פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן
פרק ט · פסוק טו
(189) יש להעיר, כי למעלה בפסוק ב אכן נאמר "נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם". וכן למעלה [ח, יא] נאמר "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם וגו'". ולמעלה פ"ח [לאחר ציון 197] כתב: "'להקהל ולעמוד על נפשם וגו". מפני כי היהודים הם פזורים ונפרדים בין האומות, לכך צריכים להקהל אם רוצים לעשות מעשה. אבל למעלה [ג, יג] שכתב שכל עם ומדינה יהרגו היהודים, אין צריכים להקהל ביחד, כי הם ביחד בקבוץ". ומדוע כתב כאן שלמעלה לא נאמר שנקהלו. ואולי יש לומר שכוונתו היא שלמעלה [פסוקים ה, ו] בשעת מעשה לא נאמר שהיהודים נקהלו, אלא נאמר "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשונאיהם כרצונם ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש", ואילו בפסוקנו נאמר "ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש וגו'". ועל כך שפיר מעיר מדוע לא נאמר כן למעלה בשעת מעשה, כפי שנאמר כאן. וכן להלן [לפני ציון 215] יחזור וישאל מדוע לא נאמר למעלה "נקהלו", ויתרץ באופן נוסף.
(190) כמו שנאמר למעלה ח, יז, ופרק זה פסוק ב.
(191) כפי שכתב למעלה פ"ח [לפני ציון 310], וז"ל: "כי הגדולה שהיה למרדכי לא היה מצד שהמלך היה מגדל אותו, שאם כך לא נפל פחדו על כל העמים, כי הפחד הזה אינו מן המלך. רק גדולתו היה שנתן לו השם יתברך מלכות, ולכך נפל פחדו על כל העמים. וכל זה כאשר הגיע למדריגה זאת להפיל את המן... שקנו מעלה העליונה כאשר הפיל מרדכי את המן". ומדגיש זאת כאן לומר שהואיל ומיירי בפחד אלקי, בודאי שפחד זה יספיק ליהודים להתגבר על אויביהם אף ללא שיקהלו ביחד. וכן נאמר [שמות טו, טז] "תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן וגו'". וכן למעלה פ"ח הערה 285 נתבאר שהפחד מהיהודים הוא הפחד מאחדות ה'. או שמדגיש זאת להורות שאין זה לפי הטבע, אלא הוא נס [ולכך יבאר בסמוך שאין לסמוך על הנס].
(192) כמו שכתב בגו"א שמות פי"ב סוף אות נ: "שאין לסמוך על הנס, שהרי אבות העולם היו נוהגים בדרך ארץ ולא היו סומכים על הנס, לכך 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו' [שמות יב, כב], ולא תסמכו על הנס". ובבאר הגולה באר השני [קסח:] כתב: "ואם רצו בזה שיהיה האדם תמים עם ה' [דברים יח, יג], ולא ישמור עצמו מן המזיקין, רק ילך לפי תומו בכל מעשיו, והוא יתברך ישמור אותו. דבר זה אין הדעת נותן, כי אין סומכין על הנס בכמו דברים אלו כלל. כי השם יתברך נתן לאדם חכמה ודעת, שיהיה בכל מעשיו אדם שכלי, ולמה לא ישמור עצמו מן הדברים המזיקים... לשמור עצמו מן ההיזק, בודאי זה מעשה של איש חכם שמתבונן על דרכיו". וכן כתב בגו"א שמות פ"ד אות ו [סח:]. ושם במדבר פי"ג אות ג כתב כן בענין שליחת מרגלים, וז"ל: "ונראה לפרש, שודאי ישראל בקשו לשלוח מרגלים, שאמרו [דברים א, כב] 'לתור לנו את הדרך ואת הערים אשר נבא בהנה'. כלומר כי מי שאינו מכיר הדרכים דרכו לשלוח מרגלים, ואין זה בלתי מאמין, שאדרבה, אין לסמוך על הנס, ויש להשתדל לעשות כל דבר שראוי לעשות. ויהושע גם כן עשה כזה, ששלח ב' אנשים מרגלים לרגל הארץ [יהושע ב, א], ודבר זה היה טוב בעיני ה' בודאי, כי אין דבר רע כלל בזה, רק טוב, שמורה להיותם זריזים בכבוש הארץ". וכן כתב שם הרמב"ן [במדבר יג, ב], וז"ל: "אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים... ושיתנו להם עצה באי זו עיר ילחמו תחילה, ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ... וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות... ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב". וכן הוא בגבורות ה' פ"ט [נה.]. וראה הערה הבאה.
(193) מעין זה מצינו גבי אברהם אבינו, שנאמר [בראשית יד, יד] "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדף עד דן", ופירש רש"י שם "שמונה עשר וגו' - רבותינו אמרו [נדרים לב.] אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריה של שמו". ובח"א לנדרים שם [ב, יא.] כתב: "ומה שאמר 'וירק את חניכיו וגו" זהו אליעזר, רצה לומר כי הכתוב מדבר מן אליעזר בלבד, ולא זכר כלל מן שאר עבדים. ולא לקח עמו שאר עבדים רק שלא יהיה נראה כאילו סומך על הנס לעשות מלחמה עם המלכים, והם שנים בלבד, הוא ואליעזר עבדו". אמנם יש להעיר משם, שאם המקרא שם היה נוהג כמקרא כאן, היה לו לומר תחילה שאברהם לקח עמו רק את אליעזר [ולא להזכיר כלל את עבדיו], ורק לאחר מכן לחזור ולומר שמ"מ לקח עמו את עבדיו, כיון שאין לסמוך על הנס. והרי זו הסבה שכאן מעיקרא לא נאמר "נקהלו" [אע"פ שבפועל אכן נקהלו], כדי להורות שאף לולא התקהלות זו היו יכולים להרוג בשונאיהם. ויל"ע בזה. ולמעלה פ"ח [לאחר ציון 227] כתב: "כי רצה לומר שיהיו [היהודים] מכינים עצמם קודם מי שילך לפניהם ובראשם... ודבר זה הוא עיקר במה שיכינו עצמם מי שילך לפניהם, ובשביל זה יהיו יחד כאשר יבאו הם על שונאיהם, ולא יהיה כל אחד בפני עצמו ויעשה כל אחד מה שירצה, כי דבר זה שיהיה להם חבור יחד. ובפרט לישראל שיהיו כאחד, ואז השכינה עמהם. ולכך כתיב [כאן] 'ויקהלו היהודים', שיהיה להם אסיפה וקהל ביחד, ואז השכינה עמהם". הרי שגם למעלה ביאר שישראל נקהלו ביחד כהכנה ראויה למלחמתם נגד שונאיהם.
(194) הרי ברור שיהודים הכו בשונאיהם מכה גדולה אם הרגו שבעים וחמשה אלף משונאי ישראל. וכן הקשה כאן המלבי"ם.
(195) אם היה נאמר רק פסוקנו שהיהודים הכו שבעים וחמשה אלף איש.
(196) רומז לדבריו למעלה בפתיחה [לאחר ציון 262], שכתב: "כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם. והמדינה שמורדת במלך מבקש המלך לייסרם, ולא לכלותם לגמרי". וראה למעלה הערה 96.
(197) "ויעשו בשונאיהם כרצונם" [המשך פסוק ה].
(198) פירוש - לא הזכיר למעלה [פסוק ו] רק את הנס בשושן, אלא הזכיר עם זה מה שנעשה גם בשאר מדינות [פסוק ה].
(199) פירוש - הכתוב לעולם מזכיר את הנעשה בשושן ביחד עם נעשה בשאר מדינות, ואינו מזכירם לחוד כל אחד בפני עצמו.
(200) יש להבין מהי הנפקא מינה אם שושן ושאר ארצות הם שני נסים או נס אחד. ונראה, כי כבר השריש הרבה פעמים שהשכלי הוא אחד ואינו נחלק, לעומת הגשמי שהוא נחלק. וכגון, נאמר [דברים לד, א] "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו'", ופירש רש"י שם "כמה מעלות היו, ופסען משה בפסיעה אחת". וכתב שם בגו"א אות א בזה"ל: "ואם תאמר, ולמה פסען בפסיעה אחת. אבל יש לדעת, כי דבר זה מורה על המדריגה הגדולה שהיה למשה לאחר מיתתו, שהיה בא למדריגה אשר אין שם חלוק כלל, לכך פסע כל המעלות בפסיעה אחת, לא זו אחר זו, שאז היה דבק במעלה שיש חלוק, וכל דבר שיש חלוק - גשם או כח בגשם. אבל משה היה דבק במעלה שאין שם גשם, ולא מצטרף ומתיחס אל גשם, ולפיכך אין שם חלוק מעלות, ולכך פסען בפסיעה אחת". ובגו"א שמות פי"ח אות ז [יב.] כתב: "מה שהיה משה שקול נגד כל ישראל [רש"י שמות יח, א], כי במה שמשה היה נבדל מכל ישראל... ומאחר שהוא נבדל מהם צריך אתה לומר שהוא שקול נגד כולם, כי כל דבר נבדל אין בו חילוק פרטי כלל, כי הפרטים שייך בדבר שהוא גשמי, אבל לדבר הנבדל אין בו פרטי... ולכן היה משה נגד כל ישראל, שהרי אין דבר פרטי בו, ודבר זה ענין ברור". ובגו"א בראשית פכ"ח אות יז ביאר שם מדוע בחלום יעקוב נעשו כל האבנים לאבן אחת [רש"י בראשית כח, יא], וז"ל: "ודבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד... ולא יצטרף אליו רבוי כלל, רק אחדות". ובגבורות ה' פמ"ג [קסג.] כתב: "וזה כבר התבאר הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא דבר אלוקי, כי אחדות הוא שייך אל עניין נבדל מהגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". וכן כתב בח"א לחולין צא: [ד, קז.], וז"ל: "כי הנבדל לא יתכן בו חילוק, והחילוק הוא לגשם". ובנר מצוה [יז:] כתב: "ולפיכך באות ה"א ברא השם יתברך העולם הזה, כי העולם הזה יש בו חילוק... ועולם הבא שהוא אחד לגמרי נברא ביו"ד [מנחות כט:]". וראה בתפארת ישראל פס"ב הערה 29, ובבאר הגולה באר הרביעי הערה 484. ומקור מפורש לכך הוא בגמרא [יומא סט:], שכאשר רצו לבטל יצה"ר דעריות, אמרו "היכי נעביד, נקטליה [נהרוג את יצה"ר דעריות לגמרי], כליא עלמא ["יכלה העולם, שלא תהא פריה ורביה" (רש"י שם)]. ניבעי רחמי אפלגא ["שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו, ולא לאחרת" (רש"י שם)], פלגא ברקיעא לא יהבי" [ראה למעלה בהקדמה הערה 239, פתיחה הערות 28, 32, פ"א הערה 155, ופ"ב הערה 320]. לכך אם היו כאן שני נסים נפרדים, היתה זו הנמכת המדריגה של נס פורים, כי מדריגה עליונה אינה מתחלקת לשתים.
(201) ואם תאמר, מדוע למעלה ביאר את הצורך לנקוב במספר ההרוגים בשושן ביום י"ג [חמש מאות איש (פסוק ו)] משום ש"על זה קאי מה שאמר אחשורוש לאסתר [פסוק יב] 'בשושן הרגו חמש מאות איש'" [לשונו למעלה], ואילו כאן אומר בפשיטות שהמקרא נקב במספר ההרוגים בשושן ביום י"ד [שלש מאות איש (פסוק טו)] משום "שזה לא נכתב עדיין כמה הרגו", דא"כ גם על ההרוגים ביום י"ג היה יכול לומר בפשיטות שמספרם נכתב במקרא משום "שזה עדיין לא נכתב עדיין כמה הרגו". ויש לומר, שאם לא היה נחית למנינא ביום י"ג, גם לא היה נחית למנינא ביום י"ד. אך לאחר שנחית למנינא ביום י"ג [משום שעל כך אחשורוש שוחח עם אסתר], שוב יש צורך לנקוב במספר ההרוגים ביום י"ד, אף שאין בו את הטעם שאחשורוש שוחח על כך עם אסתר.
(202) ואם תאמר, מדוע כתב שהמקרא נקב במספר ההרוגים בשאר הארצות משום "שעדיין לא נכתב", ולא כתב שוב כדבריו למעלה שמספר ההרוגים בשאר הארצות צריך להזכר ביחד עם שושן, כדי שלא יאמרו שהיו שני נסים מחולקים. ואולי שזה כבר ידיענן ממה שהוזכרו ביחד שושן ושאר ארצות בפסוקים ה, ו, ואין צורך להדגיש זאת שוב.
(203) ואילו בשושן לא נאמר "ועמוד על נפשם", שנאמר [פסוק טו] "ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש וגו'", וכן להלן [פסוק יח] נאמר "והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה", ואילו כאן [פסוק טז] נאמר "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם וגו'".
(204) פירוש - בשאר ארצות היהודים היו יראים יותר ממה שהיהודים בשושן. ומבאר "לעמוד על נפשם" פירושו "שהיו יראים היהודים שנהרגים, והיו צריכים להצלת נפשם" [לשונו בסמוך]. וראה הערה 206.
(205) כמו שנאמר למעלה [פסוק ג] "כי נפל פחד מרדכי עליהם". והנה בפשטות מתכוון לומר שגם פחדו מאסתר המלכה [אע"פ שכתב "פחדו" לשון יחיד], כי הרי הזכיר אותה כאן. אך לא נאמר במקרא שלמעלה שנפל פחד אסתר עליהם. ואולי זה פשיטא, שאסתר היתה המלכה. וכן למעלה פ"ו [לפני ציון 82] ופ"ז [לפני ציון 157] כתב שאנשים היו יראים מן אסתר. ולהלן [לפני ציון 470] כתב: "לדבר זה אסתר יותר, שיראים מן המלכה ביותר", וראה להלן הערה 585. והנה אמרו בגמרא [מגילה ד.] "אמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס", וכתבו תוספות שם "פירש רשב"ם, שעיקר הנס היה על ידן בפורים, על ידי אסתר... וקשה, דלשון 'שאף הן' משמע שהן טפלות, ולפירושו היה לו לומר שהן". ובבניהו בן יהוידע כתב שם בזה"ל: "ונראה לי בס"ד דרשב"ם מפרש מאמר 'באותו הנס' היינו נס יום המלחמה, שלחמו ישראל באויביהם יום י"ג אדר, ולא נפקד מהם איש, כי נפל פחדם על הכל. ובעבור נס זה קורין המגילה לפרסם הנס הזה. אך קשיא ליה, א"כ הנשים דלא עשו מלחמה באותו יום, למה תהיינה חייבות במקרא מגילה, שנתקן בעבור נס זה דיום המלחמה. לכך מפרש עיקר הנס של אותו היום שנפל פחדם על הכל, ולא נפקד מהם איש, היה בעבור אסתר שהיתה מלכה, ובעבורה נפל פחד היהודים אותו היום על כולם, ולא נהרג אחד מהם במלחמה. ונמצא שיש שייכות לאסתר באותו הנס של יום המלחמה אשר קורין המגילה בעבורו". הרי הוא גם כן כתב שנפל פחד אסתר עליהם "בעבור שהיתה מלכה, ובעבורה נפל פחד היהודים אותו היום על כולם". אמנם בספר מני שמחוך על מגילה [ד.] כתב על דברי הבן יהוידע בזה"ל: "ולעניות דעתי פשט הפסוקים לא משמע הכי, הנה בפרק ט ב-ג כתוב 'נקהלו היהודים בעריהן בכל מדינות המלך אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים וכל שרי המדינות מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם', ואסתר מאן דכר שמה כאן".
(206) מבאר "לעמוד על נפשם" פירושו "שהיו יראים שיהרגו אותם". כי "לעמוד על נפשם" תרגם יונתן כאן "וקימו ית נפשיהון", וזה מורה שהיתה סכנה מרחפת עליהם, וממילא היה להם חשש שמא יהרגו. וכן כתב בסמוך "כי 'לעמוד על נפשם' משמע שהיו יראים היהודים שנהרגים, והיו צריכים להצלת נפשם".
(207) מעין סברה זו כתב למעלה פ"ח [לאחר ציון 57], וז"ל: "עתה בקשה [אסתר מאחשורוש] דבר תוספת, דהיינו להעביר את רעת המן. וכוונתה היה כי הספרים שכתב המן להעביר את היהודים מן העולם שלא יהיו נמצאים. ואף כי 'כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב' [למעלה ח, ח], עם כל זה בקשה להשיב הכתבים, כי אם לא כן, אף אם יכתוב שלא להרוג את היהודים, שמא לבסוף יהיה הכתב נאבד, והראשונים יהיו קיימים, ויעשו מעשים על ידי הכתבים הראשונים. ואפילו הכתבים השניים לפנינו, כיון ש'כתב המלך אין להשיב', יכול אחד לומר כי על כתב הראשון הוא סומך". וראה להלן הערה 345.
(208) מעין זה כתב כאן המלבי"ם, וז"ל: "והנה בפסוק ג' דבר מן הערים המוקפים חומה, ששם היה מושב השרים, ושם עמדו חיל המלך והיו למגן בעד היהודים. ושם איש לא עמד בפניהם, ולא הצטרכו לעמוד על נפשם ולהלחם. אבל פה מספר איך היו ענינם בהפרזים, כי בערים הפרזות הקטנים ובהכפרים ששם לא היו לא השרים אשר נשאו את היהודים, ולא חיל המלך, ושם באמת הרימו אויביהם יד להלחם בם, ולכן ספר כי שאר היהודים אשר במדינות המלך, שהם אותם שאינם יושבים בערים המוקפים, נקהלו ועמוד על נפשם ולחמו בחרבם וכלי מלחמה עד שנחו מאויביהם... מה שאין כן בהמוקפים ספר שעשו בשונאיהם כרצונם ולא הרגום, אחר שלא היה מלחמה ביניהם".
(209) משמע מדבריו שרק אצל יהודי שושן היתה מלחמתם "להנקם מאויביהם", לעומת שאר היהודים שנלחמו לעמוד על נפשם. אך למעלה [ח, יג] נאמר "פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם", וזה נאמר על כל היהודים "בכל מדינה ומדינה", ולא רק ליהודי שושן. ויל"ע בזה.
(210) כמו שכתב למעלה פ"ד [לאחר ציון 193], וז"ל: "'אשר אמר לשקול על גנזי המלך ביהודיים' [למעלה ד, ז], כתב כאן 'ביהודיים' בשני יודי"ן, לפי שרמז כאן שעשה המן זה מפני שיהודים אינם רוצים לעבוד עבודה זרה. יו"ד הראשונה שבו היא יו"ד היחוס, שהם נקראים 'יהודי' על שם שאינם מודים בעבודה זרה, כדלעיל [ב, ה], שכל מי שאינו מודה בעבודה זרה נקרא 'יהודי' [מגילה יג.]". וכן הרד"ק [בראשית י, טז] כתב "ואת היבוסי - כל אלה זכר עם יו"ד היחוס". וכן נאמר [בראשית טו, ב] "ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", וכתב על כך הרד"ק שם: "דמשק אליעזר - אפשר כי חסר יו"ד היחוס, רצה לומר 'דמשקי', כמו שבט המנשה 'המנשי' [דברים כט, ז]... וכן תרגם אונקלוס 'דמשקאה'". והראב"ע הארוך [שמות ג, יח] כתב: "יו"ד 'העבריים' [שם] דרך צחות, להראות [להדגיש] יו"ד היחוס, כי יו"ד 'העברים' בחירק תחת הרי"ש, סימן רבים כמשפט". וכן הוא בראב"ע במדבר כו, יב. והראב"ע במאזנים [ח:] כתב: "בסוף המלה הוא היו"ד סימן המדבר היחיד, כמו 'רגלי' [תהלים כו, יב]... או ליחוס האב או המדינה, כמו 'הראובני' [במדבר כו, ז]". וכן בשפה ברורה [כט:] כתב: "גם יש יו"ד ליחס, כמו 'הישראלי' [ויקרא כד, י]... כי הוא מיוחס לאב או למדינה". והחזקוני [שמות כא, ב] כתב: "לחופשי - היו"ד שבו הוא יו"ד היחס... כמו 'שלישי' 'רביעי' וחבריו" [הובא למעלה פ"ד הערה 195].
(211) למעלה פ"ד [לאחר ציון 197] ביאר את היו"ד השניה גם שהיא יו"ד היחוס [ראה שם ציון 201]. ועיי"ש בהערה 198 שהוקשה שם מדוע לא ביאר שם כדבריו כאן שהיו"ד השניה היא יו"ד הרבים.
(212) כמבואר בתוספות חולין ה. ד"ה עורביים, שכאשר אין מקום למטעי נכתב חסר יו"ד. וראה ראב"ע בראשית ו, טז.
(213) פירוש - כאשר אדם נלחם על חייו אין זה מורה שהוא בעל מעלה מיוחדת, כי כל אדם נלחם על חייו. אך היהודים בשושן לא היו בסכנה, וכמו שביאר, לכך אלו שבאו להלחם הם היו בעלי מדריגה מיוחדת, שבאו להנקם מעמלק, והם "יהודים מלאים ושלימים".
(214) כי כתיב מלא מורה על דבר מלא, וכמו שכתב רש"י [בראשית כה, כד] "והנה תומים - חסר, ובתמר [בראשית לח, כז] 'תאומים' מלא ["מלא בוי"ו (גו"א שם אות לד)], לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע". וכן כתב למעלה [ב, ב] ש"טובות מראה" נכתב בכתיב מלא, להורות "שהם טובות לגמרי" [לשונו שם], לעומת "טובת מראה" [שם פסוק ג], "שאינם טובת מאוד" [לשונו שם]. וכן כתיב חסר מורה על חסרון, וכמו שנאמר [בראשית כג, טז] "וישקול אברהם לעפרן", ופירש רש"י שם "לעפרן - חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה". ובגו"א שם אות כא כתב: "לפיכך כתב חסר, שיורה על שהוא חסר, והוא רע עין" [הובא למעלה פ"א הערות 579, 1156, ופ"ב הערה 26].
(215) לעומת פסוקנו [פסוק טו] שנאמר "ויקהלו היהודיים אשר בשושן וגו'". וכבר שאל כן למעלה [ציון 189] ותירץ כי היו יכולים לגמור המעשה אף אם לא היו נקהלים. ובפשטות כאן מבאר תשובה שניה.
(216) כמו שכתב למעלה [לפני ציון 198] "כי בודאי אצל שושן הוצרך למכתב המספר למעלה [פסוק ו], כי על זה קאי מה שאמר אחשורוש לאסתר [למעלה פסוק יב] 'בשושן הרגו חמש מאות איש'".