פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כד · פסוק טז
"ונוקב שם ה'". בסנהדרין נו. נשאלת השאלה: "אימא פרושי שמיה הוא" (פרושי - באותיותיו ופירושיה, רש"י) ויוציאו עונש מות על מה שמבטא את שם הויה, שהרי "ונוקב" פירושו גם מבטא. אולם התלמוד (שם) משיב: "אמר קרא (פסוק יא) 'ויקוב וקילל' למימרא דנוקב קללה הוא", אולם ר' לוי פוסק בפסיקתא דר' כהנא קמח א: "כל מי שהוא מפרש שמו של הקב"ה חייב מיתה, שנאמר: ונוקב שם וגו'".
"בנקבו שם יומת". לדעת ויזל המלה "שם" כאן (לא: השם) משמש גם שם המיוחד וגם כינוי. "יומת" לפי זה פירושו מיתה בידי שמים או מיתה בידי אדם (בית דין). אולם יותר נכון לפרש כאן "שם": שם המיוחד, ו"יומת": היינו בידי אדם. הטעם, שכאן לא כתוב השם בה"א הידיעה, משום שמניחים שמשמעותם של "שם" הוא כמו "שם ה'" בראש הפסוק.
"רגום". זרוק (באבן או בלי אבן), סקול. לפי דילמאן ואחרים בביאורם (לכ ב) משתמש רק P בביטוי "רגם", ואילו הספרים האחרים כותבים "סקל" אולם, מכיון שספר דברים משתמש תמיד ב"סקל", גורס בכל זאת פעם אחת (כא כא) "רגם", ומשום שביהושע ז כה נמצאים שני הביטויים "רגם" ו"סקל" גם יחד, וגם בספר מלכים משמשים "רגם" (מלכים-א יב י) וגם "סקל" (שם כא י, יד-טו), מכאן, שהכתוב משתמש בשני הביטויים בערבוביא ואין להסיק משינוי הביטויים, שהם שני מקורות שונים. ועל ההבדל בין "רגם" לבין "סקל" עיין בספרו של הרב מקלנבורג, מה שהביא בשם רג'יו ("בכורי העתים" 1825, עמ' עח) וראה גם B. Wogue; Pent-Comment zu Lev. 20, 2.