פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כה · פסוק כח
כח. "מצאה ידו די". עיין לעיל ה ז.
"עד שנת היובל וגו'". עד התחלת שנת היובל, שהרי החזרת האחוזות באה בהתחלת היובל יחד עם השמטת כספים בשנת הארבעים ותשע, כי שנה שביעית משמטת רק בסוף השנה (ראה ביאור לדברים טו א), השוה "לחם משנה" ו"משנה למלך", ערכין וחרמין ד כד. מחוקקים אחרים בזמן קדום התקינו תקנות להגנת אחוזות הקרקע בידי בעליהן, השוה ההוכחות בספרי קנובל ודילמן. אותן הדוגמאות מוכיחות שמכל מקום מכילה הפרשה שלנו חוק עתיק מאד, שהיה מכוון לשימוש מעשי בחברה, ולא חוק שהופיע אחרי גלות יהודה, כפי שחושבים מבקרים אחרונים, וגם חוק הגאולה הכה בוודאי שרשים עמוקים בחיי ישראל בזמן קדום. זה מוכח גם מתוך הלשון שבה הבטוי "גואל" משמש כשם נרדף ל"אח", "רע" ו"קרוב", השוה מלכים-א טז יא, יחזקאל יא טו (ששם התיקון "גולתך" במקום "גאולתך" מכניס שיבוש), רות ב כ, ג: ט, יב, ועוד בהרבה מקומות. "משפט הגאלה" (ירמיהו לב ז) או "הגאלה" (שם שם ח, רות ד ז) היה בזמן קדום תקנה ידועה בישראל ומוכרת לכל (ראה לעיל בביאור פכ"ג, על זמן חוק יום הכפורים, לקדמות היובל). ואולם מה שמציין את החוק שלנו ומרימו מעל החוקים הנראים דומים לו, הוא העיקרון שעליו הוא מיוסד, היינו שה' הוא אדון הארץ ושכל תושביה הם גרים ותושבים עמו.