פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק כו
כו-כז. אל החוקים על דבר ההקדשות דלעיל נלווים בפסוקים כו וכח שתי דוגמאות יוצאות מן הכלל, הפותחות במלה "אך", שאין חל עליהן דין הקדשה, והן: א. בכור: ב. חרם.
"לא יקדיש". כלומר: לא יקדישו אותו לשם קרבן אחר מפני שהוא קדוש מבטן בתורת בכור, ומה שכתוב בדברים טו יט: "כל הבכור... תקדיש", הכוונה היא שם פשוטה: "שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה" (רש"י, השוה מכילתא, פסחא טז). אולם דעת ספרא וספרי היא, שאמנם אין להקדיש את הבכור לקדושת המזבח ("הקדש מזבח"), אבל אפשר להקדישו "הקדש עלוי" (כלומר: הקדש ערך), הערך, שיש לבכור בשביל הבעלים (כגון הזכות לתת אותו לאחד הקרובים הכהנים) ואשר הבעל משלם להקדש (כך רש"י בתמורה לב. שונה היא דעתם של תוספות שם, ד"ה מקדישין).
מתוך המלה "בבהמה" מסיק ספרא, שגם בקרבנות אחרים אסור לשנות קדושת בהמת קרבן לקדושה אחרת (תמורה שם): אבל "אשר יבכר" בא ללמד שהבכור נקדש רק בצאתו מרחם אמו, ולכן לפי לידתו אפשר להקדישו לקרבן אחר (שם כה.).
"אם שור אם שה לה' הוא". מכיון שכבר נקדש לה' אסור להקדישו לקרבן אחר.