אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן

פרק א · פסוק כ

פסוק יט

(1383) כן תרגם יונתן כאן "וישתמע פתגם גזירת מלכא די יעביד מלכותיה ארום גזרתא רבא היא".

(1384) פירוש - עוד ישמע פתגם גדול מזו שתכנס למלכות [אסתר].

(1385) פירוש - לשון הפסוק הוא "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו", והרי איירי בנוגע לגזירת המלך להמית את ושתי [כפי שביאר כאן], ובשעת השמיעה הרי הריגת ושתי היא כבר מאחורינו, והיה צריך להאמר לשון עבר "ונשמע פתגם המלך אשר נעשה", ולא "אשר יעשה".

(1386) כמו שאמרו חכמים [מגילה יג:] "'אחר הדברים האלה' [להלן ג, א], מאי 'אחר', אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה ["העתידה לבא לאחר זמן" (רש"י שם)]. דאמר ריש לקיש, אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה", ולהלן [ג, א (לאחר ציון 44)] יביא מאמר זה בשלימותו, ויבארו. וראה להלן פ"ב הערה 616 במה שנתעורר שם על דבריו כאן.

(1387) כמו שאמרו בגמרא [מגילה יב.] "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה. אמר להם, אמרו אתם. אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו. אמרו לו, אמור אתה. אמר להם, מפני שהשתחוו לצלם". ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 524] הביא גמרא זו, והאריך טובא בביאורה.

(1388) פירוש - הריגת ושתי סוללת את הדרך לצרת המן לחול, כי כאשר הרפואה כבר נמצאת, ניתן למכה לחול. ולהלן ג, א [לאחר ציון 48], כתב: "כי אצל ישראל אם אין רפואה לא היה השם יתברך מכה אותם, כי אין מכלה ישראל, ואי אפשר שתהיה המכה בהם לעולם, רק שיש רפואה להם. לפיכך הרפואה היא סבה אל המכה, ואם אין רפואה לא היתה המכה. ומפני כי הדבר שהיא סבה לדבר הוא קודם לדבר, שהוא סבה לו, ולכך הרפואה קודמת".

(1389) פסוק זה מורה על המדריגה הגדולה שזכו לה לישראל כשהיו גוברים על המן, וכפי שכתב להלן [ח, טו (לאחר ציון 253)]: "ובגמרא [מגילה טז:] 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר' [להלן ח, טז], אמר רבי אליעזר אמר רבי יהודא, 'אורה' זו תורה... 'שמחה' זו יום טוב... 'וששון'... זו מילה... 'ויקר' אלו תפילין... ופירוש דבר זה, כאשר היו גוברים על המן זכו ישראל למדריגה עליונה מאוד, וזכו לתורה, אף כי כבר היה להם התורה, זכו להיות דביקים במעלות התורה השכלית. וקודם זה, אף שהיה התורה להם, היה להם מונע, הוא עמלק, המבטל את דביקות ישראל בתורה. ולכך זכו ישראל באותו זמן אל הדביקות במעלת התורה לגמרי. וכן כל אלו שנזכר, כי כאשר גברו על עם המן, היה דביקים לגמרי במעלת יום טוב, ובמעלת המילה, ובמעלת התפילין... כלל הדבר, בפסוק הזה נרמזו המעלות הקדושות שזכו ישראל כאשר היו מנצחין את המן". הרי שישראל זכו למדריגות חדשות שלא היו להם קודם לכן [ראה למעלה בהקדמה הערה 108, ולהלן פ"ח הערה 281].

(1390) הנה למעלה ביאר שמיתת ושתי היא התחלת גאולתן של ישראל, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 1193] בזה"ל: "גאולת ישראל תלוי במיתת ושתי מלכה, שתבא אסתר תחתיה, והיה ישראל צריכים לגאולתם מיתת ושתי, שתבא אסתר במקומה. ודבר זה הוא דבר גדול להמית מלכה בת מלכים". וראה למעלה הערות 1157, 1299, 1314, להלן הערות 1408, 1422, ופ"ט הערה 372, שבמקומות אלו ביאר כן. ולכאורה זהו רק כדעת רבי יצחק הסובר שהריגת ושתי היתה כדי לתת לישראל הצלחה עליונה. אך לדעת רבי לוי הריגת ושתי היתה כדי להביא עונש על ישראל, ולכאורה לפי זה אין מקום לומר שהריגת ושתי היא התחלת גאולת ישראל. אך ניתן לומר שאף לדעת רבי לוי הריגת ושתי היא התחלת גאולתן של ישראל, שהרי גם לשיטתו הריגה זו היא רפואה למכת המן, ולכך לכו"ע הריגת ושתי שייכת לגאולת ישראל. וראה להלן הערה 1422, ופ"ו הערה 193.

(1391) אודות שהריגת המן היא קיום למחיית עמלק, כן כתב להלן [ה, ד (לאחר ציון 231)], וז"ל: "'יבא המלך והמן היום וגו" [שם]. ולכך קאמר 'היום', כי ראש התיבות הוא השם המיוחד. ורמז בו כי השם המיוחד גם כן יבא, והשם המיוחד הוא ילחם כנגד המן, שהוא זרע עמלק. ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק. ומפני כי עתה הוא התחלת הגאולה להפיל אותו, ולכך הזכירה את שם המיוחד, שהוא יפיל המן".

(1392) מה שמכנה כאן את המן "צורר", כן נאמר עליו במגילה [להלן ג, י, שם ח, א] "צורר היהודים". ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 206] ולהלן [ד, יד (לאחר ציון 327)] ביאר מדוע זרע עמלק במיוחד צורר את ישראל. וכאן שמדבר אודות המן מצד היותו מזרע עמלק, לכך בדוקא כינהו בשם "צורר". וראה למעלה בהקדמה הערה 577, פתיחה הערה 208, פ"ג הערה 43, ופ"ד הערה 328.

(1393) "נראה שבא לומר כי כל עניין המגילה הזאת לא היה במקרה, רק כל דבר היה כאשר ראוי להיות" [לשונו למעלה לפני ציון 927]. ושם בהערה 927 הובאו מקבילות לכך שכל דבר שהיה במגילה מורה על גודל הנס. וראה להלן הערה 1423, פ"ב הערה 319, ופ"ו הערה 382.

(1394) הוא המאן דאמר הראשון במדרש [רבי לוי].

(1395) כי היא צרת הרבים, וצרת רבים היא עת צרה, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תענית פ"א הלכות א-ב: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר [במדבר י, ט] 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב [ירמיהו ה, כה] 'עונותיכם הטו וגו", וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם".

(1396) הוא המאן דאמר השני במדרש [רבי יצחק].

(1397) הוא המאן דאמר השלישי במדרש [רבי יהודה].

(1398) כי מחיית עמלק באה מהשער החמישים, וכמבואר להלן ה, יד. ובח"א לזבחים קטז. [ד, עא:] כתב: "למ"ד מלחמת עמלק שמע, סבר כי שמע כח השם יתברך הבא מן השמאל, כי משם מלחמת עמלק, והיו דבקים במעלה עליונה מצד שמאל" [הובא למעלה בפתיחה הערה 218, וראה שם במקורות נוספים שהובאו שם המורים על גודל הנס שזכו לו ישראל בהתגברם על המן העמלקי].

(1399) דע שבמדרש שלפנינו אמרו "חד אמר, מלכותא רבתא להדא חטיתא. וחד אמר, הדא חטיתא רבתא להדא מלכותא". ולפי זה כל מאן דאמר הזכיר רק פעם אחת תיבת "רבתא", ופליגי אם המלכות היא רבתא, או החטא הוא רבתא. וכן כתב שם המהרז"ו, וז"ל: "הדא מלכותא רבתא - שמה שנאמר 'כי רבה' קאי על מה שאמר 'אשר יעשה בכל מלכותו', והמלכות של אחשורוש רבה וגדולה, על כן הקלקול גדול, וראוי לעונש גדול. וחד אמר שמה שנאמר 'כי רבה היא' קאי על החטא, שהחטא מעצמו גדול". אך המהר"ל גורס שתיבת "רבתא" נאמרה פעמיים על ידי כל מאן דאמר, שכתב: "חד אמר, הדא מלכותא רבתא להדא חטיתא רבתא. וחד אמר, חטיתא רבתא להדא מלכותא רבתי". לכך המהר"ל יבאר באופן אחר את מחלוקתם; האם הדגשת הפסוק היא שהמלכות היא גדולה, ובנוסף לכך החטא הוא גם כן גדול. או להיפך, שהחטא הוא גדול, ובנוסף לכך המלכות היא גם כן גדולה, וכמו שמבאר והולך.

(1400) להרוג את ושתי.

(1401) הוא המאן דאמר השני במדרש.

(1402) "רק" כאן מתפרש כמו "ובנוסף לכך".

(1403) הוא המאן דאמר הראשון במדרש.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה