פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כה · פסוק ו
ו-ז. בשמות כג יא נזכרו "אביוני עמך" ו"חית השדה", שהאוכל שבשדה בשנת השמיטה שייך להם, ואין זה סותר לחוק שלנו (כפי שסוברים קנובל והופפל), שהרי הכתוב בשמות אינו שולל מאת בעל השדה ומשפחתו את הזכות ליהנות מ"שבת הארץ". הכוונה היא רק שלא יהנו בתורת בעלים, אלא כזוכים מן ההפקר, ולזה כיוון הצו "ונטשתה", ואילו הפיסקה הבאה "ואכלו אביוני עמך" מציינת את המטרה בלבד: כדי שאביוני עמך יוכלו לאכול ממנו צריך אתה להניח אותו הפקר. ומכל שכן שאין להסיק, שלפי הפסוק שלפנינו (בויקרא) אין העניים זכאים לקחת את פירות שנת השמיטה, משום שאלה הרי נכללים (כפי שכבר העיר דילמן) ב"שכיר" ו"תושב" (דברים כד יד). במלים "לכם" ו"לך" פונה כאן הכתוב אל כל האומה, שבה, נכללו כמובן, גם העניים, רק את העבדים והשפחות והשכירים והתושבים הנכרים היה צורך להזכיר לחוד, משום שלא נכללו ב"לך".
"והיתה שבת וגו'". כתוב זה בא ללמדנו שב"לא תקצר" וב"לא תבצר", שבפסוקים הקודמים, לא נאסרו הפירות באכילה. לפי ר' עקיבא, שאוסר את הספיחין, קשה לבאר פסוק זה. ויש הכרח להסכים לדעתו של ליכטנשטיין (בספרו "שם עולם"), שמניח כי ר' עקיבא מייחס את הפסוק אל הצמחים שגדלים בלי זריעה וכן על פירות עצים שאין מטפלים בהם, שהם מותרים באכילה אפילו אליבא דידיה, ואילו לדעת החכמים כלולים ב"שבת הארץ" גם הספיחים. ובית הלל מקילים עוד יותר, שמתירים פירות אפילו של אותן השדות שעיבדו אותן בשביעית (שדה שניטייבה. השוה ספרא ומשנת שביעית ד ב). לדעתם כל פירות "שבת הארץ" מותרים בין אם שבתה הארץ ובין אם לא שבתה.
"לכם". לכולכם, כעניים כעשירים.
"מלאכה", מגביל את ההנאה רק לאכילה ומה שדומה לאכילה (השוה בבא קמא קב.). ופירות שביעית אסור גם להשחית (פסחים נב:) וכן אסור לסחור בהם (משנת שביעית ז ג, ח ג). מה שמיוחד למאכל אדם אין מאכילים לבהמה ואין משתמשים בו לשם רפואה (שם ח א). הגבלת ההנאה בפירות שביעית תביע את הכוונה, כי הפירות צמחו מאדמה מקודשת השייכת לה'.
"ולשכירך ולתושבך". לפי ספרא: "מן הגוים". כבר הערנו לעיל (כב י), כי כשכיר כן גם התושב היו נכרים, שכירי בני ישראל.