אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן

פרק כא

פרק כ

פסוק א

(ד) ואלה המשפטים (פרק כא)

א. הלכות עבדים

א העבד העברי (כא, א־ו)

אחרי שציווה ה' חמש מצוות העוסקות בכבוד שמים, באות כאן מצוות התואמות את הלוח השני של עשרת הדברות, אלה שעניינן הוא להסדיר את היחסים בין אדם לחברו, היחסים האזרחיים־חברתיים, שמטרתם להבטיח את סדרי החברה ואת סדרי המדינה גם יחד הם המשפטים. ונשאלת השאלה, מדוע זה בא כאן פירוט המשפטים אחר עיקרי המצוות העוסקות בכבוד שמים? כלום אין משפטים אלה המובנים היטב לשכל האנושי - מיותרים הם? והרי אפשר היה להניח את חיבורם של משפטים אלה לחכמתם של בני־אנוש. מדוע לא הועמדו בראש מצוות אחרות, מאלה "שהשטן ואומות העולם משיבין עליהן"1, שמשיגים עליהן מכל צד, ויהיה בכך כדי להחדיר בלבנו את חשיבותן? אין זה אלא ללמדנו, לקח חשוב - בזה אומר לנו הקב"ה שטעות גדולה תהיה לחשוב שהמדינה והחברה האנושית יכולות להתקיים בלעדי ה', שחוקי אנוש וסדרי־אדם מסוגלים לייסד מדינה ולקיימה לאורך ימים. אמנם מסוגלת חכמתו של האדם להקים מבנה גאה של מדינה, לשלוט בה במשך זמן רב ביד ברזל ולדכא את תאוותיהם ושרירות לבם של פרטיה. אבל בהכרח יבוא הזמן אשר בו יקרוס המבנה הגאה העצום, הזמן אשר בו נראה שהכל רעוע ומתפורר. רק כאשר רוח ה' פועלת במדינה כנשמה זו, רק אז מובטח לה הנצח, יש בה אושר אמיתי, שוררים בה צדק ומשפט, וכל פרט שבה הוא משענת חזקה לכלל. על כן יש להדגיש במיוחד שעם ישראל מקבל את משפטיו מאתו ית', שמשפטים יכולים לשמש משענת אמיתית לכלל ולפרט, כאשר מקורם הוא בו ית', ומי שמתכחש לו, מתקומם לא רק נגדו, כי אם גם נגד משפטיו, אינו רק אויבו של ה' כי אם גם אויבן של המדינה והחברה האנושית כולה. בקיצור, האדם אינו יכול להתקיים בלא אלהים מפני שהוא ית' הוא זה שקבע את סדרי המשפט, ייסד את סדרי החברה וקבע את סדרי המדינה. ומלבד זאת אומר המשורר. "ולרשע אמר אלהים למה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך. פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה. תשב באחיך תדבר, בבן־אמך תתן דופי"2.

הרי שהתורה מלמדת אותנו כאן, שבלי שמירת המשפטים, גם שמירת החוקים מאבדת את ערכה, מכיוון שהעושה כן אינו שואף לקיים את מצוות ה' אלא רוצה לרכוש לעצמו מעין כתב־היתר לעבירה על המשפטים. הצגת המשפטים בראש מלמדת אותנו אפוא שתיים. האחת, רק משפטי ה' מסוגלים לקיים מדינה וחברה, והאחרת - מי שאינו שומר על המצוות שבין אדם לחברו, יתר מעשיו הטובים איבדו את ערכם. והמכילתא מפרשת את סמיכות פרשת משפטים אל מצוות המזבח באותו כיוון "נמצינו למדים שהסנהדרין באין בצד המזבח 3. לא בכדי נקבע אפוא מקום מושבה של הסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית, וסמוך למקום המזבח, מקום בו שוכנת שכינת א־ל. אין זה אלא להראות שמשפטיו מקורם בתורתו, שכן רק הוא ית' קובע, צדק ומשפט מה הם4. והגישה אל המשפט, אל בית הדין, נקראת "ונקרב... אל האלהים"5, מכיוון שעל השופטים לשפוט בשם ה' - "אלהים נצב בעדת א־ל בקרב אלהים ישפט"6 כי רק הוא יכול להעניק סמכות למשפטים. והשוה גם דברי ר' שמעון בר יוחאי. "מה ראו דינים לקדום לכל מצוות שבתורה? שכשהדין בין אדם לחברו, תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין, נעשה שלום ביניהם"7.

ואלה. "רבי ישמעאל אומר, "אלה" מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני, אף תחתונים מסיני"8, ובשמות רבה9 נאמר. "א"ר אבהו, בכל מקום שכתוב "ואלה" מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב "אלה" פוסל את הראשונים, כיצד? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם10, ומה פסל? שהיה בורא שמים וארץ, וחיה מסתכל בהם ולא היו ערבים עליו, והיה מחזירן לתוהו ובוהו, כיון שראה שמים וארץ אלו ערבו לפניו, אמר "אלה תולדות", לפיכך "אלה תולדות השמים והארץ", אבל הראשונים לא היו תולדות". אחד העניינים הקשים הוא לבאר את השימוש במלים "אלה" ו"ואלה" שבמקרא11. רבי אבהו סובר, שהמלים "אלה תולדות השמים והארץ" נמשכות אל הקודם להן, והוא מגלה לנו כאן דעה שעליה כבר הרחבנו את הדיבור במקום אחר12. כאשר משווים את כל המקומות שבהם באות בתורה שתי התיבות "אלה" ו"ואלה" מגיעים למסקנה, שהתיבה "אלה" באה הן במשפט פתיחה (כגון בראשית ו, ט; יא, י) והן במשפט מסכם (כגון ויקרא כו, מו; כז, לד), ואילו "ואלה" באה רק בכותרת, במשפט פתיחה, ולפיכך יכולה לבוא במשפט פתיחה גם התיבה "אלה" וגם "ואלה". והנה בא רבי אבהו וקובע כלל גדול - בכל מקום שבו הפרשה החדשה מכילה מעין הפרשה הקודמת לה באה המלה "ואלה", המחברת את שתיהן, בעוד שהתיבה "אלה" שבראש פרשה מפרידה פרשה זו מקודמתה ופותחת בדבר חדש. ודומה שזהו משמעו האמיתי של הפועל "פוסל" בהקשר זה13.

אשר תשים לפניהם. ידועים דברי רש"י שבמלים אלה נדרשת עריכתן הברורה והמפורשת של המצוות - כשולחן ערוך זה (ומכאן גם השם "שולחן ערוך" לספר ההלכה הידוע). רמב"ן מעיר, שלכאורה היתה צפויה כאן המלה "להם" ולא "לפניהם" וכמו "שם שם לו חוק ומשפט"14. "יאמר לפניהם שהם הדיינים, כי על השופט יבוא הלשון הזה", ואולם כבר הבאנו למעלה לפסוק "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה" (יט, ז) את ביאורו היפה של רמב"ן - "שאמר להם, הנה נתתי לפניכם הדברים, בחרו לכם היום, אם תעשון כן", כלומר לשון "שם לפני" פירושו אינו אלא להציע דבר לשם קבלת החלטה על קבלתו או אי־קבלתו, וכן גם להלן. "ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (כד, ג), משה מציע את הדברים והעם מחליט לקבלם - "ויען כל העם קול אחד".

לפניהם, "ולא לפני עובדי אלילים"15, ומכאן שאסור לפנות אל ערכאותיהם גם כאשר בנידון דינם של שהללו כמשפט התורה, ואין איסור זה טעון נימוק מיוחד, שהרי אין זה כי אם מעין הצבעת אי־אימון כאשר פונים אל ערכאותיהם בשעה שקיים בית דין תורני.

עתה באות מצוות מפורטות שבהן אפשר להכיר חלוקה לקבוצות בנות עשר או חמש16, תחילה עשר מצוות בדבד העבד העברי, מהן חמש באשר לעבד וחמש באשר לאשה.

פסוק ב

כאן באה חוקת היסוד להסדרת היחסים בין האדם לבין עבדו העברי מבחינת המשפט האלוקי הכללי, והיא מוכתבת גם בויקרא (כה, לט ואילך) וגם בדברים (טו, יב ואילך). בס' ויקרא המצוות, שחוקת המדינה הישראלית17 קובעת ביחס לעבד עברי, ואילו בדברים מתווספות עוד מצוות חסד בנושא זה, ואת הללו כבר ביארנו18

כי תקנה. אין הכתוב מפרט כאן, כיצד ניתן לקנות עבר עברי. מן האמור להלן כב, ב נמצינו למדים, שהגנב נמכר בגניבתו, כאשר אין הוא יכול להחזירה; בויקרא כה, לט מדובר בישראל המוכר עצמו בשל דוחקו, כשהגיע למצוקה כספית שממנה אינו יכול לצאת בדרך אחרת. בס' מלכים (ב, ד, א) קובלת האלמנה לפני אלישע שהנושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים מפני שלא היה בידה להחזיר את חובה, ובס' נחמיה (ה, ה) קובלים רבים על לקיחת ילדיהם - בניהם ובנותיהם - לעבדים בשל חובותיהם. ברור הדבר, שהמעשים המסופרים בס' מלכים ובס' נחמיה הם בניגוד למצוות התורה, שכן (א) אין האב רשאי למכור את בניו לעבדים ; (ב) אין הנושה רשאי לקחת את ילדי בעל־חובו לעבדים כנגד מה שהלה חב לו. ואולם כאן מתעלם הכתוב מכל המקרים המיוחדים ומדבר במקרה הסתמי - "כי תקנה עבר עברי". המכילתא מעירה כאן. "בנמכר בבית דין על גניבתו הכתוב מדבר, שהוא עובדו ועובד הבן. או אינו מדבר אלא במוכר עצמו? כשהוא אומר "וכי ימוך אחיך ונמכר לך" (ויקרא כה, לט) הרי מוכר עצמו אמור. הא מה תלמוד לומר "כי תקנה עבד עברי"? בנמכר בבית דין הכתוב מדבר, שיהא עובדו ועובד את הבן. והנה המכילתא מאד עקבית בעניין זה ומסבה את פסוקנו בכל מקום על הנמכר בבית דין בשל גניבתו דווקא, והשוה גם מכילתא דרשב"י19. וכן גם בתרגום יונתן בן עוזיאל - "ארום תזבון בגניבותיה לעבדא" וכו' (וראה להלן באשר "עובדו ועובד הבן"). מדברי רש"י ע"א משתמע שאין המכילתא באה אלא ללמדנו, שגם נמכר בבית דין יוצא לחופשי אחר שש שנים, ורק בשל כך נאמר כאן "בנמכר בבית דין הכתוב מדבר". ואולם רשב"ם ע"א טוען שכתובנו מדבר בנמכר בבית דין בלבד, שכן המוכר עצמו אינו יוצא לחופשי אלא ביובל, כי אצלו נאמר "עד שנת היובל יעבד עמו"20. ואכן ישנה מחלוקת תנאים בעניין זה, וכך נאמר בברייתא (קידושין יד ע"ב). המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש. מכרוהו בית דין, אינו נמכר אלא לשש. המוכר עצמו אינו נרצע, מכרוהו בית דין - נרצע. מוכר עצמו אין מעניקים לו, מכרוהו בית דין - מעניקים לו. המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו בית דין - רבו מוסר לו שפחה כנענית. רבי אליעזר (ר' אלעזר) אומר, זה וזה אינו נמכר אלא לשש, זה וזה נרצע, זה וזה מעניקים לו, זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית. הרי לך, שאף כי משתמע מן הברייתא, שגם תנא קמא וגם רבי אליעזר דורשים את פסוקנו רק בשביל נמכר בבית דין, אפשר להניח, כי מאחר שר' אליעזר קבע, שכל ההלכות המוזכרות חלות גם על המוכר עצמו, הוא סובר שפסוקנו מדבר גם במוכר עצמו. אך ברור, שתנא קמא מסב את פסוקנו על מכרוהו בית דין בלבד, כמו המכילתא הנ"ל. ברם יש מקום שממנו ניתן להסיק, כי פסוקנו מדבר גם במוכר עצמו. במשנה במס' קידושין 21 נאמד "אזן ששמעה... וקנה אדון לעצמו", והשוה ירושלמי קידושין 22, שם שואלים כך התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי, והתשובה ניתנת להם בנוסח שונה, והשוה מפרשים שם. ואכן במכילתא מובא רבן יוחנן כאומר "אזן ששמעה "לא תגנובו"" משום שהוא סובר, שכתובנו מדבר הנמכר על ידי בית דין בלבד, כאמור. אך ממקום אחר בירושלמי משמע שפסוקנו דן גם במוכר עצמו. שם23 נאמר. "כתיב "והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת". הא כיצד? זה שהוא נמכר בבית דין - "והגישו אדוניו אל האלהים", וזה שהוא מוכר את עצמו - "והגישו אל הדלת".

ובאשר להלכה, הנה רמב"ם24 פוסק כתנא קמא, בעוד שתוספות25 אינם מגיעים בעניין זה לידי הכרעה. ובאשר לפשוטו של מקרא, דומה שמוטב שלא להגביל את המלים "כי תקנה עבר עברי" למקרה מסוים, דהיינו כאשר גנב ואינו יכול לשלם26.

עבד עברי. ראב"ע מביא דעה - מן הסתם מדעות הקראים - לפיה "עבד עברי" אינו ישראל, רק הוא ממשפחת אברהם, דהיינו מבני ישמעאל או מבני קטורה, אך ודאי זה אינו27. המכילתא דוחה את האפשרות לפרש ש"עבד עברי" פירושו "עבד של עברי", כלומר עבד כנעני שהוא רכושו של עברי, יוצא אחרי שש שנים והוא עושה כן בעזרת הפסוק "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" וגו'28, שאין תלמוד לומר "העברי", שהרי כבר נאמר "אחיך", ומה תלמוד לומר "העברי"? מופנה להקיש ולדון ממנו גזרה שוה - נאמר כאן "עברי" ונאמר להלן "עברי", מה עברי האמור להלן בבן ישראל הכתוב מדבר, אף "עבד עברי" האמור כאן - בבן ישראל הכתוב מדבר.

ובשביעית. "שביעית למכירה. אתה אומר שביעית למכירה, או אינו אלא שביעית לשנים? תלמוד לומר "שש שנים יעבד", שביעית למכירה ולא שביעית לשנים"29 ואולם תמוה הדבר שיונתן בן עוזיאל מתרגם להלן כב, ב דברי הכתוב "אם אין לו ונמכר בגנבתו" - "לית ליה מה דמשלם ויזדבן ליה בית דינא מן גניבותיה ועד שתא דשמיטתא". ולהלן פסוק ז הוא מתרגם "אלהן בשנין דשמיטתא", ובאשר לפסוק "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" (ירמיה לד, יד) כבר דובר בביאורנו לס' דברים30.

שש שנים יעבד. בעוד שמכאן אנו למדים ש"עבד עברי עובד את הבן"31, נלמד מן הכתוב בדברים32 "ועבדך שש שנים" שאינו עובד יורשים רחוקים יותר33.

יצא לחפשי חנם. התיבה "חפשי" היא גם שם עצם וגם שם תואר. "יצא לחפשי" - הוא יוצא אל החפש והוא אפוא חופשי. וכך גם בפסוק ה' - לא אצא חפשי" כלומר, לא אצא בתור חופשי או לא אצא אל החופש. וכבר חכמינו ז"ל מבדילים בין "חפשי" ובין "לחפשי" (קידושין כד, ב). ורבי מאיר, אי כתיב חפשי לבסוף, כדקאמרת, הכא דכתיב "לחפשי ישלחנו", הוי ליה חפשי מעיקרא, כלומר הוא חפשי עוד לפני יציאתו מבית אדוניו, דהיינו אין הוא צריך גט־שחרור. וכך גם במכילתא. "יצא לחפשי" למה נאמר? לפי שהוא אומר "וכי תשלחנו חפשי"34 שומע אני שיכתוב לו גט שחרור, תלמוד לומר "יצא לחפשי חנם".

חנם כלומר, אף כי מחיר קניינו היה גבוה ממה שעבד למעשה, אין הוא משלם פדיון.

פסוק ג

אם בגפו. "גף" פירושו לפי אחדים "כנף", וכאן כמו "כנף בגדו", והרי זה ביטוי בדומה ל"כי במקלי עברתי"35 וגו', והשוה שד"ל ע"א. אחרים, ובהם רוב החדשים, פירושו כמו "גוף"36 ומשמע הכתוב - אם הוא בא לבדו, בלא אשה ובלא בנים.

בגפו יצא. ביטוי זה קשה יותר, שהרי לכאורה מובן מאליו הוא שיצא לבדו, כיוון שבא לבדו. לפי רשב"ם נאמר כאן בקצרה מה שנאמר באריכות בפסוק הבא - "אפילו אדוניו יתן לו אשה, מכל מקום יצא לבדו, שהאשה שנתן לו אדוניו תהיה לאדוניה. ברם, קשה לקבל שהפסוק הבא אינו אלא חזרה מפורשת על האמור בפסוקנו, בשעה שכל הלכות עבדים נאמרות בקיצור נמרץ כל כך. ועוד, אם נאמר כך, לא יהיו כאן חמש הלכות, כאמור למעלה. בקידושין כ ע"א אומר ר' אליעזר בן יעקב. "יחידי נכנס, יחידי יצא", כלומר אין אדוניו רשאי ליתן לו שפחה כנענית אם אין לו כבר אשה ובנים, ואולי טעם הדבר כדברי שד"ל ע"א בשם תלמידו משה כהן פורטו. "אין ראוי שיוליד עבדים לאדוניו קודם שיקיים מצוות פריה־ורביה ויעמיד בנים להקים שמו בישראל". אלא שהסיפא של הכתוב הבא "והוא יצא בגפו" קשה, שהרי לפי האמור יש לו אשה. נראה, שהפשוט ביותר יהיה לפרש כדברי ר' ישמעאל במכילתא. "למה נאמר? לפי שהוא אומר "אם אדוניו יתן לו אשה" רשות. אתה אומר רשות או אינו אלא חובה? תלמוד לומר, "אם בגפו יבא בגפו יצא", רשות ולא חובה. גם אם הוא בעל אשה וילדים, אין אדוניו חייב לתת לו אשה. ברם, גם אפשר שנאמר בזה, שכאשר העבד הוא רווק אין אדוניו רשאי ליתן לו שפחה כנענית שלא בהסכמתו. ואז יכול פסוק ד לדבר במקרה שהעבד הרווק הסכים לקבל את השפחה הכנענית לאשה.

אם בעל אשה הוא. כאן שואלת המכילתא. "מי הביאה שהכתוב מוציאה? מה תלמוד לומר "ויצאה אשתו עמו", מגיד שהוא (האדון) חייב במזונותיה ובמזונות בניו, שנאמר, "ויצא מעמך הוא ובניו עמו"37, מכלל יציאה אתה למד הכניסה. לדברי רמב"ם38 אין במקרה זה לאדון במעשה ידיהם של האשה ושל הבנים ולא כלום, אף כי הוא חייב במזונותיהם39, וכאמור במפורש במכילתא אחריתי דרשב"י, שרמב"ן מביאה. "יכול יהא מעשה אשתו ובניו ובנותיו שלרבו? ודין הוא, מה עבד כנעני שאין רבו חייב במזונותיו מעשה בניו ובנותיו שלרבו, עבד עברי, שרבו חייב במזונותיו אינו דין שיהא מעשה בניו ובנותיו שלרבו? תלמוד לומר הוא. הוא עצמו מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו". יחד עם זאת טוען רמב"ן ע"א שכאשר אמנם האדון הוא זה המפרנס את אשת עבדו (העברי) ואת בניו, אכן מעשה ידיהם שלהם - שלו הם, שכן על האדון למלא את מקום העבד כבעל וכאב, משום שהלה אינו יכול לעשות זאת בעצמו, ומן הראוי אפוא שיהיו לו לאדון גם זכויות העבד באשר למעשה ידיהם של האשה ושל בניה. אין המכילתא אחריתי באה לומר אלא שהאדון יכול לתבוע את מעשה ידי האשה והבנים בניגוד לרצונם, שלא כמו בעבד כנעני, ואם האשה והבנים (של עבד עברי) מוותרים על קבלת פרנסתם מידי האדון, גם מעשה ידיהם - שלהם הוא. לפי אותה מכילתא אחריתי גם אין האדון חייב בפרנסת האשה והילדים כאשר העבד (העברי) נשא את אשתו רק אחרי מכירתו, ושלא על דעת אדוניו, ורק אחר כך הוליד את בניו.

פסוק ד

אם אדוניו ראב"ע מעיר כאן שבלשון הקודש בא השם אדון בלשון רבים, להוציא בלשון מדבר, כי אז בא בלשון יחיד כדי לא להחליפו בשמו ית'.

יתן לו אשה. כאן אומרת המכילתא. "בכנענית הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בעברית? כשהוא אומר "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" הא בכנענית הכתוב מדבר". ורש"י המביא מכילתא זו מפרש. "שהרי העברית אף היא יוצאת בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין" וכו'. אלא שכאן מעיר רמב"ן. "ואין זה מכוון כהוגן, כי אם נאמר שהיא בישראלית לא במוכר את בתו לאמה שיוצאת בסימנים, כי היאך יתננה לו אדוניו, והרי אין בידו למוסרה לשום אדם אחר. וכן הראיה שאף היא יוצאת בשש, אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש, והם בתלמוד דבדי יחיד". שכן לפי חכמים40 יכול המוכר עצמו למכור עצמו גם ליותר משש. רמב"ן סובר כאן כסברה שעוד נזכיר להלן, שרשאית האשה למכור עצמה, ואילו רש"י סובר כנראה כדעת רמב"ם41 שאשה אינה רשאית למכור עצמה. אך עדיין קשה על רש"י, שהרי על פי האמור במס' כתובות לט, א לא ייתכן "וילדה לו בנים או בנות" באשה שאביה מכר אותה. זאת ועוד, כבר אמר רמב"ן שלא יכול להיות מדובר כאן באב המוכר את בתו לאמה, שכן אדוניה של זו אינו רשאי למוסרה לאחר, מכיוון שהוא חייב ליעדה לאשה או לו או לבנו. עוד טוען רמב"ן שרק לגבי שפחה כנענית שייך לומר "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" משום שילדיה של כזאת כמוה הם, ואילו בניה של האמה העבריה שייכים תמיד לאביהם. וזה שמדובר כאן בשפחה כנענית אף כי קודם לכן לא דובר בה כלל, מתבאר פשוט מתוך המציאות - בני ישראל החזיקו בדרך כלל רק עבדים ושפחות כנעניים והחזקת עבדים ושפחות עבדיים היתה מקרה יוצא מן הכלל. כבר אצל אברהם מוזכרים עבדים אשר היו "מקנת כסף מכל בן נכר" (בראשית יז, יב), כלומר כאלה שנקנו אצל נכרים, או "ילידי ביתו" (שם שם כג), דהיינו כאלה שנולדו לעבדים כנעניים בביתו שלו. ממצוות הפסח הוא, כי "כל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו אז יאכל בו" (שמות יב, מד) - עבד זה שנקנה בכסף חייב להימול טרם יאכל מקרבן הפסח, וברור שזה עבד כנעני, שהרי העבד העברי כבר נימול כשהיה בן שמונת ימים. ובדומה להלן (ויקרא כב, יא) מתירה התורה "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", ודאי הוא שגם כאן כמו בפסח מדובר בעבד כנעני. ומכאן אפוא שהוא הדין באשר לנאמר בפסוקנו "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" שמדובר בילידי בית. זאת ועוד. בהכרח הוא שנאמר כאן שילדים אלה יהיו לאדון לעולם, כי הרי עד הגיעם לגיל שש אין לו בהם כל תועלת, ומאידך לא מוזכר כאן כל מועד אחר לשחרור. ואם הם שלו לעולם, ברור שמדובר בילדיה של שפחה כנענית, שהרי לא ניתן יהיה להבין, מדוע ילדיהם של עבד עברי מאשה עבריה או אמה עבריה לא ישתחררו - כמו הוריהם - ביום מן הימים. נמצינו למדים כי הכתוב מניח כידועים את היחסים שבין האדון העברי ולבין עבדו הכנעני, אף על פי שרק בספר ויקרא 42 נאמר "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה. וגם מבני התושבים הגרים עמכם... והיו לכם לאחוזה. והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו". ולבסוף - במכילתא נלמד מפסוקנו שילדיה של כל נכרית, גם זו שאינה שפחה, כמוה הם - "ולד נכרית כיוצא בה".

והוא יצא בגפו. המכילתא מוסיפה כאן שאף על פי שבמשך עבודתו השפחה הכנענית שאדוניו נתן לו היתה חייבת להיות מיוחדת לו, אין העבד העברי היוצא לחירות צריך ליתן לה גט, כלומר היחסים שבינו ובינה מתנתקים עם צאתו לחופשי, ואדוניה רשאי לתתה לעבד עברי אחר שברשותו.

פסוק ה

ואם אמר יאמר העבד. כלומר אם אמר וחזר ואמר, וכלשון המכילתא "מגיד שאינו נרצע עד שיאמר וישנה".

אהבתי את אדוני וגו'. כל התנאים הבאים, לרבות אלה האמורים בפרשה המקבילה בס' דברים43, נתפשים על ידי חז"ל במכילתא כלשונם דווקא. "לעולם אינו נרצע אלא אם כן יש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים". תנאי נוסף הוא שיהא "אוהב את רבו ורבו אוהבו, שנתברכו נכסים על ידיו"44. ועוד, אם היה חיגר או סומא אינו נרצע45. וראב"ע מעיר אל נכון (בפירושו הקצר). "ומעתיקי התורה אמרו כי לא יירצע עבד עברי אם יחסר אחד מן התנאים כמו אהבת אדוניו וביתו ואשתו ובניו ויהי טוב לו עמו, וכן דבר סורר ומורה, ודברם נכון". התורה הסמיכה את החכמים לפרש את חוקותיה וחייבה כל אחד מאתנו לציית לדבריהם. פירושם של חז"ל הוא אשר ה' ציוונו, ואסור לנו לסור מדבריהם ימינה או שמאלה בכל הנוגע למעשה. ואם נשאל מה הביא את חכמינו ז"ל לתפוש כלשונה פרשה זו או אחרת, כגון שלנו או זו של בן סורר ומורה, התשובה ברורה - הם ראו דבר תמוה - חידוש - בכך שבן ישראל ייענש באות המחפיר של רציעת האוזן או בכך שבן יהא נדון למוות על חיי הוללות ואי־ציות לדברי הוריו, ועל כן ביקשו לצמצם את תלותן של הלכות אלה למקרים מעטים ככל האפשר, והוא על פי הכלל. "אין לך בו אלא חידושו"46 (ובדומה לכך נמצא להלן, אצל אמה עבריה). והרי הכל יודעים את אמירתם המפורסמת של רבי טרפון ורבי עקיבא. "אלו היינו סנהדרין, לא נהרג אדם לעולם" 47. חכמינו ז"ל לא ייחסו לעצמם את הסמכות לבטל מצוה ממצוות התורה שנראתה להם תמוהה ובלתי מובנת, אבל יחד עם זאת השתמשו במלואה בזכות שהתורה העניקה להם לבאר את מצוותיה מתוך הנחה מבוססת היטב, שביאורם שלהם עולה לכתחילה בקנה אחד עם כוונתו של נותן התורה ית'. "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, נאמרה למשה מסיני" 48. והרי דברו ית' הוא "כפטיש יפוצץ סלע"49, כלומר יש בו מקום לביאורים שונים. הנה לך כלל גדול שעל פיו ניתן להבין ביאור דבריהם.

אך שמא נכון יותר לומר, שביאור זה של פסוקנו נמסר להם לחכמינו במסורה מסיני ? ייתכן כי כן הוא, אבל אין הכרח לומר כך, שהרי במקומות רבים מצינו, שחכמים חולקים זה על זה בביאורו של כתוב והתלמוד מנמק כל אחת מדעות החולקים, ואם כן ברור הוא כי דעות אלה לא במסורה נתקבלו. ומכיוון שבמקורות אלה לא נאמר במפורש שהביאור מסיני הוא, ואכן אנו מוצאים אצל חז"ל ביאורים עצמאיים לרוב, הרי שגם אפשר, שגם כאן לפנינו ביאורים משלהם (ולא מסיני). ודאי שאין להם כל סיבה אחרת לפרש הפרשה כלשונה מאשר זו שהבאנו למעלה.

פסוק ו

והגישו אדוניו אל האלהים, כדי שימלך במוכריו50. כבר ביארנו51 שמעשה הרציעה לא נעשה בבית הדין, וכי אין משום סתירה בין פרשתנו ולבין מקבילתה בס' דברים, שבה לא מוזכרת ההגשה אל האלהים המוזכרת כאן. מכל מקום, הלכה זו שבמכילתא אפשר להסב אותה הן על העבד הן על האדון, וכפי שכבר העיר ר' שמשון ר' הירש ע"א, ועל כל פנים חייב העבד להצהיר בפני בית הדין על רצונו להמשיך בעבודתו, וכפי שביארנו שם בס' דברים, כי רק אז הופך ויתורו על חירותו להצהרה תקיפה.

והגישו אל הדלת או אל המזוזה. מכיוון שבס' דברים נאמר "ונתתה באזנו ובדלת"52, הרי אנו יודעים שמעשה הרציעה צריך להיעשות דווקא בדלת ולא במזוזה, והמלים "או אל המזוזה" אינן באות אלא לדרשה. "מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד"53, כלומר דלת זו צריכה להיות אנכית. וכך הוא גם בתרגומים. "לות דשא דלות מזוזתא"54. דומה אפוא שגם חז"ל וגם התרגומים הבינו כאן את התיבה "או" במשמע "אם"; השוה "או נודע כי שור נגח הוא"55, ועוד הרבה. תיבת "אל" השניה כאן כמוה כ"על" ופירוש הכתוב הוא אפוא. אל הדלת אשר אצל המזוזה, או אל הדלת אם היא אצל המזוזה. בביאודנו לס' דברים (במהדורה העברית עמ' רנב - המ') כבר הארכנו באשר למשמען הסמלי של דלת המזוזה וגם של הרציעה.

אזנו לפי המכילתא "בשל ימין הכתוב מדבר".

במרצע. הרי זה אחד משלושת המקומות שבהם לפי ר' ישמעאל "הלכה עוקבת המקרא"56, כלומר אין להבין את המלה "מרצע" בדווקא אלא רוצעים "בכל דבר". ומכיוון שאין כל ספק בכך שהלכה זו אוטנתית היא, נמצינו למדים שלכל המצוות הלכות ייחודיות, שאם לא היה כן, דהיינו אם הלכה זו לא היתה קובעת שמותר לרצוע בכל דבר, לבטח היו חכמינו תופשים את המלה "מרצע" כלשונה בדווקא, וכפי שתפשו את הפסוקים ד־ה כלשונם. יתרה מזו, עצם העובדה שצריך היה לקבוע את ההלכה "בכל דבר" ושלא כלשון הכתוב, מוכיחה את צדקת רבותינו כאשר הבינו את יתר דברי הפסוקים האלה כלשונם דווקא.

ועבדו לעולם. כבר הערנו בביאורנו לס' דברים, ש"לעולם" פירושו יובל57.

פסוק ז

ב הלכות בדבר האמה העבריה (כא, ז־יא)

וכי ימכר איש וגו'. לפי המכילתא אין אמה עבריה אלא כאשר אב מוכר את בתו, שכן אפילו אשה, כלומר גדולה, אינה יכולה למכור את עצמה לאמה. וכך גם פוסק הרמב"ם (הל' עבדים פ"א ה"ב), ואולם רמב"ן סובר שהאשה אכן רשאית למכור את עצמה58. והנה אין הכתוב מתבטא בעניין זה במפורש, אך ייתכן גם ייתכן שהאמור בס' דברים "כי יימכר לך... או העבריה" 59 כולל גם את המוכרת עצמה ולא רק זו שנמכרה על ידי אביה בהיותה קטנה. עוד מלמדת אותנו ההלכה שאין האשה נמכרת בגניבתה - "מלמד שהאיש נמכר בגניבתו. יכול אף האשה תהא נמכרת בגניבתה? תלמוד לומר, "כי ימכר איש" האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבה"60. וראה להלן. מכל מקום פרשתנו מדברת רק בקטנה שאביה מכרה.

וכי ימכר איש. רק האיש, כלומר האב, רשאי למכור את הבת אך לא כן האם61. עוד יוצא מכאן שהאב רשאי למכור את הבת, אך אינו רשאי למכור את הבן - "האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו"62, אף כי למעשה אירעו גם מקרים כאלה, וכפי שהזכרנו למעלה.

את בתו. על פי חהלכה רשאי האב למכור את בתו רק כל עוד היא קטנה, כלומר כל עוד לא הביאה סימני נערות, בדרך כלל אחר סיום שנתה השתים־עשרה (שישה חודשים אחר הופעתם של סימני הנערות היא נקראת בוגרת ונחשבת לעצמאית לכל דבר). לעומת זאת סוברים הקראים, שהאב יכול למכור את בתו תמיד, כל עוד איננה נשואה לאיש, והם מבקשים ללמוד כן מדיני הפרת נדרים שבריש פ' מטות. ברם, גם שם אין האב יכול - על פי ההלכה המסורה - להפר את נדר בתו רק כל עוד היא נערה, וכדברי הכתוב שם "בנעוריה"63, אך אין הוא יכול למכור אותה בנעוריה, כאמור, וראה מכילתא. והנה אי אפשר להוכיח הלכה זו מדברי הכתוב. ברם, סברה היא - התורה לא העניקה לאב כל זכות ביחס לבנו, על כן סביר להניח, שלא העניקה לו זכויות ביחס לבתו אלא כל עוד קטנה היא, אף כי אפשר שבמציאות עברו לעתים על הגבלה זו. ויש לזכור שאין אדם רשאי למכור את בתו אלא אם כן כלו כל הקצין64. בדין הוא אפוא שחז"ל החליטו, ברוח הכתובים, לצמצם את זכויות האב ככל האפשר, ועוד נוכיח להלן בראיה ברורה, כי אמנם אין התורה מדברת כאן אלא בקטנה.

לאמה. דומה שיש להבחין בין "אמה" לבין "שפחה", וכפי שניכר היטב מדברי אביגיל האומרת לדוד. "הנה אמתך שפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני"65, לפיהם מציינת המלה "שפחה" מעמד נחות משמציינת המלה "אמה". ברם, מצינו גם שפחה כנענית מצוינת בשם "אמה"66, ובקשר להלכות אלה באה המלה "שפחה" רק פעם אחת - "והיא שפחה נחרפת לאיש"67, ואולם בלשון חכמינו ז"ל באים באורח עקיב הביטויים "אמה עבריה" ו"שפחה כנענית", משמע שאכן הבחינו חכמינו כאמור.

לא תצא כצאת העבדים. רשב"ם ורמב"ן מפרשים לפשוטו של מקרא - האמה העבריה לא תצא כפי שיוצאים העבדים העבריים, דהיינו אחר שש שנים, אלא על האדון לקחתה לו לאשה. וכבר לימדונו כך חז"ל. "מצוות יעידה קודמת למצוות פדייה, שנאמר "אשר לא יעדה והפדה" (בכורות יג ע"א וכן במכילתא ע"א). את משמעה של מצוות ייעוד (או יעידה) הננו מוצאים בבריתא במס' קידושין (יט ע"ב). "תנו רבנן. כיצד מצוות יעוד? אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, אפילו בסוף שש, ואפילו סמוך לשקיעת החמה, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות". לפי דעה זו אין האדון חייב ליתן לאמה כסף קידושין, "מעות ראשונות לקידושין ניתנו" - כסף הקניין שהאב קיבל נחשב לכסף קידושין (וראה ר' יוסי ב"ר יהודה דפליג). לפי אותם חכמים זכותו של אדון באמה שקנה היא גדולה כל כך, עד שאם האב קיבל בעבורה כסף קידושין מאחר, אין בכך כלום והאדון רשאי לייעדה68. אחר כל זה מובן לנו הכתוב "לא תצא כצאת העבדים", שהרי לאדוניה־הקונה הזכות - ואפילו החובה - לייעדה. וכיוון שהאב מכרה, הייעוד תקף גם בעל־כורחה של האמה ואף בעל־כורחו של האב (השוה משנה למלך להל' עבדים פ"ד ה"ח). ואולם במכילתא ע"א מובא. "לא תצא כצאת העבדים - לא תצא בראשי אברים כדרך שכנענים יוצאים וכו'. או לא תצא בשנים וביובל כדרך שהעברים יוצאים? תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי, מגיד שהיא יוצאה בשנים וביובל". ומעין זה הוא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל. בגמרא (קידושין טז ע"א והשוה גם שם כ ע"א) מובאת דרשה זו בשם רב הונא. "ורב הונא, האי "לא תצא כצאת העבדים" מאי דריש ביה? האי מיבעי ליה שאינה יוצאת בראשי אברים כעבד". ואחר כך מוסק במכילתא דרשב"י לפסוק זה (וכן הוא בקידושין כ ע"א לדעת רבא) גם שעבד כנעני אינו יוצא בשן ועין, מכיוון שהכתוב בדברים69 משוה "העברי או העבריה". מכאן שמשמעה של התיבה "העבדים" כאן הוא עבדים כנעניים דווקא. ואין הכתוב מבחין בין עבד לאמה אלא רק בין עבדים עבריים לעבדים כנעניים70. ואולם בספרי ובפסיקתא שם בפ' ראה נאמר. "יש בעברי שהוא יוצא בשנים וביובל ובגרעון כסף (ובמיתת האדון), מה שאין כן בעבריה". והגמרא (קידושין יח ע"א) מפרשת היגד זה למקרה "כגון שיעדה", כלומר כאשר האדון ייעד את האמה לעצמו, כדין. לפיכך ברור שהלכה זו נגזרת מן הכתוב "לא תצא כצאת העבדים", ותמוה אפוא, מדוע דורשים מכאן שלא תצא בראשי אברים. אפשר שאין זה אלא להוכיח, שכאשר מדובר להלן (בפסוקים כו־כז) ביציאה בשן ועין, אין יכול להיות מדובר בעבד ואמה עבריים אלא דווקא בכנעניים. שהרי אם יושוו שם עבד ואמה עבריים, אי אפשר לומר כאן "לא תצא כצאת העבדים", ובהכרח אפוא שמדובר שם בעבד ואמה כנעניים דווקא. ועל כן מוכח מפסוקנו שאין עבד ואמה עבריים יוצאים בשן ועין. וגם אפשר שהמלים "לא תצא כצאת העבדים" נראו לתלמוד כמיותרות, שהרי ניתן ללמוד כל הלכות ייעוד מן הכתוב הבא, ומייתור זה מוסקת הדרשה "לא תצא בראשי אברים". יחד עם זאת ברור, שפשוטו של מקרא הוא כדבריהם של רש"י ורמב"ן שהובאו למעלה, שעל האדון לייעד את האמה לו לאשה.

פסוק ח

אם רעה בעיני אדוניה וגו'. הקרי הוא "לו" בוי"ו, ואילו הכתיב הוא "לא" באל"ף71. ומצינו כאן מחלוקת ענפה - מצד אחד רבי עקיבא, ומצד שני רבי אליעזר, רבי ישמעאל ור' יוסי הגלילי - אשר כמדומני תלויה בביאור הכתוב על פי הכתיב או הקרי. חבה נתבונן באחדות ממחלוקות אלה. לפסוק "בבגדו בה" מצויה במכילתא מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' עקיבא. "רבי ישמעאל אומר באדון הכתוב מדבר, אשר לקחה על מנת לייעד ולא ייעד, אף הוא אינו רשאי לקיימה. רבי עקיבא אומר "בבגדו בה" - מאחר שפרש בגדו עליה". ר' ישמעאל סובר אפוא, יש אם למסורת ומבאר על פי הכתיב - "לא" - "אשר לא יעדה", כלומר שלא ייעד אותה, והבגידה היא בזה שלא קיים את ההבטחה, שהרי קנה אותה על מנת לייעדה ולא ייעד. לפיכך - אף הוא אינו רשאי לקיימה. אין הוא רשאי למכור אותה (זה משמעו של הפועל "לקיימה" כאן, והוא בא במשמע זה גם סמוך לפני כן, ובעצם אין "קיים" כי אם תרגומו של אונקלוס ל"ייעד" והמכילתא משתמשת בביטוי "קיים" במשמע לקשור למישהו אחר, למכור לאמה). המלים "אף הוא" מוסבות על האב, וכפי שנראה להלן. לעומת זאת סובר ר' עקיבא, כי יש אם למקרא, והוא מבאר "אשר לו יעדה" - משייעד אותה לעצמו, ואחר כך אינה מוצאת עוד חן בעיניו, אל לו לאב למכור אותה פעם נוספת, "מאחר שפירש טליתו עליה"; השוה "ופרשת כנפך על אמתך"72, ברם, אם האדון לא ייעד אותה לאשה כי אם החזיק בה כאמה, כי אז רשאי האב למכור אותה לאחר שפדה אותה מזה, עיין קידושין יח. ואילך, רש"י שם ודברי תוספות ד"ה רבי אליעזר, בשם "יש מפרשים". לתוספות שם יש גרסה שלפיה חיה צריך לתקן את נוסח המכילתא, ועוד נראה להלן, שגרסתו של רש"י מקוימת גם ממקום אחר. לפי גרסה זו דעתו של רבי ישמעאל במכילתא כדעת ר' אליעזר בגמרא. עם זאת אנו רואים במכילתא ובירושלמי שדעת ר' יוסי הגלילי כדעת רבי אליעזר ורבי ישמעאל, שכן הוא סובר שאסור למכור את הבת "שפחות אחר שפחות", והרי זה כדברי ר' אליעזר, האומר שגם אם האדון לא יעדה - לא לקחה לו לאשה - גם אז אין האב רשאי למכרה פעם נוספת. ובוודאי סוברים גם ר' ישמעאל וגם ר' אליעזר שכל אב המוכר את בתו אינו מוכרה אלא על מנת לייעדה, שאם לאו הכי אין מקום לכנות את אי־הייעוד בשם בגידה. ואילו לרבי עקיבא אכן אין זו בגידה משום שהוא סובר שאמנם אין הייעוד הנחה מובנת מאליה. והמחלוקת גם תלויה בביאור "לא יעדה". רבי עקיבא מבין "אשר לא יעדה", כלומר אין כאן הנחה מובנת מאליה אלא זוהי אחת האפשרויות. לעומת זאת מבאר ר' ישמעאל "אשר לא יעדה" בתור מקרה בלתי רגיל, שכן ההנחה היא, שאין אדם קונה אמה כי אם על מנת לייעדה. ולאמיתו של דבר יש בנדון זה במכילתא מחלוקת בין ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי. "לא ימכור אדם שלא (או אלא) על מנת לייעד, דברי ר' יוסי הגלילי ; רבי עקיבא אומר מוכר, אם רצה לייעד - מייעד". ואגב יש במכילתא זו גם משום ראיה לגרסתו של רש"י בסוגיה בקידושין, כאמור למעלה. ונמצא עוד מחלוקות נוספות התלויות ב"לא" או "לו", אך נעסוק תחילה בפשוטו של כתובנו. מכיוון שבמלים "לא תצא כצאת העבדים" נקבעת ההלכה, שעל הקונה־האדון לייעד את האמה לעצמו לאשה, מדובר עתה במקרה שבו אכן ייעד אותה לו לאשה, אלא שאין היא עוד מוצאת חן בעיניו. "ייעד" פירושו יעוד לכל דבר, לרבות לאשה. אונקלוס מתרגם כאן "די קיימה ליה"73, דהיינו שמדובר במקרה שבו האב מכר את בתו הקטנה מתוך הנחה שהאדון יקחנה לו לאשה לכשתגדל, והנה אירע שהנערה לא מצאה עוד חן בעיניו והוא מודיע שאין בדעתו לקחת אותה לאשה.

והפדה, או אז יאפשר לאב או לאחד הקרובים לפדות אותה. אונקלוס מתרגם "ויפרקינה", ויונתן מבהיר. "ויפרוק יתה אבוה" (וכלל אין זה מוזר שהפועל פד"ה בא כאן בהפעיל ולא בקל, שהרי בויקרא יט, כ בא גם הפעל - "והפדה" - במקום נפעל). ואולם במס' קידושין (יא, ב וטז, א) נקבעת ההלכה "שמגרע פדיונה ויוצאה", והשוה רש"י (שם יא, ב)74. במכילתא ישנן שתי דעות בעניין זה. לפי אחת מהן נסבה המלה "והפדה" על האדון - שיאפשר לפדות את האמה, ולפי האחרת מוסבת המלה על האב, וכדברי התרגומים הנ"ל. ומובן מאליו הוא שכאשר אין האב מסוגל לפדות את בתו, חלה חובה זו על מישהו אחר מתוך המשפחה, עיין שם יח. ותוס' ד"ה אמר אביי.

לעם נכרי, כלומר למי שאינו שייך למשפחת האמה, אסור לו לאדון למכרה. רק לאביה או לקרוב־משפחה מותר לו להניח לפדותה, שהרי על ידי פדיון זה היא צריכה לחזור להיות חופשיה, ואם אחר יפדה אותה ממנו, שוב לא תצא לחופשי, ואסור לו לעשות כן.

בבגדו בה, משום שבגד בה ולא לקחה לו לאשה. הלכה דומה יש בס' דברים (כא, יד) בקשר ליפת תואר, זו הנכריה שאותה שבה במלחמה. "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף", אלא ששם הוא חייב לשלחה לחופשי ללא תמורה כלשהי מכיוון שאף הוא לא שילם עבורה מאומה, בעוד שכאן הוא יכול לתבוע מן האב או מקרובי המשפחה לפדותה בגרעון כסף, כאילו לשוב ולמכרה לאב, אך אין הוא רשאי למכור אותה לאחר.

לעם נכרי. אין ספק שמשמעו של "נכרי" הוא זר, מי שאינו קרוב־משפחה. קשה יותר הוא ביאור הביטוי "עם" שבכאן. ברם, מכיוון שגם חתרגומים מתרגמים־מבארים כאן "לגבר אוחרן", והביטוי "עם" בא לא פעם במשמע "קרוב־משפחה", כגון "ונאספת אל עמך"75, אין זה רחוק להבין כאן "עם נכרי" בניגוד לקרוב־משפחה של האמה, וכך גם מבאר בעיקרו שד"ל76. כל יתר הביאורים קשים למדי. הנה ביאורו של ראב"ע77, המושך את המלים "לעם נכרי" אל תחילת הפסוק ז, כאילו כתוב. וכי ימכור איש את בתו, לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה. ואף כי ראב"ע מביא מקבילות למשיכת קטעי־משפט רחוקים זה מזה להדדי, קשה ביאורו זה, ומה גם שהביטוי "בבגדו בה" אינו מתאים יפה כנסוב אל האב. רמב"ן סובר שהכתוב מבקש לומר, כי אחרי שפדה האב המוכר, לא יוכל למכרה לעובד גלולים, והוא הדין מתחילה, אבל כי לפעמים אדם רוצה מאד לפדות את בתו מן האדון שלא יעדה, ויחפוץ למכרה לעובד גלולים לשנה או שנתיים להוציאה ממנו, והזהירו הכתוב מזה..." רש"ר הירש מבאר, "לעם נכרי - לחוג משפחה שעליה להיות מרוחקת ממנו", כלומר שאסור למוכרה למי שהיא אסורה לו בחיתון. בביאורנו שלנו כלולה גם ההלכה, שחז"ל קבעו, כי גם אסור למכור־להחזיר אותה לידי האב, שהרי האדון אינו רשאי למכור אותה לאחר אף בהסכמת האב. גם התרגומים מתרגמים־מפרשים78 שנושא האיסור הוא האב, ואילו לדברי רש"י79 האיסור הוא על שניהם, הן על האב והן על האדון.

הפדה במקום הפדה80.

פסוק ט

ואם לבנו ייעדנה. כאן ניתנת לאדון הרשות ליתן את האמה לבנו לאשה. בגמרא קידושין (יט, א) מוכרע. "אין ייעוד אלא בגדול ואין ייעוד אלא מדעת", ועל כן פוסק רמב"ם (הל' עבדים פ"ד ה"ז). "וכיצד מייעדו לבנו? אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו לייעדה לו, הרי האב אומר לה בפני שניים, הרי את מקודשת לבני". רש"י לפסוקנו אומר שעל הבן עצמו לומר לה "הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמייך", וראה דברי "לחם משנה" לרמב"ם שם המיישב את דבריהם של רמב"ם ורש"י.

כמשפט הבנות יעשה לה. אונקלוס ויוב"ע שניהם מתרגמים "כהלכת בנת ישראל", בלא שמבואר כאן מהי הלכה זו, אך מסתבר שידועה חיתה כמנהג; השוה "כסף ישקל כמהר הבתולות" (כב, טז). ובאשר לנושא של "יעשה" לפי רמב"ן הוא האדון הקונה - "כמשפט אשר יעשה האדם לבנותיו, יעשה לה, שיתן לה משלו כמוהר הבתולות, וציווה בזה כאשר ציווה בהענקה". ברם, בסופו של דבר מקבל גם רמב"ן, כמו רוב המפרשים, את דעתם של חז"ל. "כמשפט הבנות אשר ישיאו אותן האבות, יעשה להן הבן. ופירוש משפטן - כי אם יקח אחרת, שארה כסותה ועונתה של זו לא יגרע, ואין צורך לומר אם לא ישא אחרת, כי הכתוב דיבר בהווה". וזה לשון המכילתא81. "כמשפט הבנות. וכי מה למדנו על משפט הבנות, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע, דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר, בעבריה הכתוב מדבר; אתה אומר כן, או אינו אלא בבת ישראל, כשהוא אומר אם אחרת יקח לו, הרי בת ישראל אמור, ומה ת"ל כמשפט הבנות, בעבריה הכתוב מדבר". אין ר' יאשיה ור' יונתן חולקים בפירושו של פסוקנו, אבל הם חולקים בפירושו של הכתוב הבא, אותו נפרש עכשיו.

פסוק י

אם אחרת יקח לו. לא ברור, אם המלית "לו" מוסבת על האדון או על בנו. אימרה אחת במכילתא מסבה אותה על הבן - "אם אחרת יקח לו - מכאן אמרו, חייב אדם להשיא את בנו קטן", אך לפי פשוטו של כתוב המלית "לו" מוסבת על האב־האדון, שכן אם תסב אותה על הבן, הרי לא ייאמר בפסוק זה אלא מה שכבר נאמר בקודמו, וצריך יהיה להידחק ולפרשו. וגם אם הוא לוקח לו עוד אשה אחרת, גם אז אל לו" וגו'. ברם, בסופו של דבר תלוי גם פירושו של פסוק זה בפירוש "לו" או "לא" בפסוק ח. אם מפרשים שם על פי "לא", הרי שלא יכול להיות מדובר כאן במקרה שהאדון יעדה לעצמו, וממילא אי אפשר לומר כאן "אם אחרת יקח לו" - אם הוא מוסיף לעצמו אחרת, שהרי כלל לא דובר על אשה קודמת, וצריך אפוא להסב את המלית "לו" שבכאן על הבן. ובאשר לביאור פסוקנו, אומרים לנו ר' יאשיה ור' יונתן, תלמידיו של ר' ישמעאל שביארו למעלה על פי "לא". "לא יגרע, ר' יאשיה אומר, למה נאמר? לפי שנאמר אם אחרת יקח לו, שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר? תלמוד לומר "לא יגרע". ממי גורעים? מי שנתנו לו כבר. ר' נתן (יונתן) אומר בבת ישראל הכתוב מדבר. אתה אומר בבת ישראל, או אינו אלא בעבריה ? כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה, הרי עבריה אמורה, הא מה תלמוד לומר, אם אחרת יקח לו? בבת ישראל הכתוב מדבר." (מכילתא). לפי שני התנאים תלמידי רבי ישמעאל מוסבת המלית "לו" על הבן, שבקשר אליו כבר נאמר קודם "כמשפט הבנות", ולפי זה אחד הפסוקים מיותר. לפיכך אומר ר' יונתן, כי "שארה כסותה ועונתה" מוסב על בת ישראל. בפסוק הקודם נאמר שעל הבן ליתן לאמה "כמשפט הבנות", ועתה נוסף, שאם האב יקח לו (לבן) "אחרת", דהיינו בת ישראל, כי אז על הבן ליתן לה "שארה כסותה ועונתה". ואולם ר' יאשיה טוען, שהביטוי "לא יגרע" אינו מתאים ביחס לבת ישראל, שבה לא דובר כלל, וכי רק ביחס לאמה, שלה הוכרה בפסוק הקודם הזכות ל"משפט הבנות", אפשר לומר, שאל לו לגרוע ממנה זכות זו גם אם וכאשר תהיה לו אשה אחרת. ואם נושא פסוקנו הוא האמה, הרי שקודמו מיותר, שאם אסור לו לגרוע שאר כסות ועונה כאשר יש לו אשה אחרת, קל וחומר שאסור לו לעשות כן כאשר אין לו כזאת. לכן אומר ר' יאשיה למעלה. "הרי זה בא ללמד ונמצא למד". אבל ר' יונתן אומר שם" "בעבריה הכתוב מדבר". כלומר אין הכתוב נמצא למד, אבל הוא בא לגופה, לאמה עבריה, שלא בה מדבר הכתוב הבא כי אם בבת ישראל. כל זה היה על פי שיטת ר' ישמעאל. ואולם אם נקבל למעלה בפסוק ח את דעת ר' עקיבא ("לו") אפשר לפרש "יקח לו" שבכאן כרפלקסיב - תחילה מדובר בכך שהאדון, אשר יעדה, לעצמו אינו רוצה בה, כי אז עליו לאפשר לה להיפדות. אך אם יעדה לבנו, כי אז על הלה לנהוג בה "כמשפט הבנות". ואם הוא (האדון) שומר אותה לעצמו אך מוסיף עליה אשה אחרת, כי אז אסור לו לגרוע שאר כסות ועונה.

שארה כסותה ועונתה בענין זה יש במכילתא מחלוקת משולשת. לפי ר' יאשיה "שארה" הוא מזונות, "כסותה" כמשמעו, "ועונתה" - זו דרך ארץ. לפי ר' יונתן (כתובות מח, א גורסים ר' אליעזר בן יעקב) מוסבים שלושת הביטויים על הלבוש, וראה שם פרטים. לפי רבי (בכתובות מז, ב הגרסה היא ר' אליעזר) "שארה" הוא דרך ארץ, שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו"82 וכתיב "שאר אביך ושאר אמך"83, "כסותה" כמשמעו, "עונתה" אלו מזונות, שנאמר "ויענך וירעיבך"84. לפי רמב"ן יש דעה רביעית והיא, ששלושת הביטויים מוסבים כולם על דרך ארץ, וראה שם ע"א. ואולם רוב המפרשים מקבלים את דעת ר' יאשיה, והם גם מסכימים עם דעתו באשר לאתימולוגיה של "שאר" - בעצם. בשר ומזון. ובאשר לשאלתו של רמב"ן ע"א. "וגם על דרך הפשט, למה יזכור במזונות "שאר" שהוא בשר, והראוי שיזכור לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב", אפשד לענות יחד עם מפרשים חדשים85, שבכתוב מדבר באנשים אמידים, בעלי נשים אחדות, והכתוב אכן רוצה לומר שעל האדון לספק לה לאמה מזון לפי מעמדו ולא רק את הנחוץ לה למחיה. באשר לאתימולוגיה של "עונתה" יש דעות שונות. לפי רשב"ם ע"א הרי זה "בית דירה" מלשון מעון, וכמה מן המפרשים מסכימים עמו, אלא שלדעתם הרי זה לשון ציורית, לישנא מעליא בשביל דרך ארץ – cohabitation. לפי ראב"ע ורמב"ן ע"א נגזרת התיבה "עונתה" מלשון עונה, עת דודים, וכן גם רד"ק (שורש עו"ן). ועונתה - עת הקבוע לתשמיש, כמו שאמרו חז"ל86 "עונה של תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת". ואילו שד"ל87 מאריך בזה ואומר לבסוף. "... והכוונה על התנאים הראויים לכל דבר ודובר לפי מה שהוא, אשר בהתאמתם ייכון הדבר ההוא לעניין זה, כטעם "עת לאהוב ועת לשנוא" ושאר עתים שבקהלת (ג) וכן שרק בעת יאכלו (שם י, טז) בתנאים הראויים וכן "הנה עתך עד דודים" (יחזקאל טז, ח)... וכן מלת עונה בלשון חכמים עניינה התנאים הראויים בדבר המכשירים אותו לדבר מה, כגון "המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות" (פאה ד, ח; חלה ג, ד) פירש הרע"ב (במס' חלה) "כל אחד כמשפט המפורש בפרקא קמא דמעשרות", עכ"ל... ואחר כך הושאלה מלת "עונה" להורות על הזמן בכלל.. ואחרי האמת והדברים האלה אומר אני כי "עונתה" הוא התנאי הראוי לה במה שהיא אשה בעולת בעל, והתנאי הזה הוא התשמיש בלא ספק. והנה התורה הזהירה את האדון שלקח אותה לאשה, שאף אם יקח לו אשה אחרת, אינו רשאי לגרוע חוקה של זו." בוודאי נכון הוא לומר שאין משמע המלה עונה סתם - זמן, אלא הזמן המתאים לפעולה מסוימת. על כן "עונת המעשרות" פירושו הזמן המתאים לעשר את גידולי הקרקע, ו"עונת נדרים" הוא הזמן שבו ילדים ראויים לנדור נדרים.

פסוק יא

ואם שלוש אלה לא יעשה לה. מה הם שלוש אלה? הקרוב ביותר הוא להסב ביטוי זה על שלושת הדברים שהוזכרו קודם - שאר כסות ועונה88. ואולם במכילתא ע"א נאמר. ""ואם שלוש אלה לא יעשה לה" - יעד לך או לבנך או פדה. אתה אומר יעד לך או לבנך או פדה? או אינו אלא "שארה כסותה ועונתה"? אמרת, אין דבר אמור אלא בעבריה. ומה תלמוד לומר "ואם שלוש אלה"? - יעד לך או לבנך או פדה." המכילתא מבקשת לדחות את הדעה שהכוונה לשאר כסות ועונה בכך, שהפסוק ההוא מדבר בבת ישראל חופשית ולא באמה עבריה, בעוד שפסוקנו, שבו נאמר "ויצאה חנם אין כסף" אינו יכול לדבר אלא באמה עבריה. ברם, דחיה זו אכן נכונה לדעת ר' יונתן, אבל לא לדעת ר' יאשיה, שלפיו באמת היה אפשר לפרש "שלוש אלה" - שאר כסות ועונה. לפי זה תהיה ההלכה כך: כאשר אין האדון הקונה רוצה לייעד את האמה, עליו להניח לה להיפדות. ועם ייעד אותה לבנו וזה אינו נותן לה שאר כסות ועונה, כי אז היא יוצאת חנם (כמובן בגט, וראה להלן). אבל אם נפרש לפי דעת ר' עקיבא "אשר לו יעדה" (כלומר "לו" בוי"ו), הרי כבר נאמר בפסוק ח, שחרף הייעוד צריכה להיות פדיה, ואם כן כיצד אפשר לומר כאן "ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף"? הרי אם לקחה לאשה הוא חייב ליתן לה שלוש אלה ואינו יכול להתחמק מחובתו זו על ידי שמניחה לצאת חנם, ואם - כפי שגם משתמע מלשון הכתוב - היה רק ייעוד בעקבות קניה, כמו למעלה בפסוק ח, כי אז צריך לומר "והפדה". לפיכך לא יכול "שלוש אלה" להיות מוסב על שאר כסות ועונה, והמכילתא אומרת זאת בדברי ר' יונתן, וכפי שמובן מאליו על פי ר' עקיבא. ולפי ר' עקיבא נפרש "ואם שלוש אלה" באורח פשוט - בפסוקים ח־י מדובר בשלושה מקרים. (א) האדון מניח לאמה להיפדות (פסוק ח); (ב) הוא מייעדה לבנו (פסוק ט); (ג) הוא מקיימה לעצמו ומעניק לה שאר כסות ועונה המגיעים לה. ברם, כלום תישאר לעולם אמתו, אם לא יעשה אחת משלוש אלה? לא כי, שכן במקרה זה היא יוצאת לחופשי בלא כסף פדיון. ובמקרה זה אין הכתוב קובע אימתי היא יוצאת. מובן מאליו הוא, והדברים נאמרים במפורש בס' דברים, שהיא יוצאת אחרי שש שנים כעבד זה. ואין זו כוונת "ויצאה חנם" האמור כאן, כי אז היה צריך לקבוע במפורש זמן יציאתה. ועוד, נראה שפסוקנו מבקש להעניק לאמה העבריה העדפה מסוימת על העבד העברי - היא יוצאת גם בנסיבות שבגינן אין העבד העברי יוצא לחירות, ועל כן הוצרכו חז"ל להניח כך. מדובר כאן בקטנה שאביה מכר אותה. והנה אנו יודעים, בחלקו ממקום אחר, ובחלק מן המסורה, שעד ימי בגרותה הבת ברשות אביה עומדת, ולפני הגיעה לבגרות יש להבחין בשתי תקופות - האחת, ימי קטנות, כשאין לה עצמאות כלשהי, והאחרת, תקופת העצמאות היחסית, דהיינו כאשר אין היא עצמאית לעומת אביה; היא עדיין ברשותו, אבל לגבי יתר העניינים היא נחשבת לגדולה, היא בת־עונשין, היא יכולה לקבל קידושין על דעת עצמה, וכיוצא באלה. והנה, משנתנה התורה לאב את הזכות למכור את הבת לאמה, הרי שתקופת מכירה זו אינה יכולה להימשך כי אם עד הגיעה לימי הבגרות, שכן הוא יכול למכור את זכותו בה רק לזמן שכוחו בה יפה. ונאמר כאן "ויצאה חנם" שמשמעו - עוד קודם הבגרות, כלומר עוד קודם למועד שבו היא צריכה להשתחרר על פי סדרי מכירתה. אל נכון אמרו אפוא שהכוונה ליום הגיעה לנערות89. לפי זה אומר הכתוב "ויצאה חנם" - שתצא לחופשי כאשר היא מגיעה לימי הנערות, כאשר היא בת רצון משלה. ואף כי בימי הנערות היא אמנם עדיים ברשות אביה, אין הוא יכול עוד להעביר זכות זו לידי אחר, והתורה קובעת בכאן שזכות המכירה של האב את בתו נפסקת עם היותה גדולה. אמנם מלות הכתובים הן לפי ביאור זה עמומות במקצת, אך נראה שזכות האב על בתו בתקופות חייה השונות נקבעה אם בנוהג ואם במסורת שבעל פה, ועל כן אפשר היה לקצר כאן בלשון הכתובים. ואולם עמימות זו אינה רבה כי הנה יש להניח שתקופת ההתבגרות - ימי הנערות - היא זו שבה היה האב משיא את בנותיו, ובתלמוד נחשב לרשע מי שאינו משיא את בתו הבוגרת90. נמצא שהכתוב מתקשר כאן אל הנוהג המקובל, האב מוכר את בתו בהיותה קטנה, מתוך תקוה שהקונה־האדון יקחה לאשה לכשתגיע לימי נערותה. בהתקרב ימי הנערות על האדון להחליט, או שהוא מניח לקרובי משפחתה לפדותה, או שהוא מייעד אותה לבנו, או שהוא לוקח אותה לעצמו. ואת ההחלטה הוא חייב להחליט לפני הגיעה לימי הנערות, כלומר לפני התקופה שבה הבנות נישאות. והיה אם לא עשה מאומה כאשר הגיעו ימים אלה, כלומר הוא נתן לזמן שבו היה צריך לדאוג לאמה, לעבור בלא לעשות אחד מאלה, אז "ויצאה חנם", וזמנה של יציאה זו הוא- בהגיעה לימי הנערות. הדעה ש"שלוש אלה" פירושו שאר כסות ועונה, שאותה ציינו למעלה כאפשרית, מיוצגת גם אצל חכמינו ז"ל, והוא בברייתא המובאת אצל אבן ג'נח91, אך לא נשתמרה בשום מקום אחר, וזה לשונה. "ואם שלוש אלה" ר' אליעזר אומר, זו שארה כסותה ועונתה. אמר לו ר' עקיבא, מה צריך? והלא כבר נאמר "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". מה תלמוד לומר "ואם שלש אלה"? יכול יעשה לה כל האמור בעניין, תלמוד לומר "ואם שלש". אמור מעתה, לא יעדנה, לא הוא ולא בנו ולא יפדנה". ר' אליעזר סבור, כפי שכבר הראינו למעלה, יש אם למסורת, וצריך אפוא לבאר את הכתובים על פי "לא". אך ר' אליעזר גם צריך להסכים עם ר' יאשיה באשר לביאור "ואם אחרת" וגו' שלפיו אפשר לומר, כי "שלש אלה" פירושו שאר כסות ועונה. אלא שלפי ר' אליעזר ור' יאשיה צריך לומר, ש"ויצאה חנם" בא ללמד, שהאמה יכולה לדרוש ממנו גירושין על ידי גט־כריתות, כי מכיוון שהיתה אשתו, איננה יכולה לצאת בלא גט גם כשאין הבעל־האדון נותן לה שאר כסות ועונה. ואכן נטען במכילתא. "ויצאה חנם, שומעני חנם מן הגט. ומה אני מקיים "וכתב לה ספר כריתות"? בשאר נשים חוץ מן העבריה. או בעבריה? תלמוד לומר "ואם שלש אלה", חנם מהכסף ולא חנם מהגט". והנה הלכה זו שהאמה העבריה צריכה גט אינה מצויה בתלמוד, ונראה אפוא שהיא הולמת את הביאור של "שלש אלה" בשאר כסות ועונה, שנדחה בתלמוד, וזאת תהיה אפוא דעתו של ר' אליעזר. המלים "ברם גט פיטורין יהיה לה", שבתרגום יוב"ע באות על פי דברי מכילתא אלה, אף על פי שיוב"ע מתרגם־מפרש "שלש אלה" באורח שונה. ברם, סתירות מן הסוג הזה בתרגום צריכות להפתיע. המכילתא הביאה דעתם של שני תנאים, כפי שנעשה בקבצי ברייתות לעתים קרובות. כאשר אנו מבקשים את פשוטם של הדברים, התשובה אינה מוטלת בספק. אמנם אפשר היה לחשוב ש"לא יעשה לה" מקביל אל "יעשה לה" שבפסוק ט, כאשר הכוונה לשאר כסות ועונה. אך מכיוון שעד כאן ראינו הכרח לקבל את דעתו של ר' עקיבא, הרי שלא נותר לנו גם כאן פירוש אחר מאשר להסב "שלש אלה" על שלוש האפשרויות. שהאדון יעדנה לו או לבנו, או יניח לבן משפחה לפדותה. אמנם אפשר היה לטעון, שפירוש זה דחוק הוא, אך אם מביאים בחשבון שבפסוק הראשון של פרשת האמה נאמר ש"לא תצא כצאת העבדים", שלא תצא חנם, שלאחר מכן נקבע שעל האדון־הקונה לדאוג לה, כאשר בשלושה פסוקים מתוארים שלושה מקרים אפשריים שבהם אין האמה העבריה יוצאת חנם, הרי באמת יש לצפות עתה להלכה למקרה שאין האדון דואג לה באחד מן האופנים הללו, ובהכרח הלכה זו נאמרת בפסוק "ואם שלש אלה", כלומר כאשר לט מתרחשת אף אחת משלוש האפשרויות, כי אז בטל "לא תצא" והיא "יצאה חנם".

ועתה נעיין עוד במכילתא לפסוק "ויצאה חנם", שהיא הלכה פסוקה. "ויצאה חנם - בבגר; אין כסף - בנעורים; שהיה בדין, הואיל ותצא בימי הנעורים, לא תצא בימי בגרות, שאילו לא נאמר אלא אחת, הייתי אומר, הן הן ימי בגרות, והדין נותן, הואיל ויוצאה מרשות אב ויוצאה מרשות אדון, מה יוצאה מרשות אב שנשתנת ממה שהייתה, אף יוצאה מרשות אדון, שנשתנה ממה שהייתה, ואימתי נשתנת ממה שהיית, בשעה שהיית נערה ובגרה, לכך נאמר שניהם, שלא ליתן מקום לבעל דין לחלוק - ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בנעורים. - רבי יונתן אומר, ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בנעורים. - אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בסימנין, מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף; רבי נתן אומר, הואיל ואמרה תורה, תן כסף, ובל תתן כסף, מה תן כסף, עד שלא באו הסימנין, אף בל תתן כסף, משיבואו בה סימנין." חלקו הראשון של קטע זה - עד ר' יונתן - מובא גם בתלמוד ירושלמי (קידושין א, ב) תוך שינויים קלים, והאימרה הקצרה "חנם - אלה ימי בגרות, אין כסף - אלה ימי נעורים" מובאת גם בבבלי (קידושין ד, א). יתר דברי ר' יונתן הם לע"ד ברייתא אחרת, שבה מובאים יחד דבריהם של תנאים אחדים האומרים דבר אחד בניסוחים שונים. תמוהים בהם רק דברי ר' אליעזר, שהרי ראינו למעלה כי ר' אליעזר מסב את "שלש אלה" על שאר כסות ועונה. ולפי זה הרי אפשר לפרש "ויצאה חנם" - היא יוצאת לחופשי מיד, מכיוון שאין נותנים לה את המגיע לה. יש אפוא להניח כי יש שני תנאים אליבא דר' אליעזר, וכמו שחולקים ר' יאשיה ור' יונתן בדעתו של ר' ישמעאל.

ראב"ע ע"א דוחה את הדעה, ש"שלש אלה" מוסב על שאר כסות ועונה ומקבל את דעת המכילתא ש"שלש אלה" הן - "לא ישאנה, ולא לבנו ייעדנה ולא יפדנה, תצא חנם בהיותה ברשותה". את הקושי שבפירוש זה, שלפיו היה צריך לומר "ואם אחת משלש אלה" וגו', מסלק ראב"ע בעזרת פסוק מהנביא חגי92. "אם יגע טמא־נפש בכל אלה היטמא?" שם ברור ש"בכל אלה" בא במקום. "אחד מכל אלה". ואולם אין ראב"ע מודה שאפשר לדרוש את כפל הלשון "חנם אין כסף" כדברי המכילתא, שכן אין זה אלא "תוספת ביאור"93, על דרך "כי מת אתה ולא תחיה"94, ועל פי דברינו משתמעת יציאה בסימני נערות מפשוטו של מקרא95.

פסוק יב

(ב) הלכות בדבר פגיעות בזולת

א פשעים המחייבים עושיהם בעונש מוות (כא, יב־יז)

יותר משיש לכבד את חירותו האישית של האדם יש לכבד את חייו. אחר שעשרת הדברות כבר שמו את "לא תרצח" בראש הלוח השני, באים כאן במסגרת המשפטים, העונשים של רוצח. הפסוקים יב־יד מכילים רק שתי הוראות, האחת שיש להעניש את הרוצח בזדון בעונש ממות, וכי אף המקום המקודש ביותר אינו יכול להצילו מפני עונש זה, והאחרת, שיוכן מקום מקלט להורג בשגגה.

מכה איש בעזרת פסוקנו והפסוק "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (ויקרא כד, יז) לומדת המכילתא שהרוצח חייב להיות אדם בר־דעת, בעוד שכלל לא חשוב, אם הנרצח הוא איש או אשה או קטן, ובלבד שיהא בר־קיימא (התיבה "איש" אינה ממעטת אלא את הנפל). ועוד מכה... ומת, המכה צריכה להיות כזאת שכתוצאה ממנה מת הנרצח, וגם אם מת כמה ימים לאחר שהוכה, גם אז נענש המכה עונש מוות, אם אמנם מוכח שמכתו שלו היא זו שהביאה לידי המוות.

מות יומת "בבית דין". אתה אומר בבית דין, או אינו אלא שלא בבית דין? תלמוד לומר ולא יומת הרוצח עד עמדו"96. הא מה תלמוד לומר "מות יומת"? בבית דין (מכילתא). ברי אפוא שלא מדובר כאן בגאולת דם. ואם נאמר בס' במדבר (לה, יט) "גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו", אין זה כי אם "מצוה ביד גואל הדם להמיתו" (ספדי ע"א), כלומר גואל הדם חייב להביא לידי המתת הרוצח, אם על ידי בית־דין, בידיו שלו; השוה סנהדרין מב, ב.

מות יומת. לעתים קרובות אין הכתוב מפרט את אופן ההמתה. בכלל מוזכרים בכתוב רק אופני ההמתה הבאים. (א) סקילה, לעתים קרובות, השוה סנהדרין נג. ואילך; (ב) שריפה (ויקרא כ, יד; כא, ט); (ג) סייף (דברים יג, טו) והוא הנקרא "הרג"; (ד) חנק, האופן הרביעי המוזכר במשנה (סנהדרין מט, ב) כלל אינו מוזכר בכתוב, ורק בס' שמואל (ב, יז, כג) מצינו שמאבד עצמו לדעת (אחיתופל) בוחר במוות זה. לדעת רבנן97, בניגוד לדעת רבי שמעון, חנק הוא אופן ההמתה הקל שבין הארבעה, ועל כן אומר ר' יאשיה (סנהדרין נב, ב) "כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם, אין רשאי אתה להחמיר עליה אלא להקל ליה", כלומר, כל מקום שאין הכתוב קובע במפורש את אופן ההמתה, לש להמית בדרך הקלה ביותר, דהיינו בחנק. ולפי ר' שמעון שבמשנה שם (מט, ב) צריך לומר ארבע מיתות גמרא גמיאי להו (שם נג.), שאם לא כן, כלל לא יכולנו להשתמש בחנק, משום שלדעתו הרג קל ממנו. לעומת זה הרוצח לא נענש בחנק אלא בהרג, ונראה שהיתה זו מסורת, אבל גם במכילתא וגם בתלמוד (שם נב, ב) נגזר הדבר מפסוקים בתורה.

הפסוק הראשון, "מכה איש" וגו' מכיל את ההוראה הכוללת, בקצרה, שהרוצח חייב להיענש במיתה. שני הפסוקים הבאים מהווים הבהרות להוראה זו, כשנאמר תחילה שאין עונש מיתה לרוצח בשגגה.

פסוק יג

ואשר לא צדה. צד"ה - התנכל, ארב, בלא מושא פירוש שלא היתה לו כלל כוונה להרוג, וכאמור בגמרא (בבא קמא כו, ב "פרט למתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע")98.

והאלהים אנה לידו ראה רש"י (על פי המכילתא). אינה - להיות זמין, נוח ומכאן תואנה - הזדמנות, ו"אנה" בבנין פיעל היקרה, זימן. והתורה מונה מקרים מיוחדים גם בס' דברים (יט, ה) וגם בס' במדבר (לה, כב ואילך) וראה בביאורנו לס' דברים 99.

ושמתי לך מקום ראה רש"י על פי המכילתא ועל פי מכות יב, ב שבזמן מסעי המדבר מקום גלותו של הרוצח בשגגה היה מחנה לוויה. לדעת ראב"ע "מקום" הם ערי המקלט100. לשון היחיד מתפרש בכך, שההורג אינו בורח אלא לעיר מקלט אחת101.

פסוק יד

וכי יזיד. מכאן ברור שדברי הכתוב "מכה איש ומת" דנים במזיד.

איש - "להוציא את הקטן"102.

רעהו עיין במכילתא.

בערמה - "להוציא מרפא שהמית, והמכה ברשות בית דין, והרודה בבנו ובתלמידו, ואף על פי שהיו מזידין, אינן מערימין" (מכילתא).

מעם מזבחי, אפילו כשהוא נאחז בקרנות המזבח כפי שעשו אדוניה (מלכים א, א, נ) ויואב (שם ה, כח), גם אז יש לקחתו. וחכמינו ז"ל אומרים, שאפילו ההורג עוסק בעבודה במזבח, יש לקחתו משם להביאו למשפט, והשוה סנהדרין לה, ב ובא הכתוב ללמדנו, שכל מקלט, אפילו המקודש ביותר, אינו יכול להציל את הרוצח במזיד מהבאה למשפט. אם חז"ל קיבלו את פשוטו של מקרא זה - "מעם מזבחי" - או לאו, אפשר לראות ממחלוקתם של רב ואביי (מכות יב, א) "אמר ר' יהודה אמר רב, שתי טעויות טעה יואב אותה שעה, דכתיב103 "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח", טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפש בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא מזבח עולמים, והוא תפש מזבח שילה. אביי אמר, בהאנמי מטעי טעה, שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה. נמצינו למדים, שרב סובר שהמזבח מקום־מקלט לכל הוא, ולפיכך "מעם מזבחי" אינו מדבר בכהן דווקא, ואילו אביי סובר שהמזבח הוא מקום מקלט לכהן דווקא. ואולם גם לפי אביי אפשר לפרש "מעם מזבחי" בצורה פשוטה - מכיוון שבמדבר היה מחנה הלווייה מקום קולט, קל וחומר שמחנה שכינה - ובוודאי המזבח - קלטו שם, ואין הכתוב בא אלא ללמדנו, שהמזיד לא רק במחנה לוויה כי אם אפילו במזבח אינו נקלט; והשוה תרגום יוב"ע104.

פסוק טו

ומכה אביו ואמו. אחר שנאמר למעלה, פסוק יב, "מכה איש ומת", נאמר כאן שמכה אביו ואמו חייב מיתה גם כאשר אין מכתו גורמת למיתה. המכילתא מוכיחה, ש"אביו ואמו" פירושו - אביו או אמו, וראה שם מחלוקתם של ר' יאשיה ור' יונתן. עוד למדנו (סנהדרין פד, ב) שרק מכה אביו או אמו ועושה בהם חבורה נענש במיתה - "המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה".

מות יומת. אין זה הרג כמו בפסוק יב, כי אם חנק, כמו כל סתם מיתה שבתורה, השוה מכילתא, סנהדרין שם ותרגום יוב"ע.

פסוק טז

וגנב... ונמצא בידו. רש"י מפרש "שראוהו עדים שגנבו ומכרו, ונמצא בידו כבר קודם מכירה", ולדבריו מעיר רמב"ן, "ולא הבינותי זה" ומבאר "ונמצא בידו על פי האמור במשנה (סנהדרין פה, ב) "הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו"105. גם נחוץ, שהגנב יתייחס אל הנגנב כאל עבד, שהרי נאמר (דברים כד, ז) "כי יימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו, ומת הגנב ההוא", הרי לך ש"ונמצא בידו106 צריך שיתקיים קודם המכירה. לפירוש אחר בידי רמב"ן, לפיו "ונמצא בידו" פירושו שהנגנב חייב להימצא ביד הקונה, ללמדנו שחיוב מיתה זה אינו חל אלא אחר שהקונה הביא את הנגנב אל רשותו שלו. שד"ל מעיר כי תחילה פירש "כדעת הכורם". "ונמצא בידו" כאילו נאמר "או נמצא בידו", וכך גם בדברים "והתעמר בו או מכרו", כלומר, הגנב חייב מיתה גם כאשר ימכור את הנגנב וגם כאשר הוא משאירו ברשותו שלו. ואולם הוא חזר בו מדעה זו, משום שאין מקום להניח, שהתורה תדון אדם למוות, אם רק הביא בן־חורין לביתו והעביד אותו, אבל אם ימכרהו לאחרים, אז נגמר המעשה הרע ואבדה חירות האיש ההוא לצמיתות, כי מי שקנה אותו קנה אותו בדמים וחושב שבדין הוא משתעבד בו, כי כספו הוא107. אנו נוסיף על דבריו - אילו היה הגנב חייב מיתה גם בלי שימכרנו, לא היתה התורה צריכה להזכיר "ומכרו", כי בוודאי יהיה חייב מיתה במקרה זה. ועוד, להלן בגניבת בהמה108 אנו רואים שהעונש הופך חמור יותר עם מכירת הגניבה, והמכירה עצמה היא שם תנאי מהותי לעונש. מכאן שגם בענייננו יש לפרש "ומכרו" בדווקא.

ונמצא בידו. לעומת זאת קובעת המכילתא ע"א "ונמצא" - ואין מציאה אלא בעדים. כלומר, עדים שראו את הגניבה ביד הגונב אותו בשעה שזה מכרו. וזה שצריך עדי גניבה מוכיחה המכילתא מן הנאמר בדברים, וגונב איש ומכרו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו"109, אין לי אלא עדים על גניבה וכו'. ומכל מקום ודאי הוא ש"כי ימצא איש" שבס' דברים מוסב על הפסוק כולו, כלומר גם על הגניבה וגם על המכירה, כשם שכאן מוסב "ונמצא בידו" הן על הגניבה והן על המכירה. והתיבה "בידו" באה על שום "וגונב", וכמו שנאמר להלן "אם המצא תמצא בידו"110. לא די בכך שהאדם הנגנב יימצא בידי גונבו, או בכך שהעדים מעידים על המכירה בלבד, אבל צריך שיעידו גם על הגניבה וגם על המכירה. זאת נמצינו לומדים מן התיבה "בידו", שאלמלא כן היה די בפועל "ונמצא" וכמו שגם בס' דברים שם רק נאמר "כי ימצא". היינו "מתרגמים" את האמור כאן כאילו נאמר ונמצא במעשה ידו בשעת מעשה111. רמב"ן בביאורו השני מבאר כי "בידו" מוסב על הקונה, דהיינו שהגונב אינו חייב מיתה אלא לאחר שהנגנב נמצא בידי הקונה אותו, ובאה תורה ללמד שלא רק רצח נענש במיתה אלא גם גזילת החירות מאדם עונשה מוות, ברם - במיתה בלבד.

פסוק יז

ומקלל אביו ואמו. בדומה לקודמו מלמד גם פסוק זה חומרה - לא רק מכה אביו ואמו, שעושה מעשה וחובל באחד מהם, נענש במיתה, אלא יש שאדם נענש בעונש מיתה גם על שום דיבור שדיבר כנגד הוריו.

ומקלל. במשנה במס' סנהדרין (סו, א) למדנו. "המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. קיללם בכינוי - רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים". בס' ויקרא (כ, ט) חוזר הכתוב על עניין מזה, ושם נאמר. "כי אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קילל דמיו בו". מן הביטוי "דמיו בו" אנו לומדים בגזירה שוה באוב וידעוני (שם שם כז) שמקלל זה נענש בסקילה. לדעת רמב"ן112 נענש המקלל בעונש חמור מזה של המקלל, משום "שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר שהיא בהזכרת ה', והנה צריך להענישו בחטאו באביו ואמו ועל אשר נשא ה' אלוקיו לפשע וחטא". עם זאת מלמדת אותנו ברייתא (סנהדרין פה, ב) שחיוב מיתה על קללת אב ואם חל גם כאשר הוא מקללם אחר מותם, בעוד שחיוב מיתה על הכאתם הוא בחייהם בלבד. ומובן מאליו, שגם כאן יש לפרש "אביו ואמו" כמו אביו או אמו. וזה שבין מיתה ומקלל בא עניין גניבת אדם, הוא לפי רמב"ן (לפסוק טו - המ') משום שהמכה והגונב איש שניהם נענשים באורח שווה, בחנק, בעוד שהמקלל נענש בסקילה, כאמור. על אותה שאלה עונה רס"ג113, "כי הכתוב דיבר בהווה, כי הנגנבים היו קטנים וגדלו בארץ נכריה, לא הכירו אבותיהם, וייתכן שיכום ויקללום, והעונש - משום כך - על הגנב". ודומה שהתשובה הפשוטה יותר לשאלה זו היא זו של שד"ל. "ולעניין סמיכות הפרשיות נראה לי, שבכתוב הולך מן הקשה אל הקל, פתח ברוצח (מכה איש ומת), ופירוש פרטיו (שוגג ומזיד), אחר הזכיר מכה אביו בלא מיתה, ואחר גונב איש שאינו ממיתו אלא משעבדו כעבד, אחר כך הזכיר מקלל אביו שהוא דיבור בעלמא ומכל מקום הוא במיתה, אחר כך הזכיר המכה בתוך מריבה שהוא הקל מכולם, כי לפעמים פטור ממיתה"114. לבסוף יוזכרו נא דברי רש"ר הירש (לפסוק יז), לפיהם יש קשר בין "מקלל אביו ואמו" לבין "גונב איש ומכרו" - הגונב נפשות מאבד את כבוד האדם בידו, לגבי אב ואם אפילו קללה גרידא, דהיינו איבוד נפשם בדרך הטלת מארה גוררת מיתת בית דין".

פסוק יח

ב חמש הוראות לגבי פגיעות קלות יותר בגוף הזולת (כא, יח־כז)

תחילה מדבר הכתוב בפציעות שבהן יש חשש למיתה, כלומר פציעות מסוכנות. וכאן מבחין הכתוב בשלושה מקרים. (א) הפוצע שכנו בן ישראל (או אפילו עבד נכרי), והוא פטור מעונש מוות רק לאחר שהמוכה הבריא עד כדי שיוכל להתהלך בחוץ, כלומר ברשות הרבים; (ב) הפוצע את עבדו שלו פצעים אנושים, והוא פטור מעונש כאשר העבד חי עוד מעת לעת; (ג) כאשר המכה אינו פוצע בן־קיימא כי אם עובר במעי אמו, כי אז הוא נענש בעונש ממון. אחר כך קובעת התורה עונשים בשביל חבלות קלות יותר, שאין בהן משום סכנת נפשות - (א) הפוצע בן ישראל נענש על פי Talionis Jus, כלומר משפט עין בעין, ולפי התורה שבעל־פה115 - ממון; (ב) הפוצע את עבדו־שלו, חייב לשחררו.

וכי יריבון. גם כאשר המכה ניתנת בשעת ריב - לפי רש"ר הירש: אין "ריב" אלא מחלוקת שהתחילה בדין ודברים, בניגוד לאמור בפסוק כב - "וכי ינצו", דהיינו מחלוקת שהתחילה בקטטה ותגרת ידיים של ממש. אין זה משנה את חובת התשלומין, וראה שם אצל הרב הירש, שגם המכה שלא במתכוון חייב בתשלומים שהם פיצויים, "והם נובעים כתוצאה משפטית טהורה מן הנזק שנגרם ואינo תלויים כל עיקר בתכונת הפשיעה של מעשה המזיק".

באבן או באגרוף. הרי לך שגם טיבו של הכלי המזיק מובא בחשבון116.

אגרוף. מן השורש גר"ף, לאסוף ביד, לקמוץ היד.

ולא ימות. כאשר המוכה אינו מת, כי אז "וניקה המכה, אבל אם הוא מת, כי אז "נקם ינקם" - מיתה, אתה אומר מיתה או אינו אלא ממון? היה ר' נתן אומר, נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה - "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם־ברית"117 (ויקרא כא, כה), מה להן חרב, אף כאן חרב" (מכילתא).

פסוק יט

אם יקום, אם הוא מסוגל להתהלך ברשות הרבים, אך לא אם הוא יכול להתהלך רק בביתו, שכן זה לא ייחשב לו להחלמה.

על משענתו. אונקלוס מתרגם "על בורייה", וכך גם במכילתא בשם ר' ישמעאל, "על בוריו", וכך רש"י - "על בוריו וכוחו". גם ראב"ע סובר שהסופית שב"משענתו" באה לומר "שלא יישען על אחר כמשפט החולים, רק על עצמו". לעומת זה מתרגם יוב"ע "על מורניתיה", שפירושו כנראה "על מקלו", כלומר די בכך שהוא יכול להתהלך בעזרת מקל. והשוה עוד ירושלמי כתובות (ד, ד). דומה שפירושו של "משענתו" תלוי במחלוקתם של ר' נחמיה ורבנן, כי הנה במשנה סנהדרין (עח, א) נאמר. "המכה את חברו באבן או באגרוף וכו' ואמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת, חייב; ר' נחמיה אומר פטור, שרגליים לדבר". כלומר, לדעת רבנן צריך המוכה להבריא לגמרי, ורק אז יוצא המכה ללא עונש, ולפיכך פירושו של "על משענתו" יהיה "על בוריו". לעומת זאת לדעת ר' נחמיה די ב"הוקל ממה שהיה" ועל כן אפשר לפרש "על משענתו" כפשוטו - על מקלו. גם רמב"ן סובר ש"על משענתו" פירושו "על מקלו", אך עם זאת הוא מעיר אל נכון, כי התרגום "על בורייה" אינו סותר את פירושו שלו, שכן הכתוב בא לומר, שאין המכה חופשי לגמרי אלא אם כן המוכה החלים לחלוטין, החלמה המבוטאת במלים "והתהלך בחוץ", "ודיבר הכתוב בהווה, כי המוכים שנפלו למשכב, לא יתהלכו בחוץ עד שתחיה מכתם, ויצאו מידי סכנה, וזה טעם והתהלך בחוץ, כי אם יקום ויתהלך בביתו על משענתו לא ינקה". כלומר, המכה נקי מתשלום אף כי המוכה חלש עדיין במקצת ומתהלך בעזרת מקל, כפי שעושים חולים שקמו זה עתה ממיטתם, אבל "אמדוהו לחיים". התרגום "על בורייה" הולם אפוא אף הוא את רוח הדברים, אף כי לא את פשוטם. ברם, עדיין קצת קשה הסופית שבתיבת "משענתו", שהרי אפשר היה לומר בפשטות "במשענת".

רק שבתו וגו', כלומר הוא צריך לשלם את ביטולו ממלאכה של המוכה ואת שכר הרופא המרפאהו. מלבד שני אלה המוזכרים כאן הוא צריך לשלם גם שלושה דברים נוספים - נזק, צער ובושת; השוה משנה בבא קמא (פג, ב), אלא שכאן הכתוב מזכיר רק את התשלומים שנגרמו בשל נפילת המוכה למשכב, תשלומין שלא היה צריך לשלם אילולא נפל למשכב. על כל פנים, את הדברים הנוספים - נזק, צער ובושת - חייב המכה לשלם בכל מקרה ומיד, והכתוב מזכירם במקום אחר; השוה בבא קמא (שם).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה