פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כה · פסוק לה
לה. "ומטה ידו". לא יחכו עד שיפול, אלא כשימוך יתמכו בו בעוד מועד.
"עמך". בקרבתך, כל אחד יעזור קודם כל לאותם העניים הקרובים אליו.
"והחזקת בו". השוה יחזקאל טז מט, דניאל יא.
"גר ותושב וגו'". חכמינו למדים מכאן, שגם גר תושב, היינו הגר שקיבל עליו רק את שבע מצוות בני נח בלבד, "אתה מצווה להחיותו". הספרא לפסוק זה אומר: "גר" זה "גר צדק" ו"תושב" זה "גר תושב". אפשר להבין גם כך (כפי שמבאר מלבי"ם), שהתורה מדברת רק על גר תושב והוא"ו הוא וא"ו הפירוט, "גר" היינו גר תושב. אבל לדעת הספרא "גר זה גר צדק", כלומר: אילו היה כתוב "גר" לבד היו מבארים: גר צדק.
ואולם ביתר פשטות אפשר לבאר את פסוק שלפנינו לפי הפרשנים האחרונים ש"גר ותושב" מכוונות אל העני: כגר כאזרח, כן יחיה אחיך עמך (בראשית כג ד). ביאור זה אפשר להתאים לדברי חז"ל. אבל הכתוב מניח, כי המצוה להחזיק בגר תושב היא ידועה (על פי המסורת שבעל פה). לפי זה, מכיון שלגר צדק וגר תושב לא היתה נחלה בארץ, היו זקוקים לתמיכת האזרחים, כך גם נחשבים הגרים, לעיל בפסוק ו, לעניים שזקוקים לתמיכה. עניים אלה התקימו קצתם על מסחר, וקצתם על עבודה שכורה או על צדקה והרי אפשר שהיינו סבורים, שהאזרח הישראלי אינו ראוי לתמיכה כל זמן שלא מכר את אחוזתו וירד למצבו של גר תושב, לכן מצוה הכתוב: "ומטה ידו עמך", מיד שימוט אחיך, עוד קודם שמכר את אחוזתו, "והחזקת בו", כדי שעוד עתה, קודם שמכר את אחוזתו, יתפרנס עמך ולא יוכרח למכור את אחוזתו. וזאת אפשר להשיג על פי רוב על ידי מלוה בלי רבית, ולכן: "אל תקח מאתו נשך וגו'". את החובה להחזיק בגר ותושב אפשר למצוא כאן בעקיפין בהשוואת העני הישראלי אל גר ותושב.