פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן
פרק ט · פסוק יח
(228) כי בפסוק טו איירי בנעשה בשושן [כפי שפסוקנו], ומדוע לחלק את הנעשה בשושן לשני פסוקים שונים, וכמו שמבאר.
(229) תיבות "ויום טוב" לא נזכרו בפסוקנו, אלא בפסוק הבא [אצל הפרזים].
(230) פירוש - מה שנאמר כאן [פסוק יח] אודות יהודי שושן, לא נאמר לעצמו, אלא נאמר בכדי לבאר מדוע הפסוק הבא [פסוק יט] עוסק רק ביהודים הפרזים ["שאינם יושבים בערי חומה" (רש"י פסוק יט)], ולא גם ביהודים היושבים בכרכים, וכמו שמבאר.
(231) כמו שפירש רש"י [פסוק יט] "הפרזים - שאינם יושבים בערי חומה בארבעה עשר, ומוקפין חומה בט"ו, כשושן". וכן ביאר היוסף לקח כאן. ובסמוך יבאר מדוע לא נזכר להדיא מה יעשו היהודים היושבים בכרכים.
(232) לשון היוסף לקח [פסוק יט]: "'על כן היהודים הפרזים'. יקשה אומרו אחרי היהודים אשר בשושן 'על כן היהודים הפרזים וגו", כאילו נמשך עשותם יום ארבעה עשר מפני שושן. והיה לו לכתוב 'על כן היהודים הפרזים' אחרי אומרו [פסוק יז] ששאר היהודים עושים יום ארבעה עשר".
(233) כי האמת, שהמלים [פסוקים טז-יז] "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו וגו' ביום שלשה עשר לחודש אדר ונוח בארבעה עשר בו" עוסקות בכל היהודים בעולם חוץ מיהודי שושן, וכמובן שנכללים בזה גם היהודים היושבים בכרכים.
(234) עושים פורים ביום י"ד, ולא היהודים אשר בכרכים.
(235) עומק השאלה הזאת הוא מדוע אנו צריכים לבאר שהנאמר בפסוקנו [פסוק יח] "והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה" לא נאמר לעצמו, אלא נאמר כדי לבאר מדוע הפסוק הבא [פסוק יט] עוסק רק ביהודים הפרזים [ולא הכרכים], ומדוע לא יאמר להדיא שהכרכים יעשו פורים ביום ט"ו, ואז פסוקנו יהיה נצרך לבאר דין כרכים ביום ט"ו, ולא רק לבאר שאין דין כרכים ביום י"ד.
(236) לכאורה עדיין יקשה, מדוע לא נאמר גם זה, שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון יעשו פורים ביום ט"ו. ואולי שזו אריכות גדולה מדי, ולכך עדיף לכתוב רק שהפרזים יעשו בי"ד.
(237) עומד על שנוי הסדר, שבפסוקנו ובפסוק הקודם [פסוקים יז, יח] מקדים משתה לשמחה, שאומר "יום משתה ושמחה", ואילו בפסוק הבא מקדים שמחה למשתה, שאומר "שמחה ומשתה ויום טוב", ואילו להלן [פסוק כב] יחזור לסדר הנאמר בפסוקנו, ויאמר "ימי משתה ושמחה". וכן העיר היוסף לקח [פסוק יט], וז"ל: "גם יש לדקדק על אומרו קודם [פסוקים יז, יח] 'ועשה אותו יום משתה ושמחה', וכאן הקדים שמחה למשתה. שכבר הקדמנו [למעלה א, א] אחרי אמרם ז"ל [מגילה ז.] שהמגילה הזאת ברוח הקודש נאמרה, יאות על כל אות ואות לדקדק, שודאי לאו בכדי נסבה".
(238) יבאר בסמוך ש"כאשר אדם שמח, הוא בשלימות... וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות, כי במשתה הוא טוב לב לגמרי". ודמות ראיה יש לזה, שמצינו ששמחה של משתה היא יותר גדולה משמחה של רגל. דהנה הרמב"ם בהלכות אבלות פ"י ה"ח כתב "הקובר את מתו בתוך הרגל, לא חלה עליו אבילות כלל, ואינו נוהג אבילות ברגל, אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה, ונוהג בהן כל דברי אבלות, ומונה שלשים מיום הקבורה". ובפרק שלאחר מכן [פי"א ה"ז] כתב: "שבעת ימי החתנות הרי הן כרגל, ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה, אפילו אביו ואמו, משלים שבעת ימי השמחה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות, ומונה השלשים מאחר ימי השמחה". הרי שברגל מצינו שמנין שלשים יכול להתחיל בזמן הרגל, אך אינו יכול להתחיל בזמן שבעת ימי המשתה. והראב"ד שם תמה על זה, וכתב: "שבעת ימי החתנות וכו' עד ומונה השלשים מאחר שבעת ימי המשתה. אמר אברהם, ולמה לא יעלו ימי המשתה לשלשים". והגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל [צהר, כרך יד, עמוד פט] כתב: "ומפשטות דבריו [של הרמב"ם] נראה שהמדרגה של שמחה בימי המשתה זה יותר גדול ממדרגת השמחה של ימי הרגל. דאילו ברגל מונה שלשים מיום הקבורה, שהוא כתוך בימי הרגל, ואילו בז' ימי המשתה מונה רק מאחרי ימי המשתה, ולא מיום הקבורה כרגל. ומסתמא הטעם הוא משום שכיון שיש בימי המשתה כל כך הרבה שמחה, זה לא נותן לחלות אבילות לחול כלל, אפילו לגבי ספירת השלשים". ושם מאריך לבאר זאת. ומכך נוכל לראות שהמשתה מעלה את השמחה למדריגה יותר גדולה משמחה גרידא. ומכך דמות ראיה ש"המשתה הוא יותר מן השמחה". וראה בסמוך הערה 240.
(239) כי קריאת השם היא על הדבר הגדול שיש בנקרא, ולא על הדבר הקטן שיש בנקרא. והביאור הוא, "כי השם אשר יקרא בו האדם כולל כל חלקי האדם" [לשונו בנתיב התשובה פ"ה (לפני ציון 111)]. ולכך לא יתכן שהדבר יקרא על שם החלק הקטן שבו, כי אז החלק הגדול לא יכלל בשם, והרי השם כולל את כל החלקים. ובחידושי אגדות לשבת ל. [מהדורת כשר חלק שני, עמוד כ] כתב: "השם בא בסוף, כאשר נגמר הדבר, ואז חל השם עליו... אשר השם בא על ציור המושכל" [הובא למעלה פ"ג הערה 489]. לכך ברי הוא שמן הנמנע שהשם לא יכלול בתוכו את החלק היותר גדול שיש לנקרא.
(240) כמבואר למעלה בהערה 238 שהשמחה של משתה היא יותר גדולה מהשמחה של הרגל. ולהלן כתב "כי מתוך המשתה בא לידי שמחה". ועל כך נאמר [תהלים קד, טו] "ויין ישמח לבב אנוש". וראה להלן הערה 251.
(241) כי בחלק של העשיה, הקל קודם לקשה, ולכך השמחה קודמת למשתה, כי השמחה אינה מצריכה שום הכנה, ויכול לשמוח מיד ללא שום הכנה לדבר, ועל כך אמרינן "מן הקל אל הכבד". דוגמה לדבר; בגו"א שמות פי"ט אות ו [נט:] כתב: "ומה שדקדק לומר... לנשים תחלה ואחר כך לאנשים ["כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג)], מפני שבא ליתן להם את התורה כדרך סדר ראוי, כדי שיהיה הכל כסדר ראוי כשיקבלו התורה, כי הנשים קלים להתפתות תחלה [רש"י בראשית ג, טו], כמו שעשה הנחש שדיבר אל האשה קודם [רש"י שם], כי היא בקל מתפתה תחילה, לכך נשים תחלה".
(242) אודות שהכתוב נכתב באופן שתיעשה סמיכות בין המלים, כן כתב למעלה פ"ז [לאחר ציון 78], וז"ל: "'המן הרע הזה' [למעלה ז, ו], סמך אל 'המן' 'הרע', ולא אמר 'המן הצר והאויב והרע הזה', מפני [כי] שם רע כאשר הוא אדם רע בעצמו, ולא שהוא רק בשביל שנאה או בשביל שום דבר. לכך 'הרע' סמך אצל שמו, כי השם מורה על עצמו של אדם". וכן כתב כמה פעמים [למעלה פ"א (לאחר ציון 1030), פ"ו (לאחר ציון 409), להלן פ"י (לאחר ציון 9)], והובא למעלה פ"א הערה 1033.
(243) בא לבאר טעם שני מדוע רק בפסוק יט נאמר "שמחה ומשתה" [לעומת שני הפסוקים האחרים (יח, כב), שנאמר בהם "משתה ושמחה"]. ועד כה חילק בין אם איירי בשמו של היום, או רק במה שעושים בו. ומעתה יחלק בין אם הוזכר בפסוק "יום טוב", לבין אם לא הוזכר בו "יום טוב".
(244) ו"יום טוב" לא הוזכר בשני הפסוקים האחרים [פסוקים יח, כב].
(245) כי השמחה היא רק כשהאדם הוא בשלימות, וכמו שכתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 86], וז"ל: "כמו שיש אבילות על המת, שהוא חסרון שמגיע אל האדם בשביל מתו, כך הששון והשמחה נאמר כאשר הדבר הוא בשלימות הגמור". וראה שם הערה 88, שהוא יסוד נפוץ מאוד בספריו. וזהו שאומרים "והראינו בבנינו ושמחנו בתיקונו" [מוסף לשלשה רגלים], וכן "שמחם בבנין שלם" [זמירות ליל שבת]. וראה למעלה בהקדמה הערות 142, 422, פתיחה הערות 49, 55, 119, פ"א הערות 476, 784, פ"ג הערה 653, פ"ה הערות 175, 283, פ"ו הערה 366, ופרק זה הערות 130, 257.
(246) על פי הפסוק [משלי טו, טו] "וטוב לב משתה תמיד". ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 139] כתב: "כאשר האדם הוא בטוב לבב כאילו אינו חסר כלל... ולכך כאשר המן היה בטוב לב במשתה היין, וכאילו אינו חסר דבר". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 147] כתב: "כי לכך הזמינה אסתר את המן, כי כאשר המלך הוא במשתה, אז הוא טוב לב, ונותן שאלות ובקשות לאחרים". ואמרו חכמים [ב"ב קמה:] "מאי דכתיב [משלי טו, טו] 'כל ימי עני רעים', זה בעל תלמוד. 'וטוב לב משתה תמיד' [שם], זה בעל משנה". ובח"א שם [ג, קכח:] כתב: "'כל ימי עני רעים' אלו בעלי תלמוד, שאין לו מנוחה, שצריך ליגע על התרוצים שקשים לו. 'וטוב לב משתה תמיד' אלו בעלי משנה, שאין לו דאגה כלל, רק שונה הפרק כמו שהוא". הרי "טוב לב" הוא מי "שאין לו דאגה כלל" [ראה למעלה בהקדמה הערות 140, 147, ופ"ה הערה 148].
(247) נראה לבאר זאת בשני אופנים, על פי דבריו להלן [פסוק לב (לאחר ציון 618)], וז"ל: "יום טוב, הם זמני שמחה, כי אין השמחה רק שיהיה כח לנפש". (א) שמחה של יום טוב היא שמחה לנפש, בעוד שמחה הבאה מחמת משתה היא לגוף, וכמו שכתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 175]: "כי ימי הפורים, מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם, ודבר זה הוא ביטול גופם. ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה, וזהו הנאות הגוף... כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה, שהוא הנאת הגוף, לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף, עד שיסולק השכל לגמרי... ומפני כך קבעו ימי משתה ושמחה, שהוא הנאת הגוף" [ראה למעלה בהקדמה הערה 176, שנקודה זו התבארה שם. וראה בסמוך הערה 263]. ושמחת הנפש היא יותר שלימה מאשר שמחת הגוף. (ב) שמחה של יום טוב הוא זמן שמחה ["הם זמני שמחה"], וזהו יותר מאשר שמחה ממשתה. ובנצח ישראל פמ"ו [תשעב:] ביאר שימים טובים הם מעין ימות המשיח. וראה למעלה הערה 125, ולהלן הערה 268.
(248) לשונו למעלה פ"ב [לאחר ציון 518]: "ומה שבסעודה הזאת עשה 'הנחה למדינות ויתן משאת כיד המלך', כי דבר זה ראוי שיהיה דוקא בסעודה זאת, לפי שנשא אשה, ואדם בלא אשה הוא חסר, ואשר הוא חסר בעצמו אינו משפיע לאחר. ועל ידי האשה הוא שלם, ומי שהוא שלם בעצמו אז הוא משפיע לאחרים. אבל אותו שהוא חסר בעצמו, איך ישפיע לאחר. ולכך כאן שנשא אשה כתיב 'ויתן משאת כיד המלך'". ובדר"ח פ"ג מ"ז [קפה:] כתב: "ענין 'ברוך' שרוצה לומר 'ברוך' עד שהוא משפיע לזולתו. וכאשר אדם אומר 'ברוך אתה' רוצה לומר מצד שהוא 'ברוך' משפיע לאחר ובורא כל דבר". ובבאר הגולה באר הרביעי [תה.] כתב: "כי זהו מדרך השלם שהוא משפיע הטוב לזולתו, ומפני שהוא יתברך הטוב, השפיע את העולם". ובגו"א בראשית פכ"ד סוף אות מג כתב: "מי שברך את האחר, הוא עצמו ברכה שאינו פוסק". ובח"א לשבת קמט: [א, עט:] כתב: "ההפרש שיש בין מלכות קדושה ובין מלכות זו החסירה, כי מלכות הקדושה מפני שאינה חסירה לכך אינה מקבלת, כי היא שלימה בעצמה. וכל חפץ המלכות השלימה להשפיע, כדרך השלם שהוא משפיע. אבל מלכות זאת מלכות חסירה, והחסר כל ענינו לקבל" [הובא למעלה פ"ב הערה 522]. וראה הערה הבאה.
(249) כמבואר בהערה הקודמת. ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 144] כתב: "'ולחוטא נתן לו לאסוף ולכנוס' [קהלת ב, כו], פירוש כי החוטא שהוא מלשון חסרון בכל מקום, כמו [מ"א א, כא] 'והיה אני ובני שלמה חטאים'. ומפני שהוא בעל חסרון, רוצה תמיד למלאות עינו החסר. לכך הוא מוכן ביותר לאסוף הממון ולכנוס אותו, ולא להוציא אותו לעשות טובה לאחרים בממונו". הרי שאי אפשר לתת לזולתו אם הנותן ירגיש שהוא חסר בעצמו. ובגו"א שמות פכ"ה אות ד [רסא.] כתב: "כי אותם שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה, שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו. וכמו שאמרו [אבות פ"ד מ"א] 'איזה עשיר השמח בחלקו'... כי לאותו שיש לו נדבת לב, ונתן לפי נדבת לבו, נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר". ובנתיב התורה פי"א [תסו:] כתב: "דבר זה ברור כי לא יתן אחד קיום לאחר, אם לא שיהיה לו קיום בעצמו קודם" [הובא למעלה בפתיחה הערה 148, ופ"ב הערה 521]. וראה למעלה פ"ה הערה 465.
(250) מבאר שמשלוח מנות נובע מהשלימות של השולח. ומקרא מלא הוא [נחמיה ח, י]; "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". הרי משלוח מנות הוא רק השולח שלם מצד עצמו. ולהלן [לאחר ציון 283] חזר על דבריו כאן בתוספת נופך, וז"ל: "כי מאחר שהוציאם השם יתברך מן המן שבא לכלותם, והיו ישראל עתה בשלימות, הפך מה שהיו קודם זה, שניתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי. ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה ויום טוב, וגם להשפיע על אחרים. ולכך אמר 'ומשלוח מנות איש לרעהו'". ויש להעיר, שאם משלוח מנות של פורים הוא מחמת היות פורים "יום טוב", יקשה מדוע אין משלוח מנות בימי טובים אחרים. וכן יקשה בעצמו להלן [לאחר ציון 268].
(251) והסבה קודמת למסובב, וכפי שהשריש המהר"ל הרבה פעמים שהסבה קודמת למסובב. ובגבורות ה' פכ"ב [צה:] כתב: "יאמר שהדבר קודם לאחר כאשר הוא קודם בסבה, כי הסבה קודמת למה שהוא סבה לו". וכן כתב בהרבה מקומות [גו"א בראשית פל"א אות ח, תפארת ישראל פכ"ט הערה 31, שם פמ"ב הערה 15, דר"ח פ"א הערה 1761, שם פ"ה הערה 128, למעלה הקדמה הערה 100, פ"א הערות 520, 566, 662, פ"ב הערות 294, 295, פ"ג הערה 51, ועוד]. וראה במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 16, שהביאו שם את דברי הרמב"ם [באור מלות ההגיון, שער יב] שכתב: "יאמר אצלנו על מה שהוא קודם לדבר אחר, על ה' פנים. הראשון הוא הקדימה בזמן... החמישי הקדימה בסבה שיהיו שני דברים... האחד מהם סבה למציאות האחר, הנה נאמר בסבה שהיא יותר קדומה מן המסובב, כמו שנאמר שעלית השמש היא סבה למציאות היום". ושם בהערה 1 ציינו שבשו"ת ארץ צבי סימן פא [ד"ה ועל פי] הביא שכעין זה נמצא בקצה"ח סימן עה, ובהקדמת הרב המגיד הלכות שבת, ד"ה ראיתי לתת טעם.
(252) בשו"ת בית שערים חלק או"ח סימן שפ [ד"ה ואשר אנכי] הביא דברי המהר"ל האלו, והוציא מזה נפקא מינה להלכה, וז"ל: "הנה ראיתי בברכי יוסף סימן תרצ"ה אות ו' פשיטא ליה דאם שלח מנות ונגנבו או נאבדו, חייב לשלוח אחרות, עיין שם. ולפי עניות דעתי ודאי צדקו דבריו לטעם תרומת הדשן [ח"א סימן קיא] ומנות הלוי [רח.] בזה לא הראה עדיין חיבה [טעם המנות הלוי], וגם אין לחבירו ריוח בסעודה [טעם תרומת הדשן]. אבל מצאתי לזקני הגאון מהר"ל מפראג בספרו אור חדש על מגילת אסתר עוד טעם על מצות משלוח מנות, להראות שהוא בשלימות גדול עד שיכול להשפיע מטובו גם לאחרים, עיין שם. ולפי זה י"ל דכיון ששלח והראה שלימותו, אף שנאבד, מ"מ כבר קיים בזה מצות משלוח מנות. אמנם כל זה אם כבר זכה בו חבירו, ואין יכול הנותן לחזור, אבל אם עדיין יכול לחזור, והוא ברשות הנותן, אם כן עדיין לא הראה שלימותו בפועל, אם נאבד ודאי לא קיים מצות משלוח מנות. מיהו באמת אנן קיי"ל 'זכין לאדם שלא בפניו' [כתובות יא.], וכבר זכה המקבל. ועיין חידושי רשב"א קידושין דף כג. דבמתנה דלית ביה צד חובה משום [משלי טו, כז] 'ושונא מתנות יחיה', יש לצדד דאפילו אומר המקבל שאינו חפץ בזה זוכה לו בעל כרחו. והכא במשלוח מנות נראה דאין בו משום שונא מתנות, כיון שהנותן עושה לטובתו. ודמיא להא דרבי זירא בחולין דף מד: כי מזמנו ליה הוי אזיל, אמר אתייקורי דמתייקר בי, וא"כ ודאי זכה בו המקבל. וא"כ אפילו נאבד קיים משלוח מנות. ונ"ל דמשום הכי כתיב 'ומשלוח מנות', דקיים המצוה בשילוח, אע"ג דלא אתי ליד מקבל, ואפילו נאבד". וראה בחת"ס חלק או"ח סימן קצו שמצא נפק"מ להלכה בין טעמי המנות הלוי לטעם התרומת הדשן בציור שהמקבל סירב לקבל את המנות שנשלחו לו, והחזירם לשולח, שהרמ"א [או"ח סימן תרצה סעיף ד] פסק שיצא. והחת"ס שם ביאר שלפי טעם התרומת הדשן לא יצא, אך לפי המנות הלוי יצא. ולפי טעם המהר"ל כאן גם כן יצא, וכמו שנתבאר. ועיין שו"ת משנה הלכות ח"ד סימן צ [ד"ה ברם יש] שדן בשאלה כשהמקבל היה שיכור כלוט, האם מקיים בזה מצות משלוח מנות. והביא את דברי המהר"ל הללו והכריע שלפיו יצא ידי חובתו. וכן הביא דבריו בחלק יג סימן קג [ד"ה ולפענ"ד].