פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן
פרק א
פסוק א
(1) לפנינו בגמרא איתא "אמר רב", אך בעין יעקב איתא "אמר רבי לוי", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב, וכן המשך המאמר הוא כגירסת העין יעקב. וראה למעלה בהקדמה הערה 2, פתיחה הערה 1, ולהלן הערות 231, 555, 571, 647, 746, 808, 859, 935, 1084, 1141, פ"ב הערות 27, 73, 151, 465, פ"ג הערה 197, פ"ד הערה 11, פ"ה הערות 95, 155, פ"ו הערה 4, פ"ז הערה 42, פ"ח הערה 254, ועוד.
(2) "כלומר דומה לו" [רש"י שם].
(3) "בן מזלו, שניהן דעת אחת היה להן" [רש"י שם].
(4) "בקש להחריב - יסוד שיסד זרובבל בבית המקדש בימי כורש לפני אחשורוש, כמו שאמור בספר עזרא [פרק ד]" [רש"י שם].
(5) "שטנה - שנמנה לשטן להם, שלא יבנוהו" [רש"י שם].
(6) "אח - אוי" [רש"י שם]. והמהרש"א שם כתב: "כל שזוכרו אומר 'אח לראשו', יש לפרש כל שזוכרו מצטער ואומר על ראש עצמו אח וצרה. ואי נמי, אומר בדרך קללה על ראש המלך אח וצרה". והמהר"ל להלן [לאחר ציון 30] מבאר כהסברו השני של המהרש"א.
(7) כי "אח" הוא מלשון דומה, וכמו שנאמר [בראשית יג, ח] "ויאמר אברם אל לוט וגו' כי אנשים אחים אנחנו", ופירש רש"י שם "דומין בקלסתר פנים". ונאמר [בראשית לא, מו] "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים וגו'", ופירש רש"י שם "לאחיו - הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה". וכן נתבאר מדבריו ש"אח" הוא מלשון "אחד" [גו"א בראשית פמ"ג הערה 60, שם ויקרא פכ"ו הערה 128, ונצח ישראל פמ"ד הערה 29. וראה להלן פ"ט הערה 278]. ובגו"א בראשית פכ"ה אות יט [ז.] כתב: "והאח הוא חצי בשרו, שהרי הם כאילו הם דבר אחד". וראה בסמוך הערה 13. ובח"א לקידושין ל: [ב, קלה:] כתב: "לכך נקראו החכמים 'אחים' [תהלים קכב, ח (כמבואר בנתיב הלשון ספ"ד)], מפני כי השכל הוא מאחד אותם" [ראה להלן פ"ג הערה 200]. והמהרש"א [מגילה יא.] כתב: "קאמר 'אחיו של ראש ובן גילו כו", דודאי לאו אחיו ממש היה, אלא פירושו 'בן גילו', כי האחים על הרוב דומים זה לזה". וראה להלן פ"ב הערה 228, ופ"ו הערה 368, ופ"י הערה 43.
(8) והנה חיה אחרת שניה לה דמתה לדוב [מצודות דוד]. כי דניאל ראה בחלומו ארבע חיות [דניאל ז, ג], המורות על ארבע המלכיות [קידושין עב.]. ועל החיה השניה נאמר [דניאל ז, ה] "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב וגו'", ופירש רש"י שם "תנינה - שעלתה שניה מן הים. דמיה לדוב - זה רמז למלכות פרס שתמלך אחר בבל, שאוכלים ושותים כדוב, ומסורבלים בבשר כדוב".
(9) פירוש - על החיה השלישית לא נאמר שהיא שלישית ["תלתאי"], שלשון הפסוק הוא [דניאל ז, ו] "באתר דנה חזה הוית וארו אחרי כנמר וגו'" [תרגומו: אחרי כן הייתי רואה והנה (חיה) אחרת כצורת נמר].
(10) פירוש - דידוע שתיבת "שנים" מורה על שויון בין שני הדברים, וכמו שנאמר [ויקרא טז, פסוקים ה, ז, ח] בתורה שהיו שני שעירים [ביוה"כ] שלש פעמים, ודרשו על כך במשנה [יומא סב.] שששני השעירים היו שוים במראה בקומה ובדמים. ובגמרא שם [יומא סב:] אמרו "'יקח שני שעירי עזים' [ויקרא טז, ה], מיעוט 'שעירי' שנים, מה תלמוד לומר 'שני', שיהיו שניהן שוים". ולכך תיבת "תנינא" מורה שהחיה השניה שוה לחיה הראשונה. ואם תאמר, שעל החיה הרביעית גם כן נאמר [דניאל ז, ז] "וארו חיוה רביעיא", ולא מצינו שהחיה הרביעית דומה לשלישית, ומדוע "תנינא" מורה על דמיון זה יותר. ויש לומר, שהנה מחד גיסא אמרינן כאן ש"שני" מורה על שויון בין השנים, וכמו שנתבאר. אך מאידך גיסא כתב בנצח ישראל פל"ו [תרעד.] ש"לכך נקרא 'שני', על שם שנוי". ובדרוש על התורה [מא:] כתב: "כל שיש לו דבר שני לו, אזי אותו דבר שהוא שני לו אי אפשר שלא ישתנה מן הראשון מצד מה, שהרי זהו ראשון וזה שני, והוא לשון 'שני' בעצמו" [ראה להלן פ"י הערה 64]. וכיצד יתיישבו שתי הוראות הפוכות אלו [שויון ושנוי] בתיבת "שני". אמנם סתירה זו בנין היא; תיבת "שני" מורה שלולא העובדה שהם שני דברים, לא היה נמצא שום הבדל ביניהם, כי הם דומים ושוים לגמרי בכל דבר, ורק מחמת היותם שני דברים לכך ישנו הבדל ביניהם, שזה ראשון וזה שני. באופן שתיבת "שני" מורה על שנוי שיש רק מחמת שהם שנים, ובזה גופא מוכח שבכל שאר הדברים קיים שויון גמור ביניהם, כי אין השנוי ביניהם אלא משום שהם שנים, ולא אחד. וכל זה שייך למספר שנים, אך מן הנמנע לומר כן בשאר מספרים, שכאשר יש יותר משני דברים, אז הראשון אינו דומה לשני וגם אינו דומה לשלישי, ויש כאן יותר מאשר הבדל אחד בין הדברים. לכך תיבת "תנינא" מורה על השויון בין החיה הראשונה לשניה, לעומת תיבת "רביעיא" שאינה מורה על שויון זה. ומה שכתב כאן שלא נאמרה על החיה השלישית שהיא "תליתא", אין כוונתו לומר שאם תיבת "תליתא" היתה נכתבת אף היא היתה מורה על שויון בין החיות, דזה אינו, אלא כוונתו להורות שאין צורך למיין ולמספר את החיות הללו, והראיה שהחיה השלישית לא נמנתה ונספרה.
(11) כי השם מורה על עיקר הדבר, וכמו שכתב בגו"א בראשית פ"ט אות יז, וז"ל: "כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר". ובדר"ח פ"ג מי"ז [תמח:] כתב: "יש לך לדעת כי האדם אשר הוא בעל אדמה, ועם כל זה הוא בעל שכל, ומכל מקום שם ה'אדם' בא על שם אדמה [ב"ר יז, ד], שתראה מזה כי שורש האדם הוא הגוף, והוא עיקר שלו" [הובא למעלה בהקדמה הערה 221, ולהלן הערה 607, ופ"ב הערות 65, 66]. הרי שהשם מורה על עיקר הדבר. דוגמה לדבר; אע"פ שהשמים מורכבים מאש ומים [רש"י בראשית א, ח], מ"מ שם "שמים" נדרש לחד מאן דאמר מלשון "שם מים" [שם], ולא על שם האש. וביאר זאת הגו"א שם [אות כט] בזה"ל: "כי להך לישנא שדרש 'שמים' 'שם מים', רוצה לומר השם מורה מה עיקר השמים, וזהו 'שם מים'". ובגבורות ה' פי"ח [פב:] כתב: "ואומר אני כי שם 'משה' הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו" [ראה להלן פ"ח הערה 343]. ולהלן [לאחר ציון 789] ביאר שאע"פ שיש בסעודה לחם ויין, מ"מ "עיקר הסעודה נקרא על שם היין". וראה למעלה בהקדמה הערה 276, להלן הערה 790, פ"ב הערות 65, 66, ופ"ג הערה 310.
(12) יש להבין מהי כוונתו במה שכתב "שהיה מלכותו במאזנים שקול נגד מלכות נבוכדנצר", ולא אמר בקיצור "שהיה מלכותו דומה למלכות נבוכדנצר" [כפי שיבאר בהמשך], ומה ענין משקל מאזנים לכאן. ואולי בא לבאר שאין נבוכדנצר ואחשורוש זהים זה לזה ממש, אלא שהם דומים ומקבילים זה לזה, וכמו שיבאר בהמשך שנבוכדנצר דומה לזהב, ומלכות פרס דומה לכסף, "וכסף וזהב הם אחים יחד בכל מקום" [לשונו בסמוך]. הרי שלא איירי בזהות גמורה ביניהם [דסוף סוף זה זהב וזה כסף], אלא בדמיון מקביל ביניהם, כדמות שקילה במאזנים.
(13) "אח לראש", ו"אח" הוא לשון דומה, וכמבואר למעלה הערה 7.
(14) לשונו בנר מצוה [נא:]: "אבל המלכות השניה אמר עליה [דניאל ב, לב] 'חדוה ודרעוהי די כסף' [פירוש, חזהו של הפסל וזרעותיו היו מכסף], כי המלכות הזה היה אוהב לאסוף העושר, ו'אוהב כסף לא ישבע כסף' [קהלת ה, ט]".
(15) בדר"ח פ"ו מ"ט [שיג:] ביאר שכסף וזהב הם כנגד חומר וצורה, וכלשונו: "החומר הזך והצרוף הוא נקרא 'כסף', שהוא זך וצרוף. ונקרא הצורה הפשוטה הזכה 'זהב'. ראוי שיקרא החומר הנקי 'כסף' שהוא נקי, והצורה הטהורה 'זהב', כי הוא נחמד למראה, כי הצורה משימה הדבר נראה בפועל". ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכח:] כתב: "מצד שני פנים האדם חפץ ורודף אחר העושר; האחד, שיש לו כוסף לקנות ממון רב מצד אהבת העושר, שאוהב ממון, ונכסף אליו, ועל שם זה נקרא 'כסף', לשון נכסף. והשני, שרוצה וחפץ בעושר לתועלת אליו, שצריך אליו להשלמתו, ולכך נקרא 'זהב' 'זה הב', לצרכו שיושלם בו. ולכך העושר נקרא על שם 'כסף' ו'זהב', שמורה על שתי בחינות אלו". הרי ש"כסף" הוא אהבת העושר ללא מטרה מסויימת, ו"זהב" הוא אהבת העושר למטרה מסויימת. וזה בדיוק מקביל לחומר וצורה. ובבאר הגולה באר החמישי [י:] נתבאר שהפשט הוא דומה לכסף, והסוד הוא דומה לזהב [ראה שם הערה 49], והם הם הדברים. ובגבורות ה' שלהי פ"ד כתב: "כי החומר והצורה משלימים מציאות אחד" [ראה להלן הערה 162]. ובגבורות ה' פמ"ג וח"א לסוטה יא: [ב, מט.] ביאר את הפסוק [תהלים סח, יד] "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ", שהזהב והכסף הם שתי כנפי יונה. וידוע שהכסף הוא ימין והזהב הוא שמאל [זוה"ק ח"ב כד., קטו., קכט:]. וראה להלן הערה 383.
(16) לשונו להלן [ג, ט (לאחר ציון 525)]: "אחשורוש היה מתנגד לישראל, כמו שהם שאר ד' מלכיות שהם מתנגדים לישראל", ונבוכדנצר הוא המלך הראשון מארבע המלכיות. ואחשורוש היה שונא לישראל אף יותר מהמן הרשע [אסת"ר ז, כ, והובא למעלה בפתיחה הערות 43, 300]. והרמב"ם באגרת תימן כתב: "ואתם אחינו האינכם יודעים שבימי נבוכדנצר הרשע הכריחו את ישראל לעבוד עבודה זרה" [הובא למעלה בפתיחה הערה 372]. ויש להעיר, כי בח"א לגיטין נו: [ב, קה:] כתב: "וזה יש לך לדעת, כי נבוכדנצר שהחריב את הבית, לא עשה זה רק בשביל שלא היו רוצים להיות כפופים תחתיו, שהרי מרדו בו, כדכתיב בקרא [מ"ב כד, א], ולא היה נבוכדנצר הרשע מתנגד אל קדושת בית אלקינו כמו זה [טיטוס], שהרי בבית שני היו רוצים להיות כפופים תחתיו, וגם לא מרדו מעולם... ולפיכך כאשר ראה דניאל מלכיות אלו, ראה נבוכדנצר שהיה זהב, ואמר [דניאל ב, לח] 'אנת רישא דדהבא', כלומר שאתה כמו הזהב, שרוצה אתה להיות חשוב כמו הזהב שהוא חשוב. ובשביל שמרדו בו היה מחריב ירושלים". וכן כתב בקיצור בנצח ישראל פ"ה [קטז., והובא למעלה בהקדמה הערה 380]. וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שנבוכדנצר החריב את הבית מפאת התנגדותו לקדושת ישראל. ועוד קשה, כי בנצח ישראל פ"ה [פז.] כתב: "אמרו חכמים [במדב"ר א, ג] אלמלא היו יודעים האומות מה מועיל להם בית המקדש, היו בונים אותו של זהב. וזה בודאי כך, כי למעלת המקדש ראוי שיהיה בית המקדש שלימות אל כל העולם, לא לישראל בלבד... ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש, לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת, בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך, אף כי האומות מתנגדים לישראל, אבל בית המקדש, לפי שיש צד בחינה אשר בית המקדש הוא שלימות כל העולם, אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות, רק על ידי שנאת חנם ומחלוקת שנחלקו ישראל, ועל ידי זה נחרב הבית". [ובית ראשון נחרב רק מחמת שישראל מרדו בנבוכדנצר, וסרבו להיות כפופים לו, וכמו שנתבאר]. ואיך כאן מבאר שהתנגדותן של האומות לקדושת ישראל מביאה אותן שיחריבו את הבית. ויל"ע בזה.
(17) אודות שבית המקדש מורה על קדושת ישראל [ולכך המתנגד לקדושת ישראל מתנגד לבית המקדש], כן ביאר בנר מצוה [עד.] שזו סבת התנגדותה של מלכות יון לתורה ולבית המקדש, כי שניהם מורים על המעלה האלקית של ישראל, ויון מתנגדת למעלתה האלקית של ישראל. ובנצח ישראל פ"ד [סו.] כתב: "ומפני שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל במעלה עליונה... לכך חורבן שלו היה כאשר חטאו באלו ג' דברים [ג"ע, שפ"ד וע"ז]... וכאשר קבל האדם טומאה... חרב בית המקדש", ושם מאריך בזה עוד. ובנצח ישראל פ"ה [פח:] כתב: "כי בית המקדש הוא מיוחד לישראל בפרט, ומצד בית המקדש מעלות ישראל על האומות". ובגבורות ה' פע"א [שכד.] כתב: "התבאר לך כי בית המקדש הוא שלימות אחרון לעולם... ולכך כאשר אמרו [בהגדה של פסח] 'כמה מעלות טובות למקום', מספר המעלות זו אחר זו עד המעלה האחרונה 'ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו'... שבאותה מדריגה ומעלה אחרונה הגיעו ישראל אל הדביקות בו לגמרי במה שיהיה שכינתו ביניהם בקביעות". ובסוף הפרק שם [שכו:] כתב: "כלל הדבר, שבית המקדש היה המדריגה האחרונה והצלחה אחרונה לישראל, ושלימות הכל". ובבאר הגולה באר הששי [שמז:] כתב: "על ידי הבית הזה [בית המקדש] היה חבור ישראל לאביהם שבשמים".
(18) רב אמר "אחיו של ראש, ובן גילו של ראש", שמואל אמר "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה", רבי יוחנן אמר "כל שזוכרו אמר אח לראשו", ורבי חנינא אמר "שהכל נעשו רשין בימיו" [מגילה יא.]. והמהרש"א שם כתב: "גם בתורה נתנו טעם לכמה שמות, ועל כן ראו החכמים ז"ל גם כן בדרשותיהם לתת טעם לקצת שמות, ועל פי מה שאמרו [יומא פג:] 'רבי מאיר דייק בשמא'".
(19) כי שמותיהם של רשעים נדרשים להורות על יציאתם מן הסדר הראוי [כמו שיבאר בסמוך], והואיל ואחשורוש נקרא "רשע" ["שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב.)], לכך שמו נדרש להורות על יציאה מן הסדר הראוי למלך. ובח"א לסנהדרין קט: [ג, רסה.] ביאר ש"לשון 'דת' נופל על הסדר, כדכתיב [אסתר א, טו] 'כדת מה לעשות', ולכך נקרא 'דתן' [במדבר טז, כד], שהיה יוצא חוץ מן הסדר בעזותו". וכן להלן [לפני ציון 125] כתב: "הכל נרמז במלת 'הוא אחשורוש', שמורה כי היה יוצא מן הסדר של שאר מלכים". כי ארבע הדעות שהובאו כאן שייכות לענייני מלכות אחשורוש, וכפי שיבאר בהמשך. ולהלן [לאחר ציון 44] כתב: "לכך דרשו כי שם 'אחשורוש' מורה על מהותו, שהוא יוצא מן הסדר הראוי, כי כל הדברים אשר נרמזו בשם 'אחשורוש' מורים על שנוי". וראה להלן הערות 47, 57, 823, ולהלן פ"ג הערה 70. ואודות שהמלך שומר על הסדר, ראה להלן הערות 53, 54, 1412.
(20) כמו שביאר בגבורות ה' ר"פ סד [רצא.] את שמותיהם של חנניה מישאל ועזריה, שמורים על מעלותיהם. ובהקדמה לנצח ישראל [ד:] ביאר ששם "יעקב" הוא על שם "שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב". ובתפארת ישראל ס"פ כא [שכג.] ביאר שאותיות שם "משה" מורות על מהותו העליונה [הובא להלן הערה 618]. וכן ביאר את השם "אהרן" [תפארת ישראל פכ"ב (שלא.)]. ובח"א לב"ב צא: [ג, קכא:] ביאר ששם "שלמה" מורה על שהיתה לו מלכות דוד בשלימות. ולמעלה בהקדמה [לפני ציון 277] כתב: "'אסתר', שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה, כי הצנועה נסתר בלתי נגלה". ואמרו חכמים [ברכות ז:] "מאי 'רות', אמר רבי יוחנן, שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות".
(21) אודות ההבדל בין שמו של צדיק לשמו של רשע, כן כתב להלן [ב, ה], וז"ל: "במדרש [אסתר רבה ו, ב], הרשעים קדמה לשמם, 'נבל שמו' [ש"א כה, כה], 'שבע בן בכרי שמו' [ש"ב כ, כא]. אבל הצדיקים שמן קודם להן, 'ושמו מנוח' [שופטים יג, ב], 'ושמו שאול' [ש"א ט, ב], 'ושמו אלקנה' [ש"א א, א], 'ושמו בועז' [רות ב, א], 'ושמו מרדכי' [אסתר ב, ה], לפי שדומין לבוראן, דכתיב [שמות ו, ג] 'ושמי ה", עד כאן. וביאור זה, השם מורה בכל מקום על המהות, נקרא 'אדם', וזה מורה על מהותו, שהוא נברא מן האדמה [ב"ר יז, ד], וכן כל שם ושם מורה על המהות. והצדיק שייך אצלו השם קודם, כי הצדיק מציאותו ומהותו אינו יוצא מן הסדר שסדר השם יתברך בבריאה מה שיהיה האדם, ולפיכך אצל הצדיק כתיב 'ושמו מרדכי', כי המהות שלו הוא כסדר הבריאה שברא השם יתברך, לכך השם הוא קודם. אבל הרשע אין לו המציאות בסדר העולם שתאמר המהות הוא קודם, כי אדרבה, הרשע יוצא מן סדר הבריאה, ולכך הרשע הוא קודם לשמו, כי אין מהותו נמצא בסדר העולם... אבל קודם שנמצא לא ימצא לו מהות. רק הצדיק, שאינו יוצא מסדר העולם, לכך מהותו שהוא כסדר העולם, נמצא קודם. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים".
(22) יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, בבאר הגולה באר החמישי [קב:] כתב: "כל שם שנקרא אל כל מין, בודאי ובאין ספק שמו מורה מהותו, שהרי כתיב [בראשית ב, יט] 'ויבא אותם אל האדם לראות מה יקרא לו'. ואם השמות כאשר ירצה הקורא, מה חכמה יש בזה, שהכתוב אומר על האדם שקרא שמות לכל, הרי כל אחד יכול לקרוא שמות. ודבר זה תמצא בדברי חכמים, שכל שם מורה על מהות הדבר". ואמרו חכמים [ברכות ו:] "מנא לן דשם גרים", והגמרא דורשת כן ממקרא. ועוד אמרו חכמים [יומא פג:] שאכסנאי אחד היה נקרא בשם "כידור", ור"מ לא הפקיד אצלו ממונו, אלא הסיק שהוא אדם רשע, על שם שנאמר [דברים לב, כ] "כי דור תהפוכות המה", ולבסוף הוכח כר"מ. ובח"א לר"ה טז: [א, קז:] כתב: "השם הוא מורה על עצמות הדבר, ושנוי שם פירוש שנוי עצמותו... דרבי מאיר בדיק בשמיה [יומא פג:], כי השם יורה על עצמותו. וכאשר יש לו שנוי בעצמותו... הגזירה תתבטל, כי יש לו שם אחר. ודבר ידוע כי השם הוא עיקר גדול, כדקיימא לן בברכות [ז:] 'ומנא לן דשמא קגרים'... וכן נוהגים לשנות שם החולים". ובדר"ח פ"ג מי"ז [תלח.] כתב: "השם בא בכל מקום על אמתת הדבר מה שהוא בעצמו". ובנצח ישראל פ"ה [פב:] כתב: "כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם", ושם הערה 80. ושם פי"ג [שכה:] כתב: "ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם 'ישראל', כי השם הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם 'אל'". ושם פ"מ [תשיד:] כתב: "השם הוא מורה על עצם הדבר ואמיתתו... כי כל שם מורה על אמתת הדבר מה שהוא". ובגו"א בראשית פ"ט אות יז כתב: "כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר". ושם פי"ד סוף אות כ כתב: "השם מורה על עצם צורתו". ובגו"א שמות פ"ו אות ט כתב על שם הויה בזה"ל: "כי זה השם מורה על אמתת עצמו יתברך שמו, שהרי הוא שמו המיוחד, ובשביל כך מורה על אמתתו". ובגבורות ה' פכ"ה [סוף קו:] כתב: "כי כל שם מורה על המהות, כמו שם 'אש' נקרא דבר שהוא חם ויבש". וכן ביאר בתפארת ישראל פל"ג [תצ.], נתיב התשובה פ"ח [לפני ציון 85], ועוד ועוד, כי הוא יסוד נפוץ מאוד בספריו. ולהלן [אסתר ב, ה] כתב: "השם מורה בכל מקום על המהות. נקרא 'אדם' וזה מורה על מהותו, שהוא נברא מן האדמה". ודרכו של המהר"ל לעמוד על שמות בני אדם כמורים על מהותם, וכמו השם "קמצא" [ח"א לגיטין נה: (ב, צט.)], "בלעם" [דר"ח פ"ה מי"ט (תס:)], "דמא בן נתינה" [ח"א לקידושין לא. (ב, קלט.)], "משה" [תפארת ישראל ס"פ כא], "אהרן" [תפארת ישראל פכ"ב (שלא.)], ועוד. וראה למעלה בהקדמה הערות 276, 550, 551, 553, ובפתיחה הערות 66, 212.
(23) "על גודל מלכותו" - על סוג וחוזק מלכותו. ונקט בתיבת "גודל" כי בא לרמוז שארבע הדעות שהובאו בגמרא ["אחיו של ראש", "הושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה", "אח לראשו", "הכל נעשו בימיו רשים"] מקבילות לספירות של חג"ת ומלכות, ו"גדול" מורה על חסד [רש"י דברים ג, כד]. ומלכות נבוכדנצר עומדת כנגד חסד, כי נבוכדנצר השחית את בית המקדש [ראה הערה הבאה]. לכך מלכות אחשורוש נחשבת ל"יוצא מן הסדר הראוי למלך" [לשונו למעלה (לפני ציון 19)], כי התנגדות אחשורוש לקדושת ישראל ["בקש להחריב"] היא יציאה מן הסדר של חסד. וראה להלן הערה 36, ופ"ה הערה 397.
(24) פירוש - מלכות אחשורוש היא כעין מלכות נבוכדנצר. ובאסת"ר א, א, אמרו "'אחיו של ראש', אחיו של נבוכדנצר. וכי אחיו היה, והלא זה כשדי, וזה מדיי. אלא זה ביטל מלאכת בית המקדש ["כמפורש בעזרא (ד, ו) 'ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יהודה וירושלים'" (פירוש מהרז"ו שם)], וזה החריבו, לפיכך השוה אותם הכתוב כאחד. הדא הוא דכתיב [משלי יח, ט] 'גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית', 'גם מתרפה במלאכתו' זה אחשורוש שביטל מלאכת בית המקדש, 'אח הוא לבעל משחית' זה נבוכדנצר שהשחית בית המקדש".
(25) "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה" [מגילה יא.].
(26) פירוש - צרת ישראל המוזכרת במגילה היא דבר גדול, כי המגילה נכתבה ברוח הקודש [מגילה ז.], לכך "מה שכתוב במגילה הזאת הוא דבר גדול מאוד".
(27) רומז לשאלה מתבקשת; הנה שם מורה על מהותו של בעל השם [כמבואר בהערה 22], ואילו לפי שמואל "אחשורוש" נקרא על שם מה שאירע לישראל ["שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה"], והרי ראוי שיקרא על דבר השייך לבעל השם, ולא על דבר שהוא חוץ לבעל השם. וכן כתב בדר"ח פ"ד מ"א [ז.], וז"ל: "וזה שאמר [שם] 'איזהו חכם הלומד מכל אדם'. כי שם 'חכם' בו יתואר האדם עצמו, שנקרא 'חכם'. ומאחר כי שם 'חכם' תואר לאדם, אין ראוי שיתואר בו האדם כי אם כאשר התואר מצד עצמו. כי האדם אשר יש לו בית, כיון שאין הבית תואר לעצמו של אדם, רק שהוא דר שם, לא יתואר האדם ממנו... לפיכך אין ראוי שיתואר האדם על ידי החכמה שהיא זולת האדם, ואין החכמה אליו מצד עצמו. וזה שאמר 'איזה חכם', שראוי שיקרא חכם, זהו אשר הוא 'לומד מכל אדם'. כלומר שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו, עד שהוא לומד מכל אדם. הנה ראוי אדם כזה שיקרא בשם 'חכם', בודאי שלא באה לו החכמה במקרה, רק באשר הוא היה משתוקק אל החכמה עד שלמד מכל אדם, ונחשב החכמה מצד עצמו, שהיה משתוקק לחכמה. אבל אם לא למד מכל אדם, רק מרב אחד שהוא חכם גדול, הרי חכמתו גם כן נתלה ברב, שהוא מן החוץ, לא מצד עצמו, שהרי בשביל חשיבות הרב קבל החכמה, ואין ראוי שיקרא בשם 'חכם' אדם כמו זה". וא"כ תיקשי לך כיצד "אחשורוש" נקרא על שם דבר שהיה חוץ לעצמו. ועל כך מיישב שהואיל ואיירי בדבר גדול, לכך ניתן לקרוא שם אדם על כך. והטעם הוא, שאירוע גדול מטביע את חותמו על כל הנמצאים, ומעתה הוא נכלל במהותו של כל אדם שהיה נוכח בזמן האירוע, לכך "ראוי לבא השם על זה".
(28) בגמרא ובעין יעקב שלפנינו לא נזכר "בצום ותענית" [כמובא בהערה 25]. אלא שצירף לכאן את דברי המדרש [ב"ר מד, יז], שאמרו שם: "'והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו' [בראשית טו, יב], 'אימה' זו בבל... 'חשיכה' זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית". ומצרף להדדי את השחרות של דברי הגמרא [(מגילה יא.) "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה"], עם החושך של מדי. וכן להלן [לפני ציון 275] כתב: "'ויהי' קאי על כל הענין שנזכר במגילה הזאת היה בימי אחשורש, והוא בפרט ראוי אל כל מה שנזכר במגילה הזאת, כי שמו 'אחשורש' מפני שהושחרו פניהם של ישראל בצום ובתענית". אמנם במדרש כאן [אסת"ר א, א] חילקו בין הדברים, שאמרו שם: "'ויהי בימי' [אסתר א, א], אמר רבי יהושע בן קרחה, שהשחיר פניהם של ישראל כשולי קדירה. ורבי ברכיה אמר, שהכחיש ראשן של ישראל בצום ותעניות", ומכך משמע שהשחרת פנים לחוד, וצום ותענית לחוד, ולא שהם דבר אחד.
(29) ולכך "הושחרו פניהם" עומד כנגד גבורה, כי הצרה מורה על הגבורה. ואודות שגודל הצרה הוא "עיקר המגילה", ניתן לבאר זאת בשני אופנים; (א) גודל הצרה מורה שהגאולה אינה במקרה, אלא שבאה להוציא את ישראל מתוך צרתם. ונקודה זו מבוארת היטב בגבורות ה' פנ"ב [רכג:], וז"ל: "תנן בערבי פסחים [פסחים קטז.] מתחיל בגנות ומסיים בשבח... כי אין להתחיל בשבח מיד מבלי שיספר תחלה הגנות, שאז היה משמע שהיתה הוצאה במקרה, שכך קרה שנעשה טובה זאת לישראל, שלא כיון הפועל אל הפעולה. וזה כי יש שני פועלים, האחד הוא פועל במקרה, והשני הוא פועל בעצם. הפועל במקרה; משל זה הבית שהוא נשרף, ובא מטר וכבה את השריפה. המטר פועל הכבוי, והוא פועל במקרה, שלא היה מכוין לכבות, ואין המטר נמשך אחר השריפה כלל. השני, פועל בעצם ובכונה; כגון מי שרואה ביתו נשרף, ומכבה אותו, זהו פועל בעצם, כיון שהיה כונתו הראשונה שהוא הכבוי מפני השריפה. לפיכך אילו היה מספר הטובה לישראל מבלי הגנות, היה אפשר לחשוב כי במקרה בא הגאולה. לפיכך יתחיל קודם הגנות, ויאמר בשביל הגנות שהיה לישראל הקב"ה עשה עמהם מה שעשה. והפעולה היה נמשך אחר הגנות, וזה פועל בעצם, שהיה מכוין על המעשה שעשה, והוא בשביל הגנות שהיה לישראל, להציל אותם מן הגנות. לכך סמך דבריו אל הגנות, שראה הקב"ה את הגנות, והוציאנו ממצרים. לא כמו המטר שהוא מכבה, שאינו נמשך אל הדליקה, והוא הפסד הבית ומכבה" [הובא למעלה בפתיחה הערה 108]. כך הצרה שישראל היו נתונים בה מורה שהגאולה אינה מקרית, אלא בעצם, "וזהו עיקר המגילה". (ב) גודל הצרה מורה על גודל הנס, וכמו שכתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 521], וז"ל: "בא להגיד גודל הצרה שהיה להם, ועם כל זה על ידי תפילתם הציל אותם השם יתברך מן האויב. וכל המזמור הזה עד הסוף מפרש כמה גדול תוקף הנס, שעשה השם יתברך להם".
(30) כוונתו לספירת תפארת, שיש בה שני קוים [חסדים וגבורות (זוה"ק ח"ג כח.)], וכנגד צדיק או רשע. ו"שם" שייך לתפארת, וכמו שנאמר [דברים כו, יט] "ולשם ולתפארת". ובגו"א בראשית פי"ב אות ה כתב: "והגדלת השם הוא במדת יעקב לעשות לו שם תפארת, והוא ידוע, וזה 'ואגדלה שמך' [בראשית יב, ג], שאמר 'אלקי יעקב' [רש"י שם]". ואמרו [זוה"ק ח"א נז:] "יעקב דא תפארת". וראה למעלה בפתיחה הערות 110, 195, ולהלן הערה 470. ומקרא מלא הוא [משלי י, ז] "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". ובנתיב הצדק פ"ב כתב: "וכתיב 'זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב', ולא כתיב 'זכר רשעים לקללה', מפני שבא לומר כי הרשע, שמו אשר הוא בא על עצמו, כי השם בא על עצם הדבר, ירקב, עד שיהיה עצמו נפסד לגמרי, ולא לקללה בלבד, אבל ירקב עד שהוא נפסד בשמו. והצדיק, לא די כי שמו לברכה, אלא זכר של הצדיק בלבד יהיה לברכה, ולא שיהיה לו הקיום בלבד, שהוא הפך הרקבון, אלא שיש לו תוספות ברכה תמיד, כי זהו ענין הברכה, שהיא תוספות, ודבר זה מבואר". וכן כתב בגבורות ה' פס"ד [רצג.], וז"ל: "'זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב', ולא כתיב 'זכר רשעים לקללה', מפני שבא לומר כי הרשע שמו, אשר הוא בא על עצמו, כי השם בא על עצם הדבר ירקב, עד שיהיה עצמו נפסד לגמרי, ולא לקללה בלבד, אבל ירקב, עד שהוא נפסד בשמו. והצדיק לא די כי שמו לברכה, אלא זכר של הצדיק בלבד יהיה לברכה. ולא שיהיה לו הקיום בלבד, שהוא הפך הרקבון, אלא שיש לו תוספות ברכה תמיד, כי זהו ענין הברכה שהיא תוספות, ודבר זה מבואר".
(31) מבאר "אח לראשו" הכוונה לראשו של אחשורוש, שהבריות היו מקללים את אחשורוש על רשעתו. וראה למעלה הערה 6. ואודות שדרך הבריות לקלל את הרשע, כן כתב רש"י [בראשית לה, ח], וז"ל: "נתבשר [יעקב] שם באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה... ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה". ואודות היות אחשורוש רשע גמור, כן כתב להלן [ב, ז (לאחר ציון 166)], וז"ל: "כי אסתר צדקת היתה בעצמה, ודבר זה נראה שאסתר היתה עומדת בבית אחשורוש, שהוא רשע גמור, ולא היתה נמשכת אחריו". וכן כתב להלן [ז, ה (לאחר ציון 48)], וז"ל: "כי אחשורוש כל כך רשע היה, והיה נוטה להמן הרשע לגמרי, כמו שהתבאר גודל רשעתו" [ראה למעלה בהקדמה הערה 451, פתיחה הערה 38, למעלה הערה 19, להלן הערות 113, 188, 994, 1061, פ"ב הערה 170, פ"ג הערה 70, פ"ד הערה 118, פ"ה הערה 58, ופ"ז הערה 50].
(32) לשונו להלן [לאחר ציון 358]: "וההפרש אשר ביניהם, לרבי אליעזר [אסת"ר א, כ] חשיבות המלך כאשר מתנשא על העם, ודבר זה הוא עיקר למלך... ולרבי שמואל [שם] דבר זה הוא חשיבות על העם, שיהיה יראת המלך עליהם עד שיהיו שטוחים על פניהם, ולא יהיה המלך בעצמו מראה חשיבות וגדולה בעצמו... כלל הדבר, למר חשיבות מלכותו במה שהוא מתנשא עליהם. ולמר חשיבות מלכותו במה שהם תחתיו לגמרי, משפילים לפניו מיראת פניו, וזהו עיקר מלכותו". ורבי יוחנן כאן כנראה אזיל בשיטת רבי שמואל שעיקר המלכות הוא הנהגת המלך עם בני עמו. וכן להלן [ו, ח (לאחר ציון 145)] כתב: "ואלו שלשה דברים [הכתר, הסוס, והלבוש (שהמן ביקש שינתנו למי שהמלך חפץ ביקרו)] גם כן מורים על שלשה שיש למלך; האחד, שהוא נישא למעלה מכל העם, שהוא יותר גדול ויותר עליון מהם, וזה מורה הכתר שהוא על הראש למעלה, מורה שהוא נישא למעלה. ועוד, הוא רודה ומושל בכח שלו על העם, עד שנחשבים העם למטה ממנו, וזה יורה הסוס שהוא רוכב עליו ורודה עליו, כי הסוס הוא מגביה עצמו בהליכתו והוא רוכב ומושל עליו, וכך המלך מושל ורודה בעם... והמלבוש הוא מורה על כבוד עצמו, שהוא נבדל בכבוד מן שאר הבריות... ולכך אמר [המן לאחשורוש] שיש לו ליקח אלו שלשה דברים אשר הם מורים כי יש לאדם זה שעשה טובה זאת למלך להחיותו, והיה מקיים המלכות, ולכך ראוי שיהיה לו אלו דברים גם כן, שהם שייכים למלך". ודעת רבי יוחנן היא שהסוס הוא המורה על עיקר המלכות, ולכך שם "אחשורוש" נדרש ביחס ל"הנהגת מלכותו שהיה נוהג עם בני אדם" [ראה להלן הערה 359].
(33) כוונתו לספירת מלכות, ועליה אמרינן "לית ליה מגרמיה כלום" [זוה"ק ח"א קמ., קע., ח"ב מג., ריח:], ולכך "הכל נעשים רשים בימיו". וראה להלן פ"י [לאחר ציון 1] שביאר בשני טעמים מדוע העם קבל מאחשורוש גזירת המסים; (א) משום מפלת המן ובניו יראו ממנו. (ב) משום גדולת מרדכי כיבדו אותו.
(34) לשון רבי סעדיה גאון [שם]: אכולי בשר שגיא - כלומר ממון הרבה ועושר גדול, כאמור במלכות אחשורוש [פסוק ד] 'בהראותו את עושר כבוד מלכותו', ועושר המן בכללו". ושם ח, ג, כתב: "מדעתי שהוא אחשורוש, ועשיר גדול מכל האובל בשער [שם מקום]".
(35) מהות זו מבוארת היטב בנר מצוה [כח.], וז"ל: "ואמרו בפרק עשרה יוחסין [קידושין עב.] 'וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב' [דניאל ז, ה]. תני רב יוסף, אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב. פירוש, שהם מבקשים תמיד לבלוע, כך הוא מדתם. ולכך כתיב אצל מלכות זה במגלת אסתר [אסתר י, א] 'וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים'. ומה בא הכתוב הזה לומר, מה שאמר ששם המלך מס על הארץ. רק שבא לומר, שכל זה כח אחשורוש, שהיה חסר, ומבקש תמיד למלאות נפשו מן העושר, וזה היה עצם מלכות שניה. וכן אמר דניאל על זאת החיה [דניאל ז, ה] 'וכן אמרין לה קומי אכלי בשר שגיא'. וכן אמרו [מגילה יא.] למה נקרא 'אחשורוש', שהכל נעשו רשין בימיו ["שנאמר 'וישם המלך אחשורוש מס'" (המשך לשון הגמרא שם)]. וכל זה שרצה למלאות נפשו מן תאותו הגופנית. וכאשר ידע המן ענין אחשורוש, רצה גם כן שימכור לו ישראל בעד כסף, שזהו ענין כח אחשורוש, ובזה יהיה חס ושלום בולע את ישראל. ומפני כי אחשורוש תמיד חפץ לבלוע, ולפיכך אמר להמן [אסתר ג, יא] 'הכסף נתון לך', ולא שאין אני רוצה הכסף שלך, רק מקבל אני ממך, וחוזר אני ונותן לך. ולא החזיק בכסף, שזה ודאי היה לו גנאי גדול לקבל כסף, ולתת עם אחד להריגה בשביל כסף. רק בשביל אהבת כסף, היה מקבלו וחוזר ונתן הכסף אליו... כלל הדבר, כי ענין מלכות השניה, שהיה חפץ ורוצה לבלוע הכל". וראה להלן פ"ג הערות 520, 666, ופ"י הערה 1.
(36) בא לבאר הסבר שני ב"צד השוה" שיש לארבע הדעות שהוזכרו בגמרא. ועד כה ביאר שארבע הדעות הללו מורים כיצד אחשורוש עומד כנגד חג"ת ומלכות [ראה למעלה הערה 23], ומעתה יבאר שדעות אלו מורות על קלקולו הגמור של אחשורוש בארבעה צדדים, שהיה פגום בכל צד. ושמעתי לבאר, שהואיל ומזכיר בהמשך פעמיים את הביטוי "בכל צד", כוונתו לארבעה כיווני עולם; צפון, דרום, מזרח ומערב, וכמו שיתבאר לפנינו.
(37) פירוש - כחו של נבוכדנצר הוא בנפש, ששואף להיות "מלך מלכים" [יחזקאל כו, ז], וכפי שכתב בנר מצוה [כז.], וז"ל: "יש ליתן כח נפשי אל מלכות הראשון... וזהו כנגד החלק הנפשי שבאדם, שהוא כח מושל". והנפש היא לשמאל [גבורות ה' פמ"ה (קעד:)], ושמאל הוא צפון [נצח ישראל פ"ה (פה:), וגבורות ה' פמ"ז (קפז:)], ועל בבל נאמר [ירמיה א, יד] "מצפון תפתח הרעה". הרי שנבוכדנצר עומד כנגד צד צפון. לכך אמר כאן "אחיו של ראש, הוא נבוכדנצר", כי גם אחשורוש מלך על מאה עשרים ושבע מדינה [אסתר א, א]. ואמרו [מגילה יא.] "שלשה מלכו בכיפה ["תחת כל כיפת הרקיע" (רש"י שם)], ואלו הן; אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנצר". וראה להלן הערות 43, 150, 191, 246, 281, 499.
(38) פירוש - זהו העדר האדם מצד הגוף, והגוף הוא כנגד ימין [גבורות ה' פמ"ה (קעד:)], וימין הוא דרום [נצח ישראל פ"ה (פה:), וגבורות ה' פמ"ז (קפז:)]. וראה להלן הערה 440.
(39) אמרו חכמים [אבות פ"ב מ"ו] "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים, אמר ליה, על דאטפת אטפוך", ובדר"ח שם [תקצט.] כתב: "פירוש המאמר הזה, כי מה שאמר ש'ראה גלגולת אחת צפה על פני המים', אין הכוונה על פני המים ממש, וכן מה שאמר ש'ראה גולגולת אחת', אין רוצה לומר גלגולת ממש, אבל שראה נשטף אחד, שעקרו אותו מן שרשו, עד שלא היה נשאר לו שם וזכר בעולם. וזהו שאמר ש'ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים', כי המים מתיחסים לשטיפה. והגלגולת הוא בראש, הוא דומה באדם כמו העיקר באילן. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כי האדם נחשב 'עץ השדה' [דברים כ, יט], ושורש שלו ועיקרו הוא הראש... ואמר שראה אחד נשטף מעיקרו, עד שלא היה נשאר לו שם וזכר בישראל". ובגו"א ויקרא פכ"ד אות יג ביאר שאומרים למברך את ה' "דמך בראשך" [רש"י ויקרא כד, יד] משום ש"רוצה לומר כי הוא פוגם בעיקר שהוא ראש לכל, כי המברך השם הרי כופר בעיקר. ולפיכך 'דמך בראשך', כי בראש שלך המיתה גם כן, כאשר חטא הזה הוא בראש ובעיקר גם כן, ולפיכך בא המיתה בראשך, ואין לך חיות" [ראה למעלה בהקדמה הערה 135, ולהלן הערה 58].
(40) פירוש - דבר שאין לו מציאות כלל עומד מול מזרח, כי משם המציאות, כי המזרח תחילת הבריאה וכל המציאות, וכפי שביאר בהקדמה שלישית לגבורות ה' [יח], וז"ל: "כי המזרח מתיחס לו הבריאה, לפי שמן המזרח מתחדש העולם בכל יום כשעולה השמש מן המזרח, וכמו שתקנו [תפילת שחרית] 'המאיר לארץ ולדרים עליה ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית'". וראה גו"א במדבר פ"ב אות ב, ושם הערה 25, ולהלן הערה 80.
(41) שמעתי לבאר שכוונתו לצד מערב, שההשפעות מגיעות ממערב. ועוד, כי ממונו של אדם מעמיד את האדם על רגליו, וכמאמר חכמים [פסחים קיט.] "זו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו". והואיל והראש עומד כנגד המזרח, לכך הרגלים עומדות כנגד מערב.
(42) בא לבאר הסבר שלישי ל"צד השוה" שיש לארבע הדעות שהוזכרו בגמרא. ועד כה ביאר שני הסברים; (א) ארבע הדעות הללו מורות כיצד אחשורוש עומד כנגד חג"ת ומלכות. (ב) ארבע דעות הללו מורות על קלקולו הגמור של אחשורוש בארבעה צדדים, שהיה פגום בכל צד. (ג) מעתה יבאר שארבע דעות הללו מורות כיצד אחשורוש מקולקל בכל ארבעת חלקי האדם, וכמבואר בהערה הבאה.
(43) נראה שכוונתו לארבעה חלקי האדם, שהם גוף, נפש, שכל, וממון, וכמו שכתב בדר"ח פ"ב מ"ה [תקצ.], וז"ל: "ודע כי התנא בא להשלים את האדם בכל חלקיו, וזה כי האדם יש בו אלו דברים; שיש בו השכל, ויש בו הנפש, ויש בו הגוף, ויש בו הממון, כל אלו דברים כוללים כל הדברים שהם שייכים לאדם". וכן כתב בנתיב גמילות חסדים פ"ה [א, קסה:], וז"ל: "הנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם, לפי שהממון הוא חיותו, ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו [ברכות סא:], ודבר זה בארנו כמה פעמים". וכן כתב בח"א לעדיות ד: [ד, סב.]. ושמו של דבר חל על כל חלקיו, וכמו שכתב בבאר הגולה הבאר השביעי [שסד.], וז"ל: "האדם נקרא בשם 'אדם' בשביל נפש המדברת שבו, כדכתיב [בראשית ב, ז] 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגם אונקלוס [שם] 'והוה אנשא לרוח ממללא'. ובודאי גם על גופו הוא שם 'אדם', מפני שכל האברים מתחברים אל נפש מדברת, ועל כולם יקרא שם 'אדם'". ובדר"ח פ"ד מט"ז [שמג:] כתב: "אם הוא זנב לאריות, מכל מקום שם 'ארי' נקרא על הכל ביחד, שאף על הזנב של הארי יש שם 'ארי'. ואל יהא ראש לשועלים, שאף על הראש שם 'שועל', ולפיכך יהא זנב לאריות, ואל יהא ראש לשועלים". לכך שם "אחשורוש" נאמר על ארבעת חלקי האדם; הדעה הראשונה סוברת ששם "אחשורוש" מורה שהוא דומה לנבוכדנצר מלך בבל, ומלכות זו מורה על הגוף, וכמו שכתב בגבורות ה' פ"ח [נא:], וז"ל: "יש באדם ג' דברים; גוף, ונפש, ושכל, שלש מעלות זו על גבי זו. ומלכות בבל לא היה רוצה רק לשעבד אותם בגוף, כדכתיב [ירמיה כז, יב] 'הביאו עצמכם בעול מלך בבל וחיו'. ולא תמצא שהיה נבוכדנצר חפץ רק עול על ישראל, ולפיכך לא היה שיעבוד של מלכות רק בגוף" [הובא למעלה בפתיחה הערה 204]. הדעה השניה סוברת ששם "אחשורוש" מורה על הצום ותענית שהיו לישראל, שזהו כנגד הנפש, וכמו שנאמר [ויקרא טז, לא] "ועניתם את נפשותיכם". ובנתיב התשובה פ"ז [לאחר ציון 48] כתב: "יושב בתענית הרי מחסר נפשו... מענה נפשו". הדעה השלישית סוברת ששם "אחשורוש" מורה על ראשו, שבו נמצא השכל, וכפי שכתב למעלה בהקדמה [לפני ציון 227], וז"ל: "כי ראשו של אדם שם השכל". הדעה הרביעית סוברת ששם "אחשורוש" מורה על הממון, שנעשו רשים בימיו.
(44) כי כבר השריש שרק שם שיש לו משמעות מסויימת יש לדרשו, אך שם עצם רגיל אינו מחייב דרשה, שנאמר [בראשית י, יג] "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים", ופירש רש"י שם "להבים - שפניהם דומים ללהב". והרא"ם שם הקשה על רש"י "לא ידעתי מי הכריחו לפרש זה השם מכל שאר שמות". וכתב על כך הגו"א שם אות ד בזה"ל: "דכל שם אשר יש לו פירוש, כזה, שהוא לשון 'להב' וכיו"ב, על כרחך נקראים על ענין מה, דאין אדם קורא אותו בשם להב אלא אם כן יש לו שייכות, דאם לא כן, למה יקרא אותו בשם להב, אחר שאין לו שייכות. בשלמא שאר שמות, 'ענמים' ו'לודים', וכיוצא בזה, כיון דאין שום ענין נקרא בשם 'ענמים', יש לקרוא אותו בשם 'ענמים'. אבל להיות קורא אותו בשם 'להבים', למה יקרא אותו בשם 'להבים'. ולפיכך צריך לומר דפניהם דומים ללהב". וכן חזר וביאר שם פכ"ג אות ד, פל"ו אות יב, ובשמות פי"ח אות ג. לכך יש לבאר מה ראו חכמים לדרוש שם "אחשורוש", הרי זהו שם שאין לו שום משמעות מסויימת.
(45) כי רק נאמר [אסתר א, א] "ויהי בימי אחשורוש". והרגילות היא להזכיר תיבת "מלך" בפסוק מעין זה, וכגון [בראשית יד, א] "ויהי בימי אמרפל מלך שנער", וכן [ישעיה ז, א] "ויהי בימי אחז בן יותם בן עוזיהו מלך יהודה", וכן [ירמיה א, ג] "ויהי בימי יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה". וכך דייקו על הפסוק [מ"א ב, א] "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר", ולא נאמר "ויקרבו ימי המלך דוד למות", אלא שנאמר [קהלת ח, ח] "ואין שלטון ביום המות", ופירש רש"י שם "ואין שלטון - של שום מלך ניכר ביום מותו. בכל מקום אתה מוצא 'והמלך דוד', וביום מותו 'ויקרבו ימי דוד למות', לא הוזכר מלכות כאן" [מקורו בקה"ר (ח, יא)]. הרי שהשמטת תיבת "מלך" מחייבת הסבר.
(46) לשונו למעלה [לאחר ציון 18]: "הכל מסכימים כי שמו [של אחשורוש] מורה שהוא היה יוצא מן הסדר הראוי למלך, כמו השם שהוא לצדיקים אשר מורה השם על הפלגתם במעלה, ואצל הרשע יורה השם על שהוא יוצא מן הסדר הראוי. והשם בא על המהות, ופליגי מה הוא המהות של אחשורש".
(47) כמבואר בשלשת הסבריו למעלה שארבע הדעות שהוזכרו בגמרא מורות על יציאה מן הסדר הראוי [של חג"ת ומלכות, כיווני העולם, וארבעת חלקי האדם]. ו"שנוי" מורה על היציאה מן הסדר, וכפי שכתב להלן [פ"ד (לאחר ציון 49)], וז"ל: "כל דבר שמגיע לצדיק שהוא יוצא מן הסדר, והוא שנוי גדול כמו זה, צריך לזה סבה". ובנתיב התורה פ"א [נד.] כתב: "כי כאשר יוצא האדם מן הסדר בשנוי אשר יש לו במחשבותיו... התורה מחזיר אותו אל הסדר". ובנתיב העבודה פי"ז כתב: "וזה ראוי למי שיוצא מן הסדר הראוי, ונמשך אחר השנוי, ואחר זה נמשך עוד שנוי לגמרי". וראה להלן הערות 101, 800, ופ"ד הערה 50.
(48) כפי שלמעלה [לאחר ציון 20] השוה את השם "אחשורוש" לשמו של הרשע, ששמו מורה "על שהוא יוצא מן הסדר הראוי" [לשונו שם], וראה למעלה הערה 19. וכבר השריש ש"כל שנוי רע" [לשונו למעלה בפתיחה (לפני ציון 16, ולפני ציון 47)]. ולכך "השם הזה הוא גנותו".
(49) כי עניינו של מלך הוא הכבוד, וכמו שמברכים על מלך של אומות העולם "שנתן מכבודו לבריותיו" [ברכות נח.], ואמרינן "ברוך שם כבוד מלכותו" [פסחים נו.]. ולהלן [לאחר ציון 407] כתב: "אחשורש שהיה מלך פרס ומדי, ראוי לו בשביל זה מלבושי כבוד... המלך ראוי לו הכבוד מצד שהוא מלך", וראה למעלה בפתיחה הערה 166, ולהלן הערות 359, 962, 1074. ואם תאמר, הרי מצינו שנאמרה תיבת "מלך" על גנאי, וכמו שנאמר [מ"ב כא, יא] "יען אשר עשה מנשה מלך יהודה התועבות האלה הרע מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו ויחטא גם את יהודה בגלוליו". ואולי יש לומר, שנהי שמצינו שמלך עושה דבר של גנאי, מ"מ אין הגנאי מורה על מהותו של המלך, אלא על מעשיו, ומהות לחוד ומעשים לחוד. אך שם "אחשורוש" מורה על מהות של גנאי [כי שם מורה על מהות], לכך אין לומר "המלך אחשורוש", כי אז תיבת "מלך" מודבקת למהות גנאי, והואיל ו"מלך" הוא שם הכבוד, אין להדביקו למהות גנאי. אך קשה, שכבר בפסוק השני במגילה נאמר [אסתר א, ב] "בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה", הרי שאחשורוש הוזכר בשם "המלך אחשורוש", וכך הוזכר פעמים רבות במגילה [שם פסוקים ט, י, טו, יז, שם פרק ב, פסוקים א, יב, טז, ועוד], ומדוע רק בפסוק הראשון במגילה הושמטה תיבת "המלך". ואולי יש לומר, שלאחר שכבר למדנו מהשמטת תיבת "המלך" בפסוק הראשון את עניינו ומהותו של אחשורוש ["שהוא יוצא מן הסדר הראוי" (לשונו כאן לפני ציון 45)], שוב אין צורך להשמיענו זאת שנית, וחזר לנקוט בתיבת "המלך", כי סוף סוף היה מלך. וראה בסמוך הערה 52.
(50) לשונו למעלה בפתיחה [לאחר ציון 262]: "כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם. והמדינה שמורדת במלך מבקש המלך לייסרם, ולא לכלותם לגמרי... מלך שהוא עומד על ישראל, אינו מבקש לעקור את הכל". וראה למעלה בפתיחה הערה 401, ולהלן ציון 99, פ"ג הערות 492, 533, 656, פ"ד הערה 19, ופ"ו הערה 225.
(51) פירוש - אסתר הפליגה בזרות שהיתה לישראל, שאמרה [אסתר ז, ד] "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי וגו'", ופירושו שאינה יכולה להחריש מול מעשה כל כך זר, שאומה שלימה נמכרה להשמדה ולהריגה, ואילו היו נמכרים לעבדות היתה מחרישה, כי אין בכך מעשה כל כך זר.
(52) לפי הסבר זה אין השמטת תיבת "המלך" משום שאין ראוי להזכיר שם כבוד ["המלך"] אצל שם גנאי ["אחשורוש"], וכהסברו הראשון, ובבחינת "הרחק מן הכיעור" [חולין מד:], אלא שהזכרת תיבת "המלך" היתה נוגדת למכוון בפסוק זה, שהואיל ומעשה המגילה יוצא מהסדר הראוי, ושם "אחשורוש" מורה שהוא בעצמו יוצא מהסדר הראוי, לכך מעשה המגילה שייך בדוקא לשם "אחשורוש", ולא לשם "המלך אחשורוש", כי "המלך" מורה על הסדר [כמו שיבאר]. נמצא ששם "אחשורוש" בלבד הוא הפתיחה הראויה למעשה המגילה, ואדרבה, השם "המלך אחשורוש" היה סותר לענין המגילה. ולפי הסבר זה לא יקשה מדוע בהמשך המגילה הוזכר השם "המלך אחשורוש" פעמים רבות [כפי שהוקשה למעלה בהערה 49 להסברו הראשון], כי פתיחת המגילה היא ראש לכל המגילה [ראה להלן הערות 58, 169], ותורף המגילה הוא מה שאירע לישראל שאומה שלימה ניתנה להריגה. אך המשך המגילה אינו עוסק בכותרת למגילה, ושוב אין מניעה מלומר "המלך אחשורוש".
(53) לשונו להלן [פסוק כב (לאחר ציון 1409)]: "אחר שראה אחשורוש המעשה הזה של ושתי, שלא היה כסדר העולם, שבסדר העולם האשה היא תחת בעלה, אבל ושתי היתה ממאנת לשמוע בדבר שהוא סדר העולם ומנהגו [פסוק יב]. והמלך מוכן ועומד שיהיה שומר הסדר, וכאשר ראה אחשורוש שנוי הסדר בושתי, חשב כי דבר זה גנאי למלך, אשר הועמד לשמור הסדר והנהגה. לכך כתב שיהיו כל המדינות נוהגים כסדר, בין הנהגת הבית שיהיה כסדר, ובין הנהגת כלל המדינות. לכך אמר שיהיה כל איש שורר בביתו, והכל יהיה על פיו, והוא צווי אל בעל הבית שיהיה משגיח על ביתו ויהיה משתורר עליהם, ויהיה הנהגת ביתו כסדר עולם... וזהו כבוד המלך אשר הוא לשמירת הסדר". ואם תאמר, הרי מבאר כאן שמהותו של אחשורוש היא יציאה מן הסדר, ואילו להלן [פסוק כב] מבאר שאחשורוש שומר על הסדר. ויש לומר, שלהלן איירי במה שאחשורוש חושב על עצמו, אך כאן איירי במה שאחשורוש הוא אליבא דאמת. ומעין זה אמר בלעם להקב"ה [רש"י במדבר כב, י] "אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים". וראה להלן הערה 1413.
(54) כמבואר בהערה הקודמת. ובתפארת ישראל פ"ד [עב.] כתב: "כמו המלך שהוא שומר את הסדר לבלתי יצא אחד מן הסדר הראוי". ובהמשך הפרק [פב.] כתב: "מלך שומר הסדר שלא ישתנה, כמו שהוא ענין המלך". ובח"א לחולין נז: [ד, צה.] כתב: "כי השם יתברך ברא המינים ונוהגים עניניהם אחר המושכל הראוי. ולא שידעו ויבינו ויש בהם דעת, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשך אחר המושכל. וכמו שאמרו ז"ל [עירובין ק:] למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, דרך ארץ מתרנגול... וכמו שיש לאדם מלך שהוא מסדר עניניהם במוחש, כך יש לכל מין ומין מלכות. ואין הפירוש שיש להם מלך ממש מולך עליהם, רק שהטבע שבהם נמשך אחר מלכות, שכמו שהמלך מסדר בני אדם, כך המין בטבע... נמשך אחר זה. וזהו המלך שיש להם, ונמצא שיש להם מלך מצד הטבע, שהוא מנהיג אותם כמו שראוי" [ראה להלן פ"ו הערה 280]. ובח"א לגיטין ו: [ב, צא.] כתב: "ואל יהא מעשה פילגש בגבעה קל בעיניך, כי היה... כאשר היו ישראל בלי מלך, ולא היה להם סדר. ולכך מעשה פלגש בגבעה כתיב בסוף ספר שופטים [פרק יט], אשר כל ספר שופטים מדבר בה מעשי ישראל כאשר היו בלי מלך". ובח"א לב"ב טז: [ג, ע:] כתב: "כי המלכות הוא הסדר אשר מקבלים מן המלך, וקודם שבא המלכות אל העולם, היה ההעדר אל זאת המדריגה, ולא היה שום סדר" [הובא למעלה בפתיחה הערה 41]. ובח"א לסנהדרין צה. [ג, קצה.] כתב: "ענין המלך... מסדר את העם בסדר הראוי". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכז.] כתב: "המלך הוא מסדר הכל... המלך הוא עצם הסדר". ובדרשת שבת הגדול [רז.] כתב: "כי כאשר תראה סדר במדינה תדע כי יש מלך מסדר הכל, וכאשר אין סדר להם, תדע כי אין להם מלך". וכן כתב בגבורות ה' ר"פ מו, ונתיב הזריזות פ"א. וראה להלן הערה 1412, ופ"ג הערה 402.
(55) שנאמר [דניאל ט, א] "בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי אשר המלך על מלכות כשדים", ופירש רש"י שם "לא זהו אחשורוש שבימי המן, כי הוא מלך פרס היה, וזה דריוש המדי". ולפי זה מה שכתב כאן "שהיה עוד במלכי פרס ומדי מלך שנקרא 'אחשורוש'" הוא לאו בדוקא, כי המלך האחר הזה הוא במלכי מדי, ולא במלכי פרס. וראה הערה הבאה.
(56) כן ביאר הראב"ע כאן, וז"ל: "וטעם 'הוא אחשורוש'... יתכן שיהיה במלכי פרס הקדמונים מלך שמו אחשורוש, ושניהם היו מלכים על פרס ומדי, רק זה אחשורוש השני מלך על מדינות אחרות, שהן בין הודו ובין כוש". וכן כתב כאן במנות לוי בשם הראב"ע. ובספר יוסף לקח כאן כתב: "וירצה בזה שלהיות שבדניאל נאמר אחשורוש מזרע מדי, הוצרך לומר בספורנו 'הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש', כדי לשלול ולומר שאינו זה אותו אחשורוש אביו של דריוש... עד כאן לשון מהר"ם עראמה". ושם הקשה על כך כמה קושיות. וכן הגר"א כאן, על דרך הפשט, כתב: "'הוא אחשורוש', מפני שהיה אחשורוש אחר, והוא אבי דריוש המדי הראשון, כמו שאמר דניאל 'בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי', וגם הוא מלך... ולא מלך אלא על פרס ומדי בלבד... לכך כתב כאן 'הוא אחשורוש המולך מהודו וכו", שאחשורוש הראשון לא מלך אלא על פרס ומדי לבד". וכן כתב הרא"ם [בראשית ב, יד], וז"ל: "כי מלת 'הוא' אינה נאמרת רק על הדבר המפורסם, היותר ידוע, כדי להודיע בו הנעלם, כמו, 'הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש', לא אחשורוש האחר, כי מצאנו 'דריוש בן אחשורוש'".
(57) והואיל ונאמר [ש"א כד, יג] "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע", וכן אמרו [סנהדרין ח.] "מגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי", לכך מן הנמנע שתבוא טובה לישראל מאחשורוש הרשע, ובעל כרחך שכל מה שעשה אחשורוש הכל היה מן השם יתברך בלבד. וכן להלן [לפני ציון 1157] כתב: "כי הוקשה להם איך באה הצלה לישראל על ידי אנשים אלו. כי בודאי חכמי האומות הם מתנגדים לישראל, ואיך בא הצלה על ידם לישראל", ושם הערה 1159. ולהלן פ"ג [לאחר ציון 68] כתב: "כי מאחר שאחשורוש גדל את מרדכי, ודבר זה סבה שיהיה נבנה בית המקדש. ואחשורוש הוא רשע, ואין לו דבר הזה". ולהלן פ"ה [לאחר ציון 55] כתב: "כל זה בא לומר כי כל הגאולה היה מן השם יתברך, כי אף שהיה אחשורוש אוהב אסתר מאוד, מכל מקום כאן שיהיה התחלת הגאולה, שמשעה זאת היתה הגאולה תמיד מוספת עד שהיתה גאולה לגמרי, ואין ראוי שיהיה התחלת הגאולה מן הרשע אחשורוש, רק מן השם יתברך... כי השם יתברך עשה זאת בעל כרחו של אחשורוש". דוגמה לדבר; הקב"ה אסר על בלעם לברך את ישראל, משום ש"אינם צריכין לברכתך, 'כי ברוך הוא' [במדבר כב, יב], משל שאומרים לדבורה לא מדובשיך ולא מעוקציך" [רש"י שם]. ובגו"א שם אות כג כתב: "אף על גב דלבסוף היה מברך את ישראל [במדבר כד, י], אותם הברכות מפי הקב"ה על כרחו של בלעם [סנהדרין קה:], ברכות כאלו היה רוצה [הקב"ה] שיברך להם, אבל לברך מעצמו, לא, כי כל ברכה של בלעם, עם הברכה דבוק דברים שאינם של ברכה, והם רעות". הרי שהברכות ניתנו מה' דרך בלעם, אך לא על ידי בלעם. וכך הטובות שבמגילה נעשו מה' דרך אחשורוש, אך לא על ידי אחשורוש. ואודות רשעות אחשורוש, ראה למעלה הערה 19, להלן הערה 823, ופ"ג הערה 70.
(58) ותחלת המגילה כוללת את כל המגילה, כפי שהראש כולל את כל ההמשך, כי הראש הוא שורש הכל, וכמבואר למעלה בהקדמה הערה 135, ובפרק זה הערה 39. וכן להלן [לפני ציון 269] כתב: "ופירוש זה כי 'ויהי בימי אחשורוש' קאי על כל המגילה, שרוצה לומר כי מה שמדבר ממנו המגילה היה בזמן אחשורוש, דהיינו מעשה המן ומרדכי". וראה גו"א שמות פ"ל אות ז [שצב.], ולמעלה הערה 52. ובדר"ח פ"א מי"ח [תסד.] כתב: "תמצא כי ראשית המאמר [המאמר הראשון של עשרה מאמרות] מתחיל בכלל העולם; 'בראשית ברא אלקים שמים וארץ' [בראשית א, א], שדבר זה כלל העולם, כי הכל נברא ביום הראשון... בתחילת הבריאה נזכר בריאת כלל העולם, כי ההתחלה הוא התחלה אל הכל". ושם פ"ג מ"ד [קלא:] כתב: "כי אדם הראשון הוא כמו מין האדם בכלל, שנקרא 'אדם' על שם שהוא כולל כל מין האדם. כי ההתחלה שהיא התחלה לדבר, עומדת במקום הכל, והוא דומה כמו שורש האילן, שהשורש יש לו מקום בארץ". ובגבורות ה' פנ"ז [רנד:] כתב: "מכת בכורות... הוא נגד מאמר 'בראשית', שהבכור הוא ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר 'בראשית', שהוא ראשית הבריאה גם כן, ושניהם ראשית הם. וכמו שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות [רש"י שמות ט, יד], כך מאמר 'בראשית' שקול נגד כל המאמרות". ובגבורות ה' שם הוצאת מכון מהר"ל הערה 24 הביאו מדבריו בכתב יד, שכתב: "ולפיכך לא נאמר אצלו 'ויאמר', כי האמירה היא אמירה פרטית, אבל 'בראשית' כולל כל המאמרים, לכך לא נאמרו אצלו לשון 'ויאמר', ומפני זה כולל המאמרים, כי דבר שהוא ראשית ותחילה, בכחו כל שבא אחריו". ובגבורות ה' פ"ל [קיח:] כתב: "האבות כוללים התולדות שיצאו מהם גם כן". ובתפארת ישראל פל"ז [תקנט:] כתב: "כי ההתחלה הוא עיקר הדבר, מפני שהוא התחלה אל הכל. ולכך ההתחלה הוראה על כל הדבר ומהותו, כי בכח ההתחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה אל הכל. רק כי אינו בענין קרוב, רק בענין רחוק, כי הכל הוא בכח התחלה, ואינו בפועל הנגלה". ולהלן [לאחר ציון 222] כתב: "כאשר כובש התחלה, בזה כובש הכל". וכן הוא בתפארת ישראל פמ"ז [תשלט:], וח"א לב"מ פה: [ג, מב:]. דוגמה לדבר; הפסוק הראשון בתורה ["בראשית ברא וגו'"] כולל בתוכו את כל התורה, וכמו שביאר הגר"א [בפירושו לספרא דצניעותא, ר"פ ה]. ולא עוד, אלא שכל התורה נכללת בשש אותיותיה של תיבת "בראשית" והדגש של הבי"ת [הגהתו של ר' שמואל לוריא שם, והוא על פי דברי הגר"א לתיקוני זוהר סוף תיקון יח]. וראה למעלה בפתיחה הערות 226, 227, להלן פ"ד הערה 154, ופ"ו הערה 307.
(59) לפי זה כאשר אמרינן "'הוא אחשורוש' הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו", ההדגשה היא על "ועד סופו", שאע"פ שבסוף אחשורוש עשה טובות לישראל, מ"מ הואיל והוא היה רשע גם בסופו, בעל כרחך שטובות אלו באו מה' ולא מאחשורוש. וכן פירש השפת אמת [מגילה יא.], וז"ל: "'אחשורוש הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו כו", נראה בכל הני דלרבותא נאמרו, דאפילו אחר שנשא אסתר הצדקת, נשאר רשע". והנה למעלה בפתיחה [לאחר הערה 301] כתב: "ובא ליישב מה שנראה כי אחשורוש היה מוכן לאבד את ישראל [אסתר ג, י], ואחר כך היה מוכן להיות על ידו הטוב ליהודים [אסתר ח, יא]. ואין זה רק כאשר מושל המן הרשע, היה נמשך אחשורוש אחר הרע. וכאשר היה מושל מרדכי ואסתר, היה נמשך אחשורוש אחר הטוב. ודבר זה יסוד ועיקר למגילה הזאת". הרי שתלה את הטובות שעשה אחשורוש בממשלת מרדכי ואסתר, ואילו כאן תלה זאת ביד ה', ובעל כרחך שחד הוי. וכן למעלה בפתיחה [לפני ציון 347] ביאר את הפכפכיותו של אחשורוש בזה"ל: "כאשר נגמרו הקללות... אז היה מתהפך השם יתברך מדתו עליהם לרחמים, כאשר כבר כלו כל הקללות. ולכך אחשורוש, שמכרם להמן, הוא עצמו נהפך עליהם לטוב". וראה למעלה בפתיחה הערות 303, 305, 351. ולהלן פ"ד [לאחר ציון 94] הזכיר בקצרה את דבריו כאן.
(60) "יש לנו עוד 'הוא' הטוב מכל אלה, 'הוא ה' כו"" [מתנו"כ ב"ר לז, ג].
(61) "מיוחדים בעולם" - ידועים בעולם.
(62) כמוזכר בכל מקום. וראה במכלול לרד"ק שער שער דקדוק השמות, ד"ה עשרה, והראב"ע בספרו מאזניים [דפים כב-כד].
(63) פירוש - כשם שאות ה"א [שהיא גימטריה 5] מיידעת את הדבר [שנקראת "ה"א הידיעה"], כך דברים ידועים באים בחמשה, ולכך מספר הצדיקים הידועים והרשעים הידועים הוא חמשה.
(64) רש"י בראשית ב, ד "בהבראם - בה' בראם, שנאמר [ישעיה כו, ד] 'ביה ה' צור עולמים', בב' אותיות הללו של השם יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א רמז שירדו למטה לראות שחת, כה"א זאת שסתומה מכל צדדים, ופתוחה למטה לרדת דרך שם" [מקורו ממנחות כט:]. ובדר"ח פ"ה מ"א [טו.] ובנר מצוה [טו.] ביאר מדוע עולם הזה נברא באות ה"א.
(65) לעומת עוה"ב שנברא באות יו"ד [מנחות כט:], כי הגלוי מההעדר הוא רק בבריאת העוה"ז ולא בבריאת העוה"ב, שהרי כפי הנהגת האדם בעוה"ז כך יהיה חלקו בעוה"ב. נמצא שבעוה"ז האדם זורע, ובעוה"ב האדם קוצר [ראה אלשיך משלי י, ה], ואין קצירה גלוי מההעדר. ואדרבה, "העולם הבא יש לו מדריגה נעלמת וצפונה, דכתיב [תהלים לא, כ] 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'" [לשונו בתפארת ישראל ס"פ טו]. ואות יו"ד מורה על הנסתר [גבורות ה' פכ"ה (קו.). ובדרשת שבת הגדול (ריא:) כתב: "כמו 'יאמר' 'ישמור' מורים על נסתר"]. לכך עוה"ז, שהוא עולם גלוי ונמצא, בריאתו היא באות ה"א המגלה. ואילו עוה"ב, שהוא עולם צפון ונסתר, בריאתו היא באות יו"ד הנסתרת.
(66) לשונו בדרוש לשבת תשובה [עט:]: "האות השני [משם הויה] הוא הה"א, מורה כי הוא יתעלה מחויב המציאות, כי לשון ה"א כמו [בראשית מז, כג] 'הא לכם זרע', רצה לומר הנה נמצא לכם זרע. ובכל התלמוד ובמשנה כאשר שמשו בלשון 'הא לך' [שביעית פ"ח מ"ד, סוכה מא.], מורה מלת 'הא' על הישות ועל המציאות, ודבר זה ידוע" [ראה להלן פ"ד הערה 157, ופ"ז הערה 166]. ובתפארת ישראל פ"ל [תנב.] הביא את מאמרם [ברכות ו:] שהתורה ניתנה בחמשה קולות, וכתב לבאר: "וביאור דבר זה, כי אף שהיה במתן תורה ברקים וענן כבד [שמות יט, טז-יט], לא היה אחד מהם חמשה, רק הקולות... היו חמשה. ודבר זה מפני כי הקול מורה על המציאות, שזה ענין הקול שהוא יוצא אל המציאות, והוא נמצא ונשמע אל אחר... כי דברים שאין להם מציאות בשלמות הוא יושב דומם, כדכתיב [איכה ג, כח] 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'... וכאשר נתנה התורה, ויצא הסדר השכלי לפעל, שקודם זה לא יצא סדר השכלי אל המציאות בפעל, ועתה יצא לפעל, היה עם זה קולות, שהקול מורה על היציאה לפעל אשר לא היה קודם, שזה ענין הקול... התורה היא מציאות שלם ואינה מציאות חלק, לפי שהתורה היא צורת כל העולם והשלמתו... ולכך נתנה התורה בחמשה קולות, ולא נתנה בשנים ושלש, כי חמשה קולות הוא ההתפשטות המציאות לכל צד, והאמצעי שבתוכם, שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. הנה מורים חמשה קולות על יציאה לפעל שלם, שהוא מתפשט בכל צד, כמו שהיא התורה השלמת כל העולם". וצרף לכאן שיש חמש מוצאות הפה [ראה רש"י ויקרא יט, טז]. וראה בדר"ח פ"ב הערה 1039.
(67) אודות שאברהם אבינו הכיר את בוראו, כן אמרו חכמים [נדרים לב.] "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו". ואודות שאברהם אבינו היה הראשון, כך עולה מדרשתם ז"ל על הכתוב [ישעיה מא, ב] "מי העיר ממזרח צדק יקראהו", שדרשו [ילקו"ש שם רמז תמ"ז] "ישנים היו אומות העולם מלבוא תחת כנפיו של הקב"ה, ומי העירם לבוא תחת כנפיו, אברהם". וכן דרשו על הכתוב [בראשית יב, ח] "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'", "אל תקרא 'ויקרא', אלא 'ויקריא', מלמד שהקריא את שמו של הקב"ה לכל עובר" [ילקו"ש שם רמז צ"ה]. ואברהם אבינו הוא הראשון שקרא להקב"ה "אדון" [ברכות ז:]. וכן דרשו עליו [ב"ר מב, ח] "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד", ונקרא "תחילה לגרים" [חגיגה ג.]. ובגבורות ה' פ"ט [נו:] כתב: "כי ראוי לאברהם יותר מכל האמונה, והוא היה המאמין הראשון אשר עליו נאמר [בראשית טו, ו] 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'". ובדר"ח פ"ו מ"י [שנה:] כתב: "כי אברהם היה הצדיק הראשון, שכך אמרו בגמרא במסכת ע"ז [ט.] כי שני אלפים היו תוהו, עד שבא אברהם... והוא היה הראשון שהיה בריאה במין האדם". ובתפארת ישראל פמ"ח [תשנ:] כתב: "אברהם... היה צדיק הראשון". ואמרו חכמים [שיהש"ר ג, ה] "מה המור ראש לכל הבשמים, אף אברהם אבינו ראש לכל הצדיקים". ועל הפסוק [ישעיה לג, טו] "הולך צדקות", דרשו חכמים [מכות כד.] "זה אברהם אבינו". אך יש להעיר על כך מדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"א ה"ב שכתב: "צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם, והוא אברהם אבינו". הרי שנקט בחמשה יחידים שהכירו את ה' לפני אברהם, וכיצד כתב כאן שאברהם היה "ראשון להכיר את בוראו". ואולי אברהם היה ראשון שהכיר את בוראו והעביר הכרה זו לשאר הבריות [כמבואר ברמב"ם ריש הלכות ע"ז]. ורש"י [בראשית כד, ז] כתב: "אמר לו [אברהם לאליעזר עבדו] עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ". וזהו שכתב כאן "כי הוא ראשון להכיר את בוראו, וקודם זה לא הכירו הבריות את בוראם", הרי הראשוניות של אברהם היא מתלי תליא בהכרת הבריות את בוראם. וכן הוא במאירי לאבות פ"א מ"א [ד"ה והיה]. ובאגרת הנחמה לרבנו מיימון אבי הרמב"ם ז"ל [ד"ה אמנם], כתב: "כי אברהם היה המאמין המשתדל הראשון, כי הוא המנביע האור בעולם הזה, הוא אברהם, הוא המאיר לעולם והמישר הראשון לכל בשר".
(68) אינו מזכיר את אהרן, אלא רק את משה, אע"פ שבמקרא שהביא נאמר "הוא משה ואהרן". והיה אפשר לומר שעיקר כוונת המדרש [אסת"ר א, ב] הוא למשה ולא לאהרן. אך גם הגמרא [מגילה יא.] הביאו מקרא זה, שאמרו "'אברם הוא אברהם' [דהי"א, א, כז], הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו. 'הוא אהרן ומשה' [שמות ו, כו], הן בצדקן מתחילתן ועד סופן". הרי שלגבי משה ואהרן נקטו בלשון רבים ["הן בצדקן מתחילתן ועד סופן"], לעומת לשון היחיד שנקטו לגבי אברהם. ומכך משמע שדרשת "הוא" מוסבת על משה ואהרן, ולא רק על משה. ויל"ע בזה.
(69) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [שכו.]: "כאשר השם יתברך נראה לנביאים, מפני כי הנביא לא ראה באספקלריא המאירה [יבמות מט:], רוצה לומר שאין כל נבואתן במדריגת משה רבינו עליו השלום, שהיתה נבואתו נבדלת לגמרי... והיינו דאמרו בגמרא בפרק החולץ [יבמות מט:], מנשה אמר לישעיה, משה רבך אמר [שמות לג, כ] 'כי לא יראני האדם וחי', ואתה אמרת [ישעיה ו, א] 'וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא'. ומתרץ שם, לא קשיא, משה רבינו ראה באספקלריא המאירה. רצה לומר כי משה, מפני שהיתה נבואתו נבדלת לגמרי, וזה נקרא שראה 'באספקלריא המאירה'. לכך אמר 'כי לא יראני האדם', כי אין לו תמונה גשמית. ולראותו כפי מה שהוא השם יתברך, אי אפשר לראות השם יתברך, שהוא נבדל מהכל. אבל ישעיה, שאין מעלתו כל כך, והיה רואה השם יתברך בכח גשמי, וזה נקרא 'אספקלריא שאינה מאירה', והוא ראה השם יתברך דרך עולם הגשמי, שהוא מלבוש נחשב, אשר המלבוש מתדמה בו הלובש. וזהו ההפרש אשר יש בין משה ובין שאר נביאים; משה כתיב בו [במדבר יב, ח] 'פה אל פה וגו". אבל שאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה, היו רואים השם יתברך דרך מלבוש הזה הגשמי, ולכך 'ועל הכסא דמות כמראה אדם'". ובתפארת ישראל פכ"א הקדיש את הפרק כולו לבאר יחוד משה בנבואה, ובתוך דבריו כתב שם [שיח:]: "כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים [שמות לג, יא] , שהיה משה עומד עם השם יתברך, הכל הוא הקירוב והדיבוק עמו... שכל נבואת משה נבואה ברורה, כמו שהיה הדבור עמו פנים אל פנים ופה אל פה. לכך לא היתה נבואתו רק נבואה ברורה". ובתיקוני זוהר סוף תיקון לח איתא "משה ימלל בשכינתא, הדא הוא דכתיב 'פה אל פה אדבר בו'".
(70) יומא עב: "שלשה זירים הן; של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן. של מזבח, זכה אהרן ונטלו. של שלחן, זכה דוד ונטלו. של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח". ופירש רש"י שם "מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו - שהכהונה נתנה לאהרן ברית מלח, וכן המלכות לדוד ולזרעו". ובמדרש תהילים [מזמור קלב] אמרו "עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל ראוין למלכות. משנבחר, יצאו ישראל". ובגבורות ה' פ"ט [נה:] כתב: "אמרו חכמים [יומא כב:], שאול באחת, ולא עלתה לו. ודוד בשתים, ועלתה לו ["שאול נכשל באחת, ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה, לבטל מלכותו. ודוד נכשל בשתים, ולא עלתה לו לרעה" (רש"י שם)]. והיינו מפני שדוד היה ראוי למלכות מצד עצמו, שנתן השם יתברך המלכות לזרע יהודה. ולפיכך לא היה נדחה בקלות ונענש. אבל שאול, שלא היה ראוי מצד עצמו למלכות כמו דוד, נענש". ובבאר הגולה באר החמישי [קט:] כתב: "כי השם יתברך הוא שהיה רוצה בדוד, כי על ידו יהיה בנין בית המקדש ומלכות בית דוד, וכמה דברים שהם יסודי העולם" [ראה להלן פ"ב הערה 128]. ובתפארת ישראל פמ"ח [תשמח:] כתב: "דוד המלך הרי הוא עיקר בעולם, אשר ממנו מלכות בית דוד".
(71) סנהדרין צד: "מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה, ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". ואמרו חכמים [ב"ב טו.] "חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה משלי שיר השירים וקהלת", ופירש רש"י שם "שחזקיה גרם להן לעסוק בתורה, כדאמרינן בחלק 'נעץ חרב על פתח בית המדרש כו", נקרא הדבר על שמו". וכן כתבו תוספות שם ד"ה חזקיה.
(72) סנהדרין צד: "מאי [ישעיה ח, כג] 'כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים', לא כראשונים שהקלו מעליהם עול תורה, אבל אחרונים שהכבידו עליהן עול תורה וכו'", ופירש רש"י שם "עשרת השבטים שהקלו מעליהם עול תורה, אבל אחרונים, עמו של חזקיה, הכבידו עליהם עול תורה, והיינו דכתיב 'האחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים'".
(73) כמו שאמרו חכמים [סנהדרין צד.] "'חזקיה', שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים", ופירש רש"י שם "שחיזק ישראל - העוסקין בתורה". ובהקדמה לדרוש על התורה [ז:] כתב: "כי הוא היה מתחזק ומתאמץ תמיד לתקן המכשולות לגדור ישראל, שלכך נקרא שמו 'יחזקיה'".
(74) כמבואר בהערה 72.
(75) פירוש - לא מצינו אצל הדורות שהיו לפני חזקיה שביטלו כמה מצות לגמרי, ולכך לא הוסרו לגמרי מהתורה, לעומת מה שהיה בימיו של עזרא, וכמו שמבאר.
(76) אין כוונתו למצות שישראל חטאו והפסיקו לשמור בבבל, וכמו שאמרו [מגילה טו.] "מאן אפריש נשים נכריות, עזרא, דכתיב [עזרא י, ב] 'ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלוקינו ונושב נשים נכריות'", דאם כן לא היה נוקט לשון פעול ["והיה בטול לכמה מצות"], אלא לשון פיעל [כמו שכתב למעלה (לאחר ציון 71) "אחר שהיו מבטלים התורה והמצות"]. אלא כוונתו שעצם היציאה לגלות מביא לבטול כמה מצות, וכמו מצות התלויות בארץ וכיו"ב. ומעין מה שאמרו [חגיגה ה:] "כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה". ובתפארת ישראל פ"ה [צא:] כתב: "אנחנו בני גלות, אין אנו יכולים לקיים הרבה מצות". והנה משמע מדבריו כאן שכאשר "היה בטול לכמה מצות" זה נחשב ש"הוסרו לגמרי", כי כתב שבימי חזקיה לא הוסרו לגמרי, לעומת ימי עזרא שאז "היה בטול לכמה מצות". ויש להעיר על כך מדבריו בגו"א דברים פי"א אות ל, שכתב: "כל הסרה הוא הסרה לגמרי, שאם עדיין יש עליו שום מצוה, לא נקרא זה 'הסרה', שעדיין הוא בדרך אשר צוה ה'". ויל"ע בזה
(77) ברכות ד. "תניא, 'עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית' [שמות טו, טז], 'עד יעבור עמך ה" זו ביאה ראשונה, 'עד יעבור עם זו קנית' זו ביאה שנייה, מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא". ובח"א לסנהדרין כא: [ג, קמ:] כתב: "כי ביאה שניה דומה לביאה ראשונה, וכך דרשו ז"ל... ראוי שיהיה נעשה להם ניסים בביאה שניה כמו בביאה ראשונה, אלא שגרם החטא... עזרא העלה את ישראל מבבל עד שהביאם אל הארץ, שיקנו מעלתם הראשונה". וראה הערה הבאה.
(78) "מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן תורה" [המשך לשון הגמרא בסנהדרין כא:]. ובתפארת ישראל פס"ד [תתרב.] כתב: "תני רבי יוסי, ראוי היה עזרא וכו'. פירוש, שהיה מוכן לזה מצד עצמו שתנתן התורה על ידו, רק שכבר יצא הדבר לפעל על ידי משה. ומפני שההכנה היה לעזרא לקבל התורה, ולהיות מתעלה מן החמרי ומתדבק במעלה העליונה השכלית, ולכך כשם שכתוב [שמות יט, ג] 'ומשה עלה אל האלקים', העליה הזאת מן החמרי להתדבק בשכלי. וכן כתוב בעזרא [עזרא ז, ו] 'הוא עזרא עלה מבבל'. פירוש, כי היה לו עליה מבבל, כי כל חוצה לארץ מיוחס לחמרי, וארץ ישראל מיוחס אל השכלי, וכמו שאמרו ז"ל [קידושין מט:] עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם; תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם. ולכך היה עזרא מתנועע אל מקומו הראוי לו, שהוא ארץ ישראל, מיוחד לחכמה ולתורה, כמו שהיה מיוחד הר סיני שיקבל משה שם חכמת התורה. וראוי שיהיה ביאה שניה שעלו מבבל, כמו ביאה ראשונה שעלו ממצרים [ברכות ד.]. כי הדברים האלו מתדמים ומתיחסים, שהעלה אותם הקב"ה מתוך האומות לרשות עצמם. ולפיכך כמו שהיה להם משה בביאה ראשונה, ואותו שהעלה אותם ממצרים נתן השם יתברך על ידו התורה, והעלה אותם גם כן אל מדרגה השכלית, דבר זה ראוי לעזרא גם כן. וזהו שדרשו אצל משה כתיב 'ומשה עלה אל האלקים', ובעזרא כתיב 'הוא עזרא עלה מבבל', מה התם תורה, שהעלם עד המעלה השכלית. וכן מה שכתוב 'הוא עזרא עלה מבבל', רוצה לומר העלה אותם מפחיתות החמרי, עד שהיו מתדבקים במעלה השכלית. ופירוש זה נכון מאד, רמזו אותו חכמים בחכמתם". וכן כתב בח"א לסנהדרין כא: [ג, קמ:].
(79) פסוק זה לא הובא בגמרא בסנהדרין כא:, דהמשך הלשון הגמרא שם הוא "במשה הוא אומר [דברים ד, יד] 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים', בעזרא הוא אומר [עזרא ז, י] 'כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט'". אך מ"מ הפסוק שהביא כאן ג"כ מורה על זיקת עזרא לתורת משה, ולכך "ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו". וכן בגו"א בראשית פמ"ז אות כג כתב: "הפרשיות איזו סתומה ואיזו פתוחה הוא קבלה בידינו מעזרא הסופר, שהיה סופר מהיר בתורת משה".
(80) פירוש - חמשת הצדיקים שהוזכרו במדרש אסת"ר [א, ב] לטובה [אברהם, משה, דוד, חזקיה, ועזרא] היו "מיוחדים בעולם... שהם מיוחדים וידועים... בצדקות, היו חמשה" [לשונו למעלה לאחר ציון 60]. ואם תאמר, הרי היו עוד הרבה צדיקים שהיו מיוחדים במעלתם, וכמו יצחק שנעקד על גבי המזבח [בראשית כב, ט], ופנחס שקינא לאלקיו [במדבר כה, יא], ועוד, ומדוע הוזכרו רק חמשת הצדיקים הללו. אמנם במתק לשונו יישב שאלה זו, שכתב כאן שאברהם מיוחד בהיותו הצדיק הראשון, משה מיוחד בנבואה, דוד מיוחד במלכות, חזקיה מיוחד לחזק תורת השם, ועזרא מיוחד להחזירם למקומם הראשון, ולא יתבטל דבר ממדריגתם. מדת אברהם היא חסד [תפארת ישראל פ"כ (רצז:), וראה להלן פ"ד הערה 410], ו"הוא ראשון להכיר את בוראו" [לשונו למעלה לפני ציון 67], ומדת החסד היא הראשונה לכל המדות [כמבואר בגו"א במדבר פ"ב אות ב, ושם הערה 25, וראה למעלה הערה 40, ולהלן הערה 197]. ובפחד יצחק ר"ה, מאמר ב אות ה, כתב: "נתיב החסד הוא הנתיב אשר עליו צעדה הבריאה בהתהוותה ["עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג)], והקו המוביל מן הבורא אל הבריאה קו חסד יקרא לו... ואותו קו החסד הנמשך ישר מזכר קדשו אל תוך הבריאה, אותו עבר אברהם אבינו בדרכו חזרה מן תוך הבריאה אל זכר קדשו. קיומה של בירה זו תלוי הוא בזה שבעל הבירה נמצא בה, ובעל הבירה אינו נמצא בה אלא במדת חסדו. אי אפשר לו לאדם שירגיש בהצצתו של בעל הבירה מתוך הבירה [עיין ב"ר לט, א], כי אם על ידי ההשתייכות למדת חסדו של בעל הבירה". ואילו "הנבואה היא במדת הדין" [לשונו בנתיב התשובה פ"א (לפני ציון 115)]. ובדר"ח פ"א מ"א [קלז.] כתב: "נביאים מקבלים מצד שמאל" [ראה להלן הערה 197, ולהלן פ"ט הערה 493]. דוד הוא מלכות, וכידוע [ראה להלן פ"ה הערה 401]. חזקיה הוא תפארת ["הוא היה מחזיק התורה אחר שהיו מבטלים התורה והמצות" (לשונו לפני ציון 72)], ועזרא הוא יסוד [שנאמר (עזרא ז, ט) "הוא יסוּד המעלה מבבל". וכן אמרו (סוכה כ.) "שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה"].
(81) לשונו למעלה בהקדמה [לאחר ציון 240]: "אין סברה שיהיה המן נרמז בתורה, ולא יהיה מרדכי ואסתר נרמז בתורה, כי מרדכי ואסתר הם הפכים להמן, ואין זה בלא זה, וידוע כי ידיעת ההפכים אחד". ואמרו "אם אין דעה הבדלה מנין" [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב]. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנצח ישראל ר"פ א כתב: "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך. כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים [פסחים קטז.] בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך". ובבאר הגולה באר החמישי [פח:] כתב: "כי הרגשת הפכים אחד, ומי שמרגיש בחום מרגיש בקור". ובח"א לע"ז ב. [ד, יז.] כתב: "מצד כי ידיעת ההפכים אחד, וכאשר הם מעידים בעצמם [אומות העולם] שהם בעלי ע"ז, וידוע כי האומות הם הפכים לישראל, א"כ בזה מעידים על ישראל כי הם צדיקים". וראה בגו"א ויקרא פי"א הערה 15 שיסוד זה נתבאר שם בהרחבה. וכן הוא בנתיב שם טוב פ"א [ב, סוף רמו.], גבורות ה' פנ"ג [רלא:]. ובח"א לסוטה ט. [ב, לח.] כתב: "וההפכים הם תחת סוג אחד". וכן נקט לגבי בעל שם טוב ובעל שם רע [נתיב שם טוב פ"א (ב, רמו.)], חיה טהורה וחיה טמאה [גו"א ויקרא פי"א אות ג], קדושה עליונה לעומת טומאה [גו"א דברים פל"ד הערה 16], בן חכם לעומת בן רשע [גבורות ה' פנ"ג (רלא:)], חיים ומיתה [נתיב התורה פ"א הערה 168], אדם לעומת נחש [ח"א לסוטה ט. (ב, לח.)], ועוד [הובא למעלה בהקדמה הערה 242].
(82) אודות שלהפכים יש מספר זהה, כן ביאר בנצח ישראל פ"ח [רה:], וז"ל: "כי הזמן הזה [שבין יז תמוז לתשעה באב] מיוחד שהוא מתנגד אל הקדושה, ולפיכך... אירע בו עשרה דברים, כי מספר עשרה מיוחד לדבר שהוא קדושה, כי כן אמרו [ברכות כא:] אין קדושה בפחות מעשרה". הרי הואיל והקדושה היא על ידי מספר עשרה, לכך ההתנגדות לקדושה היא גם כן על ידי מספר עשרה. ושם פ"ט [רכט.] כתב: "ונראה כי ל"ו כריתות [כריתות ב.] כנגד מה שאמר בסוכה [מה:] שיש ל"ו צדיקים... ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים". ושם פל"ה [תרסד.] כתב: "מפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך [מנחות כט:], שמספרו חמשה, כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי, אחר כי בה' נברא העולם וסדר שלו, ועל ידי חמשה יוצא מן הסדר". ובדר"ח פ"ב מי"ג [תשסט:] כתב: "ויש לך להבין מאד למה הזכיר הרשע, שהוא הפך הצדיק, בתשיעי דוקא, כי הצדיק ראוי בתשיעי". וראה להלן פ"ג הערה 38, פ"ה הערה 284, ונתיב התורה פי"ג הערה 127.
(83) כן הקשה המנות לוי כאן, וז"ל: "במה שמנה ה' לרעה, האם היתה שכחה לפני כסא תורתם, דהא כתיב [בראשית ד, כ] 'הוא היה אבי אהל ומקנה', [שם פסוק כא] 'הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב', [בראשית ט, יח] 'וחם הוא אבי כנען', [בראשית יט, לז] 'הוא אבי מואב עד היום', [שם פסוק לח] 'הוא אבי בני עמון עד היום', [דהי"ב לג, כג] 'כי הוא אמון הרבה אשמה', הנה אלה רשעים ששה אחרים, ויש כהם רבים ימצאו בעת החיפוש, ואולי יש צדיקים יותר מהם". והצדיקים הנוספים הם [רות ד, יז] "ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד". וכן [דהי"א כז, ו] "הוא בניהו גבור השלושים", והוא היה צדיק [ברכות יח:]. וכן [דהי"ב יח, ז] "הוא מיכיהו בן ימלא", והוא היה צדיק [ויק"ר י, ב]. ועוד מצינו אצל רשע [דהי"ב כ, לה] "אחזיה מלך ישראל הוא הרשיע לעשות". גם מהמשך דברי המהר"ל מוכח ששאלתו היא מרשעים ומצדיקים כאחת, אך בתחילה יישב הקושיא מרשעים. וראה הערה 92.