פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כה · פסוק מז
מז. "גר ותושב". הכוונה היא כאן, כמו "גר תושב" להלן בפסוק זה, אותו האיש, כלומר: הגר, שנהיה לתושב, השוה בראשית כג ד. הביטויים "עמך" ו"עמו" מורים, לדעת רש"י ותורת כהנים, שדבקות בישראל ("עמך") ברכה לגר תושב, ואילו הירידה לדרגה המוסרית של גר תושב ("עמו") גורמת כליה לישראל.
"ונמכר". התורה אינה מביטה בעין יפה על כך, אך בדיעבד אי אפשר לבטל את המכירה אלא בדרך המשפט ואסור לעשות שום עוול לגר.
"לעקר". לפי ראב"ע "עקר" שרש, נצר. לדעת אונקלוס: "לארמאי" – לגוי, לפי זה "עקר" הוא איש ממשפחת גר, אבל הוא עצמו איננו גר אלא גוי. והטעם שגוי זה אינו נקרא נכרי, הוא (לדעת הרמב"ן) משום שהישראלי בא על ידי התקשרותו עם הגר לידי כך, למכור את עצמו לקרוב שלו, שהוא נכרי. לדעת חז"ל בקידושין כ. "עקר" מובנו: עבודה זרה. וכשם שהגבעונים נעשו על ידי בני ישראל עבדי המקדש, כך אפשר היה, שבן ישראל שירד מנכסיו, מכר עצמו לעבד בבית פולחן של עכו"ם שבארץ או בחוץ לארץ, שהיה שייך לקרובי גר שבארץ ישראל. ולפי זה היתה הוראת "עקר" בדומה ל - ׁ בערבית - החלק המצוין ביותר של הבית, שכפי המשוער היו מנדבים אותו לפסל (השוה: פסל מיכה). ועוד: "עיקר" - ראש כל הנמצאים, אלוהים, וכך היה אפשר לציין את העבודה זרה כ"עיקר" של משפחת הגר.