אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן

פרק א · פסוק ב

פסוק א

(268) כן העירו הראב"ע והמלבי"ם כאן, והמנות הלוי בסוף הפסוק הקודם. וראה להלן הערה 320.

(269) אודות שהפסוק הראשון במגילה הוא ראש וכותרת לכל המגילה, כן כתב למעלה [לאחר ציון 57], וז"ל: "דבר זה בא להזכיר בתחלת המגילה, להודיע כי כל הנעשה במגילה היה מן השם יתברך", וראה למעלה הערות 52, 58.

(270) כן תירץ הראב"ע שאלה זו, וכלשונו: "וטעם בימים ההם - אחר שאמר 'בימי אחשורוש', תחלת הדברים הראשון כלל".

(271) זו שאלה חדשה, שעד כה הקשה מכפילות פסוק א ["ויהי בימי אחשורוש"] ופסוק ב ["בימים ההם"]. ועתה מקשה מכפילות פסוק ג ["בשנת שלש למלכו"] על פסוק ב ["בימים ההם"]. וכן הקשה ביוסף לקח כאן, וז"ל: "בימים ההם כשבת המלך אחשורוש. כ"ף 'כְּשבת' איננה הוראת זמן בקירוב כמו [שמות יא, ד] 'כַּחצות הלילה'... שאין צורך להוראת זמן יותר ממה שביאר ואמר 'בשנת שלש למלכו'".

(272) פירוש - אם לא היה נכתב פסוק ב ["בימים ההם כשבת וגו'"], אזי לא היתה שום הפרדה וחציצה בין פסוק א לפסוק ג, והם היו שני פסוקים סמוכים זה לזה, שהיה נאמר "ויהי בימי אחשורוש וגו' בשנת שלש למלכו", וזה היה מעוות את כוונת המקרא, וכמו שמבאר והולך.

(273) והפסוק "בשנת שלש למלכו" היה מפרש את הנאמר לפניו "ויהי בימי אחשורוש", ככלל שלאחריו פרט, שאין בכלל אלא מה שבפרט [פסחים ו:]. וכן נאמר כמה פעמים במקרא, וכגון [בראשית יד, א-ב] "ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו' עשו מלחמה את ברע מלך סדום וגו'", שפירושו שבימי אמרפל היתה מלחמה עם ברע [כמו שביאר הרמב"ן שם]. וכן [ישעיה ז, א] "ויהי בימי אחז בן יותם בן עוזיהו מלך יהודה עלה רצין מלך ארם וגו' למלחמה עליה וגו'", שפירושו שבימי אחז עלה רצין למלחמה. וכן [רות א, א] "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וגו'", שפירושו שבימי השופטים היה רעב בארץ.

(274) <>"דהיינו מעשה המן ומרדכי" [לשונו למעלה].

(275) לשונו למעלה [לאחר ציון 25]: "כי עיקר השם של 'אחשורש' הוא מורה על מה שכתוב במגילה הזאת, כי אין ספק כי מה שכתוב במגילה הזאת הוא דבר גדול מאוד, וראוי לבא השם על זה. ולכך אמר שהושחר פניהם של ישראל בצום ובתענית, וזהו עיקר המגילה שהוזכר בה גודל הצרה שהיה לישראל". ומה שבגמרא אמרו [מגילה יא.] "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה", ולא "בצום ותענית", ראה למעלה הערה 28 בביאור הדבר.

(276) כוונתו לארבע הדעות שהובאו בגמרא [מגילה יא.] בביאור שם "אחשורוש" ["אחיו של ראש ובן גילו של ראש", "הושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה", "כל שזוכרו אמר אח לראשו", "שהכל נעשו רשין בימיו"], והובאו למעלה מציון 1 ואילך. וראה למעלה הערה 42 בביאור "הצד השוה" של ארבע הדעות. לכך אין להשמיט את פסוק ב ["בשנת שלש למלכו"], כי לולא פסוק ב לא היינו תופסים את פסוק א ["ויהי בימי אחשורוש"] ככותרת לכל המגילה, וכמו שנתבאר.

(277) זו שאלה חדשה שלא דן בה עד כה, והיא דנהי שיש צורך בתחילת פסוק ב ["בימים ההם"] כדי לבודד את פסוק א בפני עצמו [ראה הערה קודמת], אך עדיין יקשה מהמשך פסוק ב ["כשבת המלך אחשורוש"], שהרי בפסוק ג נאמר שאחשורוש היה מלך ["בשנת שלש למלכו"], ומה הצורך לכתוב זאת קודם בפסוק ב. ולפי קושיא זה היה צריך לאחד את תחילת פסוק ב עם פסוק ג ולכתוב "בימים ההם בשנת שלש למולכו וגו'". והנה מלשונו משמע שהקושיא בין הפסוקים היא מצד ייתור ["ומה שהוצרך לומר 'כשבת המלך אחשורוש', והרי כבר כתיב 'בשנת שלש למלכותו'"]. וכן כתב להדיא להלן לאחר ציון 288], וז"ל: "קשה, למה הוצרך למכתב 'כשבת המלך', שהרי כתיב 'בשנת שלש למלכו', אם כן 'כשבת המלך וגו" לא הוי צריך למכתב מיותר, ומאי בא ללמדנו". אמנם הראשונים בגמרא [מגילה יא:] ביארו שקושית הגמרא [שאליה כוונת המהר"ל] היא שיש לכאורה סתירה בין הפסוקים, שאמרו בגמרא "'בימים ההם כשבת המלך', וכתיב בתריה 'בשנת שלש למלכו'". ופירש רש"י שם "כשבת המלך - משמע בתחילת מלכותו, והדר כתיב 'בשנת שלש'". וכן ביאר המאירי שם, וז"ל: "הקשו מ'כשבת המלך', שמשמעו כשהתחיל למלוך, ואחר כך אמר 'בשנת שלש'". ויל"ע בזה.

(278) רש"י שם "כשנתיישבה דעתו - שמתחלה היה דואג שיצאו ישראל מתחת ידו כשיגמרו שבעים שנה לגלות בבל, ועכשיו נתיישבה דעתו", וכמו שמבאר והולך.

(279) אודות שתוקף מלכות האומות הוא משום שלקחו את המלכות של ישראל, כן כתב למעלה בהקדמה [לפני ציון 445], וז"ל: "מלכות פרס אחת מארבע מלכיות [דניאל ז, ה] שהיה ממליך הקב"ה בעולם תחת מלכות ישראל". ודברים אלו מתבארים היטב על פי דבריו בנר מצוה [סא.], שכתב: "ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל, שהיא מלכות רבתא ותקיפא [ומדוע אינה נמנית בארבע מלכיות]. ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ד' מלכיות. ואם לא שבטל מלכות ישראל, לא הגיע להם המלכות [ראה בסמוך הערה 282]. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כחו מן מלכות ישראל, כי כחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו, בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר [בראשית יז, כ] 'ולישמעאל שמעתיך'. והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו. ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד' מלכיות, רק אשר ירשו כח ותוקפם של ישראל, ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל". ובנצח ישראל פכ"א [תנא.] כתב: "מה שאמרו כי מלכות ישמעאל מלכות גדולה, אין זה קשיא כלל, כי הכתוב לא אמר רק כי ד' מלכיות מקבלים מלכות קדישין עליונים, וכדכתיב [דניאל ז, יז-יח] 'ארבעה מלכאן יקומון ויקבלון מלכות דקדישין עליונים ויחסנון מלכות עד עלמא ועד עלם עלמיא'. הרי לך שהכתוב מעיד כי אלו ד' מלכיות יקבלון מלכות קדישין עליונים". וכן ביאר הרס"ג שם: "ואלה המלכיות יקבלו מלכותן של ישראל, שהם קדישי עליונין, כדכתיב [דברים ז, ו] 'כי עם קדוש אתה לה", וכתיב [דברים כו, יט] 'ולתתך עליון', ועל אשר ימרדו בה', תנטל מהם מלכותם, ותנתן לאלו ארבע מלכיות, וירשו המלכות בעוה"ז, ויגלו ישראל וישתעבדו תחתם עד העוה"ב, עד שימלוך המשיח" [הובא למעלה בהקדמה הערה 445, וראה להלן הערה 385, ופ"ה הערה 143].

(280) לשון הגמרא [מגילה יא:]: "מאי היא ["חושבניה דבלשצר וטעותיה" (רש"י שם)]. דכתיב [ירמיה כט, י] 'כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם'. וכתיב [דניאל ט, ב] 'למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה'. חשוב ["בלשצר" (רש"י שם)] ארבעין וחמש דנבוכדנצר, ועשרים ותלת דאויל מרודך, ותרתי דידיה, הא שבעים. אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו... אמר, השתא ודאי תו לא מיפרקי, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו... אמר ["אחשורוש" (רש"י שם)], איהו מיטעא טעי, אנא חשיבנא ולא טעינא. מי כתיב 'למלכות בבל', 'לבבל' כתיב, מאי 'לבבל', לגלות בבל ["תחילת גולה שהגלה את יכניה" (רש"י שם)]. כמה בצירן ["משבעים משנת שתים לבלשצר" (רש"י שם)], תמני ["אותן שמונה שנים שמלך נבוכדנצר לפני הגלותו את יכניה, שלא היה לו לבלשצר למנותן, ומנאן" (רש"י שם)]. חשיב ["אחשורוש משתיים לבלשצר עד שלש שלו" (רש"י שם)], ועייל ["הנך תמני תחותייהו" (רש"י שם)] חילופייהו; חדא דבלשצר, וחמש דדריוש וכורש, ותרתי דידיה ["כבר עברו לו שתי שנים" (רש"י שם)], הא שבעין. כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי. אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו". וראה להלן פ"ב הערה 475 שרמז לדבריו כאן.

(281) כמו שאמרו חכמים [מגילה יא.] "שלשה מלכו בכיפה ["תחת כל כיפת הרקיע" (רש"י שם)], ואלו הן; אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנצר". וראה למעלה הערות 37, 43, 150, 191, 246, ולהלן הערה 499.

(282) כי העולם נברא בשביל ישראל [רש"י בראשית א, א], ועליהם נאמר [דברים כח, א] "ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז [קסב:] כתב: "כל האומות נתן הקב"ה תחת ישראל, כדכתיב 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ'. ואין ספק כי הם עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם בעשותם רצון בוראם" [ראה להלן פ"ח הערה 356]. ובביאור "משנת כל ישראל" [הקדמה שניה לדר"ח (פד:)] כתב: "כי אף אם נבראו האומות, אינם רק לשמש את ישראל, אם היו ישראל עושים רצונו של מקום". וכן יבאר בסמוך [ראה להלן הערה 338]. ומה שהקדים לומר ש"אחשורוש היה מולך בכל העולם", כוונתו לומר שרק מלכות כלל עולמית באה במקום מלכות ישראל, ולא מלכות מוגבלת למקומה בלבד. דהנה בנר מצוה [סא:] כתב "אם לא שבטל מלכות ישראל, לא הגיע להם [לארבע מלכיות] המלכות" [הובא למעלה הערה 279]. ושם בהערה 358 נכתב: "ואם תאמר, הרי נבוכדנצר היה מלך בבל אף קודם שכבש את ארץ ישראל [מ"ב כד, י], וכיצד ניתן לומר שאם לא נתבטלה מלכות ישראל, לא היתה מגיעה המלכות לבבל ולשאר ג' מלכיות. ושמעתי ממו"ר שליט"א לבאר, שכונת המהר"ל היא שארבע המלכיות היו שולטות בעולם כולו, ולא רק שלטו בארצם ובמקומם. שהרי אמרו חכמים [מגילה יא.] 'שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב, ואחשורוש ונבוכדנצר' [ואחשורוש ונבוכדנצר הם פרס ובבל]. ועל מלכות יון נאמר [דניאל ב, לט] 'די תשלט בכל ארעא'. וכן מבואר להדיא בע"ז [י.] שמלכות יון 'פשטה מלכותן בכל העולם כולו'. ועל מלכות אדום אמרו חכמים [ב"ר מב, ד] 'מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם' ["לשון שררה ואדנות בכח ובעלילה" (מתנו"כ שם)]. ובשבועות [ו:] אמרו על מלכות רומי 'שטיבעה יצא בכל העולם'. וכן אמרו ביומא [י.] שתפשוט מלכות רומי בכל העולם. ועל מלכות כזו, החובקת עולם ומלואו, ביאר המהר"ל שזכו לכך רק מכח שנטלו המלכות מישראל, ואילו לא נטלו המלכות מישראל היו נשארות רק בגבוליהן ובמקומותיהן", עד כאן ההעתקה מההערות בנר מצוה. ודברי מו"ר שליט"א מתבארים להדיא בדברי המהר"ל כאן, שהקדים לכתוב כאן "אחשורוש היה מולך בכל העולם". ונראה ביאור הדבר, שהנה כתב בנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] שישראל בגלותם פזורים בכל העולם "כי מקומם בכל העולם... מפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם, לכך אשר הוגלו מן הארץ, הוגלו בכל העולם" [לשונו שם]. ולכך כאשר מלכותן של ישראל מועברת לשאר מלכיות, בעל כרחך שהנך עוסק בגלותן של ישראל. ולכך מלכיות אלו שולטות בכל העולם, כי כח ישראל שהונחל להן שייך הוא לכל העולם, וכפי שהדבר מתבטא בפיזורם של ישראל בגלותן. אך אם לא היתה מועברת מעלת ישראל למלכיות, לא היתה מלכותן חובקת את כל העולם, כי אין כל העולם מקומם.

(283) מתוך שלא כתב כאן שישראל הם ה"מצפים לגאולת ישראל", משמע שדבריו ממשיכים להיות מוסבים על אחשורוש והאומות. וכן מוכח מיניה וביה, שאם היה מדובר בצפייתם של ישראל, לא היה כותב "מצפים לגאולת ישראל", אלא "מצפים לגאולתם". אלא איירי בדעת אחשורוש והאומות, ומה שהם "מצפים לגאולת ישראל", אין הכוונה שזו תקותם ורצונם, אלא שמביטים לאפשרות זו, ש"אפשר שיהיו נגאלים" [לשונו בסמוך]. וכן אמרו חכמים [יומא כז.] "הכל צופין לעשן המערכה", שפירושו לשון הבטה וראיה, אך לאו דוקא לשון תוחלת ותקוה. דוגמה לדבר; באבות פ"ד מ"ד אמרו "שתקות אנוש רמה", ובדר"ח שם [סה.] כתב: "רצה לומר כי סוף האדם הוא למיתה... וכל מי שמתוקן אל דבר שייך לומר שהוא מקוה לזה, אף כי אינו מקוה לזה... שכל העומד לדבר ומוכן הוא לו, שייך בו תקוה". והנאמר לגבי תקוה כחו יפה גם לצפיה, כי "ואצפה - ואקוה" [מצודות ציון תהלים ה, ד].

(284) ומה שבכל זאת מלכות האומות היתה בכל העולם [ראה הערה 282], מ"מ כל עוד גאולת ישראל אפשרית היתה מלכות האומות נחשבת לדבר עראי וזמני, שמפלתה ודאית. ולהלן פ"ה [לאחר ציון 139] כתב: "כאשר יבנה בית המקדש, דבר זה הוא בטול מלכות אחשורוש. שהרי כל הסעודה שעשה אחשורוש לא עשה רק כאשר אמר כי לא יהיו נגאלים ישראל עוד, כי מלכותם מבטל מלכות אחשורוש".

(285) אודות שאחשורוש הוא רשע, ראה הערה 188.

(286) הן שתי הנבואות שהובאו בגמרא [מגילה יא:] "כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" [ירמיה כט, י]. וכן [דניאל ט, ב] "למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה" [הובאו בהערה 280]. ויש להעיר, שכאן בודאי אחשורוש הרשע יאמין לנבואות אלו, שראה במו עיניו מה אירע לבלשצר שנענש על טעותו. ואדרבה, הרמב"ן [מגילה יא:] מחמת כן תמה על אחשורוש עצמו כיצד חשב שלא יגאלו יותר, וכלשונו: "קשה עלי זה הענין, כיון שראה אחשורוש דבלשאצר טעה ונענש, בידוע ודאי שהן עתידין להגאל, ונבואה של ירמיה ששמע עליה נבואת אמת היא. וכיון שכן היאך הוא סומך על שום חשבון, ודאי עתיד הדבר ליגע ויענש". ותשובתו שם אינה נוגעת לדבריו כאן, ומה הפלא שאחשורוש יאמין באמונה שלמה בנבואת ירמיה. ויל"ע בזה.

(287) פירוש - כך ביארו חכמים [מגילה יא:] את תיבת "כשבת המלך".

(288) כן ביאר הראב"ע [אסתר א, ב], וכלשונו: "וטעם 'כשבת המלך אחשורוש', ששקט ממלחמות הודו וכוש, כי גבור היה". וכן רש"י [שם] רומז לזה, שכתב "כשבת המלך אחשורוש וגו' - כשנתקיים המלכות בידו. ורבותינו פירשוהו בעניין אחר במסכת מגילה" [ראה הערה 310]. וכן בילקו"ש כאן [ח"ב רמז תתרמו] אמרו "'בשנת שלש למלכו עשה משתה' [פסוק ג], יש אומרים שעמדו עליו אופרכיות והלך לכבשן, וכשכבשן בא ועשה משתה" [הובא במנות הלוי כאן (בצירוף דברי הראב"ע), ובפירוש רבי אלישע גאליקו (פסוק ג)].

(289) אם זהו רק ציון זמן גרידא [שהגיע הזמן שנח ממלחמותיו].

(290) פירוש - מתוך שעשה סעודה בשנת שלש למלכו [פסוק ג], שוב אין צורך לומר "כשבת" [ראה הערה הבאה]. ולמעלה הערה 277 נתבאר שחזינן מכאן שמבאר את הקושי [שבין פסוק ב לפסוק ג] מצד ייתור, ולא מצד סתירה, דלא כראשונים במגילה שם.

(291) יש להבין, מדוע היות "עד שנת ג' היה צד בחינה שיהיו ישראל נגאלים" מבארת את הצורך לומר "כשבת המלך", ואילו היות "עד ג' היו לו מלחמות והיה כובש תמיד" אינה מבארת צורך זה, ועל כך עדיין רועמת התמיה "מאי בא ללמדנו". ויש לומר, כי הטעם של "עד שנת ג' היה צד בחינה שיהיו ישראל נגאלים" שופך אור ומבאר לנו את טיבה של הסעודה ומעשה ושתי שנשתלשל ממנה, וכלשונו בהמשך: "ומלמד אותנו כי כל הסעודה הזאת בשביל שחשב כי ישראל לא היו נגאלים, ולכך כל סעודתו להכעיס השם יתברך... ולכך אירע מעשה ושתי בסעודה זאת". אך הטעם של "עד ג' היו לו מלחמות והיה כובש תמיד" אינו מלמדנו דבר אודות טיב הסעודה ומעשה ושתי.

(292) לשון הפסוק במילואו שם "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחודש העשירי הוא חודש טבת בשנת שבע למלכותו". וכן הקשו היוסף לקח [כאן ולהלן ב, טז], והמלבי"ם [כאן]. אמנם בשנים עשר מקומות נאמר "למלכו" [כאן, מ"ב כד, יב, שם כה, א, ירמיה א, ב, שם נא, נט, שם נב, ד, דניאל ט, ב, דהי"ב טז, יג, שם יז, ז, שם כט, ג, שם לד, ג, שם לד, ח]. ובשלשה מקומות נאמר "למלכותו" [להלן ב, טז, דהי"ב ג, ב, שם טז, יב]. ויהיה צורך לברר בכל המקומות הנ"ל את פשר הדבר. ואולי כאן קשה במיוחד, כי באותה מגילה ובאותו מלך נאמר פעם כך ופעם כך. אך עדיין יקשה משני פסוקים הצמודים זה לזה [דהי"ב טז, יב-יג] שגם נאמרו במלך אחד, שנאמר "ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו וגו' וישכב אסא עם אבותיו וימת בשנת ארבעים ואחת למלכו".

(293) לשון פועל, שכעת יש לו היכולת למלוך, אך מלכותו טרם נתייצבה. וראה הערה הבאה.

(294) שם תואר, שמלכותו כבר התיצבה. וצרף לכאן דבריו בגו"א ויקרא פי"א אות ה, שעמד על כך שנאמר על הגמל [ויקרא יא, ד] "ופרסה איננו מפריס", אע"ג שהגמל "פרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת" [רש"י שם פסוק כו], וכתב לבאר: "אין זה קשיא, דהכי פירושו, כי איננה מפריס לגמרי שתי פרסות, ולכך גבי גמל כתיב 'איננה מפריס', ולשון זה שם התאר לבהמה, שלשון 'אין' משמש על התאר ובבינוני, ורצה לומר שאינה מתוארת בשם פרסה, שאף על גב שיש לה סדוק פרסות, אינה מתוארת בשם 'מפרסת פרסה'. כי התאר בא כאשר יש בו התאר לגמרי, שלכך יתואר בו. שלא יתואר האדם שהוא לבן אם אינו לבן לגמרי, אף על גב שיש בו לובן". וזהו החילוק בין "מלכו" לבין "מלכותו"; "מלכותו" יאמר רק על מלך שהוחזק במלכותו, כי הוא שם תואר, ושם תואר יאמר רק כשהוא מלך לגמרי, ומוחזק בדבר. מה שאין כן "מלכו", שהוא פועל, לכך הוא יאמר גם כשעדיין אינו מוחזק במלכות, וראה למעלה הערה 97 בביאור ההבדל בין "המולך" לבין "אשר מלך". ודע, שהסבר זה כחו יפה גם אם נבאר "כשבת" כפשוטו [שאז נח ממלחמותיו], וכמו שכתב להדיא להלן [ב, טז (לפני ציון 455), והזכיר שם דבריו כאן], וכלשונו: "'בשנת שבע למלכותו'. כבר פרשנו למה כתיב למעלה 'בשנת שלש למלכו', וכאן כתיב 'בשנת שבע למלכותו'. כי למעלה שלא היה לו הנחה, כי היה כובש תמיד עד שנת ג', ולכך אמר 'למלכו'. כלומר שהיה כובשם ומולך עליהם, וזה נקרא 'למלכו', כאשר מושל ומולך עליהם. אבל כאן שכבר נח והיה לו מלכותו בשלוה, כתיב 'למלכותו'".

(295) "עיקר סעודתו היה להגדיל ממשלת האומות, שהוא נגד ממשלת ישראל העובדים השם יתברך" [לשונו בסמוך]. וראה הערה 298.

(296) לא ברור מהי כוונתו במה שכתב "כמו שהתבאר", כי עד כה לא ביאר כלל את סעודת אחשורוש. ואולי יש לגרוס "כמו שיתבאר", ובסמוך יבאר את עניינה של סעודת אחשורוש בכמה אנפי. אך גם שם לא נמצא שביאר שסעודה זו נעשתה "להכעיס השם יתברך" כפי שכתב כאן. ואולי כוונתו לדבריו בנר מצוה [המודפס בדפוס ראשון לאחר ספר אור חדש], ושם נתבאר שהמצאות ארבע מלכיות בעולם היא מיעוט כבוד ה', וכפי שיובא בהערה 298.

(297) אודות זיקת מעשה ושתי לסעודת אחשורוש, כן כתב להלן [פסוק י, לפני ציון 941], וז"ל: "כי תכלית השלמת האומות דברים גופנים, כי האומות הם גופניים בעצמם, ולכך כאשר הם מגיעים להשלמתם הם דביקים בגופניים לגמרי... ומפני כך בא הריגת ושתי, כי השלמת גופנית כמו זאת דבק בה ההעדר, והוא השטן, ולכך הגיע מעשה ושתי... כי יום השביעי הזה, שהיה בו תכלית שלימות שלהם, כאשר הושלם אחשורוש המלך במלכותו ועשה סעודה, ובשלימות הסעודה שלט השטן, והגיע מעשה ושתי... האומות שכל ענייניהם גשמי, כאשר הם בשלימות גופם אז מתחילים לדבר דברים השייך לזה, ובדבר זה דבק ההעדר, הוא השטן... שיהיה מביא העדר לאומות העולם, מה שתכלית שלהם הגשמי". אמנם להלן [פסוק ט, לפני ציון 880] ביאר שושתי נהרגה בסעודה משום שהסעודה מורה על תוקף מלכות אחשורוש, וכאשר מלכות מדי ופרס קמות, מלכות בבל נופלת [בבחינת "כשזה קם זה נופל"], והואיל וושתי היתה האחרונה שנשתיירה ממלכות בבל, לכך היא נעקרה מן העולם בעת שמלכות מדי ופרס הגיעו לתוקפן. נמצא שמבאר ג' טעמים לזיקת מעשה ושתי לסעודה; (א) עונש על גאות אחשורוש [דבריו כאן]. (ב) תוקף מדי מביא למפלת בבל [דבריו להלן בפסוק ט]. (ג) בשלימות גופנית דבק ההעדר [דבריו להלן פסוק י]. וראה להלן הערות 881, 946.

(298) פירוש - הואיל וסעודת אחשורוש באה לעולם מחמת הבנתו שמלכותו התבססה והתייצבה משום שישראל לא יהיו עוד נגאלים, נמצא שחוגג את הגדלת מלכות האומות הנבנית על חשבון מלכות ישראל. ואין לך התרסה כלפי מעלה גדולה מזו, כי עיקר התנגדות מלכות האומות למלכות ישראל היא בדיוק בנקודה זו של כבודו יתברך, וכפי שביאר בנר מצוה [י:], וז"ל: "עמדו ד' מלכיות אלו, שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל, הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך, כמו שיתבאר, הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד... עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד, כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד... אבל ד' מלכיות מבטלים אחדותו בעולם, כאשר לוקחים הממשלה מישראל, שהם מעידים על אחדותו יתברך". ומה שישראל "עובדים את ה' יתברך" מורה על כבוד ה', וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"א אות ז, וז"ל: "אין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצותיו ועובדים אותו, ואין זה רק באומה הישראלית, ועליהם נאמר [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'" [ראה למעלה בהקדמה הערות 493, 554, להלן פ"ב הערה 50, ופ"ג הערה 395]. וכן זה מורה על אחדות ה' ושזולתו אפס, וכפי שכתב בדר"ח פ"א מ"ב [קצא:], וז"ל: "כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו... כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו. וכל אשר משמש לזולתו, אין עליו שם בפני עצמו". לכך התנגדותן של מלכות האומות למלכות ישראל היא התנגדות להשם יתברך, בבחינת [רש"י במדבר לא, ג] "העומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה". וראה להלן הערות 880, 952.

(299) כוונתו לדברי הגמרא [מגילה יא.], שאמרו שם "תנו רבנן, שלשה מלכו בכיפה ["תחת כל כיפת הרקיע" (רש"י שם)], ואלו הן; אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנצר... ותו ליכא, והא איכא שלמה... שלמה מילתא אחריתי הוה ביה, שמלך על העליונים ["על השדים" (רש"י שם)] ועל התחתונים, שנאמר 'וישב שלמה על כסא ה"". ולהלן [לפני ציון 427] כתב: "כסא שלמה... נאמר 'וישב שלמה על כסא ה", ומזה למדו רז"ל בפרק קמא דמגילה שמלך שלמה אף על העליונים", וראה הערה 303.

(300) כי הכסא מורה על המלכות, ולכך מלכות מיוחדת מצריכה כסא מיוחד. ואודות שייכות הכסא למלכות, הנה אמרו חכמים [סנהדרין כ:] "אין 'כסא' אלא מלך, שנאמר 'וישב שלמה על כסא ה' למלך'". ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 503] כתב: "המלך מצד מלכותו נקרא שהוא [להלן ה, א] 'יושב על כסא מלכותו'". ונאמר [בראשית מא, מ] "אתה תהיה על ביתי וגו' רק הכסא אגדל ממך", ופירש רש"י שם "רק הכסא שיהיו קורין לי מלך, 'כסא' לשון שם מלוכה, כמו [מ"א א, לז] 'ויגדל את כסאו מכסאך'". ובגו"א שמות פ"ו אות כ כתב: "כי כסא כבודו מורה על מלכותו... וכן יורה לשון 'כסא' על המלכות, כדכתיב [בראשית מא, מ] 'רק הכסא אגדל', שפירושו רק כסא המלכות". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנז:] כתב: "מורה כסא כבודו על שהוא מלך". ובתפארת ישראל פכ"ב [שכז.] כתב אודות כסא הכבוד: "כי הכסא הוא עצם המלכות". וכן כתב בגו"א שמות פי"ז אות יג [ד"ה וכן], הקדמה שלישית לגבורות ה' [כ], שם פ"ע [שכג:], דרוש על התורה [יג:], נצח ישראל פ"ס [תתקכד.], ח"א לסוטה יז. [ב, ס.], ח"א לסנהדרין צה. [ג, קצה:], ועוד. וראה למעלה בהקדמה הערה 504, ובפתיחה הערה 164.

(301) וכן נאמר [דהי"א כח, ה] "ומכל בני כי רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל".

(302) גדולת מלכות שלמה מבוארת היטב בח"א לגיטין סח. [ב, קכד:], וז"ל: "דע כי המאמר הזה בא להודיע עניין שלמה המלך, שהיה מולך על עליונים ותחתונים, שנאמר 'וישב שלמה על כסא ה". ומזה תוכל להבין שהיה משתמש בשרביטו של מלכות השם יתברך, ולכך נקרא 'שלמה', והוא שמו של הקב"ה, ובשמו יתברך היה מושל על עליונים ותחתונים. ולפיכך היה מושל על הרוחות והשדים". וראה הערה 304.

(303) קצת קשה, מדוע כתב כאן בלשון מסתפק ["אף אם אחשורוש גם כן היה מולך מסוף העולם עד סופו"], דנהי שכך אמר בגמרא [מגילה יא.] רק חד מאן דאמר, הרי לשיטתו למעלה [לאחר ציון 251] כולי עלמא סבירי כן, ואין בזה פלוגתא. וכן למעלה [לפני ציון 237] כתב: "לדברי שניהם משמע בלשון 'מהודו ועד כוש' שמלך מסוף העולם עד סופו". ומדוע, איפוא, כתב כאן לשון "אם", כאשר כו"ע מודו בזה. וצ"ע.

(304) יש לשאול, דמה הקשה ממלכות אחשורוש [שגם כן מלך על כל העולם (כשלמה)], ומתרץ דשאני מלכות ישראל ממלכות האומות, הרי בגמרא [מגילה יא.] שאלו כן וחילקו באופן אחר בין מלכות שלמה לשאר מלכיות, שאמרו "תנו רבנן, שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן; אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנצר... ותו ליכא, והא איכא שלמה... שלמה מילתא אחריתי הוה ביה, שמלך על העליונים ["על השדים" (רש"י שם)] ועל התחתונים, שנאמר 'וישב שלמה על כסא ה"". ומדוע כאן שואל כשאלת הגמרא ואינו מיישב כתשובת הגמרא, אלא מבאר חילוק אחר. וצריך לומר שדבריו כאן הם ביאור לתשובת הגמרא, דמה שמלך על העליונים אינו אלא משום שהיתה לו מלכות ישראל, שהיא מלכות של קדושה. וכן מבואר בהערה 302.

(305) הבדלתה של מלכות ישראל הקדושה מארבע מלכיות הגשמיות מבוארת היטב בנצח ישראל ר"פ כא, וז"ל: "אי אפשר לעולם בלא מושלן של מלכות של האומות, והם ד' מלכיות. וישראל האומה היחידה, היא מלכות שיש בה הקדושה האלקית, והיא מובדלת מן המלכות האומות. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה, שאין הדבר הזה כך כלל, כמו שבארנו למעלה, כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש, ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי. ובחינה זאת היא מצד הפועל, שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו, שהוא גשמי. וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית. לכך יש לישראל התורה והמצות, וכל זה דברים אלקיים בלתי גשמיים. ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם. ואלו ד' רחקים הם מחולקים כל אחד לעצמו, ואין זה כמו זה. כנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים, שאין זה כמו זה. ומפני שיש בכל שטח אמצעי, והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה, הוא מלכות ישראל... ולכך היה המלכות הקדושה האלקית אחת, והיא כנגד הבחינה הנבדלת הבלתי גשמית בעולם הזה. אבל המלכיות שהם מצד הגשמי של עולם הזה, הם ד', כמו שהתבאר. ואלו דברים הם ברורים מאוד" [הובא בחלקו למעלה בהקדמה הערה 449, להלן פ"ג הערה 189, ופ"ו הערה 62].

(306) וקדושת הכסא היא מחמת ששם הכסא הוא "כסא ה'" [דהי"א כט, כג]. וראה בנתיב הדין פ"א שביאר עניינים נוספים הקשורים לכסא שלמה. ובזוה"ק ח"א רמג. אמרו "כרסייא דשלמה עבד ליה כגוונא דלעילא, וכל דיוקנין דלעילא עבד הכא, ועל דא כתיב [שם] 'וישב שלמה על כסא ה' למלך". וכן הוא באסת"ר א, יב. וראה בתרגום שני כאן [פסוק ב] שהאריך בדברים נפלאים אודות כסא שלמה.

(307) כי ישיבה [על הכסא] מורה על מנוחה, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"ט [שכ.], וז"ל: "ידוע כי בעולם הזה נקרא שהאדם 'הולך', מפני כי ההולך הוא מתנועע ללכת אל מקום פלוני ושם ינוח... העולם הזה נקרא הליכה מפני כי ההליכה היא הכנה ותקון אל הדבר שבא בסוף ההליכה, היא המנוחה והישיבה... ובעולם הבא שייך ישיבה, כמו שאמרו בפרק קמא דברכות [יז.] 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם'".

(308) הנה במדרש הנ"ל [ילקו"ש ח"ב תתרמו] מסופר "כשהחריב נבוכדנאצר הרשע את ירושלים ובא לכבוש את מצרים, מצא הכסא שם ונטלו והוליכו לבבל לישב שם, והכישו הארי ונפל ממנו... וכשמלך דריוש והחריב את בבל נטל את הכסא והביאו למדי, ולא ישב אדם עליו. וכשמלך אחשורוש שלח והביא חכמים למצרים לעשות כדמות הכסא ולא יכלו לעשות". הרי שנבוכדנצר ביקש לישב על כסא שלמה ונענש. דריוש לא ביקש לישב עליו, וגם לא ביקש לעשות כדמות הכסא. ואילו אחשורוש לא ביקש לישב עליו, אך ביקש לעשות כדמות הכסא, ולא יכלו. וזה צריך ביאור, דבשלמא נבוכדנצר שביקש לישב על כסא שלמה, ניחא, שחשב שהוא רשאי לעשות כן. וכן התנהגותו של דריוש מובנת, כי מן הסתם לאחר שראה את עונשו של נבוכדנצר, שוב לא ביקש יותר לישב על הכסא, וגם לא ביקש לעשות כדמות הכסא, כי הבין שאין לו שייכות לכסא שלמה. אך התנהגותו של אחשורוש צריכה ביאור, שמחד גיסא לא ביקש לישב על כסא שלמה, אך מאידך ביקש לעשות כדמות כסאו. ואם הבין שאין לו שייכות לכסא שלמה, מדוע ביקש לעשות דמות הכסא, דבר שלא מצינו אצל דריוש. אמנם לפי דבריו כאן הדבר מחוור, כי הואיל ואחשרוש שלט בכל העולם [דבר שלא מצינו אצל דריוש], לכך הוא חשב שיש לו דמיון לשלמה יותר מאשר הדמיון שהיה לדריוש עם שלמה. ונהי שאינו יכול לשבת על הכסא עצמו [כפי שנמנע הדבר מנבוכדנצר (שאף הוא שלט בכל העולם)], מ"מ שמא הוא יכול לעשות דמות כסאו [ולבסוף נתבאר לו שאף זה אינו רשאי לעשות]. אמנם באסת"ר [א, יב] אמרו "בא לישב על כסא שלמה ולא הניחוהו. אמרו לו, כל מלך שאינו קוזמיקרטור בעולם ["מושל בכל העולם" (מתנו"כ שם)] אינו יושב עליו. עמד ועשה לו כסא משלו כדמותו". ומדרש זה פליגי בתרתי על הילקו"ש הנ"ל; (א) מבאר ששלמה ביקש לישב על כסא שלמה. (ב) מבאר שאחשורוש לא משל בכל העולם. ואילו כאן מבאר בילקו"ש ש"מפני שהיה מולך מסוף העולם [ועד סופו] והיה מבקש להיות מושל כמו שהיה הממשלה לשלמה".

(309) במדרש שלפנינו אמרו "שלח והביא חכמים למצרים" [הובא בהערה הקודמת].

(310) כמו שנאמר [שמות ז, כב] "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דיבר ה'", ופירש רש"י שם "ויחזק לב פרעה - לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכולה תבן. אף אתם מביאין מכשפות למצרים, שכולה כשפים". והחרטומים פועלים לפי רוח הטומאה השורה עליהם [גו"א במדבר פ"ה אות ג (נט:)].

(311) וכחות הטומאה פועלים במסלול אחר מאשר כחות הקדושה. וצרף לכאן דבריו בח"א לסנהדרין סה: [ג, קסה:] שכתב: "שאלה גדולה, למה המכשפים והחרטומים פועלים הרבה, ואילו הצדיקים אינם יכולים לפעול כאשר קוראים אל השם יתברך. ותשובה זאת, כי הוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים, ואם האדם צדיק, השם יתברך קרוב אליו, ועושה רצונו. ואם אינו צדיק, אינו קרוב אליו. אבל המכשפים והחרטומים פועלים על יד שדים, וכחות אלו אין צריך לזה קדושה כלל".

(312) פירוש - במדרש לא נזכר כלל שכסא שלמה היה הסבה לעיכוב של שלש שנים להתיישבות אחשורוש בכסאו, כי לא נזכר במדרש כלל ההמתנה של שלש שנים, ורק נאמר במדרש שאחשורוש ביקש לישב על כסא הדומה לשלמה, ולא עלתה בידו. אך ניתן לבאר שהמדרש "קרוב לפשוטו", שבא ליישב את הקושי בפשט הכתוב [למה לא ישב על כסא מלכותו מיד], וכמו שמבאר.

(313) "רצה לומר הטיחו דברים כלפי מעלה" [מתנות כהונה שם].

(314) "מרחצאות ומשתה ושמחה" [מתנו"כ שם].

(315) פירוש - מה שנאמר כאן "בימים ההם" הוא כנגד הפסוק בנחמיה [שיובא מיד] שבו נזכרה תיבת "ימים" בנוגע לחלול שבת.

(316) "בעון חלול שבת בישראל נתנה שלוה לאחשורוש הצר לצער בזה את ישראל" [יפה ענף שם].

(317) "דריש הה"א מן 'ההם', כמו הלואי" [יפה ענף שם]. ולפנינו במדרש איתא אללא ווי היו אותן הימים". אך באסת"ר דפוס ראשון [פיזרו רע"ט] הגירסא היא "אלווי לא היו אותן הימים", ולזו כוונת המהר"ל. וכן הוא כאמור ביפה ענף שם.

(318) "'ההם' דריש, הה הם" [מתנו"כ שם]. ו"הה" הוא לשון אנחה.

(319) "'ההם' דריש כמו נהיה, וכולה לשון יליל וקינה" [מתנו"כ שם].

(320) כפי שכבר הקשה למעלה [לאחר ציון 267] "וקשה, אחר שכתיב 'ויהי בימי אחשורש' בתחילת המגילה, אם כן למה הוצרך לחזור ולכתוב 'בימים ההם וגו"". ושם כתב לתרץ בזה"ל: "ופירוש זה, כי 'ויהי בימי אחשורש' קאי על כל המגילה, שרצה לומר כי מה שמדבר ממנו המגילה היה בזמן אחשורש, דהיינו מעשה המן ומרדכי. והוצרך למכתב עוד 'בימים ההם' על המעשה הזה בפרט, ש[מ]עשה הסעודה היה כשבת המלך על כסא מלכותו בשנת ג' למלכותו". אך המדרש מיישב שאלה זו באופן אחר, וכמבואר לפנינו.

(321) משמע מדבריו שאם הזמן היה אכן ראוי לשמחה גדולה, לא היה קשה כיצד ה' הניח לרשע לשמוח. וקשה, שמיד בסמוך כתב ש"לא היה השם יתברך מניח לרשע הזה לעשות דבר שהוא חלול כבודו", והרי לעולם אין זמן ראוי לחלול כבודו יתברך, ומדוע תלה תמיה זו ב"לא היה הזמן ראוי לזה מצד עצמו, כי היה בית המקדש חרב", הרי אף כשהבית עומד על תילו אין ראוי לחלל כבודו יתברך. ובקיצור, האם התמיה "איך היה השם יתברך מניח לעשות זה לרשע" היא מחמת שהזמן אינו ראוי לכך, או מחמת שאיירי ב"דבר שהוא חלול כבודו", יהיה הזמן אשר יהיה. ונראה שלשון המדרש מורה שטענת המלאכים היתה בשתים; (א) "בית המקדש חרב". (ב) "רשע זה עשה מרזיחין". ומשמע שהטענה השניה אינה מחמת חורבן הבית, שא"כ מדוע הוצרכו לומר שאיירי ב"רשע", הרי לכל אדם אין ראוי לשמוח בעת החורבן [ראה הערה הבאה]. אלא שיש כאן שתי טענות נפרדות; (א) הזמן אינו ראוי לשמחה זו. (ב) אין להניח לרשע לחלל כבודו יתברך.

(322) אודות שמחת אחשורוש בסעודה זו, ראה להלן הערה 474. ואודות שלאחר החורבן אין הזמן ראוי לשמחה, כן כתב בח"א לע"ז ג: [ד, כה.], וז"ל: "מכי חרב בית המקדש, דליכא שחוק לפניו... מכי חרב בית המקדש לא נגלה הוא יתברך אל עולמו בשמחה, כי אין ראוי שיהיה השמחה בעולם הזה, וראוי שלא יהיה שמחה משעה שחרב הבית. כי בית המקדש הוא נקרא 'לב העולם', כי בית המקדש באמצע העולם [תנחומא קדושים אות י], כמו שהלב באמצע האדם. וכאשר אין הלב, אז אין כאן שמחה בעולם. כי הלב בו השמחה, דכתיב [תהלים ד, ח] 'נתת שמחה בלבי'. וגם בבית המקדש כתיב [מ"א ט, ג] 'והיה עיני ולבי שם כל הימים'. לכך מיום שחרב אין לומר שיש שמחה לפניו. וכן אמרו [תענית כו:], 'ביום חתונתו' [שיה"ש ג, יא] זה מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' [שם] זה בית המקדש, לכך מצד העולם אין שחוק לפניו". וכן הוא בבאר הגולה באר הרביעי [תלט.]. ובנצח ישראל ר"פ כג כתב: "התבאר לך כי חורבן בית המקדש הוא חסרון העולם לתחתונים ולעליונים, ולכך צריך שיהיה הנהגת האדם על ענין זה כפי שהוא ענין העולם, ויהיה נוהג באבילות על דבר זה". ובהמשך הפרק שם [תצ.] כתב: "אבל מה שראוי לאדם מצד חורבן בית קדשנו ותפארתינו, אם באנו לעשות כמו שראוי להיות נוהג האדם כמו שאמרנו, הרי לא היה נשאר לו חיים לגמרי". וכל הפרק שם הוקדש לבאר החיוב האבלות על חורבן הבית.

(323) "שהיו האומות מתנשאין ומתגדלין בשביל שבית המקדש חרב, והם עושים סעודות" [לשונו להלן לפני ציון 328]. ותימה, וכי לא מצינו שה' הניח לרשעים לעשות דבר שהוא חלול כבודו, והרי אמרו [גיטין נו:] "ואמר [דברים לב, לז] 'אי אלקימו צור חסיו בו', זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים... 'מי כמוך חסין יה' [תהלים פט, ט], מי כמוך חסין ["מתאפק" (רש"י שם)] וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק". ובנצח ישראל פ"ה [קטו:] בתחילה תמה על כך "כי למה ישתוק לרשע כמו זה, ולבני אהרן נדב ואביהוא שנכנסו להקטיר קטורת לא שתק [ויקרא י, א-ב], ולזה שתק". ובהמשך כתב ליישב [קכב.] בזה"ל: "ואם שהיה מגדף, היה הקב"ה שותק, כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח בגשם, לכך הוא מתפעל. והוא יתברך, קדוש ונבדל מכל עניני הגשם, לכך אין לו התפעלות הגשם... כי מדת האדם שהוא מתפעל ומתחרה לנקום, אבל השם יתברך אינו כך, שאינו כח בגשם, והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל. ומה שתמצא אצל בני אהרן שמתו מיד, זה מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה [יבמות קכא:], ואותם שהם סביביו לא יסבול הקב"ה שיש בהם חטא, כי לא יגור אצלו דבר חטא, לכך נענשו מיד... השם יתברך לא בא עליו בדין בעולם הזה, ומשלם לו דינו בגיהנם אחר מותו, להאביד את נפשו". ומדוע כאן אמרינן ש"לא היה השם יתברך מניח לרשע הזה לעשות דבר שהוא חלול כבודו", לעומת טיטוס הרשע שה' הניח לו לחרף ולגדף. וצ"ע.

(324) אודות שסעודה ומשתה שייכים לשביתה ומנוחה, הנה בשבת יש שלשה ענינים, וכפי שכתב בח"א לב"ק לב. [ג, ה:], וז"ל: "שלשה לשונות 'שבת' 'כלה' 'מלכתא', כי ג' דברים בשבת, והם מצות שבת; המצוה האחת שצריך לשבות מן המלאכה, כמו שמשמע לשון 'שבת'. והמצוה השנית, שצריך שינוי בגדים, שלא יהיה מלבוש שבת כמלבוש של חול [ראה להלן הערה 961]. ובשביל כך נקראת שבת 'כלה', כי הכלה צריך לקשוט ביותר, ולכך קרא שבת 'כלה'. והמצוה השלישית, עונג שבת באכילה ושתיה. ומפני כך קרא השבת 'מלכתא', כי המלכתא יש לה עונג... ואלו ג' דברים נרמזים בשם 'שבת'; השי"ן שביתה, הבי"ת בגדים, התי"ו תענוג". נמצא שכאן מחבר בין השביתה של שבת לעונג של שבת [סעודה משתה]. והביאור הוא כי הטורח והמלאכה עומדים כנגד השביתה וכנגד העונג, וכמו שאמרו חכמים [גיטין לח:] "שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא [כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת" (רש"י שם)], ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו". ובח"א שם [ב, צו:] כתב: "אחת קבעה סעודתה בערב שבת. כי זה היום מיוחד להכין לסעודת שבת, והם קבעו סעודתם בערב שבת, והוא העונג. וזהו הפך המלאכה... לכך נעקרו, כי מחמת רבוי עשרם קבעו סעודתם בערב שבת, והיה להם עונג ושביתה ביום שאינו ראוי לזה, רק לטורח". לכך הסעודה והמשתה [עונג] מורים על השביתה, כי בעת הטורח והמלאכה אין שביתה ואין עונג.

(325) לשונו בתפארת ישראל פ"מ [תרכג:]: "הדבר הטבעי אין ראוי שיהיה לו שביתה, כי מדרגת הטבעי אינו כל כך. כמו שאין בני נח מצווים על השבת [סנהדרין נח:], מפני שהם טבעיים חמריים, ואין לטבע החמרית שביתה והשלמה, כמו שידוע לנבונים. וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם, אין להם מדרגת השבת". ובגבורות ה' ר"פ מה כתב: "למה ישראל מצווים יותר על השבת מכל האומות, לכך אמר [דברים ה, טו] 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו", כי ראוי השבת לישראל בפרט... העכו"ם במה שאינם שלימי צורה במה שראוי שיושלמו, אמרו חכמים עליהם [סנהדרין נח:] 'כותי ששבת חייב מיתה'... דבר הגשמי אינו בעל השלמה. וכל דבר שהוא נבדל מן הגשם, הוא בעל השלמה... וכאשר השם יתברך סלק אותך מן העבדות, מורה שיש בישראל מעלת השלמה, לכך צוך יום השבת, ודבר זה אמת ברור ופשוט" [ראה להלן הערה 931]. ובדר"ח פ"ה מ"ט [רפט:] כתב: "כל דבר שיש לו קדושה, כמו ישראל והארץ, ראוי שיהיה בא לכלל מנוחה ושביתה. כי התנועה היא לגשם, כאשר ידוע מענין התנועה שהיא לגשם. ולפיכך בני נח שהם חמרים בעלי גשמות, אם הם רוצים לשבות, מה שאין ראוי לדבר שהוא בעל גשם, והם רוצים להלביש עצמם במדריגה נבדלת, חייבים מיתה. וישראל שיש להם מדריגה קדושה בלתי גשמית, ראוי שיהיה להם השביתה מן התנועה, דהיינו המלאכה... ולפיכך נתן לישראל, שהם קדושים, יום קדוש ושביתה". ובח"א לסנהדרין נח: [ג, קסג:] כתב: "לפיכך גוי ששבת חייב מיתה, וזה מפני כי השביתה הוא מצד שהוא בפעל, ואין שייך דבר זה לגשמי, והגוי כאשר שובת נכנס במדריגה אשר אינה ראויה לו כלל, כי אין ראוי לו השביתה. ואשר יכנס במדריגה אשר אין מציאות אליו עמה ונעדר ממנו אותה מדריגה, הוא יקבל העדר... אבל ישראל שנתן להם התורה, ונמצאו בפעל השלימות, ולהם ראוי השביתה דוקא, ואם לא היה להם השביתה כאילו היו עדיין בכח, ולכך אם אינו שובת חייב מיתה, כי יחסר ממדריגתו" [וכן חזר וכתב בקיצור בח"א שם לדף צט: (ג, רכז:)].

(326) כפי שאמרו בכלליות [רש"י בראשית כה, כג] "מלאום יאמץ - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר [יחזקאל כו, ב] 'אמלאה החרבה', לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". ואמרו חכמים [חגיגה ה:] "'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' [ירמיה יג, יז]... מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו, מאי 'מפני גוה', אמר רב שמואל בר יצחק, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים". ובביאור לאיכה פרק ה' לרבי משה דוד וואלי, כתב: "כי בזמן שהשכינה היתה עומדת במקומה אם הבנים שמחה היה נמשך כל הטוב לישראל, שהיה יורד אליהם השפע בריבוי, והם נותנים התמצית לאומות העולם. מה שא"כ כשירדה ממדרגתה וגלתה, שהענין הוא להפך ממה שהיה בתחלה, שעיקר השפע נמשך אל האומות, והם נותנים את התמצית לישראל". ושם הראה שמקורו בזוה"ק [ח"ב קנב:], שאמרו שם: "כל זמנא דישראל עבדי רעותא דמאריהון, הא על פתורא דמלכא אינון אכלי, וכל סעודתא אתתקן להון, ואינון מההוא חדוה דלהון יהבי גרמי דאיהו תמצית לעובדי עבודה זרה. וכל זמנא דישראל לא עבדי רעותא דמאריהון, אזלי בגלותא, והא סעודתא לכלבי ואסתלק לון תמצית, 'ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים' [יחזקאל ד, יג], דהא תמצית דגעוליהון אכלי, ווי לברא דמלכא דיתיב ומצפה לפתורא דעבדא, מה דאשתאר מגו פתורא איהו אכיל". ובשערי אורה שער ה [עמוד תכו בהוצאת בורנשטיין] כתב: "דע כי כל הברכה היתה באה תחילה מאת ה' יתברך אל כנסת ישראל, ומכנסת ישראל היתה באה לישראל, ועל ידי ישראל היו מתברכין ומתפרנסין כל ע' האומות עובדי גילולים למטה, שנאמר [בראשית יב, ג] 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. וכשחטאו ישראל נשתברו הצינורות, וירשו אומות העולם הברכה שהיתה באה לישראל, ואותו השפע הנמשך מאותן הצינורות, כמו שאמר [משלי ל, כב] 'תחת עבד כי ימלוך'". ובבית השער שם אות רמט הביא שכן כתב גם בעבודת הקודש ח"ג פי"א. וכיוצא מן הכלל נאמר על ארץ ישראל [ויקרא כו, לב] "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה", ופירש רש"י שם "והשמותי אני את הארץ - זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה". ובשם משמואל פרשת וישלח, שנת תרע"ו, הביא ביאור זה בשם אביו בעל ה"אבני נזר", וז"ל: "בהקדם דברי קדשו זצללה"ה בדברי המדרש רבה... שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה, ואמרו בהמ"ק חרב, ורשע זה יושב ועושה מרזיחין. אמר להם הקב"ה, תנו ימים כנגד ימים, שנאמר 'בימים ההמה ראיתי בירושלים דורכים גתות ומביאים ערמות בשבת'. ופירש הוא זצללה"ה דשאלת המלאכים היתה הלא בהמ"ק משוש כל הארץ חרב, ומאין נמצאות בעולם מנוחה ושמחה, שהרשע הזה יושב ועושה מרזיחין. והשיב להם הקב"ה שזה נצמח מפאת חילול שבת של ישראל, ששבת היא מנוחה, וכשישראל פוגמים בשבת ח"ו, לוקחים אומות העולם את המנוחה, ודפח"ח". וכן הביא ביאור זה כמה פעמים בשם משמואל [חנוכה תרע"ח ליל ד, תרע"ט ליל ה, תר"פ ליל ז, ופרשת תצוה שנת תרע"ד]. והשפת אמת פרשת שמות, שנת תרל"ה, כתב: "כי על ידי שנלקח מבני ישראל ההתחדשות לכך נאמר בהם [שמות א, ח] 'ויקם מלך חדש'. כי מאין להם זאת ההתחדשות, [קהלת א, ט] 'אין כל חדש תחת השמש'". ובספר אלה דברי הברית [עמוד של] כתב: "וכאשר מתרופף אצלינו אותו כוח נפלא של מסירות של חידוש והתחדשות של עבודת ה' בכל הכח ובכל המסירות, הרי שכח זה לא נעלם ואיננו עוד. אם אנחנו לא מנצלים אותו, כי אז כוח זה עובר אל הצד שכנגד, זה עובר אל אוייבינו בנפש ובגוף, ולפתע הם מתגלים כמוסרים נפשם למען הריגת יהודים. מנין מגיע אליהם אותו כח שאף פעם לא הצטיינו בו. ואין ספק שאת הכח הזה קיבלו מאיתנו כאשר נחלשנו באופי נפלא זה של חיות ומסירות בעבודת ה'".

(327) הסובר [אסת"ר א, י] ש"בימים ההם" בא לומר "הלואי לא היו אותן הימים ההם" [ראה למעלה הערה 317].

(328) שהרי סעודה זו באה לעולם מחמת שאחשורוש חשב שישראל לא יהיו נגאלים יותר [מגילה יא:], וכמו שהביא למעלה [לאחר ציון 277]. ולשון חכמים שם הוא "כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו ["בשנת שלישית למלכותו" (רש"י שם)]. בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי". הרי שבסעודה זו גופא הוא השתמש בכלי המקדש. וראה להלן פסוק ז [מציון 705 ואילך].

(329) מה שתולה את הדבר בזמן ["הלואי שלא יהיו אותם הימים"], ולא בעצם הדבר [שלא אמר "הלואי ולא היו האומות מתנשאות בשביל חורבן הבית"], יבואר בהערה 333.

(330) "הה" הוא לשון אנחה מצרה.

(331) אודות שהצלחת רשעים היא בעולם הזה, כן כתב בנצח ישראל פי"ט [תכט:], וז"ל: "אף אם הרשעים מצליחים בעולם הזה, הצלחתם הוא כמו העשב שהוא ממהר לפרוח, וכיון שהוא ממהר לפרוח, כן ממהר להיות נאבד. כי נראה ששלימותו הוא קטן, ואין לו שלימות גדול. ודבר שהוא קטן, ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפעל, כפי שהוא קטן מאוד... ולכך הרשעים שהם מצליחים בעולם הזה, מפני ששלימותם הוא קטן, לכך ממהר לצאת שלימותם לפעל בעולם הזה, לפי קטנות שלימות שלהם. לכך ממהר, כי העולם הזה גם כן לפי קטנות שלימתו יצא לפעל קודם... וכן הרשעים, מה שהם בעולם הזה בטוב ובשלימות, אין זה רק כמו עשב, שהוא ממהר לפרוח, ולכך הוא ממהר להיות נאבד גם כן" [ראה להלן הערה 1234]. ובנתיב התוכחה ס"פ א כתב: "מה שאמר 'מותר להחניף לרשעים בעולם הזה' [סוטה מא:], פירוש כי מה שיש לרשעים הצלחה בעולם הזה הוא חנופה נחשב להם, שאין זה להם במדת היושר ובאמת... ולפיכך מותר להחניף לרשעים בעולם הזה גם כן, כפי מדת השם יתברך שהוא נוהג בעולם עם הרשעים. ומה שהשם יתברך מחניף לרשעים בעולם הזה, כדי לטרדם מן עולם הבא, לכך מותר גם כן להחניף לרשעים בעולם הזה, שיקבלו שכר שלהם בעולם הזה, ולא יזכו לעולם הבא".

(332) אמרו חכמים [מגילה ו:] "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו, שנאמר [תהלים לז, א] 'אל תתחר במרעים'. ולא עוד, אלא שדרכיו מצליחין, שנאמר [תהלים י, ה] 'יחילו דרכיו בכל עת'. ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר [שם] 'מרום משפטיך מנגדו'. ולא עוד אלא שרואה בשונאיו, שנאמר [שם] 'כל צורריו יפיח בהם'".

(333) תלה את הצלחת הרשעים בזמן, ש"כאשר הזמן מוכן להצלחת לטובת הרשעים" אזי "אותו זמן אינו מוכן לטובה". וכך מוכח מדברי רבי ביבי, שביאר שהתיבות "בימים ההם" באות לומר "הה לאותן הימים". הרי שאנחת הה נתלית בימים. וכן מבואר בדרשה הקודמת [של רבי חלבו], שדרש "הלואי לא היו אותן הימים ההם". ונראה ביאורו, כי להלן [פסוק יג (לאחר ציון 1177)] כתב: "פירוש 'יודעי העיתים' [שם] שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם. שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חליפי הזמן. ולכך אמר 'יודעי העתים', כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים. ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. וזהו 'יודעי העיתים', כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם". ודברים אלו במיוחד נאמרים על רשעים, כי הדברים הגשמיים הם נתונים תחת הזמן, וכפי שכתב בהרבה מקומות. וכגון, בנתיב התורה פ"א [נו.] כתב: "כל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן... והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן". יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ובהקדמה לדר"ח [יב.] כתב: "כל גוף הוא תחת הזמן כאשר ידוע, כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן". ושם פ"א מי"ב [שמ.] כתב: "כי הזמן שייך אל הדברים שהם בעולם הזה, שהוא עולם הגשמי, שהוא תחת הזמן". וכן הוא בנצח ישראל פכ"ז [תקנח:], תפארת ישראל פי"ד [ריז:], שם פכ"ה [שעו.], נתיב העושר פ"ב, גבורות ה' פל"ו [קלד:], שם פנ"א [רכ.], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], דרוש על התורה [כד.], ועוד. והואיל והרשעים הם אנשי גשם [כמבואר למעלה בפתיחה הערה 154], לכך ברי הוא שכל ענייניהם נקבעים ונתלים בזמן. וראה להלן הערות 1179, 1180, 1182.

(334) מבאר כאשר הזמן מוכן לטובת הרשעים, אזי אין הוא מוכן לטובת אחרים. וזאת משום שאי אפשר שזמן אחד יהיה מוכן לדברים הפוכים. וכן כתב בדרוש על התורה [י:], וז"ל: "לא אמרה תורה להתחיל הספירה [של העומר] ביום טוב עצמו, כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל... שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים. ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו החירות והעמל, בזמן אחד יחד, כי אין ההפכיים נמצאים יחד" [ראה להלן פ"ג הערה 43]. ובגו"א בראשית פ"א אות מה כתב: "מפני שהכתוב משמע שנבראו [השמש והירח] כאחד, כדכתיב [בראשית א, טז] 'ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים', ומאחר שאין זה כזה, וזה מאור הגדול וזה מאור הקטון, איך יהיו נבראים כאחד. כי לעולם היה הנבראים שהם משונים זה מזה נבראים בזמנים מחולפים, ואיך יהיו מאור גדול ומאור קטון נברא כאחד" [ראה להלן הערות 497, 1179, 1180]. ובגו"א שמות פ"ח אות א [קלו.] כתב: "ומה שלא השיב פרעה [למשה] מיד תסיר הצפרדעים [אלא אמר "למחר" (שמות ח, ו)], כי יודע היה פרעה כי יום שבאה המכה, באותו יום אין להסיר אותה, כי אותו יום הוכה... כיון שהוכה אותו יום, לא באה הצלה באותו יום". ובגבורות ה' פל"ג [קכה.] כתב: "אחר שגזר על הצפרדעים דיבואו באותו יום, אין גוזר גזירה אחרת שיכרתו".

(335) יש להבין, מנין לו לבאר כך את דעת רבי יצחק [שיש לבריות פחד ממחשבות הרשעים], דבמה שונה דעתו של רבי יצחק משתי הדעות שהובאו לפניו; רבי חלבו דרש "הלואי לא היו אותן הימים" [מחמת שהגוים מתנשאין בשביל חורבן המקדש], ורב ביבי דרש "הה לאותן ימים" [מחמת שהזמן שבו יש הצלחת הרשעים אינו לטובה], ורבי יצחק דרש "נהי לאותן ימים" [אסת"ר א, י]. ומהיכי תיתי להפריד בין הדבקים ולומר ששתי הדעות הראשונות עוסקות בצער הנובע מעצם שמחת הרשעים והצלחתם, ואילו רבי יצחק עוסק במחשבות הרעות שיש לרשעים בעת שמחתם ושלותם. ואולי יש לבאר על פי מה שכתב בתורה שלימה על מגילת אסתר [כאן], אות לו, וז"ל: "כל אחד מוסיף בצער, ד'הלואי וכו" יאמר בצער כל דהו, ו'הה' נאמר בצער טפי, שהוא קריאה על הצער, ו'נהיה' שהוא קינה, נאמר בצער גדול מאד". לכך הואיל ו"נהי" נאמר על צער גדול מאוד, בהכרח שאיירי בצער שהוא עלית מדריגה לעומת הדעות שקדמו לו, ולכך נראה שאיירי בחשש הנובע מזרוע הרשעים, שפגיעתה רעה. ואין להקשות שא"כ אולי איירי בחשש מפני מעשיהם של הרשעים, ולא ממחשבותיהם בלבד. זה אינו, דסוף סוף המקרא עוסק בסעודה שעשה אחשורוש, שעל כך נאמר במקרא "בימים ההם וגו' עשה משתה", והחשש בעת עשיית המשתה אינו יכול לעסוק במעשיהם של הרשעים [האוכלים ושותים וצוהלים באותה עת], אלא במחשבותיהם בעת שיושבים בשלוה.

(336) כמו שאמרו במשנה [סנהדרין עא:] "פיזור לרשעים, הנאה להן והנאה לעולם... כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם", ופירש רש"י שם "פיזור - שנפרדין זה מזה, ואין יכולין להועץ עצה רעה ולסייע זה את זה". והיד רמה [שם] כתב: "פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, שאין מסייעין זה את זה להרע לבריות... כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, שידיהם מתחזקת להרע לבריות". ולהלן [לאחר ציון 476] כתב: "כי שלותן של רשעים הוא רע לעולם, שמתוך כך הם חושבים מחשבות רעות על אחרים, כמו שבארנו למעלה". ובח"א לסנהדרין קט: [ג, רסג.] כתב: "הרשעים כל כוונתם להרע לבריות", וראה למעלה בהקדמה הערה 459, ולהלן הערה 478.

(337) ו"זולתן" הם ישראל [מבואר בהמשך].

(338) יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, בביאור "משנת כל ישראל" [הקדמה שניה לדר"ח (פד:)] כתב: "כי אף אם נבראו האומות, אינם רק לשמש את ישראל, אם היו ישראל עושים רצונו של מקום" [הובא למעלה הערה 282]. ובגו"א בראשית פ"א אות ז כתב: "בשביל ישראל... נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל". ושם דברים פכ"ה אות כה כתב: "כי כל האומות כולם נבראו לשמש את ישראל, כדכתיב [דברים טו, ו] 'ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו'". ובגבורות ה' פ"ס [רעא:] כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה מאוד, כי לא היה בריאת האומות רק שהם טפילים אל האומה הנבחרת, והכל נברא בשביל ישראל, והם [ישראל] נבראו בשביל עצמם... כי אין הבריאה בעצם רק לישראל, ואל ישראל נמשך הכל". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:] כתב: "שאר האומות הם טפלים בבריאה, וכמו שברא השם יתברך שאר הנבראים בשביל האדם, ולא נבראו לעצמם, כך כל האומות הם בשביל ישראל". ובנצח ישראל פנ"ז [תתפג.] כתב: "אין לאומות קיום ועמידה בעולם רק על ידי ישראל, והאומות תלוים בישראל, ואין ישראל תלוים באומות". ובח"א לחולין קט: [ד, קיד:] כתב: "האומות אין ראוי להם הבריאה, רק בשביל שנבראו ישראל, וראוי להם הבריאה... כי דבר זה א"א שיהיו נבראים ישראל בלבד". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 192] כתב: "אצל ישראל הפרש גדול בינם ובין ממון שלהם, כי הם עצמם עיקר, ואילו ממון שלהם אין זה רק שמשמש לצרכיהם מה שהם צריכים... אבל האומות, הם והממון שלהם הכל דבר אחד, כי גם כן הם נבראים לשמש את ישראל". וראה גו"א שמות פ"ד הערה 167, שם פל"ג הערה 102, שם ויקרא פ"ב הערה 122, שם דברים פי"א הערה 20, ושם פי"ד הערה 26. וראה בסמוך הערה 342. ובכמה מקומות ביאר לפי זה מדוע רק ישראל נקראים "בנים" למקום [דברים יד, א], לעומת אומות העולם. וכגון, בבאר הגולה באר השלישי [רסה:] כתב: "ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים. לכך לא נקראו בשם 'בנים', המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם, ולכך שם זה נקרא על ישראל [דברים יד, א] 'בנים אתם לה' אלקיכם'". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:] כתב: "האהבה שיש מן השם יתברך אל ישראל... כי ישראל נקראו 'בנים' למקום, וידוע כי האב אוהב את בנו מפני שבא הבן ממנו, ודבר שבא ממנו מצורף אליו ביותר. וישראל הן מן השם יתברך נבראים, כי אע"ג שכל הנבראים הם מן הש"י, מ"מ אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל. כי שאר האומות הם טפילים בבריאה... וכל האומות הם בשביל ישראל, ואם כן הם [ישראל] בריאה שברא מן השם יתברך". ובהקדמה שניה לדר"ח [ע:] כתב: "ישראל נקראים 'בנים' אל השם יתברך [דברים יד, א]... ואף על גב כי כל הנבראים נאמר גם כן עליהם 'מעשה ידיו', כמו שאמרו רז"ל [מגילה י:] 'מעשה ידי טובעים בים, ואתם רוצים לומר שירה', הפרש יש, כי אינם נקראים 'בנים' למקום. ואם הם מעשה ידיו של הקב"ה, אינם מעשה ידיו בעצם, רק שנבראו בשביל לשמש את ישראל, לכך אין עליהם שם 'מעשה ידיו'... אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה 'בנים'". ובתפארת ישראל פי"ז [רסב:] כתב: "כי ישראל נקראו 'בנים' למקום... כי הבן אינו נברא לשמש את האחר". ובבאר הגולה באר השלישי [רסה:] כתב: "ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו שאר הנמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים. לכך לא נקרא בשם 'בנים', המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם, ולכך שם זה נקרא על ישראל [דברים יד, א] 'בנים אתם לה' אלקיכם'". ושם בבאר הרביעי [תטז.] כתב: "כי עיקר בעולם הם ישראל... כי לכך נקראו האומה הזאת שהם 'בנים' [דברים יד, א]... כי הבן אינו משמש לאחר, אבל הוא לעצמו. ולא כן הדבר שאינו לעצמו, רק משמש לאחר". וכן כתב בגו"א דברים פי"ד אות א, גבורות ה' פכ"ט [קיג.], שם פל"ט [קמה:], שם פמ"ז [קפו.], שם פס"ד [רצד.], שם פס"ז [שי:], באר הגולה באר הרביעי [שצ:], ח"א לקידושין לא. [ב, קלח:], ח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:], ועוד. וראה למעלה בהקדמה הערה 490.

(339) דוגמה מובהקת לדבר; נאמר [בראשית יח, א] "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום", ופירש רש"י שם "יושב - 'ישב' כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין". ובגו"א שם אות ז כתב: "ויש לפרש גם כן מפני ש'המשפט לאלקים הוא' [דברים א, יז], ומסר המשפט לדיינים, והמשפט ברשות הדיינין להימין ולהשמאיל. אם כן כאילו הקב"ה כביכול תולה בדיינים, שהרי משפטו בידם. ומי שהוא תולה באחר יש לו לעמוד, ואותו שהאחר תולה בו הוא יושב, ולפיכך הדיינים בישיבה והקב"ה ניצב בעדת אל". דוגמה נוספת; הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ב כתב "בראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים". ובלחם משנה שם טרח לציין את מקורו של הרמב"ם. ולפי המתבאר כאן הדבר מחוור, דמי שתלוים בו הוא יושב, ואילו מי שתלוי הוא עומד, ולכך הרב בישיבה והתלמידים בעמידה. וראה להלן הערה 343, ופ"ב הערה 566.

(340) פירוש - כל דבר שהוא עיקר [שאחרים תלויים בו] הוא מושרש ואיתן במקומו, ואינו נייד ותלוש. והרי תיבת "עיקר" גופא פירושה שורש [עיקר האילן הוא כמו שורש האילן (ראה הערה 342)], כי הוא מפרנס את כל חלקי האילן, ולכך הוא מושרש ונטוע במקומו. ולעומת זאת [קהלת ג, ב] "ועת לעקור נטוע". ו"לעקור" שרשו "עקר", כמו תיבת "עיקר", וכמו שמצוי בלשון הקודש שישנם שרשים שוים למלים הפוכות [רש"י שמות כז, ג. ודייק לה שהדוגמה הראשונה שהובאה ברש"י שם היא "להשריש", לעומת "לְשָרֵש", וזהו בדיוק שוה ל"עיקר" ו"עקר", שאף "עיקר" הוא מלשון "שורש"]. וזה מורה באצבע "שכל דבר שהוא עיקר הוא נטוע במקומו", ולכך הפעולה ההפוכה מנטיעה נקראת עקירה. ולשון חכמים הוא [ב"מ נט:] "נעקר חרוב ממקומו", הרי עקירה היא ממקומו הקבוע. ובנתיב העבודה פ"ה [א, פט:] כתב: "כי כאשר השורש נעקר ממקום חבורו, גם הענפים נעקרים ממקומו". ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפג:] כתב: "נעקר השורש מן המקום אשר הוא נטוע שם". וממילא "כל דבר שהוא עיקר הוא נטוע במקומו", וכמבואר כאן שלכך הוא נקרא "יושב". וראה להלן פ"ד הערה 148. ושמעתי ממו"ר שליט"א לבאר שזהו שאומרים ישראל קדושים "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", שיש ללכת למקור, כי המקור עצמו אינו דבר תלוש ומטלטל. וכן נאמר [מ"ב ד, ד] "ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי", ופירש רש"י שם "והמלא תסיעי - מלפניך, ותתני כלי אחר במקומו למלאותו, וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו, לפי שהקב"ה עושהו כמעין, ואין דרך מעין לזוזו ממקומו". ואמרו חכמים [שבת לה.] "אמר רב, מעין המיטלטל טהור, וזהו בארה של מרים", ופירש רש"י שם "טהור - מלקבל טומאה, וטובלין בו, דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין, ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים". ולכאורה צריך ביאור דמהיכי תיתי שלא יחשבו מי הבאר של מרים כמי מעין, עד שרב הוצרך ללמדנו שאכן נחשב כמעין. אמנם לפי המתבאר כאן היה מקום לומר דכל כח הטהרה של מעין הוא מחמת היותו מקור, וכחו של המקור הוא במקומו בלבד, ולכך היתה סלקא דעתך לומר שמעין המיטלטל, שפורש ממקומו, לא יהא לו כח המקור, ולא יהיה לו דין מעין. לכך הוצרך רב לחדש ששאני בארה של מרים שאע"פ שהוא מעין המטלטל, מ"מ הוא לעולם נחשב למקור. עכת"ד מו"ר שליט"א, ודפח"ח.

(341) כי היושב הוא כמו נטוע במקומו. ובדר"ח פ"ו מ"ט [שכב.] כתב: "כי הישיבה מורה על הקיום כאשר הוא יושב, ואין ההליכה דבר מקוים, שלא נשאר הולך תמיד... רק הישיבה כאשר יושב". לכך ישראל נקראים "יושבים". וכן באסת"ר א, יא [מקור המאמר] אמרו "אומות העולם אין להם ישיבה... אבל ישיבתן של ישראל ישיבה, שנאמר [שופטים יא, כו] 'בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה'".

(342) פירוש - העיקר נושא את אשר אינו עיקר התלוי בו. ונראה להטעים זאת, כי הגדרת "עיקר" הוא דבר שיש לו כח ההולדה, שהרי "עיקר" פירושו "שורש" שממנו מתפרנס האילן [תפארת ישראל פל"ח הערה 80], ומכל שורש יוצאים פירות, וכך מכל עיקר יוצאים טפלים. ושמעתי ממו"ר שליט"א, שלכך נמצא בלשון הקודש תיבת "עקר" למי שאינו מוליד. כי ה"עיקר" מוליד, וה"עקר" אינו מוליד, וכמו שמצוי בלשון הקודש שישנם שרשים שוים למלים הפוכות [ראה הערה 340, ולהלן פ"ד הערה 148]. ולכך לכל "עיקר" יש "טפל", כי הטפל כרוך אחר העיקר כמו הפרי הכרוך אחר האילן, ומדקתני אבות, מכלל דאיכא תולדות. ושמעתי משמו של מרן בעל הפחד יצחק זצ"ל, כי תיבת "טף" ותיבת "טפל" בני חדא בקתא אינון, ו"טף" מתורגם בארמית ל"טפלא" [בראשית מז, יב]. והטעם לשויון זה הוא כי לכל עיקר יש טפל, ולכל מוליד יש טף [ראה להלן פ"ג הערה 614]. זאת ועוד, הרי נאמר [תהלים קיט, סט] "טפלו עלי שקר זדים", וכן "ואולם אתם טופלי שקר" [איוב יג, ד], וכתב הרד"ק בספר השרשים שורש טפל "ענין הסמיכה והדבוק, וכן בדברי רבותינו ז"ל אמרו [ברכות יג.] 'שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו', כלומר דבק לו ומחובר אליו". הרי לשון חכמים של "עיקר וטפל" הוא המשכה מלשון המקרא שהוא "הסמיכה והדבוק ומחובר אליו". לכך ברי הוא שהעיקר "הוא נושא את אשר אינו עיקר ונתלה בו", כי תלות הטפל בעיקר היא היא חבור הטפל בעיקר. ויש בזה הטעמה נפלאה; הנה מצינו בלשון חכמים עוד תיבה ששרשה טפל, והיא "מטפל" ["מטפל בהן עד שנים עשר חודש" (ב"מ כח:), "בעלים מטפלין בנבילה" (ב"ק טו.)]. ומהי שייכותה של תיבה זו ל"עיקר וטפל". אלא הם הם הדברים; הואיל והעיקר "נושא את אשר אינו עיקר ונתלה בו", לכך כל התעסקות ונשיאה בעול נקראת על שם היחס שהעיקר מעניק לטפל. והרצתי זאת למו"ר שליט"א והוטב בעיניו. ולפי זה מתבאר שישראל נושאים ומטפלים באומות העולם, אך אין אומות העולם נושאות ומטפלות בישראל. ודבר זה מבואר בדרוש על המצות [ס.], שביאר שאות אל"ף מורה על ישראל ואות עי"ן מורה על האומות, והוסיף בזה"ל: "אלו שתי אותיות הדומים, האל"ף והעי"ן, שהם שוים בקול ובתמונה, לא יתחברו ביחד, ולא תמצא אותם זה אצל זה בתיבה אחת להיותם משותפין בשורש אחד בשום תיבה בעולם. וזה מורה הבדל גמור, שלא ישתתפו ישראל ולא יתחברו באומות, רק כאל"ף שהיא משמש לעי"ן, כמו 'אעבוד', ואין כאן חיבור להיותם מתחברים בשורש אחד, כי אם באל"ף שהיא שמושית. וכך ישראל בודאי משמשים לאומות, כי אם לא היו ישראל לא היו יוצאים ונבראים האומות בעצמם. ובזה ישראל משמשים להם, ואין האומות משמשים לישראל... ולכך האל"ף שהיא שמוש, היא קודם לעי"ן, כי ישראל קודמים להם. ואין כאן חבור כלל כמו שאמרנו, כי אין אות השמוש מתחבר עם אות השורש, ובשורש אחד לא נמצאו יחד העי"ן והאל"ף". וראה להלן פ"ג הערה 434, פ"ו הערה 66, ופ"ח הערה 159.

(343) הקשה בני האברך כמדרשו הרב משה יונה שליט"א, שכאן מבאר המהר"ל "שאין ישיבה לאומות העולם בעולם הזה, ודבר זה מפני שהאומות אינם עיקר בעולם והם תלוים בזולתן" [לשונו למעלה לפני ציון 537], לעומת ישראל שהם עיקר בעולם, ולכך יש להם ישיבה. אך מאידך גיסא קבע המהר"ל הרבה פעמים שאין עולם הזה מקומם של ישראל, בעוד שהוא מקומם של אומות העולם. וכגון, בנצח ישראל פט"ו הקדיש את כל הפרק לבאר שאין העוה"ז מיוחד לישראל, ולכך ישראל סובלים בו, כי אין זה מקומם, וראה שם הערה 8. ושם בפט"ז [שעט.] ביאר שעשו ירש עולם הזה לגמרי. ושם בפי"ט [תלה.] ביאר שתכלית האומות היא בעולם הזה, ותכלית ישראל היא לעוה"ב. וכן הוא להלן [ג, ז (לאחר ציון 363)]. ובגבורות ה' ספ"ט השריש "כי השכל הוא גר בעולם הגשמי". ובנצח ישראל פל"ה [תרנז:] כתב: "הדברים הטבעים הם בעולם קבועים, אבל הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי". וברי הוא שאומות העולם הם מכלל "הדברים הטבעים" [כמבואר בתפארת ישראל פ"א (לו:)], ואילו ישראל הם מכלל "הדברים האלקים" [כמבואר תפארת ישראל פ"א (לה.)]. ובח"א לע"ז ג: [ד, כב.] כתב: "האומות כל הנהגתם טבעית, ותחת זה הם יושבים... אבל ישראל מיוחדים בזה שיצאו מן הטבע, כי יש לישראל מדריגה נבדלת מן הטבע הגשמית". וא"כ כיצד ביאר כאן שיש לישראל ישיבה בעולם הזה כיון שהם העיקר בו, ואילו לאומות אין ישיבה בעולם הזה כיון שאינם עיקר בו. זאת ועוד, כי בח"א לסנהדרין צח. [ג, ריז:] כתב: "אין למשיח ישיבה בעולם הזה הטבעי", וכיצד יש לישראל ישיבה בעולם הזה הטבעי בעוד שלמשיח אין ישיבה כזו. ויש לומר, ש"ישיבה" מורה על שני דברים; (א) עיקר שתלויים בו, וכמבואר כאן. (ב) קביעות ושייכות למקום שיושב בו, וכמו [סוטה מ:] "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". דוגמה לדבר לשני דברים אלו הם שני הסבריו בגו"א בראשית פי"ח אות ז להא ש"אמר לו הקב"ה [לאברהם], שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין" [רש"י בראשית יח, א]. ובגו"א שם אות ז כתב שני הסברים לכך [למעלה (הערה 339) הובא הסברו השני במילואו], וז"ל: "הקב"ה ניצב עם דיינים, לפי שאין כאן ישיבה של הקב"ה בעולם הזה השפל, ולפיכך הוא עומד, והדיינים ישיבתם במקום הזה... ויש לפרש [עוד]... כאילו הקב"ה כביכול תולה בדיינים, שהרי משפטו בידם, ומי שהוא תולה באחר, יש לו לעמוד. ואותו שהאחר תולה בו, הוא יושב". ההסבר הראשון מבאר ש"ישיבה" מורה על שייכות וקביעות שיש לדיינים לעולם שנמצאים בו. ואילו ההסבר השני מבאר ש"ישיבה" מורה על עיקר שתלויים בו. ועל פי זה יתבארו דבריו כאן; יש לישראל בעולם הזה "ישיבה" של עיקר שהכל תלויים בו, כי האומות תלויות בישראל. אך אין לישראל בעולם הזה "ישיבה" של שייכות וקביעות, כי העולם הזה הגשמי אינו מקומם [ומה שיש לדיינים ישיבה בעולם הזה השפל, זהו ביחס לה'. אך לא ביחס לאומות העולם]. ודו"ק.

(344) שקשה "מה הוצרך לומר 'כשבת המלך אחשורש', והרי כבר כתיב 'בשנת שלש למלכותו'" [לשונו למעלה לפני ציון 277]. ועל כך הביא שלשה הסברים; (א) דברי הגמרא [מגילה יא:] שרק עתה חישבן שישראל לא יגאלו עוד. (ב) דברי המדרש [ילקו"ש ח"ב תתרמו] שהיה מבקש לישב על כסא של שלמה. (ג) דברי המדרש [אסת"ר א, יא] שאין ישיבה לאומות העולם בעולם הזה.

(345) פרקי רבי אליעזר ס"פ טז "מלך אינו יוצא לשוק לבדו" [הביאו הרמב"ן כתובות ה., והר"ן שם (ב. בדפי הרי"ף)]. ובגו"א שמות פ"ז אות ט כתב: "בודאי אין דרך מלך ביחידי", ולכך נתקשה שם כיצד פרעה הלך לנילוס בגפו [רש"י שמות ז, טו]. ובתפארת ישראל פס"ו [תתרמ.] כתב: "כי לא נמצא המלך בלבד בלא אחר עמו". ושם פ"ע [תתרצב:] כתב: "כאשר נמצא מלך אשר מדרגתו על הכל, אי אפשר שלא ימצאו שרים עמו, שיש להם מדרגה יותר קטנה, וזה מתחייב מן מדרגת המלך, והם נטפלים עם המלך". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תסז:] כתב: "דרך משל, שנמצא השר עם המלך במקום אחד, ולא נמצא המלך עם מלך אחר במקום אחד. וזה בשביל שלא ישתמשו בכתר אחד, אבל השר הוא נמצא עם המלך" [ראה להלן פ"ג הערה 38]. ותוספות חולין צא. [ד"ה מכאן] גרסו שבברכות נד: אמרו "שלשה צריכין שימור [שלא יצא יחידי]; מלך, ותלמיד חכם, וחתן" [לפנינו בגמרא שם לא הזכירו "מלך", אלא אמרו "חולה, חתן, וכלה"]. וראה להלן פ"ו הערה 85.

(346) לא מצאתי מקורו לבאר כן. כי הראב"ע [נוסח ב] כתב "ועבדיו - הם המשרתים לפניו". וכן ביאר כאן הגר"א, וכלשונו: "'ועבדיו' - הם המשרתים את המלך ורואים את פני המלך, וכל מי שצריך לבא אל המלך לבקש דבר מן המלך, הוא על ידיהם". ואולי מבאר כן דהוקשה לו סדר הפסוק "לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו", שאינו מובן מדוע "עבדיו" הוזכרו לאחר "שריו" אך לפני "חיל פרס וגו' ושרי המדינות". וכן תמהו היוסף לקח והמלבי"ם כאן. ולשון המלבי"ם הוא: "סדר הקרואים פלא, שהזכיר תחלה השרים והעבדים וחיל הצבא, ושוב חוזר אל הפרתמים ושרי המדינות, והם ודאי קודמים להעבדים, ובכלל שרים יחשבו גם הם". וליישב זאת ביאר שלא איירי בעבדים סתם, אלא בחייליו, וכמו שמבאר. וראה להלן פ"ה הערה 505.

(347) קשה, אם "חיל פרס ומדי" רק בא לבאר מי הם "עבדיו", תיבת "עבדיו" למה לי, לכתוב רק "חיל פרס ומדי", ומה היה המקרא חסר אם תיבת "עבדיו" היתה נשמטת.

(348) כי עבד הוא מי שמקבל על עצמו את גזירות המלך. וכן כתב בנצח ישראל פכ"ג [תפד.], וז"ל: "לכך יש לעמוד מתוך שמחה של מצוה, ששמח בשביל שהוא עבד מקבל גזירותיו ומצותיו עליו" [ראה להלן פ"ו הערה 299]. ובתפארת ישראל פ"ט [קמז.] כתב: "מלך הגוזר גזירה על עמו, ואין ספק כי יש יחוס וחבור בין המלך ועבדיו המקבלים את הגזרה, מצד שהוא מלכם גוזר עליהם, והם מקבלים". וראה להלן פ"ב הערה 438.

(349) פירוש - "שרי המדינות" הם השרים שבדרך כלל יושבים במדינותיהם ומנהלים שם את ענייני מדינתם.

(350) פירוש - השרים במדינות האחרות נקבצו ובאו לפני אחשורוש להשתתף בסעודתו, ולפי זה "לפניו" מתפרש כמו "אצלו", וכן ביאר כאן הגר"א. והראב"ע [נוסח ב] כתב: "ושרי המדינות - שאינם עם המלך תמיד". והעורך שם כתב: "אולי כוונתו לפרש לשון הכתוב 'ושרי המדינות לפניו', היינו שעכשיו היו לפניו, כי תמיד אינם עם המלך", והם הם דברי המהר"ל כאן. ובזה מיישב את שאלת המפרשים מה ביאורה של תיבת "לפניו" כאן [יוסף לקח, גר"א, ומלבי"ם]. אמנם במנות הלוי [כט:] הביא לפרש שתיבת "לפניו" מוסבת על כל הפסוק, ושלשונו: "מצאתי כתוב לההר"י בן ישועה שפירש הפסוק כן, וזה לשונו; 'ושרי המדינות לפניו', ולא הזכיר שריו ועבדיו אנה היו הם. ועוד שהלשון קצר, כי היה ראוי להיות 'ושרי המדינות היו יושבים לפניו'. ולזה פירש הוא שמלת 'לפניו' היא מוסבת על הכל, והיא נקשרת עם 'עשה משתה', כלומר עשה משתה לפניו באותו בית שהיה יושב המלך. אמנם [פסוק ה] 'לכל העם הנמצאים בשושן' עשאהו 'בחצר גינת ביתן המלך' [שם]. וידמה שהגינה היתה רחוקה מבית המלך, כדרך המלכים שיש להם גן ופרדס ושם בונים חצר".

(351) לפניו במדרש איתא "להדא ארכיון דגרד". וכתב שם הרד"ל אות מח: "פירוש ערכאות ומקום משפט שבעיר גדר". וביפה ענף שם כתב: "'גדר' הוא שם מקום, והמלך יושב שם במקום גבוה".

(352) "וכל העם יושבים לפניו על הקרקע להשפט לפניו, וכן היה ענין אחשורוש דומה לבית שררה זו דגדר" [יפה ענף שם].

(353) לשון המדרש שלפנינו: "לבססילקי גדולה שמליאה בני אדם שהמלך יושב במסיבו וכו'" [הוספה במדרש]. ובמתנו"כ שם כתב: "פלטין גדולה ששם דנין דין, כן פירש הערוך [ערך בסיליקי]".

(354) לשון היפה ענף שם: "רבי שמואל בר נחמן מדמה לפלטין שהמלך איננו יושב גבוה מכל העם, אבל העם שטוחים לפניו על פניהם, ולכן כתיב 'לפניו'".

(355) רבי אליעזר [הדעה הראשונה במדרש].

(356) אע"פ שרבי אליעזר לא הזכיר את כסא המלכות, מ"מ הואיל ואמר "שהמלך יושב לדין למעלה", ממילא זה הוי כסא מלכותו, כי משפט המלך קשור לכסא המלך, וכמו שנאמר [תהלים קכב, ה] "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד". ובנתיב הדין פ"א [א, קפח:] כתב: "ויש לפרש כי הכסא שייך בו משפט, ודבר זה ידוע כי אין דבר מתיחס למשפט כמו הכסא. ולפיכך כאשר עלה שלמה בכסא היה מכריז [דברים טז, יט] 'לא תטה משפט' [דב"ר ה, ו], אם ירצה לשבת על הכסא, ויהיה כסא שלו כסא קיים... כי אין כסא מלכות רק המשפט, דכתיב [משלי כט, ד] 'מלך במשפט יעמיד ארץ'... מפני שהוא מלך יש לעשות משפט לבריות, כי זהו מלכותו". וכן הוא בגבורות ה' ס"פ כט, תפארת ישראל פמ"ו [תשיג:], נצח ישראל פ"מ [תשח:, ויובא בהערה 359], ודרשת שבת תשובה [עב:]. וראה גו"א בראשית פי"ד הערה 26, ולהלן הערה 1135.

(357) לפי זה "שרי המדינות לפניו" מתפרש כמו "שרי המדינות תחתיו", ולכך "כל העם לפניו על הארץ". וכמו [דברים א, לח] "יהושע בן נון העומד לפניך וגו'", ותרגם יונתן שם "יהושוע בר נון דמשמש בבית אולפנך". וכן נאמר [ש"א טז, כא] "ויבוא דוד לפני שאול ויעמוד לפניו וגו'", ותרגם יונתן שם "ושמש קדמוהי". ונאמר [שמות כא, א] "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ופירש רש"י שם "אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שנים או שלשה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם', כשלחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם". ובגו"א שם אות ד [קכו:] ביאר ש"לפניהם" מורה על שליטה בדבר הנראה, עיי"ש. ועוד אפשר לבאר שהאפשרות שיהיה כל העם לפניו היא רק אם מסתכל עליהם מלמעלה למטה, ואז יכול לראות את כל העם. ומעין מה שנאמר [דברים לד, א] "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן". וכן כתב כאן בעל התורה תמימה אות מד, וז"ל: "דהלשון 'לפניו' משמע שכל המסובים היו נראים לעיניו, ומצייר בזה באיזה אופן וסדר היו יושבים עד שהיו נראים כולם".

(358) מבאר שמה שכל העם היו שטוחים על פניהם היא "מחמת יראת המלך". ונראה לבאר זאת, כי בגמרא מבואר [ברכות לד:] שישנם שלשה סוגי עבודה; קידה, כריעה, והשתחויה. קידה היא על אפים, כריעה היא על הברכים, והשתחויה היא פישוט ידים ורגלים. ובפשטות "שטוחים על פניהם" היא השתחואה של פישוט ידים ורגלים. ולהלן פ"ג, [לאחר ציון 95] כתב: "'כורעים ומשתחוים' [שם]. מה שאמר 'כורעים ומשתחוים' כפל לשון, ועוד דלא הוי ליה לכתוב רק 'משתחוים', דהשתחויה הוא פשוט ידים ורגלים, ואילו כריעה אינה רק על ברכיים. ויש לפרש כי כריעה הוא תחלה, ואח"כ מוסיף השתחויה על הכריעה, וזה מורה על הכנעה יתירה, כאשר מוסיף הכנעה על הכנעה, ומשתחוה עד הארץ, ולכך כתיב 'כורעים ומשתחוים'". ובתפארת ישראל פל"ח [תקעה:] כתב: "דרך להשתחוות מפני היראה, כי זה ענין ההשתחויה, ההכנעה לאחר". ובח"א לב"ב כה. [ג, עט:] כתב: "ההשתחויה הוא הכנעה למי שהוא משתחוה אליו" [ראה להלן פ"ג הערות 96, 97]. נמצא שמבאר ששתי הדעות במדרש נחלקו על מי מוסבת תיבת "לפניו"; לדעת רבי אליעזר היא מוסבת על המלך, ש"כל העם לפניו על הארץ" [לשונו למעלה לפני ציון 357]. אך לדעת רבי שמואל היא מוסבת על העם, שהם שטוחים על פניהם "שיהיה יראת המלך עליהם עד שיהיו שטוחים על פניהם" [לשונו להלן לפני ציון 361]. לכך כתב כאן כמה פעמים שלרבי שמואל העם הם "שטוחים על פניהם". ולפי זה מה שכתב [להלן לפני ציון 363] לדעת רבי שמואל ש"משפילים לפניו מיראת פניו", הכוונה משפילים לפנים של עצמם מחמת יראת המלך.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה