פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק כא
"בצאתו ביובל". פירושו לפי כה כח: כשיצא מידי הקונה ביובל. אולם "בצאתו" מכוון גם אל "ואם לא יגאל", שהרי אז יוצא השדה מרשות ההקדש לרשותם של הכהנים.
"כשדה החרם", השוה פסוק כח.
"לכהן". לאותו כהן שמשמרתו עובדת בתחילת שנת היובל.
"אחזתו". של המקדיש (רשב"ם), אולם מסתבר יותר, שמוסב אל הכהן שלרשותו עבר. "תהיה" לשון נקבה, משום שאינה קשורה במלה "שדה" שהוא הנושא, אלא במלה "אחזה" שהיא הנשוא, כמו לעיל כה לג, יהושע יג יד. ההעברה מרשות ההקדש לרשות הכהנים נעשית, אם ההקדש כבר קיבל את הערך מידי אחר (היינו: "אם מכר... לאיש אחר"), בחינם, בלא כל פדיון. אולם אם עוד לא נגאל השדה על ידי שום איש מן ההקדש, יכולים הכהנים לקבלו רק בתשלומין של דמי הפדיון לטובת ההקדש (ערכין כה:), ודווקא לפי אותו השער שנקבע לעיל, היינו חמשים שקל לזרע חומר (רמב"ם, ערכין וחרמין ד יט, כסף משנה שם, לחם משנה שם ד כו).
ייתכן, שהעיקרון שעליו מבוססים חוקים אלה, היא ההנחה, שכל המקדיש שדהו מתכוון בכל מקרה, כמו במכירה, להקנות להקדש את הנאת שדהו עד שנת היובל. עם זה מראה אותו האיש, שמזניח את גאולת שדהו (ולפי רש"י גם זה שלא גאל בטרם מכרו ההקדש), שבדעתו להשאיר גם אחר היובל את השדה חרם לכהנים. ומי שמקדיש שדהו פחות משתי שנים לפי היובל, וודאי שהוא רצה למסור להקדש את כל שדהו (שהרי וודאי שאיש לא יקדיש פחות משתי שני תבואות להקדש). לכן הוא חייב, לפי הקבלה, לשלם את הערך המלא של סכום ההערכה, היינו חמשים שקל לכל זרע חומר.