אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כו · פסוק ג

פסוק ב

הברכות והקללות

(פרק כו, ג-מו)

הברכות שבפרקנו פסוקים ג-יג והקללות בפסוקים יד-מ, מראות קשר הדוק לחוקי השבת והיובל, שהרי בפסוק לד נאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה... ואתם בארץ אויביכם", ובפסוק מג: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם", גם מתוך קביעת מקום נתינת החוקים האלה בפסוק מו (בהר סיני), הדומה לזה שבפרק כה פסוק א, יוצא שיש קשר בין הפרקים כה וכו.

מכל מקום, אין לייחס את הברכות והקללות אל המצוות הכלולות בפרק כה בלבד. עצם הביטויים הכלליים לציון המצוות: "חקותי", "משפטי", "מצותי" (בפסוקים ג, טו, מג), הדומים לאלה שבפרקים יח ואילך (השוה יח: ד-ה, כו, יט לז, כ כב, כב לא), מראים שהכרזות אלו מכוונות אל קבוצה רבה של מצוות, לפחות אל כל ספר הקדושה שבויקרא. ואם נשים עוד לב לכך שבפסוק הסיום (מו), נזכרו גם "התורות", נקבל את ההנחה, שהברכות והקללות מכוונות גם אל תורות הכהנים שבספר זה. יתר על כן: אם בפסוק טו באה התוצאה הסופית של בזיון מצוות ה', והיא הפרת הברית, אשר כרת ה' עם ישראל, ובפסוק מה בא זכרון הברית בהר סיני ומלבד זה עוד נזכרה "הברית" בפסוקים ט, כה, ומד, הרי מתכוונות התוכחות בפרק שלפנינו להקיף ולכלול לא בלבד את המצוות שבספר ויקרא, אלא גם את המצוות שבספר הברית, בשמות פרקים כ-כג (שם כד ז). – הברכות והקללות מהוות יחד עשר הכרזות, והן חמש ברכות וחמש קללות, כפי שיתבאר להלן. וזה מתאים גם לעשרת דברי הברית (שמות לד כח).

גם קובץ המצוות שבספר שמות פרקים כ-כג מסתיים בדברי מוסר (כג, כ-לג), כשם שספר דברים גומר (שם פרק כח) בהכרזה של ברכות וקללות. תוכחות והכרזות כאלו היו לפי זה חלקים עיקריים של ספר הברית, שהיה קשור בספר החוקים. לכן מסתיימים הברכות והקללות בדברים כח במלים: "אלה דברי הברית" (שם שם, סט), והקללות נקראות בשם "אלות הברית" (שם כט כ). זה יוצא גם מתוך ירמיהו יא: ב-ג, ו, ח. מה שאומר הנביא בפסוק זה האחרון: "ואביא עליהם את כל דברי הברית", רומז בבירור לקללות כ"דברי הברית" של ספר דברים, ובצדק ראו המבארים שלנו (רש"י, רשב"ם ועוד) בפיסקה "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (שם כח סט) רמז להכרזות של ברכות וקללות שבסיני חורב בויקרא כו (השוה עוד להלן ביאור פסוק מו, שגם שם מרמז לברית זו). לפי זה נאמר שם בפירוש, שהתוכחה שלפנינו הוכרזה קודם לזו שבספר דברים. אולם יש עוד עובדות אחרות המוכיחות על כך:

א. בדברי התוכחה של ספר דברים יש מספר ביטויים הלקוחים מתוך התוכחה שבויקרא:

דברים כח / ויקרא כו

בשחפת ובקדחת (כב). / את השחפת ואת הקדחת (טז).

שמיך... נחשבת והארץ... ברזל (כג). / שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה (יט).

נגף לפני אויביך (כה). / ונגפתם לפני אויביכם (יז).

ואין מחריד (כו). / ואין מחריד (ו).

ועיניך... וכלות (לב). וכליון עינים ודאבון נפש (סה). / מכלות עינים ומדיבות נפש (טז: השוה שמואל-א ב, לג).

ואכלת... בשר בניך ובנתיך (נג). / ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם (כט).

יש לשים לב לשינויי הלשון: "נחושה" הפיוטית שבויקרא שונתה במשנה תורה ל"נחושת".

בנוגע ל'ואין מחריד, מסתבר, שהפסוק בויקרא הוא המקורי, שהרי שם "ואין מחריד" הוא השלמה ל"ושכבתם", ואילו במשנה תורה הוא מיותר לגמרי.

ב. במקום פסוקים קצרים שבספר ויקרא, באים במשנה תורה אמרות ארוכות, כגון על דבר הבצורת והרזון שבויקרא כו יט-כ: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה... ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו", בדברים כח, כג-כד: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל, יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר...", לח-מ: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף... כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה... זיתים יהיו לך... ושמן לא תסוך", מב: "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל".

הכנעה על ידי האויב: בויקרא כו יז: "ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שנאיכם", כה: "ונתתם ביד אויב", ובדברים כח, כה-כו: "יתן ה' נגף לפני איביך... והיתה נבלתך למאכל...", ל-לג: "והיית אך עשוק וגזול... צאנך נתנות לאיביך... פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת", מח-נב: "ועבדת את איביך... ישא ה' עליך גוי מרחוק... גוי עז פנים... והצר לך בכל שעריך".

הרעב, אכילת בשר בנים: ויקרא כו כט: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו", בדברים כח, נג-נז: ואכלת פרי בטנך... תרע עינו באחיו... מבשר בניו אשר יאכל... תרע עינה באיש חיקה... ובבניה אשר תלד כי תאכלם בחסר כל בסתר במצור ובמצוק".

המחלות: בויקרא כו טז. "את השחפת ואת הקדחת" ובדברים כח כב: "יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר...", כז-כח: "יככה ה' בשחין מצרים... אשר לא תוכל להרפא, יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב", לה: "יככה ה' בשחין רע על הברכים... מכף רגלך ועד קדקדך", נט-סא: "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך... והשיב בכך את כל מדוה מצרים... גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה...", ועוד ועוד.

ג. בויקרא מסתיימות הקללות בחזרת העם בתשובה והתחדשות הברית אתו, ובדברים, ששם נאמרו התנחומים באריכות, הוקדשה להן פרשה מיוחדת (שם י, א-י).

ד. הקללות שבספר ויקרא נאמרו בפיסקאות מובדלות באופן בולט זו מזו (פסוקים טז-יז, יח-כ, כא-כב, כג-כו, כז-לט). ואם במשנה תורה, שגם שם מחריפות האזהרות בהדרגה ומגיעות לשיאן באיום בגלות, לא נאמר בכל זאת שבמקרה המרי המתמיד תבואנה המכות בזו אחר זו, הרי זה יכול להתפרש רק בכך ששם סומכת התוכחה על ההכרזה שלפנינו בויקרא כו, שכאן נאמרו הדברים בגלוי, כפי שנזכר שם גם בפסוק המסיים את הברית שנכרתה בחורב. וכדאי להעיר, שגם הנביא עמוס (ד, ו-יא) מנבא את אזהרתו כתוכחה בת חמש פיסקאות, שכל אחת מהן מסיימת בחרוז: "ולא שבתם עדי נאם ה'" (פסוקים ו, ח-יא). החלוקה הזאת לחמשה היא, כנראה, על פי הדוגמא שלפנינו כאן.

במיוחד ראויה לתשומת לב העובדה, שאפשר על נקלה להוכיח, שהתוכחה כאן היתה לעיניו של הנביא יחזקאל, שמביא תכופות מלה במלה פסוקים מתוכה. נשוה נא קודם כל את הבטחותיו של יחזקאל לד, כה-ל, לברכות בויקרא כו, ד-יג:

יחזקאל לד / ויקרא כו

וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ (כה). / ונתתי שלום בארץ – והשבתי חיה רעה מן הארץ (ו: השוה גם הושע ב כ, במדבר כה יב).

וישבו במדבר לבטח (כה). והיו על אדמתם לבטח (כז). / וישבתם לבטח בארצכם (ה).

וישבו לבטח ואין מחריד (כח). / ושכבתם ואין מחריד (ו).

והורדתי הגשם בעתו (כו). / ונתתי גשמיכם בעתם (ד).

ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה (כז). / ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ד).

בשברי את מטות עלם (כז). / ואשבור מטת עלכם (יג).

והצלתים מיד העובדים בהם (כז). / מהיות להם עבדים (יג).

ואני ה’ אהיה להם לאלהים (כד). / והייתי לכם לאלהים (יב).

אני ה’ אלהיהם (ל). / אני ה’ אלהיכם (יג).

והמה עמי (ל). / ואתם תהיו לי לעם (יב).

הרי רואים ברור, כיצד יחזקאל לוקח את ההבטחות מספר ויקרא ומתאים אותן אל הצאן שממשילן לישראל. ולכן מתחיל הוא בהבטחה: "והשבתי חיה רעה מן הארץ", מה שבשביל הצאן חשוב ביותר, ואילו בויקרא באות ברכות אחרות בראש. שיחזקאל לקח את הביטויים מתוך ספר ויקרא, יוצא גם מתוך העובדה שאצלו באו ה"חיות" פעמיים, קודם בדרך ציור, כרודפי החלשות (-הצאן), ואחרי כן כמכת מדינה (פסוק כח) של חיות ממש. במקום "וישבתם לבטח בארצכם" אומר יחזקאל ביחס אל הצאן: "וישבו במדבר לבטח", אמנם הוא חוזר ואומר להלן: "וחיו על אדמתם לבטח", "וישבו לבטח". אחר כך אינו משתמש במליצה זו של הצאן, באמרו "בשברי את מטות עלם" (פסוק כז).

הברכות שבספר ויקרא מרחפות לנגד רוח הנביא גם במאמרים אחרים והן שגורות בפיו:

יחזקאל / ויקרא כו

בחקתי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אתם (כ יט). / אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (ג).

ופניתי אליכם... והרביתי (לו, ט-י). / ופניתי אליכם... והרביתי אתכם (ט).

חרב תעבר בארץ (יד יז). / וחרב לא תעבר בארצכם (ו).

ונתתי את מקדשי בתוכם... משכני (לז, כו-כז). / ונתתי משכני בתוככם (יא).

אולם תכופות יותר מאשר בברכות, משתמש יחזקאל בציורי ההתראות שבספר ויקרא כו מלה במלה:

יחזקאל / ויקרא כו

הנני שובר מטה לחם... ואכלו לחם במשקל (ד טז, (ה טז, יד יג). / בשברי לכם מטה לחם... והשיבו לחמכם במשקל (כו).

ונמקו בעונם (ד יז, ועוד). / ימקו בעונם (לט).

ושלחתי... וחיה רעה ושכלך (ה יז (יד טו)). / והשלחתי... חית השדה ושכלה אתכם (כב).

והכרתי... ובהמה (יד: יג, יז). / והכריתה את בהמתכם (כב).

אני מביא עליכם חרב (ו ג (ה יז, יד יז, לג ב)). / והבאתי עליכם חרב (כה).

ואבדתי במותיכם ונשמו מזבחותיכם ונשברו חמניכם ונתתי את פגרי... לפני גלוליהם (ו, ג-ה). / והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם (ל).

העים תחרבנה והבמות תישמנה (ו ו). / ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם (לא).

מעלו אשר מעל בי (יז כ). / במעלם אשר מעלו בי (מ).

יען וביען (יג י). / יען וביען (מג).

וחקתי מאסו (כ כד). / ואם בחקתי תמאסו (טו).

ונתתי את הארץ שממה (לג כח (לה ד)). / והיתה ארצכם שממה (לג).

ונשבת גאון עזה (לג, כח (ז כד, כד כא)). / ושברתי את גאון עזכם (יט).

מארצות אויביהם (לט כז). / בארצות אויביהם (לו).

הפר את בריתו (יז טז (יח-יט)). / להפרכם את בריתי (טו).

על ההקבלות האלו יש להעיר:

א. על 'והכרתי... ובהמה', באודיסין (Einl. in A.T.S. 192) מעיר: כאן מושפע יחזקאל מן התורה, אותן ההתרעות של משלחת חיות השדה (אצל יחזקאל בתורת ביאור: "חיות רעות"), שתשמדנה את החיות הביתיות, קשורות ב- H זו בזו, ואילו יחזקאל הפריד ביניהן ועשה אותן לשתי התראות (ה יז, יד: יג, טו).

ב. קלוסטרמן (Pent. עמ' 381) רוצה לגרוס גם בתורה "על פני גלוליכם" במקום "על פגרי גלוליכם", וכמו ביחזקאל. אולם, מכיון שלמלה פגר יש בארמית הוראת "הַכְרֵת", משמש הצירוף "פגריכם על פגרי גלוליכם" משחק מלים קולע כזה, שמוכרחים להכיר בנכונות הביטוי שבתורה. בזמנו של יחזקאל לא היה שכיח עוד הביטוי "פגר" במובן "חורבה", ולכן שינה אותו הנביא.

ג. התורה אינה משתמשת במלה "במות" לכינוי מקומות קדושים (אלא על מקומות פולחן עבודה זרה), לכן נאמר בה "והשמותי את מקדשיכם", משא"כ ביחזקאל.

קלוסטרמאן (שם עמ' 380) מעיר במיוחד על דבר זה: התוכחה השניה של יחזקאל בפרק ו ב ואילך, יש לה צורה של נבואת איום על ההרים והעמקים של ישראל, כמקומות עבודה זרה, ואילו התוכחה בויקרא כו פונה אל ישראל עצמו. ואם אנו מוצאים שיחזקאל משתמש באותם הביטויים, שנאמרו בויקרא כו, שמלכתחילה היו לקוחים כדי להטיף אותם לבני אדם וזקוקים לשינויים כדי להתאים אותם אל מקומות עבודה זרה, הרי זו הוכחה שיחזקאל הוא המחקה וסמכותו הנעלה של ספר ויקרא היא שקבעה את ביטוייו לעומת הצורה השונה שהיתה צריכה לבוא בשל שינוי הרעיון. אגב: להלן, בסוף פרק זה, יוכח באופן בהיר, שליחזקאל היו ידועים לא רק H, אלא גם החלקים האחרים של PC וגם השתמש בהם.

רוב המבקרים האחרונים (וולהאוזן, Prolegomeno, מהדורה ד, 392, סמנד, EZ עמ' XXVII ואחרים) מייחסים את פרק כו שבספר ויקרא לתקופת גלות בבל או לתקופה שאחריה. אולם לראיותיהם העיקריות, שהם מביאים מתוך הודעה על הגלות ותוצאותיה המרות, יש ערך רק בעיני אלה, החושבים שאי אפשר היה לנבא בזמנו של משה רבנו או בזמן קדום אחר, כשמדינת ישראל היתה עומדת עדיין על תילה במלוא פריחתה, על הגלות עם כל מאורעות האימים הכרוכים בה.

לעומת הפקפקנים האלה יש להעיר על דברים אלה: לחוקי חמורבי, כמו, להבדיל, לחוקי התורה, נלווה נאום התראה, שמבטיח למקיים המצוות אושר וברכה, ומקלל את מפירי החוק בדברים חריפים. והנה אנו מביאים כאן פסוקים אחדים מתוך אותו נאום ההתראה (לפי תרגומו של ווינקלר):

אם אותו הנשיא ישמע אל דברי אשר רשמתי בכתובת שלי... יאריך שמש את ימי מלכותו, על נתיניו ימשול בצדק... ואם אותו הנשיא לא ישמע אל דברי, ובתוכחתי ימאס ואת קללת אלהים לא יירא, ויפר את החוק שנתתי... אותו האיש, אם מלך אם אדון, פאטֶזי או אזרח, יהי שמו מה שיהיה, האל הגדול... ימנע ממנו את זיו מלכותו, ישבור את שרביטו ויקלל את מזלו. האל בל, החורץ את הגורל... יתן לו שנות שלטון של אנחות, ימי שני חיים מעטים, שנות רעבון, חושך בלי אור, מות בעינים פקוחות ייחרץ כגורלו, חורבן עיר הבירה שלו, גלות נתיניו... בלתיס האם הגדולה... תקטרג עליו בפני מלך בל ויתן בפיו קללת חורבן ארצו, השמדת עמו, שפיכת חייו כמים. אֶאָ, הנסיך הגדול, יכלא את נהרותיו במעיניהם, לא יצמיח בארצו את התבואה... הדד, אל הפריון, יעצור את מטר השמים ושטף המים במעינות, יחריב את ארצו ברעב ובחוסר כל... איסתר, אלת המלחמה והקרב... ידכא את אנשי מלחמתו... ויתן אותו ביד אויביו ויוליכנו שבוי לארץ אויביו... נין כַּרַך... יביא עליו חליים רעים, קדחת ממארת, פצעים קשים, אשר לא יוכלו להרפא... עד שיהרסו את חייו... האלים הגדולים של השמים והארץ... יביאו על ארצו, על נתיניו וצבאותיו קללות ופורעניות, פי בל יקללנו קללה נמרצת אשר לא ישיב אותה, ושתפגע בו מיד.

כך כתב חמורבי כמה מאות שנים לפני זמנו של משה רבינו. יעמידו נא את האזהרות האלו מול ההתראות והקללות שבויקרא כו ובדברים כח, וישאלו את עצמם, אם יש טעם מכריע להתנגד לדעה שמשה רבינו רשם את הפסוקים האלה, מלבד הנימוק היחידי, שהוא חשוב אמנם לגבי הכופרים בנבואה, שקללותיו של משה רבינו נתקיימו בעליל בעם ישראל.

ג. מאמר התנאי, הדורש משמעת וקיום מצוות ה', מחלק את צוויי התורה לשני סוגים: "חוקות" ו"מצוות". להלן באזהרות נזכרים עוד "משפטים", ובמקומות אחרים גם "עדות" ו"תורות". ובכן, צריך להבין את המלה "מצוות" כשם כולל של כל הצווים. ומה שנאמר במיוחד "הליכה בחוקות", פירושו לפי הספרא: "היות עמלים בתורה", אם תראו בתורה את היסוד אשר עליו עליכם ללכת תמיד ותהיו עמלים לחקור את היסוד הזה, שהוא חייכם, להכירו ולהבינו על בוריו. "ואת מצותי תשמרו וגו'". עשיית המצוות בשמירה מעולה וזהירות. התוצאה תהיה:

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה