כן אין זולתו, והוא יתברך אחד. ואם לא היה זה, היה אפשר לומר כי יש זולתו, אבל בהקרבה שמקריבין אליו מורה שהוא הכל ואין זולתו, ובזה הש"י אחד... ואל העבודה הזאת לא בחר השם יתברך כי אם ישראל. וזה כמו שאמרנו, שהקרבנות הם מורים כי השם יתברך אחד, ואין זולתו יתברך, ולכך ראוי שיהיו מקריבין לפניו עם שהם אחד גם כן. וזה כי לא שייכים להקריב לו אותם שאינם אחד, כי אדרבה, אותם שאינם אחד אין בהם הוראה על אחדותו יתברך". הרי ששם ביאר כי היות ישראל "עם אחד" מכשירה אותם להקריב הקרבנות, ואילו כאן ביאר שהכשרה זו באה להם מהיותם קרובים אל ה' מכל הנמצאים. אמנם אין כאן אלא טעם אחד. כי היות ישראל קרובים אל ה' פירושה שכשם שהקב"ה הוא אחד, כך ישראל הם עם אחד [כמבואר בהערה 103]. א"כ מה שנקט כאן שמעלת ישראל היא קרבתם לה', ואילו בנתיב העבודה נקט שמעלת ישראל היא אחדותם, הוי דבר אחד לגמרי. ואחדות ישראל מכשירה אותם להקריב קרבן. והביאור בזה, כי אחדות ה' פירושה שכל המציאות בטלה אליו, עד שאין עוד מלבדו [כמבואר למעלה בבאר השני הערות 250, 251]. וישראל הם אלו המסוגלים להורות לכל את ההתבטלות הזו, כי הם עצמם בטלים לגמרי לה', כי מעלתם היא בהתבטלותם המוחלטת לה'. ונקודה זו מבוארת היטב בנצח ישראל ר"פ יג, וז"ל: "כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך, וכמו שמעיד עליהם השם של 'ישראל', שחתם השם בשמם, כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך. ודבר זה נראה באומה הזאת, שעל יחוד שמו וקידוש שמו בעולמו ולקיים תורתו היו מבטלים עצמם ונותנים עצמם לכל מיני הפסד... שזהו ענין קדימת 'נעשה' ל'נשמע' שאמרו ישראל [שמות כד, ז], כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל, רק לרצון העלה ברוך הוא, והם ונפשם אל השם יתברך, ולא שייך בזה להקדים 'נשמע' ל'נעשה' כאילו היה תלוים בדעתם וברצונם, אבל אינם תולים בדעתם וברצונם כלל [ראה הערה 154]... כי אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם [הוא מ]השם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם 'ישראל', כי השם הוא בא על עצם הדבר ומהותו [ראה להלן בבאר הרביעי הערה 5], ודבק בשם הזה שם 'אל'". ולכך רק ישראל בלבד ראוים להקריב קרבן לפניו, כי רק ישראל בלבד שייכים לענין הקרבן, שהוא התבטלות מוחלטת לה'. אך אומות העולם המורות על קיום כביכול שאינו מחובר לה', אינם ברי קרבן, כי מהותם סותרת לענין הקרבן. וראה להלן בבאר הששי הערות 497, 1149.

(109) "כי הקרובים הם בשר מבשרו ועצמו הם" [לשונו בנתיב הענוה פ"ד (ב, י:), והובא למעלה בבאר השני הערה 673]. וכמו שאין אדם שוכח את עצמו, כך אין אדם שוכח קרובו. וכשם שמצינו לאידך גיסא "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה" [שבועות לד:], כך היא ההנהגה ההפוכה; כל מילתא דרמיא עליה דאינש אדעתיה עליה, וקרוב הוא בגדר "רמיא עליה". ובנצח ישראל ר"פ מ ביאר שמחשבה נופלת רק על דברים הקרובים אל האדם.

(110) רש"י שמות יח, יב "עולה - כמשמעה, שהיא כולה כליל". וכן כתב הרד"ק בספר השרשים שורש עלה, וז"ל: "ונקרא הקרבן הזה כן ["עולה"], לפי שהיה העולה כולו כליל על המזבח". ובתנחומא צו, אות א, אמרו: "למה נקרא שמה 'עולה', שהיא עליונה על כל הקרבנות, וכולה עולה להקב"ה".

(111) נקודה זו מבוארת יותר בדרשת שבת הגדול [רטז:], שהביא שם את דברי רש"י [ויקרא א, ד] שהעולה מכפרת על העובר במזיד על עשה ולאו שניתק לעשה, וכתב בזה"ל: "האדם יש לו נשמה מן העליונים, ומצד זה האדם הוא קרוב אל השם יתברך, כאשר הנשמה מן העליונים... ומפני כך מביא קרבן אל השם יתברך, שהוא בעל נפש ג"כ, והוא כולו כליל, ולא נשאר ממנו דבר. וזה מצד כי הנשמה מתקרב אל הש"י לגמרי, ומפני זה הקרבן הוא כליל, שכל אשר מתקרב ומתעלה אל הש"י, יותר הוא כליל, וכמו שהתבאר למעלה [שם ריג. "ומפני כי אין שום שררה וגדולה אצל השי"ת, שהכל נחשב לכלום אצל השם יתברך, ולפיכך קרבן העולה כולו כליל, כי מה שהוא כליל מורה כי גדולתו (של האדם) אינו נחשב כלום אצל השם יתברך"]. כי אין עם הש"י נמצא שום דבר... והעולה מכפרת על החטא שעשה במזיד, כי המזיד הוא מצד המחשבה, שהוא לנשמה... וקרבן זה הוא מצד הנשמה, שממנה המחשבה, ומצד הזה האדם קרוב אל הש"י, ולכך קרבן זה יש לו התקרבות לגמרי אל הש"י, וקרבנו הוא כליל לגבוה, ככל אשר יש לו התקרבות אל השם יתברך". ושם מאריך לבאר ענין זה. וראה בגו"א ויקרא פ"א סוף אות לג.

(112) שמות יג, ב "קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו'", ופירש רש"י שם "פטר כל רחם - שפתח את הרחם תחלה, כמו [משלי יז, יד] 'פוטר מים ראשית מדון'".

(113) כי מקרא מפורש הוא שקדושת הבכורה בישראל נובעת היא ממכת בכורות של המצריים, שנאמר [במדבר ג, יג] "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'". וכן פירש רש"י [שמות יג, ב] "לי הוא - לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים". וכאן מוסיף שמכת הבכורות במצריים אינה התחלת הענין, אלא שהיא גופא נובעת משלב קדום יותר, והוא היות ישראל בגדר "בני בכורי ישראל", ומחמת שפרעה מיאן לשלח את בכורו של הקב"ה, לכך פרעה נענש במכת בכורות, שהביאה לקדושת הבכורה בישראל. והכל מתחיל מ"בני בכורי ישראל". וסמיכות הפסוקים מורה כן, שנאמר [שמות ד, כב-כג] "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך", ומשמעות הענין שיש כאן "בכור תמורת בכור". וכן כתב בגבורות ה' פל"ב [קכב:], והראה שמקור הדברים הוא בשמו"ר טו, כז, שאמרו שם "ולפי שהן היו בכורים, לכך הרג בכורים". וכן פירש שם הספורנו [שם פסוק כג] "הנה אנכי הורג את בנך בכורך - כפי משפט האלקי שהוא מדה כנגד מדה". וכן כתב שם החזקוני.

(114) כי שתי הנקודות שהזכירו מכוונות לעבר היות ישראל בכורו של הקב"ה; (א) הקרבת עולות מורה על קירבה לה' שאין למעלה הימנה, וכפי שהבכור מיוחד לאביו. (ב) "פטרי רחמים" הוא ענף המשתלשל מבכורת ישראל, וכמו שביאר. ועוד אודות שישראל הם "אומה יחידה", ראה נצח ישראל ר"פ לג, ושם הערה 4.

(115) ולפי מהלך זה [המובן הפשוט של הפסוק] אין כאן התייחסות להקרבת קרבנות עולה שהיו במדבר.

(116) ואז לא היה נוקט בלשון "עולה", ולא בלשון "מרחם".

(117) והוא על פי הכלל של "לשון נופל על לשון", וכמבואר למעלה הערה 41. והעומק של תיבת "עוֹלָה" [כקרבן] הוא "עוּל" [מלשון עולל ובן קטן], כי קרבן עולה הוא כולו כליל לה' [ועל כך מורה תיבת "עוֹלָה" (כמבואר בהערה 110)], וכלילות זו [המורה על הקירוב הגמור לה'] רק שייכת שתבוא מבן, וכמו שהתבאר. וכן תיבת "מרחם" אשר מתפרשת מלשון רחמים, שייכת היא לרחם שבו נוצר הולד, כי כבר השריש בנצח ישראל פנ"ב [תתכט:] ש"מדת רחמים זהו עצם החבור... כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר אמרנו זה כי 'אוהב' תרגומו 'מרחמוהו' [בראשית כה, כח]. וכן בלשון חכמים [כתובות קה:] 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה'... ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים". ובח"א לשבת קלט. [א, עב:] כתב: "ובכל המדות אין חבור רק הרחמים, שכאשר מרחם על אחד מתחבר אליו, והוא מרחם על דבר שיש לו קשור אליו 'כרחם אב על הבנים' [תהלים קג, יג], דבר זה קשור והחבור שיש לבנו, ובשביל כך הוא מרחם עליו. ולפיכך נקרא האוהב שמתחבר עמו בלשון תרגום 'רחמוהי'". ובח"א לשבת קנב. [א, פב:] כתב: "וכבר אמרנו פעמים הרבה, כי לכך נקרא האוהב בלשון תרגום 'מרחמוהי', מפני שכל האוהבים הם מתקשרים יחד בשביל האהבה, ואז נמצא הרחמנות בהם, שהאחד מרחם על השני, שתמצא כי מדת הרחמנות מכח האחדות". ובח"א לגיטין נו: [ב, קה.] כתב: "כי מפני שמרחם על אחד הוא דבק בו לגמרי, והוא אחד עמו". ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפג.] כתב: "כי הרחמנות בשביל שיש לו חבור ודביקות אל מי שמרחם עליו, ומצד זה בא הרחמנות, כמו שמרחם האב על הבן והאם על פרי בטנה, מפני שהבן כרעיה דאבוה". והרי "עובר ירך אמו" [גיטין כג:], ולכך מקום המצאות העובר נקרא 'רחם', כי אחדות זו שבין העובר לאמו היא שורש מדת הרחמים. וראה להלן בבאר הרביעי הערה 1349, שנתבאר שם ששם הויה [מידת הרחמים] מורה על האחדות. וראה להלן בבאר השביעי הערה 189.

(118) כמבואר למעלה בבאר הראשון הערה 285, ובבאר השני הערה 153, ולמעלה הערה 88. ודייק לה, שבארמית ההתחלה נקראת "מעיקרא", מלשון "עיקר". וראה בספר המפתח לחומש גור אריה, ערך "עיקר" [עמוד רנד], שיסוד זה הובא בגו"א כשלשים פעמים. וכן הוא מלוקט בנצח ישראל פ"ג הערה 47. ובתפארת ישראל פל"ז [תקנט:] כתב: "ההתחלה הוא עיקר הדבר, מפני שהוא התחלה אל הכל, ולכך ההתחלה הוראה על כל הדבר ומהותו, כי בכח ההתחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה אל הכל... כי הכל הוא בכח התחלה". וראה שם הערה 142, ולהלן בבאר הרביעי הערה 1388.

(119) כמבואר למעלה הערות 88, 92, 94.

(120) וכן כתב בנר מצוה [לה:], וז"ל: "ומה שאמר 'כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר', ולא אמר כל הקרבנות שהקריבו לפניו. וזה שבא לומר, כי אין לישראל שום הסרה מן השם יתברך, מפני שהם נבראים מן השם יתברך בעצם וראשונה, ודבר זה אין לו סילוק והסרה כלל עד שיהיה שייך בהם השכחה. ומפני שבמדבר היה הקרבה הראשונה, כי הקרבה הראשונה הוא עיקר ועצם הדבר, מפני שהוא התחלה, וכל התחלה הוא עיקר, והוא בעצם לא במקרה, ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה. כי דבר שאינו עיקר, והוא מקרה בלבד, יש בו שכחה, לפי שהוא במקרה. אבל דבר שהוא עצם הדבר, אין שכחה בו. ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר מה שהקריבו לפני במדבר. וזה מורה כי ישראל עבדים לה' בעצם, 'התשכח' זה הוא תמיה, ואין שייך שיהיה בזה שכחה, דבר שהוא עצם הדבר". אמנם כאן כתב שההקרבה הראשונה "מורה על שישראל הם בניו של הקב"ה", ואילו בנר מצוה כתב שההקרבה הראשונה "מורה כי ישראל עבדים לה' בעצם". ודבר זה יתיישב ברווחה בהערה 128. והנה נקט כאן כמה פעמים שההקרבה הראשונה של ישראל היתה במדבר. וצ"ב, הרי הקרבן הראשון שישראל הקריבו היה קרבן פסח בארץ מצרים [שמות יב, כח], ובגו"א שם אות יב ביאר שעל ידי קרבן פסח נעשינו עבדי ה', ולכך קרבן פסח נקרא "עבודה" סתם [שמות יב, כו, שם יג, ה], וכלשונו שם: "כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא 'עבודה'". וצריך לומר, שמ"מ לאחר שנעשינו לעם [וזה היה רק כשיצאנו ממצרים, וכמבואר בנצח ישראל פ"י (רנ:), ושם הערה 36], אזי ההקרבה הראשונה שלנו היתה במדבר. ויל"ע בזה. וקשה, שנאמר [ירמיה ז, כב-כג] "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם". ואילו כאן מבאר שישראל מיד הקריבו קרבנות במדבר "כי עצם ישראל הם נבראים על זה, ואי אפשר בלא זה" [לשונו בנר מצוה (לז:)]. ואולי כוונת הנביא היא לשלול את הקרבנות כמטרה לעצמם, אלא הם היכי תמצא להתקרבות לה' ולשמוע בקולו.

(121) "אין שכחה לפני כסא כבודך" [ברכות לב:], ו"אין שכחה לפני המקום" [ירושלמי יומא פ"ג ה"ט]. ובאבות פ"ד מכ"ב אמרו "שאין לפניו לא עולה, ולא שכחה", וראה בדר"ח שם [ריא:].

(122) "מן השם יתברך" [תוספת מלים שכתב בנר מצוה (לז.)].

(123) ואין סילוק והפרדה ביחס של אב ובן. וכן כתב בגו"א בראשית פמ"ט אות כד, וז"ל: "וידוע כי האב והבן מתיחסים ביחד... שהאב והבן מצטרפים... כי זה אי אפשר שיבטל היחס הזה, מאחר שאין בן בלא אב, א"כ יחוס זה וצירוף זה אין ביטול לו". וראה שם הערה 179.

(124) בנר מצוה [לז:] כתב עד כאן כמעט אות באות כדבריו כאן, והוסיף: "וזה נראה מצד שהקריבו לפני השם יתברך קרבנות במדבר, שאין ראוי שיהיו מקריבין שם במדבר, כי אין רגיל ושכיח שימצא במדבר פרים, ועם כל זה הקריבו. וכל זה מפני כי עצם ישראל הם נבראים על זה, ואי אפשר שיהיו בלא זה, בפרט כאשר היה בתחלה כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם. לכך בראשונה, מיד שיצאו, אף אם היו במדבר, היו מקריבין קרבנות, והחבור הזה הוא מצד עצם ישראל", ושם הערות 213-217.

(125) בנר מצוה [לח:] הוסיף: "ונתן להם התורה". וראה הערה 128.

(126) גיטין לו: "עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה", ופירש רש"י "עלובה - חצופה. שזינתה בקרב חופתה - בעוד שכינה וישראל בסיני, עשו את העגל, שהרי לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת המשכן בשנה שניה, כדכתיב [במדבר י, יא-יב] 'ויהי בשנה השנית וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני'". ובמדב"ר ז, ד, אמרו "אחר מ' יום שקבלו ישראל את התורה עשו את העגל".

(127) וצרף לכאן דברי הגמרא [ע"ז נג:] "מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים". הרי שממעשה העגל ילפינן הלכה לדורות אודות יחס הנפשי עצמי של ישראל לע"ז, ולא אמרינן שמעשה העגל נחשב למקרה גרידא.

(128) לשונו בנר מצוה [לח.]: "ויש סילוק גם כן לזה, במה שישראל נפרדים מהשם יתברך על ידי מעשה עגל, שמיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה עשו את העגל. וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השם יתברך מצד עצם ישראל, שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקב"ה מצד עצמם, לא עשו העגל בראשית כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם. ומיד שהוציא אותם ממצרים, ונתן להם התורה, עשו את העגל, ודבר זה מורה בודאי כי יש כאן סילוק ופירוד. וכמו שיש להם חיבור וקירוב אל השם יתברך מצד עצמם, כך יש להם גם כן פירוד מצד עצמם... ולפיכך בודאי יש כאן סילוק ופירוד מצד זה. ולכך אמרו [היוונים] לישראל [ב"ר ב, ד] 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'. כי מצד העגל, שעבדו ישראל את העגל מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם". ויש מקום לעיין בזה, שכאן לא הזכיר כלל את מתן תורה, אלא רק את יציאת מצרים [ראה הערה 125]. ואילו בנר מצוה הזכיר [בנוסף ליצ"מ] את מתן תורה שלש פעמים [כמודגש למעלה]. וכן כבר צויין למעלה [הערה 120] שכאן ביאר שהקרבת הקרבנות הראשונה במדבר מורה על היות ישראל בניו של מקום, ואילו בנר מצוה ביאר שהיא מורה על היות ישראל עבדיו של מקום. והלא דבר הוא. והנראה בזה, כי גאולת ישראל החלה ביצ"מ, ונגמרה במ"ת. שהרי קיימא לן שגר אינו גר עד שימול ויטבול [יבמות מו.]. והרי המילה נעשתה במצרים [רש"י שמות יב, ו], והטבילה נעשתה במתן תורה [יבמות מו:, וראה בפחד יצחק אגרות וכתבים, אגרת נו]. ומוכח מכך שיצ"מ ומ"ת משלימות להדדי. והנה תואר "בנים" נמצא אצל ישראל משעת קריעת ים סוף [שמעתי ממו"ר שליט"א שהביא לכך את התפילה "המעביר בניו בין גזרי ים סוף", וכן ראה פחד יצחק פסח, קונטרס רשימות, ג]. וקריעת ים סוף היא גמר גאולת מצרים [ירושלמי פסחים פ"י ה"ו]. ואילו העבדות שלנו בפועל החלה משעת מ"ת, שאע"פ שזכינו לתואר "עבדי ה'" מיצ"מ [ויקרא כה, נה], מ"מ העבדות בפועל החלה במ"ת, "שהרי תיכף כשיצאנו ממצרים, עדיין לא ידענו במה נעבוד את השם עד בואנו שמה" [לשון הפחד יצחק פסח, מאמר מד, אות ד]. ועל כך אמרו במכילתא [שמות כ, ג] "קבלתם מלכותי במצרים... קבלו גזירותי [במתן תורה]", ללמדנו שקבלת המלכות שהחלה ביצ"מ נגמרה במ"ת. נמצא שהיותנו בניו של מקום נשלמה בגמר גאולת מצרים, ואילו היותנו עבדיו של מקום נשלמה במתן תורה. והנה דבריו בנר מצוה באים לבאר את טענת יון "אין לכם חלק באלקי ישראל". טענה זו של יון באה להפקיע מישראל את שייכותם להקב"ה דרך עבודתם בפועל, ועל כך אמרינן "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", לאמור עמידת יון היא כנגד "קבלו גזירותי". יון מוכיחה ממעשה העגל שאין ישראל ראויים להיות עבדי השם בפועל, ובכך רצונם לעקור מישראל את מתן תורה. לכך בנר מצוה הזכיר שמעשה העגל נעשה בסמיכות למתן תורה, בכדי לבאר את ערעורם של יון על מ"ת, שהוא בבחינת שטר [מ"ת] ושוברו [העגל] בצדו. אך דבריו כאן באים לבאר כיצד דרשת חז"ל מוכרחת בלשון הפסוק, והרי הפסוק הזכיר "עולה ובן בטנה", ולא הזכיר כלל ענינה של עבדות. לכן ביאר כאן את תואר הבנים של ישראל הנמצא בידינו מגמר יציאת מצרים, ולא הזכיר כלל את מתן תורה והיותנו עבדיו של מקום. ודו"ק. וכשנאמרו דברים אלו למו"ר שליט"א, הוטבו בעיניו, והוסיף שבהקרבת קרבן יש שני דברים; (א) ההתקרבות שבקרבן. (ב) העבודה שבקרבן. החלק הראשון שייך להיותנו בניו של מקום, ואילו החלק השני שייך להיותנו עבדיו של מקום. דבריו כאן נסובים על החלק הראשון, ולכך נקט כאן שההקרבה מורה שישראל הם בניו של מקום. ואילו דבריו בנר מצוה מוסבים על החלק השני, ולכך נקט שם שההקרבה מורה שישראל הם עבדיו של מקום. [ודייק לה, שכאן הרחיב לבאר אודות הקירוב שיש בקרבן, "שלכך הוא נקרא 'קרבן' שעל ידי זה הוא הקירוב הגמור" (לשונו למעלה), ושהקרבנות מורים על "הקירוב הגמור". ודברים אלו לא הוזכרו כלל בנר מצוה]. והואיל והפסוק שלפנינו עוסק בקירבה שיש לישראל עם הקב"ה ["התשכח אשה עולה"], לכך דבריו כאן עוסקים בקירבה זו. אך חוד החנית של יון מכוון הוא כנגד העבדות של ישראל ["אין לכם חלק באלקי ישראל", וכל לשון "חלק" הוא לשון קנין], לכך דבריו בנר מצוה עוסקים בעבדות זו. ודפח"ח.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה