פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק כח
כח-כט. "חרם" (השוה ֽׁד בערבית), דבר האסור ליהנות ממנו לשימוש של חולין, זוהי מדרגה גבוהה יותר של ההקדש לה'. במדרש ילמדנו, מובא ברמב"ן לפסוק כט, כתוב: "ר' עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה" (שופטים כא: ה, ח). ולפי זה "חרם" היא הקדשה בשבועה. גם יונתן בן שאול היה צריך ליענש במיתה משום שעבר על שבועת חרם כזו, אלא שהעם פדה אותו משום שסבר, שבמקרה זה היה מותר לנהוג אחרת מכפי שצווה בפסוק כט שלפנינו (שמואל-א יד, מד-מה). אך פסוק כח מדבר במקרה שמישהו מחרים מהונו ("מכל אשר לו") לה'.
"מאדם", זה עבד, "ומשדה אחזתו", ראה לעיל פסוק כא.
"לא ימכר". אסור למכור אותו לאחרים, "ולא יגאל", ולא יפדה על ידי הבעלים.
"קדש קדשים וגו''". לכהנים יינתן, ראה לעיל פסוק כא, ובמדבר יח יד. במס' ערכין כח: יש מחלוקת התנאים בזה, אם סתם חרמים שייכים לכהנים או למטרות של בדק בית. ההלכה קובעת שזה שייך לכהנים, ולפי זה מדבר הכתוב שלפנינו על סתם חרמים. דברי חרם ממין זה, כל זמן שנמצאו ברשות הבעלים, הם, לפי הכתוב שלפנינו, קודש קדשים, אולם אחר שנמסרו לכהן נחשבים (לפי במדבר יח יד), כרכושו והרי הם חולין (ערכין כט.).