פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן
פרק כא · פסוק א
(ד) ואלה המשפטים (פרק כא)
א. הלכות עבדים
א העבד העברי (כא, א־ו)
אחרי שציווה ה' חמש מצוות העוסקות בכבוד שמים, באות כאן מצוות התואמות את הלוח השני של עשרת הדברות, אלה שעניינן הוא להסדיר את היחסים בין אדם לחברו, היחסים האזרחיים־חברתיים, שמטרתם להבטיח את סדרי החברה ואת סדרי המדינה גם יחד הם המשפטים. ונשאלת השאלה, מדוע זה בא כאן פירוט המשפטים אחר עיקרי המצוות העוסקות בכבוד שמים? כלום אין משפטים אלה המובנים היטב לשכל האנושי - מיותרים הם? והרי אפשר היה להניח את חיבורם של משפטים אלה לחכמתם של בני־אנוש. מדוע לא הועמדו בראש מצוות אחרות, מאלה "שהשטן ואומות העולם משיבין עליהן"1, שמשיגים עליהן מכל צד, ויהיה בכך כדי להחדיר בלבנו את חשיבותן? אין זה אלא ללמדנו, לקח חשוב - בזה אומר לנו הקב"ה שטעות גדולה תהיה לחשוב שהמדינה והחברה האנושית יכולות להתקיים בלעדי ה', שחוקי אנוש וסדרי־אדם מסוגלים לייסד מדינה ולקיימה לאורך ימים. אמנם מסוגלת חכמתו של האדם להקים מבנה גאה של מדינה, לשלוט בה במשך זמן רב ביד ברזל ולדכא את תאוותיהם ושרירות לבם של פרטיה. אבל בהכרח יבוא הזמן אשר בו יקרוס המבנה הגאה העצום, הזמן אשר בו נראה שהכל רעוע ומתפורר. רק כאשר רוח ה' פועלת במדינה כנשמה זו, רק אז מובטח לה הנצח, יש בה אושר אמיתי, שוררים בה צדק ומשפט, וכל פרט שבה הוא משענת חזקה לכלל. על כן יש להדגיש במיוחד שעם ישראל מקבל את משפטיו מאתו ית', שמשפטים יכולים לשמש משענת אמיתית לכלל ולפרט, כאשר מקורם הוא בו ית', ומי שמתכחש לו, מתקומם לא רק נגדו, כי אם גם נגד משפטיו, אינו רק אויבו של ה' כי אם גם אויבן של המדינה והחברה האנושית כולה. בקיצור, האדם אינו יכול להתקיים בלא אלהים מפני שהוא ית' הוא זה שקבע את סדרי המשפט, ייסד את סדרי החברה וקבע את סדרי המדינה. ומלבד זאת אומר המשורר. "ולרשע אמר אלהים למה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך. פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה. תשב באחיך תדבר, בבן־אמך תתן דופי"2.
הרי שהתורה מלמדת אותנו כאן, שבלי שמירת המשפטים, גם שמירת החוקים מאבדת את ערכה, מכיוון שהעושה כן אינו שואף לקיים את מצוות ה' אלא רוצה לרכוש לעצמו מעין כתב־היתר לעבירה על המשפטים. הצגת המשפטים בראש מלמדת אותנו אפוא שתיים. האחת, רק משפטי ה' מסוגלים לקיים מדינה וחברה, והאחרת - מי שאינו שומר על המצוות שבין אדם לחברו, יתר מעשיו הטובים איבדו את ערכם. והמכילתא מפרשת את סמיכות פרשת משפטים אל מצוות המזבח באותו כיוון "נמצינו למדים שהסנהדרין באין בצד המזבח 3. לא בכדי נקבע אפוא מקום מושבה של הסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית, וסמוך למקום המזבח, מקום בו שוכנת שכינת א־ל. אין זה אלא להראות שמשפטיו מקורם בתורתו, שכן רק הוא ית' קובע, צדק ומשפט מה הם4. והגישה אל המשפט, אל בית הדין, נקראת "ונקרב... אל האלהים"5, מכיוון שעל השופטים לשפוט בשם ה' - "אלהים נצב בעדת א־ל בקרב אלהים ישפט"6 כי רק הוא יכול להעניק סמכות למשפטים. והשוה גם דברי ר' שמעון בר יוחאי. "מה ראו דינים לקדום לכל מצוות שבתורה? שכשהדין בין אדם לחברו, תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין, נעשה שלום ביניהם"7.
ואלה. "רבי ישמעאל אומר, "אלה" מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני, אף תחתונים מסיני"8, ובשמות רבה9 נאמר. "א"ר אבהו, בכל מקום שכתוב "ואלה" מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב "אלה" פוסל את הראשונים, כיצד? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם10, ומה פסל? שהיה בורא שמים וארץ, וחיה מסתכל בהם ולא היו ערבים עליו, והיה מחזירן לתוהו ובוהו, כיון שראה שמים וארץ אלו ערבו לפניו, אמר "אלה תולדות", לפיכך "אלה תולדות השמים והארץ", אבל הראשונים לא היו תולדות". אחד העניינים הקשים הוא לבאר את השימוש במלים "אלה" ו"ואלה" שבמקרא11. רבי אבהו סובר, שהמלים "אלה תולדות השמים והארץ" נמשכות אל הקודם להן, והוא מגלה לנו כאן דעה שעליה כבר הרחבנו את הדיבור במקום אחר12. כאשר משווים את כל המקומות שבהם באות בתורה שתי התיבות "אלה" ו"ואלה" מגיעים למסקנה, שהתיבה "אלה" באה הן במשפט פתיחה (כגון בראשית ו, ט; יא, י) והן במשפט מסכם (כגון ויקרא כו, מו; כז, לד), ואילו "ואלה" באה רק בכותרת, במשפט פתיחה, ולפיכך יכולה לבוא במשפט פתיחה גם התיבה "אלה" וגם "ואלה". והנה בא רבי אבהו וקובע כלל גדול - בכל מקום שבו הפרשה החדשה מכילה מעין הפרשה הקודמת לה באה המלה "ואלה", המחברת את שתיהן, בעוד שהתיבה "אלה" שבראש פרשה מפרידה פרשה זו מקודמתה ופותחת בדבר חדש. ודומה שזהו משמעו האמיתי של הפועל "פוסל" בהקשר זה13.
אשר תשים לפניהם. ידועים דברי רש"י שבמלים אלה נדרשת עריכתן הברורה והמפורשת של המצוות - כשולחן ערוך זה (ומכאן גם השם "שולחן ערוך" לספר ההלכה הידוע). רמב"ן מעיר, שלכאורה היתה צפויה כאן המלה "להם" ולא "לפניהם" וכמו "שם שם לו חוק ומשפט"14. "יאמר לפניהם שהם הדיינים, כי על השופט יבוא הלשון הזה", ואולם כבר הבאנו למעלה לפסוק "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה" (יט, ז) את ביאורו היפה של רמב"ן - "שאמר להם, הנה נתתי לפניכם הדברים, בחרו לכם היום, אם תעשון כן", כלומר לשון "שם לפני" פירושו אינו אלא להציע דבר לשם קבלת החלטה על קבלתו או אי־קבלתו, וכן גם להלן. "ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (כד, ג), משה מציע את הדברים והעם מחליט לקבלם - "ויען כל העם קול אחד".
לפניהם, "ולא לפני עובדי אלילים"15, ומכאן שאסור לפנות אל ערכאותיהם גם כאשר בנידון דינם של שהללו כמשפט התורה, ואין איסור זה טעון נימוק מיוחד, שהרי אין זה כי אם מעין הצבעת אי־אימון כאשר פונים אל ערכאותיהם בשעה שקיים בית דין תורני.
עתה באות מצוות מפורטות שבהן אפשר להכיר חלוקה לקבוצות בנות עשר או חמש16, תחילה עשר מצוות בדבד העבד העברי, מהן חמש באשר לעבד וחמש באשר לאשה.