אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה· רבי יהושע הרטמן

באר ב

באר א

פרק א

(1) כי הבאר הזה עוסק בתלונה "כי לא זו בלבד שהוסיפו וגרעו [חז"ל על התורה], אבל הם עברו חוק ומשפט בדברים שאינם לפי הדעת והשכל, וקרבו לעשות מה שלא יעשה, והרחיקו מלעשות מה שראוי להיות נעשה" [לשונו בסוף ההקדמה]. ולכך איירי בדברי חז"ל ה"נראים גלי ים עכורים" [לשונו בסמוך]. ולכך בבאר זה ימצאו "מים טהורים", הנקיים מכל תעוב. וכן את הבאר השביעי יפתח במלים "מים טהורים", מחמת אותה סבה. וראה שם הערה 1.

(2) רומז בזה שהמתלוננים לא מבני ישראל המה, וכפי שנתבאר בהקדמה הערה 80.

(3) כמו שנאמר [תהלים יט, ח] "תורת ה' תמימה וגו' עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". וכתב על כך בהקדמה לתפארת ישראל [יט.]: "ואחר כך אמר 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי'. פירוש, כי מה נחשב האדם שאין בו רק שכל האנושי. אבל 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', שעל ידי התורה נעשה חכם. כי התורה מעידה על הנמצאים לברר כל דבר, והיא נאמנה, מחכימת הפתי, עד שנחשב שכלי ביותר". [ראה להלן הערה 336.] ובירור כל דבר בודאי נעשה בתורה שבע"פ, ולכך בירור הדבר קשור לדברי חכמים. והמשך דבריו כאן "יפים ללב ולעינים מאירים" כתב גם בתחילת הבאר השביעי, ושם נתבאר מדוע תלה היופי בלב, והאור בעינים.

(4) כן כתב להלן בתחילת הבאר השביעי: "צלולים ולא עכורים, יפים ללב ולעינים מאירים". ומה שתלה היופי בלב, והאור לעינים, מבואר על פי דברי המשך חכמה [שמות יב, כא], שהאריך לבאר שם ש"תורה" מכוונת כנגד הכח השכלי שבאדם, ואילו "מצוות" מכוונות כנגד הרגשות שבאדם, וכתב: "הרבה להם תורה מושכלות רבות... לחנך כח השכל להיות קיים ועומד... ועל ההרגשות... הרבה להם במצוות, לחזק להם ההרגשות... וכל ההרגשות מקום להן במצוות, יופי - 'פרי עץ הדר' [ויקרא כג, מ]... וזה 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל' [מכות כג:], ולהעמידם על הדת הפילוסופי... 'הרבה להם תורה' [שם], מושכלות לגעור בכוח המדמה. 'ומצוות' [שם], ליקח כל המוחשים וההרגשות למצוות ומעשים טובים, שלא יפתו את האדם לרע. ולכך נשא הציץ על הראש, והיה כתוב [שמות כח, לו] 'קודש לה", שהשכל כולו קודש. אמנם על הלב, מקור ההרגשות, כתיב [שמות כח, ל] 'בני ישראל', להורות שההרגשות יהיו אל המצוות, שרובן המה התאחדות האומה... ולכן יהיו ההרגשות עסוקים במצוות", עכ"ל. וזהו שאנו אומרים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך". הרי שחיברו את העינים לתורה, ואת הלב למצוות, כי העינים הן מורות על "עין השכל" [ראה להלן בבאר החמישי הערה 34], והלב הוא מקום ההרגשות, המיועד למצוות. וזהו שכתב כאן "יפים ללב ולעינים מאירים".

(5) כמו הדין של "כאשר זמם ולא כאשר עשה" [רש"י מכות ב:], ושאר דינים שיובאו בהמשך.

(6) בנוסף למה שנתבאר בבאר הראשון, שאין להעליל על חז"ל שהוסיפו וגרעו על התורה.

(7) לשון רש"י [שמות כג, ח] "דברי צדיקים - דברים המצודקים, משפטי אמת... ישרים".

(8) פירוש - שאף הדברים שאינם ברורים נגדרים בגדר של שאר דבריהם, וילמד סתום מן המפורש. ומה שכתב "אחר הכל" כוונתו אחר הרוב [לשיטתם של המתלוננים], ורובו ככולו. ואולי צריך להגיה "נמשך אחר השכל". ומעין זה כתב בשער הספר של הגור אריה: "ומן המאמרים הידועים [של חז"ל] שבאו בפירוש רש"י, ראיה על האחרים, שכולם דברי חכמה, ומום אין בהם". וראה הערה הבאה. ולהלן בתחילת הבאר הרביעי כתב כן, וראה שם הערה 38.

(9) כדבריו להלן ריש הבאר הרביעי: "כי הדברים האלו לא יכנסו בלב הקורא רק בעיון רב מאוד, כי כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים" ובבאר השלישי [ד"ה ודבר זה] כתב: "רק שהדברים אשר אמרנו ללמוד על הכלל כולו, שכולם הם אמיתיים ושלימים ומום אין בהם... רק שדבריהם צריכים התבוננות גדול, שהאדם יחשוב בתחלת העיון שדברים רחוקים הם, והם קרובים". ושם מבאר את הסבה לכך שדברי חכמים נראים מתחילה רחוקים. וראה בספר המפתח לגור אריה [כרך ט] בדברי מבוא, עמוד 27.

(10) כפי שכתב בסוף הבאר הראשון: "מה שחושבין [בני אדם] עליהם [על חכמים] דבר זה [שדבריהם רחוקים], הוא כמו שנתבאר, כי החלוף במעלת החכמה הוא שגורם לזה. כי להם בפרט היה מקובל בידם חכמה אלקית מפי אדון כל הנביאים, וכמו שאמרו [אבות פ"א מ"א] משה קבל תורה מסיני ומסרה וכו". וכך היו מקבלים החכמה האלקית זה מזה דור אחר דור", ושם הערות 323, 325, ולהלן הערה 58. והנה גם כאן, ולהלן הערה 591, ובסוף הבאר הראשון [ד"ה אמנם מה], ביאר כנ"ל, שהסבה שדברי חכמים רחוקים מאתנו היא משום ההבדל במעלת החכמה [חכמה אלקית לעומת חכמה אנושית]. ואילו בהקדמה [ד"ה הרי שהם] ולהלן ריש הבאר הרביעי [ד"ה ואחר כל] כתב שהסבה לכך היא ריחוק הזמן שיש בין זמננו לבין זמנם של חז"ל. ובבאר השלישי [ד"ה שהאדם יחשוב] ביאר סבה נוספת, שכפי עומק החכמה, כך סתימת הדברים והסתרם. הרי שנתן בזה שלש סבות שונות. וראה להלן בבאר הרביעי הערה 91.

(11) פירוש - כפי החילוק שיש בין התורה עצמה לדעת בני אדם.

(12) אודות שדברי התורה שבכתב רחוקים מן האדם, ראה דבריו בח"א לסוטה מד. [ב, פא:] שכתב: "מקרא הוא התחלת הבנת המצוה כאשר היא באה מן השם יתברך. ולא באה בהתחלה כל מצוה ומצוה בבירור אצל האדם, כי דברי השם יתברך רחוקים מן האדם, לכך בירור המצוה בשלימותה לא נרמז בתורה. כי נזכר בתורה עשיית הסוכה, ולא נזכר בה ענינה על השורש" [והובא למעלה בבאר הראשון הערה 219]. וכן בגו"א בראשית פכ"ו אות ה כתב: "דברי תורה שהיא רחוקה מהשגת האדם". וענין זה נתבאר למעלה בבאר הראשון בהערות 136, 140, 165, 219. וראה בסמוך ציון 42, ובבאר השלישי הערה 166. ובהקדמת הקצות החושן כתב: "אמרו בש"ס [גיטין ס:] תורה רובה בעל פה ומיעוטה בכתב, שנאמר [הושע ח, יב] 'אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו'. והיינו דאם היה הכל בכתב מיד ה' עלינו השכיל, אנחנו כמו זר נחשבנו, כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה', אבל בתורה שבעל פה משלנו הוא".

(13) ובהקשר זה יש לצרף את דבריו של רבי ישראל מסלנט [אור ישראל מכתב יח] שהתלמוד אצלנו הוא בבחינת מקרא בימי חז"ל. והובא למעלה בהקדמה הערה 76.

(14) ועל כך נאמר [ישעיה נה, ט] "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". ומכלל זה גבהו דברי חז"ל מדברינו, וכפי שכתב בסוף הבאר הזה: "כי כל דבריהם הם בחכמה עליונה, כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו מחשבותיהם ממחשבותינו". ולא נקט בפסוק זה כמליצה בעלמא, אלא שהפסוק עוסק בפער שבין הדברים האלקיים לדברים האנושיים, והוא הוא הפער שבין דברי חז"ל לבינינו.

(15) בגמרא שלפנינו איתא "דרב אחא בר עולא", אך בעין יעקב שם איתא כמו שכתב המהר"ל. ודרכו של המהר"ל לצטט כפי הגירסא שבעין יעקב, וכמו שצויין פעמים רבות בספר תפארת ישראל [פ"ד הערה 10, פי"ד הערה 5, פכ"ה הערה 69, פ"ל הערה 6, פל"ה הערה 48, פל"ו הערה 29, ועוד]. וראה בסמוך הערות 18, 310, 331, 607, בבאר השלישי הערה 16, בבאר הרביעי הערות 103, 1041, בבאר החמישי הערה 439, בבאר הששי הערות 246, 830, ובבאר השביעי הערה 97.

(16) "ולהג הרבה - המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון" [רש"י שם].

(17) לשון הגמרא שלפנינו: "מתקיף לה רבא, מי כתיב 'לעג', 'להג' כתיב".

(18) לפנינו בגמרא "אלא כל ההוגה בהן טועם וכו'". אך בעין יעקב איתא "כל הלוהג בהן", וציטט כדרכו כגירסת העין יעקב.

(19) "בכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה מוצא בהן טעם" [רש"י שם].

(20) "רק" בלשון המהר"ל הוא כמו "אלא", לאמור שאין רבא חולק על רב פפא אלא בביאור הפסוק ["לוהג" לעומת "לועג"], אך לא שחולק על עצם דרשתו של רב פפא.

(21) בגיטין נז., שאמרו שעונשו של אותו האיש היה שנדון בצואה רותחת, "דאמר מר, כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת". אך לא מצאתי מקומות נוספים שהזכירו כן.

(22) כפי שכתב בתפארת ישראל פנ"ט [תתקל.]: "התורה, אף כי יש לה צירוף וחבור אל העולם, אין כאן קבלה מעורב עם המקבל, רק התורה מצרף אל המקבל, ואינו מעורב עם המקבל כלל". ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפז.] ביאר שארון ברית ה' נסע לפני ישראל דרך שלשת ימים [במדבר י, לג], וכתב על כך: "וביאור דבר זה כי כתר תורה, במה שהשכל נבדל מן האדם, ולפיכך לא היה ארון ברית ה' הולך בתוך המחנה של ישראל, רק היה נוסע לפניהם... כי השכל הוא נבדל מן האדם, ואינו מוטבע באדם החמרי, והוא נבדל ממנו. אבל מ"מ יש כאן קשר, שמקושר השכל באדם... ומהלך ג' ימים עדיין יש לו קשור אל אותו שהוא אחריו, וכמו שמצינו שאמר ישראל [שמות ה, ג] 'דרך שלשת ימים נלך במדבר וגו"... היינו שאין רוצים להרחיק לגמרי, וכמו שאמר פרעה [שמות ח, כד] 'רק הרחק לא תרחיקו וגו", לכן לא היה הארון נבדל מהם לגמרי". וכן כתב כמה פעמים בנוגע להקב"ה, וכגון בגבורות ה' פס"ב [רעט:] כתב: "וכדי שלא תאמר כי הוא יתברך משותף לתחתונים, ואין הדבר כך, כי 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם' [תהלים קטו, טז], אמר [תהלים קיג, ד] 'ה' על השמים כבודו', שהוא נבדל מן התחתונים, כי על השמים כבודו". ובנצח ישראל פכ"ז [תקס:] כתב: "הוא יתברך נבדל מכל הנמצאים. ואף שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים במה שהוא סבה ועלת הנמצאים, מכל מקום הוא נבדל מהם גם כן". ובנתיב הדין פרק א [א, קפו.] כתב: "אף שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ולכך נקרא הוא יתברך 'קדוש', שהקדוש הוא נבדל מהכל. ועם כל זה משרה הש"י קדושתו בתוך ישראל". וכן מצינו לגבי יחס הת"ח עם שאר בני אדם, וכלשונו בנתיב התורה פ"ד [א, כא:]: "ישים האדם עצמו כי לא יהיה אדוק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה. כלומר שיהיה רואה את הבריות, ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם. אבל ישגיח על הבריות, ובזה הוא רואה אחרים, אבל אינו נראה מהם, כי לא יהיה לו חבור וצירוף אל הבריות. וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים... דמיון אל השכל... אשר הוא עומד באדם, יש לו דביקות באדם, ואינו דבוק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף. וכך יהיה תלמיד חכם עם הבריות בענין זה לגמרי, שהוא נבדל מן הבריות, ואינו נבדל לגמרי". ושם להלן פט"ז [א, ע.] כתב: "התלמיד חכם, מצד השכל שבו, הוא נבדל מכלל שאר בני אדם". וכן בתפארת ישראל פכ"ה [שפ:] כתב: "אין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף". ובסנהדרין נב: אמרו "למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ. בתחלה ["בעודו מתנהג בכבודו, שאין צריך לו (הת"ח לע"ה) הוא יקר בעיניו" (רש"י שם)] דומה לקיתון של זהב. סיפר הימנו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה". וכתב על כך בח"א שם [ג, קסב.] בזה"ל: "כי השכל הוא נבדל מן הגוף, והת"ח דומה אל השכל, ועם הארץ דומה אל הגוף. וכאשר הת"ח יש לו מעלת השכל הנבדל, שהוא נבדל מן הגוף, כאשר ראוי אל השכל הנבדל, שלכך נקרא 'שכל נבדל' שהוא נבדל מן הגוף, ואז יש לו מעלתו. אבל כאשר השכל מעורב עם הגוף, אז השכל בטל אצל הגוף, כאילו אינו נמצא. וזה שאמר 'כיון שנשבר שוב אין לו תקנה', כי כלי חרס שנשבר אינו עומד לשום דבר, והוא בטל לגמרי. כיון שנהנה ממנו, זה נחשב שהוא מעורב עם הגוף כאשר מקבל הנאה ממנו, ואז השכל בטל, ואין השכל במעלתו רק כאשר הוא נבדל מן הגוף, וזה מבואר למשכילים ולנבונים". וראה להלן בבאר החמישי הערה 430. ובח"א להוריות יג. [ד, ס:] ביאר את דברי הגמרא שם "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", וז"ל: "מפני שמעלת כ"ג, אע"ג שהיא גדולה, אינה שכלית. אבל הממזר, אע"ג שפגום הוא, זהו מצד הגוף, ובדבר זה לא יפגם השכל, כי השכל בפני עצמו נבדל מן הגוף, ולפיכך ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ". ובאבות פ"א מ"ד אמרו "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם", וכתב שם בדר"ח [לג:] לבאר: "כלומר שלא יהיו החכמים נחשבים אליו כמו דרך החברים, שבזה ממעט במעלת החכמה כאשר עדיין אינו חכם כמותם. אבל יהיה מתחבר להם דהיינו להשפיל תחת רגליהם... ודבר זה ראוי, וזה מפני כי השכל גם כן הוא נבדל, ואם מתחבר לת"ח כמו שני חברים, לא היה החכם אצלו במדריגת השכל שהוא נבדל. ולא שיהיה נבדל לגמרי מן הת"ח, שא"כ לא היה הת"ח אצל האדם במדריגת השכל שהוא באדם. שנמצא השכל בביתו, הוא גוף האדם הגשמי שדומה לבית. כי השכל נבדל מן האדם, רק יש אל האדם קשור עם השכל, ובזה האדם מתאבק בשכל. וכך יהיה נוהג עם ת"ח בביתו, שיהיה נמצא ת"ח בביתו, אבל לא יהיה לו חבור גמור אליהם, רק מתאבק בעפר רגליהם כאשר ראוי לנהוג. וכאשר ימצא השכל באדם שהוא נבדל מן האדם אין לו חבור גמור עמו, רק שנמצא עמו, והבן זה". וכן ביאר בנתיב התורה פי"ד [א, נז:], וז"ל: "'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה' [משלי ב, ו]... ר"ל כי כל דבר שישיג נקרא 'חכמה', ולפיכך לא כתיב רק כי ה' יתן חכמה. אבל אצל הדעת והבינה, שהוא שכל עליון, שכל אלקי נבדל לגמרי, נאמר 'מפיו דעת ותבונה', כי מפני כי הדעת והתבונה הוא נבדל אלקי לגמרי, אמר 'מפיו', כי ע"י דעת ותבונה הדבוק בו יתברך לגמרי פה אל פה. ושני דברים הנושקים פה אל פה זה הדבוק הגמור. ומזה תדע כי הדעת והתבונה הוא יותר עליון מן החכמה, כי דבר זה שכל נבדל לגמרי, לא כמו החכמה, שאין זה שכל נבדל לגמרי... וכן תקנו חכמים בברכת 'אתה חונן לאדם דעת', כי במה שהוא 'אדם' בעל גוף, לכך הדעת שהוא שכל הנבדל, [מגיע] אליו דרך חנינה, כמו מי שנותן מתנה לאחד דרך חנינה, אף שהוא אינו ראוי מצד עצמו, רק דרך חנינה". וראה להלן הערה 336, בבאר הששי הערה 467, ובנר מצוה ח"א הערה 141.

(23) כי כל לעג הוא מורה על ההרחקה מהדבר שלועגים עליו. ובגו"א במדבר פט"ז אות לג מבואר שכל לעג אינו אלא בגדר ליצנות. וכל ליצנות פירושה ביטול חשיבות הדבר [כמבואר בפחד יצחק פורים ענין א]. ובנתיב התשובה פ"ח [ד"ה הז'] כתב שהמלעיג על המצות מחמת שמלעיג על דברי אלקים חיים, יש בכך יציאה גמורה מן הראוי. וראה בסמוך הערות 26, 41.

(24) השכל האלקי.

(25) לא מצאתי מקורו. ואודות שחכמי המחקר מהללים ומשבחים את מדרגת השכל, כן כתב בריש פרק ט בתפארת ישראל, וז"ל: "אשר הלכו בדרך חכמי המחקר, והם הפילוסופים... יתנו שם ותפארת אל השכל, ועל ידי המושכלות יקנה האדם הנצחיות". דוגמה לדבר; בדר"ח פ"ב מ"ט [צג:] כתב: "כח הראות הוא כח הנפשי נבדל יותר מכל שאר החושים. וכבר הביאו ראיות ברורות על זה איך כח העין הוא כח נבדל, שאם לא כן, לא היה רואה בעין שהוא קטן, השמים הגדולים. רק בודאי מקבל כח הראות את המראה הנבדל מן הגשם... וזה ראיה שכח הראות הוא כח נבדל". וכן הוא בראב"ע הארוך לשמות ג, ו, שכתב: "שער העין משער השמים, כי ברגע אחד יראה תמונות רבות רחוקות עם קרובות" [וראה להלן בבאר החמישי הערה 555]. הרי שדבר שקשור לשכל [כפי כח הראות, וכמבואר שם בדר"ח], הוא נבדל לגמרי מגדרי הגוף ומגבלותיו. ואם כך בכח הראיה, שיש בו מכח השכל, ק"ו שמדריגת השכל עצמה נבדלת לגמרי. ובתפארת ישראל פמ"ג הערה 21 נתבאר שאין מגבלות הטבע וחוקי הגשם חלות על הדבר הנבדל.

(26) כי הלועג על דבר, שם את עצמו במצב שעומד כהפכו של אותו דבר, וכמבואר בהערה 23, ובסמוך הערה 30. ובדר"ח פ"ו מ"ז [רחצ:] כתב: "מרבה שחוק אינו זוכה לתורה. וטעמא כי השחוק... הוא הפך המחשבה, שהוא השכל. לכך השחוק מבטל השכל. ודבר זה תוכל להבין, כי השחוק מתחדש מן התול וליצנות בלבד. ואין ספק כי ההתול הוא הפך השכל, כי הליצנות הוא דבר שאין בו ממש, רק התול. והשכל מה שראוי לפי האמת, ולפיכך השחוק הוא מבטל השכל". וכן נגע בענין זה להלן בבאר הרביעי [ד"ה ועצם השחוק], וכתב שם בתוך דבריו: "עצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר, לא זולת זה... ואדם - השחוק אצלו כאשר הוא מתחבר רצונו אל דבר אחד לגמרי... שאין האדם דעתו מתחבר לדבר רק כמו הלצנות... כי השגות המושכלות וכיוצא בזה הוא קשה על האדם, ואין דבר שמתחבר אליו רצונו רק הליצנות והשחוק", ושם הערה 885. ומדבריו בבאר הרביעי מתבאר מה שכתב כאן "אותו האיש דבק בהפך זה", שלא רק שההתול עומד כנגד השכל, אלא שההתול מדביק את האדם להפכו של השכל.

(27) למעלתו של השכל האלקי, וכמו שנתבאר.

(28) והיא הצואה ["צואה" מלשון "יציאה" (מו"נ ג, ח)].

(29) לשונו בח"א לגיטין נז. [ב, קיא.]: "כי אין דבר פחות ורחוק מן האדם רק הצואה... עד שלגודל פחיתות הצואה היא נבדלת מן האדם ואינה עומדת באדם... כי אין לך דבר מאוס יותר מן הצואה". והחידוש הוא שאין פחיתות הצואה מחמת שהיא יוצאת מן האדם, אלא להיפך; היא יוצאת מן האדם מחמת פחיתותה, כי אם לא היתה מאוסה כ"כ, לא היתה יוצאת מן האדם. א"כ היציאה מן האדם אינה סבה לפחיתותה, אלא סימן לפחיתותה. וראיה לדבר, ממה שאמרו חכמים [מכות טז:] שהמשהה את נקביו עובר משום "לא תשקצו" [ויקרא יא, מג]. הרי אף בטרם שיצא מן האדם נחשב לדבר משוקץ. ולשון הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות פי"ז הלכה ל"א הוא: "וכן אסור לאדם שישהה את נקביו, בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו". וכן בנצח ישראל פל"ו [תרעב.] ביאר שהיוצא ונפרש מן החומר הוא המדריגה השפלה ביותר. ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכה.] כתב: "וכמו שאמרו [ברכות נז:] תשמיש אחד מששים בעוה"ב. ומוקי ליה בגמרא תשמיש נקבים. כלומר היציאה לאדם. ור"ל כי אין העוה"ב רק קורת רוח... וכאשר יסולק ההוצאה, מסולק ממנו התנגדות שיש לאדם. כי הוצאה היא מתנגד לאדם, וכאשר יסולק זה מן האדם מביא אל האדם נחת רוח ביותר". ולפי דבריו כאן מבואר מהי ההתנגדות שיש בהוצאה.

(30) לשונו בח"א לגיטין נז. [ב, קיא.]: "ויש לך לדעת, כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק עונש זה. וזה כי החכם כל דבריו דברי חכמה, והחכמה הוא שכל נבדל מן הגשמי למעלת השכל. והמלעיג על דברי חכמים, והוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם, שהרי מלעיג עליהם, לכך נדון בהפך זה, שהוא נדון בצואה רותחת, שהוא דבר נבדל מן האדם, ויוצא ממנו מפני פחיתותה. וסוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה [מב:], כל קטן שאין בו דעת [אין] מרחקין מצואתו. יש בו דעת, מרחיקין מצואתו, שנאמר [קהלת א, יח] 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. והדבר הזה כי מציאת ההפכים אחד, וכאשר נמצא האחד, ימצא השני שהוא כנגדו. ולכך במציאות הדעת ימצא הפך זה הוא הצואה. וכל אלו דברים הם עמוקים מאוד בסוד החכמה". וכן כתב בנצח ישראל פ"ה [קמא:]. דוגמה נוספת ליסוד זה; מצאנו שקבורת משה היתה "מול בית פעור" [דברים לד, ו]. ובח"א לסוטה יד. [ב, נז:] ביאר זאת, וז"ל: "כי אין ע"ז בעולם שכ"כ גנאי לאדם כמו פעור, שהיו מתריזים לפניה... ומפני כי משה רבינו ע"ה היה איש אלקים [דברים לג, א], ובפרט במיתתו היה יותר מתעלה בקדושה עליונה [ראה בסמוך הערה 33]... והיה שב אל מדריגת הפשיטות יותר... ראוי היה שנקבר משה מול פעור, כי כנגד הקדושה הוא הטומאה והתעוב, שאם ימצא קדושה עליונה, כך ימצא כנגד זה התעוב, ולפיכך נקבר משה רבינו ע"ה מול פעור... שהיה משה נגד פעור, והפך שלו".

(31) הלועג על דברי חכמים.

(32) מקורו בזוה"ק ח"ב קנ:, שאמרו שם: "אתר אית בגיהנום... דאקרון 'צואה רותחת', ותמן איהו זוהמא דנשמתין... ונורא דגיהנום שלטא בההוא זוהמא". ובח"א לגיטין נז. [ב, קיא.] כתב: "כל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. ור"ל כי דין של אותו האיש שהיה דבק במדריגה הפחותה, והשחיתות הזה הוא ענין גיהנם, ולכך נקרא 'צואה רותחת'. כי אין דבר [פחות] ומרוחק מן האדם רק הצואה... שהיה הוא דבק במדריגה הפחותה והמאוסה והיא מדריגה התחתונה בגיהנם. כי דיני הגהינם הם כמה מדרגות... כאשר האדם ראוי לו מצד עצמו להיות בכבוד והדר, וכאשר הוא חוטא בעולם, אז הוא בההוא עלמא בהפך, שהוא דבק בשקוץ ובמיאוס הגמור [ראה להלן בבאר הששי הערה 62]. ואינו שקוץ ומיאוס כמו שהוא בעולם הזה, רק שהוא שקוץ ותעוב רוחני בלתי גשמי, וזה נקרא 'צואה רותחת'. כי אין לך דבר מאוס יותר מן הצואה, והיא רותחת, ר"ל אשיי, כי האש הזה אינו גשמי". ועל כך ניתן לקרוא [דניאל י, ח] "והודי הפך עלי למשחית". וכן הוא בנצח ישראל פ"ה [קמ:].

(33) פירוש - מעמיד כאן ב"זה לעומת זה" את עונש הגיהנום של "צואה רותחת" [הניתן למלעיגים על דברי חז"ל] מול מדריגת הצדיקים לאחר מיתה. [ובסמוך יבאר שזהו היחס של הצואה אל האדם]. ומה שנקט במדרגת הצדיקים אחר מיתה דוקא, כי כל השוואה צריכה להיות באותה מישור. והואיל והעונש של "צואה רותחת" הוא בגיהנום לאחר מיתה, לכך המקביל וההפך לו הוא מדרגת הצדיקים לאחר מיתה. ואודות מדרגת הצדיקים לאחר מיתה, כבר הובא בהערה 30 שמשה רבינו הגיע למדרגת הפשיטות במיתתו. וענין זה מבואר היטב בהספד [עמוד קעח], שכתב שם: "לא נחשב המיתה פחיתות לצדיק, אבל נחשב לצדיק עליה כאשר הצדיק נלקח למעלה... ואף כי משה רבינו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה, מ"מ לא היה במחיצה עליונית לגמרי... ואין מגיע האדם לדבר זה רק כאשר נלקח מן העוה"ז... כי הצדיק מתבקש להיות בישיבה של מעלה, ואין דבר יותר עילוי אל הצדיק מדבר זה". ושם מאריך לבאר יסוד זה. וכן הוא להלן בבאר הרביעי [הערה 1090]. ובנתיב התשובה פ"ח [ד"ה ולפיכך אמר] כתב: "כי כאשר סילק גופו... והגיע אל המיתה, אז נעשה שכלי, וכאילו נבדל מן הגוף לגמרי". וכן הוא בגו"א בראשית פכ"ה אות יג. וזהו מאמר חכמים [חולין ז:] "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן". וראה להלן בבאר הרביעי הערה 1089, ובבאר החמישי הערה 210, ובבאר הששי הערה 88.

(34) "הצואה מן האדם" - פירושו הצואה היוצאת מן האדם מחמת רוב פחיתותה.

(35) "עם" - ביחס.

(36) צריך ביאור, שפעמיים העמיד כאן את המלעיג כעומד נגד "כלל הצדיקים", ופעמיים העמיד אותו כעומד נגד "כלל [בני] האדם". ועד כמה שנוגע לבאר ענינה של "צואה רותחת", היה לכאורה די בהעמדתו כנגד "כלל [בני] האדם"; שכשם שהצואה מרוחקת מהאדם, כך המלעיג על דברי חכמים רחוק מן כלל [בני] האדם בתכלית הריחוק. אמנם לכשתדייק בלשונו תראה, שכאשר איירי בעונש המלעיג בגיהנום, אז ה"כנגדו" הוא "כלל הצדיקים". אך כאשר איירי במדרגת המלעיג בעודו חי בעוה"ז, אז ה"כנגדו" הוא "כלל [בני] אדם". והענין מבואר על פי דבריו בדרוש לשבת תשובה [עו:], שכתב שם: "נברא האדם בעולם הזה ולעולם הבא... ואלו שני עולמות נרמזים, שהאדם נברא ויש לו פנים ויש לו אחור... וידוע כי הפנים... מרמז לך על אור עולם הבא... אבל הגב... שייך לעולם הזה... אי אפשר להכיר האדם מאחוריו, ולא ניכר זה מזה מאחוריו. אבל בפנים של אדם יש היכר בין אדם לאדם. וכך יש היכר בין אדם לאדם בעולם הבא, ואין היכר בין אדם לאדם בעולם הזה". [והובא בחלקו למעלה בהקדמה הערה 31]. ולכך בעוה"ז כולם בגדר "בני אדם", אך לאחר שהוסרו מחיצות הגוף, ברור למדי מעמדם של הצדיקים.

(37) צ"ב, מה הצורך לומר תיבת "הרבה" ["ולהג הרבה"], הרי מדובר בלועג על דברי חכמים, והיה סגי בתיבת "להג" לחודא. ואין לומר שכוונתו היא שלועג הרבה [לאפוקי מלועג קצת], כי לשונו הוא "מי שהוא מדבר הרבה ולועג", ולא כתב "מי שהוא לועג הרבה". הרי ש"מדבר הרבה" לחודא, ו"לועג" לחודא. ונראה לבאר, כי בגבורות ה' פכ"ח [קיב:] כתב: "ואמרו חכמים מרבה דברים מרבה שטות. כי הדבור פעל גשמי, כי ברוב דברים ירחק מן השכל". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רחצ:], בביאור המשנה שאחד מקניניה של תורה הוא "מיעוט שיחה", כתב: "כי מרבה דברים מרבה שטות... כי השתיקה היא סימן חכמה, והמרבה שיחה אין בו סימן חכמה, שהשיחה מבטלת פעולת השכל. ולפיכך דבר הזה, שהוא מיעוט שיחה, הוא יסוד גדול אל החכמה" [ראה להלן בבאר הששי הערה 983]. וא"כ הפסוק מלמדנו שלעג זה על דברי חכמים בא לו מחמת שהיה מרבה דברים. ואין הכוונה שהפסוק סתם מורה לנו מהיכן צצה פחיתות זו, אלא שהפסוק בא להורות באצבע על מהותה של פחיתות זו, שכל ענינה אינה אלא הפקעה מהשכל, ולכך היא תולדה מהנהגה הנוגדת לשכל, וזהו "מרבה דברים".

(38) עונשו המחכה לו בסוף [גיהנום].

(39) מעין דברי המחבר באור"ח סימן ג סעיף ט: "לא ישב במהרה ובחוזק, ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדי, שלא ינתק שיני הכרכשתא", ומקורו בשבת פב. ורש"י בראשית יט, יז השוה בין "והמליטה זכר" [ישעיה סו, ז], שהוא פעולת ההולדה, לבין "ולא יכלו מלט המשא" [ישעיה מו, ב], שהוא "להשמיט משא הרעי שבנקביהם" [לשונו בבראשית שם], ששניהם "לשון הוצאה ממקום בלוע" [רש"י ישעיה מו, ב]. וברור שכל הוצאה ממקור בלוע נעשית על ידי יגיעה, וכצער הלידה. וכוונת הענין היא שיגיעה זו מורה עד כמה פחיתות יש בצואה, שבעל כרחו של האדם עליו להפריש את עצמו ממנה, כדי לדחות את הפסולת ממנו, למרות שהדבר כרוך ביגיעה.

(40) השכל.

(41) כי המתרחק מדבר אחד, ממילא מתקרב ומתחבר אל הפכו, וכמבואר בהערה 26. ובדר"ח פ"ג מ"ח [קכט:] כתב: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו [במשנה שם]. כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים. ומפני כי התורה היא שכלית, ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר, ולא כמו החומר שאין לו מציאות גמור, ודבק בחומר ההעדר... ומפני שהפורש מדבר הוא הפכי לו, ולכך הפורש מן התורה הוא הפך המציאות, שאין מציאות יותר רק אל התורה. ולפיכך השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו". והם הם הדברים המבוארים כאן. ובגמרא [פסחים מט:] "שנה ופירש יותר מכולם", וכתב על כך בנתיב התורה פט"ו [א, סו.]: "כי זה יותר חומרי מה שהיה לו התורה ופירש מן התורה. וזה מורה שהוא מתנגד אל השכלי לגמרי כיון שפירש. ולכך הוא יותר נוטה אל החמרי... בשביל החמרית שבו פורש מן התורה, לכך הוא יותר קשה מכל". וראה להלן בבאר השביעי הערה 224.

(42) כי השכל האלקי מרוחק מן האדם, וכמו שנתבאר למעלה הערות 9, 12.

(43) לכאורה לפי זה היה לרבא לומר שכל הלוהג [הוגה] בהם טועם טעם עצמות, כי נתבאר בכמה מקומות שגוף הבהמה הוא העצמות, וכגון בדרשת שבת הגדול [קצז:] כתב: "כי העצם הוא בנין בעל חי... עיקר בנין בעל חי הם העצמות, שעליהם נסמך הבעל חי". ובגו"א במדבר פכ"ד אות ח כתב: "כי העצם עיקר שעומד עליו האדם". וכן רמז לכך בגבורות ה' פ"ס [סוף רסג:]. ובנתיב לב טוב ספ"א [ב, ריב:] כתב: "כי העצמות הם עיקר בנין האדם, שנותנים לאדם מציאות, והם חוזק האדם" [וראה להלן באר החמישי הערה 225, ובאר השביעי הערה 86]. וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סה.]: "כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו". אמנם לא שייך לומר "טעם עצמות", כי אין בעצמות נותן טעם [חולין צח:]. ואולי יש לחלק כי העצמות הם אמנם עיקר בנין וקיום הבעל חי, אך אינם עיקר הבעל חי, אלא עיקר הבעל חי הוא הבשר. וראה להלן בבאר החמישי הערה 225, ובבאר השביעי הערה 84.

(44) ועוד אודות דת נימוסית לעומת ההכרח שבדברי תורה וחכמים, ראה למעלה בבאר הראשון [ד"ה באו לפרש], ושם הערות 264, 266, שענין זה התבאר שם.

(45) שנאמר שם [בראשית פרק א, פסוקים כט, ל] "ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן". ופירש רש"י שם "השוה להם [לאדם וחוה] בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם. וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר [בראשית ט, ג] 'כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב' שהתרתי לאדם הראשון, 'נתתי לכם את כל'".

(46) ואע"פ שבעלי החיים נבראו בשביל האדם, וכמבואר ברש"י ס"פ בראשית [ו, ז] שהבהמות נימחו במבול כי "הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה, מה צורך באלו". וכן במשנה [קידושין פב.] אמר התנא שחיה ועוף "לא נבראו אלא לשמשני". מ"מ דבריו כאן מוסבים על עצם קיומם, שלעומת הפירות והירקות שנאכלים על ידי זולתם [האדם והבהמה], הבהמות והחיות אינן נאכלות על ידי זולתם [קודם נח]. ואף שנבראו לשמש את האדם בגיזה וחלב [ראה גו"א בראשית פ"ד אות ד], מ"מ עצם קיומם אינו מותנה ותלוי באדם. וראה להלן הערה 240, ובנצח ישראל פ"י הערה 49.

(47) מה שכתב "שלא הותר לאדם להמית בעל חי", כן הוא לשון רש"י שם. ועיין בגו"א שם אות עג, שדייק מכך שאם מתה מעצמה היה מותר לאדה"ר לאכלה. ושם נשא ונתן בזה. אמנם מה שכתב כאן לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם דבריו בגבורות ה' פל"ה [קלב.], שכתב שם: "כי כל נמצא הוא ברשות עצמו בעצם, כי מצד עצם הנמצא אין ראוי להיות תחת יד אחר, כי אם בעלי חיים שאינם מדברים, שאלו דוקא מצד עצמם בבריאותם ראוים שיהיו תחת האדם". ואילו כאן כתב שקודם המבול אף הבע"ח נבראו בעצם להיות ברשות עצמם. ויל"ע בזה.

(48) להלן בתחילת הבאר השביעי, וז"ל: "מה שאסר לאדם הראשון לאכול בשר עד שבא נח והותר לו הבשר. מפני כי אדם על שם האדמה [ב"ר יז, ד]. והוא בפרט נברא מן האדמה. וכן כל עשרה דורות עד נח היו מתיחסים אל האדמה. עד שבא נח ונקרא 'איש האדמה' [בראשית ט, כ], ר"ל שהיה גובר על האדמה, והיה לו מדריגה נבדלת. ודבר זה ידוע, כי החמרי אין לו מציאות כלל אצל המדריגה הנבדלת, ונחשב כאילו אינו, כיון שזה חמרי, וזה נבדל מן החמרי. ולכך לא הותר לאדם הראשון הבשר, כי האכילה שהוא מורה שאין מציאותו נחשב אצלו, ולכך הוא אוכלו. ואע"ג שהיה אדם הראשון מלא חכמה, מצד כי היה נוטה גופו אל האדמה, לא היה רשאי לאכול בשר. עד שבא נח, שהיה 'איש האדמה', ולא היה נוטה אל האדמה מצד גופו, והותר לו בשר ב"ח שהוא חמרי. כי כבר אמרנו כי אין מציאות כלל אל החמרי אצל הנבדל, והוא אוכל אותו עד שאין לו מציאות". וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סד.], ובח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד.]. ושם בח"א הביא טעם נוסף, אך דחה אותו. וכטעם הנוסף הזה כתב גם בגו"א בראשית פ"א אות עג.

(49) ויש בזה הטעמה מיוחדת של טעם בשר. כי הנה שמועה טובה נקראת גם "בשורה טובה". ומהו פשר תיבת "בשורה", ששורשה "בשר". אך הענין מתבאר על פי דבריו כאן בצירוף דבריו בנצח ישראל פ"ה [קט.], שהביא שם את הפסוק [משלי טו, ל] "שמועה טובה תדשן עצם". וביאר שם בזה"ל: "כי השמועה הטובה שבאה פתאומית לאדם מדשן עצם האדם... רוצה לומר עצמו של אדם, ודבר זה שינוי אל האדם עצמו. וזה שאמר 'שמועה טובה תדשן עצם', אין רוצה לומר עצם של אדם שהוא בבשרו, רק רוצה לומר עצמו של אדם, ומביא לאשר בא עליו השמועה שנוי בסגנון שלו, דהיינו בעצמו". ושם מאריך לבאר זאת. הרי ששמועה טובה היא שמועה שמשפיעה על עצם האדם, ואינה סתם ידיעה בעלמא. וכאשר מדובר על דבר שחל על עצם האדם, דין הוא שיקרא בשם "בשורה", משורש "בשר", כי ענינו דבר שבעצם.

(50) מה שכתב "פרנסת הנפש" כוונתו לפרנסת הגוף, וכמו שמוכח מהמשך דבריו. ואודות שהבשר הוא עיקר פרנסת האדם, כן מבואר בשבת קכט., שאמרו שם "ימכור מנעלים ויספיק מהם צרכי סעודה, מאי צרכי סעודה, בשר ויין". ובשבת קמ: איתא "אמר רב חסדא, אנא לא בעניותי אכלי ירקא, ולא בעתירותי אכלי ירקא [אני לא בעניותי אכלתי ירק, ולא בעשירותי אכלתי ירק]. בעניותי משום דגריר [בעניותי, מפני שהוא מעורר תאבון]. בעתירותי דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי [ובעשירותי, שאמרתי במקום שנכנס ירק שיכנסו בשר ודגים]".

(51) אודות שדברי תורה הם פרנסת השכל, כן כתב במקומות מספר. וכגון בדר"ח פ"ג מ"ג [קיט.] כתב: "כי הש"י הוא המלך, אשר כל מלך מפרנס עמו. והמלך אשר הוא בשר ודם, מפרנס עמו בצרכי הגוף, כי הוא בשר ודם. אבל מלך העליון, אשר ברא הגוף והנפש, הוא מפרנס שניהם, הגוף והנפש. וכמו שנתן הש"י פרנסת הגוף, כך נתן התורה פרנסת הנפש, כי נפש בלא דעת לא טוב. ולכך מיד שבא הש"י למלוך על ישראל, אמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלהיך', ונתן להם התורה, שדבר זה פרנסת הנפש, אחר שנתן להם פרנסת הגוף, הוא המן... ומצינו אצל התורה לשון 'פרנס', כמו שאמרו בחגיגה [ג:] פרנס אחד אמרם". ובדר"ח פ"ג מי"ז [קנה:] כתב: "כי התורה היא פרנסת האדם ג"כ, והרי הכתוב קורא התורה בכל מקום לחם [משלי ט, ה] 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי'. וכמו [ישעיה ג, ז] 'בביתי אין לחם ושמלה', שדרשו רז"ל על לחמה של תורה במסכת שבת [קכ.]... ואין דבר זה צריך ראיה כי התורה היא פרנסת הנפש כמו שהלחם הוא פרנסת הגוף. כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר, והתורה משלמת הנפש, וע"י שניהם אלו פרנסת האדם, עד שיש לו פרנסה בכל". ובנתיב העבודה פי"ז [א, קל.] כתב: "ויש לך לדעת כי האדם צריך לפרנסה, הן פרנסת הנפש, הן פרנסת הגוף. פרנסת הגוף הוא מזונות הגשמי, ופרנסת הנפש הוא התורה, שנקראת 'לחם', כדכתיב [משלי ט, ה] 'לכו לחמו בלחמי'. ולכך כאשר הש"י הוציא את ישראל ממצרים, והיה מלך עליהם, וישראל הם עבדיו, מיד שהוציאם היה מפרנס אותם במן שהוא פרנסת הגוף, ואחר כך נתן להם התורה מיד, שהיא פרנסת הנפש. עד כי הש"י כמו שברא את האדם בגופו ובנפשו, כך הוא מפרנס הגוף והנפש". וראה להלן בבאר הרביעי הערה 863. ובח"א למנחות צט: [ד, פו:] כתב: "האדם אל התורה כמו הדג שהוא במים, ששניהם שייכים זה לזה, ואי אפשר שיהיה הדג בלא מים, כך הנשמה הנבדלת צריכה אל התורה", והובא למעלה בהקדמה הערה 114.

(52) פירוש - אין דבר משובח לפרנסת השכל יותר מדברי חכמים. וכשם שהבשר הוא פסגת פרנסת הגוף, כך דברי חכמים הם פסגת פרנסת השכל. ולכך דברי חכמים נקראים בשם "בשר". וצרף לכאן דברי רב נחמן [ב"ק עב.] שאמר על עצמו שלא דקדק טעמו של דבר במלים "לא אכלי בשרא דתורא" [ראה רש"י שם]. ובח"א לשבת קמ: [א, עה.] כתב: "השמועות וההלכות החמורות קראו אותו בשרא שמינה, כמו שאמר [ב"ב כב.] 'אכלו בישרא שמינה בי רבא'". וראה להלן בבאר הששי הערה 1064.

(53) כי בין לרב פפא ובין לרבא נתבאר שדברי חכמים הם השכל האלקי המרוחק מהאדם הטבעי [לר"פ - כתוצאה מכך נידון בצואה רותחת. ולרבא - כתוצאה מכך יש להתייגע רבות על דברי חכמים]. ולכך בני אדם שלא עמדו על העומק שבדבריהם, יחלוקו עליהם, וכפי שביאר בתחילת הבאר הזה.

פרק ב

(54) פירוש - עדים זוממין שהרגו את הנידון, "שלא הוזמו עד שנהרג הנדון על פיהם" [רש"י מכות ה:], אינם נהרגין. אך אם לא הרגו את הנידון, והוזמו, נהרגין.

(55) פירוש - מורים באצבע מתוך לגלוג, כמו שנאמר [ישעיה נח, ט] "וישלח אצבע", ותרגם שם אונקלוס "מרמז באצבע". וראה למעלה בהקדמה הערה 101.

(56) שהם דברים קשים לקבל. ובביאור הפסוק ראה דבריו בנתיב הצדק פ"א [ב, קלה:].

(57) למעלה בדיבור הקודם, והערה 44. וכן למעלה בבאר הראשון [ד"ה ואין לשאול] כתב: "כי הדברים אשר הם דברים עליונים, ויש להם שכל עליון, כמו שהם מצות התורה, הם מן השם יתברך", וראה שם הערה 135.

(58) כפי שכתב בסוף הבאר הראשון [ד"ה אמנם מה], והובא בהערה 10.

(59) כשאר החוקים של התורה. וכן כתב כמה פעמים בתפארת ישראל, וכגון בפ"ח [קלב.] כתב: "כי אין התורה טבעית. שאילו היתה התורה טבעית, היה זה קשיא מה ענין הטומאה והטהרה. אבל אין זה דבר טבעי כלל, רק הוא סדר שכלי. ואם כי אינו יודע ואינו מבין ענין החוק הזה, הלא התורה לא ניתנה רק לצרף הבריות [ב"ר מד, א], והצירוף הזה הוא לאדם בין יודע טעם של מצוה או לא ידע, רק כאשר מעשיו הם נמשכים אחר הסדר השכלי מה שראוי לו, ובזה מעשיו כמו שראוי לפי השכלי, והוא צירוף וזכוך נפשו מן הטבעי, כמו שהתבאר. כי התורה היא סדר השכלי אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם. ועל ידי המצות דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך... שאף אם אין ידוע לנו טעם וסבה על כל דבר ודבר שנמצא באדם למה הוא כך, מכל מקום ידוע לנו שאין דבר אחד לבטלה. וכך סדר השם יתברך בחכמתו כל הנבראים עליונים ותחתונים. וכן ענין המצות למה הם כך; בודאי ידענו שכך נותן הסדר שסדר השם יתברך התורה, וכך מתחייב ממנו. ולכך אין לשאול על טעם המצות למה הם כך, כי כך גזר השם יתברך הסדר לפי חכמתו, ואין דבר אחד לבטלה, וכך חקק השם יתברך. והאדם העושה והשומר הסדר הזה אשר סדר השם יתברך, דבר זה צירוף וזכוך נפש האדם. כי על ידי עשיית המצות, שהם הסדר השכלי, הוא דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך. והעובר על המצות, הוא יוצא מן הסדר השכלי שסדר השם יתברך. וכל אשר יוצא מן הסדר, מביא לו זה אבוד הנפש לגמרי. ולפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר [ויקרא יא, ז-ח], מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע, וכן הוא בודאי האמת. וכן נתנו טעם באיסור חלב, שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם. ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע. וכאילו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך" [והובא למעלה בבאר הראשון הערה 105.] ושם בפ"ט [קמה.] כתב: "והנה אלו המעשים הטובים מיחדים נפש האדם האצולה מן השם יתברך, להוציא אותה מן הטבע אשר משותף האדם עם שאר בעלי חיים, כאשר יש לו על ידי מעשים אלו דבקות בו יתברך ויתעלה. ולכך אין בהם תמיה כלל איך המעשים האלו מביאים אל האדם הצלחה עליונה, ועל ידי מעשה הרע מביא עליו עונש נצחי. וכן המצות שלא נדע טעמם באיזה צד הם הצלחת נפשו ויקנה בהם הצלחה עליונה, כי כבר אמרנו כי המצות האלו ראוים אל האדם, מצד כי המצות כלם שכליות אלהיות. שכך סדר השם יתברך, לא מה שחייב שכל האדם, רק מה שסדר השם יתברך בחכמתו. ולכך הדבק במצות, דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דבקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע המשותפת, ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך" [והובא למעלה בבאר הראשון הערה 135]. וראה להלן בבאר הרביעי הערה 921.

(60) מעין זה כתב גם בתפארת ישראל פ"ו [צח.] לגבי השאלה מהי התועלת במצוות, וז"ל: "ואף כי מן הראוי שלא להשיב על שאלתם כלל. כי דבר זה מה שרוצים לתת סבה מחייבת בכל הדברים, אילו היינו רואים שנתנו לנו סבה בכל הדברים הטבעיים הפחותים מאד, היה מוטל עלינו לתת לב על שאלתם. ועם כי הבדל יש כגבוה שמים מעל הארץ, כי הדברים הטבעיים הם בארץ, והתורה לא תמצא אף בשמים, כי אם מעולם העליון, מכל מקום היה מוטל עלינו לתת לב על השאלה. אך אין הדברים כך. כי הדברים הטבעיים, כמו הבעלי חיים, ואף הצמחים, אין נותנים לנו סבה וטעם. כי איך יעלה על הדעת שיתנו סבה מספקת לכל בעל חי; מספר גידיו ואבריו, לכל אחד סבה ותארו המיוחד, וכן לצמחים. ואל תשגיח ברופאים ובחכמי הטבע, שאם נתנו סבה - הוא לאחד מני אלף. ואף אשר נתנו - אין כן האמת הברור, כמו שידוע למי שיעיין בדבריהם. ואם הדבר הזה הוא בדברים הטבעיים, כל שכן בדברים אלקיים והם המצות האלקיות אשר חייב האדם לפעול, למה יעשה פעולה זאת ולא יעשה פעולה אחרת. כשם שלא נדע גופו ותוארו - אשר הוא קיומו בעולם הזה - לא נדע על השלמות. ואם לא היה נברא על זה התאר, לא היה לו חיותו ושלמותו הגופני שיהיה מקוים. ומכל שכן פעולות האלקיות המביאים את האדם אל החיים הנצחיים, אף אם לא נדע באיזה ענין ולמה הם בענין הזה, אין זה פלא. והנה לא היתה זאת שאלת החכמים שמחויבים אנחנו בתשובתה, אם לא שהיו נותנים לנו סבות בכל הדברים הטבעיים באדם ובצמחים, ודבר זה אינו נמצא. אבל דרכי החכמים יודעי התורה ומצפוניה לא נעלים, ובזה תעמוד על דרכי התורה". וכן כתב שם ר"פ נח: "מכל מקום לא נעלים להשיב תשובה נצחת לשאלה זאת". וראה להלן הערה 238, ובבאר החמישי הערה 450, ובבאר הששי הערה 137.

(61) וכן כתב להלן בבאר החמישי [ד"ה וכאשר תבין]: "אין חכמתם [של חז"ל] דומה לחכמת חכמי האומות. כי חכמי האומות אף כי היו חכמים, היה חכמתם שכל האנושי. אבל חכמינו, חכמתם חכמה פנימית סתרי החכמה, מה שידעו על פי הקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הנביאים ועד משה רבינו עליו השלום... למען דעת כל עמי הארץ כי אין חכמה זולת חכמתם". וראה להלן הערות 544, 591, ובבאר הרביעי הערות 266, 428, 437, ובבאר החמישי הערות 375, 437.

(62) לשון הרמב"ן שם: "כאשר זמם ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין, לשון רש"י מדברי רבותינו [מכות ה:]. והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש, ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם, צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד, כאשר אמר [שמות כג, ז] 'כי לא אצדיק רשע'. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת, ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם. כמו שאמר הכתוב [תהלים לז, לג] 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו'. ועוד, שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלהים הוא, ובקרב אלהים ישפוט. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה" [דברים יט, יז], כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת". וכאן כתב על טעמו של הרמב"ן שהוא "טעם לשבח", אך בגו"א דברים פי"ט אות יא דחה טעם זה, וכלשונו: "ואין דבר זה טעם לסמוך על דבר זה, שלא יהיה נהרג על ידי בית דין אם לא היה חייב ממקום אחר, דבכל מקום אמרו [ב"ב קלא.] אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והקולר תלוי בצואר העדים, ומה יעשו בית דין". וראה שם בהערות בביאור דחיה זו. ויל"ע בזה מדוע כאן משבח טעם שדחה בגו"א. וראה הערה 455, בתארים שהרעיף המהר"ל על הרמב"ן.

(63) ואם תאמר, הרי בגמרא [מכות ה:] אכן רצו ללמוד ק"ו מ"כאשר זמם" ל"כאשר עשה", והשיבו "שאין עונשין מן הדין" [אין מחייבין עונש על ידי לימוד מקל וחומר], ומה הצורך להתפלפל בזה עוד בטעם הדבר. כן הקשה הרא"ם שם [דברים יט, יט], וז"ל: "והרמב"ן ז"ל רצה לתת טעם בזה, והכניס עצמו בכמה דוחקים. ולא ידעתי מי הכניסו בזה, שאם כן צריך לתת טעם בכל מקום שאמרו 'אין עונשין מן הדין'". וכתב לתרץ: "ושמא יש לומר, שבשאר המקומות שאמרו 'אין עונשין מן הדין'... חזרו ונכתבו בפירוש [התורה כתבה את הדין בפירוש, אף שניתן ללמוד מקל וחומר], ולא למדו אותו מהקל וחומר, ואין בכך כלום. אבל פה שלא נכתב להרוג את ההורגין, אלא מדין קל וחומר בלבד [היתה הו"א שיתחייבו], ואמרו 'אין עונשין מן הדין', ונשארו פטורין, הוא התימה הגדול, וצריך לתת בהן טעם בלי ספק". אמנם עדיין קשה, שעם כל זה רואים שהגמרא לא הבינה שיש טעם מיוחד ל"כאשר זמם ולא כאשר עשה", כי א"כ על השאלה "ולאו קל וחומר הוא" הגמרא היתה צריכה מיד להשיב שאכן לאו ק"ו הוא, כי זהו דין מיוחד בהזמה, וכמו שמתבאר כאן. ומתוך שהגמרא לא השיבה כך, מוכח שמעיקר הדין היה מקום לק"ו, ורק הכלל ש"אין עונשין מן הדין" מונע לימוד זה. ואולי יש לומר, כי בודאי ההבנה הפשוטה היא שיש כאן ק"ו, ועל כך נשאלה השאלה "ולאו קל וחומר הוא". אך לאחר שנאמר הכלל "אין עונשין מן הדין", מתבאר שהתורה הטילה עונש רק על ההזמה, ולא על העשיה, "וצריך לתת בהן טעם בלי ספק" [לשון הרא"ם]. ורק בשלב הזה מתגלה העומק המיוחד בדבר, וכמבואר ברמב"ן ובמהר"ל כאן. ועדיין קשה, שהטעם ש"אין עונשין מן הדין" הוא מכיון שהנלמד חמור מן המלמד, היא הנותנת שלא תועיל לו הכפרה בעונש של המלמד הקל ממנו [מהרש"א סנהדרין סד:]. וא"כ זהו גופא הטעם ל"כאשר זמם ולא כאשר עשה", כי אין ראוי שתהיה כפרה ל"כאשר עשה", ומדוע יש צורך בטעמים נוספים [ובאמת שכך ביאר הכסף משנה בהלכות עדות פ"כ ה"ב את הטעם ל"כאשר זמם ולא כאשר עשה"]. ובע"כ מוכח מהרמב"ן והמהר"ל שהם לא למדו שזהו הטעם ל"אין עונשין מן הדין", אלא כטעם האחר שנמצא במפרשים, שכיון שהק"ו הוא היקש שכלי, ואדם דן ק"ו מעצמו, חוששים לענין העונש אולי יש איזו פירכא על הקל וחומר [הליכות עולם; קרבן אהרן, במידות אהרן, פ"ב חי"ג]. ולפי"ז אין לך סבה מדוע התורה גופא לא חייבה "כאשר עשה", ולכך הוצרכו טעמים מיוחדים לכך. וראה בגו"א שמות פכ"א אות סז, ושם הערה 639, שנתבאר גם שם שהמהר"ל חלק על טעמו של המהרש"א.

(64) פירוש - בדיני נפשות בעי דרישה וחקירה, שאע"פ שמהתורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, מ"מ אמרו חכמים שאין דיני ממונות צריכים דרישה וחקירה [סנהדרין לב.]. ובמשנה [סנהדרין מ.] מפורטות שבע החקירות [באיזו שמיטה של היובל, באיזו שנה של שמיטה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום מימי השבוע, באיזו שעה של היום, ובאיזה מקום]. יתר על שבע החקירות השוות בכל העדיות [והן השאלות על הזמן והמקום], חוקרים את העדים בשאלות על גוף המעשה. ונקראות שאלות אלו בשם 'דרישות' [ביאור הגר"א חו"מ סימן ל סק"ה], והן משתנות הכל לפי המעשה ולפי ענינו [ב"ח חו"מ ר"ס ל]. שאם העידו עליו שעבד ע"ז, שואלים אותם את מי עבד, את פעור או את מרקוליס [סנהדרין מ.], ובאיזו עבד; בזיבוח, בקיטור, בניסוך או בהשתחוויה [סנהדרין מ:]. אמנם לא מצאתי את מקורו שאף מספר הדרישות הוא שבע.

(65) כמו שנאמר [בראשית ט, ו] "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם", ופירש רש"י שם "אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם אלקים עשה את האדם". והרד"ק שם פירש: "כי הוא [האדם] נבדל מכל הנבראים... כי אם יהרגהו, הנה השחית מעשה הא-ל... והוא [הקב"ה] עשה אותו בצלמו, והוא [הרוצח] השחיתו, הנה עשה כנגד הא-ל לבטל מעשיו". ובאבות פ"ג מי"ד אמרו "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלקים עשה את האדם'". וכתב שם בדר"ח [קמו:] בזה"ל: "ומפני כך מביא הכתוב של 'כי בצלם אלקים עשה את האדם', ולא 'ויברא אלקים את האדם בצלמו' [בראשית א, כז], כי לא מצאנו כי דבר זה של 'ויברא אלקים את האדם בצלמו' נודע החבה לאדם. אבל מאחר שאמר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים וגומר', נודע לאדם החבה, שהרי בשביל זה השופך דם האדם נהרג, והנה נודע לאדם חבתו של הקב"ה". ובנתיב הלשון פ"ו [ב, סוף עה:] כתב: "שפיכות דם הוא אל האדם במה שהוא אדם, והוא אל צלמו, כדכתיב 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם'. כי שפיכות דם הוא אל הצלם הזה". ובנתיב גמילות חסדים פ"ה [א, קסד.] הביא ג"כ את הפסוק מבראשית, והוסיף: "הרי לך כי עיקר שפיכות דם הוא בשביל שמבטל צלם האלקים שיש לאדם". ובדר"ח פ"ה מ"א [ריז.] כתב בתוך דבריו: "ההורג ומפסיד בהמה אין עליו עונש, וההורג אדם שנברא בצלם אלקים חייב מיתה, מפני שיש באדם ענין אלקי". וראה להלן בבאר הששי הערה 155.

(66) החושב לרצוח חברו.

(67) משנה מכות ז. "רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ["שבדקו את העדים בדבר שלא ידעו להשיב" (רש"י שם)]. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל ["אף אם היו עושים כן היו מרבין שופכי דמים, שלא יראו מבית דין" (רש"י שם)]. וכשיטת רשב"ג כתב דבריו כאן.

(68) אודות הזהירות המופלגת בהריגת אדם בבית דין.

(69) "ועמך כולם צדיקים" [ישעיה ס, כא]. ובביאור הפסוק ראה בדר"ח בהקדמה [יא:]. ובנתיב העבודה פ"א [א, עט.] כתב: "ומה שאמר [משלי טו, ח] 'ותפלת ישרים רצונו', רמז על ישראל גם כן, וזהו כי ישראל נקראו 'ישורון' [דברים לג, ה], על שם היושר שבהם... ו'זבח רשעים תועבה' נאמר על העובדי כוכבים ומזלות, שמאס השם יתברך בקרבן שלהם, והם נקראים 'רשעים', הפך ישראל שאמר עליהם 'ועמך כלם צדיקים'".

(70) ראה גו"א ס"פ בראשית [פ"ו סוף אות יד] שדן שם אם אפשר או אי אפשר לעולם בלא רשעים, והכריע "שאי אפשר לעולם בלא רשעים", ולכך כאן כתב "ואף אם אחד חוטא", כי אי אפשר בלא רשעים. וראה תפארת ישראל פ"ה [צה.], ולהלן בבאר הששי הערה 50.

(71) לשון הגמרא שם: "תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, שמעתי ["מרבותי" (רש"י שם)] שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ["שבית דין מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש מיתה שלא מן התורה" (רש"י שם)], ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה ["מפני צורך השעה לעשות סייג גדר" (רש"י שם)]. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך ["דשבות בעלמא הוא מדרבנן" (רש"י שם)], אלא שהשעה צריכה לכך ["מפני שהיו פרוצים בעבירות... והיו מצות בזויות בעיניהם" (רש"י שם)]. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו ["בא עליה" (רש"י שם)] תחת התאנה ["מקום גלוי" (רש"י שם)], והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך".

(72) כוונתו שענין זה מוזכר גם במשנה שם [סנהדרין מה:], שאמרו שם "שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון". ופירושו, ש"מעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון, ולא היו שם כל דרכי הדרישה והחקירה וההתראה, ולא בעדות ברורה, אלא הוראת שעה כפי מה שראה" [רמב"ם הלכות סנהדרין פכ"ד ה"ד]. "שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למילתא, ודן את כולם ביום אחד" [רש"י סנהדרין מה:].

(73) והוא להרבות בחקירות ודרישות כדי למנוע שפיכות הדמים. ומבואר מדבריו שהטעם של דרישות וחקירות הוא מחמת החומרה של שפיכות דמים. והנה מצאנו שלשה טעמים לצורך של דרישות וחקירות; (א) הרמב"ם בספר המצות מ"ע קעט והחינוך מצוה תסג כתבו שהטעם לדרישות וחקירות הוא כדי לעמוד על בירור אמיתות הדבר, ולא נפסוק הדין במהירות. (ב) הנמוקי יוסף בסנהדרין ר"פ ד והש"ך חו"מ סימן לג ס"ק טז כתבו שהטעם הוא כדי שהעדים יוכלו לבוא לידי הזמה, כי עדות שאי אפשר להזימה אינה עדות [סנהדרין מא.]. (ג) הנודע ביהודה מהדו"ק אהע"ז סימן עב [בסתירת ההיתר הראשון] ביאר שהטעם של החקירות הוא שמא ימצאו בדבריהם שקרנים על ידי שיכחישו זה את זה, ותתבטל עדותם. וראה במנחת חינוך מצוה תסג אות ב. ולכאורה דברי המהר"ל כאן [שהחומרא של שפ"ד מחייבת להקפיד על עדות העדים] יכולים להתפרש לפי הטעם הראשון והאחרון, אך לא לפי הטעם השני [הזמה], כי הצורך בעדות שאתה יכול להזימה הוא לכאורה משום גזה"כ, ולא משום בירור האמת. אמנם הפרי חדש בחידושיו שנדפסו בסוף מסכת כתובות לג., והגבורות ארי [מכות סוף ה:] והערוך לנר [מכות ב.] נקטו שהטעם שבעי עדות שאתה יכול להזימה הוא כדי שתהיה לעדים הרתעה מלשקר, שיפחדו מהעונש אם יווכח ששיקרו. וא"כ הכל חוזר לבירור האמת, ולכך דברי המהר"ל יובנו אף לפי טעם זה. וראה בקובץ שיעורים לכתובות אות קיב שתלה שאלה זו [האם בעינן "עדות שאתה יכול להזימה" משום גזה"כ או משום חשש משקר] במחלוקת תנאים. אך קצת קשה, הרי מהתורה צריך דו"ח אף בדיני ממונות [סנהדרין לב.], וכיצד מבאר המהר"ל שהטעם הוא משום החומרה של שפיכות דמים. ומעין שאלה זו הקשו הנוב"י שם והמנ"ח שם על שיטת הנמוק"י [שהטעם לדו"ח הוא משום שתהיה עדות שאתה יכול להזימה], הרי מהתורה צריך דו"ח אף בדיני ממונות, אע"פ שבדיני ממונות סוברים הרבה פוסקים דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. וקושיא זו תקשי אף לשיטת המהר"ל, שביאר שטעם הדו"ח הוא משום חומרת שפיכות דמים. ויל"ע בזה.

(74) ומדוע "משפט צדק" מחייב לדרוש ולחקור העדים, אדרבה, "משפט צדק" צריך לקחת בחשבון שלא יהיה מצב שהחוטא לא יקבל עונשו, ומחמת כן עדיף שלא לחקור ולדרוש העדים כל כך. ולהלן [ד"ה וכבר אמרנו] הגדיר שאלה זו מצד "חוטא נשכר".

(75) שזו עבירה שנעשית בדרך כלל בהסתר, וכמו שאמרו חכמים [במדב"ר ט, א] "הנואף אומר אין בריה יודעת בי, לפי שכל מעשיו אינן אלא בחושך".

(76) וגניבה נעשית בסתר, ובכך שונה מגזילה [ב"ק עט:].

(77) כמו שאמרו במכות י: "במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד. לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקב"ה מזמינן לפונדק אחד; זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו ["ויש עדים ויגלה על כרחו" (רש"י שם)]. זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה". וגמרא זו יביא אותה בהמשך דבריו כאן.

(78) שהעדים לא התקבלו מחמת רבוי החקירות והדרישות.

(79) ה"כלל ופרט" מוסבר היטב על פי דבריו בח"א לר"ה יח. [א, קיט:], שאמרו שם "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון... כמעלות בית מרון... כחיילות של בית דוד", וכתב על כך בזה"ל: "ורש"י גרס עוד גירסא אחרת; אמר רמי בר בר חנא, כחיילות של בית דוד וכבני מרון. ומה מאוד שמחתי בגרסא זאת. כי רבה בב"ח סובר כי הידיעה ביצורים על שני הצדדים. כי הם מתקשרים בקשר אחד ומסודרים בסדר אחד הכל ביחד, וזהו 'כחיילות בית דוד'. אמנם יש לכל אחד ואחד מדריגה בפני עצמו גם כן במה שהוא אדם זה, כי כאשר אמרנו למעלה כי האדם ג"כ פרטי [וזהו 'וכבני מרון']. והוא עם זה נקשר בקשר ובסדר כלם יחד, והרי הוא בכלל ופרט". הרי שדינו של אדם נקבע "בכלל ופרט"; כחלק מהכלל, וכאדם בפני עצמו. ונתבארו דבריו כאן.

(80) חלוקה זו בין "גודל העבירה" לבין "מצד עצם הדין" מתבארת בהמשך [ד"ה ואם קשה], שביאר שם שעד כמה שנוגע לקלקול הדור, בודאי ש"כאשר עשה" חמור יותר, כי הרשעים ילמדו מכך כיצד לנהוג באויביהם. אך עד כמה שנוגע לדין אמת ועצם הדין, "כאשר זמם" נענש יותר בבי"ד מ"כאשר עשה", וכמו שיבאר. והואיל ושפיכות דמים חמורה, לכך אם נחסר אפילו כחוט השערה מדין אמת ועצם הדין, שוב אין בי"ד נזקקים להמיתו, וכמו שיתבאר בהמשך.

(81) פירוש - שלא נעשה על פי העדים מעשה.

(82) תיבת "זמם".

(83) בראשית יא, ו "לא יבצר וגו' כל אשר יזמו לעשות", וכן נאמר [ירמיה ד, כח] "על כי דברתי זמותי ולא נחמתי", וכן [זכריה א, ו] "כאשר זמם ה' צבקות לעשות", ועוד. והרד"ק [בראשית יא, ו] כתב: "יזמו - ענין מחשבה, ו'יזם' ו'זמם' בנין אחד היה". וכן הוא בספר השרשים לרד"ק, שורש יזם.

(84) יש כאן הד ליסודו שאין הגדת העדות הבאת המעשה לידיעת הדיינים גרידא, אלא הצגת האירוע בפועל, כביכול, על ידי העדים. וכפי שכתב בדר"ח פ"ד מכ"ב [רי:]: "יש לך לדעת ענין העדות, שאל תאמר כי ענין העדות שצריך שידע הדיין המעשה, ואם אין עד, לא ידע המעשה. שא"כ למה 'אין עד נעשה דיין' [כתובות כא:], הרי הדיין יודע... אלא אין הדין חל רק כאשר הדבר הוא נגלה בפועל לפני הדיין... והעד הוא שמוציא הדבר לפועל לפני הדיין, עד שיוכל לדון הדיין. ולפיכך אין עד נעשה דיין, שהרי צריך שיוציא הדבר אל הפועל לפני הדיין, ואם העד נעשה דיין, לא הוציא אחר העדות לפועל לפני הדיין, שיהיה הדין חל. ולכך, אף אם [הדיין] ידע הדבר, כיוון שלא הוציא העד העדות לפועל לפני הדיין, אין כאן דין". וכן כתב בנצח ישראל ר"פ נז. הרי שאין הגדת העדות הבאת המעשה לידיעת הדיינים, אלא הצגת האירוע בפועל, כביכול, מציאות המעשה משתקפת בעדים. שבראייתם חדר המעשה אל תודעתם, ועל ידי הגדתם מתגלה התרחשות המעשה כלפי חוץ. נמצא אין הבית דין דן על פי ידיעה, אלא על פי ראיה. וראה במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 56, שהובאו שם דברי האבני נזר [אהע"ז ח"א סימן קא], שכתב שכאשר הב"ד שומעים מעדים שראו המעשה, חשוב הדבר כאילו ראו הב"ד בשעה ששמעו העדות. ולכך "כאשר בית דין עוסקים בעדות זה" אזי המעשה כאילו נמצא בפני הדיינים, ולכך "אז נמצא המחשבה, וניכר המחשבה". וראה נר מצוה הערה 68.

(85) פירוש - אבל אם לא הרגו בידים, אלא שזממו להרגו, ונהרג לבסוף.

(86) על מעשה שעשו בית דין, והוא רק היה גרמא בדבר.

(87) כן כתב בגו"א דברים פי"ט אות יא [ד"ה ואם] בטעמו הראשון, וז"ל: "ואם היינו באים ליתן טעם בדבר, יותר היה נראה ליתן טעם דהכתוב אומר גבי עדים זוממין 'ובערת הרע בקרבך', פירוש דבר שהוא רע. והמחשבה של אדם אינו דבר קיים, שהיום יחשוב על דבר, ומיד יסור מחשבתו ממנו. ולפיכך עדים זוממין, שאינם עושים מעשה בידיהם, והרע מה שעשו [הוא] מה שחושבים במחשבתם רע, והכתוב אומר 'כאשר זמם', כלומר בשביל שחשב להמית אותו. לכך אינם נהרגין אלא אם עדיין במחשבתו, שמבקשים להרוג. אבל אם כלתה המחשבה, שנגמר המעשה, שסר מהם אז המחשבה שלהם, לא יתכן בזה 'ובערת הרע'. בשלמא גבי מעשה שהאדם עושה בידים, כיון שעשה בידים המעשה, יש קיום לו מה שעשה המעשה. אבל עידי זוממין לא עשו שום מעשה, רק שעלה על דעתם לעשות לאחיו, ולפיכך דווקא כאשר עדיין לא הרגו - והמחשבה של עדים זוממין עדיין מקוים - אז יש להרוג. אבל אם עברה המחשבה, כיון דהמחשבה אינה עוד, לא יתכן בו 'ובערת הרע' בדבר שאינו נמצא. כן היה נראה לומר. ובפרק אחד דיני ממונות [צ"ל בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סה:)], ובדברי רב אלפס [שם בסנהדרין טז: בדפי הרי"ף] תמצא מפורש כי עדים זוממין לאו מעשה נחשב, ועיין שם. ודבר שאינו מעשה, חמור קודם שנגמר מן אחר שנגמר; שקודם שנגמר הרי הוא נמצא עדיין במחשבתו, ובענין הראשון. לכך גבי עדים זוממין, חמור קודם שנהרג מאחר שנהרג". וטעמא בעי, מדוע המעשה נשאר בעולם אף לאחר שנגמר, ואילו המחשבה אינה בעולם לאחר שנגמרה. ובגו"א שם הסביר זאת משום ש"המחשבה של אדם אינו דבר קיים, שהיום יחשוב על דבר, ומיד יסור מחשבתו ממנו", לעומת המעשה "שהאדם עושה בידים, כיון שעשה בידים המעשה, יש קיום לו מה שעשה המעשה", ומהו פשר חילוק זה. אמנם לכשתדייק בלשונו כאן, תראה שהוסיף עוד נקודה, שבמעשה יש "רושם מעשה", ובמחשבה אין "רושם מעשה". והענין מתבאר על פי דבריו בדר"ח פ"ב מ"א [סט.] בביאור המשנה שם "וכל מעשיך בספר נכתבים", שכתב: "שאל יאמר כי אין רושם וזכר למעשה האדם אשר עשה, וא"כ לא יבא לדון עליהם. ועל זה אמר כי אין הדברים כך, רק מעשיו יש להם רושם, כי יש להם ציור מושכל קיים, כמו שיש לעולם ציור מושכל קיים, כך יש למעשה בני אדם. כי אין ספק כי ציור המושכל של עולם לפי הצדיקים והרשעים שהם בעולם. כי כאשר יש רשעים בעולם, הנה ציור המושכל שיוצא העולם מן הסדר. וכאשר יש צדיקים בעולם, הנה ציור של עולם צדק ואמת. וכן מה שאמרו [ר"ה טז:] שלשה ספרים נפתחים בר"ה, הם אלו דברים אשר אמרנו. כי מעשה האדם יש להם ציור מושכל קיים במציאות, וציור של צדק ואמת הוא ציור בפני עצמו, וציור של רשעים ציור בפני עצמו, וציור בינונים ציור מיוחד בפני עצמו. והם הם שנפתחים בר"ה. ועל זה אמר 'וכל מעשיך בספר נכתבין'". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קכו:] כתב: "האדם ומעשה אדם הוא מכלל ציור העולם. ואין האדם דומה לשאר בעלי חיים שאינם נחשבים. אבל האדם מפני מעלתו הוא עצם העולם. ואם האדם ומעשיו טובים, יש כאן ציור משובח וטוב. וכן להיפך, אם האדם רע, שיש כאן ציור בעולם לפי ענין האדם נרשם בעולם. וזהו ספר שנכתב בו הכל". והואיל ואין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה [קידושין מ.], לכך אין למחשבה רעה "רושם מעשה", וקיימת רק כל עוד שנמצאת לפנינו. מה שא"כ במעשה, רושם המעשה נשאר אף בחלוף שעת המעשה.

(88) אך בגו"א דברים פי"ט אות יא כתב על טעם זה: "אבל גם זה אין עיקר הטעם". והולך ומבאר שם טעם שני, וכטעם השני שמביא כאן. ויש להעיר, שלכאורה טעם זה כוחו יפה רק לגבי "הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין", שענין של "ובערת הרע מקרבך" רק שייך ב"כאשר זמם ולא כאשר עשה". אך כל זה שייך לעונש מיתה, אך מה נאמר לגבי ממון ומלקות, שאף בהם נאמר הדין "כאשר זמם ולא כאשר עשה", ואין בו ענין של "ובערת הרע מקרבך". ובשלמא לגבי ממון לא קשיא, כי תוספות בב"ק ד: [ד"ה ועדים] ביארו שבממון לא אמרינן "כאשר זמם ולא כאשר עשה", ואפילו אם הנידון שילם על פי העדים זוממין, חייבין העדים זוממין לשלם. אך מה נבאר לגבי מלקות, מדוע שם אמרינן "כאשר זמם ולא כאשר עשה", ושם אין ענין של "ובערת הרע מקרבך". אמנם גם לגבי מלקות שיטת הרמב"ם היא [הלכות עדות פ"כ ה"ב] ש"נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו, אינן נהרגין מן הדין, שנאמר 'כאשר זמם לעשות' ועדיין לא עשה, ודבר זה מפי הקבלה. אבל אם לקה זה שהעידו עליו, לוקין. וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן, חוזר לבעליו ומשלמין לו". הרי שפסק שרק במיתה אמרינן "כאשר זמם ולא כאשר עשה", מה שא"כ במלקות ובממון. וראה שם בכסף משנה שהביא שכמה ראשונים חולקים על חידוש הרמב"ם במלקות. ועיין בחידושי רבי חיים הלוי שביאר את שיטת הרמב"ם. ונוכל לומר שהמהר"ל אזיל בשיטת הרמב"ם.

(89) ולא אמרה סתם "יומת", שהרי הפסוק עוסק בעונש מיתה, שנאמר בו "ובערת הרע מקרבך". והתורה תתלה את המסובב בסבתו האמיתית, ולא בסבתו הצדדית, וכמבואר בגו"א הרבה פעמים [ראה בספר המפתח לגו"א, ערך סבה ומסובב, שיסוד זה הוזכר בגו"א עשרים ושש פעמים]. וכן השריש הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א: "היאך תלה הכתוב... בדבר שאינו עיקר ולא הסיבה, אלא נקרה קרה". וראה להלן בבאר השלישי הערה 275.

(90) לשונו בגו"א דברים פי"ט אות יא [ד"ה אבל], וז"ל: "אבל עיקר הטעם הוא ענין נפלא, יש לך להבין ממלת 'כאשר זמם' בעצמו. דהמחשבה שהוא חשב לעשות לאחר - יהפך עליו, וחייב מיתה, כי מה שרצה לעשות לאחר - אותה המחשבה יהפוך עליו. ולאפוקי אם כבר הרגו, שאותה המחשבה לא יתכן להפוך עליו, אחר שכבר נעשה... ולפיכך המחשבה שהוא רוצה לעשות שלא כדין - מתהפך עליו. וזה ענין נפלא למבין. לכך אמר כאן 'כאשר זמם', ולא נגמרה המחשבה, ראוי שתתהפך המחשבה עליו, שכן המדה נותן".

(91) כמו שיביא בהמשך, שמחמת כן אמרו חכמים [שבת צז.] "החושד בכשרים לוקה בגופו". וכן אמרו סנהדרין מח: "כל קללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד", וכמו שיתבאר לפנינו.

(92) משל זה עם האבן הביא בגו"א דברים פי"ט אות יא, אור חדש [קפ.], ח"א לשבת צז. [א, מו:], ובח"א לסנהדרין מח: [ג, קסא.], ויובאו בסמוך. ובגו"א שם כתב: "וזה טעם הדבר, כי לעולם תמצא כי המחשבה מתהפך על המחשב רע - אם חשב שלא כדין. ואמר הכתוב גבי המן [אסתר ט, כה] 'ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ'. תלה הכתוב הדבר לפי שהוא חשב לרע על היהודים שלא כדין - אותה המחשבה תבא עליו. לפי שכאשר יחשוב לעשות רע, והוא שלא כדין, הוא עושה רושם בעצמו. משל לספינה שעל הים, והיא רצה בכח נגד [הספינה] השנית שכנגדה לטובעה, אם אותה [ספינה שניה] חזקה, הרי היא טובעת את עצמה מכח אותה מכה שהיא מכה באחר... והוא דומה לאדם שזרק אבן בדבר קשה, ואין נכנס בו אותו אבן - שב עליו. וכן אם אדם רוצה להביא דבר על אחר, ומפני שהוא שלא כדין, מתהפך עליו... והכל ברמז זה במה שאמרו חכמים 'כאשר זמם ולא כאשר עשה', כי כאשר זמם, אותה המחשבה שהיה רוצה לעשות - נהפך עליו. אבל 'לא כאשר עשה', דלא שייך בו זה. ודבר זה אמת למבין".

(93) לשונו בגו"א דברים פי"ט אות יא [ד"ה וזהו]: "וזהו מה שרמזו חכמים [שבת צז.] 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'. פירוש, אחר שהוא חושד שלא כדין, וחושב עליו מחשבה שלא כדין, הנה המחשבה תהפך עליו בגופו להיות נלקה באותה המחשבה. וכן לענין קללה אמרו [סנהדרין מט.] 'לעולם תהא מן לוטא ולא תהא מן לייטא'. פירוש, שיותר טוב להיות מקולל, מאשר יהיה מקלל אחרים. כי המקולל, בעבור כי שלא כדין [המקלל] עושה, אין הקללה תבא עליו. אבל המקלל שלא כדין, הרי אותה קללה בעצמה תחזור ותבא עליו כאשר אמרתי, כי ראוי להיות נהפך עליו". ובח"א לסנהדרין מט. [ג, קסא.] כתב בביאור הגמרא שם "תהא לוטא ולא תהא לאטה" ["נוח לך להיות מן המקוללים, ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל" (רש"י שם)], וז"ל: "כי קללת חנם בא על עצמו, מפני שהוא מקלל אחד, ואותו אחד אין ראוי לקבל קללת חנם, ולכך הקללה חוזרת עליו. למה הדבר דומה, הזורק אבן בכותל של אבנים, שאין הכותל מקבל האבן, וחוזר האבן על הזורק. וכן המקלל, בשביל שאין מקבל אותו... חוזרת הקללה עליו. וכהאי גוונא אמרו [שבת צז.] החושד בכשרים לוקה בגופו. כי מפני שהוא חושד אחר, אם היה אמת בעבירה, והעבירה בודאי היה גורם לו הקללה ופורענות. והרי הוא חשד חנם, ולכך העונש שהיה ראוי לבא על אותו אחר אם היה אמת, החושד דבר זה חוזר עליו ולוקה בגופו... ולכך נקט הך לישנא, ולא אמר 'תהא מן שנתקללו ולא מן מקללים', כי שם 'לוט' הוא לאחריו 'טול'. וכן מה שמליט את אחר, הקללה חוזרת עליו, והוא לוקח קללה לעצמו, כי הקללה חוזרת לאחוריו ונעשה מזה 'טול'".

(94) דבריו צריכים ביאור, שכתב כאן שלמדו את ההנהגה של "החושד בכשרים לוקה בגופו" מהדין של "כאשר זמם ולא כאשר עשה". אמנם בגמרא שם למדו כן ממקום אחר, שאמרו שם: "אמר ריש לקיש, החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב [שמות ד, א] 'והן לא יאמינו לי וגו", וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו, הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין... ממאי דלקה, דכתיב [שמות ד, ו] 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו" ["והנה ידו מצורעת, היינו לוקה בגופו" (רש"י שם)]". הרי שלמדו דין זה מידו המצורעת של משה, ולא מדין עדים זוממים. וביאר מו"ר שליט"א, שכוונת המהר"ל היא, שלולא הדין של עדים זוממין, לא היינו יודעים ללמוד לשאר אינשי מצרעתו של משה רבינו, אלא היינו תולים צרעת זו במעלתו המיוחדת של משה רבינו, שהיה לו להאמין בישראל שהם מאמינים [וכלשון הגמרא "אתה אין סופך להאמין"]. אך לאחר שישנו דין כללי של "כאשר זמם ולא כאשר עשה", ממילא יכולים אנו ללמוד ממשה רבינו לכולי עלמא ש"החושד בכשרים לוקה בגופו", ולא לתלות זו ביחודיותו של משה רבינו.

(95) לשונו בח"א לשבת צז. [א, מו:]: "החושד בכשרים לוקה בגופו. פירוש, כי החושד בכשרים ראוי ללקות בגופו. משל למי שהוא זורק אבן בכותל, אם הכותל של אבנים, ואין מקבל את האבן, הרי אותו האבן חוזר עליו, כיון שאין הכותל מקבל את האבן. ואם הכותל מן טיט, מקבל את האבן, אז אין האבן חוזר עליו. וכך אם האדם חושד את אחר, אם מקבל אותו החשד מפני שהדברים הם אמת, אז אין חוזר עליו אותו החשד, כי מקבל אותו האדם. אבל אם חושד בכשרים, ואינו מקבל [הנחשד] כי אינו אמת, הרי חוזר עליו אותו החשד. וכבר בארנו בזה מה שאמרה התורה 'כאשר זמם' ולא כאשר עשה, עיין בספר גור אריה בפרשת שופטים". ועוד אודות יסודו החוזר והנשנה כאן שעונש עדים זוממין הוא לקבל את העונש שזממו לעשות לנידון, כן מבואר בקובץ שיעורים לכתובות סימן קח. וראה עוד בעליות דרבינו יונה לסנהדרין מא.

(96) פירוש - דבר שהוא קל לצאת לפועל, הוא גם קל לצאת לפועל על ידי שיתהפך על החושב.

(97) ולא במעשה שעשה, וכמו שמבאר.

(98) לשונו בגו"א דברים פי"ט סוף אות יא: "אבל אם נגמר המעשה, שוב אין לומר כי אותו מעשה יתהפך עליו, שהרי אדרבה, נגמר המעשה, ואיך יתהפך עליו". ובמכתב אליהו, חלק א, עמוד 97, הביא את דברי המהר"ל הללו, וכתב: "לרצון האדם מסר הקב"ה כח פעולה חזק מאד, ולכן כשאין זממם של העדים יוצא לפועל כפי שכיוונו הם, מכיון שמוכרח הוא לפעול על כל פנים, נהפך הוא על ראשם של העדים עצמם, והם מקבלים את העונש שהיה ברצונם לגרום לנאשם. לא כן הדברים כשרצונם יצא לפועל, והגיע ל'כאשר עשה'. ומביא משל מכדור שזורקים בכח, כשפוגע בקיר שמעכב מהלכו, אז חוזר הוא אל הזורק. ביאור הדבר הוא; השי"ת ברא את האדם כך שרצונו יוכל לפעול גדולות, שהרי בצלם אלקים עשה את האדם. וכמו שרצון ה' הוא הפועל ובורא את הכל [ידוע שכל 'ויאמר' שבמעשה בראשית ביאורו שכך רצה וכן נתהווה כפי רצונו, עיין שם ברמב"ן (בראשית א, ג)], מעין כח זה נתן הבורא לאדם, שברצונו לבד יוכל לפעול הרבה. אף שאנו רואים שפעמים הרבה אין רצונו של אדם מתגשם, אין זאת אלא משום שרצונותיהם של אחרים מתנגדים לרצונו". דוגמה לדבר; בסנהדרין קה. אמרו "חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני", ולמדו כן מבלעם הרשע. וכתב שם בח"א [ג, רמה:] בזה"ל: "פירוש, כי השם יתברך נותן לאדם כפי רצונו. לכך כאשר מתחזק נגד השם יתברך, מניח לו לעשות כפי רצונו שהוא מחציף בו. וכמו כאשר אדם מתחזק בתפילה עושה השם יתברך רצון האדם, כך חוצפא, כל אשר מחציף הוא מעיז ומתחזק, לכך השם יתברך עושה רצונו". וכן כתב בנתיב הבושה ס"פ ב [ב, רד:]: "כי הוא יתברך שעושה רצון הנבראים, עושה רצונו מחמת חוזק ותוקף שלו, וזה מבואר".

(99) קשה, כיצד נתקיימה בידו המצורעת של משה רבינו [שהיא המקור ל"לוקה בגופו" וכמו שהובא בהערה 94] הפיכת מחשבת החושד על עצמו, הרי משה לא אמר על ישראל שהם מצורעים, אלא שאין הם מאמינים, וכיצד ידו המצורעת היא היפוך החשד של "והן לא יאמינו לי". וביאר מו"ר שליט"א, כי ענינה של צרעת הוא ניתוק ממקור החיים, שלכך אמרו חכמים [נדרים סד.] "מצורע חשוב כמת". וענינה של אמונה היא חבור גמור בהקב"ה, וכמו שכתב בנתיב האמונה פ"א [א, רו:}: "עצם האמונה... כאשר הוא מאמין בו יתברך, והוא מתדבק לגמרי... בעל אמונה הוא נטיעה חזקה עם השם יתברך, אשר כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו". ושם בסוף פ"ב [א, ריב.] כתב: "כי זהו ענין האמונה, שדבק בו יתברך לגמרי, ולפיכך יש לו דביקות בו יתברך לגמרי על ידי אמונה, שכאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו, הוא דבק בו יתברך, ואין סר מאיתו". ולכך עומק טענת מרע"ה ב"הן לא יאמינו לי" הוא שאין ישראל מחוברים דיים להקב"ה. ועל כך לקה בצרעת, שכל מהותה היא התנתקות מהקב"ה. וראה להלן הערה 494.

(100) למעלה בד"ה ולכך הדין.

(101) (א) עצם הדין. (ב) למיגדר מילתא כשהדור פרוץ בדבר. ועתה יבאר את הגדר הראשון.

(102) כפי שכתב בתפארת ישראל פי"ח [ערב.]: "וזה כי התורה היא 'תורת אמת' [מלאכי ב, ו]. לא כמו שאר דברים, כי עם שהם אמת, כמו אם יאמר אחד 'ראובן הוא בבית זה', והאמת שהוא בבית, מכל מקום לא נקרא דבר זה שהוא אמת, מצד כי אפשר שלא יהיה בבית. ועם שהוא אמת, דבר זה הוא במקרה. וכאשר יאמר האדם 'ראובן אינו בבית' הוא שקר, אבל הוא שקר במקרה, כי היה אפשר שיהיה בבית. אבל האמת שהיא אמת בעצם, היא תורת משה, שהיא אמת בעצם. שכל דבריה הם מוכרחים, ואי אפשר בענין אחר... כל דברי תורה הם כך שמציאותם הכרחי... כי כל דברי תורה הם מוכרחים להיות, ואינם מציאות במקרה. כמו שסדר העולם בעצם ואינו במקרה, שדבר זה הכל מודים שאין העולם מציאותו במקרה. כך הם כל דברי תורה". ושם בפרק נט [תתקכה:] כתב: "מושכלות התורה הם דברים ברורים וצרופים מאד, שאין בהם דבר ספק, רק השגה מבוארת ניכרת".

(103) כי הגדת עדות אינה נחשבת מעשה, וכמבואר למעלה בהערה 87.

(104) קידושין מג. "האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש, הוא חייב ושולחיו פטור". והרמב"ם בהלכות רוצח פ"ב ה"ב כתב: "השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו... שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין". ובכס"מ שם ביאר שמקור הרמב"ם היא הגמרא הנ"ל מקידושין.

(105) אודות שהתורה היא חכמה, אמרו בתנחומא וילך אות ב: "אין חכמה אלא תורה". ובדר"ח פ"ג מ"ט [קלא.] כתב: "והחכמה היא התורה בפרט". ובח"א לר"ה טז. [א, קה.] כתב: "החיטים מחכימים [סנהדרין ע:]... ומזה הטעם מקריבים שתי הלחם בעצרת [ר"ה טז.], שבו ניתנה תורה [פסחים סח:], והיא החכמה". ובתפארת ישראל פ"י [קסא:] כתב: "אין ראוי שיקרא מי שהוא חכם וידע בדברים הגשמיים, כמו שאין נקרא 'חכם' מי שהוא חכם במלאכת הרצענות, אף שהיא חכמה גם כן. ולכך דוקא החכם המעיין בענין הקדושה, וזה נקרא חכמה". וראה בנתיב התשובה פ"א הערה 2. וראה להלן בבאר החמישי הערה 353 שכתב שם שרק חכמת חז"ל היא הנקראת חכמה. וכן הוא להלן בבאר הששי הערה 1119.

(106) צריך ביאור, כי על פסוק זה אמרו חכמים במשנה [סוטה מה:] "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוייה". ואם כן לא מדובר שם בשפיכות דמים בידים, אלא בשפיכות דמים הבאה על ידי העדר מזונות ולוייה. ונראה, שאדרבה, היא הנותנת. שהרי אמרו על כך בגמרא [סוטה מו:] "כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים". וראיית המהר"ל היא, שכאשר התורה רוצה לומר ש"כאילו שופך דמים" נקטה היא בלשון "ידינו לא שפכו את הדם". הרי הדוגמה לשפיכות דמים היא דוקא ב"ידינו לא שפכו". ואם היה אפשר לשפיכות דמים שתהיה בלא ידים, מדוע נקטו ב"ידים" דוקא, כאשר ציור הפסוק אינו בשפ"ד בידים, אלא בשפ"ד של העדר מזונות ולוייה. ואם כשהנך עוסק בהעדר לוייה ומזונות הנך נזקק לומר "ידינו לא שפכו", זו ראיה שאין שפיכות דמים אפשרית ללא ידים.

(107) מכות ה. "אין מיתה למחצה". ואודות שדברי תורה משוערין, ראה להלן הערה 381.

(108) כמבואר ברמב"ם הלכות רוצח פ"ב ה"ב וה"ג גבי שלח או שכר אדם שיהרוג אדם אחר, והובא בחלקו בהערה 104. ומשמע מהמהר"ל שאף עדים זוממין שהגדתם הגיעה ל"כאשר עשה" חייבים בידי שמים. וראה במשנה למלך בהלכות רוצח פ"ב ה"ב שדן שם אם יש חיוב מיתה בידי שמים בדיבורא גרידא. אך אין זה נוגע לכאן, כי שם איירי כשעושה שליח לדבר עבירה, שעל כך יש ראשונים שאומרים שאינו חייב אם שלח רק בדיבור, כי סבור המשלח שלא ישמע לו השליח [תוספות ב"ק נו. ד"ה אלא, ורשב"א שם]. אך כאן בודאי שהעדים אינם יכולים לומר שסברו שלא ישמעו הדיינים להם, שהרי הדיינים לא ידעו שהם זוממים. והרי אף כשלא עשה מעשה בידים חייב בדיני שמים, וכגון נשברה כדו ברה"ר ולא סילק את החרסים, או נפל גמלו ולא העמידו, שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים [ב"ק כט.].

(109) לא ברור מדוע מוסיף כאן "אף כחוט השערה לא יוסיף ולא יפחת", כי ברור שהקב"ה ישפוט אותו משפט אמת. ובשלמא למעלה הזכיר "ואם חסר אל העושה כחוט השערה שאין הדין נותן להיות דמו נשפך", התם ניחא, כי בא להורות שאם חסר משהו מחיוב מיתה, אין בי"ד של מטה ממיתים אותו. אך כאן שאיירי בדין של מעלה, מה הצורך להדגיש שהעובר יענש בדיוק כפרי מעלליו, לא פחות ולא יותר. ונראה שבא לבאר את הטעם בהעברת הדין מבי"ד של מטה לידי בי"ד של מעלה. והוא, שהואיל ואין בידי בי"ד של מטה לדונו בדיוק כפי המגיע לו, לכך דינו עובר לבי"ד של מעלה שיש בידו לדונו בדיוק כפי המגיע לו. וכן כתב להלן: "ואם הוא פחות אפילו כחוט השערה, בית דין לא יעשו אף כחוט השערה יותר מן האמת והצדק. והקב"ה יתן לו דינו הצדק, בלא פחות ולא יותר".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה