פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק כט
"כל חרם... מן האדם וגו'". הפסוק הקודם מדבר על בני אדם שהם קנינו של המחרים ("אשר לו"), ואילו פסוק זה מדבר על מקרה, שמישהו מחרים בן אדם סתם שאינו שייך למחרים. אולם מכיון שאין להניח שיש לכל איש, יהיה מי שיהיה, הזכות להטיל חרם על מישהו ולמסור אותו להורג, הרי על כרחנו, שכאן הכוונה על חרם שגוף משפטי מוסמך, בית דין, או העם בכללו, או באי כוחו, הכריזו את החרם, כפי שמוכיח ברור הביטוי הסתמי "יחרם". כי פסק דין מות נחשב לפרקים כחרם, על זה מעיד הפסוק בשמות כב יט: "זובח לאלהים יָחָרָם". יש עוד דוגמאות מסוג זה במקרא, כגון: הכנענים (במדבר כא, ב-ג) העיר יריחו (יהושע ו, יז), מקום שהוחרם אפילו האיש שלקח מן החרם (שם ז טז), העמלקי (שמואל-א טו, ג), דוגמאות אחרות הובאו כבר לעיל בביאורנו לפסוק כח. בצדק העיר הרמב"ן, כי הדין שלפנינו הטעה את השופט יפתח, שחשב בטעות שהוא חייב לקיים את נדרו בבתו (השוה את האמור לעיל על החרם בשבועה), בלי לשים לב לעובדה, שחוק זה היה מותר לקיים רק באלו שהתחייבו. אחרת היתה דעתו של העם בימי שאול, שפדה אפילו את החייב (יונתן), משום שהיה מקום להניח שהוא חטא בשגגה.
ובעוד שאנחנו מוצאים בזמן קדום דוגמאות לרוב, שחוק זה הוצא לפועל, הרי בזמן מאוחר יותר אין אנו מוצאים מקרים כאלה. בימי עזרא הוכרז פעם חרם, אבל זה חל רק על רכושו של הנידון בחרם (השוה עזרא י ח). הההבדל בין החרם שגזר עזרא, ובין זה אשר בשופטים כא ה ואילך, על אנשי יבש גלעד, בולט וניכר. ומכאן מובן כמה מחוסרת טעם היא ההנחה, שהחוק שלפנינו הוא מן הזמן שאחרי גלות בבל. – חז"ל בספרא ובערכין ו: מסיקים עוד מתוך פסוק זה את ההלכה, כי חייבי מיתות בית דין אי אפשר להקדיש לפי ערכם ושנדר כזה בטל.
לפי קנובל כולל החרם בפסוק שלפנינו דרגות שונות, והן: א. המתת כל נפש וכל בהמה ושריפת כל רכוש שבעיר הנידחת והעיר עמה (דברים יג יג ואילך). ב. המתת כל נפש וכל בהמה ומסירת כל המתכת שבשלל להקדש (כביריחו, יהושע ו יז ואילך, השוה שמואל-א טו ג). ג. המתת כל בני האדם אגב ביזת הרכוש (דברים ב, לד-לה. ג, ו-ז. כ, טז-יז. יהושע ח: ב, כו-כח. י כח ואילך, יא יד). ד. המתת כל אדם חוץ מן הבתולות (במדבר לא, ז-יא, יז-יח. שופטים כא יא ואילך). ה. המתת כל הגברים (דברים כ, יג-יד).