אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כז · פסוק כ

פסוק יט

כ-כא. פסוקים אלה מתבארים בדרך פשוטה לפי פירוש רש"י, שלפיו זכות הבעלים לפדות אחוזתו, קיימת רק כל עוד שגזבר ההקדש לא מכרו לאיש אחר. לפיכך נאמר כאן: "ואם לא יגאל וגו'". אם בעל האחוזה אינו גואל אותה כלל (עד שנת היובל), או (כך נוסף) אם מכר (כלומר: הגזבר) לאיש אחר, שאי אפשר עוד לבעלים לגאול אותה, הרי וכו'. הפיסקה "ואם מכר" יכולה לשמש גם משפט ביניים, כלומר: אם לא יגאל ואחר שהשדה נמכר לאחר, לא יוכל להגאל. ואין שום תימה בכך, שמצרפים אל "ואם מכר" נושא שונה (היינו: הגזבר) מן הנושא שלו "ואם לא יגאל", שהרי מובן מאליו, שכל משפט מדבר על אותו האיש שהענין מכוון אליו: הפדיון הוא ענין של הבעלים, והמכירה היא רק ענין של הכהנים גזברי ההקדש. כמו כן נאמר בפסוק כח "לא ימכר ולא יגאל" ובפסוק כז "ואם לא יגאל ונמכר", שפירושו שדברים שהוקדשו, או שנגאלים על ידי הבעלים או שנמכרים על ידי הגזבר. אבל טעות היא בהחלט הביאור של המבקרים האחרונים (קנובל, קייל, דילמן, שטראק ואחרים), הסבורים כי "ואם מכר" מכוון, כמו "ואם לא יגאל", אל הבעלים, אשר, מכיון שמכרו את רכוש ההקדש, נענשים בזה שמפסידים את הזכות לפדות אותו. זה לא יעלה על הדעת. אין לשום אדם, פרט לגזבר ההקדש, הזכות, למכור את רכוש ההקדש. ואם איש עושה את זאת, הרי המכירה בטילה והשדה נשאר ברשות ההקדש כמו קודם לכן, ומי שנהנה ממנו, מועל בקדשים. ואיך היתה התורה יכולה להתיר שהשדה ישאר בידי הקונה עד היובל ("בצאתו ביובל")?

דעה שונה בענין החוקים שלפנינו להרמב"ם, לפי הגירסא שלו במשנת ערכין כה. (השוה רמב"ם, יד החזקה, ערכין וחרמין ד כ). לדעת הרמב"ם יש לבעלים עד שנת היובל תמיד הרשות לפדות את השדה גם מיד האיש שקנה אותו מן ההקדש, כך שאז אינו חוזר ביובל. רק אם לא נפדה עד היובל, הוא עובר לרשות ההקדש בשביל הכהנים. לפי זה אין הלאו "לא יגאל עוד" קובע רק שאין לו עוד פדיון בשנת היובל. "ואם מכר" בא להגיד, שאף על פי שהגזבר מכר את השדה לאחר, וההקדש קיבל בדרך זו את כסף הפדיון מאיש אחר, בכל זאת לא יוכל להיגאל על ידי הבעל הראשון, אלא יישאר בידי ההקדש לצמיתות.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה