פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק י
"לא יחליפנו ולא ימיר" לדעת ל. שפירא, שמובאת על ידי הרב מקלנבורג והרב הירש, ההבדל בין "החלף" ובין "המר" הוא בזה, ש"החלף" מציין שנותנים טוב תחת רע, ו"המר" שנותנים רע תחת טוב, ולפי זה משלים "טוב ברע" את "לא יחליפנו", ו"רע בטוב" את "לא ימיר". אולם לדעת ויזל ומנדלסון "החלף" זהו חליפת שני דברים שאינם דומים זה לזה, ו"המר" הוא חליפת שני דברים הדומים זה לזה. אבל מכיון שסוף הפסוק מדבר רק על 'המר', ולהלן בפסוק לג גם כן כתוב רק "המר", לא ייתכן לקבוע הבדל זה. אף הרמב"ם מונה גם בספר המצוות וגם ביד החזקה (תמורה א א) "לא יחליפנו" ו"לא ימיר" רק כמצוה אחת. חכמינו במסכת תמורה ט. דורשים: "לא יחליפנו" בשל אחרים. אולם תמורה זו חלה רק אם האחד הצהיר: כל הרוצה להמיר – ימיר. החוק של תמורה חל רק בקרבן בהמה, קדשי מזבח, קרבן יחיד ישראל, ואינו חל בעופות ומנחות, קדשי בדק הבית, שותפים וציבור, ונכרים. גם נקבע להלכה: אין תמורה עושה תמורה. לפי זה אם ימירו בהמה שהיא תמורה, תמורתה אינה קודש. כך גם ולד קדשים אינו עושה תמורה (ראה ספרא ותמורה יב.).
טוב ברע ו"רע בטוב" פירושו לפי תמורה ט. תמים כנגד בעל מום (שהוא קודש, באם קדם הקדשן את מומן, ראה להלן פסוק יא וחולין קל.) וכן להפך: כי בדברים יז א נאמר על בהמה בעלת מום "כל דבר רע".
"ואם המר... והיה". לחלק השני של המשפט מקדים "והיה", כמו בשמות ד טז, במדבר כא ח, שופטים ז ד (השוה איוולד 345 b).
"הוא", הקרבן. או השור, או השה.
"יהיה קודש". בנוגע לטעמו של חוק זה השוה רמב"ם סוף הלכות תמורה. אפשר שבזה יש חילול הקודש, אם ימיר אותו בחולין, ולכן קנסוהו ששניהם יהיו קודש. אמנם, בהמה בעלת מום מותר להחליף בהצהרה: "הרי זו מחוללת על זו" (תמורה כו:), משום שבזה מועברת קדושת הקרבן על החולין, ואילו בהצהרה "הרי זו תמורת זו" בא החולין במקום המקודש והקדש מחולל (השוה ביאורו של הרב הירש, שמאריך בדבר). יש עוד להזכיר, שרק המתכפר, אשר לכפרתו מיועד הקרבן, יכול לקדש על ידי התמורה, אבל לא אחר בלי הסכמת המתכפר (תמורה י.). קדושת הבהמה שהוקדשה, עוברת גם על הבהמה שבאה במקומה, כך שתמורת עולה תהיה עולה, וכן גם בשלמים. רק בחטאת ואשם חלים חוקים מיוחדים לענין תמורה (ראה משנת תמורה פרק ג).