פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק לג
"בין טוב לרע". בין הוא תמים בין הוא בעל מום ייקרא עליו שם מעשר, אלא שבעל מום נאכל בכל מקום (השוה לעיל פסוק י).
"ותמורתו יהיה קדש". אלא שהתמורה אינה באה קרבן על המזבח, אלא הבהמה רועה עד שתסתאב ואחרי כן נאכלת לבעלים (תמורה כא.).
"לא יגאל". בדומה למקרה שבפסוק כח, אסורה גם כאן המכירה.
המצוה להפריש מעשר קדשים או מעשר שני וכמו כן מעשר בהמה, שרשה ביעודה של האומה הישראלית, להיות עם קדוש. בתורת גוי קדוש יחשיב גם את כל אשר לו, כקדוש ומיועד רק לשימוש לדברים טובים ולמטרות משובחות. הכל יהיה כאילו מסומן בכתובת: "קודש לה'", שעומד לקדם את המטרות הנעלות הרצויות לה' (השוה זכריה יד כ). לכן מוטל על ישראל ראשית כל להקדיש את ביכורי אדמתו ואת המעשר לה' ולהביאו אל עיר הקודש. המעשר נחשב כאן גומר וכאחרון (השוה הירש, בראשית יד כ). הביכורים, שהם הראשית, והעולים בקדושתם על המעשר, נאכלים לכהנים, והמעשר לכל ישראל, בקדושה. וכמו שהראשון והעשירי מן התבואות נחשבים קודש לה', כן גם בריבוי השנתי של הבהמות, שבהן כתוב על הראשונה "לה' הוא" (לעיל פסוק כו) ו"כל הבכור... תקדיש לה'" (דברים טו יט), ועל המעשר נאמר (כאן פסוק לב): "העשירי יהיה קודש לה'". וגם קדשים אלה יש להביא אל מקום הקודש. הבכור, בתורת המעולה, נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם מישראל, בקדושה. בהקדשה זו של הראשון ושל העשירי מביעה האומה בצורה חגיגית, שישתמש כל אחד מבניה, בכל מה שיתן לו ה' לשם קיום רצון ה' ולהיות גוי קדוש ונאמן לאלהיו. ראה בפרוטרוט בביאורי לדברים פרק יד.