פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק כז
"ואם בבהמה הטמאה וגו'". לפי רש"י אין הכתוב הזה מדבר על בכור בהמה טמאה, משום שזה אינו טעון פדיון. אבל לא ייתכן שכאן מדובר על פטר חמור, שהרי זה אינו נפדה אלא בשה (שמות יג יג) הניתן לכהן ולא לקודש. אלא הכתוב מדבר כאן על כל מיני בהמה טמאה, שהקדישו אותם לבדק הבית. אבל הרמב"ן, לפי פירושו כאן לפסוק יא (ראה לעיל שם), מוכרח לייחס את הכתוב שלפנינו אל בכור. אולם הכתוב בא ללמד כאן, שלבכור בהמה טמאה (חוץ מפטר חמור) לעצמו אין שום קדושה, ואם איש מקדיש בכור כזה, הריהו קדוש לבדק הבית ואפשר לפדותו לפי ערכו. לפי זה יש להשלים עוד אחר "ואם בבהמה הטמאה" את המלה "יקדיש", השוה גם במדבר יח טו וספרי שם.
"ואם לא יגאל". הפדיון על ידי הבעלים נקרא "גאולה" (רש"י). "ונמכר" - אז יימכר לאחרים. וייתכן שהתורה התחשבה במנהג קדמון להקדיש לגבוה גם בכורות בהמות טמאות לאות תודה לה', לכן ציותה התורה במקרה כזה לגאול אותם.